אתמול פורסם בוויינט את מה שקוראי הבלוג אמורים היו כבר לדעת מזה כארבעה שבועות: ש"הערת שוליים" של יוסף סידר יוקרן בפסטיבל טלורייד שיתקיים בסוף השבוע הבא במרומי הרי הרוקי בארצות הברית.

למה פסטיבל טלורייד הוא אירוע קולנועי חשוב, כתבתי כאן (למרות היותו אירוע קולנועי קטן מאוד, זה פסטיבל קולנוע מאוד חשוב מנקודת המבט של האוסקרים והשוק האמריקאי).

ומכיוון שהבוקר בתגובות הזכירו לי את הנתון (העגום) שלא כולכם קוראים כל מילה בבלוג, הנה תזכורת: את זה ש"הערת שוליים" יהיה בטלורייד כתבתי כבר (בעמימות) ב-28.7 ואז ב-14.8. לפני שבוע הזכרתי לאן תומפסון בטוויטר שסוני פיקצ'רז קלאסיקס עושים ל"הערת שוליים" את אותו סיבוב פסטיבלים שהם עשו גם ל"וואלס עם בשיר" (וגם, בווריאציה קצת אחרת בלי טלורייד, ל"לבנון"). ולפני שבוע כתבתי בנחישות (פזיזה?) שאין לי שום ספק שבהנחה שלא יהיו פאדיחות בפרסי אופיר, "הערת שוליים" הוא יהיה מועמד השנה לאוסקר הזר.

ובקיצור, כן: אולפני סוני מקדמים את "הערת שוליים" בעוז, והוא מתחיל בסוף השבוע הבא סיבוב צפון אמריקאי ששמור לווינרים, סיבוב שרק "ואלס עם בשיר" עשה לפניו. מעניין אם כל זה מעניין ומרגש את חברי אקדמיה, או דווקא גורם להם לרצות להזיק לסרט. כרגע הדבר היחידי שיכול למנוע מ"הערת שוליים" להגיע לאוסקרים זה בערך 400 קולנוענים ישראליים עם דם בעיניים.

"האלבום הירוק", הדיסק החדש של החבובות, יצא היום בעולם, כחלק ממתקפת קידום המכירות הכה-מתוקה לקראת צאת "החבובות" חדש בחנוכה. סינגל ראשון מתוכו: שיר הפתיחה של התוכנית, כפי שהוא מבוצע על ידי OK Go, הלהקה שהתפרסמה בזכות הקליפים שלה (לרוב בשוט אחד). לכבוד הווידיאו הנוכחי החבובות מבצעות הומאז'ים לקליפים של OK Go, ו-OK Go מבצעים הומאז'ים לכמה גאגים קלאסיים של "החבובות":

ועוד בענייני קולנוע ישראלי ושיווקו:

הנה משהו על התמסמסותו של רעיון שיווקי. או: איך רעיון יפה הופך לקומוניקט בומבסטי ולאירוע פייסבוקי עצום ולבסוף לאירוע קטנטן מידות ונטול גרנדיוזיות. מישהו שם בינוייטד קינג/עבודה עברית הפקות הגה רעיון שיווקי מקסים: להציב פסנתרים ברחבת הסינמטק ולהזמין את הציבור ל"שיעור פסנתר המוני". אני מניח שמישהו שם ראה בדמיונו עשרות פסנתרים מכסים את הרחבה ומאות אזרחים עומדים בתור לתורם ליד הפסנתר. ההשראה לאירוע באה מהמיצב המוזיקלי הנודד של לוק ג'ראם, שהציב בשנה שעברה 60 פסנתרים בניו יורק (ובערים נוספות) לשימוש הציבור.

הקומוניקט הבטיח "עשרה פסנתרי כנף". דף האירוע בפייסבוק הבטיח "פסנתרים רבים". אבל הדיווח בוויינט על האירוע שלשום הראה בסך הכל שמונה פסנתרים, מתוכם רק אחד פסנתר כנף. ובצד מתראיין מלחין הסרט, אבי בללי, שדווקא הלחין את הסרט כמעט כולו רק על טהרת כלי המיתר (כי הרי לגיבור קוראים פידלמן, איש הכינור, ולא פיאנו-מן). נו, נברמיינד, נכון? רעיונות לחוד ומציאות לחוד. נדמה לי שכל הקולנוע הישראלי תלוי על הפער שבין השניים, לא?

===================

זוז הצידה קוטג', הנה המחאה הצרכנית הפייסבוקית הבאה: קבוצה בפייסבוק החליטה למחות נגד המחירים הגבוהים בקולנוע: של הכרטיסים ושל המזון בדוכני המכירה, וקוראת לצופי הקולנוע להחרים את כל בתי הקולנוע למשך שבוע שלם, מ-1.9 עד 8.9. כבר למעלה מ-18,000 איש הסכימו להשתתף בחרם. מספר לא מבוטל, שיקטין בשבוע הזה את הכנסות בתי הקולנוע ב-740,000 שקל (בהנחה שהם נמנעים מסרטי דו מימד).

רעיון נהדר ומסקרן לראות מה יהיו השלכותיו. אבל יש בעיה אחת עם התאריך שנבחר: בשבוע הראשון ללימודים ממילא נרשמת צניחה עצומה בהכנסות בתי הקולנוע. ההורים מאלפים את הילדים ללכת לישון מוקדם, לעשות שיעורים ולאכול פחות ג'אנק-פוד. עם חרם ובלעדיו, הכנסות בתי הקולנוע בשבוע הזה ייפלו בלמעלה מ-50 אחוז.

כדי שהחרם יהיה אפקטיבי וכואב – ושיראה שגם המחרימים רציניים ולא סתם טרמפיסטים – היה נכון לקיים אותו דווקא בשבוע האחרון של חופש, זה שמתחיל מחר. זה אתגר: לא ללכת לקולנוע עם הילדים או עם החברים בשבוע האחרון של אוגוסט, כשהקולנוע הוא אופציה קרירה ונוחה לשריפת זמן חופשה (ובאופן יחסי, אגב, גם לא האופציה הכי יקרה). להפסיד 18,000 צופים בשבוע האחרון של החופש, היה גורם לבעלי בתי הקולנוע לשים לב שמישהו מעוצבן עליהם ואז לנסות לפייס אותם במבצעים. בשבוע הראשון של ספטמבר זה פשוט ייראה שכולם באפיסות כוחות ומשלימים שעות שינה לקראת חופשות תשרי, שאז מכירות הכרטיסים (בעיקר בסוכות) שוב יזנקו.

===============

אפרופו מחאות תאגידיות: הסרט התתיעודי פוקח העיניים "התאגיד" מ-2003 זמין לצפייה, הורדה והפצה בחינם ובאופן חוקי לחלוטין. צפיית חובה לכל מי שרוצה להבין איך התאגידים מנצלים פרצות בחוק, ותאוות בצע פשוטה, כדי לשלוט בחיינו ולהפוך למעש לדיקטטורות האמיתיות של המאה הנוכחית. סרט פשוט מאלף (וארוך).

יש שני דברים שסרט ישראלי יכול לייחל לו: האחד, שהצנזורה תגביל אותו לצפייה רק לצופים מעל גיל 18; והשני, שחברות הפרסום בירושלים יסרבו להדביק את הפוסטרים שלהם מפאת היותם לא מספיק צנועים עבור הציבור המקומי. בשני המקרים אתרי הניוז, ותוכניות האקטואליה ברדיו, ישמחו לעשות אייטם מהדבר, כדי לזעוק על הצנזורה וסתימת הפיות והכפייה הדתית, מבלי לשים לב שהם חוזרים על עצמם שוב ושוב ובעצם נופלים למלכודת יחצנית של סרטים שזקוקים אנושות (ובצדק) לכל מילימטר של פרסום חינם (ובעצם מעבירים את המסר לקהל: "אל תבואו לראות אותנו כי הסרט שלנו מצוין, אלא בואו לסרט שלנו כדי למחות נגד סתימת הפיות והצנזורה").

בר המזל הנוכחי שזכה בקופה היחצנית הוא "השוטר", סרטו של נדב לפיד, שהצנזורה הגבילה אותו לצפייה מגיל 18, ובתגובה אינסטינקטיבית בוויינט ובוואלה מיד נזעקו נגד העוולה (נו, והנה גם אני נסחף לעניין). ואף הוסיפו סיבה אפשרית להגבלה המחמירה: העובדה שהסרט יוצא נגד עשירי ישראל. ואני, בתור מי שחושב ש"השוטר" הוא אחד הסרטים הישראליים האדירים והחשובים שנעשו כאן בעת האחרונה, זועק: בולשיט!

קודם כל: שימו לב ממתי הטופס שנשלח לידי מפיקי הסרט: מה-4.8.2011. לפני כ-20 יום. למה, אם כן, זה לא הפך לכותרת ב-5.8? כי מישהו תיזמן את זה לתאריך המתאים לו, וגם חיפש את הספין שיתאים למערך השיווק האנטי-ממסדי שלו. אז אין כאן זעקה נגד צנזורה, אלא מערך יחצני מניפולטיבי (וצפוי ומסורתי למדי).

שנית, מי שראה את "השוטר" זוכר שהחצי הראשון מכיל סצינות רבות מאוד של עירום נשי מלא, של אשה בהריון. וגם עירום גברי. בסוף החצי הראשון מנסה הגיבור לפתות נערה בת 15 באמצעות האקדח שלו. החצי השני, מכיל עוד עירום, נשי וגברי. וגם לא מעט אלימות. אז נכון, בהיעדר סקס מפורש, לטעמי האישי הגבלה מגיל 18 מחמירה ומעידה על פוריטניות (הגבלה מגיל 16 היתה צודקת יותר), אבל זו הצנזורה שלנו: מוסד מיושן ופוריטני שסופר דקות של ציצים ולא משפטים נגד טייקונים. ואם אני מכיר איך ראש של צנזורים עובד, אז אני מניח שזה העירום של אשה בהריון שהקפיץ להם את מתגי השמרנות. מיניות בזמן הריון עדיין נחשבת לטאבו בעולם של המבוגרים והקלים להזדעזע (יוסי מדמוני, שגם בסרט שלו יש אשה בהריון, דיבר על כך בראיון שלו ב"גלריה").

אבל דבר אחד טוב יצא מהאייטם הזה, בפעם הראשונה בחיי ראיתי איך נראה טופס של הצנזורה (המועצה לביקורת סרטים). הנה הוא, מתוך הידיעה בוויינט:

שני דברים מדהימים בעיניי. האחד, שהטופס עדיין נושא את הלוגו של המשרד למדע, תרבות וספורט, בשעה שהמועצה לביקורת סרטים כבר שנים פועלת תחת משרד התרבות והספורט בלבד (משרד המדע נפרד בממשלה הנוכחית). והשני, שהטופס הזה גם נשלח לאגף אכיפה במשטרה. וואו, מערבים שוטרים ב"השוטר". רדיקלי. מעניין אם במשטרה דווקא יתלהבו מסרט שנקרא "השוטר" שהוגבל לצפייה מגיל 18.

אם כן, הספין הנכון של יוצרי "השוטר" צריך להיות כזה: "אל תבואו לסרט כי הוא נהדר וחשוב ופורץ דרך, תבואו לסרט כי יש בו ציצים!"

אתמול פרסמתי את הפוסט של שאול דישי, על הסיטואציה המשפטית של האקדמיה הישראלית לקולנוע, ועל מחאתה של קבוצת חברי אקדמיה שקוראת לדמוקרטיזציה באקדמיה.

היום אני מביא את תגובתו של יו"ר האקדמיה, מרק רוזנבאום, לפוסט של דישי:

===============

יאיר שלום,

האקדמיה דוחה את האמור במאמרו של שאול דישי.

הנהלת האקדמיה פועלת עפ"י חוק.

בימים אלה, בהמשך לבקשות חברים, החליטה הנהלת האקדמיה לקדם שינוי במבנה האסיפה הכללית. במבנה החדש של האסיפה, יוכלו לבחור ולהיבחר כל חברי האקדמיה באופן שיוויוני וזה כולל את מר דישי וחבריו, אם ירצו בכך.

ולמען האתנחתא הקומית, נוסיף להלן גם את בקשתו של מר דישי להצטרף לאותה אסיפה, אשר לטענתו היום "אינה חוקית", כפי שנשלחה אלינו במייל בתאריך 2 לאפריל 2011. להלן המייל המקורי במלואו:

2.04.2011

לכבוד אילנה שרון – מנכ"לית האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה,

לאחר שבקשתו להצטרף לאספה סורבה, החל מר דישי לטעון כי האספה אינה חוקית.

אנו מאחלים למר דישי בהצלחה בבחירות שיתקיימו לאספה החדשה.

בברכה

מרק

ביום שישי בבוקר תכננתי ללכת לראות סרט. יצאו שני סרטים שלא ראיתי: "קונאן הברברי" ו"ליל האימה". הבעיה היתה שאת שני הסרטים כבר ראיתי לפני כ-29-26 שנה. את "קונאן הברברי" שנאתי כבר אז, אבל את "מי מפחד מהשכן ממול" (כך נקרא אז "ליל האימה" בישראלית) ממש חיבבתי. מצד שני, 30 שנה אחר כך, הבנתי למה יש מקום לעשות רימייק ל"קונאן", אבל לא הבנתי למה צריך רימייק ל"ליל האימה". מרטב מחשבות כאלה נתפסתי למרה שחורה על מצב קולנוע ולא הלכתי לשום מקום.

אתמול, התעשתתי ויצאתי במכונת הזמן אל 1982 ו-1985, הרכבתי את משקפי התלת מימד (שהיו אופנתיים למדי ב-1982 גם, אגב), ועשיתי לי דאבל-פיצ'ר של רימייקים מימיי נעוריי. יצאתי מהעסק הזה עם כאב ראש עצום (בחיי) ועם כמה וכמה תובנות.

* "קונאן הברברי" החדש הוא סרט איום ונורא. ממש בזבוז זמן. אבל "ליל האימה" התגלה כסרט ממש חמוד. עם כמה וכמה הברקות, כמה רגעים יפים מאוד של כתיבה (למרות שהתסריט כמוצר שלם, די בינוני), ועם צוות שחקנים שלעיתים התעלה על המקור (בעיקר אנטון ילצ'ין במקום וויליאם רגסדייל). בעקבות הצפייה ב"ליל האימה" הבנתי שאני צריך להפסיק לראות טריילרים. הטריילר של הסרט לא חשף כמה הסרט הזה משעשע וקליל, והוא נראה כמו כל סרט אימה הכי נדוש. ובכן, נדוש הוא כן. אבל יש בו חן רב.

* קרייג גילספי, הבמאי של "ליל האימה" החדש, מזכיר לנו איך זה עובד בהוליווד: אם עשית סרט עצמאי (או זר) שזכה לתשומת לב (גילספי ביים את "לארס והבחורה האמיתית" לפני ארבע שנים, שהיה מועמד לאוסקר על התסריט), דרך היחידה שניתן לך להשתלב בתוך הוליווד הממוסדת זה רק אם תוכיח לנו שאתה עבד נאמן וצייתן ותביים סרט אימה שיהיה רימייק או המשכון. האמת, זו דרישה שאינה נטולה הגיון בעולם התאגידי, כי זו דרך טובה לבחון במאי – גם מבחינת כשרון וגם מבחינת כושר ניהול של צוות – מבלי לקחת יותר מדי סיכונים כלכליים. סרטי אימה לעיתים קרובות מופקים בזול ("ליל האימה" עלה 30 מיליון דולר), ולעיתים נדירות נכשלים (למרות ש"ליל האימה" מסתמן כפלופ, מן הסתם הוא יצליח לכסות את עלותו בזכות השווקים שאינם קולנועיים: בלו ריי ו-VOD).

* דיוויד טננט, הלא הוא דוקטור הו, בתור פיטר וינסנט נשמע כמו רעיון טוב על הנייר, אבל בפועל הוא איכזב אותי. רודי מקדואל, שהיה פיטר וינסנט המקורי, נשמע כמו רעיון רע (ומיושן) על הנייר, אבל בפועל הוא היה מושלם.

* ההפתעה הגדולה ב"ליל האימה" היא קולין פארל. האמת היא שבכל פעם שאני נתקל בו אני מופתע לטובה. זה שחקן שאיכשהו לא נעים לי להיתקל בו, יש בפרסונה שלו משהו אינטנסיבי, מלחיץ, אלים. אבל בסרטים הוא עובד. הקיץ הזה פארל הפתיע פעמיים בתפקידים קומיים, פעם אחת ב"איך להיפטר מהבוס" ועכשיו ב"ליל האימה". התפקיד שלו כאן בתור ג'רי הערפד פשוט מושלם. פארל מגלם את התפקיד כמו ג'אנקי – דמות שהוא בוודאי מכיר היטב – שבמקום להרואין הוא מכור לדם. והוא מצליח להיות משעשע ומבדח, וגם להיות מאיים.

* "ליל האימה" הוא הסרט הראשון מזה המון זמן שחיבבתי את התלת מימד שבו. בעיקר בזכות הגיצים. גיצים נראים נהדר בתלת מימד.

* אם הייתי בן 17 כיום, אני מניח שהייתי מחבב למדי את "ליל האימה" הנוכחי, בייחוד כסרט שעוסק באותם נושאים בהם עוסק "דמדומים" (ובעיקר הקשר בין ערפדים, בתולות וחרמנות נעורים), אבל מכיוון שהייתי בן 17 כשיצא "ליל האימה" הראשון אני זוכר שהסיב שחיבבתי את הסרט ההוא היתה כי הוא היה עמוס הומור קולנועי. הסרט המקורי עסק בילד שחולה על סרטי ערפדים וצופה בהם כל לילה, ולכן כשהוא חושד שהשכן בבית הסמוך הוא ערפד, ברור שאף אחד לא מאמין לו. הפער בין הקולנוע ובין המציאות מאותגר שם שוב ושוב, והסרט הכיל עירוב מושלם בין הומור סינפילי ובין אימה, באופן שהזכיר את סרטיו של ג'ון לנדיס (טום הולנד, הבמאי והתסריטאי המקורי, היה אחראי אחר כך ל"משחק ילדים", הסרט שהניב את סדרת סרטי צ'אקי הבובה, ולאחרונה כנראה חי בעיקר מתמלוגים).

* לגבי "קונאן הברברי". ובכן, הפאשיזם הקולנועי האמריקאי עושה השבוע קאמבק. גם "קונאן הברברי" וגם "מלך האריות". בשני הסרטים יש סצינה זהה של מלך/ראש שבט המרים את בנו הנולד אל על השמימה ומכתיר אותו ליורשו. ובשני הסרטים הבן מבלה את שארית הסרט בלנקום את מות אביו.  ובכלל, הרבה זמן לא ראיתי סרט שכה מתענג על חרבות, כאילו כל אחת מהן היא האקסקליבר.

* כאמור, גם את הסרט המקורי – שביים ג'ון מיליוס על פי תסריט שהיה שותף לו אוליבר סטון – שנאתי. אבל בסרט הוא לפחות היתה כריזמה. כל מי שראה את ארנולד שוורצנגר ידע שכוכב נולד שם. זה לא קורה עם ג'ייסון מומואה, הקונאן הקשיח הנוכחי.

* אבל אומר משהו אחד: זה מהלך די גאוני מצד אנשי מילניום (לרנר, דימבורט, דווידזון) למצוא במאי שיתאים ככפפה ליד בבימוי "קונאן", והם עשו את זה עם מרקוס ניספל. ניספל הוא במאי גרמני גדול מידות שבעצמו נראה ומתנהג כמו קונאן ברברי. ולמעשה, הוא היה אמור להתחיל את הקריירה קולנועית שלו בבימוי סרט עם ארנולד שוורצנגר ("סוף העולם"), אלא שהשניים התנגשו חזיתית, אגו באגו, וניספל פרש. עבור מרקוס ניספל לספר את סיפורם של הברברים, זה לספר את סיפורה של המורשת של עמו. ואכן, נדמה שהוא מביים את הסרט הזה בגאווה גדולה, כהיסטוריון, ולא כמי שמביים שום דבר מטאפורי (כמו מיליוס) או קאמפי.

* בסופו של דבר, אין ב"קונאן" שום דבר שלא ראינו ב"ספרטקוס", סאגת הדם/אירוטיקה המשודרת בכבלים באמריקה. למעשה, יש ב"קונאן" פחות מ"ספרטקוס".

* מרתק: גם אחד החיזרים ב"הפלישה למערב" וגם אביו של קונאן ב"קונאן הברברי" מוצאים את מותם בדיוק באותו אופן – כשסיר מלא זהב מותך נשפך להם על הראש.

* הדבר הכי מדכא בזה שראיתי אתמול את "קונאן הברברי" ואת "ליל האימה" היא ההבנה שבעוד 30 שנה, כשאהיה בן 73, בוודאי אעשה את זה בשלישית.

* והיכונו לשידור החוזר של השידור החוזר. ב-14 באוקטובר שוב ייצאו זה לצד זה שני רימייקים לסרטי תחילת שנות ה-80: "פוטלוס" מ-1984 ו"הדבר" מ-1982 (שהיה בעצמו רימייק לסרט מ-1951, מה שרק מחזק את חוק ה-30 שנה לרימייק שלי מהסעיף הקודם).

ביום שלישי, אחרי מסיבת העיתונאים של האקדמיה לקולנוע בה הכריז מרק רוזנבאום שבעוד חודש הוא מסיים את תפקידו כיו"ר האקדמיה, ושהוא מקווה לראות את המפיק איתן אבן מחליף אותו בתפקידו, פניתי לאבן, לבדוק איתו האם ירצה לפרסם פוסט אורח בבלוגי בו הוא מציג את חזונו לקדנציה שלו כיו"ר האקדמיה. אני מניח שאבן לא יהיה המועמד היחיד שיעמוד להצבעת הנהלת האקדמיה, ואולי יהיה נכון להבין איך כל אחד מהמועמדים רואה את הגוף שבראשו הוא מקווה לעמוד.

אבן שמח מהפנייה שלי, והוא ישמח לשתף את קוראי הבלוג במחשבותיו על עתיד האקדמיה, אבל לא התפנה בינתיים לנסח מאמר כזה. אחכה לו בסבלנות עד שיגיע.

בינתיים, לא ברור האם יהיו לאבן בכלל מתחרים. קבוצת המחאה של שאול דישי, מיקי רוזנטל ושות' לא מתכוונת להריץ נציג מטעמה לראשות האקדמיה. לטענתם, המחאה שלהם באה רק כדי להסדיר את ענייני הדמוקרטיה בארגון, ולא לארגן לעצמם ג'ובים (בהתנדבות).

את ריכוז המחאה נגד ההתנהלות של האקדמיה – שמתנהלת על ידי הנהלה, ולא על ידי 870 חברי האקדמיה – מרכז דישי על פי רוב בבלוג שלו, ובמיילינג ליסט עצום המידות שלו, איתו הוא שולח עדכונים (ושירים) למאות אנשי תעשיית הקולנוע. כדי לסכם את מצב המאבק, רגע אחרי מסיבת העיתונאים בה הודיע יו"ר האקדמיה על פרישתו (כלומר, שמהחודש הבא כל הסיפור הזה יהיה בעיה של מישהו אחר), הסכים דישי להתארח הפעם בבלוג שלי, ולא בבלוג שלו, כדי להסביר מי נגד מי ומה צריך לקרות:

=================

מאת שאול דישי

אפתח בסידור של מילים שמאפשר בדיחה טובה בקנה מידה עולמי, שיכול להיות מתאים לספר המכתמים הכלל-יקומי, וזה הולך כך – בשמונה מילים בסך-הכל:

כבר לפני שנתיים הודעתי שתּוך חודש אני פורש (יו"ר הארגון, ארגון כלשהו)

ממש מצחיק, לא?

וכעת, עד שנרגע מהבדיחה, ננסה לנתח את הטקסט המקורי הפשוט שלהלן, אותו כתב באתר "הבמה" העיתונאי וחבר אקדמיה נחום מוכיח, שהיה נוכח כמו רבים אחרים במסיבת העיתונאים של האקדמיה ביום 16.08.2011:

"יו"ר האקדמיה מרק רוזנבאום הודיע במסיבת העיתונאים כי כפי שמסר כבר לפני שנתיים, בדעתו לפרוש מתפקידו בעוד חודש. הוא ציין כי המועמד שלו להחליפו בתפקיד הוא איתן אבן, מה שיותיר – אם אכן כך יהיה – את אחיזת איגוד המפיקים בראשות האקדמיה.

בתשובה לשאלה הבהיר כי כל חבר הנהלה אחר יכול להציג אף הוא את מועמדותו לתפקיד, והיו"ר החדש ייבחר בהצבעה. כן מסר, כי בתגובה למחאת קבוצת חברים על אי סדרים בהתנהלות האקדמיה, המליצה ועדה שהקימה ההנהלה על הרכבת מליאה נבחרת של 81 חברים שייבחרו מכלל חברי האקדמיה, בכפוף לאישור ההחלטה על ידי ההנהלה."

מאיפה שאני לא מנסה להתחיל אני לא מצליח לגעת "נכון" בטקסט הזה; קודם כל הבדיחה עדיין מהדהדת ומשתלטת, אבל היא בכלל לא מצחיקה מבחינת המשמעויות האמיתיות שלה. היו"ר המכהן מרגיש שמחובתו להצביע על מחליפו, הוא המועמד שלו – אלא אם כן, תמצא ההנהלה לנכון, לבחור מבין חבריה המכהנים בה מועמד אחר.

נכון, כך זה על פי התקנון הקיים. ההנהלה הקיימת עושה תמיד רק מה שהיא רוצה ומחליטה, ההנהלה היא חזות הכול וחזית הכול, חוץ מההנהלה כמעט לא קיים דבר; אמנם יש שמועה, שקיימים עוד כ-870 חברי עמותה רשומים שמשלמים דמי-חבר שנתיים, אבל להם אין שום תפקיד ו/או משמעות בקבלת ההחלטות. רק לאחרונה – על פי אתר האקדמיה – הורחבה רשימת חברי הוועד המנהל ל-21 חברים ותיקים ומתמידים ביותר, שאליהם התווספו שלושה או ארבעה חברים חדשים.

"ההנהלה התכנסה והחליטה", "ההנהלה תתכנס ותחליט", כל זה קרה, כל זה ימשיך לקרות, זוהי דיקטטורה במיטבה, זוהי דמוקרטיה שאיננה קיימת, למרות שהחברים הרשומים באקדמיה מבקשים אותה – בעצם, דורשים אותה חזרה. וזו לא גחמה מזדמנת או שולית, זוהי דרישה המחויבת על פי דין, ללא התקיימותה בפועל העמותה של האקדמיה פועלת בניגוד לחוק.

טוב היה עושה אם בטרם פרישתו היה היו"ר המכהן מאמץ את הצורך בתיקון הליקויים והיה מוביל את התקנתם המלאה, במקום להיות עסוק בהתגוננות והתעלמות גורפת מקולות המחאה הצודקים ההולכים ומתגברים בשנה האחרונה לכהונתו, ובמיוחד, מאז חודש מרץ האחרון, ובמקום השקידה על משיחת מחליפו בשיטת הכיסאות המוזיקליים של איגוד המפיקים.

לא מדובר כאן בפגמים אסתטיים בלבד – מדובר במצב חמור הרבה יותר. יש כאן התעקשות אינטרסנטית, כיתתית, מצד רוב חברי ההנהלה להמשיך בדרכם השוגה כקברניטי העמותה. למרבה הצער, עשרות ניסיונות והסברים שלנו ("המוחים והמוחות של המוחים") לא הצליחו לשכנע את חברי ההנהלה המכהנים, המתמידים, ומעט החדשים שביניהם – להתעשת, להתנער מהליקויים, ולתקן את המצב, מסתבר, שאין בהם את הכוח והמוח לעשות זאת, וככל הנראה זה יקרה רק בהתערבות של גורם חיצוני – שמעצם תפקידו הוא גם ניטראלי, וגם חד ונוקב על פי הרשום בספר החוקים.

גם המנכ"לית אילנה שרון וגם היושב ראש מרק רוזנבאום, מסתבכים לא-קלות כשהם מנסים גם להתעלם וגם "כאילו" לתקן – את הליקויים שנחשפו בשנה האחרונה בהתנהלותה הבלתי-דמוקרטית של הנהלת (העמותה) האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה.

במקום לאמץ כלשונן את חוות הדעת המשפטיות המלומדות של עו"ד נוי ברינט, שהוא מומחה לדיני עמותות, מנסים קברניטי האקדמיה להסתובב סחור-סחור, להסתבך יותר ויותר, ולהציע הצעות-סרק שרק ימיטו עליהם ועל פועלם מרובה-השנים חרפה ובושה – גבוהות עוד יותר.

אומרת המנכ"לית, בבואה מישיבה של הוועד המנהל של האקדמיה, כשהיא מקריאה מנייר כתוב על פי עדותו של הכתב החייל רום אטיק בראיון בגלי-צה"ל:

"החלטנו עפ"י בקשת חברים באקדמיה לשנות את המבנה של האסיפה הכללית, לאסיפה כללית נציגותית, וכשיבחרו הנציגים לאסיפה הכללית החדשה יהיה בסמכותם לערוך שינויים בתקנון. "

מצוטט היו"ר של האקדמיה – על ידי יאיר רוה ב"סינמסקופ":

לשאלת אחת העיתונאיות לגבי יחסה של הנהלת האקדמיה למחאתם של 22 החברים, בראשות שאול דישי, מיקי רוזנטל ושות', ודרישתם לדמוקרטיה, ענה רוזנבאום שוועדה מטעם ההנהלה ישבה ובדקה את טענותיה והמליצה – בהתאם לסעיף 24 בחוק העמותות – שיש להקים מליאה נבחרת של 81 חברים, שייבחרו מכלל חברי האקדמיה. ההנהלה צריכה להתכנס ולאשר את ההחלטה הזאת.

שניהם, גם המנכ"לית וגם היו"ר, שבעצם סותרים אחד את השניה, טועים, מוטעים, ובעיקר מטעים. דמוקרטיה היא לא פירמידה הפוכה ואי אפשר להפוך אותה. והכי חמור: ב-10 לחודש היא אומרת "החלטנו" (וכוונתה על פי עדות הכתב: "ההנהלה החליטה") וב-16 לאותו חודש אומר היו"ר: "ההנהלה צריכה להתכנס ולאשר את ההחלטה הזאת".

עמותת האקדמיה אינה שונה במאומה מעמותות אחרות במדינת ישראל, וחלות עליה בדיוק אותן חובות ניהוליות; היא לא בבחינת "רשות" (לא 'השידור' ולא 'שדות התעופה') ואין בה 'מליאה' וכיו"ב – מונחים שאינם נוגעים כלל במהותה על פי חוק. בצר להם, הם (קברניטי האקדמיה) חולמים ומייחלים בעצם לעולם כזה בו הממשלה (ההנהלה) בוחרת פרלמנט, והפרלמנט (שעוד לא נבחר) בוחר את "העם". מגוחך, וילדותי מבחינת יכולת ההמשגה והיישום. אין דבר כזה בדמוקרטיה מתוקנת – לא בעולם הרחב ולא במזרח התיכון החדש – העם (כלל חברי האקדמיה) צריך לבחור נציגים, הנציגים צריכים לבחור 'פרלמנט', והוא יוכל לבחור את הוועד המנהל, רק כך מתנהלת דמוקרטיה.

כל זה בשפה פשוטה של חבר רגיל וחסר זכויות כלשהן כרגע, באקדמיה.

אותו הסבר שלעיל – בשפה של עו"ד מדופלם שתחום ההתמחות שלו הוא דיני עמותות במדינת ישראל – נוסח ונערך משפטית במכתב רשמי שנשלח לכל אחד ואחת מהמכהנים בהנהלת האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה.

ואין מושיע … ואין אסימון שנופל – לפחות, לא כרגע.

===============

עד כאן שאול דישי. ביקשתי מאילנה שרון וממרק רוזנבאום תגובה למאמר. אם הם יעבירו תגובה, אפרסם אותה.

ואני נותר עם כמה שאלות שאני חוזר עליהן מאז שהמאבק (ההגיוני) הזה התחיל: מה התקווה של 22 המוחים? מה הם היו רוצים להשיג? מה החזון שלהם לאקדמיה, שלא בא לידי ביטוי במבנה הנוכחי שלה, ושלדעתם יבוא לידי ביטוי כשהיא תעבור רוויזיה ארגונית? איך הם רואים את תפקידה של האקדמיה?

הבמאי הצ'יליאני ראול רואיז הלך לעולמו בגיל 70. כשהוא היה במיטבו, רואיז נע על הציר הסוריאליסטי שבין בונואל-מרסל פרוסט ואף פיטר גרינאוויי. אבל אני מודה שלא אחת מצאתי את סרטיו תמוהים מדי עבורי.

אבל מותו של רואיז מהווה תזמון מושלם עבור ג'יימס שיימוס, פרופסור לקולנוע באוניברסיטת קולומביה, מפיק, תסריטאי ומראשי פוקוס פיצ'רז, להיזכר איך כשהיה דוקטורנט לקולנוע ארגן כמה חברים וכמה דולרים וגייס את רואיז לביים סרט עצמאי בניו יורק. כמה מבכירי הקולנוע האמריקאי העצמאי מאז היו שם על הסט בתפקידים זוטרים: כריסטין ואשון היתה אסיסטנטית, ג'ים ג'רמוש היה סטטיסט.

===============

אן תומפסון מדווחת ששלושה פרויקטים שסטנלי קובריק התחיל לפתח, עברו עכשיו לידיה של חברת הפקות אנגלית שמנסה להרים אותם, בתיווכו של חתנו של קובריק. הראשון מביניהם הוא "Lunatic At Large", טריטמנט שכתב ג'ים תומפסון ("הרוצח שבתוכי") עבור קובריק. קובריק ותומפסון עבדו בעבר על "המכה" ("The Killing"), אחד מסרטיו הראשונים של קובריק, שיצא ממש עכשיו לראשונה בבלו ריי.

==================

הולכים היום ללמוד פסנתר בחסות "בוקר טוב, אדון פידלמן"? כעשרה פסנתרים מוצבים כעת ברחבת הסינמטק בתל אביב ומ-18:00 כל אחד יוכל לקבל שם שיעור פסנתר חינם ממורה מקצועי. רעיון מקסים. אבל, כזה שגם עשוי לבלבל את צופי הסרט לגבי עלילתו. וכך קרה שכשדפנה ארד ב"הארץ" כתבה היום על המבצע השיווקי הזה היא הבינה ממנו שאדון פידלמן הוא רסטורטור של פסנתרים. הוא לא. הפסנתר זה רק אלמנט קטן בסרט.

פורסם ב"פנאי פלוס", 17.8.2011

זה היה קיץ שבו הכל הגיע בכמויות מסחריות. אם בעבר היו לנו בכל קיץ סרט חיזרים אחד, סרט אקשן אחד, סרט גיבורי על אחד וקומדיה אחת למבוגרים, הקיץ הזה הביא הכל בשלשות, אם לא יותר. אחד הטרנדים הבולטים של הקיץ הזה הוא תחום הקומדיות. ההצלחה של קומדיות כמו "בתול בן 40 " ו"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" הפכה את קומדיות הקיץ למוצר מבוקש: הן לא עולות הרבה כסף, ויש להן פוטנציאל להכניס המון כסף. הנוסחאות נהיו ברורות: הרבה גסויות, שיחות על יחסים ואיזשהו רגש מתוק בסוף. התוצאה, בעיני, היא סוג של מיאוס. המון קומדיות נורא דומות אחת לשניה יצאו הקיץ, ואיכשהו נדמה שכולן זהות זו לזו – בין אם זה בקבוצת ה"הזוג שבעניין של סקס לא מחייב עד שהם מתאהבים", ובין אם זה בכיוון של "בנים שמתנהגים בטפשות מוחלטת" (או הווריאציה החדשה: "בנות שמתנהגות כמו בנים שמתנהגים בטפשות מוחלטת"). בכולן השפה בוטה, השימוש בהומור הקשור במין בוטה, השימוש בהומור של בתי שימוש בוטה. ובאופן פרדוקסלי, למרות כל הוולגריות והפניה לקהל מבוגר, בכולן באופן משונה – ושמרני למדי – אין כמעט שום זכר לעירום או לתעוזה ממשית של ניתוץ גבולות, וכולם די משעממים. אז הקיץ היה לנו כבר את "בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק" ואת "מסיבת רווקות" ואת "איך להיפטר מהבוס" ואת "רווקים לשבוע" ואת "לזרום עם זה" ואת "קשר לא מחייב", כולם מאותו שטאנץ, ולעיתים אפילו עם אותם שחקנים. והטריילרים מבטיחים שנקבל עוד מאותה סחורה זהה: "חיים בהחלפה" ו"ידידים פלוס", שאולי יהיו נהדרים, אבל כרגע נראים כמו מתקפות דז'ה-וו מסיביות.

לתוך זה מגיע עכשיו הסרט "מורה רעה", שייצא בסוף השבוע הקרוב בארץ, שסובל וגם נהנה מלא מעט מהתסמונות של "הפלישה למערב": מצד אחד, ציפיות נמוכות מצד סרט שנראה שכמותו ראינו כבר יותר מד פעמים בזמן האחרון; מצד שני, הפתעה נעימה כשמתברר שהסרט חינני יותר ממה שהוא נראה מבחוץ.

ג'ייק קאסדן, הבמאי, הוא אולי בנו הביולוגי של לורנס קסדן ("החברים של אלכס") אבל הוא בן טיפוחיו של ג'אד אפטאו, שהפיק את כל סרטיו הראשונים. ב"מורה רעה" הוא לראשונה מביים קומדיה ללא המנטור שלו, אבל הוא נעזר בלא מעט חברים למקצוע על הסט. עמיתו התסריטאי תומס לנון ("לילה במוזיאון") מופיע בתפקיד משנה. עמיתו הבמאי פול פייג (גם הוא מחבורת אפטאו ומי שביים את "מסיבת רווקות" בהפקתו) מגלם את אחד האבות. ג'ייסון סיגל, שחקן ותסריטאי שגם קשור לחבורת ג'אד אפטאו, משחק באחד התפקידים ראשיים. אפטאו לא קשור, אבל המשפחה עדיין מתקבצת סביבו. ובזכות הבימוי המאוד נקי של קסדן והתסריט הלא רע בכלל של לי אייזנברג וג'ין סטופניצקי (תסריטאי "המשרד" האמריקאי) "מורה רעה" הוא סרט שבכמה וכמה רגעים מתוכו הצליח לא רק להצחיק, אלא להיות בעל תבונה מסוימת, שלא תמיד אופיינית לז'אנר סרטי הצחוק-שלשול.

כל הרעיון בסרט הוא להציג עולם הפוך של גבריות-נשיות. כל הגברים חננות-נמושות, כל הנשים טורפות מין. קמרון דיאז מגלמת מורה בבית ספר תיכון שמגיעה לכל שיעוריה שתויה ומסוממת, מקרינה לתלמידיה רק סרטים על בתי ספר (הבחירות שלה מעולות, אגב), ועושה שימוש בוטה במיניות שלה כדי להתקדם בחיים. בזכות העובדה שהסרט עוסק במורים ולא בתלמידים, "מורה רעה" הוא קומדיית בית ספר לא בלתי מקוריות, שברגעיה הארסיים אפילו מזכירה את "בחירות או לא להיות", קומדיית התיכון החומצתית של אלכסנדר פיין, בכך שהיא מציגה את בית הספר כמעין זירה למאבקי כוח ומיניות המזוהים עם העולם הגדול, אבל שלא אמורים להיות בבית הספר (לפחות לא בקולנוע). זה לא מקרי שהמורה הזאת רק מראה לתלמידיה סרטי בית ספר, כמו "לאדוני באהבה", "סמוך עליי" ו"סיכון מחושב". סרטים בהם המורים מאלפים את תלמידיהם ויוצרים הייררכיה ברורה של סמכות. הייררכיה שלא קיימת במציאות (הסרט אמור לייצג את "המציאות"), בעיקר כי המורים לא מעוניינים בה. יש את אלה שמתחנפים לילדים (לוסי פאנץ', בתפקיד משנה מבריק של מורה שמחלקת לתלמידיה תפוחים במקום שהם יביאו לה, כנהוג, מתוך רצון לשחד תמידית את תלמידיה שיאהבו אותה), ואלה שפשוט לא אכפת להם.

החיבה שלי ל"מורה רעה" נובעת מכך שהוא לא מגיע מהעולם המנטלי שיצר את "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", אלא במעין התרפקות מאוחרת לקומדיות התיכון של שנות השמונים (ולא של שנות התשעים). היפוך התפקידים הוא לא רק בכך שהדמויות הנשיות ממלאות את התפקידים שהיו שמורים בעבר לגברים, אלא שכעת המורים מגלמים את התפקידים שהיו שמורים בעבר לתלמידים.

העובדה שדיאז היא דמות כה לא חינוכית (היא גונבת, מפתה, מעליבה) העובדת במשרת חינוך אמורה לזעזע אותנו, אבל "מורה רעה", באופן נעים למדי, לא משיג את בדיחותיו מהזעזוע והפרובוקציה. הוא עושה את זה כי למרות שדיאז היא דמות מוקצנת שיכולה להתקיים רק בקומדיית מצבים, קסדן מביים את שחקני המשנה בדייקנות שגורמת לנו להאמין שאנחנו לא בפארסה, אלא בסיטואציה אמינה (רק לרגעים, אמנם). ובעיקר בסיטואציה שנמנעת ממוסרי השכל ומלקח לעתיד. איכשהו, למרות כל המרכיבים המוכרים, משהו בסרט הזה נותר מאוזן, יציב, ומשעשע למדי.

פורסם ב"פנאי פלוס", 17.8.2011

הבו לי כובע בוקרים ואלעס אותו, כי "הפלישה למערב" ("Cowboys and Aliens") הוא סרט שלא ציפיתי ליהנות ממנו. למעשה, כשכתבתי כאן לפני כמה שבועות אילו סרטים אני מצפה שיהיו טובים ומצליחים הקיץ, העזתי להמר ש"הפלישה למערב" יהיה פלופ מאכזב. הטריילרים לסרט וגם הרעיון שמאחוריו נראו לי לא מגרים: סרט על חיזרים שנוחתים באמריקה של ימי המערב הפרוע. ובכן, הבו לי מגבעת, כי התוצאה – לה אחראי הבמאי של "איירון מן" יחד עם לפחות שישה תסריטאים (ביניהם האנשים שכתבו את "רובוטריקים" ואת "אבודים") – חביבה להפליא (גם אם מחברית, כצפוי, הסרט אינו הצלחה גדולה).

"הפלישה למערב" היא שטות עשויה היטב ששמה המקורי באנגלית מסגיר באופן מושלם כל מה שצריך לדעת על הסרט: זה התכה של שני ז'אנרים קולנועיים ברורים ומוכרים, אבל מתקופות קולנועיות שונות. אני חשבתי שזה לא יעבוד – חלליות וסוסים – אבל זה עובד בסדר גמור. למעשה, בסרט הזה, הרבה יותר מאשר ב"איירון מן", אני שם לב לג'ון פאברו כבמאי. בשני סרטי "איירון מן" שביים קל היה להניח שהסרטים היו יוצאים סבירים ואף טובים עם כל במאי. המכונה העצומה והמשומנת של מארוול עמדה לצידו. איש לא היה נותן לו לפשל. אבל ב"הפלישה למערב" פאברו מתגלה פעם נוספת כבמאי אקשן לא רע בכלל, שיודע למזג בין רגעים של קשיחות גדולה ובין רגעים של הומור חיוני לסוג כזה של סרטים, הסוג שהוא כולו אך ורק בידור חסר דעת.

למעשה, מבחינתו של פאברו מדובר בתרגיל מבדר למדי בבימוי ז'אנרי, והוא צולח אותו היטב: הסרט נאמן לחלוטין לכל החוקיות (וגם הקלישאות) של שני הז'אנרים מהם הוא מורכב: המערבון וסרטי פלישת החיזרים. ואם זיהיתי נכון, יש כאן גם את גרסת הקאובואים והחיזרים לאגדת עלי באבא וארבעים השודדים.

ויש כאן גם משהו קצת יותר עמוק מבחינה קולנועית. המערבונים היו סרטי האקשן של הוליווד מרגע שהומצא הקולנוע עד תחילת שנות ה-60. "מרכבת הדואר" היה ה"מת לחיות" של 1939. כיום אנחנו מביטים לאחור אל הסרטים האלה ומתייחסים אליהם כאל אמנות גבוהה, בגלל שהם בשחור לבן, אבל מערבונים על פי רוב היו סרטי פעולה. שוברי הקופות של הוליווד העתיקה. ואז בשנות ה-60 הם נכחדו כמעט לחלוטין מהמסך (המערבונים עושים מאז גיחה, אחת לעשור, אבל לא עוד כסרטי פעולה, אלא כסרטי חשבון נפש), במקומם הגיע זן חדש של סרטי פעולה, בו מרדפי מכוניות החליפו את מרדפי הסוסים, וקרבי אגרופים בין רוסים ואמריקאים החליפו את האינדיאנם והקאובואים. למעשה, סדרת סרטי ג'יימס בונד הפכה לסמן המוביל של סרטי הפעולה הגדולים משנות הששים ואילך. ואז, מ-1977 ועד היום, אלה סרטי המדע בדיוני והקומיקס: חלליות וגיבורי על. במילים אחרות: "הפלישה למערב" מצליח לכסות בשעתיים את כל תולדות סרטי האקשן ההוליוודיים: מערבונים, חלליות וג'יימס בונד. כי בזכות הליהוק (המבריק, אני מבין כעת) של דניאל קרייג לתפקיד הראשי, זהו למעשה ג'יימס בונד במערב הפרוע. ובזכות תפקיד המשנה של הריסון פורד (בתפקיד הכי מהנה שלו זה שנים), זה גם מעין אינדיאנה ג'ונס במערב הפרוע. בקיצור, יש כאן אינדקס שנון למדי של תולדות הבלוקבאסטר האמריקאי, ולמרבה ההפתעה פאברו – במאי שחיבבתי את סרטיו אבל משום מה זלזלתי בו – מצליח לשלוט בכולם היטב. (ותסלחו לי אם מלבד המשפט "חיזרים במערב הפרוע", אני לא טורח לספק לכם תקציר של הסרט, כי באמת אין מה להוסיף מעבר לשלוש המילים האלה).

הדבר השנון ב"הפלישה למערב" הוא שהסרט מתבונן על הז'אנרים האלה כפי שהם היו בתחילתם, ולא כפי שאנחנו מתייחסים אליהם כיום. שני הז'אנרים האלה עברו טרנספורמציות פוליטיקלי-קורקטיות לאורך השנים. המערבונים התחילו כשההפרדה בין טובים לרעים היתה ברורה: האדם הלבן טוב, האינדיאנים רעים; השריף טוב, הפושעים רעים. סרטי החיזרים התחילו עם הפרדה דומה: בני האנוש טובים, החיזרים הם מפלצות הרסניות שיש להשמידם. החיזרים הפכו ל"אחר" המושלם, היכולת להשליך עליו כל פחד, כל מיעוט, מבלי להיחשד בגזענות (לפחות לא בגזענות מפורשת). בשנים האחרונות הכל התהפך: האינדיאנים והחיזרים הפכו לטובים, לקורבנות, האדם הלבן הפך לתוקף, הטורף והכובש. והנה מגיע "הפלישה למערב" ומחזיר את האידיאולוגיה הז'אנרית לנקודת המוצא שלה: במערב אתה נחשב רק אם אתה גבר לבן ומאצ'ו, כלומר רק אם אתה יודע להחזיק אקדח או סכין ולהרוג מישהו אחר. לא פחות משתי דמויות צריכות ללמוד להרוג בסרט לפני שיהיה אפשר לקרוא להם "גבר אמיתי". האינדיאנים הם פראי אדם פרימיטיביים. החיזרים הם טורפי אדם מתקדמים מבחינה טכנולוגית. והנשים? הן קורבנות. יאמר לזכותו של הסרט שבחציו השני הוא מהפך כמה מהסטריאוטיפים האלה – בעיקר לגבי אינדיאנים ונשים – אבל ברוב דקותיו "הפלישה למערב" נושא את האידיאולוגיה השלטת של סוף המאה ה-19 בגאווה על שרוולו.

ונקודה על סטיבן ספילברג, שזה הסרט ה-200 בערך שהוא מפיק הקיץ הזה. מצפייה ב"הפלישה למערב" מתברר שספילברג הוא גם איש עסקים ממולח. הוא סוחר שעובד על כמויות וידע לנהל תקציבים באופן רוחבי. כך, למשל, הוא מעסיק בסרט את מעצבת התלבושות מארי זופרס, שעיצבה גם את תלבושות המערב הפרוע ב"אומץ אמיתי" של האחים כהן, גם הוא בהפקתו. כמה מתערבים שהפקה אחת מימנה את ההפקה השניה ושחלק מהתלבושות חזרו על עצמן כאן וכאן? וגם עיצוב החיזרים נראה כאילו שהגיע משולחנו של אותו סטודיו שעיצב את החיזר של "סופר 8 ", גם הוא בהפקת ספילברג. והאם הוא קיבל מהסוכנים דיל קבוצתי על כך שהוא העסיק במקביל גם את ג'יי.ג'יי אברמס (במאי ותסריטאי "סופר 8 ") וגם את דיימון לינדלוף (תסריטאי "הפלישה למערב"), שכן הם הצוות שאחראי על כתיבת "אבודים" וסרטי "סטאר טרק" החדשים. שניים במחיר אחד?

==================

איכשהו קרה, מתוך הזנחה שלי, שלא כתבתי כאן מילה על "קפטן אמריקה". ובכן, הביקורת שלי על "קפטן אמריקה" כמעט זהה לזו של "הפלישה למערב". "קפטן אמריקה" הוא סרט עם סיפור מבולגן לחלוטין, אבל יש בו במאי סופר-שנון, שמצליח לעשות שם קצת סדר, ובעיקר כל הזמן להניע את הסרט קדימה (להבדיל מ"גרין לנטרן", שהבמאי שם לא מצליח להשתלט על החומר והסרט מתפתל למעין ראסטה מבולגנת של כאוס מוחלט וחסר צורה). הבמאי של "קפטן אמריקה" הוא ג'ו ג'ונסטון, במאי ותיק שנוטים לפנות אליו כאל ברירות מחדל כשהבמאים הלוהטים יותר פורשים מהפרויקט, אבל לאיש הזה יש עין טובה לחומרי אפקטים, והוא מוכשר יותר ממה שנותנים לו קרדיט. אפילו "איש הזאב" שלו – אותו ראיתי השבוע לראשונה בערוץ הסרטים של יס – היה לא רע בכלל. ג'ונסטון ביים שני סרטים שאני מאוד אוהב: "רוקטיר" ו"שמי אוקטובר". וגם "ג'ומנג'י" שלו היה חביב. והוא בן טיפוחם של ספילברג ולוקאס (ואגב, גם בערך בן גילם): הוא התחיל את דרכו כאיש אפקטים ב"מלחמת הכוכבים" המקורי. וקיבל מספילברג את המנדט לביים את "פארק היורה 3 ". בקיצור, הוא האיש שפונים אליו כשהמצב בהפקה לא טוב, אבל לדעתי הוא במאי נהדר. אני מוצא עצמי בכל פעם מחדש מופתע ממנו לטובה כשאני נתקל בסרט שלו. וכך היה ב"קפטן אמריקה". סרט שיש בו כמה וכמה הברקות חביבות מאוד, ואיזשהו גרוב מהנה. סרט שנותר קלילי, גם כשהתוכן נוטה לכבד.

ויש עוד עניין, שבגללו נזכרתי בו כעת. "קפטן אמריקה", שעוסק בעולם הנושק לעולם של "איירון מן": אבא של טוני סטארק (הלא הוא "איירון מן") הוא דמות מרכזית ב"קפטן אמריקה". כך שעלילת "קפטן אמריקה" גם מבשרת את בואו של "איירון מן" (זה הכל כדי להכין אותנו למפגש של איירון מן וקפטן אמריקה ב-The Avengers של ג'וס ווידון). את "קפטן אמריקה" ביים ג'ו ג'ונסטון, את "איירון מן" ביים ג'ון פברו. את הסרט ג'ונסטון ביים לפני כן את "ג'ומנג'י". פברו ביים לפני כן את "זתורה", שהיה מעין סרט ההמשך של "ג'ומנג'י". ואכן, אני קולט כעת, שיש משהו בסרטים של פברו (בממזריות שלהם, באפקטים שלהם, בכך שהם נראים לא ייחודיים, אבל בכל זאת יש בהם משהו, בכך שבכל פעם שאני רואה אותם אני מופתע לטובה שיש בסרט שנינות קולנועית כלשהי) שמזכיר קצת את הסרטים של ג'ו ג'ונסטון. זו מבחינתי מחמאה גדולה.