פורסם ב"פנאי פלוס", 6.7.2011

מייק מילס, מעצב גרפי ועטיפות תקליטים שנהיה במאי קליפים שנהיה במאי סרטים, חוזר עם סרט שני אחרי שש שנות שתיקה. סרטו הקודם היה "מצוץ מהאצבע", סרט קטן ומתוק. וזה בערך מה ש"בגינרס" מנסה להיות. והוא כמעט מצליח.

"בגינרס", אפשר לנחש, הוא סרט אישי יותר עבור יוצרו. גיבור הסרט, אוליבר (יואן מגרגור) הוא מאייר ומעצב עטיפות דיסקים ששרוי במלנכוליה תמידית. אמו הלכה לעולמה לפני חמש שנים, ואביו הלך לעולמו לפני שלושה חודשים. ובין לבין הוא הבין שהחיים שהוא חשב שהיו לו ולהוריו היו שקר אחד גדול, ושאהבה נצחית כנראה לא ממש קיימת. את התובנות האלה הוא מנסה לעבד בזכרונותיו ובאיוריו בזמן שרומן חדש ומהוסס נרקם בינו ובין שחקנית צרפתיה צעירה עם דלקת בגרון (מלאני לורן). פגישתם הראשונה מתרחשת במסיבת תחפושות. אוליבר מחופש לזיגמונד פרויד, אבל הבחורה איתה הוא מפלרטט לא יכולה לדבר, בגלל הדלקת. אז השניים למעשה מבצעים אנליזה בפנטומימה. בהמשך הסרט ככל שהוא מנסה לפצח את עצמו על ידי הניסיונות שלו להיזכר במערכות היחסים שלו עם אביו – ובייחוד עם אמו – מתברר שפרויד עבורו אינו רק תחפושת. או, למעשה, הוא עבורו אך ורק תחפושת. אליבי ("הוריי אשמים") שבאמצעותו הוא יטרפד כל ניסיון חדש ליצירת אינטימיות.

ברוב דקותיו, "בגינרס" הוא עדין וחינני מאוד – אם כי, לרגעים הוא קצת מתחנחן מדי – שלאווירה המינורית תורם פסקול קסום של פסנתר וקרנות יער. בכותרות הסיום מצאתי שלמי תודה למירנדה ג'וליי, הבמאית אומנית המיצג, ואכן לרגעים יש ל"בגינרס" איזשהו דמיון עם ההומור היבש והלקוני של ג'וליי. ולרגעים, נדמה שהוא מנסה יותר מדי להיות מעין "דרכים צדדיות", סרט אמנותי שכולם אמורים לחבב.

בזכות כריסטופר פלאמר, המגלם את האב הקשיש שמחליט לצאת מהארון רגע לפני שהוא מתחיל לגסוס מסרטן, יש ל"בגינרס" מוניטין של מכובדות, שגואל אותו מהאיזורים האיזוטריים שהסרט לעיתים מתנודד על סיפם. אבל בעייתו העיקרית היא שעם כל חינניותו בכתיבה ובבימוי, יש ב"בגינרס" משהו שיונק מצופיו את החיות שלהם. רעיונותיו הטובים מגיעים לידי מיצוי והסרט מסתובב סביב זנב הדכדוך של עצמו, ובשלב מסוים הופך מסרט חינני לסרט מעיק.

התקנא "סינמסקופ" בכתבי העת לקולנוע הבינלאומיים שמפרסמים בזמן הפסטיבלים בקאן, ונציה וברלין טבלאות השוואה בין מבקרים על סרטי התחרות, והוחלט כאן במערכת (על המרפסת במסעדת לבן בסינמטק) לחקות. ובכן, הנה.

מאיר שניצר מ"מעריב", שמוליק דובדבני מ"וויינט", אבנר שביט מ"וואלה", אורון שמיר מ"סריטה" ואיתן וייץ מהבלוג של איתן וייץ הסכימו לשתף אותי בניקוד שלהם לכל אחד מהסרטים העלילתיים בתחרות הישראלית שהם רואים. הטעמים שונים ומגוונים.

אחרי הקרנת שלושה סרטים מתוך ה-11 מתחרים "השוטר" של נדב לפיד מוביל. אני טרם ראיתי אותו. מקווה לראות מחר ולהצטרף לניקוד של עמיתיי. הנה הטבלה הראשונה:

סליחה על הכישורים הגרפיים הנמוכים שלי, אבל זו הטבלה במבט על בשלב הזה.

אנחנו מדגישים שהניקוד הזה אינו מחייב את המבקרים המשתתפים גם לעתיד, אלא מייצג רק את חוות דעתם הראשונית בתוך הקונטקסט הפסטיבלי שבו סרטים מונחים זה לצד זה. הדירוג הזה, כמובן, גם לא בא להחליף דיון מעמיק יותר בסרטים.

אבל לפחות אנחנו מנסים להזריק קצת אקשן בתחרות. תחרות שנהייתה בעיניי מרתקת כפליים מרגע שהגיעה ההודעה ש"בוקר טוב, אדון פידלמן" זכה במוצאי שבת בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל קרלובי-וארי. הפסטיבל הזה כבר היה נדיב למדי עם פרסים לסרטים ישראליים בעבר, אבל אם אני זוכר נכון זהו הסרט הישראלי הראשון שזוכה בפרס הראשון. האם זה מעיד במשהו על היותו פייבוריט בתחרות הירושלמית?

פורסם ב"פנאי פלוס", 6.7.2011

"מסיבת רווקות" הוא אחד הלהיטים הכי גדולים השנה באמריקה. זו הקומדיה הקופתית המפתיעה של השנה. ויש לי הרבה דברים להגיד לזכותה. אבל למעשה, לזכות שליש ממנה, כי בעוד העולם (וגם האולם בהקרנה סביבי) נראה מתמוגג מהסרט, אני נותרתי קצת מחוץ לעניין. לי הוא הזכיר קצת את "אמריקן פאי" בגרסת הבנות. סרט שעורר בי דווקא מבוכה.

שתי תעלומות חוויתי במהלך הצפייה בסרט. זה התחיל בכך שבתחילת הסרט צחקתי ממנו כהוגן. חשבתי שהוא מבריק, שהוא אוסף לסרט אחד את האנשים הכי מצחיקים כרגע בעולם, ושיש בו כמה הברקות קומיות נהדרות. ואז בבת אחת הפסקתי לצחוק. היה רגע – אולי בפעם החמישית שבה הגיבורה עשתה מעצמה צחוק מוחלט – שמשהו בעלילה כיבה אותי לגמרי.

ועוד תעלומה: "מסיבת רווקות" מכיל בדיחה כמעט זהה לבדיחה שראינו רק לפני כמה שבועות ב"רווקים לשבוע". אתן לכם רמז: זה קשור לאשה, אמבטיה ושלשול. ב"רווקים לשבוע" חשבתי שזו בדיחה נהדרת. ב"מסיבת רווקות" כמעט הקאתי את נשמתי מרוב גועל. אולי פשוט גדשתי את סאת הקיא והשלשול שלי לשנה זו?

אפשר להגיד בוודאי דבר או שניים בזכות העובדה ש"מסיבת רווקות" לוקח את ז'אנר "סרטי הבנים" – אתם יודעים, הסרטים שבהם הגיבורים הם בנים שמתנהגים בטפשות וחוסר אחריות כשהם מחוץ לטווח הראיה של נשותיהם – ומציג את הוואריאציה הנשית שלו. ובהחלט יתכן שמצאתי סרטים כמו "סופרבד" או "הדייט שתקע אותי" או "משתגעים על מרי" מצחיקים יותר מגיעה מתוך העובדה שאני – איך אנסח את זה בעדינות מבלי לזעזע כאן אף אחד – בן. ואולי חוויות מבוכת ההתבגרות הגבריות (הלכאורה-גבריות, בואו נודה) פשוט נוגעות בי יותר. ואולי – בלי קשר לג'נדר של יוצרי הסרט – אני צריך להגיד שהיה לי מצער, וממש לא מצחיק, לפגוש שוב דמות משנה של אשה כבדת משקל (בקומדיות הגבריות זה יהיה גבר כבד משקל) עם תאבון בריא לאוכל, סקס ושאר הפרשות. כל רגע עם אבחנה אנושית יפה נחנק עם ההומור האיום שעטף את הדמות הזאת.

ובכל זאת: הידד לקירסטן וויג. יצא לי פה ושם לשבח אותה, בין אם ב"סאטרדיי נייט לייב" או בתפקידי משנה קטנים (למשל ב"עיר רפאים" מול ריקי ג'רווייס או ב"מגרובר"), וכאן בתפקיד הראשי הראשון שלה. בתור שותפה לתסריט היא מוכיחה שהיא עכשיו האשה הכי מוכשרת ומצחיקה באמריקה. טינה פיי מי? וגם אם לא אהבתי את רוב הבדיחות בחצי השני של הסרט, הדימוי התסריטאי שהיא משתמשת בו בתסריט – של נורת הבלמים המקולקלת שמייצגת את מערכת היחסים שלה עם הגבר החדש בחייה – הוא הברקת תיבה עם פיי-אוף תסריטאי פנטסטי בסופו.

נקודה למחשבה: את "קונג פו פנדה 2", סרט עם מכות, שבנים אוהבים, ביימה אישה. את "מסיבת רווקות", סרט עם חתונות וכלות, שבנות אוהבות, ביים גבר. זה אומר משהו?

על "סופר 8 ", סרט הפתיחה של הפסטיבל, קראו כאן. על "טבלואיד" של ארול מוריס, שיוקרן בסוף השבוע, קראו כאן. ואחר כל דיווחי פסטיבלי ירושלים, עקבו כאן.

והנה כמה מסרטי היום:

"אודם", במאי: יהונתן סגל

לא מעט אנשים בשם "יאיר לפיד" ואנשים בשם "טוקבק" יצטרכו לאכול לא מעט כובעים אחרי הצפייה בסרט הזה. מצד שני, יהונתן סגל צריך למצוא את לפיד ולתת לו חיבוק ארוך ונרגש, על כך שבמחי התקף היסטרי אחד אותם "יאיר לפיד"ים שידרגו את הסרט שלו מדרמת טלוויזיה בריטית סבירה ומינורית, לשיחת היום. כל מי שקיווה להשתמש ב"אודם" כדגל אדום של מתיחות בין "קולנוע" ובין "פטריוטיות" עשוי למצוא את עצמו מאוד משתעמם ב"אודם".

זהו סיפורן של שתי נשים לונדוניות. שתיהן פלסטיניות לשעבר. האחת – שיערה אסוף ומהודק – חייה חיים בורגניים של שקר והדחקה. השנייה – שיערה פזור – חיה חיים פרועים נטולי עכבות. הפרועה חוזרת לחייה של המעוכבת, שמנסה לעשות ככל ביכולתה כדי להיפטר ממנה ולהחזיר את חייה לפאסון הבריטי המאופק שקיבלה על עצמה. תוך כדי אירועי אותו יום ייזכרו שתי הדמויות האלה באירוע שצילק אותן. פעמיים נראה את אירועי אותו ערב, פעם אחת מזכרונה של זו, ופעם אחת מזכרונה של זו. וכל אחת מהן זוכרת את מה שקרה אחרת לגמרי. מה משתי הסצינות מייצגות את מה שבאמת קרה?

שני דברים עיקריים עומדים לזכותו של "אודם": הראשון הוא הצילום המטופל היטב – צונן ומטאלי – של צמד הצלמים הסיני-גרמני שעובדים באנגליה. השני הוא משחקן של ארבע השחקניות הראשיות, שפשוט יוצרות חשמל אדיר על המסך. קלרה חורי (מועמדת ודאית לאופיר על שחקנית ראשית, לא?) היא עקרת הבית של ההווה וזיו ויינר מגלמת את גרסתה הצעירה; נטלי עטייה היא נערת הפרא שלוחת הרסן של ההווה ומורן רוזנבלט – תגלית נהדרת – מגלמת את גרסתה הצעירה. לא אתפלא למצוא את ארבעתן מועמדות וזוכות בפרסים בפסטיבל ירושלים או בפרסי אופיר. ההופעה של הארבע הופכת את "אודם" לסרט בשר דם, ולא סתם להגיג קצת מתחכם מדי – וקצת מונוטוני מדי – על זיכרון ודיכוי.

יש ב"אודם" לא מעט מהמעלות, אך גם המגרעות, של "קשר עיר", סרטו הקודם של סגל. מי שמחפש פרובוקציה פוליטית – אגב, יתכן שסגל הוא אחד מהם – יכול להיטפל לעובדה שסרט כזה שם שתי פלסטינאיות שנתקלו בעברן בשני חיילים, בשעה שהעלילה היתה יכולה לעבוד אותו דבר עם שתי נערות לונדוניות שמדחיקות מפגש עם חוליגן כדורגל שיכור בצעירותן; או שתי קיבוצניקיות שעברו לתל אביב ומנסות להדחיק אירוע עם רפתן סורר. העיקר נותר: עיקר הסרט עוסק בהתמודדות של שתי נשים בהווה, ורק המיעוט עוסק בעבר (עבר שאין לנו מושג מה הוא היה באמת).

אבל, רגע. "יאיר לפיד" עדיין יכול לצאת נגד הסרט, אבל מכיוון אחר: לא הפלסטיני אלא הפמיניסטי. כי אם בודקים אותו מקרוב הדבר הכי מקומם בו זה לא האופן שבו הוא מייצג את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא האופן שבו הוא מייצג נשים. בעולם של "אודם" כל הנשים הן קורבן, לא משנה אם הן מחצינות את המיניות שלהן או מדחיקות אותה. ואולי סגל מנסה לחבר בין הפלסטיני לפמיניסטי, ובמקום שבו ג'ון לנון פעם שר שהאשה היא הכושי של העולם, האם יהונתן סגל רוצה להגיד לנו כיום שהאשה היא הפלסטיני של העולם?

=================

"חוף בומביי". במאית: עלמה הראל

עלמה הראל היתה נערת מקומונית תל אביבית בשנות התשעים, אבל כיום היא אמנית, אקטיביסטית וקולנוענית פעילה ומצליחה למדי בניו יורק, לצד בעלה הבמאי (המצוין) בועז יכין. ועתה, משעברה מסרטונים קצרים וקליפים (למשל ללהקת ביירות הנהדרת) לסרט תיעודי באורך מלא, מתברר שהראל היא גם משוררת קולנוע נפלאה.

בשנות החמישים הוקמה מעין ריביירה לחופי אגם סולטון בקליפורניה, אגם שנוצר בעקבות הצפות ובניית סכרים במאה האחרונה. 60 שנה אחר כך מעיירות הנופש האלה נשארה עזובה שמאכלסת את הנידחים שבתושבי אמריקה. הראל יוצאת אל אחד מעיירות הקיט הנטושות האלה, בומביי ביץ', ומתבוננת בעין יפה על החיים שם, שכבר לא נראים כמו אטרקציה תיירותית. הצילום היפהפה והפיוטי וההתבוננות המפעימה באנשים שמתקבצים לחופי אגם הסולטון (והשימוש במוזיקה) הופכים את "חוף בומביי" לסרט הכי יפה, והכי מפתיע, שראיתי בשלב זה בפסטיבל.

===================

"ארבור". במאית: קליו ברנרד

אנדריאה דנבר פרסמה את המחזה הראשון שלה כשהייתה בת 15, ומתה כשהיתה בת 27. 20 שנה אחרי מותה יוצאת קליו ברנרד להרפתקאה קולנועית מרתקת: היא מלקטת הקלטות של ראיונות עם דאנבר ומשפחתה ומקורביה, ומצלמת את הראיונות האלה באמצעות שחקנים שעושים ליפ-סינק לקולות האמיתיים. כשם שמחזותיה של דנבר היו למעשה תיעוד של חוויותיה בשכונת המצוקה בה גדלה באמצעים של בדיון, כך ברנרד מערבבת בין כלים של קולנוע עלילתי עם העולם של הקולנוע התיעודי. מרתק.

================

"הסוס מטורינו", במאי: בלה טאר

קוראיי הקבועים ודאי כבר זוכרים שבלה טאר הוא אחד הבמאים האהובים עליי כיום, וש"הרמוניות ורקמייסטר" שלו מלפני עשר שנים, היה אחד מסרטי העשור הקודם של "סינמסקופ". הציפייה שלי מ"הסוס מטורינו", לפיכך, היתה גבוהה. ולכאורה, קיבלתי בלה טאר פר-אקסלנס: 30 שוטים בכמעט שעתיים וחצי, שחור לבן, סרט איטי ורפטטיבי שההתפתחות הקרחונית שלו מתחוללת לאט-לאט. הסרט, כמו הפסקול, מינימליסטי. אלא ש"הסוס מטורינו" התגלה כאתגר שהתקשיתי איתו. מבחינה אסתטית הסרט הזה נופל עשרות מונים מהשוטים המפעימים של "ורקמייסטר", או אפילו של "האיש מלונדון", סרט שחובבי בלה טאר אמורים לא לחבב (אני דווקא מחבב).

אמנם, מרתק – כרגיל – לנסות לפענח את מה שבלה טאר מנסה להגיד לנו. זה סיפור שמתחיל עם ניטשה, אבל שניטשה נעדר ממנו. זה סיפור, כרגיל אצל טאר, על המתח שבין "אין אלוהים" ל"יש אלוהים" (ועל כך שגם אם "יש אלוהים" עדיין הכל חרא). הסרט מחלוק לשישה חלקים, לששה ימים. אני תהיתי שמא בלה טאר מציג לנו איזושהי ואריאציה של ששת ימי הבריאה בהילוך לאחור: אנחנו מתחילים עם גבר ואשה, לבד, אי שם. רק הם והרוח המנשבת על פני האדמה. ואנחנו גומרים בחושך. תוהו ובוהו. יש בסרט גם שתי נבואות שמתגשמות.ובין לבין אנחנו רואים אותו בית, אותו זוג (בתקציר אומרים שזה אב ובתו), בשגרת יומו המונוטונית: הם קמים, היא יוצאת לשאוב מים, עוזרת לו להתלבש (ידו האחת משותקת), הם אוכלים תפוח אדמה, היא רותמת את הסוס, הוא יוצא לעבודתו, חוזר, מחליף בגדים, אוכלים עוד תפוח אדמה, בוהים קצת בחלון. ולאט לאט הרוטינה נסדקת: סערה, הסוסה מפסיקה לאכול, אורחים בלתי צפויים, ועוד הפתעות.

אינטלקטואלים ממני יכולים לנתח את הסרט מנקודת המבט הפילוסופית והדיון שהסרט עורך עם ניטשה. אבל למרות שאני אוהב את האתגרים האסתטיים שבלה טאר משליך לעברנו, נדמה לי שאם זו היתה פגישתי הראשונה עם סרטיו לא הייתי יוצא מההיכרות הזו כה נפעם כשם שיצאתי מ"הרמוניות ורקמייסטר". זהו בלה טאר לתואר שני.

והתנצלות לתלמידיי: תלמידי שנה ג' ב"מעלה" שמעו ממני לא מעט על בלה טאר בשנה האחרונה. יתכן וחלקם אפילו למדו לחבב אותו בזכות זאת (או בכפייה). אבל רובם אנשים שומרי שבת, ופסטיבל ירושלים לא מאפשר השנה לשומרי שבת לראות את בלה טאר החדש.

=================

"13 מתנקשים". במאי: טאקשי מיקה

אחרי שעה זה הופך מסרט סמוראים לסרט מלחמה די מדהים.

=================

לא יודע מה להגיד לכם על "שורט ליסט", אסופת הסרטים הקצרים המועמדים לאוסקר. מצד אחד יש שם את "משאלה 143 ", שחשבתי שהוא סרט איום. מצד שני יש שם את "אל האהבה", הסרט שזכה באוסקר השנה, שהוא סרט הגמר של לוק מתיני, בוגר אוניברסיטת ניו יורק: תלאות רומנטיות-מוזיקליות-חמוצות-מתוקות בשחור-לבן. סרט ממש מתוק, שבעיקר חושף את מתיני כשחקן חינני ובעל נוכחות יותר מאשר במאי.

נהדר!

"סופר 8 ", שפתח אמש את פסטיבל הקולנוע הסופר 28 של ירושלים, הזה הוא גן עדן של קולנוע. ממש ככה.

אם במקרה גדלתם באמריקה ב-1979, וכנערים עשיתם לעצמכם סרטים במצלמת סופר 8 וחלמתם להיות סטיבן ספילברג, זה הסרט שלכם. סרט שהוא גם הומאז', גם קצת  פרודיה, גם מנסה לפרק לגורמים את האופן שבו עושים סרט מפלצות באופן כזה "שיהיה לנו אכפת". וגם הדבר האמיתי, ולא רק מטה-הדבר: סרט התבגרות ואימה (או אימה והתבגרות), שמצליח גם למתוח וגם לרגש, ומצטרף למסורת סרטים של יוצרים כמו ספילברג וזמקיס.

תארו לעצמכם אתם רוצים לעשות הומאז' לאמן שאתם מעריצים ושהשפיע עליכם, ואז האמן הזה בא לשתף אתכם פעולה בפרויקט הזה. ובמקום ליצור סתם הומאז' אתם למעשה יוצרים עוד חלק בתוך קורפוס העבודה של אותו אמן. ג'יי.ג'יי אברמס בר המזל עשה בדיוק את זה עם סטיבן ספילברג. זה כמו שלהקת כיסוי של פינק פלויד תוזמן להופיע עם פינק פלויד עצמם, על הבמה. אברמס עשה סרט בהשראת ספילברג, ואז אומץ על ידי ספילברג עצמו כדי לבצע אותו. הפעם בתפקיד המפיק ולא המפיק האחראי (כלומר אדם שהנוכחות שלו בתהליך העבודה הרבה יותר מודגשת, להבדיל מהטייטל של ה-Executive Producer, כמו זה שיש לספילברג ב"רובוטריקים", בו הוא על תקן "זה שנתן את האור הירוק", אבל לאו דווקא מעורב בכל שלבי ההפקה באופן יומיומי). ולא רק זה – וזה כבר ממש ניואנס לספילברגולוגים – הוא הפיק את הסרט תחת הלוגו של חברת ההפקה האישית שלו, "אמבלין", ולא תחת אולפני דרימוורקס. "אמבלין", על שם סרט קצר של ספילברג הצעיר, החברה עם הלוגו של אליוט ואי.טי על האופניים. זה ממש להכניס את הסרט אליו הביתה.

וכך אברמס, ה-fan-boy הכי מוכשר כרגע באמריקה, הצליח להשחיל את עצמו לתוך שלושה מהמותגים הכי גדולים של כל מי שגדל דבוק למסכי הקולנוע והטלוויזיה בסבנטיז: "משימה בלתי אפשרית", "סטאר טרק" ועכשיו גם כל גוף העבודות של שנות השבעים והשמונים, בקולנוע ובטלוויזיה, של ספילברג. וכמו שב"משימה בלתי אפשרית" וב"סטאר טרק" אברמס הצליח כעת להפוך להיות האיש שאחראי על המשך קיום המותג, כך גם אצל ספילברג נדמה שניתנה לו גישה חופשית לעריכת מגה מיקס מפואר למדי של נוסטלגיה: יש שם "מפגשים מהסוג השלישי", ו"אי.טי", והמון "גוניס" (אולי אפילו קצת יותר מדי "גוניס", למעשה), והוא אפילו בקיא ב"Firelight", סרט החיזרים שספילברג ביים בסופר 8 כשהיה בתיכון.

הסרט הזה פשוט מענג, גם בנוסטלגיה שלו, ובעיקר באהבת הקולנוע העצומה שלו, אבל גם בזכות העובדה שהוא פשוט סרט פשוט מהנה. רכבת הרים של הרפתקאות. חדווה קולנועית.

אנסה להרחיב עליו יותר בעוד כשלושה שבועות, כשייצא להקרנות מסחריות בארץ.

ועד אז: אם יוצא לכם לראות אותו, אל תקומו מהכסא לפני הכותרות. הסצינה הכי טובה בסרט נמצאת על הכותרות. וזו גם הסיבה שהרגשתי שאני מתקשר עם הסרט הזה באופן טלפתי ממש: לאורך כל הסרט תהיתי האם יראו את הסצינה שסביבה כל הסרט נסוב (נדבר על זה בביקורת המלאה) ואמרתי לעצמי שבוודאי, חייבים. ואכן, היא נמצאת. על הרולר. הוקסמתי.

ואם כבר הוקסמתי מכך ש"לארי קראון" מתחיל ונפתח עם שיר של אי.אל.או, אז גם "סופר 8" מתחיל ונגמר עם שיר של אי.אל.או. ג'ף לין מביא את הבוחטות הביתה הקיץ הזה.

שתי מגרעות: מייקל ג'יאקינו, המלחין הקבוע של אברמס, מנסה לעשות ג'ון וויליאמס בפסקול. זה לא עובד. אם וויליאמס (או אלן סילבסטרי, אגב) היה מלחין את הסרט הזה, הוא היה משתפר בעוד 20 אחוז לפחות.

וההיקסמות של אברמס מפלרים (נצנוצים) של תאורה בעדשה? ובכן, זה היה לי מעולה ב"סטאר טרק", וזה עובד כאן מצוין בסצינה אחת (סצינת הרכבת בפתיחה, אחת הסצינות הכי טובות שראיתי השנה), אבל בשאר הסרט זו מניירה מנג'סת.

וכן, למרות שההקרנה בבריכת הסולטן היתה לא רעה בכלל – בראבו על הסאונד העוצמתי – כל פעם שהסרט נהיה חשוך, בעיקר בסצינת המערה, לא ראו כלום.

אני מציע תיקון לחוק חופש העיסוק: שהוא לא יכלול בתוכו את ניה ורדלוס. שכל אחד יוכל לעסוק באיזו עבודה שהוא רוצה, חוץ מניה ורדלוס. שעליה תיאסר מלאכת התסריטאות. מצפייה ב"לארי קראון" אני רק יכול להגיד "אמרתי לכם". אמרתי לכם כשראיתי את "החתונה היוונית שלי"' שוורדלוס כתבה ושבו כיכבה. אתם – נו, רובכם – התמוגגתם, צחקתם, הפכתם את הסרט לשובר קופות כלל עולמי. אבל אני חשבתי שהוא ירוד ומרושל. ואכן, מאז כל מה שוורדלוס נוגעת בו הופך לכלום. ורדלוס חברה לטום הנקס לכתיבת "לארי קראון" והתוצאה היא תסריט רופס לסרט רופס ואחת האכזבות הגדולות והמשונות של השנה האחרונה. סרט שהיה אמור להיות חינני בלי קושי, אבל הוא כמו ואקום ששואב את החיים מצופיו.

הנקס חייב לוורדלוס לא מעט (אנד וייס ורסה). יש להניח שגם לפני "החתונה היוונית שלי" הנקס היה אדם עשיר, אבל השקעתו הקטנה בסרט ההוא, שהוא היה מפיקו – שגרף 368 מיליון בעולם לפני תשע שנים – מן הסתם הפכה אותו לאיש מאוד-מאוד עשיר. ואני מניח שכשהוא גייס את ורדלוס לכתוב איתו את "לארי קראון" הוא קיווה לשחזר את הקסם ההוא. אבל כלום לא קרה: הסרט הזה תפל לגמרי – בכתיבה, בבימוי (של הנקס עצמו) ובמשחק.

הנקס מגלם ברנש חביב בשם לארי קראון. טיפוס חיובי ונטול אמביציות שמוצא עצמו מובטל. הוא מחליט, בגילו המתקדם (ובלי לתת קרדיט לרודני דיינג'רפילד, אדם סנדלר, דרו ברימור וקמרון קרואו שעשו את זה לפניו), לחזור ללימודים. שם אחת הסטודנטיות הצעירות לוקחת אותו כפרויקט שיקום שכונות ועושה לו מייק-אובר: מלתחה חדשה, תסרוקת חדשה. הכל בו כל כך חנוני, לטעמה, שאפילו השם שלו לא מספיק מעניין. אז היא גם משנה לו את השם. אלא מה: שהנקס בחר לתת לסרטו דווקא את שמו של הגיבור, אותו שם שבסרט אנחנו שומעים כמה הוא חסר ייחוד ולא מעניין. ואכן, בעוד הגיבור עובר טרנספורמציה מחנון לחמוד, הסרט מעולם לא עובר המהפך הזה. ולא יעזור כמה פעמים הנקס – שמודע לנשק הבלתי קונבנציונלי שיש לו ביד – יצלם את ג'וליה רוברטס מחייכת וצוחקת, הסרט נותר נטול שארם.

נקןדת זכות אחת, אבל גדולה למדי בסרט: מישהו שממש מחבב את ג'ף לין עשה אותו, ואני מיד מחבב אותו בחזרה. אני אוהב את ג'ף לין. הסרט מתחיל ונגמר בשירים של אי.אל.או, ומכיל באמצע 2-3 שירים של טום פטי, חלקם מהימים שלין הפיק את פטי, שותפו לטראוולינג ווילבריז.

מה קורה בקופות בארץ?

ובכן, גם ישראל – כמו כל העולם – חולה בקדחת "רובוטריקים". הסרט היה בסוף השבוע האחרון במקום הראשון עם כ-40,000 כרטיסים. הכנסותיו, בזכות התלת מימד, הגיעו (על פי "בוקס אופיס מוג'ו") ל-460,000 דולר. עכשיו שימו לב: זה בדיוק חצי מהסכום הסופי אליו הגיע "רובוטריקים 2 " בישראל. ארבעה ימים של "רובטריקים 3 " שווה חצי מכל השבועות של הסרט השני. זה רק מעיד על כך שפרופיל ההליכה לסרטים בארץ מאוד השתנה ממש במעט השנים האחרונות. אם עד ממש לא מזמן סרטי קומיקס וגיבורי על ממש לא הצליחו בארץ, כיום ישראל מיישרת קו מוחלט עם העולם. אני מניח שזה גם קצת קשור לתלת מימד. קהל צעיר פשוט מת על תלת מימד.

"קונג פו פנדה 2 " נמצא, על פי "בוקס אופיס מוג'ו", במקום השני השבוע עם בדיוק חצי מהכנסותיו של "רובוטריקים 3 " וכ-20,000 כרטיסים. במקום השלישי: "מכוניות 2 " (שבעשרה ימים עשה את מה ש"רובוטריקים 3 " עשה בארבעה). במקום הרביעי: "בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק", שכבר מכר 270,000 כרטיסים.

והשבוע: מהפך בצמרת. עד השבוע הסרט הכי קופתי בישראל לשנת 2011 היה "ריו". מהשבוע סרט הכי קופתי בארץ הוא "שודדי הקריביים 4 ", שהכניס עד כה 2.8 מיליון דולר (ושהשבוע חצה את קו מיליארד הדולר בהכנסות גלובליות), ואחריו "מהיר ועצבני 5 " שהכניס 2.7 מיליון דולר. "ריו" עכשיו רק במקום השלישי. אבל שימו לב שמבחינת מכירת כרטיסים ולא הכנסה, נכון לעכשיו "מהיר ועצבני 5 " הוא הוא הסרט הכי מצליח בישראל לשנת 2011, עם כמעט 290,000 כרטיסים, כ-50,000 יותר מ"שודדי הקריביים 4 " (שכרטיסיו פשוט יקרים יותר). התחרות הזאת צמודה למדי (כלומר שמבחינת כמות צופים, "שודדים 4 " נמצא כרגע גם מאחורי "בדרך לחתונה/בנגקוק").

אבל אם עד עכשיו הייתי צריך להיעזר ב"בוקס אופיס מוג'ו" וביחצנים כדי לדעת מה קורה בקופות בארץ, מתברר שרק כעת קולט שבתי הקולנוע בעצמם נותנים לנו את התשובה, לפחות פחות-או-יותר. ומה שמעניין הוא שלהבדיל מ"בוקס אופיס מוג'ו", שמפרסם את הטבלה הנשלחת על ידי המפיצים הישראליים לאולפנים האמריקאים, ושמכילה נתונים רק על סרטי האולפנים. אבל מתברר שהשבוע אחד הסרטים הכי נצפים בארץ אינו אחד מסרטי האולפנים.

בדף הבית של "סינמה סיטי" מופיעה תיבה קטנה מצד שמאל שמעדכנת מהם הסרטים הכי נצפים. זה נמצא שם כבר הרבה זמן ותמיד קצת חשדתי במידע שם. לא ידעתי עד כמה הוא אמין ומעודכן. אבל השבוע פתאום גיליתי שבאפליקציית יס פלאנט באייפון יש גם מידע על הסרטים הכי נצפים ברשת. ועכשיו אפשר להצליב נתונים (ממש כמו עם טבלאות רבי המכר של צומת ספרים מול סטימצקי). והתוצאה מרתקת.

הסרטים הכי נצפים השבוע בסינמה סיטי:

1. "רובוטריקים 3"

2. "חצות בפריז"

3. "הפרקליטה"

4. "בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק"

5. "מכוניות 2 " (עברית)

(זו הפעם הראשונה מזה כחודש ש"הערת שוליים" לא נמצא בחמישיה המובילה בסימה סיטי. הסרט, אחרי חודש באולמות, הביא 130,000 צופים).

חמשת הסרטים הכי נצפים ברשת יס פלאנט:

1. "רובוטריקים 3 " (תלת מימד)

2. "חצות בפריז"

3. "בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק"

4. "מכוניות 2 " (עברית תלת מימד)

5. "קונג פו פנדה 2 " (עברית תלת מימד)

המקומות הראשונים זהים בשני המקומות: "רובוטריקים" ו"חצות בפריז" של וודי אלן. ואם אנחנו יודעים ש"קונג פו פנדה 2 " (על כל גרסותיו) מכר כ-20,000 כרטיסים, הרי שזה אומר ש"חצות מפריז" מכר בסוף השבוע האחרון יותר מזה. מדהים.

בית הספר לקולנוע סם שפיגל הוציא מארז של ארבעה די.וי.דיאים ובו 20 סרטים כפי שדורגו על ידי מנהלי פסטיבלים מהעולם (אף אחד מהם, אגב, לא מישראל סליחה, טעיתי. אחד מהם, אילן דה-פריס, ישראלי). המארז יוצא לסיכום חגיגות יום ההולדת ה-20 לבית הספר, ולמרות שכבר יש לי את המארז עם מיטב סרטי בית הספר שהופק לכבוד חגיגות יום הולדת ה-15, עדיין שמחתי לקבל את החפיסה, כי להפתעתי יש שם שלושה סרטים שלא ראיתי קודם, וכמה סרטים שלא היו לי קודם בדי.וי.די. אשמח להשלים פערים בהקדם.

ויותר מעניין: בדיסק הבונוס מופיע הסרט "דרייבר", שביים יהונתן אינדורסקי, בוגר המחזור האחרון ומי שנבחר למצטיין המחזור. הסרט יוקרן במקבץ הסרטים הקצרים השלישי בפסטיבל ירושלים הקרוב. הסרט – שמצולם כמעט כולו בתוך מכונית, ומשחקים בו ערן איווניר ומיכאל וייגל (שניהם פשוט הדהימו וריגשו אותי), ועוסק בשני יהודים חרדים שלכאורה נדמה שהם נמצאים במשימת "שנור", גיוס כספים מנדבנים – מוכיח לי שבשנים האחרונות סם שפיגל הופך יותר ויותר ל"מעלה". זו מחמאה גדולה לבית ספר "מעלה", אבל גם צריך לסמן נקודה לחשבון נפש של בית הספר, כי כרגע "דרייבר" עושה "מעלה" יותר טוב מ"מעלה" (אם כי, מודה, לא אהבתי את הסוף של "דרייבר").

ועוד עניין שמצא חן בעיניי במארז: מי בוגר סם שפיגל היחיד שיש לו שני סרטים במארז? זו בוגרת: טליה לביא. כל המארז וכל התפריטים בדיסקים מעוצבים בהשראת סרטה, "שיבולת בקפה" (תרגיל שנה ב'). כנראה כהומאז' לנוכחותו המאסיבית על העטיפה וכדי לתת לה קונטקסט, גם הסרט הזה נמצא בדיסק הבונוס. אבל "חיילת בודדה" שלה נמצא בזכות עצמו בין 20 הסרטים הנבחרים (במקום השישי).

הסרט שמנהלי הפסטיבלים הכי אהבו? "המנון" של אלעד קידן. אני בעד. סרט נהדר.

שני הסרטים (מהמארז) שאני הכי אוהב? "סיור מודרך" של בנימין פרידנברג ו"חיילת בודדה" של טליה לביא. ניסיתי להבין למה דווקא הם, ונדמה לי שאולי הבנתי: יש בהם חוש הומור. רוב סרטי סם שפיגל – טובים, מעניינים, מרגשים, מוצלחים והוטים ככל שיהיו – פשוט נורא מדכאים.

פורסם ב"פנאי פלוס", 29.6.2011

"סקרטריאט" יגיע בסוף השבוע אל מסכי הקולנוע בארץ, תשעה חודשים אחרי בכורתו האמריקאית וכארבעה חודשים מאז שיכולתם כבר לצפות בו בדי.וי.די, נצח בעידן האינטרנט. בדרך כלל אני פותח ביקורת על סרטים כאלה בלעג על העיכוב בהבאת הסרט, עיכוב שלעיתים הופך את הבאתו למיותרת. אבל הפעם לא. לפני צאתו באמריקה "סקרטריאט" היה מאותם סרטים שמומחים רבים בתקשורת האמריקאית הימרו עליהם: הימרו שהסרט יצליח בקופות, והימרו שיהיה סרט בולט באוסקרים. ההימור נשמע הגיוני: סרט ספורט המבוסס על סיפור אמיתי שבמרכזו עקרת בית שהופכת להיות דמות מרכזית בעולם הספורט? ממש כמו "הזדמנות שניה" עם סנדרה בולוק. סרט על סוס מירוצים אגדי? ממש כמו "סיביסקיט". שניהם סרטים שהצליחו גם בקופות וגם באוסקרים. אלא שאז הסרט יצא והותיר אחריו אדישות: הקהל לא הפך אותו ללהיט, ומצביעי האוסקר לא התייחסו אליו. הסרט, שהיה אמור לצאת בישראל כבר בסתיו שעבר, נעלם ממפת ההפצה ונדמה היה שהוא נגנז. אבל הנה הוא צץ שוב. אין לי מושג מה גרם למפיציו לגנוז אותו בתחילה, וכעת להחליט בכל זאת להפיצו – איכשהו תמיד נדמה לי שהשיקולים מאחורי ההחלטות האלה לא קשורים כלל לאיכות ולאמנות אלא לענייני עסקים, ומשום כך נימוקי ההפצה נשמרים תמיד בסוד. אבל אני שמח שהוא הגיע: אני ממש מחבב את הסרט הזה.

"סקרטריאט", כאמור, היה אמור להתחבר – אילולא כלשונו – לסדרת סרטי הספורט מעוררי השראה שהפכו ללהיטים מפתיעים בעשור האחרון. הראשון שבהם היה "The Rookie" עם דניס קווייד. מייק ריץ', שכתב את הסרט ההוא, הוא כעת התסריטאי של "סקרטריאט". רנדל וואלאס, התסריטאי זוכה האוסקר על "לב אמיץ", ביים את הסרט (זה הסרט הראשון שהוא מביים מבלי שכתב לו את התסריט).

דיאן ליין מגלמת את דמותה האמיתית של פני צ'נרי, עקרת בית מקולורדו ב-1969, שמקבלת החלטה שדי מטלטלת את הגברים סביבה, כולל בעלה ואחיה: היא תנהל את עסקי הסוסים של אביה הגוסס. בניגוד לכל עצות הגברים סביבה היא מהמרת באינטואיציה שסייח אחד שנולד, למרות ייחוס לא משובח, יהיה סוס מרוצים מהולל. היחידה שמאמינה בה היא מזכירתו הוותיקה והנאמנה של אביה, שגם נותנת לסוס את שמו: סקרטריאט. כלומר, חדר המזכירות. החדר הצדדי בו עובדות הנשים מתחת לגברים בהנהלה, הופך כעת באמצעות הסוס לכוח שמניע את העסק.

ואכן, "סקרטריאט" – די בדומה ל"הזדמנות שניה" – מחבר בין סרט הספורט ובין סרטים חברתיים. הסרט מתרחש בתחילת שנות השבעים, התעוררות תנועות זכויות האדם, שיוויון הנשים והתנועות האנטי-מלחמתיות באמריקה, ואיכשהו סיפורה של האשה והסוס נוגע בהתעוררות זו של אמריקה והעולם.

"סקרטריאט" הוא מאותם סרטי קולנוע מעט מיושנים ומעט שמרניים, אבל שיש בם הדר קלאסי יפה לעין, שיודע ללחוץ על נקודות הרגש היטב גם אם בתזמון כמעט מכאני, אבל עושה את זה עם עשייה קולנועית מרשימה שקשה (לפחות לי) שלא להתפעל ממנה.

נירית אנדרמן ב"הארץ" ממשיכה לעדכן מה קורה בחזית כיכר תחריר של האקדמיה לקולנוע, שם עדיין מתבצרים שאול דישי ו-21 לוחמיו ומחכים לדמוקרטיה. הם שיגרו אתמול בליסטרה כבדת משקל: חוות דעת משפטית שמראה שתקנון האקדמיה הנוכחי אינו חוקי. האקדמיה, מבחינתה, מינתה ועדה לבדיקת הדרישות לדמוקרטיה.

ואני תוהה: האם זה באמת כל כך מסובך? האם האקדמיה הישראלית לקולנוע היא האקדמיה הראשונה בעולם? ושעד שהיא לא תמצא את הדרך לנסח את חוקותיה, אף גוף דומה בעולם לא יוכל לקום? כי מה החשש שלי? שכדי להשתיק את דישי וחבריו, יעברו מברדק אחד לברדק אחר. בשעה שכבר יש מודלים בעולם שעובדים ומתפקדים היטב. אני, למשל, יודע לקרוא אנגלית אז אני יכול להיכנס לאתר של האקדמיה האמריקאית ולאתר של האקדמיה הבריטית ולראות איך פועלים מנגנוני העמותות שלהם. אני מניח שאיפשהו ברחבי המדינה יימצא לפחות קורא צרפתית אחד שיכול לעדכן איך בנויה האקדמיה הצרפתית. אפשר ליישם מודלים שכבר עובדים בעולם.

==============

זו, לדעתי, שנה שלישית – וכבר מסורת שיש לחכות לה – שאבנר שביט מפרסם טור המלצות מפורט, לפי ימים, לקראת פסטיבל ירושלים ועוזר לעשות סדר מה הסרטים הבולטים שכדאי לשים לב אליהם בכל יום ויום. זה התחיל כקובץ שנשלח למכרים באימייל, ובשנתיים האחרונות הפך למדור ב"וואלה" שאי אפשר להתחיל לסמן את התוכניה בלעדיו. ולפי סידור העבודה שלו מסתמן שיום שישי הוא היום החזק ביותר בפסטיבל.

=============

ועוד ב"וואלה": מחווה מוצדקת ויפה לנחמן אינגבר, שיקבל ביום חמישי אות הוקרה מטעם פסטיבל ירושלים. בחירה אמיצה, לא צפויה ונהדרת, שגורמת לנו להתמודד עם אמת שלאו דווקא שמים לב אליה: כמורה, כמבקר וכעת כאיש המפתח בקרן רבינוביץ', נחמן אינגבר הוא אחד האנשים שהשפיעו הכי הרבה על הקולנוע הישראלי מאחורי הקלעים מזה כמה וכמה עשורים. וואלה מתחיל ללקט עדויות של קולנוענים על מידת ההשפעה הזאת.

==============

ביומיים האחרונים קיבלתי מכמה קוראים לינק לווידיאו המשעשע שמראה איך מייקל ביי העתיק סצינת מרדף מ"איילנד" ל"רובוטריקים 3 ". נו, זו חתימת האוטר, לא? וגם יש בזה הגיון אנושי: את "איילנד" איש לא ראה, את "רובוטריקים 3 " כל היקום יראה, אז הוא כנראה חש שהסצינה שהוא כה גאה בה זקוקה לחשיפה אמיתית, ולא להישאר תחובה באיזורי האיזוטריה. ואין לי את הדי.וי.די מולי, או את היכולת לייצר וידאואים משוכללים, אבל לדעתי אותה סצינה מופיעה באופן כמעט זהה גם ב"בחורים טובים רעים 2 ", עם הסירות שמושלכות על הכביש.

==============

בשורות טובות: אהרון קשלס, שמתאושש מהג'ט לג הטרנס-גלובלי אחרי סיורים בפסטיבלי כל העולם עם "כלבת", הקים מחדש את בלוג הקולנוע שלו. וזאת רגע אחרי שמונה להיות כתב של בלוג הקולנוע והאימה, "Twitch", שבאופן לא מקרי היה גם הבלוג שגילה ראשון את "כלבת" וסימן אותו כסנסציה.