פורסם ב"פנאי פלוס", 17.8.2011

 

זה היה קיץ שבו הכל הגיע בכמויות מסחריות. אם בעבר היו לנו בכל קיץ סרט חיזרים אחד, סרט אקשן אחד, סרט גיבורי על אחד וקומדיה אחת למבוגרים, הקיץ הזה הביא הכל בשלשות, אם לא יותר. אחד הטרנדים הבולטים של הקיץ הזה הוא תחום הקומדיות. ההצלחה של קומדיות כמו "בתול בן 40 " ו"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" הפכה את קומדיות הקיץ למוצר מבוקש: הן לא עולות הרבה כסף, ויש להן פוטנציאל להכניס המון כסף. הנוסחאות נהיו ברורות: הרבה גסויות, שיחות על יחסים ואיזשהו רגש מתוק בסוף. התוצאה, בעיני, היא סוג של מיאוס. המון קומדיות נורא דומות אחת לשניה יצאו הקיץ, ואיכשהו נדמה שכולן זהות זו לזו – בין אם זה בקבוצת ה"הזוג שבעניין של סקס לא מחייב עד שהם מתאהבים", ובין אם זה בכיוון של "בנים שמתנהגים בטפשות מוחלטת" (או הווריאציה החדשה: "בנות שמתנהגות כמו בנים שמתנהגים בטפשות מוחלטת"). בכולן השפה בוטה, השימוש בהומור הקשור במין בוטה, השימוש בהומור של בתי שימוש בוטה. ובאופן פרדוקסלי, למרות כל הוולגריות והפניה לקהל מבוגר, בכולן באופן משונה – ושמרני למדי – אין כמעט שום זכר לעירום או לתעוזה ממשית של ניתוץ גבולות, וכולם די משעממים. אז הקיץ היה לנו כבר את "בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק" ואת "מסיבת רווקות" ואת "איך להיפטר מהבוס" ואת "רווקים לשבוע" ואת "לזרום עם זה" ואת "קשר לא מחייב", כולם מאותו שטאנץ, ולעיתים אפילו עם אותם שחקנים. והטריילרים מבטיחים שנקבל עוד מאותה סחורה זהה: "חיים בהחלפה" ו"ידידים פלוס", שאולי יהיו נהדרים, אבל כרגע נראים כמו מתקפות דז'ה-וו מסיביות.

 

לתוך זה מגיע עכשיו הסרט "מורה רעה", שייצא בסוף השבוע הקרוב בארץ, שסובל וגם נהנה מלא מעט מהתסמונות של "הפלישה למערב": מצד אחד, ציפיות נמוכות מצד סרט שנראה שכמותו ראינו כבר יותר מד פעמים בזמן האחרון; מצד שני, הפתעה נעימה כשמתברר שהסרט חינני יותר ממה שהוא נראה מבחוץ.

 

ג'ייק קאסדן, הבמאי, הוא אולי בנו הביולוגי של לורנס קסדן ("החברים של אלכס") אבל הוא בן טיפוחיו של ג'אד אפטאו, שהפיק את כל סרטיו הראשונים. ב"מורה רעה" הוא לראשונה מביים קומדיה ללא המנטור שלו, אבל הוא נעזר בלא מעט חברים למקצוע על הסט. עמיתו התסריטאי תומס לנון ("לילה במוזיאון") מופיע בתפקיד משנה. עמיתו הבמאי פול פייג (גם הוא מחבורת אפטאו ומי שביים את "מסיבת רווקות" בהפקתו) מגלם את אחד האבות. ג'ייסון סיגל, שחקן ותסריטאי שגם קשור לחבורת ג'אד אפטאו, משחק באחד התפקידים ראשיים. אפטאו לא קשור, אבל המשפחה עדיין מתקבצת סביבו. ובזכות הבימוי המאוד נקי של קסדן והתסריט הלא רע בכלל של לי אייזנברג וג'ין סטופניצקי (תסריטאי "המשרד" האמריקאי) "מורה רעה" הוא סרט שבכמה וכמה רגעים מתוכו הצליח לא רק להצחיק, אלא להיות בעל תבונה מסוימת, שלא תמיד אופיינית לז'אנר סרטי הצחוק-שלשול.

 

 

 

כל הרעיון בסרט הוא להציג עולם הפוך של גבריות-נשיות. כל הגברים חננות-נמושות, כל הנשים טורפות מין. קמרון דיאז מגלמת מורה בבית ספר תיכון שמגיעה לכל שיעוריה שתויה ומסוממת, מקרינה לתלמידיה רק סרטים על בתי ספר (הבחירות שלה מעולות, אגב), ועושה שימוש בוטה במיניות שלה כדי להתקדם בחיים. בזכות העובדה שהסרט עוסק במורים ולא בתלמידים, "מורה רעה" הוא קומדיית בית ספר לא בלתי מקוריות, שברגעיה הארסיים אפילו מזכירה את "בחירות או לא להיות", קומדיית התיכון החומצתית של אלכסנדר פיין, בכך שהיא מציגה את בית הספר כמעין זירה למאבקי כוח ומיניות המזוהים עם העולם הגדול, אבל שלא אמורים להיות בבית הספר (לפחות לא בקולנוע). זה לא מקרי שהמורה הזאת רק מראה לתלמידיה סרטי בית ספר, כמו "לאדוני באהבה", "סמוך עליי" ו"סיכון מחושב". סרטים בהם המורים מאלפים את תלמידיהם ויוצרים הייררכיה ברורה של סמכות. הייררכיה שלא קיימת במציאות (הסרט אמור לייצג את "המציאות"), בעיקר כי המורים לא מעוניינים בה. יש את אלה שמתחנפים לילדים (לוסי פאנץ', בתפקיד משנה מבריק של מורה שמחלקת לתלמידיה תפוחים במקום שהם יביאו לה, כנהוג, מתוך רצון לשחד תמידית את תלמידיה שיאהבו אותה), ואלה שפשוט לא אכפת להם.

 

החיבה שלי ל"מורה רעה" נובעת מכך שהוא לא מגיע מהעולם המנטלי שיצר את "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", אלא במעין התרפקות מאוחרת לקומדיות התיכון של שנות השמונים (ולא של שנות התשעים). היפוך התפקידים הוא לא רק בכך שהדמויות הנשיות ממלאות את התפקידים שהיו שמורים בעבר לגברים, אלא שכעת המורים מגלמים את התפקידים שהיו שמורים בעבר לתלמידים.

 

העובדה שדיאז היא דמות כה לא חינוכית (היא גונבת, מפתה, מעליבה) העובדת במשרת חינוך אמורה לזעזע אותנו, אבל "מורה רעה", באופן נעים למדי, לא משיג את בדיחותיו מהזעזוע והפרובוקציה. הוא עושה את זה כי למרות שדיאז היא דמות מוקצנת שיכולה להתקיים רק בקומדיית מצבים, קסדן מביים את שחקני המשנה בדייקנות שגורמת לנו להאמין שאנחנו לא בפארסה, אלא בסיטואציה אמינה (רק לרגעים, אמנם). ובעיקר בסיטואציה שנמנעת ממוסרי השכל ומלקח לעתיד. איכשהו, למרות כל המרכיבים המוכרים, משהו בסרט הזה נותר מאוזן, יציב, ומשעשע למדי.

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 17.8.2011

 

הבו לי כובע בוקרים ואלעס אותו, כי "הפלישה למערב" ("Cowboys and Aliens") הוא סרט שלא ציפיתי ליהנות ממנו. למעשה, כשכתבתי כאן לפני כמה שבועות אילו סרטים אני מצפה שיהיו טובים ומצליחים הקיץ, העזתי להמר ש"הפלישה למערב" יהיה פלופ מאכזב. הטריילרים לסרט וגם הרעיון שמאחוריו נראו לי לא מגרים: סרט על חיזרים שנוחתים באמריקה של ימי המערב הפרוע. ובכן, הבו לי מגבעת, כי התוצאה – לה אחראי הבמאי של "איירון מן" יחד עם לפחות שישה תסריטאים (ביניהם האנשים שכתבו את "רובוטריקים" ואת "אבודים") – חביבה להפליא (גם אם מחברית, כצפוי, הסרט אינו הצלחה גדולה).

 

"הפלישה למערב" היא שטות עשויה היטב ששמה המקורי באנגלית מסגיר באופן מושלם כל מה שצריך לדעת על הסרט: זה התכה של שני ז'אנרים קולנועיים ברורים ומוכרים, אבל מתקופות קולנועיות שונות. אני חשבתי שזה לא יעבוד – חלליות וסוסים – אבל זה עובד בסדר גמור. למעשה, בסרט הזה, הרבה יותר מאשר ב"איירון מן", אני שם לב לג'ון פאברו כבמאי. בשני סרטי "איירון מן" שביים קל היה להניח שהסרטים היו יוצאים סבירים ואף טובים עם כל במאי. המכונה העצומה והמשומנת של מארוול עמדה לצידו. איש לא היה נותן לו לפשל. אבל ב"הפלישה למערב" פאברו מתגלה פעם נוספת כבמאי אקשן לא רע בכלל, שיודע למזג בין רגעים של קשיחות גדולה ובין רגעים של הומור חיוני לסוג כזה של סרטים, הסוג שהוא כולו אך ורק בידור חסר דעת.

 

למעשה, מבחינתו של פאברו מדובר בתרגיל מבדר למדי בבימוי ז'אנרי, והוא צולח אותו היטב: הסרט נאמן לחלוטין לכל החוקיות (וגם הקלישאות) של שני הז'אנרים מהם הוא מורכב: המערבון וסרטי פלישת החיזרים. ואם זיהיתי נכון, יש כאן גם את גרסת הקאובואים והחיזרים לאגדת עלי באבא וארבעים השודדים.

 

ויש כאן גם משהו קצת יותר עמוק מבחינה קולנועית. המערבונים היו סרטי האקשן של הוליווד מרגע שהומצא הקולנוע עד תחילת שנות ה-60. "מרכבת הדואר" היה ה"מת לחיות" של 1939. כיום אנחנו מביטים לאחור אל הסרטים האלה ומתייחסים אליהם כאל אמנות גבוהה, בגלל שהם בשחור לבן, אבל מערבונים על פי רוב היו סרטי פעולה. שוברי הקופות של הוליווד העתיקה. ואז בשנות ה-60 הם נכחדו כמעט לחלוטין מהמסך (המערבונים עושים מאז גיחה, אחת לעשור, אבל לא עוד כסרטי פעולה, אלא כסרטי חשבון נפש), במקומם הגיע זן חדש של סרטי פעולה, בו מרדפי מכוניות החליפו את מרדפי הסוסים, וקרבי אגרופים בין רוסים ואמריקאים החליפו את האינדיאנם והקאובואים. למעשה, סדרת סרטי ג'יימס בונד הפכה לסמן המוביל של סרטי הפעולה הגדולים משנות הששים ואילך. ואז, מ-1977 ועד היום, אלה סרטי המדע בדיוני והקומיקס: חלליות וגיבורי על. במילים אחרות: "הפלישה למערב" מצליח לכסות בשעתיים את כל תולדות סרטי האקשן ההוליוודיים: מערבונים, חלליות וג'יימס בונד. כי בזכות הליהוק (המבריק, אני מבין כעת) של דניאל קרייג לתפקיד הראשי, זהו למעשה ג'יימס בונד במערב הפרוע. ובזכות תפקיד המשנה של הריסון פורד (בתפקיד הכי מהנה שלו זה שנים), זה גם מעין אינדיאנה ג'ונס במערב הפרוע. בקיצור, יש כאן אינדקס שנון למדי של תולדות הבלוקבאסטר האמריקאי, ולמרבה ההפתעה פאברו – במאי שחיבבתי את סרטיו אבל משום מה זלזלתי בו – מצליח לשלוט בכולם היטב. (ותסלחו לי אם מלבד המשפט "חיזרים במערב הפרוע", אני לא טורח לספק לכם תקציר של הסרט, כי באמת אין מה להוסיף מעבר לשלוש המילים האלה).

 

הדבר השנון ב"הפלישה למערב" הוא שהסרט מתבונן על הז'אנרים האלה כפי שהם היו בתחילתם, ולא כפי שאנחנו מתייחסים אליהם כיום. שני הז'אנרים האלה עברו טרנספורמציות פוליטיקלי-קורקטיות לאורך השנים. המערבונים התחילו כשההפרדה בין טובים לרעים היתה ברורה: האדם הלבן טוב, האינדיאנים רעים; השריף טוב, הפושעים רעים. סרטי החיזרים התחילו עם הפרדה דומה: בני האנוש טובים, החיזרים הם מפלצות הרסניות שיש להשמידם. החיזרים הפכו ל"אחר" המושלם, היכולת להשליך עליו כל פחד, כל מיעוט, מבלי להיחשד בגזענות (לפחות לא בגזענות מפורשת). בשנים האחרונות הכל התהפך: האינדיאנים והחיזרים הפכו לטובים, לקורבנות, האדם הלבן הפך לתוקף, הטורף והכובש. והנה מגיע "הפלישה למערב" ומחזיר את האידיאולוגיה הז'אנרית לנקודת המוצא שלה: במערב אתה נחשב רק אם אתה גבר לבן ומאצ'ו, כלומר רק אם אתה יודע להחזיק אקדח או סכין ולהרוג מישהו אחר. לא פחות משתי דמויות צריכות ללמוד להרוג בסרט לפני שיהיה אפשר לקרוא להם "גבר אמיתי". האינדיאנים הם פראי אדם פרימיטיביים. החיזרים הם טורפי אדם מתקדמים מבחינה טכנולוגית. והנשים? הן קורבנות. יאמר לזכותו של הסרט שבחציו השני הוא מהפך כמה מהסטריאוטיפים האלה – בעיקר לגבי אינדיאנים ונשים – אבל ברוב דקותיו "הפלישה למערב" נושא את האידיאולוגיה השלטת של סוף המאה ה-19 בגאווה על שרוולו.

 

ונקודה על סטיבן ספילברג, שזה הסרט ה-200 בערך שהוא מפיק הקיץ הזה. מצפייה ב"הפלישה למערב" מתברר שספילברג הוא גם איש עסקים ממולח. הוא סוחר שעובד על כמויות וידע לנהל תקציבים באופן רוחבי. כך, למשל, הוא מעסיק בסרט את מעצבת התלבושות מארי זופרס, שעיצבה גם את תלבושות המערב הפרוע ב"אומץ אמיתי" של האחים כהן, גם הוא בהפקתו. כמה מתערבים שהפקה אחת מימנה את ההפקה השניה ושחלק מהתלבושות חזרו על עצמן כאן וכאן? וגם עיצוב החיזרים נראה כאילו שהגיע משולחנו של אותו סטודיו שעיצב את החיזר של "סופר 8 ", גם הוא בהפקת ספילברג. והאם הוא קיבל מהסוכנים דיל קבוצתי על כך שהוא העסיק במקביל גם את ג'יי.ג'יי אברמס (במאי ותסריטאי "סופר 8 ") וגם את דיימון לינדלוף (תסריטאי "הפלישה למערב"), שכן הם הצוות שאחראי על כתיבת "אבודים" וסרטי "סטאר טרק" החדשים. שניים במחיר אחד?

 

==================

 

איכשהו קרה, מתוך הזנחה שלי, שלא כתבתי כאן מילה על "קפטן אמריקה". ובכן, הביקורת שלי על "קפטן אמריקה" כמעט זהה לזו של "הפלישה למערב". "קפטן אמריקה" הוא סרט עם סיפור מבולגן לחלוטין, אבל יש בו במאי סופר-שנון, שמצליח לעשות שם קצת סדר, ובעיקר כל הזמן להניע את הסרט קדימה (להבדיל מ"גרין לנטרן", שהבמאי שם לא מצליח להשתלט על החומר והסרט מתפתל למעין ראסטה מבולגנת של כאוס מוחלט וחסר צורה). הבמאי של "קפטן אמריקה" הוא ג'ו ג'ונסטון, במאי ותיק שנוטים לפנות אליו כאל ברירות מחדל כשהבמאים הלוהטים יותר פורשים מהפרויקט, אבל לאיש הזה יש עין טובה לחומרי אפקטים, והוא מוכשר יותר ממה שנותנים לו קרדיט. אפילו "איש הזאב" שלו – אותו ראיתי השבוע לראשונה בערוץ הסרטים של יס – היה לא רע בכלל. ג'ונסטון ביים שני סרטים שאני מאוד אוהב: "רוקטיר" ו"שמי אוקטובר". וגם "ג'ומנג'י" שלו היה חביב. והוא בן טיפוחם של ספילברג ולוקאס (ואגב, גם בערך בן גילם): הוא התחיל את דרכו כאיש אפקטים ב"מלחמת הכוכבים" המקורי. וקיבל מספילברג את המנדט לביים את "פארק היורה 3 ". בקיצור, הוא האיש שפונים אליו כשהמצב בהפקה לא טוב, אבל לדעתי הוא במאי נהדר. אני מוצא עצמי בכל פעם מחדש מופתע ממנו לטובה כשאני נתקל בסרט שלו. וכך היה ב"קפטן אמריקה". סרט שיש בו כמה וכמה הברקות חביבות מאוד, ואיזשהו גרוב מהנה. סרט שנותר קלילי, גם כשהתוכן נוטה לכבד.

 

ויש עוד עניין, שבגללו נזכרתי בו כעת. "קפטן אמריקה", שעוסק בעולם הנושק לעולם של "איירון מן": אבא של טוני סטארק (הלא הוא "איירון מן") הוא דמות מרכזית ב"קפטן אמריקה". כך שעלילת "קפטן אמריקה" גם מבשרת את בואו של "איירון מן" (זה הכל כדי להכין אותנו למפגש של איירון מן וקפטן אמריקה ב-The Avengers של ג'וס ווידון). את "קפטן אמריקה" ביים ג'ו ג'ונסטון, את "איירון מן" ביים ג'ון פברו. את הסרט ג'ונסטון ביים לפני כן את "ג'ומנג'י". פברו ביים לפני כן את "זתורה", שהיה מעין סרט ההמשך של "ג'ומנג'י". ואכן, אני קולט כעת, שיש משהו בסרטים של פברו (בממזריות שלהם, באפקטים שלהם, בכך שהם נראים לא ייחודיים, אבל בכל זאת יש בהם משהו, בכך שבכל פעם שאני רואה אותם אני מופתע לטובה שיש בסרט שנינות קולנועית כלשהי) שמזכיר קצת את הסרטים של ג'ו ג'ונסטון. זו מבחינתי מחמאה גדולה.

נירית אנדרמן בראיון יפה עם יוסי מדמוני ב"גלריה", שמציג את אחורי הקלעים של הפקת סרטו "בוקר טוב, אדון פידלמן", ואת אחורי הקלעים של הטלוויזיה המסחרית, ואיך קרה שאחד תסריטאים הכי מוכשרים בארץ מביים את סרטו הראשון (כסולן) מתסריט של מישהו אחר. נחמד: אצל אנדרמן מדמוני יוצא קצת כמו רסטורטור מבוגר, שעדיין נצמד לבית המלאכה הטהור שלו, בשעה שסביבו כולם רצים לאיקאה. אבל אני נתפסתי לעניין אחר. התקציר לסרטו הבא של מדמוני, "מקום בגן עדן":

"מקום בגן עדן" מספר על רבי שמחה, ניצול שואה ששירת כטבח בצה"ל בשנות ה-50, בימי פעולות התגמול, וחתם על חוזה מפתיע עם קצין קרבי ששירת עמו בבסיס: זה מכר לו את המקום המובטח לו בגן עדן, כמי שהציל חיים של נפשות רבות מעם ישראל, תמורת שקשוקה עסיסית. 40 שנה לאחר מכן, כשאותו קצין נוטה למות, יוצא בנו, חוזר בתשובה ברסלבי, לחפש את רבי שמחה כדי לבטל את החוזה המוזר ולהבטיח לאביו את מקומו בגן עדן.

רק התקציר הזה ריגש אותי. אבל גם גרם לי לקלוט משהו: השנים 2012-2013 יהיו עמוסים חסידי ברסלב בקולנוע הישראלי. "אושפיזין" מ-2004 היה החלוץ, והנה מגיעים הבאים. "מקום בגן עדן" של מדמוני; "הבן של אלוהים" של אז תדמור וגיא נתיב, שגם מספר על סגירת מעגל של אב ובנו, אחרי שהבן חזר בתשובה ונהיה ברסלבי; ו"המשגיחים" של מני יעיש, שעוסק בחבורת מתחזקים, שלעיתים מתחזקים קצת יותר מדי. ובינתיים, שלומי שבת נוסע לאומן בפריים טיים בטלוויזיה; ולא רק ברסלבים: רמה בורשטיין (שלמדה בסם שפיגל במקביל למדמוני, ועבדה איתו על הסט של "בת ים ניו יורק" לפני שחזרה בתשובה, וכיום משתייכת לקהילתו של הרב אויערבך ברחוב אוליפנט) תהיה האשה החרדית הראשונה שתביים סרט קולנוע מסחרי, לציבור הכללי.

מעניין אם רבי נחמן מאינגבר קשור איכשהו לגל הזה?

צופי הקולנוע בישראל באקסטזה! אני לא זוכר כזו סנסציה קופתית. "הדרדסים", כזכור, פתח באופן מרשים למדי בסוף השבוע שעבר עם כ-80,000 כרטיסים. לא שיא, אבל מספר נכבד. הייתי משוכנע שבסוף השבוע השני כבר תבוא הנפילה הגדולה – אחרי שהקהל יבין כמה הסרט הזה אידיוטי – והסרט יחזור למידותיו השפויות. אבל לא. בסוף השבוע השני "הדרדסים" רשם נפילה מזערית מאוד ביחס לסוף השבוע הקודם. הוא מכר יותר מ-70,000 כרטיסים ב-60 עותקים, והוא כבר חצה את 200,000 הכרטיסים. לא אתפלא אם מדובר בשיא מכירות לסרט בסוף השבוע השני שלו. למעשה, בתום עשרה ימים להצגתו "הדרדסים" הכניס יותר כסף ממה שהכניס "הארי פוטר ואוצרות המוות, חלק ב'" בעשרה ימים. כלומר, שאם הירידות הקטנות ימשיכו, בשבוע הבא "הדרדסים" יעקוף את "הארי פוטר" ויהיה הסרט הקופתי ביותר של השנה בישראל. אם משווים את ההכנסות הממוצעות פר בית קולנוע בין ישראל לארצות הברית, רואים ש"הדרדסים" מצליח בישראל הרבה יותר מאשר באמריקה. מדהים. וגם קצת מחליא.

 

"כוכב הקופים: המרד" מכר בסוף השבוע הראשון לצאתו כ-26,000 כרטיסים.

 

 

TW	LW	Movie	Studio	Weekend Gross	Change	Screens	Change / Avg.		Gross-to-Date	Week
1	1	The Smurfs	Sony	$860,794	-10.2%	60	+4	$14,347	$2,405,400	2
2	N	Rise of the Planet of the Apes	Fox	$262,827	–	21	–	$12,516	$262,827	1
3	2	Captain America: The First Avenger	UIP	$145,709	-42.1%	33	–	$4,415	$478,715	2
4	4	Horrible Bosses	WB	$124,366	-16.2%	25	–	$4,975	$902,544	4
5	3	Harry Potter and the Deathly Hallows (Part Two)	WB	$111,029	-27.0%	33	-11	$3,365	$3,203,756	5
6	5	Bridesmaids	UIP	$95,082	-15.9%	20	–	$4,754	$1,239,789	6
7	8	Kung Fu Panda 2	UIP	$50,923	-24.9%	31	-5	$1,643	$2,810,053	9
8	10	Winnie the Pooh	Disney	$47,282	+10.2%	24	-1	$1,970	$342,995	4
9	7	Super 8	UIP	$46,682	-41.3%	20	-5	$2,334	$384,146	3
10	6	Green Lantern	WB	$43,208	-54.0%	28	–	$1,543	$185,200	2
11	9	Zookeeper	Sony	$41,014	-37.3%	18	-2	$2,279	$617,993	4
12	11	Cars 2	Disney	$29,729	-24.2%	17	-13	$1,749	$1,421,397	8
13	13	The Hangover Part II	WB	$23,529	-19.8%	11	–	$2,139	$3,119,167	12
14	14	Mr. Popper's Penguins	Fox	$21,894	-14.2%	11	–	$1,990	$528,902	6
15	12	Transformers 3	UIP	$15,843	-46.7%	7	-4	$2,263	$1,493,957	7

 

יש כמה פסטיבלים – שאינם קאן, ונציה, ברלין – שאני עוקב אחריהם בקפדנות. שני הבולטים שבהם הם פסטיבל טלורייד ופסטיבל ניו יורק האמריקאים. הסיבה לכך היא שהם פסטיבל יוצאי דופן: מצד אחד הם סלקטיביים מאוד, ובשניהם יש כמות מצומצמת למדי של סרטים (טלורייד נמשך רק סוף שבוע, פסטיבל ניו יורק מכיל רק כ-20-30 סרטים); מצד שני, הם לאו דווקא מתעקשים על בכורה עולמית, כך שמלאי הסרטים ממנו הם יכולים לבחור הוא גדול מאוד, מתוך המבחר של הפסטיבלים הגדולים שקדמו להם בשנה החולפת. ומשום כך אלה פסטיבלים שמה שחשוב בהם הוא מעשה האוצרות, הניפוי והמיון, מבין הסרטים שכבר זכו לחשיפה בפסטיבלים הגדולים יותר לפני כן. תשומת הלב שלי אליהם מופנה בעיקר כי בכל הקשור לסרטים האמריקאיים אלה הפסטיבלים שאיתם אפשר להתחיל למפות את עונת האוסקרים הקרובה. אבל כשזה מגיע לקולנוע הבינלאומי, התקבלות לשני הפסטיבלים האנינים האלה היא תו איכות שאין שני לו. ולכן, משמח אותי ששני הסרטים הישראליים שהכי אהבתי השנה נבחרו לפסטיבל ניו יורק.

 

הבשורה שהגיעה הערב ש"הערת שוליים" התקבל לפסטיבל ניו יורק היא משמעותית. צרפו אותה לבשורה מאתמול שהסרט יהיה אחד מארבעה סרטים ישראליים בפסטיבל טורונטו ולשמועה שפרסמתי בעבר שגדולים הסיכויים שהוא יהיה גם בטלורייד (פסטיבל ששומר בסוד את הליין-אפ שלו עד יום הפתיחה), ואנחנו מקבלים ש"הערת שוליים" יוצא עכשיו למסלול הצפון-אמריקאי שסוני פיקצ'רס קלאסיקס כבר סללו לפני כן ל"ואלס עם בשיר" ול"לבנון". זה כבר קמפיין אוסקרים (אם כי סוני פיקצ'רס קלאסיקס צריכים לבוא לישראל, לעשות ל"הערת וליים" קמפיין אופירים, אם הם רוצים להביא אותו לאוסקר. ואגב, אין לי ספק בכלל שאם הסרט יזכה באופיר הוא יהיה מועמד לאוסקר. שום ספק ב-כ-ל-ל).

 

המסע של "השוטר", שאין לו את סוני מאחוריו, מרגש לא פחות. כמו גם העובדה שלדעתי זו הפעם הראשונה בתולדות פסטיבל ניו יורק בו מוקרנים שני סרטים ישראליים.

 

פסטיבל ניו יורק יפתח ב-30 בספטמבר עם "אלוהי הקטל", סרטו החדש של רומן פולנסקי, ויינעל עם "היורשים", הסרט החדש של אלכסנדר פיין. באמצעו יתקיימו הגאלות לסרטים החדשים של אלמודובר ודיוויד קרוננברג.

 

בפסטיבל ניו יורק יוכל יוסף סידר להיפגש עם חני פירסטנברג, כוכבת סרטו "מדורת השבט", שמשתתפת בסרט אחר שיוקרן שם: "The Loneliest Planet" של ג'וליה לוקטב.

 

הנה ההודעה הרשמית של כל סרטי פסטיבל ניו יורק.

 

=================

 

ובינתיים, "עמק תפארת" של הדר פרידליך התקבל לפסטיבל סן סבסטיאן בספרד.

בתחילת השבוע חצה סוף סוף "הערת שוליים" את קו 200,000 הכרטיסים בקופות. האם יש סיכוי שיהיה סרט ישראלי שיצליח יותר ממנו השנה? יהיה מעניין לראות האם 13 המועמדויות שלו לפרסי אופיר ידרבנו עוד צופים לשים לב לקיומו של הסרט, ולבוא לראות אותו.

 

ובינתיים, "בוקר טוב, אדון פידלמן" מתכונן לקראת צאתו להפצה, בסוף השבוע הבא (25.8). היום עלה טריילר ראשון לסרט. "פידלמן" מועמד ל-11 פרסי אופיר. התחרות בין ששון גבאי לשלמה בראבא בקטגוריית השחקן – שניהם מגלמים אבות קפדנים, מבוגרים וקשים – היא מהרגעים הגדולים בתולדות התחרות הזאת, שניים מגדולי שחקני הקולנוע של ישראל, זה מול זה. דרמה.

 

הנה הטריילר:

 

כבר כתבתי כאן על שלושה סרטים ישראליים שאמורים להיות מוקרנים השנה בטורונטו. כעת התפרסמה הרשימה המלאה והסופית של סרטי הפסטיבל, והשלושה שם – ועוד אחד.

 

"בוקר טוב, אדון פידלמן" של יוסי מדמוני, "הערת שוליים" של יוסף סידר, "אודם" של יהונתן סגל ו"תנאטור" של טאופיק אבו-וואייל (שנקרא באנגלית "ימים אחרונים בירושלים") יוקרנו במסגרת סקציית הקולנוע הבינלאומי בפסטיבל.

 

ויש נוכחות ישראלית נוספת: את הסרט הצרפתי/אוקראייני "Land of Oblivion", שיוקרן אף הוא בטורונטו, ביימה הבמאית הישראלית/צרפתיה מיכל בוגנים ("אודסה, אודסה"). אה, ויש גם סרט חדש של אורן מוברמן – גם הוא ישראלי לשעבר שכעת פועל בחו"ל (ניו יורק).

 

הנה הרשימה המלאה.

את רשימת המועמדים לפרס אופיר 2011 תמצאו בפוסט הקודם, שכולל דיווחים ונתונים שנמסרו במסיבת העיתונאים שהתקיימה הבוקר. כולל העובדה שיו"ר האקדמיה הבא, החל מעוד חודש, יהיה ככל הנראה המפיק איתן אבן ("החוב", "אביבה אהובתי").

 

עכשיו נתבונן במועמדויות ביתר עיון, ונראה מה עובד ומה לא. אבל לפני הכל, אני חייב להודות שהשנה מצטיירת לה תחרות נהדרת למדי. כלומר, יהיו סרטים ממש טובים שיפסידו ל"הערת שוליים".

 

26 סרטים נכנסו לתחרות פרסי אופיר, 16 מתוכם יצאו היום עם לפחות מועמדות אחת בכיס:

"הערת שוליים" מוביל עם 13 מועמדויות (הוא מועמד בכל הקטגוריות, חוץ משחקנית ראשית)

"בוקר טוב, אדון פידלמן" ו"אחותי היפה" עם 11 מועמדויות כל אחד.

"אורחים לרגע" ו"השוטר" עם 7 מועמדויות.

"הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן", סרט שלא ראיתי ובכלל לא היה על שום רדאר שלי, מפתיע עם 6 מועמדויות.

"ברקיע החמישי" עם 5 מועמדויות.

"הנותנת" עם 3 מועמדויות.

"עמק תפארת" ו"נמס בגשם" עם 2 מועמדויות.

ו"אודם", "אוסטרליה שלי", "כלבת", "ניקה", "פלנטה אחרת" ו"2 בלילה" עם מועמדות אחת כל אחד.

 

אבל… הקטגוריה הכי מותחת, הכי צמודה והכי איכותית? קטגוריית הסרט התיעודי. "ארץ בראשית", הסרט הישראלי השני הכי נצפה השנה בקולנוע אחרי "הערת שוליים", סרט טבע שהביא כבר כמאה אלף צופים, מתמודד שם לצד "דיפלומט", שזכה בפרס הראשון בתחרות התיעודית בפסטיבל ירושלים בשנה שעברה; ולצד "הדירה", שזכה בפרס בפסטיבל בירושלים השנה ואני שומע שאנשים ממש מתלהבים ממנו (טרם ראיתי); ולצד "המורה אירנה", שהיה סרט הפתיחה של דוק-אביב; ולצד "הדולפין", שהוקרן בהוט-דוקס.אני מניח שהתחרות תצטמצם לבסוף ל"ארץ בראשית" מול "הדירה", וקצת קשה לי להמר מי יזכה. ל"הדירה" יש לכאורה יותר סיכוי, כי אנשים ממש מתלהבים ממנו, אבל "ארץ בראשית" הוא סרט כה ייחודי בנוף הישראלי, וגם המון אנשים ראו אותו, אז יש לו יתרון מסוים.

 

אבל ראו בזעיר אנפין מה דפוק בחוקי האקדמיה. "ארץ בראשית" הוקרן בבתי הקולנוע וזכה להצלחה עצומה. אבל בגלל תקנון מיושן באקדמיה הוא מתמודד רק בקטגוריה התיעודית? למה? על פי איזה הגיון? ל"ארץ בראשית" הגיעו גם מועמדויות על עריכה ועל המוזיקה. ואני בטוח שאם הוא היה רשאי להתחרות בקטגוריות האלה, הוא גם היה מקבל אותן. ואלך רחוק יותר: לדעתי ל"ארץ בראשית" היה סיכוי להיות גם אחד מחמשת הסרטים המועמדים לפרס הסרט. אמרתי את זה לפני שנה. למפיקיו היה שנה לנער את האקדמיה ולגרום להם – בעקבות פרשת "המדריך למהפכה" – להפוך את "פרס הסרט העלילתי" ל"פרס הסרט" (בפסטיבל ירושלים עשו בדיוק את זה השנה) ולהריץ את סרטם לאופיר. לדעתי, הם הפסידו הזדמנות (או שזה לא עניין אותם).

 

בפעם המיליון, הדרך הכי נכונה לנהל את התחרות הזאת היא ככה: כדי להתמודד על פרס אופיר בקטגוריות הכלליות, על סרט להיות מעל 70 דקות ולהיות מופץ בבתי הקולנוע בהקרנות מסחריות (מאוד קל ליצור אבחנה פשוטה לגבי מה זו "הקרנה מסחרית"). ברגע שהוא עונה על שני הקריטריונים האלה (אורך והפצה) הסרט זכאי להתמודד על כל הקטגוריות בתחרות, בלי קשר לכך שהוא סרט תיעודי או עלילתי או איזשהו היבריד ביניהם. מעבר לזה, קטגוריית הסרט התיעודי היא קטגורית תמיכה בסוגה קולנועית שמקבלת קצת פחות רייטינג ושממילא כמות הסרטים מתוכה שזוכה להפצה מסחרית בארץ נמוכה מאוד, ולעיתים לא קיימת כלל. וכך, בעולם מעודכן יותר, "ארץ בראשית" היה יכול לסיים את היום הזה עם ארבע-חמש מועמדויות: לסרט, לעריכה, לפסקול, אולי לעריכת הסאונד, ולסרט התיעודי. אבל האקדמיה שלנו עדיין חיה בשנות השבעים.

 

יש לא מעט עיוותים בכל התהליך הזה, אבל אני גם צריך להגיד: חברי האקדמיה שהצביעו, עשו עבודה יפה בסך הכל. אני כמובן מצטער על כך ש"2 בלילה" או "כלבת" לא קיבל קצת יותר כבוד, וחברי האקדמיה לא הבינו בכלל ככל הנראה את "חתולים על סירת פדלים". אבל הם הבינו היטב את "פלייאוף": שנה אחרי שערן ריקליס היה הזוכה הגדול בטקס, אותה אקדמיה מפנה אליו גב ומנשלת את סרטו מהתחרות. והאמת, בצדק. יש לי כמה וכמה נקודות זות לסנגר על "פלייאוף" ועל עבודת הבימוי של ריקליס בסרט, אבל קשה לחמוק מהשורה התחתונה שכעת נחשפת באופן פומבי: הסרט הזה הוא סוג של פדיחה. בוודאי כשהוא מגיע בסמיכות כה צמודה ל"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", שהיה זורם, משעשע ומהנה הרבה יותר מ"פלייאוף". מה שמייאש ושובר לב סביב "פלייאוף" הוא כמה המון כסף הושקכע בסרט מבלי שאף אחד מהשותפים המאוד בכירים בהפקה יעצור ויגיד את האמת: התסריט לא עובד.

 

אבל מבין הסרטים שכן קיבלו מועמדות, אני מופתע מכמה צדק כן נעשה: "השוטר" קיבל הכרה נפלאה ומוצדקת. איכשהו קיבלתי את הרושם שחברי האקדמיה קצת עוינים את הסרט. ולא. "הנותנת" ו"עמק תפארת" קיבלו בדיוק את המועמדויות הנכונות להם (שחקנית וצילום). ונדמה שמצטייר קונסנזוס סביב "אורחים לרגע": מרגע שהסרט הזה נחשף בפסטיבל ירושלים הוא שבה ככל הנראה את לב כל מי שראה אותו. ואכן, הוא אחד הסרטים הבולטים בתחרות.

 

לפני שבועיים, רגע לפני נעילת ההצבעה לשלב הראשון, ניסיתי למפות את מצב המירוץ ומה הם הסרטים הבולטים. למרבה ההקלה, התחזיות שלי לא היו כל כך רחוקות ממה שיצא לבסוף. אמנם, פספסתי לחלוטין את "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן", סרט שלא ראיתי ושקיבל אהבה רבה מחברי האקדמיה, אבל כן זיהיתי את ההערכה שמקבל "אחותי היפה", ואכן הסרט הזה הוא הסרט השני הכי מחובק במועמדויות – בצמוד ל"בוקר טוב, אדון פידלמן".

 

"אחותי היפה" הוא סרטו של מרקו כרמל ("הסודות של מישל"), מעין סרט פולקלור אתני העוסק באשה המדברת עם רוחה של אמה המנוחה. מפסטיבל ירושלים הסרט יצא בידיים ריקות, ואני לא חיבבתי אותו כלל, אבל יש לסרט הזה – שהוא מין סרט של פעם – לא מעט אוהדים.

 

אם אני מביט ברשימת המועמדים ומנסה לדמיין מי יזכה ובמה, הסיטואציה שמתחילה להתחוור היא ש"פידלמן" עשוי לצאת מכל הטקס הזה בידיים ריקות, ודווקא "אחותי היפה" יכול לצאת עם פרס מז'ורי: למשל, השחקנית.

 

בואו נתבונן רגע בקטגוריית השחקנית. חוץ מ"אחותי היפה" אין שם אף סרט מבין חמשת המועמדים המובילים. עכשיו ראו איך חוקי האקדמיה מטים את המירוץ באופן לא שוויוני: בסבב ההצבעות השני יתקיימו הקרנות חוזרות. האם יתקיימו הקרנות חוזרות לכל 16 הסרטים המועמדים? לא. רק לחמשת הסרטים המועמדים לפרס הסרט. כלומר, כל 400 וקצת חברי האקדמיה שיבואו להצביע לתחרות בשלב השני אחרי שלא השתתפו בשלב הראשון, יראו רק חמישה סרטים. ואז יעמוד מולם טופס הבחירה והם יראו שבקטגוריות השחקנית מתחרות שחקנית אחת מסרט שהם ראו ועוד ארבע שחקניות מסרטים שהם לא ראו. למה? כי הם גם לא יצאו עדיין להקרנות מסחריות וגם לא הוקרנו בסיבוב השני של הקרנות האקדמיה. למי לדעתכם הם יצביעו? במילים אחרות, הזכייה של אוולין הגואל בפרס השחקנית נראה די ברור מאליו, לא?

 

אלא אם מפיקי "הנותנת" ו"2 בלילה" יתחילו להפיץ סקרינרים במרץ, או לארגן הקרנות (יקרות), כי אם הם יעשו את זה אני מעריך שלהגר בן-אשר או לקרן ברגר יש סיכוי להפתיע כאן. אבל… אין סיכוי. כי לא נראה לי שאף מפיק לא ישקיע אלפי שקלים בהשכרת אולם להקרנה רק בשביל פרס השחקנית, נכון? בייחוד כשאחד הסרטים ("2 בלילה") הוא ממילא סרט דל תקציב ונטול משאבים. כל מה שנותר הוא לארגן קמפיין מיילים וקמפיין ויראלי עם קטעים של ברגר מתוך הסרט, ותזכורת שבאודסה חשבו שהיא שחקנית מצטיינת. זו הדרך היחידה להכניס קצת מתח לתחרות. אחרת? אוולין ברוב מוחץ.

 

אז מי יזכה? נגיד זאת כך: אם זה יהיה כל סרט שהוא לא "הערת שוליים" זה יהיה בזיון לאקדמיה. נשאלת השאלה האם הסרט יסחוף את הכל או שיפזרו קצת לסרטים אחרים. כי בואו נודה, האם היה תסריט טוב יותר מהתסריט של סידר השנה? לא. האם היה צילום טוב יותר מהצילום הסינמסקופי של ירון שרף? לא. האם היתה עריכה טובה יותר מהעריכה של עינת גלזר זרחין? לא. האם היה עיצוב טוב יותר מהעיצוב של ערד שאואט? אפילו לא קרוב. האם היה משחק טוב יותר מהמשחק של שלמה בראבא? לא. זה כבר סוגר שבעה פרסים. אני הייתי נותן גם פרס למוזיקה המצוינת של עמית פוזננסקי, אבל היא די שנויה במחלוקת, וזו כנראה הקטגוריה היחידה שבה "פידלמן" יכול לעקוף, עם הפסקול של אבי בללי (שמתחרה בעצמו בקטגוריה הצפופה והמצוינת הזאת).

 

שחקן משנה? אני חושב שליאור אשכנזי היה מעולה ב"הערת שוליים" ומגיע לו כאן הפרס, אבל יש סיכוי שדווקא נורמן עיסא יזכה כאן. הוא אכן נושא את הלב הרגשי של "אחותי היפה" סולו על כתפיו.

 

שחקנית משנה? זה מורן רוזנבלט מ"אודם" נגד ריימונד אמסלם מ"אחותי היפה". גם כאן עשוי לקרות מה שקורה גם בקטגוריית השחקנית, שרוזנבלט תיפגע מזה שמצביעי הסיבוב השני פשוט פספסו את הסרט שלה. רוזנבלט היא ה-תגלית של הקולנוע הישראלי השנה עם התפקיד המאוד מורכב שהיא מבצעת (לגלם אותה דמות, באותה סצינה, אבל בשני ביצועים שונים לחלוטין ושניהם אמינים לחלוטין).

 

איפור? ובכן, "כלבת". זה הפרס שלהם.

 

והנה, שאלת מיליון הדולר: לאיזה סרט יצביע איש הסאונד ישראל דוד? דוד מועמד בקטגוריית הפסקול ארבע פעמים: על "אחותי היפה", "בוקר טוב, אדון פידלמן", "הערת שוליים" ו"השוטר". אם מישהו יברר איתו לאיזה סרט הוא מצביע – גם בפרס הסרט וגם בפרס הפסקול – הוא יידע מה הסרט שיזכה באופיר.

 

 

 

 

 

11:00: ההכרזה ברגע זה בבית סוקולב בתל אביב. רפרשו, הפוסט מתעדכן.

 

מצב המירוץ: "הערת שוליים" מוביל עם 13 מועמדויות. "בוקר טוב, אדון פידלמן" ו"אחותי היפה" אחריו עם 11 מועמדויות. "אורחים לרגע", הפתעת הטקס מבחינתי, עם 7 מועמדויות.

 

הטקס יתקיים השנה בחיפה. וישודר בערוץ 2 בשידורי קשת בסוף ספטמבר תחילת אוקטובר.

 

פרס מפעל חיים, הניתן על ידי הנהלת האקדמיה, ליצחק (איז'ו) שני (מפיק: "ארבינקא", "תעלת בלאומילך", "גבעת חלפון אינה עונה", "אלכס חולה אהבה", מפיץ ובעלי בתי קולנוע לב).

 

פרס להישגים אמנותיים לעורך ציון אברהמיאן ("מציצים", "עיניים גדולות", "שחור" ועוד רבים).

 

המועמדים ל-15 הקטגוריות בפרסי אופיר.

 

סרט:

"אורחים לרגע"

"אחותי היפה"

"בוקר טוב, אדון פילדמן"

"הערת שוליים"

"השוטר"

 

בימוי:

מאיה קניג, "אורחים לרגע"

מרקו כרמל, "אחותי היפה"

יוסי מדמוני, "בוקר טוב, אדון פידלמן"

יוסף סידר, "הערת שוליים"

נדב לפיד, "השוטר"

 

שחקן ראשי:

גור בנטביץ', "אורחים לרגע"

ששון גבאי, "בוקר טוב, אדון פידלמן"

שלמה בראבא, "הערת שוליים"

ציון ברוך, "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן"

יפתח קליין, "השוטר"

 

שחקנית ראשית:

אוולין הגואל, "אחותי היפה"

הגר בן-אשר, "הנותנת"

חן יאני, "נמס בגשם"

בתיה בר, "עמק תפארת"

קרן ברגר, "2 בלילה"

 

שחקן משנה:

צחי גראד, "אורחים לרגע"

נורמן עיסא, "אחותי היפה"

הנרי דוד, "בוקר טוב, אדון פידלמן"

ליאור אשכנזי, "הערת שוליים"

אורי גבריאל, "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן"

 

שחקנית משנה:

מורן רוזנבלט, "אודם"

ריימונד אמסלם, "אחותי היפה"

שרה אדלר, "בוקר טוב אדון פידלמן"

רותם זיסמן-כהן, "ברקיע החמישי"

עלמה זק, "הערת שוליים"

 

צילום:

בועז יהונתן יעקב, "בוקר טוב, אדון פידלמן"

עמית יסעור, "הנותנת"

ירון שרף, "הערת שוליים"

שי גולדמן, "השוטר"

טליה (טולי) גלאון, "עמק תפארת"

 

עריכה:

אור בן דוד, "אורחים לרגע"

שמעון ספקטור, "אחותי היפה"

אילה בנגד, "בוקר טוב, אדון פידלמן"

עינת גלזר זרחין, "הערת שוליים"

ערה לפיד, "השוטר"

 

תסריט:

מאיה קניג, דנה דימנט, "אורחים לרגע"

ארז קו-אל, בוקר טוב, אדון פידלמן"

יוסף סידר, "הערת שוליים"

אריק לובצקי, "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן"

נדב לפיד, "השוטר"

 

סרט תיעודי:

"ארץ בראשית", משה אלפרט

"דיפלומט", דנה גורן

"הדולפין", דני מנקין ויונתן ניר

"הדירה", ארנון גולדפינגר

"המורה אירנה", איתמר חן

 

מוזיקה:

אבי בללי, "אחותי היפה"

אבי בללי, "בוקר טוב, אדון פידלמן"

יוסף ברנדשווילי, "ברקיע החמישי"

עמית פוזננסקי, "הערת שוליים"

תום שרפשטיין, "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן"

ישראל ברייט, "ניקה"

רן בגנו, "פלנטה אחרת"

(שבעה מועמדים!)

 

עריכת פסקול:

מיכאל גורביץ', "אורחים לרגע"

תולי חן, אלכס קלוד, ישראל דוד, "אחותי היפה"

אולג קייסרמן, אביב אלדמע, ישראל דוד, "בוקר טוב, אדון פידלמן"

תולי חן, אלכס קלוד, ישראל דוד, "הערת שוליים"

מיכאל גורביץ', אביב אלדמע, ישראל דוד, "השוטר"

 

עיצוב אמנותי:

מיגל מרקין, "אחותי היפה"

יואב סיני, "בוקר טוב, אדון פידלמן"

תמר גדיש, "ברקיע החמישי"

ערד שאואט, "הערת שוליים"

אריאל גלזר, "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן"

 

עיצוב תלבושות:

ים ברוסילובסקי, "אוסטרליה שלי"

לאורה שיים, "אחותי היפה"

רונה דורון, "ברקיע החמישי"

לי אלמביק, "הנותנת"

לאורה שיים, "הערת שוליים"

 

איפור:

ורד מבורך, "אחותי היפה"

זיו קטנוב, "ברקיע החמישי"

רונית דוגו-ארביב, "הערת שוליים"

מירב הורוביץ בושושה, "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן"

אתי בן נון, אלינור גיגי, "כלבת"

ערן ישראלי, "נמס בגשם"

 

=================

 

כ-400 מתוך 870 חברי האקדמיה הצביעו בשלב המועמדים. בשלב הזוכים, מוסר רוזנבאום, אחוזי ההצבעה גבוהים יותר.

 

הטפסים להצבעה על הזוכים יישלחו ב-28.8, והמועד הסופי להחזרתם יהיה ב-13.9.

 

במסיבת העיתונאים הודיע מארק רוזנבאום שבחודש הבא הוא יסיים את תפקידו כיו"ר האקדמיה, וההנהלה תתכנס לבחור יו"ר חדש במקומו. לשאלתי האם נכונות השמועות שאיתן אבן מטופח על ידיו להיות היו"ר הבא, הודה רוזנבאום שמזה שנה הוא מכין את אבן לרשת אותו. בשבועות האחרונים, גם נמסר לי ממקורבים, רוזנבאום מגיע לפגישות הקשורות בטקס – בקשת ובעיריית חיפה – עם אבן לצידו, אותו הוא מציג כמי שכנראה יהיה היו"ר הבא אחריו.

 

היה יכול להיות מעניין לשמוע את חזונו של איתן אבן לאקדמיה בראשותו בהזדמנות זו, אבל הוא לא נכח במסיבת העיתונאים. על פניו, אני חייב להודות, שאיתן אבן נשמע כמועמד מצוין ליו"ר האקדמיה, שאמנם מקבע את אחיזתו של איגוד המפיקים בראשות האקדמיה, אבל אבן עשוי להיות יו"ר מצוין, לפחות כל עוד הוא בגדר פוטנציאל. נחכה לראות מי יתמודד מולו ומה יהיה חזונו.

 

לשאלת אחת העיתונאיות לגבי יחסה של הנהלת האקדמיה למחאתם של 22 החברים, בראשות שאול דישי, מיקי רוזנטל ושות', ודרישתם לדמוקרטיה, ענה רוזנבאום שוועדה מטעם ההנהלה ישבה ובדקה את טענותיה והמליצה – בהתאם לסעיף 24 בחוק העמותות – שיש להקים מליאה נבחרת של 81 חברים, שייבחרו מכלל חברי האקדמיה. ההנהלה צריכה להתכנס ולאשר את ההחלטה הזאת.

 

=============

 

עד כאן הפרטם ממסיבת עיתונאים. עכשיו צריך לעבד הכל. אבל בסך הכל: חמישיית הסרטים בראש מצוינת, והצליחה לקחת שנה בעייתית עם יותר מדי סרטים בינוניים ולזקק מתוכה את הטובים ביותר. 400 חברי האקדמיה שטרחו והצביעו ראויים לשבחים על טעמם.

 

 

מחר (שלישי) ייפתח בסינמטק תל אביב פסטיבל אנימיקס לקומיקס, אנימציה וקריקטורה, שמכיל בתוכו גם מעט קולנוע. פסגת הפסטיבל, בעיניי, היא ההזדמנות סוף סוף לראות על מסך גדול את סרט האנימציה "הקוסם" ("L'Illusionniste") של סילביאן שומה, המבוסס על תסריט גנוז של ז'אק טאטי. במדורי האחרון ב"פנאי פלוס" סיפרתי בקצרה את סיפור גלגוליו של התסריט הזה, שעמד במרכזה של מלחמת אגו הרסנית בין טאטי ובין בן טיפוחיו פייר אטקס (עליו שוחחנו כאן מוקדם יותר השנה). אגב, למרבה הצער הסרט יוקרן בסינמטק מקלטת בטא. אבל הוא כבר יצא בדי.וי.די מתורגם לעברית.

 

======================

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 10.8.2011

 

דן בן אמוץ ע"ה היה פונה במדוריו אל ששת קוראיו. ובכן, גם אני היום פונה כאן ישירות אליכם, ששת קוראיי. כן, אני מודע לכך שבהתחשב בנתוני התפוצה של האתר והעיתון שבו אני כותב, הדף הזה שנעצרתם עליו זוכה כאן ושם לרבבות מדפדפים; ואולי אף לאלפי מעלעלים. אבל אהיה אסיר תודה אם אגלה שיש לו שישה קוראים (מעבר לעורכיי ומגיהיי, שמחויבים בכך לפרנסתם). כאלה שלא רק קוראים את המילים, אלא שאף משתמשים מדי פעם ברעיונות המובעים כאן להמלצות לצריכה תרבותית. על פי רוב אני לא מאתגר אתכם, ששת קוראיי, ואני כותב על הסרטים שממילא מופצים בבתי הקולנוע בכל הארץ ושהם ממילא סרטים מבוקשים לצפייה. להיטים, מה שנקרא. אני מקווה גם שברגעים הטובים של המדור אני מצליח לייצר איזושהי דרך נוספת להתבונן באותם להיטים, מעבר להמלצה הצרכנית הרדודה של "מומלץ" או "לא מומלץ". אבל השבוע נפלתם על מדור שמבקש מכם, ששת קוראיי, להתאמץ. הסרטים שלהם מוקדש המדור השבוע ("הקוסם" להלן, ו"ג'ו + בל" לעיל) הם חינניים, משעשעים ומקסימים. אבל הם נסתרים. כרגע תמצאו אותם מוקרנים באופן ספורדי בסינמטק תל אביב. אני מקווה, שאם תעקבו אחר הפרסומים של הסינמטק הקרוב לביתכם תמצאו אותם נודדים לכיוונכם. הביעו בהם אמון.

 

במסגרת "אנימיקס", הפסטיבל לקומיקס, קריקטורה ואנימציה, יוקרן סרט האנימציה "הקוסם". זהו סרט צרפתי שהיה מועמד השנה לאוסקר (והפסיד ל"צעצוע של סיפור 3"), שבאופן מעציב למדי נגנז בארץ מהפצה מסחרית על ידי קולנוע לב, שהוציאו אותו ישירות לדי.וי.די (הם כנראה לא ידעו איך מפיצים סרט אנימציה, אבל כזה שפונה לקהל מבוגר). הבמאי הוא סילביאן שומה ("השלישיה מבלוויל"). אבל הכי חשוב מבחינתי: התסריטאי הוא ז'אק טאטי. אבל רגע, טאטי – אחד הקולנוענים והקומיקאים האהובים עלי בכל הזמנים – הלך לעולמו ב-1982. מאיפה צץ פתאום תסריט חדש שלו? ובכן, הסיפור מאחורי התסריט של "הקוסם", שהיה גנוז כמעט ארבעה עשורים עד שנגאל על ידי שומה, מרתק למדי.

 

זוכרים שלפני כמה שבועות כתבתי בהתלהבות על המחווה לבמאי פייר אטקס שהוקרנה בפסטיבל ירושלים ואז נדדה בין הסינמטקים? ובכן, פייר אטקס הוא שחקן משנה משמעותי למדי בדרמה שסביב סיפור הכתיבה והגניזה של "הקוסם". ובכלל, נדמה שהקולנוע העולמי של השנה האחרונה נזכר פתאום בטאטי (שבשנה הבאה נציין 30 שנה למותו): לא רק המחווה לאטקס, במאי ושחקן שהושפע ישירות מטאטי והיה תלמידו המובהק; לא רק "הקוסם", המקים לתחיה סיפור גנוז של טאטי; אלא גם שניים מהסרטים הבולטים שהוקרנו השנה בפסטיבל קאן (ושטרם ראיתי או שהגיעו ארצה, אבל רק מלראות שוטים בודדים מתוכם ברורה המחווה שלהם לטאטי): האחד הוא "The Artist", השני הוא "La Havre". שניהם אמורים להגיע ארצה בתחילת 2012. שניהם הם הומאז'ים לקולנוע של אטקס ושל טאטי (אטקס עצמו משחק ב"Le Havre").

 

ובחזרה ל"הקוסם". את הרעיון הראשוני לסרט הגה טאטי בסוף שנות הארבעים. הוא כבר ביים את סרטו הארוך הראשון, "יום חג", אחרי כמה סרטים קצרים פופולריים למדי. אבל רבים עדיין הכירו אותו בראש ובראשונה כאמן בימה. טאטי התחיל את דרכו כשחקן במופעי מיוזיק-הול, קומיקאי שעושה חיקויים (בעיקר פיזיים) וקטעי פנטומימה. בסוף שנות האבעים הוזמן טאטי לשווייץ, שם עשו כבוד לסרטיו אבל גם הזמינו אותו לסיבוב הופעות מיוזיק-הול. שם, בסיבוב הזה, כשהיה בן 40, הרגיש טאטי שהופעות קומיות בימתיות הן לא מקצוע שמתאים לקומיקאי מזדקן, ושיש רגע שזה מתחיל להיות לא רק מעייף, אלא פתטי ומיושן. בהשראת התחושה הזאת הוא כתב את "הקוסם", שמספר על קוסם מזדקן וקצת מגושם, שקסמיו התיישנו כמו גם אולמות ההופעות בהן הוא מופיע, והוא מוצא עצמו מופיע מול קהל מזדקן כמוהו, שרק הולך ומידלדל. נערה צעירה שרואה את קסמיו ומשוכנעת שהוא קוסם אמיתי המסוגל לייצר דברים יש מאין, חליטה להתלוות אליו למסעו. עד שהיא מתאהבת בגבר צעיר ועיניה נפקחות לעובדה שככל הנראה אין קסם אמיתי בעולם.

 

טאטי תכנן שזה יהיה סרטו השני. אבל הוא גם היה אדם פזור דעת, מרושל בענייני כספים ואיטי מאוד בעבודתו. סרטו הבא היה "חופשתו של מר הולו", שהיה מבוסס על כמה וכמה מגאגים הבימתיים שפרסמו אותו. ואז הוא תכנן ש"הקוסם" יהיה סרטו השלישי. באמצע שנות החמישים קיבל טאטי לעבודה בחברת ההפקות שלו מאייר צעיר בשם פייר אטקס. אטקס צייר לטאטי את הסטוריבורדים, את הפוסטרים, עזר לו בעיצובים ויזואליים והיה עוזרו האישי. יותר מזה, הוא גם היה שותף שלו ביצירת כמה וכמה מהגאגיםבמה שיהפוך להיות סרטו השלישי באמת: "זה הדוד שלי" מ-1958. הסרט שהעניק לטאטי את האוסקר האמריקאי לסרט הזר והפך אותו סופית לאיש עשיר ומפורסם בעולם כולו. במסעו לאמריקה הוא הגשים חלום ישן ופגש את שני גיבוריו מימי הקומדיה האילמת: באסטר קיטון והרולד לויד.

 

בשובו מאמריקה הוא החליט שסרטו הבא יהיה… "הקוסם". למעשה, הוא חשב שזה יהיה אפילו רעיון טוב שפייר אטקס, ולא הוא, יגלם את התפקיד הראשי. כשהוא רק פגש את אטקס לראשונה וקיבל אותו לעבודה הוא שאל אותו האם יש בכוונתו להיות שחקן. רק אחרי שאטקס הבטיח שאין לו עניין במשחק וטאטי, שחשש ממתחרים והיה אדם קנאי מאוד, נרגע והסכים לקבל אותו לעבודה. ואילו כעבור כמה שנים הוא חשב שאטקס יהיה ליהוק מוצלח ל"הקוסם", שהוא חשב שיהיה סרט הבא בבימויו. כלומר, מי שדירבן את אטקס למשחק, היה טאטי עצמו. זה עוד רגע יתנקם בו. אבל טאטי התיישב סוף סוף לכתוב תסריט מלא. לתסריט הוא החליט לבסוף לקרוא דווקא "העיר הגדולה". אלא שאז, דרמה! אטקס הודיע לטאטי שהוא פורש מהעבודה איתו, ויוצא לקריירה עצמאית. הוא החליט שגם הוא רוצה להיות קומיקאי ובמאי, ממש כמו המנטור שלו. טאטי נפגע, כעס, ראה בעזיבתו של אטקס מעשה בגידה בשותפות ביניהם, ולמעשה, מעולם לא סלח לו.

 

ב-1963 החליט טאטי סופית שהוא גונז את התסריט ל"הקוסם". אולי כי הוא לא רצה לעשות את הסרט בלי אטקס, ואולי – כפי שאטקס עצמו וטוען בביוגרפיה של טאטי מאת דיוויד בלוס – טאטי, שהיה איש פרנואידי למדי, חשש שאטקס יגנוב לו את הרעיון לסרט והעדיף לגנוז אותו. למעשה, כשיצא סרטו השני של אטקס כבמאי ב-1965, "יויו", העוסק בלוליין קרקס ויחסיו עם ילד קטן, טאטי הרגיש שאטקס השתמש בסרט בכמה רעיונות שהוא גנב מתוך התסריט ל"הקוסם". אטקס, שכנראה גם הוא לא היה חף מפראנויות, משוכנע עד היום שכשלון "יויו" והביקורות הרעות שקיבל הן מעשה ידיו של טאטי, שליכלך עליו בפני מבקרי הקולנוע, שהעריצו אותו.

 

טאטי ויתר בזאת על "הקוסם". אבל כנראה שלא לגמרי: הוא התחיל לעבוד על סרטו הבא, "פלייטיים". אבל לגרסה הראשונה של הסריט הוא קרא, פעם נוספת, "העיר הגדולה". כשיצא הסרט (אחד הסרטים הדגולים בתולדות הקולנוע בעיניי) רבים ממעריציו של טאטי בתקשורת הצרפתית התאכזבו מהסרט והתלוננו שהסרט לא מצחיק כמו "זה הדוד שלי" ותלו את האשמה בכך שטאטי ואטקס נפרדו, ולא עבדו על הגאגים הוויזואליים יחד.

 

למעלה מ-40 שנה אחרי הגניזה החליט במאי האנימציה סילביאן שומה, בעידודה של סופי טאטישף, בתו של ז'אק טאטי, להפוך את התסריט הגנוז לסרט אנימציה. זה רעיון פשוט מבריק. ראשית, כי שומה החליט שגיבור הסרט יהיה בן דמותו של טאטי עצמו. וכך, זו מחווה מקסימה לא רק לטאטי הקולנוען אלא גם לטאטי השחקן ואמן הבמה. ובמידה מסוימת, גם באופן עקיף מחווה לאטקס: שהרי כל הייצוג של טאטי כדמות מאוירת – בפוסטרים ובחוברות קומיקס משנות החמישים – הוא מעשה ידיו ומכחולו של אטקס (הנה דוגמה).

 

"הקוסם", כהומאז' עדין ורב קסם לטאטי, הוא סרט כמעט נטול מילים, בו רוב עלילה נחשפת במבט מרוחק, באירוניה עדינה, ולמעשה אף קשה לדמיין איך הסרט הזה היה נעשה שלא באנימציה. כי מה ששומה עשה הוא לגרום לנו להאמין – ממש כמו הנערה – שקסמיו של הקוסם (טאטישף שמו, ממש כמו שם משפחתו המקורי של טאטי) אמיתיים הם.