רגע רגע, לא שמתי לב לזה, וזה די משמעותי: לראשונה ב-28 שנות קיומו שיבץ פסטיבל הקולנוע הקרנות חוזרות לכל הסרטים הישראליים בתחרויות. עד עכשיו הקולנוע הישראלי בפסטיבל ירושלים היה עסק פנימי למוזמנים. לקהל הרחב נשמרה כמות כרטיסים כה מועטה לכל בכורה ישראלית שלמעשה הסקציה הזאת לא היתה קיימת עבור הצופה הממוצע.

השנה, סוף סוף, כל סרט שמוקרן בבכורה בערב מול קהל מוזמנים וחבר השופטים יוקרן למחרת בבוקר גם  לקהל הרחב. זה שינוי קטן אבל משמעותי. הייתי כותב שזה גם שינוי מהפכני, אלא שאני בכלל לא מבין למה זה לא קרה עד עכשיו.

ואפרופו חבר השופטים. ריצ'רד שיקל, מבקר הקולנוע של "טיים מגזין"; מייק גודרידג', עורך "סקרין אינטרנשיונל"; ומישל ריאק, מנהל ארטה צרפת, יהיו בחבר השופטים (כנראה של התחרות העלילתית, לא לגמרי ברור מהתוכניה). לצידם ישפטו המפיק איתן אבן ("אביבה אהובתי") והבמאית טלי שלום עזר ("סרוגייט").

מבחינתי , פסטיבל ירושלים מכיל שלושה סרטים שאני מרגיש חובה והשתוקקות עזה לראות: "הסוס מטורינו" של בלה טאר, "היו זמנים באנטוליה" של נורי בילגה ג'יילון ו"מערת החלומות האבודים" של ורנר הרצוג. וזהו.

כלומר, אני משוכנע שיש עוד סרטים מצוינים. ואני מתכנן לחפש אותם. אבל כמי שמדפדף בתוכניה קודם כל כדי לחפש סרטים שהוא ממש מצפה לקראתם, זו הרשימה שלי.  סימנתי לי גם את "חוף בומביי" ואת "הגל הירוק". מסקרנים.

מבין הסרטים הישראליים, יש רק שני סרטים שאני ממש להוט לראות: "בוקר טוב אדון פידלמן" של יוסי מדמוני ו"שלטון החוק" של רענן אלכסנדרוביץ. וכן, גם "השוטר" וגם"עמק תפארת" מסקרנים אותי, אבל אני גם קצת חושש מהם.

אני גם מאוד רוצה לראות את "הדרך חזרה" של פיטר וויר, אבל מתלבט האם לחכות לפסטיבל או לצפות בו עוד קודם בדי.וי.די. יש לא מעט דילמות כאלה השנה. למשל, "13 מתנקשים".

אין הרבה סרטי מפיצים השנה בירושלים. מצד אחד, זה טוב. הופך את התוכניה לקצת יותר אקסקלוסיבית ולא למועדון טרום-בכורה. מצד שני, מי שרוצה שפסטיבל ירושלים יהיה עבורו חלון ראווה לסרטים הבולטים של השנה החולפת בפסטיבלי העולם, מקבל תמונה חלקית מאוד. הסרטים הכי בולטים מקאן ומברלין, למשל, נמצאים בידיים של קולנוע לב, שלא נתנו לפסטיבל כמעט כלום (חוץ מ"בגינרס"). "פינה" בסוף נשאר בחוץ, כמו גם כל השלל העצום שלהם מפסטיבל קאן. לכאורה קולנוע לב יכול מחר להקים פסטיבל קולנוע משל עצמו (ואין לי מושג למה נותק הקשר בין קולנוע לב ובין פסטיבל ירושלים, אבל זה מצער).

יש כמה סרטים מצוינים בפסטיבל שכבר ראיתי, אבל אני ממליץ לכם לראות: "מותרות" של דוד אופק, למשל (מעניין סרטים חדשים של אופק ומדמוני באותו פסטיבל, אבל בנפרד); את "טבלואיד" של ארול מוריס; הסרטים של ספייק ג'ונז (הסרט שלו עם ארקייד פייר, על כל 28 הדקות שלו, זמין עכשיו לצפייה ב-Mubi, עד מחר בלבד); הסרטים של פייר אטקס, תגלית הפסטיבל מבחינתי; הסרט הקצר והמתוק "אל האהבה" של לוק מתיני מאוניברסיטת ניו יורק, שזכה השנה באוסקר לסרט הקצר.

הנה רשימת הסרטים של הפסטיבל. מה מסקרן אתכם? מה כבר ראיתם ואתם ממליצים/מזהירים?

חלפה שנה מאז ששאול דישי התחיל לפעול באופן פומבי נגד האקדמיה הישראלית לקולנוע. בשנה שעברה זה היה בניסיונו להביא לפסילת "המדריך למהפכה" ממועמדות לפרס הסרט. בחודשים האחרונים דישי מנהל קמפיין מוצלח למדי בבלוג שלו וברשימת התפוצה שלו שמתנהל תחת ססמה עיקרית אחת: להביא דמוקרטיה לאקדמיה.

אלא שמעולם לא היה ברור לי למה הכוונה ב"דמוקרטיה לאקדמיה". במיילים המוקדמים ששלח עלתה התחושה שדישי דורש שכל שינוי בתקנון יעמוד להצבעת כלל חברי האקדמיה, שזה מתכון בטוח לא לדמוקרטיה אלא לאנרכיה. הרי כל מוסד דמוקרטי מנוהל על ידי הנהלה, או ממשלה, נשאלת השאלה רק איך נבחרת ההנהלה. בידיעה שפורסמה הבוקר ב"הארץ" הדרישה כבר נשמעת מעט ברורה יותר: שכלל חברי האקדמיה יהיו שותפים לבחירת מוסדות ההנהלה. זה כבר נשמע הגיוני.

בחודשים האחרונים קרה דבר מעניין: מה שהתחיל כמסע שנראה בתחילה כהתקף ספאם מצד דישי גרר אחריו כמה התפתחויות מרתקות. זה התחיל מכך שגידי אורשר, חבר הנהלת האקדמיה, כתב לדישי תגובה אישית וביקש ממנו לפרסם אותה בבלוגו, תוך שהוא מבהיר שזו תגובתו האישית והפרטית ולא תגובה רשמית. כמה ימים אחר כך, אותו טקסט נשלח בתפוצה מלאה לכל חברי האקדמיה בתור תגובתה הרשמית של האקדמיה נגד דישי.

התגובה הזאת עבדה הפוך ממה שהאקדמיה ציפתה. בהדרגה התחילו להביע בדישי יותר ויותר קולנוענים בעלי שם, שחתמו באתרו בשמם ואף שלחו מיילים לאקדמיה התומכים בדישי. החבורה התאגדה והפכה לגוף אופזציונרי אמיתי, שהיום נפגש עם הנהלת האקדמיה. בדרישה ל… לא לגמרי ברור לי.

התגובה של אורשר דווקא היתה מעניינת בעיניי וחושפת אמת גדולה יותר ממהלכיו של דישי. הרי כל מי שתדברו איתו על האקדמיה יקטר עליו ויטען נגדו. אני, שרק מתבונן מבחוץ על פעילותה ואיני חבר בה, חושב שהגוף הזה הוא סוג של קריקטורה עצובה. וזה הרי פלא. כי יש בארץ לובי קולנועי חזק למדי, של יוצרים ומפיקים, שיודעים לטלטל גופים מאובנים ולשנות את המצב מבפנים. אז איך זה שבאקדמיה זה לא קרה? מסיבה אחת פשוטה: כי לאף אחד לא באמת אכפת.

מרק רוזנבאום הודיע בסוף הטקס שעבר שהשנה תהיה שנתו האחרונה. זה אומר שבקרוב צריך להיבחר יו"ר חדש במקומו, לא? אז איך זה שמבין כל אלה שמצדדים בדישי ובאקטיביזם שלו אין אפילו אחד שקם ואמר "אני מציע את עצמי כמועמד להחליף את רוזנבאום, אני אעשה את השינויים האלה מבפנים"? כי אני חושש שאין מישהו שזה באמת אכפת לו.

הרי איפה איגודי התסריטאים והבמאים? איגודי המפיקים? איפה שח"ם? כולם גופים שטילטלו כאן מוסדות הרבה יותר כוחניים וחזקים מאשר האקדמיה. איפה דורון צברי ואורי ענבר? איפה הלהט של רני בלייר ועמית ליאור? איפה מוש דנון? הרי ברור שאם מישהו אחד מהם – שלא לדבר על כולם יחד – היו מחליטים לנער את האקדמיה, היא היתה מתנערת די מהר. אבל, כאמור, נראה לי שזה לא באמת עד כדי כך חשוב לאף אחד. חוץ מדישי.

וכנראה בצדק. האקדמיה זקוקה לרוויזיה כה מוחלטת בכל התקנונים והנהלים שלה, ותפקיד היו"ר הוא תפקיד התנדבותי. וזו פשוט יותר מדי עבודה לעשות בהתנדבות. אולי זה מתאים לפנסיונר של התעשייה. אבל מצד שני צריך שם מישהו מאוד מעודכן שבקיא בכל מה שקורה בעולם, איך מתנהלות אקדמיות עמיתות בשאר המדינות, ולהביא את האקדמיה הישראלית במהירות למאה ה-21. בחיי שאין סעיף אחד בתקנון האקדמיה שהוא הגיוני ולא דרוש מחיקה וכתיבה מחודשת.

מעיון ברשימת האנשים התומכים בדישי צץ מולי שמו של מיקי רוזנטל. מישהו אנגרטי מאוד עם ניסיון עשיר בניהול וניעור. וגם, מישהו שכמעט ואין לו שום נגיעה אישית לסרטים המופקים כאן. לכאורה, גם לדודי זילבר ולאהוד בלייברג – גם הם ממחנות האופוזיציה –  יש נתונים להיות יו"רי אקדמיה טובים, בעיקר כי נראה שהם כנראה היחידים בארץ שבאמת מתלהבים ומוקסמים מענייני הפרסים והפוטנציאל הבינלאומי והשיווקי שלהם. הבעיה איתם תהיה דומה לזו של רוזנבאום: בגלל שהם מפיקים מאוד פעילים וסרטים שלהם בוודאי יהיו מועמדים כל שנה, הם לא יוכלו לקדם שום שינוי משמעותי מבלי שיואשמו שהם בעצם דואגים לפרויקטים של עצמם. זה, בעיני, אחד הדברים שכנראה שיתקו את רוזנבאום בעשור שלו כיו"ר האקדמיה (אחרת אני לא יכול להסביר איך אחד האנשים הכי חזקים בתעשיית הקולנוע בארץ, שהביא לכל כך הרבה הישגים בחקיקה, שתדלנות ושינויי מדיניות בכנסת ובזכייניות הטלוויזיה – גם זה תפקיד שנעשה בהתנדבות ומתוך להט העשייה – עשה כה מעט כיו"ר האקדמיה).

עד שלא יקום האיש הזה כלום לא יקרה באקדמיה. והאיש הזה צריך לבחון את תפקידה של האקדמיה לעומק. כרגע, כל מה שהגוף הזה עושה הוא לארגן חלוקת שני פרסים בשנה. זה לא (רק) מה שאקדמיה אמור לעשות. וממילא גם את זה הם עושים באופן איום. יש לגוף הזה פוטנציאל רבה יותר גדול. סחתיין על דישי שבסופו של דבר הצליח לגייס לעצמו בני ברית לטלטל קצת את הסירה הזאת ולהעיר את נוסעיה מתנומתם. אבל עכשיו הגיע הזמן לקברניט חדש. וזה לא דישי.

אני יכול להציע את ארי פולמן לתפקיד היו"ר?

זוכרים את זה? לפני כשנתיים בישרנו, דבורית שרגל ואני, על תוכניתנו להקים עמותה שתייסד אתר אינטרנט שיהיה מאגר המידע האולטימטיבי לכל מה שקשור לקולנוע הישראלי. המון דברים קרו מאז, ובעיקר התמזגנו עם אלעד פלג ומרט פרחומובסקי, שעבדו על פרויקט דומה, ושכנענו את יריב חבוט להצטרף גם. המון ביורקרוטיה וניירת ופגישות עם אנשים, והנה, נדמה שהגענו לשלב בו אפשר להפסיק לדבר ולהתרוצץ ולאפיין ולעצב ולהתחיל סוף סוף לעבוד על התוכן עצמו. כשהודענו על המיזם לראשונה ביקשנו את עזרתכם. אם יש לכם פנאי ורצון, בואו תנו יד לעזור ולעדכן את מאגר המידע הזה. רבים מכם שלחו מייל שהציע עזרה ותמיכה. תודה לכולם. אבל אני מניח שבשנתיים שחלפו לא כל מי ששלח עדיין פנוי, ולא כל מי שהיה עסוק אז, עדיין עסוק היום. עכשיו הזמן לבקש את זה בפועל.

אז – אם אתם יכולים לעזור לנו בתחום התוכן של האתר, שלחו לנו מייל. משימה ראשונה, העלאת כל הדאטה בייס למחשב. זה אומר ידיים מקלידות. וידיים מדפדפות בארכיונים. וידיים מריצות בדי.וי.דיאים לאתר את כל הרולרים שאי פעם נעשו בארץ. מי שבאמת אוהב קולנוע עשוי ליהנות מעבודת תחקיר כזאת. רוצים? הנה המייל שלי, שלחו אליו ונחזור אליכם: yraveh@cinemascope.co.il

כפי שצפיתי בשבוע שעבר, הגיעה הבוקר הבשורה ש"הערת שוליים" חצה בסוף השבוע את סף 100,000 הכרטיסים (אם הייתי ציניקן הייתי בטח מוסיף משפט קר לב כמו "אם יונייטד קינג מודיעים היום שהסרט חצה את ה-100,000, זה אומר שזה יקרה מחר-מחרתיים". אבל אני לא, אז אני מלא אמון ואמונה מול המספרים כפי שהם מפורסמים).

נורא קשה לי לעשות הערכות מול נתוני הקופה המקומיים. הסרט הביא 100,000 צופים ב-24 יום, האם זה אומר שבתוך חודש הוא ימכור עוד 100,000 אלף? אני דווקא הייתי מהמר שעכשיו יתחיל תהליך של היחלשות – מתחילה חופשת הקיץ, ממילא רוב הקהל ורוב האולמות יוקדשו לסרטים לילדים ובני נוער והקהל המבוגר של "הערת שוליים" ירוץ עכשיו לסרט של וודי אלן – כך שאם הייתי צריך להמר עכשיו הייתי אומר ש"הערת שוליים" יגמור את מסעו באולמות עם כ-140-150 אלף צופים. מספר נאה, אך לא היסטורי (יותר מ"ההסדר" ו"מדורת השבט", חצי מ"בופור"). מצד שני, אולי ביונייטד קינג/סינמה סיטי יחליטו דווקא לדחוף את הסרט הזה חזק בהקרנות ערב כקאונטר-פרוגרמינג לכל הרובוטריקים שיהיו בהקרנות היום, ואולי זה יגרום דווקא לכך שהסרט לא ייחלש בחודש הקרוב. אולי זה הסצנריו הנכון יותר: סרטים ישראלים מגיעים לאט לאט למספרים הגדולים. ל"סיפור גדול", למשל, לקח שלושה חודשים להגיע ל-200,000 צופים, אז אולי אני ממעיט בערכו של "הערת שוליים".

עדות מסוימת לכך של"הערת שוליים" "יש רגליים" (הז'רגון ההוליוודי לסרט שמחזיק מעמד בקופות באופן יציב ולאורך זמן ולא דועך במהירות) היא העובדה שאני ממשיך לקבל תגובות מאנשים שרןאים את הסרט ומתלהבים ממנו. הסרט מוציא את קהלו מרוצה.

קחו, למשל, את הניתוח הזה לסרט, מאת כותבת בשם דלית סוטר. זה הניתוח הכי מבריק שקראתי על הסרט. בעיקר כי הניתוח הזה מיישב באופן פנטסטי מה שחלק מהמבקרים – כולל אני – ראו כאיזושהי קושיה בגוף הסרט: איך יתכן שסרט שכולו עוסק סביב תלמוד, אבל יש בו כל כך מעט תלמוד. באה דלית סוטר, מגייסת לצידה את הסמיולוגיה, ומתרצת את הקושיה – זה סרט על פרשנות, וככזה הוא נותן לצופה את כלי הניתוח בגוף הסרט עצמו.

==================

בסוף השבוע ראיתי את "טבלואיד" של ארול מוריס – סרט מבדר מאוד על דמות מטורללת לחלוטין (שנראה כאילו נמלטה מהמחזמר של טריי פרקר ומט סטון על הרפתקאות המורמונים בעולם הסקס). הסרט יוקרן בפסטיבל ירושלים הקרוב, וכמו כל סרטיו של מוריס, גם אותו מומלץ לראות (אם כי הוא לא נתח הפילה של עבודתו) וכשסיימתי לצפות הגיעה לתיבת המייל שלי הבשורה שרנדל אדאמס, גיבור סרטו של מוריס "הקו הכחול הדק", הלך לעולמו. למעשה, זה קרה כבר באוקטובר 2010, אבל פורסם רק בסוף השבוע (אחרי שארול מוריס דיווח על כך בטוויטר שלו).

אדאמס הורשע ברצח שוטר ועמד לפני הוצאה להורג – שבהמשך הומרה למאסר עולם – שמוריס וצוותו הגיעו לעשות סרט על אחת הדמויות המשניות בפרשה. תוך כדי העבודה הבין מוריס (בלש פרט בעברו) שיש בידיו חומר שמזכה את אדאמס ומפליל את מי שהיה איתו באותו אירוע. בזכות הסרט זכה אדאמס למשפט חוזר, ובעקבותיו יצא לחופשי. ומוריס השיג לעצמו את אחד מסרטי התעודה הטובים ביותר בעולם, מותחן פשע בלשי שיש לו טוויסט בסופו (ועם המוזיקה של פיליפ גלאס). "הקו הכחול הדק" עשה גם היסטוריה קולנועית בכך שהיה לסרט התיעודי הראשון באמריקה שהכניס בקופות יותר ממיליון דולר, ובפעם הראשונה הוכיח שלסרטי תעודה יש גם פוטנציאל מסחרי (זה קרה כ-15 שנה לפני ש"פרנהייט 9/11" של מייקל מור היה לסרט התיעודי הראשון שחצה את קו מאה מיליון הדולר בהכנסות).

============

לא יצא לי לעדכן קודם: פיטר פאלק הלך לעולמו ביום שישי בגיל 83. פאלק היה מוכר בעיקר בזכות תפקידו כקולומבו, הבלש המסמורטט, שנראה כה לא מאיים וכה לא חריף שזה למעשה היה הנשק שלו להכניע את חשודיו, שלא היו לוקחים אותו ברצינות, ומתנשאים עליו וכך חושפים את עצמם. "קולומבו" היתה סדרת טלוויזיה בפורמט יוצא דופן: מדובר למעשה בסדרת סרטי טלוויזיה באורך מלא ששודרו פעם בחודש (ולא מדי שבוע), בין 1971 ל-1978. בסוף שנות השמונים, אחרי שפאלק עשה קאמבק עם תפקידיו ב"הנסיכה הקסומה" ו"מלאכים בשמי ברלין", הסדרה הוחזרה וסרטים חדשים שודרו און-אנד-אוף עד 2003.

פאלק הלך לעולמו יומיים אחרי מותו של דיוויד רייפיאל, שהיה אחד הכותבים של "קולומבו". הסדרה היתה מקום העבודה הראשון ללא מעט יוצרים, ביניהם סטיבן בוצ'קו, סטיבן ג'יי קאנל וסטיבן ספילברג.

פאלק היה גם חברו הטוב של ג'ון קאסאווטס, והוא הופיע בסרטיו "בעלים" ו"אשה תחת השפעה". פאלק וקאסאווטס הופיעו יחד ב"מייקי וניקי", הסרט בהשראת-קאסאווטס שביימה איליין מיי, ושהוא אחד הפנינים הלא-מספיק-מוכרים של קולנוע האמריקאי העצמאי של שנות השבעים.

==============

ראס פישר מ"סלאשפילם" עושה עבודת בלשות ומחבר דבר לדבר בין פרטים שליקט בראיונות שונים ומגיע למסקנה שהסרט הבא של האחים כהן יעסוק בסצינת מוזיקת הפולק הטרום-דילנית הניו יורקית של שנות הששים, ושהסרט יצולם ב-16 מ"מ (או בסגנון דמוי 16 מ"מ), כנראה בסגנון תיעודי, א-לה פניבייקר/קאסאווטס/אלטמן.

פורסם ב"פנאי פלוס", 22.5.2011

סרט עדין ויפה, "בין השמשות". סרט שהצליח לא אחת לגעת בליבי. אם כי, קשה לשים בדיוק את האצבע מה הוא הדבר הזה שגורם לסרט לעבוד. במבט עיוני וקליני, נדמה שהסרט דווקא מלא בעיות ואי-דיוקים, ובכל זאת יש סביבו מעטפת נעימה שמצליחה להעביר את התחושה שיוצריו הפגינו ביטחון בעשייה, גם אם לרגעים נחשפת הססנותם. זה מה שהמורות לספרות בבית ספר יסודי קוראות לו "שלם הגדול מסך חלקיו". ייתכן, אגב, שהשלם הזה הוא פשוט הליהוק והמשחק. זה אחד הסרטים עם האנסמבלים הכי יפים שראיתי בארץ באחרונה, ולא מעט מהיציבות, הרוך וכריזמה שיש לסרט נובע מהנוכחות של הצוות הזה בפריים: שמיל בן ארי בתפקיד האב; מיכאלה עשת בתפקיד האם (ראיתי את סרט לראשונה בפטיבל חיפה, שם הוא זכה בפרס סרט הביכורים, ולפני שעלתה הסדרה "ילדי ראש הממשלה" בכיכוב של עשת, וכשמבחינתי הופעותיה על המסך נחשבות נדירות); רותם זיסמן-כהן בתפקיד הבת; וריימונד אמסלם גם. ותגלית מקסימה בשם יערה פלציג. וגם רמי דנון בתפקיד אורח. ואורלי זילברשץ, שחקנית שאנחנו מכירים היטב, באחד התפקידים שאני הכי אוהב שלה. ואולי השלם הזה הוא העובדה שהבמאי, אלון זינגמן, והצלם שלו רואי רוט, בחרו לצלם את הסרט בפריים סינמסקופי, שנותן לכל ההתרחשות נפח מרשים יותר. ואולי המוזיקה, שעוטפת את כל נתיבי העלילה לתוך אותו עולם רגשי שיש בו תחושה של אין מוצא. לא ברור ואף לא משנה מהו הפרט האחד הזה שגורם לכל האלמנטים לדבוק יחד זה לזה, התוצאה היא בבחינת אלכימיה: יש לסרט הזה שדה מגנטי.

השם "בין השמשות" (ובאנגלית "Dusk") רומז לרגעים האחרונים של אור שמש ביום, בין השקיעה לצאת הכוכבים, אבל אלה הרגעים שדווקא נעדרים מהסרט. עלילתו מתרחש במהלך יום אחד, מבוקר עד ערב. בין הזריחה לשקיעה. הוא מתחיל בבוקר בשדה תעופה ומסתיים בערב בבית חולים. אז למה "בין השמשות"? בדף המידע של הסרט מדובר על כך שביהדות זו נחשבת לשעת חסד. אבל חסד דווקא לא מצאתי בסרט. רוך ועדינות כן, אבל לאו דווקא חסד. תפילותיו של אף אחד לא נענות עד תום הסרט הזה. אז למה "בין השמשות"? אולי בין שמשות הרכב שאיתו מתחילה עלילת כל הסיפור הזה. בין השמשה הקדמית לשמשה האחורית, שהרי אילולא השמשות האלה לא היתה העלילה הזאת מתניעה והיינו נותרים רק עם אשה אחת שרוצה לעשות ברית מילה לבנה, ואשה אחרת שהולכת למספרה לספר את בתה.

בין זריחה לשקיעה נפגוש שלוש משפחות שאיכשהו הסיפור שלהן יתחבר. קודם כל מבחינה תימאטית: שלוש משפחות שבהן חל ניתוק בין בת (או בן) ובין הוריהם, ניתוק שיתאחה ויתפרק שוב ושוב לאורך אותו יום. ואם חוזרים לעניין ברית המילה, שמהווה ציר של אחד הסיפורים: יש כאן גם את העניין הזה בסרט, הורים וילדיהם, והקו הדק שבין ברית ועקידה.

ויש גם חיבור העלילתי קונקרטי, ולא רק מטאפורי: גורלן של שלוש המשפחות, ושל ארבע הדמויות הנשיות הראשיות של הסיפורים האלה, יצטלב לבסוף באותו בית חולים.

אבל דווקא הסיפור הכי יפה (לטעמי) בסרט, הוא זה שלא ממש קשור לחוטים התימאטיים של שאר העלילות: בעלילת משנה קטנה אך יפה – שמביאה לגילוי חשוב עבור אחת הדמויות – יוצאים ילד ונערה חולת סרטן (פלציג) למסע הרפתקאות קטן במסדרונות הסמויים מהעין של בית החולים. גם הסוף של הסיפור הזה, וגם נקודת המפגש הסופית של הדמויות בחדר ההמתנה בבית החולים, עובדים כל כך יפה רגשית שהם מראים שלזינגמן ושותפיו יש את הדבר הכי חשוב בקולנוע: העין והאוזן לבנות סוף אפקטיבי מבחינה רגשית. שני השיאים הרגשיים האלה כל כך מדויקים – והשחקניות כל כך טובות שם – שהם מפצים על כל הרגעים שקדמו להם שבהם הסרט קצת חרק, שהתסריט לא עבד בהם, שהדמות היתה לא תמיד ברורה, שנשארו חוטים פרומים ושאלות פתוחות.

הסוף הזה, וכמה וכמה רגעים בדרך, יוצרים תחושה ש"בין השמשות" הוא סרט שעובד בראש ובראשונה מבחינה אווירתית. מהבחינה הזאת הוא מתחבר לי לשני סרטי בכורה אחרים שראיתי בשנים האחרונות בארץ, "הדברים מאחורי השמש" ו"שבע דקות בגן עדן", שגרמו לי לסמן בסקרנות את יוצריהם כהבטחות שאהיה סקרן לראות איך הם מתרגמים את השאפתנות הקולנועית המרשימה שלהם, מסרט בכורה שיש בו עדיין רגעי בוסר, לסרט שני שכבר יכול להיות נועז ומלוטש יותר.

נשארו לכם שאלות פתוחות על "עץ החיים" שלא ידעתם את מי לשאול? הנה ההזדמנות שלכם: ג'יי רבינוביץ, אחד מחמשת עורכי סרטו של טרנס מאליק, יגיע בתחילת יולי ארצה כאורח החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב לקיים סדנת אמן. ביום שישי עוד שבועיים (8.7) יוקרן "עץ החיים" בסינמטק תל אביב, ואחרי הקרנת הסרט יענה רבינוביץ לשאלות הקהל. הנה שאלה אפשרית: האם נכון מה שסיפר צלם הסרט, עמנואל לובצקי, לפני כשבוע שמאליק עובד בימים אלה על עריכה מחודשת של הסרט שיארך שש שעות? על פי לובצקי, הוא ומאליק צילמו 600,000 מטרים של חומר גלם, והקאט הראשוני של הסרט נמשך שמונה שעות (עכשיו מבינים למה היו צריכים חמישה עורכים לסרט). כמו כן, מאליק אמור לעבוד גם על גרסת איימקס לסרט.

רבינוביץ, בן ה-48, עבד כעורך על כמה מהסרטים המעניינים והמגוונים של שני עשורים האחרונים: "רקוויאם לחלום" ו"המעיין" של דארן ארונופסקי; "אני לא שם", של טוד היינס; "פרחים שבורים", "גוסט דוג" ו"איש מת" של ג'ים ג'רמוש; "8 מייל" של קרטיס הנסון; ופרקים ב"אוז" וב"רצח מאדום לשחור".

==============

בשבוע שעבר ראיינתי את אתגר קרת לגיליון "פנאי פלוס" החדש. התירוץ לראיון הוא הקרנת "$9.99" בסוף השבוע הזה בערוצי הסרטים של יס. "9.99" הוא סרט אנימציה מקסים שביימה תתיה רוזנטל על פי תסריט שהיא וקרת כתבו (ופיתחו בסדנאות התסריט של סאנדאנס), על פי סיפוריו קצרים של קרת.

בכל אופן, יצאתי מהראיון הזה עם שלוש כותרות:

1. קרת אמור לכתוב את התסריט לסרט הקצר שיביים יוסף סידר לסרט האנתולוגיה "אני אוהב אותך ירושלים", מאת המפיקים של "אני אוהב אותך ניו יורק" ו"אני אוהב אותך פריז". על פי imdb, גם ארי פולמן וחגי לוי קשורים לפרויקט. אבל קרת מודה שלמרות שיש לו כבר רעיון, ולמרות שהוא מתכנן לכתוב את הרעיון הזה תחילה כסיפור קצר ורק אחר כך כתסריט, הוא עדיין לא עשה שום דבר עד שיהיה לו דדליין, או אפילו הבנה שהפרויקט הזה אכן מתקדם וקורה.

2. קרת לא מתכנן לביים סרטים נוספים בשלב זה, למרות שעל "מדוזות", הסרט הארוך הראשון שלו כבמאי – אותו ביים יחד עם אשתו, שירה גפן – הוא זכה במצלמת הזהב בקאן. לעומת זאת, גפן מתכוננת עכשיו לבימוי סרטה הבא, הפעם כסוליסטית על כסא הבימוי. הסרט נקרא "בורג". ואם אני מבין משהו בדינמיקה של פסטיבל קאן, מקומו בתחרות הרשמית אמור להיות די מובטח (המשפט האחרון אינו "כותרת", אלא פרשנות אישית שלי).

3. ובינתיים, תתיה רוזנטל עדיין בניו יורק. היא מתכוננת לבימוי סרטה הבא, שיהיה סרט לייב אקשן בהפקה צרפתית. הסרט נמצא עכשיו בשלבי הליהוק. שאלתי אותה אם היא תביים סרט אנימציה נוסף והיא ענתה: "אולי".

==============

דיוויד רייפיאל, שעבד כתסריטאי צמוד עם סידני פולק, הלך לעולמו שלשום בגיל 87. רייפיאל חתום כשותף על התסריטים ל"שלושת ימי הקונדור", "זכרונות מאפריקה", "הפירמה" ו"סברינה". כולם בוימו על ידי סידני פולק. הוא כתב גם את "דקה לחצות" של ברטרן טברנייה ואת "הצטלבות" של מארק ריידל.

ב"מכוניות 2 " למילה "ספוילר" יש משמעות אחרת משאר הסרטים

בשתי מילים: "ספיד רייסר". בחיי, כל מה שהיה נכון לגבי הסרט ההוא של האחים וושאובסקי, נכון לגבי "מכוניות 2 " של ג'ון לאסטר. כאן, כמו שם, מדובר בשובו אל המסך של יוצר קולנועי חלוצי שחתום בעברו על יצירות פורצות דרך, מהפכניות ממש. כאן, כמו שם, ליצירה, המגיעה אחרי שנות המתנה וציפיה מצידנו, המעריצים, אפשר להצמיד בצער רב את שם התואר "פאדיחה". "מכוניות 2 ", ממש כמו "ספיד רייסר", הוא סרט מצער.

ובאותה נשימה ממש: "מכוניות 2 ", ממש כמו "ספיד רייסר", הוא פשוט סרט שמרהיב להביט בו. ויזואלית, הוא אדיר. נדמה כאילו כל מה שעניין את לאסטר ושות' – ממש כמו אצל וושאובסקי ושות' – היה ללכוד על גבי המדיה הדיגיטלית, מהונדסת המחשב, את הברק המטאלי של צבעי המכוניות וניצנוצי הכסף של הספוילר וטסות הגלגלים. דומני שלא ראיתי את הצבע אדום כה בוהק ורווי כפי שראיתי אותו בסרט הזה.  ובכן, לפחות מאז "ספיד רייסר". וגם ללא הצבעוניות, מלאכת העיצוב והאנימציה בסרט הזה פנומנליים. אם ייצא ספר שמציג פריימים מהסרט ברזולוציה גבוהה, בלי שום התייחסות לעלילה, אשקול לרכוש אותו. הוא שווה דפדוף ועיון. אבל לא קריאה.

אבל דומני שגם לא ראיתי סרט כה לא מעניין מבחינה עלילתית מאז הסרט ההוא. באופן כללי, זה לא אמור להיות לי אכפת במיוחד. ממתקי עיניים לרוב מספקים אותי. אבל כשזה מגיע מפיקסאר/לאסטר – גדולי מספרי הסיפורים של הוליווד ב-25 השנים האחרונות – אני לא רק מרגיש מאוכז, אלא ממש מרומה.

"מכוניות 2 " ממשיך את "מכוניות" בדיוק כמו ש"חופשה מטורפת באירופה" המשיך את "חופשה נעימה, המפתחות בפנים". האחד מיקם דמות בתוך נופי הספר האמריקאיים וחגג את האמריקנה של העיירה הקטנה והנידחת, השני זורק את אותה דמות לתוך מסע גלובלי. במקרה שמולנו: יפן, איטליה, צרפת ואנגליה.

אבל צריך לדעת: באופן פורמלי אני חושב שנכון יותר להגדיר את "מכוניות 2 " כספין-אוף ל"מכוניות" ולא כסרט המשך. מהסיבה הפשוטה שלייטנינג/ספידי מקווין אינו הגיבור בסרט הזה, אלא מייטור, מכונית הגרר הנבערת, שמושלכת ברוב טמטומה לתוך פרשיית ריגול בינלאומית. וכך אנחנו מקבלים, בתוך שבועיים, שני סרטי המשך ללהיטי אנימציה שמציבים במרכזם גיבור שאני פשוט לא סבלתי. מייטור, בעיניי, הא דמות איומה.

למעשה, "מכוניות" היה הסרט של פיקסאר שאף פעם לא חיבבתי במיוחד. נדמה לי שאני לא יוצא דופן בכך. אם יש דבר אחד טוב שיצא מ"מכוניות 2 " זו הגעגוע שהסרט המשונה הזה גרם לי להרגיש כלפי הסרט הראשון, שפתאום נראה מלא נשמה.

נקודת אור: הסרטון הקצרצר עם גיבורי "צעצוע של סיפור 3 " שמוצג לפני הסרט, חמוד מאוד.

בת השבע ובת התשע מסכימות עם מה שנכתב לעיל (וכבר כתבתי בעבר שממה שראיתי סביבי, אלה הבנים – בסביבות גיל 8 – שמחבבים את סרטי "מכוניות" ו"קונג פו פנדה" הרבה יותר מאשר בנות. או, לפחות, יותר מהבנות שלי).

המכתב הזה, ששלח סטנלי קובריק למקרינים בבתי הקולנוע שהציגו את "בארי לינדון" שלו בסוף 1975, מעלה בי דמעות של הצרגשות, אך גם תחושות תסכול. קובריק הוא מאותם אמנים שכה רצו שיצירתם תוקרן באופן מושלם, שהוא דרש מהמקרינים של סרטיו להפגין פרפרקציוניזם כשזה מגיע לסרטיו.

גלן קני העלה את המכתב הזה לאתרו בהמשך לדיון שמתנהל בימים האחרונה בנוגע לשאלה האם הבלו-ריי של "בארי לינדון" מוצג בפורמט הפריים המקורי שלו (כנראה שלא, למרבה הפדיחה).

הנה המכתב של קובריק (לחצו עליו להגדלה לגודל קריאה נוחה):

זה כנראה טרנד השנה. שבוע אחרי שקונן אובריאן הוזמן לקבל תואר כבוד ולשאת את נאום הגמר לבוגרי אוניברסיטת דארטמות, הגיע קולבר לאוניבסיטת נורתווסטרן בשיקגו – האוניברסיטה בה הוא עצמו סיים את לימודיו לפני 25 שנים – כדי לקבל תואר כבוד ולשאת את נאום הגמר.

יש נקודות דמיון בין הנאומים. כמו למשל האבחנה על כך שמראשי מדינות, עכשיו מזמינות האוניברסיטאות בדרני טלוויזיה. "ביום שבו אני סיימתי אוניברסיטה את נאום הגמר נשא ג'ורג' שולץ, מזכיר המדינה. האיש הרביעי הכי חזק באמריקה. 25 שנה אחרי ואת הנאום הזה נושא האיש השני הכי פופולרי עם תוכנית חדשות מזויפת ברשת כבלים".

קולבר גם עושה אבחנה מעניינת בינו (בוגר נורתווסטרן) ובין "סטיבן קולבר", הדמות שהוא מגלם מדי ערב, שהוא בכלל בוגר דארטמות. ובחלק הסופי, זה שאמור לעורר השראה בקרב הסטודנטים, האנלוגיה שלו בין החיים ובין תיאטרון אימפרוביזציה מוצלחת למדי.

בקיצור, שווה: