על "סופר 8 ", סרט הפתיחה של הפסטיבל, קראו כאן. על "טבלואיד" של ארול מוריס, שיוקרן בסוף השבוע, קראו כאן. ואחר כל דיווחי פסטיבלי ירושלים, עקבו כאן.

והנה כמה מסרטי היום:

"אודם", במאי: יהונתן סגל

לא מעט אנשים בשם "יאיר לפיד" ואנשים בשם "טוקבק" יצטרכו לאכול לא מעט כובעים אחרי הצפייה בסרט הזה. מצד שני, יהונתן סגל צריך למצוא את לפיד ולתת לו חיבוק ארוך ונרגש, על כך שבמחי התקף היסטרי אחד אותם "יאיר לפיד"ים שידרגו את הסרט שלו מדרמת טלוויזיה בריטית סבירה ומינורית, לשיחת היום. כל מי שקיווה להשתמש ב"אודם" כדגל אדום של מתיחות בין "קולנוע" ובין "פטריוטיות" עשוי למצוא את עצמו מאוד משתעמם ב"אודם".

זהו סיפורן של שתי נשים לונדוניות. שתיהן פלסטיניות לשעבר. האחת – שיערה אסוף ומהודק – חייה חיים בורגניים של שקר והדחקה. השנייה – שיערה פזור – חיה חיים פרועים נטולי עכבות. הפרועה חוזרת לחייה של המעוכבת, שמנסה לעשות ככל ביכולתה כדי להיפטר ממנה ולהחזיר את חייה לפאסון הבריטי המאופק שקיבלה על עצמה. תוך כדי אירועי אותו יום ייזכרו שתי הדמויות האלה באירוע שצילק אותן. פעמיים נראה את אירועי אותו ערב, פעם אחת מזכרונה של זו, ופעם אחת מזכרונה של זו. וכל אחת מהן זוכרת את מה שקרה אחרת לגמרי. מה משתי הסצינות מייצגות את מה שבאמת קרה?

שני דברים עיקריים עומדים לזכותו של "אודם": הראשון הוא הצילום המטופל היטב – צונן ומטאלי – של צמד הצלמים הסיני-גרמני שעובדים באנגליה. השני הוא משחקן של ארבע השחקניות הראשיות, שפשוט יוצרות חשמל אדיר על המסך. קלרה חורי (מועמדת ודאית לאופיר על שחקנית ראשית, לא?) היא עקרת הבית של ההווה וזיו ויינר מגלמת את גרסתה הצעירה; נטלי עטייה היא נערת הפרא שלוחת הרסן של ההווה ומורן רוזנבלט – תגלית נהדרת – מגלמת את גרסתה הצעירה. לא אתפלא למצוא את ארבעתן מועמדות וזוכות בפרסים בפסטיבל ירושלים או בפרסי אופיר. ההופעה של הארבע הופכת את "אודם" לסרט בשר דם, ולא סתם להגיג קצת מתחכם מדי – וקצת מונוטוני מדי – על זיכרון ודיכוי.

יש ב"אודם" לא מעט מהמעלות, אך גם המגרעות, של "קשר עיר", סרטו הקודם של סגל. מי שמחפש פרובוקציה פוליטית – אגב, יתכן שסגל הוא אחד מהם – יכול להיטפל לעובדה שסרט כזה שם שתי פלסטינאיות שנתקלו בעברן בשני חיילים, בשעה שהעלילה היתה יכולה לעבוד אותו דבר עם שתי נערות לונדוניות שמדחיקות מפגש עם חוליגן כדורגל שיכור בצעירותן; או שתי קיבוצניקיות שעברו לתל אביב ומנסות להדחיק אירוע עם רפתן סורר. העיקר נותר: עיקר הסרט עוסק בהתמודדות של שתי נשים בהווה, ורק המיעוט עוסק בעבר (עבר שאין לנו מושג מה הוא היה באמת).

אבל, רגע. "יאיר לפיד" עדיין יכול לצאת נגד הסרט, אבל מכיוון אחר: לא הפלסטיני אלא הפמיניסטי. כי אם בודקים אותו מקרוב הדבר הכי מקומם בו זה לא האופן שבו הוא מייצג את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא האופן שבו הוא מייצג נשים. בעולם של "אודם" כל הנשים הן קורבן, לא משנה אם הן מחצינות את המיניות שלהן או מדחיקות אותה. ואולי סגל מנסה לחבר בין הפלסטיני לפמיניסטי, ובמקום שבו ג'ון לנון פעם שר שהאשה היא הכושי של העולם, האם יהונתן סגל רוצה להגיד לנו כיום שהאשה היא הפלסטיני של העולם?

=================

"חוף בומביי". במאית: עלמה הראל

עלמה הראל היתה נערת מקומונית תל אביבית בשנות התשעים, אבל כיום היא אמנית, אקטיביסטית וקולנוענית פעילה ומצליחה למדי בניו יורק, לצד בעלה הבמאי (המצוין) בועז יכין. ועתה, משעברה מסרטונים קצרים וקליפים (למשל ללהקת ביירות הנהדרת) לסרט תיעודי באורך מלא, מתברר שהראל היא גם משוררת קולנוע נפלאה.

בשנות החמישים הוקמה מעין ריביירה לחופי אגם סולטון בקליפורניה, אגם שנוצר בעקבות הצפות ובניית סכרים במאה האחרונה. 60 שנה אחר כך מעיירות הנופש האלה נשארה עזובה שמאכלסת את הנידחים שבתושבי אמריקה. הראל יוצאת אל אחד מעיירות הקיט הנטושות האלה, בומביי ביץ', ומתבוננת בעין יפה על החיים שם, שכבר לא נראים כמו אטרקציה תיירותית. הצילום היפהפה והפיוטי וההתבוננות המפעימה באנשים שמתקבצים לחופי אגם הסולטון (והשימוש במוזיקה) הופכים את "חוף בומביי" לסרט הכי יפה, והכי מפתיע, שראיתי בשלב זה בפסטיבל.

===================

"ארבור". במאית: קליו ברנרד

אנדריאה דנבר פרסמה את המחזה הראשון שלה כשהייתה בת 15, ומתה כשהיתה בת 27. 20 שנה אחרי מותה יוצאת קליו ברנרד להרפתקאה קולנועית מרתקת: היא מלקטת הקלטות של ראיונות עם דאנבר ומשפחתה ומקורביה, ומצלמת את הראיונות האלה באמצעות שחקנים שעושים ליפ-סינק לקולות האמיתיים. כשם שמחזותיה של דנבר היו למעשה תיעוד של חוויותיה בשכונת המצוקה בה גדלה באמצעים של בדיון, כך ברנרד מערבבת בין כלים של קולנוע עלילתי עם העולם של הקולנוע התיעודי. מרתק.

================

"הסוס מטורינו", במאי: בלה טאר

קוראיי הקבועים ודאי כבר זוכרים שבלה טאר הוא אחד הבמאים האהובים עליי כיום, וש"הרמוניות ורקמייסטר" שלו מלפני עשר שנים, היה אחד מסרטי העשור הקודם של "סינמסקופ". הציפייה שלי מ"הסוס מטורינו", לפיכך, היתה גבוהה. ולכאורה, קיבלתי בלה טאר פר-אקסלנס: 30 שוטים בכמעט שעתיים וחצי, שחור לבן, סרט איטי ורפטטיבי שההתפתחות הקרחונית שלו מתחוללת לאט-לאט. הסרט, כמו הפסקול, מינימליסטי. אלא ש"הסוס מטורינו" התגלה כאתגר שהתקשיתי איתו. מבחינה אסתטית הסרט הזה נופל עשרות מונים מהשוטים המפעימים של "ורקמייסטר", או אפילו של "האיש מלונדון", סרט שחובבי בלה טאר אמורים לא לחבב (אני דווקא מחבב).

אמנם, מרתק – כרגיל – לנסות לפענח את מה שבלה טאר מנסה להגיד לנו. זה סיפור שמתחיל עם ניטשה, אבל שניטשה נעדר ממנו. זה סיפור, כרגיל אצל טאר, על המתח שבין "אין אלוהים" ל"יש אלוהים" (ועל כך שגם אם "יש אלוהים" עדיין הכל חרא). הסרט מחלוק לשישה חלקים, לששה ימים. אני תהיתי שמא בלה טאר מציג לנו איזושהי ואריאציה של ששת ימי הבריאה בהילוך לאחור: אנחנו מתחילים עם גבר ואשה, לבד, אי שם. רק הם והרוח המנשבת על פני האדמה. ואנחנו גומרים בחושך. תוהו ובוהו. יש בסרט גם שתי נבואות שמתגשמות.ובין לבין אנחנו רואים אותו בית, אותו זוג (בתקציר אומרים שזה אב ובתו), בשגרת יומו המונוטונית: הם קמים, היא יוצאת לשאוב מים, עוזרת לו להתלבש (ידו האחת משותקת), הם אוכלים תפוח אדמה, היא רותמת את הסוס, הוא יוצא לעבודתו, חוזר, מחליף בגדים, אוכלים עוד תפוח אדמה, בוהים קצת בחלון. ולאט לאט הרוטינה נסדקת: סערה, הסוסה מפסיקה לאכול, אורחים בלתי צפויים, ועוד הפתעות.

אינטלקטואלים ממני יכולים לנתח את הסרט מנקודת המבט הפילוסופית והדיון שהסרט עורך עם ניטשה. אבל למרות שאני אוהב את האתגרים האסתטיים שבלה טאר משליך לעברנו, נדמה לי שאם זו היתה פגישתי הראשונה עם סרטיו לא הייתי יוצא מההיכרות הזו כה נפעם כשם שיצאתי מ"הרמוניות ורקמייסטר". זהו בלה טאר לתואר שני.

והתנצלות לתלמידיי: תלמידי שנה ג' ב"מעלה" שמעו ממני לא מעט על בלה טאר בשנה האחרונה. יתכן וחלקם אפילו למדו לחבב אותו בזכות זאת (או בכפייה). אבל רובם אנשים שומרי שבת, ופסטיבל ירושלים לא מאפשר השנה לשומרי שבת לראות את בלה טאר החדש.

=================

"13 מתנקשים". במאי: טאקשי מיקה

אחרי שעה זה הופך מסרט סמוראים לסרט מלחמה די מדהים.

=================

לא יודע מה להגיד לכם על "שורט ליסט", אסופת הסרטים הקצרים המועמדים לאוסקר. מצד אחד יש שם את "משאלה 143 ", שחשבתי שהוא סרט איום. מצד שני יש שם את "אל האהבה", הסרט שזכה באוסקר השנה, שהוא סרט הגמר של לוק מתיני, בוגר אוניברסיטת ניו יורק: תלאות רומנטיות-מוזיקליות-חמוצות-מתוקות בשחור-לבן. סרט ממש מתוק, שבעיקר חושף את מתיני כשחקן חינני ובעל נוכחות יותר מאשר במאי.

נהדר!

"סופר 8 ", שפתח אמש את פסטיבל הקולנוע הסופר 28 של ירושלים, הזה הוא גן עדן של קולנוע. ממש ככה.

אם במקרה גדלתם באמריקה ב-1979, וכנערים עשיתם לעצמכם סרטים במצלמת סופר 8 וחלמתם להיות סטיבן ספילברג, זה הסרט שלכם. סרט שהוא גם הומאז', גם קצת  פרודיה, גם מנסה לפרק לגורמים את האופן שבו עושים סרט מפלצות באופן כזה "שיהיה לנו אכפת". וגם הדבר האמיתי, ולא רק מטה-הדבר: סרט התבגרות ואימה (או אימה והתבגרות), שמצליח גם למתוח וגם לרגש, ומצטרף למסורת סרטים של יוצרים כמו ספילברג וזמקיס.

תארו לעצמכם אתם רוצים לעשות הומאז' לאמן שאתם מעריצים ושהשפיע עליכם, ואז האמן הזה בא לשתף אתכם פעולה בפרויקט הזה. ובמקום ליצור סתם הומאז' אתם למעשה יוצרים עוד חלק בתוך קורפוס העבודה של אותו אמן. ג'יי.ג'יי אברמס בר המזל עשה בדיוק את זה עם סטיבן ספילברג. זה כמו שלהקת כיסוי של פינק פלויד תוזמן להופיע עם פינק פלויד עצמם, על הבמה. אברמס עשה סרט בהשראת ספילברג, ואז אומץ על ידי ספילברג עצמו כדי לבצע אותו. הפעם בתפקיד המפיק ולא המפיק האחראי (כלומר אדם שהנוכחות שלו בתהליך העבודה הרבה יותר מודגשת, להבדיל מהטייטל של ה-Executive Producer, כמו זה שיש לספילברג ב"רובוטריקים", בו הוא על תקן "זה שנתן את האור הירוק", אבל לאו דווקא מעורב בכל שלבי ההפקה באופן יומיומי). ולא רק זה – וזה כבר ממש ניואנס לספילברגולוגים – הוא הפיק את הסרט תחת הלוגו של חברת ההפקה האישית שלו, "אמבלין", ולא תחת אולפני דרימוורקס. "אמבלין", על שם סרט קצר של ספילברג הצעיר, החברה עם הלוגו של אליוט ואי.טי על האופניים. זה ממש להכניס את הסרט אליו הביתה.

וכך אברמס, ה-fan-boy הכי מוכשר כרגע באמריקה, הצליח להשחיל את עצמו לתוך שלושה מהמותגים הכי גדולים של כל מי שגדל דבוק למסכי הקולנוע והטלוויזיה בסבנטיז: "משימה בלתי אפשרית", "סטאר טרק" ועכשיו גם כל גוף העבודות של שנות השבעים והשמונים, בקולנוע ובטלוויזיה, של ספילברג. וכמו שב"משימה בלתי אפשרית" וב"סטאר טרק" אברמס הצליח כעת להפוך להיות האיש שאחראי על המשך קיום המותג, כך גם אצל ספילברג נדמה שניתנה לו גישה חופשית לעריכת מגה מיקס מפואר למדי של נוסטלגיה: יש שם "מפגשים מהסוג השלישי", ו"אי.טי", והמון "גוניס" (אולי אפילו קצת יותר מדי "גוניס", למעשה), והוא אפילו בקיא ב"Firelight", סרט החיזרים שספילברג ביים בסופר 8 כשהיה בתיכון.

הסרט הזה פשוט מענג, גם בנוסטלגיה שלו, ובעיקר באהבת הקולנוע העצומה שלו, אבל גם בזכות העובדה שהוא פשוט סרט פשוט מהנה. רכבת הרים של הרפתקאות. חדווה קולנועית.

אנסה להרחיב עליו יותר בעוד כשלושה שבועות, כשייצא להקרנות מסחריות בארץ.

ועד אז: אם יוצא לכם לראות אותו, אל תקומו מהכסא לפני הכותרות. הסצינה הכי טובה בסרט נמצאת על הכותרות. וזו גם הסיבה שהרגשתי שאני מתקשר עם הסרט הזה באופן טלפתי ממש: לאורך כל הסרט תהיתי האם יראו את הסצינה שסביבה כל הסרט נסוב (נדבר על זה בביקורת המלאה) ואמרתי לעצמי שבוודאי, חייבים. ואכן, היא נמצאת. על הרולר. הוקסמתי.

ואם כבר הוקסמתי מכך ש"לארי קראון" מתחיל ונפתח עם שיר של אי.אל.או, אז גם "סופר 8" מתחיל ונגמר עם שיר של אי.אל.או. ג'ף לין מביא את הבוחטות הביתה הקיץ הזה.

שתי מגרעות: מייקל ג'יאקינו, המלחין הקבוע של אברמס, מנסה לעשות ג'ון וויליאמס בפסקול. זה לא עובד. אם וויליאמס (או אלן סילבסטרי, אגב) היה מלחין את הסרט הזה, הוא היה משתפר בעוד 20 אחוז לפחות.

וההיקסמות של אברמס מפלרים (נצנוצים) של תאורה בעדשה? ובכן, זה היה לי מעולה ב"סטאר טרק", וזה עובד כאן מצוין בסצינה אחת (סצינת הרכבת בפתיחה, אחת הסצינות הכי טובות שראיתי השנה), אבל בשאר הסרט זו מניירה מנג'סת.

וכן, למרות שההקרנה בבריכת הסולטן היתה לא רעה בכלל – בראבו על הסאונד העוצמתי – כל פעם שהסרט נהיה חשוך, בעיקר בסצינת המערה, לא ראו כלום.

אני מציע תיקון לחוק חופש העיסוק: שהוא לא יכלול בתוכו את ניה ורדלוס. שכל אחד יוכל לעסוק באיזו עבודה שהוא רוצה, חוץ מניה ורדלוס. שעליה תיאסר מלאכת התסריטאות. מצפייה ב"לארי קראון" אני רק יכול להגיד "אמרתי לכם". אמרתי לכם כשראיתי את "החתונה היוונית שלי"' שוורדלוס כתבה ושבו כיכבה. אתם – נו, רובכם – התמוגגתם, צחקתם, הפכתם את הסרט לשובר קופות כלל עולמי. אבל אני חשבתי שהוא ירוד ומרושל. ואכן, מאז כל מה שוורדלוס נוגעת בו הופך לכלום. ורדלוס חברה לטום הנקס לכתיבת "לארי קראון" והתוצאה היא תסריט רופס לסרט רופס ואחת האכזבות הגדולות והמשונות של השנה האחרונה. סרט שהיה אמור להיות חינני בלי קושי, אבל הוא כמו ואקום ששואב את החיים מצופיו.

הנקס חייב לוורדלוס לא מעט (אנד וייס ורסה). יש להניח שגם לפני "החתונה היוונית שלי" הנקס היה אדם עשיר, אבל השקעתו הקטנה בסרט ההוא, שהוא היה מפיקו – שגרף 368 מיליון בעולם לפני תשע שנים – מן הסתם הפכה אותו לאיש מאוד-מאוד עשיר. ואני מניח שכשהוא גייס את ורדלוס לכתוב איתו את "לארי קראון" הוא קיווה לשחזר את הקסם ההוא. אבל כלום לא קרה: הסרט הזה תפל לגמרי – בכתיבה, בבימוי (של הנקס עצמו) ובמשחק.

הנקס מגלם ברנש חביב בשם לארי קראון. טיפוס חיובי ונטול אמביציות שמוצא עצמו מובטל. הוא מחליט, בגילו המתקדם (ובלי לתת קרדיט לרודני דיינג'רפילד, אדם סנדלר, דרו ברימור וקמרון קרואו שעשו את זה לפניו), לחזור ללימודים. שם אחת הסטודנטיות הצעירות לוקחת אותו כפרויקט שיקום שכונות ועושה לו מייק-אובר: מלתחה חדשה, תסרוקת חדשה. הכל בו כל כך חנוני, לטעמה, שאפילו השם שלו לא מספיק מעניין. אז היא גם משנה לו את השם. אלא מה: שהנקס בחר לתת לסרטו דווקא את שמו של הגיבור, אותו שם שבסרט אנחנו שומעים כמה הוא חסר ייחוד ולא מעניין. ואכן, בעוד הגיבור עובר טרנספורמציה מחנון לחמוד, הסרט מעולם לא עובר המהפך הזה. ולא יעזור כמה פעמים הנקס – שמודע לנשק הבלתי קונבנציונלי שיש לו ביד – יצלם את ג'וליה רוברטס מחייכת וצוחקת, הסרט נותר נטול שארם.

נקןדת זכות אחת, אבל גדולה למדי בסרט: מישהו שממש מחבב את ג'ף לין עשה אותו, ואני מיד מחבב אותו בחזרה. אני אוהב את ג'ף לין. הסרט מתחיל ונגמר בשירים של אי.אל.או, ומכיל באמצע 2-3 שירים של טום פטי, חלקם מהימים שלין הפיק את פטי, שותפו לטראוולינג ווילבריז.

מה קורה בקופות בארץ?

ובכן, גם ישראל – כמו כל העולם – חולה בקדחת "רובוטריקים". הסרט היה בסוף השבוע האחרון במקום הראשון עם כ-40,000 כרטיסים. הכנסותיו, בזכות התלת מימד, הגיעו (על פי "בוקס אופיס מוג'ו") ל-460,000 דולר. עכשיו שימו לב: זה בדיוק חצי מהסכום הסופי אליו הגיע "רובוטריקים 2 " בישראל. ארבעה ימים של "רובטריקים 3 " שווה חצי מכל השבועות של הסרט השני. זה רק מעיד על כך שפרופיל ההליכה לסרטים בארץ מאוד השתנה ממש במעט השנים האחרונות. אם עד ממש לא מזמן סרטי קומיקס וגיבורי על ממש לא הצליחו בארץ, כיום ישראל מיישרת קו מוחלט עם העולם. אני מניח שזה גם קצת קשור לתלת מימד. קהל צעיר פשוט מת על תלת מימד.

"קונג פו פנדה 2 " נמצא, על פי "בוקס אופיס מוג'ו", במקום השני השבוע עם בדיוק חצי מהכנסותיו של "רובוטריקים 3 " וכ-20,000 כרטיסים. במקום השלישי: "מכוניות 2 " (שבעשרה ימים עשה את מה ש"רובוטריקים 3 " עשה בארבעה). במקום הרביעי: "בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק", שכבר מכר 270,000 כרטיסים.

והשבוע: מהפך בצמרת. עד השבוע הסרט הכי קופתי בישראל לשנת 2011 היה "ריו". מהשבוע סרט הכי קופתי בארץ הוא "שודדי הקריביים 4 ", שהכניס עד כה 2.8 מיליון דולר (ושהשבוע חצה את קו מיליארד הדולר בהכנסות גלובליות), ואחריו "מהיר ועצבני 5 " שהכניס 2.7 מיליון דולר. "ריו" עכשיו רק במקום השלישי. אבל שימו לב שמבחינת מכירת כרטיסים ולא הכנסה, נכון לעכשיו "מהיר ועצבני 5 " הוא הוא הסרט הכי מצליח בישראל לשנת 2011, עם כמעט 290,000 כרטיסים, כ-50,000 יותר מ"שודדי הקריביים 4 " (שכרטיסיו פשוט יקרים יותר). התחרות הזאת צמודה למדי (כלומר שמבחינת כמות צופים, "שודדים 4 " נמצא כרגע גם מאחורי "בדרך לחתונה/בנגקוק").

אבל אם עד עכשיו הייתי צריך להיעזר ב"בוקס אופיס מוג'ו" וביחצנים כדי לדעת מה קורה בקופות בארץ, מתברר שרק כעת קולט שבתי הקולנוע בעצמם נותנים לנו את התשובה, לפחות פחות-או-יותר. ומה שמעניין הוא שלהבדיל מ"בוקס אופיס מוג'ו", שמפרסם את הטבלה הנשלחת על ידי המפיצים הישראליים לאולפנים האמריקאים, ושמכילה נתונים רק על סרטי האולפנים. אבל מתברר שהשבוע אחד הסרטים הכי נצפים בארץ אינו אחד מסרטי האולפנים.

בדף הבית של "סינמה סיטי" מופיעה תיבה קטנה מצד שמאל שמעדכנת מהם הסרטים הכי נצפים. זה נמצא שם כבר הרבה זמן ותמיד קצת חשדתי במידע שם. לא ידעתי עד כמה הוא אמין ומעודכן. אבל השבוע פתאום גיליתי שבאפליקציית יס פלאנט באייפון יש גם מידע על הסרטים הכי נצפים ברשת. ועכשיו אפשר להצליב נתונים (ממש כמו עם טבלאות רבי המכר של צומת ספרים מול סטימצקי). והתוצאה מרתקת.

הסרטים הכי נצפים השבוע בסינמה סיטי:

1. "רובוטריקים 3"

2. "חצות בפריז"

3. "הפרקליטה"

4. "בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק"

5. "מכוניות 2 " (עברית)

(זו הפעם הראשונה מזה כחודש ש"הערת שוליים" לא נמצא בחמישיה המובילה בסימה סיטי. הסרט, אחרי חודש באולמות, הביא 130,000 צופים).

חמשת הסרטים הכי נצפים ברשת יס פלאנט:

1. "רובוטריקים 3 " (תלת מימד)

2. "חצות בפריז"

3. "בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק"

4. "מכוניות 2 " (עברית תלת מימד)

5. "קונג פו פנדה 2 " (עברית תלת מימד)

המקומות הראשונים זהים בשני המקומות: "רובוטריקים" ו"חצות בפריז" של וודי אלן. ואם אנחנו יודעים ש"קונג פו פנדה 2 " (על כל גרסותיו) מכר כ-20,000 כרטיסים, הרי שזה אומר ש"חצות מפריז" מכר בסוף השבוע האחרון יותר מזה. מדהים.

בית הספר לקולנוע סם שפיגל הוציא מארז של ארבעה די.וי.דיאים ובו 20 סרטים כפי שדורגו על ידי מנהלי פסטיבלים מהעולם (אף אחד מהם, אגב, לא מישראל סליחה, טעיתי. אחד מהם, אילן דה-פריס, ישראלי). המארז יוצא לסיכום חגיגות יום ההולדת ה-20 לבית הספר, ולמרות שכבר יש לי את המארז עם מיטב סרטי בית הספר שהופק לכבוד חגיגות יום הולדת ה-15, עדיין שמחתי לקבל את החפיסה, כי להפתעתי יש שם שלושה סרטים שלא ראיתי קודם, וכמה סרטים שלא היו לי קודם בדי.וי.די. אשמח להשלים פערים בהקדם.

ויותר מעניין: בדיסק הבונוס מופיע הסרט "דרייבר", שביים יהונתן אינדורסקי, בוגר המחזור האחרון ומי שנבחר למצטיין המחזור. הסרט יוקרן במקבץ הסרטים הקצרים השלישי בפסטיבל ירושלים הקרוב. הסרט – שמצולם כמעט כולו בתוך מכונית, ומשחקים בו ערן איווניר ומיכאל וייגל (שניהם פשוט הדהימו וריגשו אותי), ועוסק בשני יהודים חרדים שלכאורה נדמה שהם נמצאים במשימת "שנור", גיוס כספים מנדבנים – מוכיח לי שבשנים האחרונות סם שפיגל הופך יותר ויותר ל"מעלה". זו מחמאה גדולה לבית ספר "מעלה", אבל גם צריך לסמן נקודה לחשבון נפש של בית הספר, כי כרגע "דרייבר" עושה "מעלה" יותר טוב מ"מעלה" (אם כי, מודה, לא אהבתי את הסוף של "דרייבר").

ועוד עניין שמצא חן בעיניי במארז: מי בוגר סם שפיגל היחיד שיש לו שני סרטים במארז? זו בוגרת: טליה לביא. כל המארז וכל התפריטים בדיסקים מעוצבים בהשראת סרטה, "שיבולת בקפה" (תרגיל שנה ב'). כנראה כהומאז' לנוכחותו המאסיבית על העטיפה וכדי לתת לה קונטקסט, גם הסרט הזה נמצא בדיסק הבונוס. אבל "חיילת בודדה" שלה נמצא בזכות עצמו בין 20 הסרטים הנבחרים (במקום השישי).

הסרט שמנהלי הפסטיבלים הכי אהבו? "המנון" של אלעד קידן. אני בעד. סרט נהדר.

שני הסרטים (מהמארז) שאני הכי אוהב? "סיור מודרך" של בנימין פרידנברג ו"חיילת בודדה" של טליה לביא. ניסיתי להבין למה דווקא הם, ונדמה לי שאולי הבנתי: יש בהם חוש הומור. רוב סרטי סם שפיגל – טובים, מעניינים, מרגשים, מוצלחים והוטים ככל שיהיו – פשוט נורא מדכאים.

פורסם ב"פנאי פלוס", 29.6.2011

"סקרטריאט" יגיע בסוף השבוע אל מסכי הקולנוע בארץ, תשעה חודשים אחרי בכורתו האמריקאית וכארבעה חודשים מאז שיכולתם כבר לצפות בו בדי.וי.די, נצח בעידן האינטרנט. בדרך כלל אני פותח ביקורת על סרטים כאלה בלעג על העיכוב בהבאת הסרט, עיכוב שלעיתים הופך את הבאתו למיותרת. אבל הפעם לא. לפני צאתו באמריקה "סקרטריאט" היה מאותם סרטים שמומחים רבים בתקשורת האמריקאית הימרו עליהם: הימרו שהסרט יצליח בקופות, והימרו שיהיה סרט בולט באוסקרים. ההימור נשמע הגיוני: סרט ספורט המבוסס על סיפור אמיתי שבמרכזו עקרת בית שהופכת להיות דמות מרכזית בעולם הספורט? ממש כמו "הזדמנות שניה" עם סנדרה בולוק. סרט על סוס מירוצים אגדי? ממש כמו "סיביסקיט". שניהם סרטים שהצליחו גם בקופות וגם באוסקרים. אלא שאז הסרט יצא והותיר אחריו אדישות: הקהל לא הפך אותו ללהיט, ומצביעי האוסקר לא התייחסו אליו. הסרט, שהיה אמור לצאת בישראל כבר בסתיו שעבר, נעלם ממפת ההפצה ונדמה היה שהוא נגנז. אבל הנה הוא צץ שוב. אין לי מושג מה גרם למפיציו לגנוז אותו בתחילה, וכעת להחליט בכל זאת להפיצו – איכשהו תמיד נדמה לי שהשיקולים מאחורי ההחלטות האלה לא קשורים כלל לאיכות ולאמנות אלא לענייני עסקים, ומשום כך נימוקי ההפצה נשמרים תמיד בסוד. אבל אני שמח שהוא הגיע: אני ממש מחבב את הסרט הזה.

"סקרטריאט", כאמור, היה אמור להתחבר – אילולא כלשונו – לסדרת סרטי הספורט מעוררי השראה שהפכו ללהיטים מפתיעים בעשור האחרון. הראשון שבהם היה "The Rookie" עם דניס קווייד. מייק ריץ', שכתב את הסרט ההוא, הוא כעת התסריטאי של "סקרטריאט". רנדל וואלאס, התסריטאי זוכה האוסקר על "לב אמיץ", ביים את הסרט (זה הסרט הראשון שהוא מביים מבלי שכתב לו את התסריט).

דיאן ליין מגלמת את דמותה האמיתית של פני צ'נרי, עקרת בית מקולורדו ב-1969, שמקבלת החלטה שדי מטלטלת את הגברים סביבה, כולל בעלה ואחיה: היא תנהל את עסקי הסוסים של אביה הגוסס. בניגוד לכל עצות הגברים סביבה היא מהמרת באינטואיציה שסייח אחד שנולד, למרות ייחוס לא משובח, יהיה סוס מרוצים מהולל. היחידה שמאמינה בה היא מזכירתו הוותיקה והנאמנה של אביה, שגם נותנת לסוס את שמו: סקרטריאט. כלומר, חדר המזכירות. החדר הצדדי בו עובדות הנשים מתחת לגברים בהנהלה, הופך כעת באמצעות הסוס לכוח שמניע את העסק.

ואכן, "סקרטריאט" – די בדומה ל"הזדמנות שניה" – מחבר בין סרט הספורט ובין סרטים חברתיים. הסרט מתרחש בתחילת שנות השבעים, התעוררות תנועות זכויות האדם, שיוויון הנשים והתנועות האנטי-מלחמתיות באמריקה, ואיכשהו סיפורה של האשה והסוס נוגע בהתעוררות זו של אמריקה והעולם.

"סקרטריאט" הוא מאותם סרטי קולנוע מעט מיושנים ומעט שמרניים, אבל שיש בם הדר קלאסי יפה לעין, שיודע ללחוץ על נקודות הרגש היטב גם אם בתזמון כמעט מכאני, אבל עושה את זה עם עשייה קולנועית מרשימה שקשה (לפחות לי) שלא להתפעל ממנה.

נירית אנדרמן ב"הארץ" ממשיכה לעדכן מה קורה בחזית כיכר תחריר של האקדמיה לקולנוע, שם עדיין מתבצרים שאול דישי ו-21 לוחמיו ומחכים לדמוקרטיה. הם שיגרו אתמול בליסטרה כבדת משקל: חוות דעת משפטית שמראה שתקנון האקדמיה הנוכחי אינו חוקי. האקדמיה, מבחינתה, מינתה ועדה לבדיקת הדרישות לדמוקרטיה.

ואני תוהה: האם זה באמת כל כך מסובך? האם האקדמיה הישראלית לקולנוע היא האקדמיה הראשונה בעולם? ושעד שהיא לא תמצא את הדרך לנסח את חוקותיה, אף גוף דומה בעולם לא יוכל לקום? כי מה החשש שלי? שכדי להשתיק את דישי וחבריו, יעברו מברדק אחד לברדק אחר. בשעה שכבר יש מודלים בעולם שעובדים ומתפקדים היטב. אני, למשל, יודע לקרוא אנגלית אז אני יכול להיכנס לאתר של האקדמיה האמריקאית ולאתר של האקדמיה הבריטית ולראות איך פועלים מנגנוני העמותות שלהם. אני מניח שאיפשהו ברחבי המדינה יימצא לפחות קורא צרפתית אחד שיכול לעדכן איך בנויה האקדמיה הצרפתית. אפשר ליישם מודלים שכבר עובדים בעולם.

==============

זו, לדעתי, שנה שלישית – וכבר מסורת שיש לחכות לה – שאבנר שביט מפרסם טור המלצות מפורט, לפי ימים, לקראת פסטיבל ירושלים ועוזר לעשות סדר מה הסרטים הבולטים שכדאי לשים לב אליהם בכל יום ויום. זה התחיל כקובץ שנשלח למכרים באימייל, ובשנתיים האחרונות הפך למדור ב"וואלה" שאי אפשר להתחיל לסמן את התוכניה בלעדיו. ולפי סידור העבודה שלו מסתמן שיום שישי הוא היום החזק ביותר בפסטיבל.

=============

ועוד ב"וואלה": מחווה מוצדקת ויפה לנחמן אינגבר, שיקבל ביום חמישי אות הוקרה מטעם פסטיבל ירושלים. בחירה אמיצה, לא צפויה ונהדרת, שגורמת לנו להתמודד עם אמת שלאו דווקא שמים לב אליה: כמורה, כמבקר וכעת כאיש המפתח בקרן רבינוביץ', נחמן אינגבר הוא אחד האנשים שהשפיעו הכי הרבה על הקולנוע הישראלי מאחורי הקלעים מזה כמה וכמה עשורים. וואלה מתחיל ללקט עדויות של קולנוענים על מידת ההשפעה הזאת.

==============

ביומיים האחרונים קיבלתי מכמה קוראים לינק לווידיאו המשעשע שמראה איך מייקל ביי העתיק סצינת מרדף מ"איילנד" ל"רובוטריקים 3 ". נו, זו חתימת האוטר, לא? וגם יש בזה הגיון אנושי: את "איילנד" איש לא ראה, את "רובוטריקים 3 " כל היקום יראה, אז הוא כנראה חש שהסצינה שהוא כה גאה בה זקוקה לחשיפה אמיתית, ולא להישאר תחובה באיזורי האיזוטריה. ואין לי את הדי.וי.די מולי, או את היכולת לייצר וידאואים משוכללים, אבל לדעתי אותה סצינה מופיעה באופן כמעט זהה גם ב"בחורים טובים רעים 2 ", עם הסירות שמושלכות על הכביש.

==============

בשורות טובות: אהרון קשלס, שמתאושש מהג'ט לג הטרנס-גלובלי אחרי סיורים בפסטיבלי כל העולם עם "כלבת", הקים מחדש את בלוג הקולנוע שלו. וזאת רגע אחרי שמונה להיות כתב של בלוג הקולנוע והאימה, "Twitch", שבאופן לא מקרי היה גם הבלוג שגילה ראשון את "כלבת" וסימן אותו כסנסציה.

יודעים איזה סרט ראיתי? סרט ישראלי חדש, המספר על יריבות מרה בין אב ובנו. סרט שמלווה בפסקול מיתרים מודגש ויוצא דופן. סרט שמכיל סצינה בה נבו קמחי משחק סקווש. סרט שזכה בפרס התסריט בפסטיבל ענק. סרט שאני מעריך שיהיה בולט למדי בתחרות פרסי אופיר הקרובה.

מה שם הסרט? לא, לא "הערת שוליים" אלא "בוקר טוב אדון פידלמן" של יוסי מדמוני, על פי תסריט של ארז קו-אל (שזכה בפרס בפסטיבל סאנדאנס), ועם פסקול יפה וכמעט נטול גיטרות של אבי בללי. ששון גבאי מול שלמה בראבא בקטגוריית השחקן הראשי, זו דרמה!

החמצתי הזדמנויות לעסוק בבלוג בכמה וכמה דברים שקרו השבוע, אז הנה דרך שמצאתי להשלים פערים.

א.

טריילר ראשון שעלה לפני כמה ימים ל"משימה בלתי אפשרית 4 ". הייתי מתלהב לקראת הסרט הזה גם בלי קשר לכלום, פשוט כי אני נורא מחבב את סרטי "משימה בלתי אפשרית". בין אם הבמאי היה בריאן דה פלמה, ג'ון וו או ג'יי.ג'יי אברמס*, אני יצאתי מרוצה. אז כשעל הסרט הרביעי חתום בראד בירד, אני בכלל נלהב. בירד, כתזכורת, הוא בכיר במאי האנימציה בעולם כרגע, ומי שביים את "ענק הברזל" הנפלא, את "משפחת סופר על" ואת "רטטוי". הוא החליט לעזוב את פיקסאר ואת האנימציה וללכת לעבוד אצל אברמס, שעכשיו מנהל יחד עם טום קרוז את מותג "משימה בלתי אפשרית". לכאורה, זה תהליך טבעי: עשית חיל בתחום אחד, אבל אם אתה רוצה להשתלב בקולנוע ההוליוודי ה"אמיתי", אתה צריך קודם כל להוכיח את עצמך בלהיות שכיר של פרנצ'ייז. אני מבין גם למה זה נוח לבמאים עצמם: "משימה בלתי אפשרית" היא מסוג הסדרות הבטוחות, קצת כמו ג'יימס בונד, שבהן האפשרות לפאדיחות יחסית קטנה, יש לך צוות וספר מותג וחוקיות ששומרים עליך מפני הליכה לאיבוד. לכן, הטריילר לסרט הרביעי נראה נאמן למקור. פיצוצים, מכוניות, חליפות ומחשופים. מה שכן, הטריילר לא מסגיר דבר על כך שלבירד יש איזושהי אחיזה אלטרנטיבית לחומר הקולנועי ששונה משולשת קודמיו על אותו כסא. אולי זה הגיוני: הטריילר בכלל לא מזכיר את ברד ופונה רק לחובבי הסדרה, מעריצי קרוז ולהוטי הפיצוצים.

ב.

מתברר שלשחקן קווין פולאק יש תוכנית אירוח כלשהי הנמשכת שעות על גבי שעות ומשודרת באינטרנט. בתוכנית האחרונה הוא אירח את דיימון לינדלוף, ותכף נעסוק בו, אבל בבואי לצפות בראיון הזה הוקסמתי דווקא מדקות הפתיחה של התוכנית בהן עורך פולאק מחווה לזכרו של פיטר פאלק, שהלך השבוע לעולמו. מתברר שפולאק הזה הוא חקיין בחסד עליון של פאלק, ושהוא עשה בזכות כך קריירה נאה אצל ג'וני קרסון. כל הסיפור על פאלק/פולאק/קרסון, בווידיאו הזה:

אחרי ההקדמה הזאת מגיע ראיון בן שעתיים וחצי (!) עם לינדלוף, שותפו של ג'יי.ג'יי אברמס** לכתיבת "אבודים" ו"סטאר טרק". הוא עובד עם אברמס עכשיו על המצאת סרט המשך ל"סטאר טרק". הם מדברים על כל הפרויקטים שלו – עבר ועתיד – אבל אני התעניינתי בעיקר בחלק שבו הוא מדבר על "פרומתיאוס", הסרט של רידלי סקוט שהיה אמור להיות פריקוול ל"הנוסע השמיני". ובכן, מתברר שזה עדיין משהו מהעולם של "הנוסע השמיני", ושתזה של לינדלוף על פריקוולים היא כזאת שצריכה להישמע היטב בכל הוליווד. למי שרוצה תמלול רק של הקטע זה, הנה.

ג.

וביום חמישי: "סופר 8 " של ג'יי.ג'יי אברמס*** בבריכת הסולטן, בפתיחת פסטיבל אייקון הקולנוע של ירושלים. לראשונה, זו ממש הקרנת טרום בכורה, ולא פרמיירה המוצגת בבריכה במקביל לעלייה של הסרט בכל הארץ. הסרט יעלה בבתי הקולנוע רק שלושה שבועות אחר כך, אבל מעריצי אברמס/ספילברג/חיזרים ומפלצות אמורים להיות די באקסטזה.

————————

*) פעם ראשונה.

**) פעם שנייה.

***) פעם שלישית.

בינתיים יצא לי לראות בעיקר סרטים דוקומנטריים מתוך התפריט של פסטיבל ירושלים הקרוב. על "חוף בומביי" הנהדר של עלמה הראל עוד לא יצא לי לכתוב בהרחבה, אבל הנה שניים אחרים: "איך למות באורגון", שזכה בפרס התיעודי של פסטיבל סאנדאנס האחרון; ו"טבלואיד", החדש ומשעשע של ארול מוריס.

פורסם ב"פנאי פלוס", 29.6.2011

שניים מהסרטים התיעודיים המדוברים של השנה החולפת יוצגו בפסטיבל הקולנוע בירושלים שייפתח ביום חמישי. למרות ששניהם שונים לחלוטין זה מזה – האחד כבד ועצוב, השני קליל ומשעשע – שניהם מצליחים במשימתם לרתק, לרגש וללכוד את הצופה, בזכות העובדה ששניהם מציבים במרכזם דמות נשית ראשית כה מרתקת, שהיא סוחבת את הסרט כולו על כתפיה, גם כשנדמה (בשגגה) בשלב מסוים שהסרט מיצה את רעיונותיו ואת האנרגיות שלו. הנה עיון מקרוב בשני הסרטים, "איך למות באורגון" ו"טבלואיד".

1. "איך למות באורגון".

הסרט הזה זכה מוקדם יותר השנה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל סאנדאנס. הישג מרשים כפליים כשמעיינים ברשימת הקרדיטים ומגלים שיוצרו, פיטר ריצ'רדסון, עשה אותו כמעט במו ידיו: הפיק, ביים צילם והיה אחד משני עורכי הסרט.

אם אתם מגיעים לירושלים לצפות בו באחד משלוש הקרנותיו, עליי להקדים ולהזהיר שמדובר בסרט עצוב ומדכא מאין כמוהו. אבל אם אתם כבר בתוכו, עשו את המאמץ להתגבר על היגון שהסרט הזה מפיל על צופיו והישארו בו עד סופו. היו כמה וכמה רגעים בסרט שחישבתי להישבר ולפרוש ממנו – מתוך מחשבה שגויה שהסרט מיצה את עצמו והבנתי הכל – אבל שיאו האמיתי מגיע רק ממש בסופו שובר הלב.

הסרט עוסק בהמתות חסד (זאת, שנה אחרי שפסטיבל ירושלים הציג את הסרט העלילתי "ד"ר מוות ומיסטר ג'ק" עם אל פצ'ינו העוסק בנושא דומה ומספר את סיפורו של ג'ק קבורקיאן, שסייע לכמה וכמה מהפציינטים הסופניים שלו לסיים את חייהם, ישב על כך בכלא והלך לעולמו לפני מספר שבועות), ובעובדה שבמדינת אורגון המתות חסד רפואיות הן עניין חוקי.

למרות שדי ברור מהסרט שריצ'רדסון תומך בהמתות חסד – עניין קונטרוברסלי מכל כיוון שנבחן אותו – הוא שומר בסרטו על ריחוק קליני משלל הסוגיות האתיות-משפטיות-תיאולוגיות, ומציג סדרה מגוונת למדי של מקרים של אנשים שפנו להתעניין באפשרות של סיום חיים מוקדם. דווקא השפה העברית היא זו שעושה לאפשרות הזאת את השירות הטוב ביותר בכך שהיא מצהירה על כך כעניין שיש בו חסד. המושג האמריקאי קליני בהרבה, ונטול פניות. תחילת הסרט מעבירה תחושה לא נוחה: על ידי מעקב אחר כמה מתנדבות בגוף שעוזר לפציינטים הסובלים ממחלה סופנית לקבל החלטה האם ברצונם לשקול סיום חיים מוקדם, נדמה שגם במקרה הזה הצליחו האמריקאים לקחת עניין אינטימי ולהפוך אותו לעניין כלכלי המתחבא תחת שלל מכבסות מילים שמוחקות מהלקסיקון מילים כמו "התאבדות" או אפילו "מוות" (זהו "סיום חיים"). וגם כאן נדמה, למרבה האירוניה, שמדובר בעסק לא זול כלל וגדוש בביורוקרטיה. את מה שחפיסה אחת של אקמול (11 שקלים) יכולה לעשות, הצליחו באורגון להפוך לעניין הדורש חתימת שני רופאים ורכישת תרופה שעלותה נע בין מאה לאלף דולר (ומדובר, בסופו של דבר, במנת יתר של משככי כאבים, משהו שאנשים כמו ג'ודי גרלנד והית לדג'ר הצליחו לעשות בלי ניירת ובלי כסף).

אבל מרגע שהביורוקרטיה עברה והתרופה מונחת במגירתם של הפציינטים, זה רגע שבו מתחילות הדילמות האמיתיות, וזה הרגע שבו הסרט נהיה מעניין הרבה יותר. כי אם עד אותו רגע הסרט עסק ברצונם של האנשים למות, מתוך תקווה שבכך ישימו קץ ליסוריהם ויחסכו מבני משפחתם את הסבל שבטיפול ממושך בבן משפחה חולה, מרגע שהתרופה בידיהם נדמה שכל הפוקוס משתנה. האופציה בידיהם, וכעת השאיפה היחידה אינה למות, אלא לחיות. מסרט שעוסק במוות, הופך "איך למות באורגון" לסרט שמציג תשובות אפשריות לשאלה "מה הם החיים?", ואיך כל אחד מגדיר לעצמו את החיים.

כך למשל אנחנו פוגשים טיפוס מרתק בשם ריי קרניי, זמר ושדרן רדיו וטלוויזיה בעברו, אדם בעל קול מרשים גם בגיל שמונים ומשהו, בנו של יהודי אורתודוקסי. כשנמצא גידול בגרונו מתבשר ריי שעליו לעבור ניתוח להסיר את תיבת הקול שלו ושתותיר אותו אילם. ריי אינו משועשע מהאירוניה המקאברית שלתוכה הוא הושלך ומצהיר שחייו ללא מיתרי קול אינם חיים, קולו הוא חייו, ובלעדיו עדיף לו למות. הוא מקליט בקולו הערב מבעוד מועד את ההספד שלו על עצמו ומתכונן ליום בו יסיים את חייו. אבל גם כאן אלוהים מתערב וריי הולך לעולמו בנסיבות טבעיות, לפני הניתוח להסרת מיתרי הקול, ולפני שסיים את חייו באופן וולונטרי. ומולו ניצב אדם אחר, חולה סרטן (פעם שנייה), שמזדעזע לקבל מכתב מביטוח הבריאות שלו שמבשר לו שהביטוח לא מוכן לממן לו סבב נוסף של כימותרפיה, אבל כן מוכן לממן לו המתת חסד (בסיוע רופא). מה שרק מבהיר לנו ש"חסד" באמריקה מתאפשר רק כשזו האפשרות הכלכלית והרווחית מבין שאר האפשרויות.

לכאורה, כך היה הסרט יכול להמשיך, להציג זה מול זה מקרים של אנשים שהם בעד או נגד התהליך. אבל כאמור, עוצמתו של "איך למות באורגון" נמצאת בזכות דמות אחת. קוראים לה קודי, היא הצעירה מבין המרואיינים בסרט, רק בת 54. אבל היא חולה בסרטן כבד סופני שאינו ניתן לטיפול. לפניה מספר חודשי חיים בלבד. קודי, עם רעמת שיער כסופה, ועם נוכחות שיהיה קשה לדמיין את הוליווד מגייסת את סוזן סרנדון או מריל סטריפ לגלם אותה בסרט עלילתי על פי סיפורה, והרופאה המנתחת המלווה אותה (שנראית ככפילתה של ג'נין גרופלו), הן שתי מרואיינות כה רהוטות וכריזמטיות שהן מצליחות לבד להציג את כל המורכבות של הנושא בו עוסק הסרט.

לכאורה, לקודי יש משנה סדורה וברורה על האופן שבו היא רוצה לסיים את חייה. הדאגה העיקרית שלה היא לא להפוך לנטל על משפחתה. חיים מכובדים, עבורה, הם חיים שלא הופכים את חיי משפחתך לסיוט. זאת, למרות שבעלה ובנה מסתייגים מפורשות מהבחירה שלה (אבל בג'נטלמניות מעוררת השתאות, תומכים בה). אבל קודי היא גם ההוכחה לקיומו של רצון חיים בעל עוצמה שלא יודעים לקלוט כשלא נמצאים שם: מרגע שהתרופה בידה נדמה שקודי מעדכנת משבוע לשבוע את מה שהיא הגדירה כקו אדום לסיום חייה. ככל שמצבה מידרדר, כך כוחותיה מתעצמים ויכולתה לשרוד ולהסתגל גוברים.

"איך למות באורגון" הוא תיעוד מצמרר של גסיסה, אולי הדוקומנט החזק ביותר שראיתי על הדבר הזה שנקרא "מוות" מאז "סילברלייק" מ-1993, בו תיעד טום ג'וסלין את גסיסתו ומותו מאיידס (גם הסרט הזה זכה בפרס הדוקומנטרי הגדול בפסטיבל סאנדאנס). למרות שגורלה של קודי ברור – הרופא שלה נותנת לה, בנדיבות, שמונה שבועות לחיות – השאלה איך יסתיימו חייה לבסוף נותרת פתוחה עד הסוף. לטובת המעטים מכם שאחרי התיאור הנ"ל עדיין ירצו לצפות בסרט לא אסגיר את הסוף, רק אמסור שמדובר באחת הסצינות המצמררות ביותר שראיתי כבר המון זמן.

2. "טבלואיד".

ארול מוריס הוא אחד הבמאים האהובים עליי בעולם, וללא ספק הבמאי הדוקומנטרי שאני הכי מעריץ. כל סרט חדש שלו הוא חגיגה. מדובר בבמאי חכם להפליא שיודע להשתמש בראיונות, שחזורים וקטעי ארכיון ולשאול שאלות אדירות על העולם שבו אנחנו חיים. מוריס עוסק בסרטיו בעיקר באניגמטיות של התיעוד עצמו, במושגים כמו "אמת" ו"שקר" ובעובדה שלמעשה אין לנו דרך אמיתית לדעת את האמת, כי כל האמצעים לתעד אותה הם אמצעים שקריים ומפוברקים: בוודאי הצילום והקולנוע. סרטיו הקודמים עסקו בעניין ה"אמת" וה"שקר" בקונטקסט פוליטי: "ערפל מלחמה", עליו זכה באוסקר, ו"שגרה מבצעית", שעסק בתחביבם של סוהרי אבו-גרייב לצלם את עצמם בתמונות היתוליות עם אסיריהם העיראקיים, בסיטואציות של עינוי והשפלה, מבלי להבין עד כמה התמונות האלה מפלילות אותם.

בסרטו החדש הוא פונה לכיוון קליל בהרבה, כמעין המשך לסדרת הטלוויזיה שלו, "בגוף ראשון", בה הוא סיפר את סיפורם של אנשים אקסצנטריים למדי. גיבורת סרטו היא ג'ויס מקיני, מלכת יופי לשעבר שבסוף שנות השבעים זעזעה את אנגליה כשעמדה במרכזה של שערוריית סקס פיקנטית. על פי העיתונות הצהובה, מקיני חטפה מיסיונר מורמוני בו היתה מאוהבת, כבלה אותו למיטה, והכריחה אותו לקיים איתה יחסי מין. מקיני טענה שהם היו מאוהבים ושהכל נעשה בהסכמה. כששוחררה ממעצר הפכה לסלבריטי מתוקשר מאוד באנגליה, אבל בהזדמנות ראשונה היא ברחה מהמדינה לפני מועד משפטה. בחציו ראשון של הסרט מוריס מציג את הסיפור כפי שהוא פחות או יותר סופר בתקשורת, כשהוא נעזר בכותרות ביניים חצופות ומשעשעות למדי המציגות את מה שהוא רואה כסאבטקסט האמיתי של הסיפור, קצת באופן שבו הצהובונים משתמשים בכותרות סוגסטיביות. בהמשך הוא מראה היטב איך, למעשה, אין לנו שום דרך לדעת מה באמת קרה שם, ושאולי דווקא אותם טבלואידים – אותם עיתונים כה נלוזים שאנחנו כה בזים לאתיקה העיתונאית שלהם – אולי דווקא הם ידעו לחפש ולמצוא את האמת מאחורי הסיפור.

אבל הסרט לא נגמר שם. אם זה היה סרט עלילתי, סיפורה של מקיני היה מסתיים עם סיומה של הפרשה העסיסית הזאת. אבל מוריס ממשיך לספר את סיפורה עד להווה, ועד לתפנית הלא-קשורה, אבל המאוד משונה, בו אותה מקיני התפרסמה 30 שנה אחר כך כמי ששיבטה את הכלב המת שלה במעבדת שיבוטים מפוקפקת בקוריאה. האפיזודה הזאת, שהופכת את סרטו של מוריס לפרברטי במיוחד, לא רק מוכיחה שאי אפשר לסכם חיי אדם במשפט אחד, אלא היא גם משליכה משהו על אופיה של האשה וצובעת את כל עדותה באור אחר לחלוטין. אילולא היה מדובר בחיים אמיתיים של אנשים מסכנים, "טבלואיד" הוא הדבר הכי קרוב לקומדיה דוקומנטרית.

נ.ב:

כבר כ-35 שנה שוורנר הרצוג וארול מוריס חברים, שמתראיינים תכופות יחד על הפרויקטים הקולנועיים שלהם ועל גישתם לקולנוע תיעודי. זאת, למרות שהם לכאורה שני יוצרים הפוכים לחלוטין בגישתם הקולנועית. לפני שלוש שנים הציג פסטיבל ירושלים זה לצד זה את סרטיהם החדשים של הרצוג ומוריס. והשנה זה קורה שוב: לצד "טבלואיד" של מוריס יקרין פסטיבל ירושלים את סרטו התיעודי החדש של הרצוג, "מערת החלומות הנשכחים". והפעם עם חידוש: זה יהיה הסרט הראשון בתולדות הפסטיבל שיוקרן בתלת מימד (כן, סרט תיעודי חדש של ורנר הרצוג, בתלת מימד). זה יקרה בקולנוע סמדר הירושלמי, ששודרג באחרונה להקרנות דיגיטליות ותלת מימדיות.