ביום שלישי, אחרי מסיבת העיתונאים של האקדמיה לקולנוע בה הכריז מרק רוזנבאום שבעוד חודש הוא מסיים את תפקידו כיו"ר האקדמיה, ושהוא מקווה לראות את המפיק איתן אבן מחליף אותו בתפקידו, פניתי לאבן, לבדוק איתו האם ירצה לפרסם פוסט אורח בבלוגי בו הוא מציג את חזונו לקדנציה שלו כיו"ר האקדמיה. אני מניח שאבן לא יהיה המועמד היחיד שיעמוד להצבעת הנהלת האקדמיה, ואולי יהיה נכון להבין איך כל אחד מהמועמדים רואה את הגוף שבראשו הוא מקווה לעמוד.

אבן שמח מהפנייה שלי, והוא ישמח לשתף את קוראי הבלוג במחשבותיו על עתיד האקדמיה, אבל לא התפנה בינתיים לנסח מאמר כזה. אחכה לו בסבלנות עד שיגיע.

בינתיים, לא ברור האם יהיו לאבן בכלל מתחרים. קבוצת המחאה של שאול דישי, מיקי רוזנטל ושות' לא מתכוונת להריץ נציג מטעמה לראשות האקדמיה. לטענתם, המחאה שלהם באה רק כדי להסדיר את ענייני הדמוקרטיה בארגון, ולא לארגן לעצמם ג'ובים (בהתנדבות).

את ריכוז המחאה נגד ההתנהלות של האקדמיה – שמתנהלת על ידי הנהלה, ולא על ידי 870 חברי האקדמיה – מרכז דישי על פי רוב בבלוג שלו, ובמיילינג ליסט עצום המידות שלו, איתו הוא שולח עדכונים (ושירים) למאות אנשי תעשיית הקולנוע. כדי לסכם את מצב המאבק, רגע אחרי מסיבת העיתונאים בה הודיע יו"ר האקדמיה על פרישתו (כלומר, שמהחודש הבא כל הסיפור הזה יהיה בעיה של מישהו אחר), הסכים דישי להתארח הפעם בבלוג שלי, ולא בבלוג שלו, כדי להסביר מי נגד מי ומה צריך לקרות:

=================

מאת שאול דישי

אפתח בסידור של מילים שמאפשר בדיחה טובה בקנה מידה עולמי, שיכול להיות מתאים לספר המכתמים הכלל-יקומי, וזה הולך כך – בשמונה מילים בסך-הכל:

כבר לפני שנתיים הודעתי שתּוך חודש אני פורש (יו"ר הארגון, ארגון כלשהו)

ממש מצחיק, לא?

וכעת, עד שנרגע מהבדיחה, ננסה לנתח את הטקסט המקורי הפשוט שלהלן, אותו כתב באתר "הבמה" העיתונאי וחבר אקדמיה נחום מוכיח, שהיה נוכח כמו רבים אחרים במסיבת העיתונאים של האקדמיה ביום 16.08.2011:

"יו"ר האקדמיה מרק רוזנבאום הודיע במסיבת העיתונאים כי כפי שמסר כבר לפני שנתיים, בדעתו לפרוש מתפקידו בעוד חודש. הוא ציין כי המועמד שלו להחליפו בתפקיד הוא איתן אבן, מה שיותיר – אם אכן כך יהיה – את אחיזת איגוד המפיקים בראשות האקדמיה.

בתשובה לשאלה הבהיר כי כל חבר הנהלה אחר יכול להציג אף הוא את מועמדותו לתפקיד, והיו"ר החדש ייבחר בהצבעה. כן מסר, כי בתגובה למחאת קבוצת חברים על אי סדרים בהתנהלות האקדמיה, המליצה ועדה שהקימה ההנהלה על הרכבת מליאה נבחרת של 81 חברים שייבחרו מכלל חברי האקדמיה, בכפוף לאישור ההחלטה על ידי ההנהלה."

מאיפה שאני לא מנסה להתחיל אני לא מצליח לגעת "נכון" בטקסט הזה; קודם כל הבדיחה עדיין מהדהדת ומשתלטת, אבל היא בכלל לא מצחיקה מבחינת המשמעויות האמיתיות שלה. היו"ר המכהן מרגיש שמחובתו להצביע על מחליפו, הוא המועמד שלו – אלא אם כן, תמצא ההנהלה לנכון, לבחור מבין חבריה המכהנים בה מועמד אחר.

נכון, כך זה על פי התקנון הקיים. ההנהלה הקיימת עושה תמיד רק מה שהיא רוצה ומחליטה, ההנהלה היא חזות הכול וחזית הכול, חוץ מההנהלה כמעט לא קיים דבר; אמנם יש שמועה, שקיימים עוד כ-870 חברי עמותה רשומים שמשלמים דמי-חבר שנתיים, אבל להם אין שום תפקיד ו/או משמעות בקבלת ההחלטות. רק לאחרונה – על פי אתר האקדמיה – הורחבה רשימת חברי הוועד המנהל ל-21 חברים ותיקים ומתמידים ביותר, שאליהם התווספו שלושה או ארבעה חברים חדשים.

"ההנהלה התכנסה והחליטה", "ההנהלה תתכנס ותחליט", כל זה קרה, כל זה ימשיך לקרות, זוהי דיקטטורה במיטבה, זוהי דמוקרטיה שאיננה קיימת, למרות שהחברים הרשומים באקדמיה מבקשים אותה – בעצם, דורשים אותה חזרה. וזו לא גחמה מזדמנת או שולית, זוהי דרישה המחויבת על פי דין, ללא התקיימותה בפועל העמותה של האקדמיה פועלת בניגוד לחוק.

טוב היה עושה אם בטרם פרישתו היה היו"ר המכהן מאמץ את הצורך בתיקון הליקויים והיה מוביל את התקנתם המלאה, במקום להיות עסוק בהתגוננות והתעלמות גורפת מקולות המחאה הצודקים ההולכים ומתגברים בשנה האחרונה לכהונתו, ובמיוחד, מאז חודש מרץ האחרון, ובמקום השקידה על משיחת מחליפו בשיטת הכיסאות המוזיקליים של איגוד המפיקים.

לא מדובר כאן בפגמים אסתטיים בלבד – מדובר במצב חמור הרבה יותר. יש כאן התעקשות אינטרסנטית, כיתתית, מצד רוב חברי ההנהלה להמשיך בדרכם השוגה כקברניטי העמותה. למרבה הצער, עשרות ניסיונות והסברים שלנו ("המוחים והמוחות של המוחים") לא הצליחו לשכנע את חברי ההנהלה המכהנים, המתמידים, ומעט החדשים שביניהם – להתעשת, להתנער מהליקויים, ולתקן את המצב, מסתבר, שאין בהם את הכוח והמוח לעשות זאת, וככל הנראה זה יקרה רק בהתערבות של גורם חיצוני – שמעצם תפקידו הוא גם ניטראלי, וגם חד ונוקב על פי הרשום בספר החוקים.

גם המנכ"לית אילנה שרון וגם היושב ראש מרק רוזנבאום, מסתבכים לא-קלות כשהם מנסים גם להתעלם וגם "כאילו" לתקן – את הליקויים שנחשפו בשנה האחרונה בהתנהלותה הבלתי-דמוקרטית של הנהלת (העמותה) האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה.

במקום לאמץ כלשונן את חוות הדעת המשפטיות המלומדות של עו"ד נוי ברינט, שהוא מומחה לדיני עמותות, מנסים קברניטי האקדמיה להסתובב סחור-סחור, להסתבך יותר ויותר, ולהציע הצעות-סרק שרק ימיטו עליהם ועל פועלם מרובה-השנים חרפה ובושה – גבוהות עוד יותר.

אומרת המנכ"לית, בבואה מישיבה של הוועד המנהל של האקדמיה, כשהיא מקריאה מנייר כתוב על פי עדותו של הכתב החייל רום אטיק בראיון בגלי-צה"ל:

"החלטנו עפ"י בקשת חברים באקדמיה לשנות את המבנה של האסיפה הכללית, לאסיפה כללית נציגותית, וכשיבחרו הנציגים לאסיפה הכללית החדשה יהיה בסמכותם לערוך שינויים בתקנון. "

מצוטט היו"ר של האקדמיה – על ידי יאיר רוה ב"סינמסקופ":

לשאלת אחת העיתונאיות לגבי יחסה של הנהלת האקדמיה למחאתם של 22 החברים, בראשות שאול דישי, מיקי רוזנטל ושות', ודרישתם לדמוקרטיה, ענה רוזנבאום שוועדה מטעם ההנהלה ישבה ובדקה את טענותיה והמליצה – בהתאם לסעיף 24 בחוק העמותות – שיש להקים מליאה נבחרת של 81 חברים, שייבחרו מכלל חברי האקדמיה. ההנהלה צריכה להתכנס ולאשר את ההחלטה הזאת.

שניהם, גם המנכ"לית וגם היו"ר, שבעצם סותרים אחד את השניה, טועים, מוטעים, ובעיקר מטעים. דמוקרטיה היא לא פירמידה הפוכה ואי אפשר להפוך אותה. והכי חמור: ב-10 לחודש היא אומרת "החלטנו" (וכוונתה על פי עדות הכתב: "ההנהלה החליטה") וב-16 לאותו חודש אומר היו"ר: "ההנהלה צריכה להתכנס ולאשר את ההחלטה הזאת".

עמותת האקדמיה אינה שונה במאומה מעמותות אחרות במדינת ישראל, וחלות עליה בדיוק אותן חובות ניהוליות; היא לא בבחינת "רשות" (לא 'השידור' ולא 'שדות התעופה') ואין בה 'מליאה' וכיו"ב – מונחים שאינם נוגעים כלל במהותה על פי חוק. בצר להם, הם (קברניטי האקדמיה) חולמים ומייחלים בעצם לעולם כזה בו הממשלה (ההנהלה) בוחרת פרלמנט, והפרלמנט (שעוד לא נבחר) בוחר את "העם". מגוחך, וילדותי מבחינת יכולת ההמשגה והיישום. אין דבר כזה בדמוקרטיה מתוקנת – לא בעולם הרחב ולא במזרח התיכון החדש – העם (כלל חברי האקדמיה) צריך לבחור נציגים, הנציגים צריכים לבחור 'פרלמנט', והוא יוכל לבחור את הוועד המנהל, רק כך מתנהלת דמוקרטיה.

כל זה בשפה פשוטה של חבר רגיל וחסר זכויות כלשהן כרגע, באקדמיה.

אותו הסבר שלעיל – בשפה של עו"ד מדופלם שתחום ההתמחות שלו הוא דיני עמותות במדינת ישראל – נוסח ונערך משפטית במכתב רשמי שנשלח לכל אחד ואחת מהמכהנים בהנהלת האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה.

ואין מושיע … ואין אסימון שנופל – לפחות, לא כרגע.

===============

עד כאן שאול דישי. ביקשתי מאילנה שרון וממרק רוזנבאום תגובה למאמר. אם הם יעבירו תגובה, אפרסם אותה.

ואני נותר עם כמה שאלות שאני חוזר עליהן מאז שהמאבק (ההגיוני) הזה התחיל: מה התקווה של 22 המוחים? מה הם היו רוצים להשיג? מה החזון שלהם לאקדמיה, שלא בא לידי ביטוי במבנה הנוכחי שלה, ושלדעתם יבוא לידי ביטוי כשהיא תעבור רוויזיה ארגונית? איך הם רואים את תפקידה של האקדמיה?

הבמאי הצ'יליאני ראול רואיז הלך לעולמו בגיל 70. כשהוא היה במיטבו, רואיז נע על הציר הסוריאליסטי שבין בונואל-מרסל פרוסט ואף פיטר גרינאוויי. אבל אני מודה שלא אחת מצאתי את סרטיו תמוהים מדי עבורי.

אבל מותו של רואיז מהווה תזמון מושלם עבור ג'יימס שיימוס, פרופסור לקולנוע באוניברסיטת קולומביה, מפיק, תסריטאי ומראשי פוקוס פיצ'רז, להיזכר איך כשהיה דוקטורנט לקולנוע ארגן כמה חברים וכמה דולרים וגייס את רואיז לביים סרט עצמאי בניו יורק. כמה מבכירי הקולנוע האמריקאי העצמאי מאז היו שם על הסט בתפקידים זוטרים: כריסטין ואשון היתה אסיסטנטית, ג'ים ג'רמוש היה סטטיסט.

===============

אן תומפסון מדווחת ששלושה פרויקטים שסטנלי קובריק התחיל לפתח, עברו עכשיו לידיה של חברת הפקות אנגלית שמנסה להרים אותם, בתיווכו של חתנו של קובריק. הראשון מביניהם הוא "Lunatic At Large", טריטמנט שכתב ג'ים תומפסון ("הרוצח שבתוכי") עבור קובריק. קובריק ותומפסון עבדו בעבר על "המכה" ("The Killing"), אחד מסרטיו הראשונים של קובריק, שיצא ממש עכשיו לראשונה בבלו ריי.

==================

הולכים היום ללמוד פסנתר בחסות "בוקר טוב, אדון פידלמן"? כעשרה פסנתרים מוצבים כעת ברחבת הסינמטק בתל אביב ומ-18:00 כל אחד יוכל לקבל שם שיעור פסנתר חינם ממורה מקצועי. רעיון מקסים. אבל, כזה שגם עשוי לבלבל את צופי הסרט לגבי עלילתו. וכך קרה שכשדפנה ארד ב"הארץ" כתבה היום על המבצע השיווקי הזה היא הבינה ממנו שאדון פידלמן הוא רסטורטור של פסנתרים. הוא לא. הפסנתר זה רק אלמנט קטן בסרט.

פורסם ב"פנאי פלוס", 17.8.2011

זה היה קיץ שבו הכל הגיע בכמויות מסחריות. אם בעבר היו לנו בכל קיץ סרט חיזרים אחד, סרט אקשן אחד, סרט גיבורי על אחד וקומדיה אחת למבוגרים, הקיץ הזה הביא הכל בשלשות, אם לא יותר. אחד הטרנדים הבולטים של הקיץ הזה הוא תחום הקומדיות. ההצלחה של קומדיות כמו "בתול בן 40 " ו"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" הפכה את קומדיות הקיץ למוצר מבוקש: הן לא עולות הרבה כסף, ויש להן פוטנציאל להכניס המון כסף. הנוסחאות נהיו ברורות: הרבה גסויות, שיחות על יחסים ואיזשהו רגש מתוק בסוף. התוצאה, בעיני, היא סוג של מיאוס. המון קומדיות נורא דומות אחת לשניה יצאו הקיץ, ואיכשהו נדמה שכולן זהות זו לזו – בין אם זה בקבוצת ה"הזוג שבעניין של סקס לא מחייב עד שהם מתאהבים", ובין אם זה בכיוון של "בנים שמתנהגים בטפשות מוחלטת" (או הווריאציה החדשה: "בנות שמתנהגות כמו בנים שמתנהגים בטפשות מוחלטת"). בכולן השפה בוטה, השימוש בהומור הקשור במין בוטה, השימוש בהומור של בתי שימוש בוטה. ובאופן פרדוקסלי, למרות כל הוולגריות והפניה לקהל מבוגר, בכולן באופן משונה – ושמרני למדי – אין כמעט שום זכר לעירום או לתעוזה ממשית של ניתוץ גבולות, וכולם די משעממים. אז הקיץ היה לנו כבר את "בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק" ואת "מסיבת רווקות" ואת "איך להיפטר מהבוס" ואת "רווקים לשבוע" ואת "לזרום עם זה" ואת "קשר לא מחייב", כולם מאותו שטאנץ, ולעיתים אפילו עם אותם שחקנים. והטריילרים מבטיחים שנקבל עוד מאותה סחורה זהה: "חיים בהחלפה" ו"ידידים פלוס", שאולי יהיו נהדרים, אבל כרגע נראים כמו מתקפות דז'ה-וו מסיביות.

לתוך זה מגיע עכשיו הסרט "מורה רעה", שייצא בסוף השבוע הקרוב בארץ, שסובל וגם נהנה מלא מעט מהתסמונות של "הפלישה למערב": מצד אחד, ציפיות נמוכות מצד סרט שנראה שכמותו ראינו כבר יותר מד פעמים בזמן האחרון; מצד שני, הפתעה נעימה כשמתברר שהסרט חינני יותר ממה שהוא נראה מבחוץ.

ג'ייק קאסדן, הבמאי, הוא אולי בנו הביולוגי של לורנס קסדן ("החברים של אלכס") אבל הוא בן טיפוחיו של ג'אד אפטאו, שהפיק את כל סרטיו הראשונים. ב"מורה רעה" הוא לראשונה מביים קומדיה ללא המנטור שלו, אבל הוא נעזר בלא מעט חברים למקצוע על הסט. עמיתו התסריטאי תומס לנון ("לילה במוזיאון") מופיע בתפקיד משנה. עמיתו הבמאי פול פייג (גם הוא מחבורת אפטאו ומי שביים את "מסיבת רווקות" בהפקתו) מגלם את אחד האבות. ג'ייסון סיגל, שחקן ותסריטאי שגם קשור לחבורת ג'אד אפטאו, משחק באחד התפקידים ראשיים. אפטאו לא קשור, אבל המשפחה עדיין מתקבצת סביבו. ובזכות הבימוי המאוד נקי של קסדן והתסריט הלא רע בכלל של לי אייזנברג וג'ין סטופניצקי (תסריטאי "המשרד" האמריקאי) "מורה רעה" הוא סרט שבכמה וכמה רגעים מתוכו הצליח לא רק להצחיק, אלא להיות בעל תבונה מסוימת, שלא תמיד אופיינית לז'אנר סרטי הצחוק-שלשול.

כל הרעיון בסרט הוא להציג עולם הפוך של גבריות-נשיות. כל הגברים חננות-נמושות, כל הנשים טורפות מין. קמרון דיאז מגלמת מורה בבית ספר תיכון שמגיעה לכל שיעוריה שתויה ומסוממת, מקרינה לתלמידיה רק סרטים על בתי ספר (הבחירות שלה מעולות, אגב), ועושה שימוש בוטה במיניות שלה כדי להתקדם בחיים. בזכות העובדה שהסרט עוסק במורים ולא בתלמידים, "מורה רעה" הוא קומדיית בית ספר לא בלתי מקוריות, שברגעיה הארסיים אפילו מזכירה את "בחירות או לא להיות", קומדיית התיכון החומצתית של אלכסנדר פיין, בכך שהיא מציגה את בית הספר כמעין זירה למאבקי כוח ומיניות המזוהים עם העולם הגדול, אבל שלא אמורים להיות בבית הספר (לפחות לא בקולנוע). זה לא מקרי שהמורה הזאת רק מראה לתלמידיה סרטי בית ספר, כמו "לאדוני באהבה", "סמוך עליי" ו"סיכון מחושב". סרטים בהם המורים מאלפים את תלמידיהם ויוצרים הייררכיה ברורה של סמכות. הייררכיה שלא קיימת במציאות (הסרט אמור לייצג את "המציאות"), בעיקר כי המורים לא מעוניינים בה. יש את אלה שמתחנפים לילדים (לוסי פאנץ', בתפקיד משנה מבריק של מורה שמחלקת לתלמידיה תפוחים במקום שהם יביאו לה, כנהוג, מתוך רצון לשחד תמידית את תלמידיה שיאהבו אותה), ואלה שפשוט לא אכפת להם.

החיבה שלי ל"מורה רעה" נובעת מכך שהוא לא מגיע מהעולם המנטלי שיצר את "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", אלא במעין התרפקות מאוחרת לקומדיות התיכון של שנות השמונים (ולא של שנות התשעים). היפוך התפקידים הוא לא רק בכך שהדמויות הנשיות ממלאות את התפקידים שהיו שמורים בעבר לגברים, אלא שכעת המורים מגלמים את התפקידים שהיו שמורים בעבר לתלמידים.

העובדה שדיאז היא דמות כה לא חינוכית (היא גונבת, מפתה, מעליבה) העובדת במשרת חינוך אמורה לזעזע אותנו, אבל "מורה רעה", באופן נעים למדי, לא משיג את בדיחותיו מהזעזוע והפרובוקציה. הוא עושה את זה כי למרות שדיאז היא דמות מוקצנת שיכולה להתקיים רק בקומדיית מצבים, קסדן מביים את שחקני המשנה בדייקנות שגורמת לנו להאמין שאנחנו לא בפארסה, אלא בסיטואציה אמינה (רק לרגעים, אמנם). ובעיקר בסיטואציה שנמנעת ממוסרי השכל ומלקח לעתיד. איכשהו, למרות כל המרכיבים המוכרים, משהו בסרט הזה נותר מאוזן, יציב, ומשעשע למדי.

פורסם ב"פנאי פלוס", 17.8.2011

הבו לי כובע בוקרים ואלעס אותו, כי "הפלישה למערב" ("Cowboys and Aliens") הוא סרט שלא ציפיתי ליהנות ממנו. למעשה, כשכתבתי כאן לפני כמה שבועות אילו סרטים אני מצפה שיהיו טובים ומצליחים הקיץ, העזתי להמר ש"הפלישה למערב" יהיה פלופ מאכזב. הטריילרים לסרט וגם הרעיון שמאחוריו נראו לי לא מגרים: סרט על חיזרים שנוחתים באמריקה של ימי המערב הפרוע. ובכן, הבו לי מגבעת, כי התוצאה – לה אחראי הבמאי של "איירון מן" יחד עם לפחות שישה תסריטאים (ביניהם האנשים שכתבו את "רובוטריקים" ואת "אבודים") – חביבה להפליא (גם אם מחברית, כצפוי, הסרט אינו הצלחה גדולה).

"הפלישה למערב" היא שטות עשויה היטב ששמה המקורי באנגלית מסגיר באופן מושלם כל מה שצריך לדעת על הסרט: זה התכה של שני ז'אנרים קולנועיים ברורים ומוכרים, אבל מתקופות קולנועיות שונות. אני חשבתי שזה לא יעבוד – חלליות וסוסים – אבל זה עובד בסדר גמור. למעשה, בסרט הזה, הרבה יותר מאשר ב"איירון מן", אני שם לב לג'ון פאברו כבמאי. בשני סרטי "איירון מן" שביים קל היה להניח שהסרטים היו יוצאים סבירים ואף טובים עם כל במאי. המכונה העצומה והמשומנת של מארוול עמדה לצידו. איש לא היה נותן לו לפשל. אבל ב"הפלישה למערב" פאברו מתגלה פעם נוספת כבמאי אקשן לא רע בכלל, שיודע למזג בין רגעים של קשיחות גדולה ובין רגעים של הומור חיוני לסוג כזה של סרטים, הסוג שהוא כולו אך ורק בידור חסר דעת.

למעשה, מבחינתו של פאברו מדובר בתרגיל מבדר למדי בבימוי ז'אנרי, והוא צולח אותו היטב: הסרט נאמן לחלוטין לכל החוקיות (וגם הקלישאות) של שני הז'אנרים מהם הוא מורכב: המערבון וסרטי פלישת החיזרים. ואם זיהיתי נכון, יש כאן גם את גרסת הקאובואים והחיזרים לאגדת עלי באבא וארבעים השודדים.

ויש כאן גם משהו קצת יותר עמוק מבחינה קולנועית. המערבונים היו סרטי האקשן של הוליווד מרגע שהומצא הקולנוע עד תחילת שנות ה-60. "מרכבת הדואר" היה ה"מת לחיות" של 1939. כיום אנחנו מביטים לאחור אל הסרטים האלה ומתייחסים אליהם כאל אמנות גבוהה, בגלל שהם בשחור לבן, אבל מערבונים על פי רוב היו סרטי פעולה. שוברי הקופות של הוליווד העתיקה. ואז בשנות ה-60 הם נכחדו כמעט לחלוטין מהמסך (המערבונים עושים מאז גיחה, אחת לעשור, אבל לא עוד כסרטי פעולה, אלא כסרטי חשבון נפש), במקומם הגיע זן חדש של סרטי פעולה, בו מרדפי מכוניות החליפו את מרדפי הסוסים, וקרבי אגרופים בין רוסים ואמריקאים החליפו את האינדיאנם והקאובואים. למעשה, סדרת סרטי ג'יימס בונד הפכה לסמן המוביל של סרטי הפעולה הגדולים משנות הששים ואילך. ואז, מ-1977 ועד היום, אלה סרטי המדע בדיוני והקומיקס: חלליות וגיבורי על. במילים אחרות: "הפלישה למערב" מצליח לכסות בשעתיים את כל תולדות סרטי האקשן ההוליוודיים: מערבונים, חלליות וג'יימס בונד. כי בזכות הליהוק (המבריק, אני מבין כעת) של דניאל קרייג לתפקיד הראשי, זהו למעשה ג'יימס בונד במערב הפרוע. ובזכות תפקיד המשנה של הריסון פורד (בתפקיד הכי מהנה שלו זה שנים), זה גם מעין אינדיאנה ג'ונס במערב הפרוע. בקיצור, יש כאן אינדקס שנון למדי של תולדות הבלוקבאסטר האמריקאי, ולמרבה ההפתעה פאברו – במאי שחיבבתי את סרטיו אבל משום מה זלזלתי בו – מצליח לשלוט בכולם היטב. (ותסלחו לי אם מלבד המשפט "חיזרים במערב הפרוע", אני לא טורח לספק לכם תקציר של הסרט, כי באמת אין מה להוסיף מעבר לשלוש המילים האלה).

הדבר השנון ב"הפלישה למערב" הוא שהסרט מתבונן על הז'אנרים האלה כפי שהם היו בתחילתם, ולא כפי שאנחנו מתייחסים אליהם כיום. שני הז'אנרים האלה עברו טרנספורמציות פוליטיקלי-קורקטיות לאורך השנים. המערבונים התחילו כשההפרדה בין טובים לרעים היתה ברורה: האדם הלבן טוב, האינדיאנים רעים; השריף טוב, הפושעים רעים. סרטי החיזרים התחילו עם הפרדה דומה: בני האנוש טובים, החיזרים הם מפלצות הרסניות שיש להשמידם. החיזרים הפכו ל"אחר" המושלם, היכולת להשליך עליו כל פחד, כל מיעוט, מבלי להיחשד בגזענות (לפחות לא בגזענות מפורשת). בשנים האחרונות הכל התהפך: האינדיאנים והחיזרים הפכו לטובים, לקורבנות, האדם הלבן הפך לתוקף, הטורף והכובש. והנה מגיע "הפלישה למערב" ומחזיר את האידיאולוגיה הז'אנרית לנקודת המוצא שלה: במערב אתה נחשב רק אם אתה גבר לבן ומאצ'ו, כלומר רק אם אתה יודע להחזיק אקדח או סכין ולהרוג מישהו אחר. לא פחות משתי דמויות צריכות ללמוד להרוג בסרט לפני שיהיה אפשר לקרוא להם "גבר אמיתי". האינדיאנים הם פראי אדם פרימיטיביים. החיזרים הם טורפי אדם מתקדמים מבחינה טכנולוגית. והנשים? הן קורבנות. יאמר לזכותו של הסרט שבחציו השני הוא מהפך כמה מהסטריאוטיפים האלה – בעיקר לגבי אינדיאנים ונשים – אבל ברוב דקותיו "הפלישה למערב" נושא את האידיאולוגיה השלטת של סוף המאה ה-19 בגאווה על שרוולו.

ונקודה על סטיבן ספילברג, שזה הסרט ה-200 בערך שהוא מפיק הקיץ הזה. מצפייה ב"הפלישה למערב" מתברר שספילברג הוא גם איש עסקים ממולח. הוא סוחר שעובד על כמויות וידע לנהל תקציבים באופן רוחבי. כך, למשל, הוא מעסיק בסרט את מעצבת התלבושות מארי זופרס, שעיצבה גם את תלבושות המערב הפרוע ב"אומץ אמיתי" של האחים כהן, גם הוא בהפקתו. כמה מתערבים שהפקה אחת מימנה את ההפקה השניה ושחלק מהתלבושות חזרו על עצמן כאן וכאן? וגם עיצוב החיזרים נראה כאילו שהגיע משולחנו של אותו סטודיו שעיצב את החיזר של "סופר 8 ", גם הוא בהפקת ספילברג. והאם הוא קיבל מהסוכנים דיל קבוצתי על כך שהוא העסיק במקביל גם את ג'יי.ג'יי אברמס (במאי ותסריטאי "סופר 8 ") וגם את דיימון לינדלוף (תסריטאי "הפלישה למערב"), שכן הם הצוות שאחראי על כתיבת "אבודים" וסרטי "סטאר טרק" החדשים. שניים במחיר אחד?

==================

איכשהו קרה, מתוך הזנחה שלי, שלא כתבתי כאן מילה על "קפטן אמריקה". ובכן, הביקורת שלי על "קפטן אמריקה" כמעט זהה לזו של "הפלישה למערב". "קפטן אמריקה" הוא סרט עם סיפור מבולגן לחלוטין, אבל יש בו במאי סופר-שנון, שמצליח לעשות שם קצת סדר, ובעיקר כל הזמן להניע את הסרט קדימה (להבדיל מ"גרין לנטרן", שהבמאי שם לא מצליח להשתלט על החומר והסרט מתפתל למעין ראסטה מבולגנת של כאוס מוחלט וחסר צורה). הבמאי של "קפטן אמריקה" הוא ג'ו ג'ונסטון, במאי ותיק שנוטים לפנות אליו כאל ברירות מחדל כשהבמאים הלוהטים יותר פורשים מהפרויקט, אבל לאיש הזה יש עין טובה לחומרי אפקטים, והוא מוכשר יותר ממה שנותנים לו קרדיט. אפילו "איש הזאב" שלו – אותו ראיתי השבוע לראשונה בערוץ הסרטים של יס – היה לא רע בכלל. ג'ונסטון ביים שני סרטים שאני מאוד אוהב: "רוקטיר" ו"שמי אוקטובר". וגם "ג'ומנג'י" שלו היה חביב. והוא בן טיפוחם של ספילברג ולוקאס (ואגב, גם בערך בן גילם): הוא התחיל את דרכו כאיש אפקטים ב"מלחמת הכוכבים" המקורי. וקיבל מספילברג את המנדט לביים את "פארק היורה 3 ". בקיצור, הוא האיש שפונים אליו כשהמצב בהפקה לא טוב, אבל לדעתי הוא במאי נהדר. אני מוצא עצמי בכל פעם מחדש מופתע ממנו לטובה כשאני נתקל בסרט שלו. וכך היה ב"קפטן אמריקה". סרט שיש בו כמה וכמה הברקות חביבות מאוד, ואיזשהו גרוב מהנה. סרט שנותר קלילי, גם כשהתוכן נוטה לכבד.

ויש עוד עניין, שבגללו נזכרתי בו כעת. "קפטן אמריקה", שעוסק בעולם הנושק לעולם של "איירון מן": אבא של טוני סטארק (הלא הוא "איירון מן") הוא דמות מרכזית ב"קפטן אמריקה". כך שעלילת "קפטן אמריקה" גם מבשרת את בואו של "איירון מן" (זה הכל כדי להכין אותנו למפגש של איירון מן וקפטן אמריקה ב-The Avengers של ג'וס ווידון). את "קפטן אמריקה" ביים ג'ו ג'ונסטון, את "איירון מן" ביים ג'ון פברו. את הסרט ג'ונסטון ביים לפני כן את "ג'ומנג'י". פברו ביים לפני כן את "זתורה", שהיה מעין סרט ההמשך של "ג'ומנג'י". ואכן, אני קולט כעת, שיש משהו בסרטים של פברו (בממזריות שלהם, באפקטים שלהם, בכך שהם נראים לא ייחודיים, אבל בכל זאת יש בהם משהו, בכך שבכל פעם שאני רואה אותם אני מופתע לטובה שיש בסרט שנינות קולנועית כלשהי) שמזכיר קצת את הסרטים של ג'ו ג'ונסטון. זו מבחינתי מחמאה גדולה.

נירית אנדרמן בראיון יפה עם יוסי מדמוני ב"גלריה", שמציג את אחורי הקלעים של הפקת סרטו "בוקר טוב, אדון פידלמן", ואת אחורי הקלעים של הטלוויזיה המסחרית, ואיך קרה שאחד תסריטאים הכי מוכשרים בארץ מביים את סרטו הראשון (כסולן) מתסריט של מישהו אחר. נחמד: אצל אנדרמן מדמוני יוצא קצת כמו רסטורטור מבוגר, שעדיין נצמד לבית המלאכה הטהור שלו, בשעה שסביבו כולם רצים לאיקאה. אבל אני נתפסתי לעניין אחר. התקציר לסרטו הבא של מדמוני, "מקום בגן עדן":

"מקום בגן עדן" מספר על רבי שמחה, ניצול שואה ששירת כטבח בצה"ל בשנות ה-50, בימי פעולות התגמול, וחתם על חוזה מפתיע עם קצין קרבי ששירת עמו בבסיס: זה מכר לו את המקום המובטח לו בגן עדן, כמי שהציל חיים של נפשות רבות מעם ישראל, תמורת שקשוקה עסיסית. 40 שנה לאחר מכן, כשאותו קצין נוטה למות, יוצא בנו, חוזר בתשובה ברסלבי, לחפש את רבי שמחה כדי לבטל את החוזה המוזר ולהבטיח לאביו את מקומו בגן עדן.

רק התקציר הזה ריגש אותי. אבל גם גרם לי לקלוט משהו: השנים 2012-2013 יהיו עמוסים חסידי ברסלב בקולנוע הישראלי. "אושפיזין" מ-2004 היה החלוץ, והנה מגיעים הבאים. "מקום בגן עדן" של מדמוני; "הבן של אלוהים" של אז תדמור וגיא נתיב, שגם מספר על סגירת מעגל של אב ובנו, אחרי שהבן חזר בתשובה ונהיה ברסלבי; ו"המשגיחים" של מני יעיש, שעוסק בחבורת מתחזקים, שלעיתים מתחזקים קצת יותר מדי. ובינתיים, שלומי שבת נוסע לאומן בפריים טיים בטלוויזיה; ולא רק ברסלבים: רמה בורשטיין (שלמדה בסם שפיגל במקביל למדמוני, ועבדה איתו על הסט של "בת ים ניו יורק" לפני שחזרה בתשובה, וכיום משתייכת לקהילתו של הרב אויערבך ברחוב אוליפנט) תהיה האשה החרדית הראשונה שתביים סרט קולנוע מסחרי, לציבור הכללי.

מעניין אם רבי נחמן מאינגבר קשור איכשהו לגל הזה?

צופי הקולנוע בישראל באקסטזה! אני לא זוכר כזו סנסציה קופתית. "הדרדסים", כזכור, פתח באופן מרשים למדי בסוף השבוע שעבר עם כ-80,000 כרטיסים. לא שיא, אבל מספר נכבד. הייתי משוכנע שבסוף השבוע השני כבר תבוא הנפילה הגדולה – אחרי שהקהל יבין כמה הסרט הזה אידיוטי – והסרט יחזור למידותיו השפויות. אבל לא. בסוף השבוע השני "הדרדסים" רשם נפילה מזערית מאוד ביחס לסוף השבוע הקודם. הוא מכר יותר מ-70,000 כרטיסים ב-60 עותקים, והוא כבר חצה את 200,000 הכרטיסים. לא אתפלא אם מדובר בשיא מכירות לסרט בסוף השבוע השני שלו. למעשה, בתום עשרה ימים להצגתו "הדרדסים" הכניס יותר כסף ממה שהכניס "הארי פוטר ואוצרות המוות, חלק ב'" בעשרה ימים. כלומר, שאם הירידות הקטנות ימשיכו, בשבוע הבא "הדרדסים" יעקוף את "הארי פוטר" ויהיה הסרט הקופתי ביותר של השנה בישראל. אם משווים את ההכנסות הממוצעות פר בית קולנוע בין ישראל לארצות הברית, רואים ש"הדרדסים" מצליח בישראל הרבה יותר מאשר באמריקה. מדהים. וגם קצת מחליא.

"כוכב הקופים: המרד" מכר בסוף השבוע הראשון לצאתו כ-26,000 כרטיסים.

יש כמה פסטיבלים – שאינם קאן, ונציה, ברלין – שאני עוקב אחריהם בקפדנות. שני הבולטים שבהם הם פסטיבל טלורייד ופסטיבל ניו יורק האמריקאים. הסיבה לכך היא שהם פסטיבל יוצאי דופן: מצד אחד הם סלקטיביים מאוד, ובשניהם יש כמות מצומצמת למדי של סרטים (טלורייד נמשך רק סוף שבוע, פסטיבל ניו יורק מכיל רק כ-20-30 סרטים); מצד שני, הם לאו דווקא מתעקשים על בכורה עולמית, כך שמלאי הסרטים ממנו הם יכולים לבחור הוא גדול מאוד, מתוך המבחר של הפסטיבלים הגדולים שקדמו להם בשנה החולפת. ומשום כך אלה פסטיבלים שמה שחשוב בהם הוא מעשה האוצרות, הניפוי והמיון, מבין הסרטים שכבר זכו לחשיפה בפסטיבלים הגדולים יותר לפני כן. תשומת הלב שלי אליהם מופנה בעיקר כי בכל הקשור לסרטים האמריקאיים אלה הפסטיבלים שאיתם אפשר להתחיל למפות את עונת האוסקרים הקרובה. אבל כשזה מגיע לקולנוע הבינלאומי, התקבלות לשני הפסטיבלים האנינים האלה היא תו איכות שאין שני לו. ולכן, משמח אותי ששני הסרטים הישראליים שהכי אהבתי השנה נבחרו לפסטיבל ניו יורק.

הבשורה שהגיעה הערב ש"הערת שוליים" התקבל לפסטיבל ניו יורק היא משמעותית. צרפו אותה לבשורה מאתמול שהסרט יהיה אחד מארבעה סרטים ישראליים בפסטיבל טורונטו ולשמועה שפרסמתי בעבר שגדולים הסיכויים שהוא יהיה גם בטלורייד (פסטיבל ששומר בסוד את הליין-אפ שלו עד יום הפתיחה), ואנחנו מקבלים ש"הערת שוליים" יוצא עכשיו למסלול הצפון-אמריקאי שסוני פיקצ'רס קלאסיקס כבר סללו לפני כן ל"ואלס עם בשיר" ול"לבנון". זה כבר קמפיין אוסקרים (אם כי סוני פיקצ'רס קלאסיקס צריכים לבוא לישראל, לעשות ל"הערת וליים" קמפיין אופירים, אם הם רוצים להביא אותו לאוסקר. ואגב, אין לי ספק בכלל שאם הסרט יזכה באופיר הוא יהיה מועמד לאוסקר. שום ספק ב-כ-ל-ל).

המסע של "השוטר", שאין לו את סוני מאחוריו, מרגש לא פחות. כמו גם העובדה שלדעתי זו הפעם הראשונה בתולדות פסטיבל ניו יורק בו מוקרנים שני סרטים ישראליים.

פסטיבל ניו יורק יפתח ב-30 בספטמבר עם "אלוהי הקטל", סרטו החדש של רומן פולנסקי, ויינעל עם "היורשים", הסרט החדש של אלכסנדר פיין. באמצעו יתקיימו הגאלות לסרטים החדשים של אלמודובר ודיוויד קרוננברג.

בפסטיבל ניו יורק יוכל יוסף סידר להיפגש עם חני פירסטנברג, כוכבת סרטו "מדורת השבט", שמשתתפת בסרט אחר שיוקרן שם: "The Loneliest Planet" של ג'וליה לוקטב.

הנה ההודעה הרשמית של כל סרטי פסטיבל ניו יורק.

=================

ובינתיים, "עמק תפארת" של הדר פרידליך התקבל לפסטיבל סן סבסטיאן בספרד.

בתחילת השבוע חצה סוף סוף "הערת שוליים" את קו 200,000 הכרטיסים בקופות. האם יש סיכוי שיהיה סרט ישראלי שיצליח יותר ממנו השנה? יהיה מעניין לראות האם 13 המועמדויות שלו לפרסי אופיר ידרבנו עוד צופים לשים לב לקיומו של הסרט, ולבוא לראות אותו.

ובינתיים, "בוקר טוב, אדון פידלמן" מתכונן לקראת צאתו להפצה, בסוף השבוע הבא (25.8). היום עלה טריילר ראשון לסרט. "פידלמן" מועמד ל-11 פרסי אופיר. התחרות בין ששון גבאי לשלמה בראבא בקטגוריית השחקן – שניהם מגלמים אבות קפדנים, מבוגרים וקשים – היא מהרגעים הגדולים בתולדות התחרות הזאת, שניים מגדולי שחקני הקולנוע של ישראל, זה מול זה. דרמה.

הנה הטריילר:

כבר כתבתי כאן על שלושה סרטים ישראליים שאמורים להיות מוקרנים השנה בטורונטו. כעת התפרסמה הרשימה המלאה והסופית של סרטי הפסטיבל, והשלושה שם – ועוד אחד.

"בוקר טוב, אדון פידלמן" של יוסי מדמוני, "הערת שוליים" של יוסף סידר, "אודם" של יהונתן סגל ו"תנאטור" של טאופיק אבו-וואייל (שנקרא באנגלית "ימים אחרונים בירושלים") יוקרנו במסגרת סקציית הקולנוע הבינלאומי בפסטיבל.

ויש נוכחות ישראלית נוספת: את הסרט הצרפתי/אוקראייני "Land of Oblivion", שיוקרן אף הוא בטורונטו, ביימה הבמאית הישראלית/צרפתיה מיכל בוגנים ("אודסה, אודסה"). אה, ויש גם סרט חדש של אורן מוברמן – גם הוא ישראלי לשעבר שכעת פועל בחו"ל (ניו יורק).

הנה הרשימה המלאה.

את רשימת המועמדים לפרס אופיר 2011 תמצאו בפוסט הקודם, שכולל דיווחים ונתונים שנמסרו במסיבת העיתונאים שהתקיימה הבוקר. כולל העובדה שיו"ר האקדמיה הבא, החל מעוד חודש, יהיה ככל הנראה המפיק איתן אבן ("החוב", "אביבה אהובתי").

עכשיו נתבונן במועמדויות ביתר עיון, ונראה מה עובד ומה לא. אבל לפני הכל, אני חייב להודות שהשנה מצטיירת לה תחרות נהדרת למדי. כלומר, יהיו סרטים ממש טובים שיפסידו ל"הערת שוליים".

26 סרטים נכנסו לתחרות פרסי אופיר, 16 מתוכם יצאו היום עם לפחות מועמדות אחת בכיס:

"הערת שוליים" מוביל עם 13 מועמדויות (הוא מועמד בכל הקטגוריות, חוץ משחקנית ראשית)

"בוקר טוב, אדון פידלמן" ו"אחותי היפה" עם 11 מועמדויות כל אחד.

"אורחים לרגע" ו"השוטר" עם 7 מועמדויות.

"הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן", סרט שלא ראיתי ובכלל לא היה על שום רדאר שלי, מפתיע עם 6 מועמדויות.

"ברקיע החמישי" עם 5 מועמדויות.

"הנותנת" עם 3 מועמדויות.

"עמק תפארת" ו"נמס בגשם" עם 2 מועמדויות.

ו"אודם", "אוסטרליה שלי", "כלבת", "ניקה", "פלנטה אחרת" ו"2 בלילה" עם מועמדות אחת כל אחד.

אבל… הקטגוריה הכי מותחת, הכי צמודה והכי איכותית? קטגוריית הסרט התיעודי. "ארץ בראשית", הסרט הישראלי השני הכי נצפה השנה בקולנוע אחרי "הערת שוליים", סרט טבע שהביא כבר כמאה אלף צופים, מתמודד שם לצד "דיפלומט", שזכה בפרס הראשון בתחרות התיעודית בפסטיבל ירושלים בשנה שעברה; ולצד "הדירה", שזכה בפרס בפסטיבל בירושלים השנה ואני שומע שאנשים ממש מתלהבים ממנו (טרם ראיתי); ולצד "המורה אירנה", שהיה סרט הפתיחה של דוק-אביב; ולצד "הדולפין", שהוקרן בהוט-דוקס.אני מניח שהתחרות תצטמצם לבסוף ל"ארץ בראשית" מול "הדירה", וקצת קשה לי להמר מי יזכה. ל"הדירה" יש לכאורה יותר סיכוי, כי אנשים ממש מתלהבים ממנו, אבל "ארץ בראשית" הוא סרט כה ייחודי בנוף הישראלי, וגם המון אנשים ראו אותו, אז יש לו יתרון מסוים.

אבל ראו בזעיר אנפין מה דפוק בחוקי האקדמיה. "ארץ בראשית" הוקרן בבתי הקולנוע וזכה להצלחה עצומה. אבל בגלל תקנון מיושן באקדמיה הוא מתמודד רק בקטגוריה התיעודית? למה? על פי איזה הגיון? ל"ארץ בראשית" הגיעו גם מועמדויות על עריכה ועל המוזיקה. ואני בטוח שאם הוא היה רשאי להתחרות בקטגוריות האלה, הוא גם היה מקבל אותן. ואלך רחוק יותר: לדעתי ל"ארץ בראשית" היה סיכוי להיות גם אחד מחמשת הסרטים המועמדים לפרס הסרט. אמרתי את זה לפני שנה. למפיקיו היה שנה לנער את האקדמיה ולגרום להם – בעקבות פרשת "המדריך למהפכה" – להפוך את "פרס הסרט העלילתי" ל"פרס הסרט" (בפסטיבל ירושלים עשו בדיוק את זה השנה) ולהריץ את סרטם לאופיר. לדעתי, הם הפסידו הזדמנות (או שזה לא עניין אותם).

בפעם המיליון, הדרך הכי נכונה לנהל את התחרות הזאת היא ככה: כדי להתמודד על פרס אופיר בקטגוריות הכלליות, על סרט להיות מעל 70 דקות ולהיות מופץ בבתי הקולנוע בהקרנות מסחריות (מאוד קל ליצור אבחנה פשוטה לגבי מה זו "הקרנה מסחרית"). ברגע שהוא עונה על שני הקריטריונים האלה (אורך והפצה) הסרט זכאי להתמודד על כל הקטגוריות בתחרות, בלי קשר לכך שהוא סרט תיעודי או עלילתי או איזשהו היבריד ביניהם. מעבר לזה, קטגוריית הסרט התיעודי היא קטגורית תמיכה בסוגה קולנועית שמקבלת קצת פחות רייטינג ושממילא כמות הסרטים מתוכה שזוכה להפצה מסחרית בארץ נמוכה מאוד, ולעיתים לא קיימת כלל. וכך, בעולם מעודכן יותר, "ארץ בראשית" היה יכול לסיים את היום הזה עם ארבע-חמש מועמדויות: לסרט, לעריכה, לפסקול, אולי לעריכת הסאונד, ולסרט התיעודי. אבל האקדמיה שלנו עדיין חיה בשנות השבעים.

יש לא מעט עיוותים בכל התהליך הזה, אבל אני גם צריך להגיד: חברי האקדמיה שהצביעו, עשו עבודה יפה בסך הכל. אני כמובן מצטער על כך ש"2 בלילה" או "כלבת" לא קיבל קצת יותר כבוד, וחברי האקדמיה לא הבינו בכלל ככל הנראה את "חתולים על סירת פדלים". אבל הם הבינו היטב את "פלייאוף": שנה אחרי שערן ריקליס היה הזוכה הגדול בטקס, אותה אקדמיה מפנה אליו גב ומנשלת את סרטו מהתחרות. והאמת, בצדק. יש לי כמה וכמה נקודות זות לסנגר על "פלייאוף" ועל עבודת הבימוי של ריקליס בסרט, אבל קשה לחמוק מהשורה התחתונה שכעת נחשפת באופן פומבי: הסרט הזה הוא סוג של פדיחה. בוודאי כשהוא מגיע בסמיכות כה צמודה ל"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", שהיה זורם, משעשע ומהנה הרבה יותר מ"פלייאוף". מה שמייאש ושובר לב סביב "פלייאוף" הוא כמה המון כסף הושקכע בסרט מבלי שאף אחד מהשותפים המאוד בכירים בהפקה יעצור ויגיד את האמת: התסריט לא עובד.

אבל מבין הסרטים שכן קיבלו מועמדות, אני מופתע מכמה צדק כן נעשה: "השוטר" קיבל הכרה נפלאה ומוצדקת. איכשהו קיבלתי את הרושם שחברי האקדמיה קצת עוינים את הסרט. ולא. "הנותנת" ו"עמק תפארת" קיבלו בדיוק את המועמדויות הנכונות להם (שחקנית וצילום). ונדמה שמצטייר קונסנזוס סביב "אורחים לרגע": מרגע שהסרט הזה נחשף בפסטיבל ירושלים הוא שבה ככל הנראה את לב כל מי שראה אותו. ואכן, הוא אחד הסרטים הבולטים בתחרות.

לפני שבועיים, רגע לפני נעילת ההצבעה לשלב הראשון, ניסיתי למפות את מצב המירוץ ומה הם הסרטים הבולטים. למרבה ההקלה, התחזיות שלי לא היו כל כך רחוקות ממה שיצא לבסוף. אמנם, פספסתי לחלוטין את "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן", סרט שלא ראיתי ושקיבל אהבה רבה מחברי האקדמיה, אבל כן זיהיתי את ההערכה שמקבל "אחותי היפה", ואכן הסרט הזה הוא הסרט השני הכי מחובק במועמדויות – בצמוד ל"בוקר טוב, אדון פידלמן".

"אחותי היפה" הוא סרטו של מרקו כרמל ("הסודות של מישל"), מעין סרט פולקלור אתני העוסק באשה המדברת עם רוחה של אמה המנוחה. מפסטיבל ירושלים הסרט יצא בידיים ריקות, ואני לא חיבבתי אותו כלל, אבל יש לסרט הזה – שהוא מין סרט של פעם – לא מעט אוהדים.

אם אני מביט ברשימת המועמדים ומנסה לדמיין מי יזכה ובמה, הסיטואציה שמתחילה להתחוור היא ש"פידלמן" עשוי לצאת מכל הטקס הזה בידיים ריקות, ודווקא "אחותי היפה" יכול לצאת עם פרס מז'ורי: למשל, השחקנית.

בואו נתבונן רגע בקטגוריית השחקנית. חוץ מ"אחותי היפה" אין שם אף סרט מבין חמשת המועמדים המובילים. עכשיו ראו איך חוקי האקדמיה מטים את המירוץ באופן לא שוויוני: בסבב ההצבעות השני יתקיימו הקרנות חוזרות. האם יתקיימו הקרנות חוזרות לכל 16 הסרטים המועמדים? לא. רק לחמשת הסרטים המועמדים לפרס הסרט. כלומר, כל 400 וקצת חברי האקדמיה שיבואו להצביע לתחרות בשלב השני אחרי שלא השתתפו בשלב הראשון, יראו רק חמישה סרטים. ואז יעמוד מולם טופס הבחירה והם יראו שבקטגוריות השחקנית מתחרות שחקנית אחת מסרט שהם ראו ועוד ארבע שחקניות מסרטים שהם לא ראו. למה? כי הם גם לא יצאו עדיין להקרנות מסחריות וגם לא הוקרנו בסיבוב השני של הקרנות האקדמיה. למי לדעתכם הם יצביעו? במילים אחרות, הזכייה של אוולין הגואל בפרס השחקנית נראה די ברור מאליו, לא?

אלא אם מפיקי "הנותנת" ו"2 בלילה" יתחילו להפיץ סקרינרים במרץ, או לארגן הקרנות (יקרות), כי אם הם יעשו את זה אני מעריך שלהגר בן-אשר או לקרן ברגר יש סיכוי להפתיע כאן. אבל… אין סיכוי. כי לא נראה לי שאף מפיק לא ישקיע אלפי שקלים בהשכרת אולם להקרנה רק בשביל פרס השחקנית, נכון? בייחוד כשאחד הסרטים ("2 בלילה") הוא ממילא סרט דל תקציב ונטול משאבים. כל מה שנותר הוא לארגן קמפיין מיילים וקמפיין ויראלי עם קטעים של ברגר מתוך הסרט, ותזכורת שבאודסה חשבו שהיא שחקנית מצטיינת. זו הדרך היחידה להכניס קצת מתח לתחרות. אחרת? אוולין ברוב מוחץ.

אז מי יזכה? נגיד זאת כך: אם זה יהיה כל סרט שהוא לא "הערת שוליים" זה יהיה בזיון לאקדמיה. נשאלת השאלה האם הסרט יסחוף את הכל או שיפזרו קצת לסרטים אחרים. כי בואו נודה, האם היה תסריט טוב יותר מהתסריט של סידר השנה? לא. האם היה צילום טוב יותר מהצילום הסינמסקופי של ירון שרף? לא. האם היתה עריכה טובה יותר מהעריכה של עינת גלזר זרחין? לא. האם היה עיצוב טוב יותר מהעיצוב של ערד שאואט? אפילו לא קרוב. האם היה משחק טוב יותר מהמשחק של שלמה בראבא? לא. זה כבר סוגר שבעה פרסים. אני הייתי נותן גם פרס למוזיקה המצוינת של עמית פוזננסקי, אבל היא די שנויה במחלוקת, וזו כנראה הקטגוריה היחידה שבה "פידלמן" יכול לעקוף, עם הפסקול של אבי בללי (שמתחרה בעצמו בקטגוריה הצפופה והמצוינת הזאת).

שחקן משנה? אני חושב שליאור אשכנזי היה מעולה ב"הערת שוליים" ומגיע לו כאן הפרס, אבל יש סיכוי שדווקא נורמן עיסא יזכה כאן. הוא אכן נושא את הלב הרגשי של "אחותי היפה" סולו על כתפיו.

שחקנית משנה? זה מורן רוזנבלט מ"אודם" נגד ריימונד אמסלם מ"אחותי היפה". גם כאן עשוי לקרות מה שקורה גם בקטגוריית השחקנית, שרוזנבלט תיפגע מזה שמצביעי הסיבוב השני פשוט פספסו את הסרט שלה. רוזנבלט היא ה-תגלית של הקולנוע הישראלי השנה עם התפקיד המאוד מורכב שהיא מבצעת (לגלם אותה דמות, באותה סצינה, אבל בשני ביצועים שונים לחלוטין ושניהם אמינים לחלוטין).

איפור? ובכן, "כלבת". זה הפרס שלהם.

והנה, שאלת מיליון הדולר: לאיזה סרט יצביע איש הסאונד ישראל דוד? דוד מועמד בקטגוריית הפסקול ארבע פעמים: על "אחותי היפה", "בוקר טוב, אדון פידלמן", "הערת שוליים" ו"השוטר". אם מישהו יברר איתו לאיזה סרט הוא מצביע – גם בפרס הסרט וגם בפרס הפסקול – הוא יידע מה הסרט שיזכה באופיר.