אני ממש אובד עצות מול הסרט הזה. הרי כל מי שמגיע ל"רובוטריקים" מאת "מייקל ביי" יודע היטב לאן הוא נכנס, בין השאר לאיזור שבו "טעם" ו"שיפוט" מאבדים מהתוקף היומיומי שלהם. דרך אפשרית אחת היא למקם את הסרט על הסקאלה של שלושת סרטי "רובוטריקים", שם הוא נמצא ברובריקה הלכאורה מכובדת  של "פחות נורא מ"רובוטריקים 2 ". ויודעים מה? אפילו בכך אני לא ממש בטוח. "רובוטריקים 3 " מכיל כל כך הרבה רגעים של איוולת גמורה, כמותה אני לא זוכר בקולנוע – ובכן, מאז "רובוטריקים 2 " – שקשה לי לתת לו גם את החסד הזה. מצד שני, אני מודה שהיתה לי חיבה גדולה ל"רובוטריקים" הראשון, ובעיקר לקטעי האקשן שלו, ויש משהו בשלישי שקצת מחזיר את החדווה ההיא.

אני לא חסיד של הגישה הקאמפית של "זה כל כך רע שזה טוב". כשזה רע, זה רע. אלא שב"רובוטריקים 3 ", אני מודה, לראשונה חשתי משהו מזה. רגעים שעצם האידיוטיות של הסצינות והדיאולגים הסבה לי כמעט הנאה. הסרט הזה כה בז לכל מה שנראה כמו הגיון פשוט, שזו כבר אמירה אוטריסטית. העניין הוא כזה, שאני באמת לא מבין את מייקל ביי. הרי אני, כמו רבים מן הסתם, מסוגלים ליהנות מסרטי אקשן מטופשים עם תסריט דבילי בזכות סצינות פעולה מצוינות בלבד. לכאורה, "רובוטריקים 3 " היה צריך להיות כזה. "מת לחיות 3 " היה כזה, למשל. סרט שאני נורא אוהב. "נשק קטלני 4 ", למשל. עוד סרט שאני ממש מחבב, בזכות כמה סצינות אקשן נפלאות שממש משמחות אותי, ולא בזכות התסריט האיום והמחופף שלו. אז אם ממילא אנחנו באים לסרט כזה עם ציפיות כה נמוכות, עדיין ביי ושות' צריכים להדהים אותנו עם רמות כה אדירות של טמטום? ויותר חמור: לביי אין שום שליטה על הטון של הסרט. אבל זה כבר עניין עקבי. בסצינה אחת העולם עומד להיחרב, בסצינה הבאה הוריו של שיי לבוף מתחילים להתבדח כאילו יש לנו עכשיו זמן לזה, כשהשעון מתקתק. לכל אורך הסדרה הזאת, ביי הוכיח שהוא תוקע שנינויות והתבדחויות (גרועות) ברגעים הכי פחות מתאימים (אדם עם חוש לטיימינג קומי יכול להוציא פרץ צחוק מקהל גם עם בדיחה גרועה אם היא רק ממוקמת במקום ובזמן הנכון).

אבל מה: הסרט הזה די מדהים לעיניים. אם רק היו לי איתי אוזניות לאייפון והייתי יכול לשמוע קצת מוזיקה בזמן הסרט, ומתייחס אליו כאל קליפ אחד ארוך, יתכן והייתי ממש מתמוגג. אני קורא בזאת לאתגר: כשייצא הסרט בדי.וי.די קחו דיסק וערכו על כל אורכו כ-40-50 דקות, את הסרט. יש לי תחושה שבאורך של עד שעה וכשהוא אילם לחלוטין מדיאלוגים, הסרט הזה יכול להיות אפילו יצירת מופת.

אני נותן ל"רובוטריקים 3 " קרדיט עיקרי אחד: חיבבתי את נקודת המוצא הרעיונית שלו, שמתחילה עם התרסקות חללית רובוטריקית על הירח בשנות הששים, שבגללה החל המירוץ הבין-גושי לחלל. אני מחבב סיפורי היסטוריה-חלופית. אבל היא מגיעה עם מחיר מדכא: למה צריך לגרור לסרט את באז אולדרין? הבן אדם טס לירח ועכשיו הוא צריך להגיע וללחוץ ידיים עם רובוטים באנימציה ממוחשבת כדי שנמשיך לזכור אותו? הרגע הזה, בו אולדרין פוגש את הרובוטריקים, אולי ממחיש את עוצמתו של המותג ויכולתם של יוצריו לערבב בין המציאות ובין הבדיון, אבל בעיקר ריחמתי על אולדרין.

מייקל ביי הוא קצת כמו מנצח על תזמורת עם משאבים עצומים. הם מנגנים באודיטוריום הכי מושלם מבחינה אדריכלית ואקוסטית; כל כנר מנגן על הסטרדיווריוס הכי יקר; כמה מהנגנים אף מנגנים בכלי נגינה עתידניים שפותחו במיוחד עבורם ומהווים שיא טכנולוגי; הנגנים עצמם הם (לפחות חלקם) מהטובים ביותר בעולם. רק מה: הם מנגנים יצירה שכתב ילד בן 4, והמנצח שלהם חירש. אין לו מושג כשמישהו מהם מזייף. רגע, אולי אני צריך לעדכן את הדימוי הזה. הוא לא חירש: פשוט לא ממש אכפת לו. אז גם לי לא.

עוד כמה מחשבות מנותקות קונטקסט:

– שמתם לב שאצל מייקל ביי אף שוט לא מתחבר לשוט הבא? יש מעט מאוד מקרים שבהם הוא נכנס לסצינה ואז מפרק אותה לרצף של שוטים שיוצרים המשכיות. לרוב אצלו כל שוט מתחיל ממקום אחר. זו אחת הסיבות שקשה לעקוב אחרי סרטיו: ממש כל 15 שניות אנחנו צריכים לעצור ולבנות מחדש את התשובה לשאלה "רגע, איפה אנחנו".

– התכונה הנ"ל – שבאה, אגב, מעולם הפרסומות – גם מגיעה מהמקום שבו לביי עצמו ממש לא אכפת מהגאוגרפיה. נסו לעקוב אחר מסעותיו של גיבור הסרט, סם וויטוויקי. ברגע אחד הוא בפלורידה, במפקדת נאס"א, צופה בשיגור המעבורת. ובשוט הבא ממש הוא פתאום בשיקגו מתקשר למישהו בטלפון כדי להגיד לו שהאיש המרכזי בסיפור נמצא כאן ושכאן תתחיל הפלישה. ואנחנו, במקום לשאול את עצמנו "רגע, איך הוא יודע את כל זה?", עסוקים בלתהות "רגע, איך הוא הגיע מפלורידה לשיקגו תוך שוט אחד?".

– יודעים במי נזכרתי במהלך הסרט? בסטיבן סומרס. למה? כי יש ב"רובוטריקים 3 " מפלצת/רובוט בשם שוקווייב שנראה כמו תמנון שעשוי ממכונות גילוח של פיליפס. מפלצת מוצלחת, אגב. אלא שהיא מאוד הזכירה לי את המפלצת מ"Deep Rising" של סטיבן סומרס. סומרס הזה הוא בדיוק האיש עליו אני מדבר כשאני מדבר על במאים שיודעים לקחת תסריט איום ולהוציא מזה סרט נורא כיפי. למשל, הסרט הזה. או "המומיה" – ועוד יותר מזה, "המומיה 2 ". שני סרטים שממש חיבבתי. במילים אחרות, כדי להוציא אותי מאוכזב מסרט "רובוטריקים", על שום טמטומו, זו משימה ממש קשה. לי אין שום בעיה עם טמטום. כנראה עד שזה מגיע לדרגת ביי.

– אז אין לי מושג איך הגיע הסרט לשיקגו, אבל שם למעשה הוא מתחיל (ונגמר). קרב על שיקגו זה עיקר הסרט. והוא אכן, שווה צפייה. שימו לב, אגב, שכניסה לעיר יש רכבת מרוסקת והפוכה. תהיתי האם זו הרכבת מ"קוד מקור", שכזכור גם היא התפוצצה בכניסה לשיקגו.

אנשי משרד היח"צ של האדריכל הספרדי סנטיאגו קלטראווה עבדו בשנה האחרונה שעות נוספות. מוזיאון האמנות שתכנן קלטראווה במילווקי מככב עכשיו בשני הלהיטים הגדולים באמריקה. הוא צץ לרגע ב"מסיבת רווקות". והוא מתפקד בתור המפקדה של פטריק דמפסי ב"רובוטריקים 3 ". ואכן, כפי שנאמר ב"רובוטריקים", הבניין הזה קצת דומה לאנטרפרייז מ"מסע בין כוכבים".

ואגב, גשר המיתרים של קלטראווה בירושלים צץ לרגע גם ב"הערת שוליים", לקראת הסוף.

1. בוויטרינות הפוסטרים של רב חן תלוי כבר הפוסטר העברי לסרט הבא של סטיבן ספילברג:

עד מתי הוא יהיה שפילברג בארץ?

2. וממש בסמוך ל"הרפתקאות טינטין" ייצא סרט נוסף של ספילברג, "סוס מלחמה", על פי ההצגה הלונדונית שעלתה באחרונה גם בברודוויי (וקטפה את פרס הטוני). אתמול הגיע טריילר ראשון:

האמת, אני פתאום קולט שסוסים בקולנוע זה דבר יפה. בשבוע הבא עולה בארץ סרט הסוסים "סקרטריאט", שיש בו צילומי סוסים בשקיעה מאוד יפים. ואני נזכר שאת "אומץ אמיתי" של האחים כהן הפיק ספילברג, עם סיקוונס הסוס הנפלא בסוף, שעכשיו אני מבין שהוא כנראה היה טסטים של ספילברג לפני צילומי "סוס מלחמה".

בכל פעם שאחד ממפיצינו מגלה יצירתיות יתר ומדביק שם מביך לסרט מקומי אני תמיד יודע, ביני לבין עצמי, שיש רגע – כבר שנים ועשורים – שבו הפדיחה הזאת מתקנת את עצמה. נדמה לי, למשל, שחובבי ווס אנדרסון מדברים על סרטו "ראשמור" ולא על "המירוץ לצמרת של מקס פישר", נכון?

והנה הוכחה שבחלוף מספיק זמן, אפילו המפיצים עצמם שוכחים את השטויות שהם – או הקולגות שלהם – עשו. קייס אין פוינט: ב-1985 יצא סרט שאני כנער ממש חיבבתי בשם "Fright Night". ובעברית: "מי מפחד מהשכן ממול". ב-2011 יוצא הרימייק שלו. ושמו בעברית? בבקשה:

הערב עולה בארץ "רובוטריקים 3 ". דיווח על הסרט – אם יעמדו לי כוחותיי אחרי שעתיים וחצי ממנו – בהמשך הלילה.

אבל מתברר שלא רק קובריק שולח תכתובות למקרינים בבתי הקולנוע, אלא גם מייקל ביי. הנה מכתב שהוא כתב המופץ עם עותקי הסרט שנשלחו באמריקה:

האם גם למקרינים בישראל הגיע המכתב? האם יש מישהו באיזשהו בית קולנוע בארץ שמודד את כמות האור המגיעה למסך ודואג שהיא לא תהיה פחותה מ-16 למברט?

ובתגובות אצל ג'ף וולס יש מקרין שכותב שעם כמעט כל סרט הוליוודי מגיע מכתב מאת הבמאי שמבקש מהמקרין לעשות מאמץ ולהקרין את הסרט בצורה מיטבית.

אני מבין את התסכול. הבמאי הרי נמצא בכל שלב בתהליך: בצילומים, בעריכה, באפקטים, בגריידינג/טיימינג, בהדפסה. אם הוא פדנט, הוא מוסיף שיפוצים ושדרוגים ותיקונים בכל שלב. ואז הסרט נארז בפחיות או במזוודות ונשלח לרחבי העולם ודווקא ברגע שבו הסרט הכי זקוק פיקוח – הרגע שבו הוא מול קהל – אין את הבמאי שיפקח שההקרנה נעשית בהתאם לחזונו. שהפריים מוקרן בפורמט הנכון ולא נקצץ; שמישהו מקפיד על הפוקוס; שהתמונה לא קופצת באמצע ונחתכת; שאם אלה גלילי פילם, שהגלילים מודבקים בסדר הנכון זה לזה; שהמקרנה נמצאת במצב טוב ושהנורה בה אינה חלשה מדי או חזקה מדי; שאיכות הסאונד טובה ושהמקרין זוכר להעביר את הבורר במגבר למצב המיקס הנכון ולווליום הנכון. ובימינו נוספה צרה חדשה: שהמקרין יזכור לכבות את מקרן הווידיאו הקטן ממנו מקרינים את הפרסומות לפני הסרט, כדי שלא יתלבש ריבוע של אור באמצע המסך (כך ראיתי ביום חמישי ברב חן 2 את "מכוניות 2", למרות שהערתי לסדרן ואף הראיתי לו). זה די מגוחך שמישהו עובד על סרט במשך שנתיים-שלוש, משקיע בו 200 מיליון דולר ואז מקרין בתל אביב, בחפיפניקיותו, פשוט מוריד עבודה של מאות אנשים, מאות ימים ומאות מיליוני דולרים לטימיון בהיסח דעת או סתם חוסר הקפדה (או היעדר חושי צפייה חדים).

כך שזו כרגע החוליה הכי חלשה בתהליך הזה שנקרא "קולנוע", התלות של היוצר בבית הקולנוע ושכיריו.

אני זוכר שלפני כמה שנים הגיע לארץ פיטר גרינאוויי עם "כתוב בעור". הסרט צולם בפורמט 1.77. גרינאוויי אמר אז, כשראיינתי אותו, שהוא ביקש מכל המפיצים בעולם ומכל בעלי בתי הקולנוע להקפיד להקרין את הסרט עם גייט של 1.77 – חצוף מתחכם שכמותו – והוא גם ביקש שישתמשו בפונט ספציפי להדפסת כותרות התרגום. הוא שאל אותי האם בצפייה שלי בסרט משהו מזה קוים, והצטער לשמוע שכלום לא בוצע כפי בקשתו. מתברר שלבתי הקולנוע בארץ בכלל לא היה גייטים של 1.77, ובגייט של 1.85 התרגום היה נחתך (התרגום שהודפס באותיות הרגילות והיומיומיות). אז הם הקרינו את הסרט בפריים 1.66, מה שנתן לסרט עוד גובה, ומה שגרם לכך שכל מי שצפה ב"כתוב בעור" בארץ התלונן על כך שרואים את הבום בפריים. כולם חשבו שמדובר בטעות של הבמאי, מבלי להבין שזו בדיוק הדרך שבה בעל בית קולנוע והמקרין שלו פשוט הורסים עבודה של במאי.

אז מה נשאר? לכתוב מכתב שמנסה לגייס את המקרין לצוות היצירתי של הבמאי ולהכניס בו מרץ וגאוות יחידה.

רגע רגע, לא שמתי לב לזה, וזה די משמעותי: לראשונה ב-28 שנות קיומו שיבץ פסטיבל הקולנוע הקרנות חוזרות לכל הסרטים הישראליים בתחרויות. עד עכשיו הקולנוע הישראלי בפסטיבל ירושלים היה עסק פנימי למוזמנים. לקהל הרחב נשמרה כמות כרטיסים כה מועטה לכל בכורה ישראלית שלמעשה הסקציה הזאת לא היתה קיימת עבור הצופה הממוצע.

השנה, סוף סוף, כל סרט שמוקרן בבכורה בערב מול קהל מוזמנים וחבר השופטים יוקרן למחרת בבוקר גם  לקהל הרחב. זה שינוי קטן אבל משמעותי. הייתי כותב שזה גם שינוי מהפכני, אלא שאני בכלל לא מבין למה זה לא קרה עד עכשיו.

ואפרופו חבר השופטים. ריצ'רד שיקל, מבקר הקולנוע של "טיים מגזין"; מייק גודרידג', עורך "סקרין אינטרנשיונל"; ומישל ריאק, מנהל ארטה צרפת, יהיו בחבר השופטים (כנראה של התחרות העלילתית, לא לגמרי ברור מהתוכניה). לצידם ישפטו המפיק איתן אבן ("אביבה אהובתי") והבמאית טלי שלום עזר ("סרוגייט").

מבחינתי , פסטיבל ירושלים מכיל שלושה סרטים שאני מרגיש חובה והשתוקקות עזה לראות: "הסוס מטורינו" של בלה טאר, "היו זמנים באנטוליה" של נורי בילגה ג'יילון ו"מערת החלומות האבודים" של ורנר הרצוג. וזהו.

כלומר, אני משוכנע שיש עוד סרטים מצוינים. ואני מתכנן לחפש אותם. אבל כמי שמדפדף בתוכניה קודם כל כדי לחפש סרטים שהוא ממש מצפה לקראתם, זו הרשימה שלי.  סימנתי לי גם את "חוף בומביי" ואת "הגל הירוק". מסקרנים.

מבין הסרטים הישראליים, יש רק שני סרטים שאני ממש להוט לראות: "בוקר טוב אדון פידלמן" של יוסי מדמוני ו"שלטון החוק" של רענן אלכסנדרוביץ. וכן, גם "השוטר" וגם"עמק תפארת" מסקרנים אותי, אבל אני גם קצת חושש מהם.

אני גם מאוד רוצה לראות את "הדרך חזרה" של פיטר וויר, אבל מתלבט האם לחכות לפסטיבל או לצפות בו עוד קודם בדי.וי.די. יש לא מעט דילמות כאלה השנה. למשל, "13 מתנקשים".

אין הרבה סרטי מפיצים השנה בירושלים. מצד אחד, זה טוב. הופך את התוכניה לקצת יותר אקסקלוסיבית ולא למועדון טרום-בכורה. מצד שני, מי שרוצה שפסטיבל ירושלים יהיה עבורו חלון ראווה לסרטים הבולטים של השנה החולפת בפסטיבלי העולם, מקבל תמונה חלקית מאוד. הסרטים הכי בולטים מקאן ומברלין, למשל, נמצאים בידיים של קולנוע לב, שלא נתנו לפסטיבל כמעט כלום (חוץ מ"בגינרס"). "פינה" בסוף נשאר בחוץ, כמו גם כל השלל העצום שלהם מפסטיבל קאן. לכאורה קולנוע לב יכול מחר להקים פסטיבל קולנוע משל עצמו (ואין לי מושג למה נותק הקשר בין קולנוע לב ובין פסטיבל ירושלים, אבל זה מצער).

יש כמה סרטים מצוינים בפסטיבל שכבר ראיתי, אבל אני ממליץ לכם לראות: "מותרות" של דוד אופק, למשל (מעניין סרטים חדשים של אופק ומדמוני באותו פסטיבל, אבל בנפרד); את "טבלואיד" של ארול מוריס; הסרטים של ספייק ג'ונז (הסרט שלו עם ארקייד פייר, על כל 28 הדקות שלו, זמין עכשיו לצפייה ב-Mubi, עד מחר בלבד); הסרטים של פייר אטקס, תגלית הפסטיבל מבחינתי; הסרט הקצר והמתוק "אל האהבה" של לוק מתיני מאוניברסיטת ניו יורק, שזכה השנה באוסקר לסרט הקצר.

הנה רשימת הסרטים של הפסטיבל. מה מסקרן אתכם? מה כבר ראיתם ואתם ממליצים/מזהירים?

חלפה שנה מאז ששאול דישי התחיל לפעול באופן פומבי נגד האקדמיה הישראלית לקולנוע. בשנה שעברה זה היה בניסיונו להביא לפסילת "המדריך למהפכה" ממועמדות לפרס הסרט. בחודשים האחרונים דישי מנהל קמפיין מוצלח למדי בבלוג שלו וברשימת התפוצה שלו שמתנהל תחת ססמה עיקרית אחת: להביא דמוקרטיה לאקדמיה.

אלא שמעולם לא היה ברור לי למה הכוונה ב"דמוקרטיה לאקדמיה". במיילים המוקדמים ששלח עלתה התחושה שדישי דורש שכל שינוי בתקנון יעמוד להצבעת כלל חברי האקדמיה, שזה מתכון בטוח לא לדמוקרטיה אלא לאנרכיה. הרי כל מוסד דמוקרטי מנוהל על ידי הנהלה, או ממשלה, נשאלת השאלה רק איך נבחרת ההנהלה. בידיעה שפורסמה הבוקר ב"הארץ" הדרישה כבר נשמעת מעט ברורה יותר: שכלל חברי האקדמיה יהיו שותפים לבחירת מוסדות ההנהלה. זה כבר נשמע הגיוני.

בחודשים האחרונים קרה דבר מעניין: מה שהתחיל כמסע שנראה בתחילה כהתקף ספאם מצד דישי גרר אחריו כמה התפתחויות מרתקות. זה התחיל מכך שגידי אורשר, חבר הנהלת האקדמיה, כתב לדישי תגובה אישית וביקש ממנו לפרסם אותה בבלוגו, תוך שהוא מבהיר שזו תגובתו האישית והפרטית ולא תגובה רשמית. כמה ימים אחר כך, אותו טקסט נשלח בתפוצה מלאה לכל חברי האקדמיה בתור תגובתה הרשמית של האקדמיה נגד דישי.

התגובה הזאת עבדה הפוך ממה שהאקדמיה ציפתה. בהדרגה התחילו להביע בדישי יותר ויותר קולנוענים בעלי שם, שחתמו באתרו בשמם ואף שלחו מיילים לאקדמיה התומכים בדישי. החבורה התאגדה והפכה לגוף אופזציונרי אמיתי, שהיום נפגש עם הנהלת האקדמיה. בדרישה ל… לא לגמרי ברור לי.

התגובה של אורשר דווקא היתה מעניינת בעיניי וחושפת אמת גדולה יותר ממהלכיו של דישי. הרי כל מי שתדברו איתו על האקדמיה יקטר עליו ויטען נגדו. אני, שרק מתבונן מבחוץ על פעילותה ואיני חבר בה, חושב שהגוף הזה הוא סוג של קריקטורה עצובה. וזה הרי פלא. כי יש בארץ לובי קולנועי חזק למדי, של יוצרים ומפיקים, שיודעים לטלטל גופים מאובנים ולשנות את המצב מבפנים. אז איך זה שבאקדמיה זה לא קרה? מסיבה אחת פשוטה: כי לאף אחד לא באמת אכפת.

מרק רוזנבאום הודיע בסוף הטקס שעבר שהשנה תהיה שנתו האחרונה. זה אומר שבקרוב צריך להיבחר יו"ר חדש במקומו, לא? אז איך זה שמבין כל אלה שמצדדים בדישי ובאקטיביזם שלו אין אפילו אחד שקם ואמר "אני מציע את עצמי כמועמד להחליף את רוזנבאום, אני אעשה את השינויים האלה מבפנים"? כי אני חושש שאין מישהו שזה באמת אכפת לו.

הרי איפה איגודי התסריטאים והבמאים? איגודי המפיקים? איפה שח"ם? כולם גופים שטילטלו כאן מוסדות הרבה יותר כוחניים וחזקים מאשר האקדמיה. איפה דורון צברי ואורי ענבר? איפה הלהט של רני בלייר ועמית ליאור? איפה מוש דנון? הרי ברור שאם מישהו אחד מהם – שלא לדבר על כולם יחד – היו מחליטים לנער את האקדמיה, היא היתה מתנערת די מהר. אבל, כאמור, נראה לי שזה לא באמת עד כדי כך חשוב לאף אחד. חוץ מדישי.

וכנראה בצדק. האקדמיה זקוקה לרוויזיה כה מוחלטת בכל התקנונים והנהלים שלה, ותפקיד היו"ר הוא תפקיד התנדבותי. וזו פשוט יותר מדי עבודה לעשות בהתנדבות. אולי זה מתאים לפנסיונר של התעשייה. אבל מצד שני צריך שם מישהו מאוד מעודכן שבקיא בכל מה שקורה בעולם, איך מתנהלות אקדמיות עמיתות בשאר המדינות, ולהביא את האקדמיה הישראלית במהירות למאה ה-21. בחיי שאין סעיף אחד בתקנון האקדמיה שהוא הגיוני ולא דרוש מחיקה וכתיבה מחודשת.

מעיון ברשימת האנשים התומכים בדישי צץ מולי שמו של מיקי רוזנטל. מישהו אנגרטי מאוד עם ניסיון עשיר בניהול וניעור. וגם, מישהו שכמעט ואין לו שום נגיעה אישית לסרטים המופקים כאן. לכאורה, גם לדודי זילבר ולאהוד בלייברג – גם הם ממחנות האופוזיציה –  יש נתונים להיות יו"רי אקדמיה טובים, בעיקר כי נראה שהם כנראה היחידים בארץ שבאמת מתלהבים ומוקסמים מענייני הפרסים והפוטנציאל הבינלאומי והשיווקי שלהם. הבעיה איתם תהיה דומה לזו של רוזנבאום: בגלל שהם מפיקים מאוד פעילים וסרטים שלהם בוודאי יהיו מועמדים כל שנה, הם לא יוכלו לקדם שום שינוי משמעותי מבלי שיואשמו שהם בעצם דואגים לפרויקטים של עצמם. זה, בעיני, אחד הדברים שכנראה שיתקו את רוזנבאום בעשור שלו כיו"ר האקדמיה (אחרת אני לא יכול להסביר איך אחד האנשים הכי חזקים בתעשיית הקולנוע בארץ, שהביא לכל כך הרבה הישגים בחקיקה, שתדלנות ושינויי מדיניות בכנסת ובזכייניות הטלוויזיה – גם זה תפקיד שנעשה בהתנדבות ומתוך להט העשייה – עשה כה מעט כיו"ר האקדמיה).

עד שלא יקום האיש הזה כלום לא יקרה באקדמיה. והאיש הזה צריך לבחון את תפקידה של האקדמיה לעומק. כרגע, כל מה שהגוף הזה עושה הוא לארגן חלוקת שני פרסים בשנה. זה לא (רק) מה שאקדמיה אמור לעשות. וממילא גם את זה הם עושים באופן איום. יש לגוף הזה פוטנציאל רבה יותר גדול. סחתיין על דישי שבסופו של דבר הצליח לגייס לעצמו בני ברית לטלטל קצת את הסירה הזאת ולהעיר את נוסעיה מתנומתם. אבל עכשיו הגיע הזמן לקברניט חדש. וזה לא דישי.

אני יכול להציע את ארי פולמן לתפקיד היו"ר?

זוכרים את זה? לפני כשנתיים בישרנו, דבורית שרגל ואני, על תוכניתנו להקים עמותה שתייסד אתר אינטרנט שיהיה מאגר המידע האולטימטיבי לכל מה שקשור לקולנוע הישראלי. המון דברים קרו מאז, ובעיקר התמזגנו עם אלעד פלג ומרט פרחומובסקי, שעבדו על פרויקט דומה, ושכנענו את יריב חבוט להצטרף גם. המון ביורקרוטיה וניירת ופגישות עם אנשים, והנה, נדמה שהגענו לשלב בו אפשר להפסיק לדבר ולהתרוצץ ולאפיין ולעצב ולהתחיל סוף סוף לעבוד על התוכן עצמו. כשהודענו על המיזם לראשונה ביקשנו את עזרתכם. אם יש לכם פנאי ורצון, בואו תנו יד לעזור ולעדכן את מאגר המידע הזה. רבים מכם שלחו מייל שהציע עזרה ותמיכה. תודה לכולם. אבל אני מניח שבשנתיים שחלפו לא כל מי ששלח עדיין פנוי, ולא כל מי שהיה עסוק אז, עדיין עסוק היום. עכשיו הזמן לבקש את זה בפועל.

אז – אם אתם יכולים לעזור לנו בתחום התוכן של האתר, שלחו לנו מייל. משימה ראשונה, העלאת כל הדאטה בייס למחשב. זה אומר ידיים מקלידות. וידיים מדפדפות בארכיונים. וידיים מריצות בדי.וי.דיאים לאתר את כל הרולרים שאי פעם נעשו בארץ. מי שבאמת אוהב קולנוע עשוי ליהנות מעבודת תחקיר כזאת. רוצים? הנה המייל שלי, שלחו אליו ונחזור אליכם: yraveh@cinemascope.co.il

כפי שצפיתי בשבוע שעבר, הגיעה הבוקר הבשורה ש"הערת שוליים" חצה בסוף השבוע את סף 100,000 הכרטיסים (אם הייתי ציניקן הייתי בטח מוסיף משפט קר לב כמו "אם יונייטד קינג מודיעים היום שהסרט חצה את ה-100,000, זה אומר שזה יקרה מחר-מחרתיים". אבל אני לא, אז אני מלא אמון ואמונה מול המספרים כפי שהם מפורסמים).

נורא קשה לי לעשות הערכות מול נתוני הקופה המקומיים. הסרט הביא 100,000 צופים ב-24 יום, האם זה אומר שבתוך חודש הוא ימכור עוד 100,000 אלף? אני דווקא הייתי מהמר שעכשיו יתחיל תהליך של היחלשות – מתחילה חופשת הקיץ, ממילא רוב הקהל ורוב האולמות יוקדשו לסרטים לילדים ובני נוער והקהל המבוגר של "הערת שוליים" ירוץ עכשיו לסרט של וודי אלן – כך שאם הייתי צריך להמר עכשיו הייתי אומר ש"הערת שוליים" יגמור את מסעו באולמות עם כ-140-150 אלף צופים. מספר נאה, אך לא היסטורי (יותר מ"ההסדר" ו"מדורת השבט", חצי מ"בופור"). מצד שני, אולי ביונייטד קינג/סינמה סיטי יחליטו דווקא לדחוף את הסרט הזה חזק בהקרנות ערב כקאונטר-פרוגרמינג לכל הרובוטריקים שיהיו בהקרנות היום, ואולי זה יגרום דווקא לכך שהסרט לא ייחלש בחודש הקרוב. אולי זה הסצנריו הנכון יותר: סרטים ישראלים מגיעים לאט לאט למספרים הגדולים. ל"סיפור גדול", למשל, לקח שלושה חודשים להגיע ל-200,000 צופים, אז אולי אני ממעיט בערכו של "הערת שוליים".

עדות מסוימת לכך של"הערת שוליים" "יש רגליים" (הז'רגון ההוליוודי לסרט שמחזיק מעמד בקופות באופן יציב ולאורך זמן ולא דועך במהירות) היא העובדה שאני ממשיך לקבל תגובות מאנשים שרןאים את הסרט ומתלהבים ממנו. הסרט מוציא את קהלו מרוצה.

קחו, למשל, את הניתוח הזה לסרט, מאת כותבת בשם דלית סוטר. זה הניתוח הכי מבריק שקראתי על הסרט. בעיקר כי הניתוח הזה מיישב באופן פנטסטי מה שחלק מהמבקרים – כולל אני – ראו כאיזושהי קושיה בגוף הסרט: איך יתכן שסרט שכולו עוסק סביב תלמוד, אבל יש בו כל כך מעט תלמוד. באה דלית סוטר, מגייסת לצידה את הסמיולוגיה, ומתרצת את הקושיה – זה סרט על פרשנות, וככזה הוא נותן לצופה את כלי הניתוח בגוף הסרט עצמו.

==================

בסוף השבוע ראיתי את "טבלואיד" של ארול מוריס – סרט מבדר מאוד על דמות מטורללת לחלוטין (שנראה כאילו נמלטה מהמחזמר של טריי פרקר ומט סטון על הרפתקאות המורמונים בעולם הסקס). הסרט יוקרן בפסטיבל ירושלים הקרוב, וכמו כל סרטיו של מוריס, גם אותו מומלץ לראות (אם כי הוא לא נתח הפילה של עבודתו) וכשסיימתי לצפות הגיעה לתיבת המייל שלי הבשורה שרנדל אדאמס, גיבור סרטו של מוריס "הקו הכחול הדק", הלך לעולמו. למעשה, זה קרה כבר באוקטובר 2010, אבל פורסם רק בסוף השבוע (אחרי שארול מוריס דיווח על כך בטוויטר שלו).

אדאמס הורשע ברצח שוטר ועמד לפני הוצאה להורג – שבהמשך הומרה למאסר עולם – שמוריס וצוותו הגיעו לעשות סרט על אחת הדמויות המשניות בפרשה. תוך כדי העבודה הבין מוריס (בלש פרט בעברו) שיש בידיו חומר שמזכה את אדאמס ומפליל את מי שהיה איתו באותו אירוע. בזכות הסרט זכה אדאמס למשפט חוזר, ובעקבותיו יצא לחופשי. ומוריס השיג לעצמו את אחד מסרטי התעודה הטובים ביותר בעולם, מותחן פשע בלשי שיש לו טוויסט בסופו (ועם המוזיקה של פיליפ גלאס). "הקו הכחול הדק" עשה גם היסטוריה קולנועית בכך שהיה לסרט התיעודי הראשון באמריקה שהכניס בקופות יותר ממיליון דולר, ובפעם הראשונה הוכיח שלסרטי תעודה יש גם פוטנציאל מסחרי (זה קרה כ-15 שנה לפני ש"פרנהייט 9/11" של מייקל מור היה לסרט התיעודי הראשון שחצה את קו מאה מיליון הדולר בהכנסות).

============

לא יצא לי לעדכן קודם: פיטר פאלק הלך לעולמו ביום שישי בגיל 83. פאלק היה מוכר בעיקר בזכות תפקידו כקולומבו, הבלש המסמורטט, שנראה כה לא מאיים וכה לא חריף שזה למעשה היה הנשק שלו להכניע את חשודיו, שלא היו לוקחים אותו ברצינות, ומתנשאים עליו וכך חושפים את עצמם. "קולומבו" היתה סדרת טלוויזיה בפורמט יוצא דופן: מדובר למעשה בסדרת סרטי טלוויזיה באורך מלא ששודרו פעם בחודש (ולא מדי שבוע), בין 1971 ל-1978. בסוף שנות השמונים, אחרי שפאלק עשה קאמבק עם תפקידיו ב"הנסיכה הקסומה" ו"מלאכים בשמי ברלין", הסדרה הוחזרה וסרטים חדשים שודרו און-אנד-אוף עד 2003.

פאלק הלך לעולמו יומיים אחרי מותו של דיוויד רייפיאל, שהיה אחד הכותבים של "קולומבו". הסדרה היתה מקום העבודה הראשון ללא מעט יוצרים, ביניהם סטיבן בוצ'קו, סטיבן ג'יי קאנל וסטיבן ספילברג.

פאלק היה גם חברו הטוב של ג'ון קאסאווטס, והוא הופיע בסרטיו "בעלים" ו"אשה תחת השפעה". פאלק וקאסאווטס הופיעו יחד ב"מייקי וניקי", הסרט בהשראת-קאסאווטס שביימה איליין מיי, ושהוא אחד הפנינים הלא-מספיק-מוכרים של קולנוע האמריקאי העצמאי של שנות השבעים.

==============

ראס פישר מ"סלאשפילם" עושה עבודת בלשות ומחבר דבר לדבר בין פרטים שליקט בראיונות שונים ומגיע למסקנה שהסרט הבא של האחים כהן יעסוק בסצינת מוזיקת הפולק הטרום-דילנית הניו יורקית של שנות הששים, ושהסרט יצולם ב-16 מ"מ (או בסגנון דמוי 16 מ"מ), כנראה בסגנון תיעודי, א-לה פניבייקר/קאסאווטס/אלטמן.