פסטיבל ירושלים: דיווח #2
יש מבקרים שיוצאים מסרט ורצים למחשב כדי לכתוב עליו. רוב המבקרים עובדים מול דד-ליין. אני, לשמחתי, לא צריך לרוץ ולכתוב על כל סרט וסרט, והשנה אני די אסיר תודה על כך. במקום זאת, אני יושב מול סרטי התחרות הישראלית העלילתית ועוסק בחשבון נפש. אני לא מבקר את הסרטים שמולי, אלא אותי שמולם.
ואני תוהה האם אני לא עושה טעות. ביומיים האחרונים אני מוצא עצמי סובל לא מעט בקולנוע. אני, שכל כך אקסטטי ושמח מהסרטים הישראלים של השנים האחרונות, רואה יותר ויותר סרטים בינוניים ומטה. סליחה על ההכללה הגורפת – כי יש כמה וכמה יוצאי דופן – אבל בינתיים התחרות הישראלית בפסטיבל ירושלים ממש מבאסת. ואני שומע על עוד ועוד סרטים מצוינים – מטורקיה ומרוסיה – שאני מחמיץ בזמן שאני ספון בהקרנות הבכורה הישראליות. אולי אני צריך לחשוב מחדש על הבהלה שלי לראות את כל הסרטים הישראליים שנעשים כאן. ואולי זו רק שנה חלשה? ואולי אלה רק יומיים חלשים? לא להישבר, יאיר, לא להישבר.
מה שכן, אני מזהה שהטעם שלי כבר די צפוי. מסרטים עם שוטים ארוכים-ארוכים ואסתטיים, שמצלמים דמויות מרחוק על רקע נוף, אני מתמוגג. סרטים איטיים, מסוגננים, מהורהרים, שקטים. לעומת זאת, סרטים עם הרבה תקריבים, הרבה דמעות (על המסך, לא אצלי), הרבה התפרקות של רגש ווקאלי, ואני נותר בחוץ. איכשהו, עד כה, התחרות התחלקה בין שני הסגנונות האלה, ואני מצביע בהתלהבות למפלגה הראשונה. כן, אני מניח שזה טעם של מבקר קולנוע. אנין כזה, מנוכר. גם טעם של פסטיבלי קולנוע.
אבל רגע, זה לא ממש נכון. אני הרי אוהב סרטים מיינסטרימיים, של קהל, של רגש. אבל את סרטי "הרגש" בתחרות עד כה, לא אהבתי. אז אולי אני צריך לתקן את אבחנת הטעם שלי: אני מעדיף סרטים שיש בהם משמעת.
"השוטר", במאי: נדב לפיד
הסרט שהציל לי את הפסטיבל, בינתיים, הוא "השוטר" של נדב לפיד. אם כבר מדברים על משמעת: וואו. בעיניי זה אחד הסרטים החשובים והמשמעותיים שנעשו בארץ בעת האחרונה. סרט שפשוט מנסח מחדש – מבחינה צורנית ועלילתית – את כל האקטואליה הישראלית של הרגע הזה. והוא עושה את זה עם עבודת מצלמה מושלמת (של – איך לא – שי גולדמן) שמצליחה לקחת גם את הדירות התל אביביות הכי בנאליות, אלה שכיכבו בכל כך הרבה סרטים ישראליים מיושנים, ולמצוא בהן זוויות מרהיבות.
מכיוון שידעתי שאני הולך לראות את "השוטר" בכל מקרה, לא קראתי דבר על עלילתו, ולכן כל דבר שקרה בסרט הפתיע אותי. אם יוצא לכם לתפוס את הסרט בשלב הטרום יח"צ, נסו לעשות כמוני.
ואם לא, הנה מה שקורה שם – בקווים כלליים: בחלקו הראשון של הסרט אנחנו פוגשים את ירון, לוחם יחידה נגד טרור. איש שכל כולו רק פיזיות. כולו צ'פחות ונהמות. בחלק השני (באופן מפתיע מאוד, שכן נדמה שמתחלף לנו סרט כעבור חצי שעה), אנו פוגשים חבורה של מה שנקרא "בני טובים": ילדים תל אביבים מפונקים ועשירים שמחליטים להרוג את המיליארדרים שכבשו את המדינה, כשאנחנו דווקא מזהים שכולם סובלים מתסביך אב כזה או אחר שמיתרגם לרוח מהפכנית. במקום שבו שתי החבורות האלה ייפגשו, יצטרך כל צד מהם לעמוד לראשונה פנים מול פנים עם ההשלכות (הפיזיות והמצפוניות) של החלטותיו ואורח חייו.
אבל "השוטר", אולי זיהיתם, אינו דווקא מכוונן מטרה לעבר הגעה להכרעות עלילתיות או תסריטאיות, אלא כוחו מצוי באובזרבציות שלו (לאו דווקא אבחנות, יותר התבוננויות), ובאופן שבו הוא מבדיל (באופן מבריק למדי) בין פרוזה ובין שירה. הסרט מבוים ביד כה מדויקת, בעין חדה כתער, שנדמה שהוא בוחר בבירור בשירה על פני הפרוזה.
נקודה אחרונה בעניין "השוטר" לבינתיים: יש שחקנים שאנחנו נדהמים מהם כי אנחנו פוגשים אותם לראשונה. לעומת זאת, יש שחקנים שאנחנו נדהמים מהם דווקא בגלל שאנחנו יכולים להשוות בין מה שהם עושים בסרט שמולנו ובין ההיכרות שלנו איתם. ודווקא בגלל שיצא לי לראות את יפתח קליין כל כך הרבה בטלוויזיה, משחק על בטוח, נדהמתי מהעוצמה שהוא אורז לתפקיד שלו ב"השוטר".
לא אתפלא אם "השוטר" ילך בדרכו הירושלמית של "המשוטט" מהשנה שעברה: פרס סרט הביכורים ופרס הצילום (גולדמן זכה בפרס הצילום על "המשוטט" לפני שנה). אבל אני משוכנע שהוא יקבל הכרה משמעותית יותר בתחנה הבאה שלו: התחרות הרשמית של פסטיבל לוקרנו. פסטיבל שזה בדיוק מסוג הסרטים שהם אוהבים לגלות.
"עמק תפארת". במאית: הדר פרידליך
את התסריט ל"עמק תפארת" קראתי לפני כשלוש שנים, עוד כשקראו לו "חנה מ.". אני שמח שהחליפו את שמו ("חנה מ." תמיד נשמע קצת כמו סרט שואה) ו"עמק תפארת" הוא שם שיושב בול על הסרט הסופי. זהו סרט הבכורה של הדר פרידליך, מי שביימה את הדרמה המצוינת "עבדי השם", וזהו – ככל שאני יודע וזוכר – הפיצ'ר הקולנועי הראשון שיוצא מבוגר בית ספר "מעלה".
פרידליך נעזרת בצילום הנהדר של טליה גלאון וממקמת את הגיבורה שלה באמת בתוך עמק תפארת. העמק היה חלום, עכשיו הוא מתחיל להידמות לסיוט. חנה היא מוותיקי הקיבוץ שלה, אישה חרוצה וחמורת סבר שבמו ידיה מנסה להחזיק בכוח את השאריות האחרונות של המורשת הקיבוצית והסוציאליסטית. וזאת בשעה שכל השאר דווקא מנסים לפנות אותה מהשטח, לא רק כדי לאלץ אותה להניח להם, אלא לנסות לשבור את רוחה העמלנית, לטובת רוחם הנהנתנית. דמותה של חנה מרתקת על המסך יותר מאשר על הנייר כי היא דמות שלא פשוט להזדהות איתה. מצד אחד היא כל כך חמורה שהיא מעוררת רתיעה; מצד שני, היא מישהי שעמוד השדרה המוסרי והאידאולוגי שלה כה יציב וברור, ואלה דמויות שמיד יוצרות משיכה והזדהות. כולנו הייינו רוצים לחשוב על עצמנו שאנחנו אנשים בעלי מוסר ואינטגריטי, אבל נדיר להיתקל במישהו שהוא באמת כזה. חנה מנדלסון היא כזאת. והסרט, שנשאר נאמן לדרכה, גם כשהוא רואה שכל העולם סביב – הפיזי והאנושי – מתפורר ומת. ובסופו, בלי הנפת דגלים וססמאות, הוא מזכיר לנו שהדרך היחידה לשרוד בעולם שעובר שינויים זה באמצעות האחווה. או בקונטקסט הנקודתי של הסרט: סיסטרהוד.
================
יש לעיתים משהו ממש טרגי בעשייה קולנועית. יוצרי הסרט עובדים על סרטם, ממוקדים בו – שנים על גבי שנים – מתמקדים רק בו, רואים רק אותו. אבל אז הוא מוקרן לקהל – נגיד, בפסטיבל קולנוע – לצד המון סרטים אחרים, ועבור הקהל הוא מיד משתבץ באופן יחסי לשאר הסרטים שהם ראו (באותו יום, באותו שבוע).
בפסטיבל ירושלים קרה השבוע דבר משונה, ואפילו מעט מטריד: בשני ימים עוקבים שובצו להקרנה בתחרות העלילתית שני סרטים שלעיניים האשכנזיות שלי נראו פשוט זהים. האחד עוסק במשפחה מרוקאית ביפו, השני במשפחה ספרדית בירושלים. ובכל זאת, היו בשני הסרטים – ובדמויות הנשיות המיוסרות, והדמויות הגבריות הבוגדניות – משהו מאוד דומה. באופן מצמרר, אפילו נאומי התודה של שני היוצרים אחרי ההקרנה היו כמעט זהים. זה הודה לסבתו, שעליה מבוסס הסיפור, וזה מודה לאמו, שעליה מבוסס סיפורו. והכי מדהים: בשני הסרטים משחקת אותה שחקנית – ריימונד אמסלם (היא נהדרת בשניהם).
ומעתה ולעולם "אחותי היפה" ו"רסיסי אהבה" יזכרו בעיניי כאותו סרט ולעולם לא אצליח להבדיל ביניהם. וזה מעלה בי המון תהיות, כמו למשל: של מי היה הרעיון הקצת סדיסטי לקבל את שני הסרטים לתחרות ולשבץ אותם בסמיכות כה גדולה זה לזה? איזו מין עבודת אוצרות זאת? תכף נקבל שידור חוזר של זה, כשיהיה לנו בזה אחר זה שני סרטים כפריים: "עמק תפארת" ו"הנותנת".
אבל אני גם תוהה לגבי הסוכנים והשחקנים: ריימונד אמסלם וסוכניה לא עדכנו את יוצרי הסרטים על כך שיש בשני הסרטים סיטואציות ורפליקות כל כך זהות? כי זה מקרין גם על עבודת השחקן, שעשויה להיראות רפטטיבית.
================
במוצאי שבת חלף על פניי בלה טאר בסינמטק הירושלמי. לא יוצא לבנאדם הרבה פעמים לעמוד מול יוצר שהוא מעריץ, שכה השפיע עליו. אם הייתי קצת פחות, נו, אני הייתי בוודאי ניגש אליו ואומר לו: "מיסטר טאר, רק רציתי להגיד לך שאני מת על הסרטים שלך וש'הרמוניות ורקמייסטר' היה סרט העשור שלי". אבל אני רק קפאתי, בהיתי, קצת התבאסתי מזה שלבמאי האדיר הזה – בן 56 – יש קוקו, ושאין סביבו הילה של אור ומקהלת מלאכים שמלווה אותו.
אבל נהניתי היום לקרוא את המפגשים שערכו איתו אבנר שביט ב"וואלה" ואורי קליין ב"הארץ". לקליין אמר טאר את הדבר הנפלא הבא: "הסיפור הוא רק רכיב אחד של החיים שאני מתעתד להנציח בסרטי, ולאו דווקא הרכיב החשוב ביותר. רוב הסרטים שאני רואה הם מחורבנים. ברוב הסרטים יש רק סיפור, ואנו נדרשים אך ורק לעקוב אחריו. כל הסרטים מורכבים מאקשן וקאט, אקשן וקאט. הם אך ורק מספקים מידע, וכל מה שהצופים נדרשים לעשות זה לעקוב אחר האקשן ולספוג את המידע. בשבילי, הקולנוע הוא בראש וראשונה תמונות. תמונות ואנשים".
הייתי כותב את הפסקה הזאת על שיש ושם בכניסה לכל בית ספר לקולנוע וכל קרן קולנוע. אני אומר את זה כבר שנים. למשל, כאן, בטקסט ההוא שמנסה למצוא נקודות השקה בין בלה טאר ובין אווטאר.
תגובות אחרונות