פורסם ב"פנאי פלוס", 22.5.2011

סרט עדין ויפה, "בין השמשות". סרט שהצליח לא אחת לגעת בליבי. אם כי, קשה לשים בדיוק את האצבע מה הוא הדבר הזה שגורם לסרט לעבוד. במבט עיוני וקליני, נדמה שהסרט דווקא מלא בעיות ואי-דיוקים, ובכל זאת יש סביבו מעטפת נעימה שמצליחה להעביר את התחושה שיוצריו הפגינו ביטחון בעשייה, גם אם לרגעים נחשפת הססנותם. זה מה שהמורות לספרות בבית ספר יסודי קוראות לו "שלם הגדול מסך חלקיו". ייתכן, אגב, שהשלם הזה הוא פשוט הליהוק והמשחק. זה אחד הסרטים עם האנסמבלים הכי יפים שראיתי בארץ באחרונה, ולא מעט מהיציבות, הרוך וכריזמה שיש לסרט נובע מהנוכחות של הצוות הזה בפריים: שמיל בן ארי בתפקיד האב; מיכאלה עשת בתפקיד האם (ראיתי את סרט לראשונה בפטיבל חיפה, שם הוא זכה בפרס סרט הביכורים, ולפני שעלתה הסדרה "ילדי ראש הממשלה" בכיכוב של עשת, וכשמבחינתי הופעותיה על המסך נחשבות נדירות); רותם זיסמן-כהן בתפקיד הבת; וריימונד אמסלם גם. ותגלית מקסימה בשם יערה פלציג. וגם רמי דנון בתפקיד אורח. ואורלי זילברשץ, שחקנית שאנחנו מכירים היטב, באחד התפקידים שאני הכי אוהב שלה. ואולי השלם הזה הוא העובדה שהבמאי, אלון זינגמן, והצלם שלו רואי רוט, בחרו לצלם את הסרט בפריים סינמסקופי, שנותן לכל ההתרחשות נפח מרשים יותר. ואולי המוזיקה, שעוטפת את כל נתיבי העלילה לתוך אותו עולם רגשי שיש בו תחושה של אין מוצא. לא ברור ואף לא משנה מהו הפרט האחד הזה שגורם לכל האלמנטים לדבוק יחד זה לזה, התוצאה היא בבחינת אלכימיה: יש לסרט הזה שדה מגנטי.

השם "בין השמשות" (ובאנגלית "Dusk") רומז לרגעים האחרונים של אור שמש ביום, בין השקיעה לצאת הכוכבים, אבל אלה הרגעים שדווקא נעדרים מהסרט. עלילתו מתרחש במהלך יום אחד, מבוקר עד ערב. בין הזריחה לשקיעה. הוא מתחיל בבוקר בשדה תעופה ומסתיים בערב בבית חולים. אז למה "בין השמשות"? בדף המידע של הסרט מדובר על כך שביהדות זו נחשבת לשעת חסד. אבל חסד דווקא לא מצאתי בסרט. רוך ועדינות כן, אבל לאו דווקא חסד. תפילותיו של אף אחד לא נענות עד תום הסרט הזה. אז למה "בין השמשות"? אולי בין שמשות הרכב שאיתו מתחילה עלילת כל הסיפור הזה. בין השמשה הקדמית לשמשה האחורית, שהרי אילולא השמשות האלה לא היתה העלילה הזאת מתניעה והיינו נותרים רק עם אשה אחת שרוצה לעשות ברית מילה לבנה, ואשה אחרת שהולכת למספרה לספר את בתה.

בין זריחה לשקיעה נפגוש שלוש משפחות שאיכשהו הסיפור שלהן יתחבר. קודם כל מבחינה תימאטית: שלוש משפחות שבהן חל ניתוק בין בת (או בן) ובין הוריהם, ניתוק שיתאחה ויתפרק שוב ושוב לאורך אותו יום. ואם חוזרים לעניין ברית המילה, שמהווה ציר של אחד הסיפורים: יש כאן גם את העניין הזה בסרט, הורים וילדיהם, והקו הדק שבין ברית ועקידה.

ויש גם חיבור העלילתי קונקרטי, ולא רק מטאפורי: גורלן של שלוש המשפחות, ושל ארבע הדמויות הנשיות הראשיות של הסיפורים האלה, יצטלב לבסוף באותו בית חולים.

אבל דווקא הסיפור הכי יפה (לטעמי) בסרט, הוא זה שלא ממש קשור לחוטים התימאטיים של שאר העלילות: בעלילת משנה קטנה אך יפה – שמביאה לגילוי חשוב עבור אחת הדמויות – יוצאים ילד ונערה חולת סרטן (פלציג) למסע הרפתקאות קטן במסדרונות הסמויים מהעין של בית החולים. גם הסוף של הסיפור הזה, וגם נקודת המפגש הסופית של הדמויות בחדר ההמתנה בבית החולים, עובדים כל כך יפה רגשית שהם מראים שלזינגמן ושותפיו יש את הדבר הכי חשוב בקולנוע: העין והאוזן לבנות סוף אפקטיבי מבחינה רגשית. שני השיאים הרגשיים האלה כל כך מדויקים – והשחקניות כל כך טובות שם – שהם מפצים על כל הרגעים שקדמו להם שבהם הסרט קצת חרק, שהתסריט לא עבד בהם, שהדמות היתה לא תמיד ברורה, שנשארו חוטים פרומים ושאלות פתוחות.

הסוף הזה, וכמה וכמה רגעים בדרך, יוצרים תחושה ש"בין השמשות" הוא סרט שעובד בראש ובראשונה מבחינה אווירתית. מהבחינה הזאת הוא מתחבר לי לשני סרטי בכורה אחרים שראיתי בשנים האחרונות בארץ, "הדברים מאחורי השמש" ו"שבע דקות בגן עדן", שגרמו לי לסמן בסקרנות את יוצריהם כהבטחות שאהיה סקרן לראות איך הם מתרגמים את השאפתנות הקולנועית המרשימה שלהם, מסרט בכורה שיש בו עדיין רגעי בוסר, לסרט שני שכבר יכול להיות נועז ומלוטש יותר.

נשארו לכם שאלות פתוחות על "עץ החיים" שלא ידעתם את מי לשאול? הנה ההזדמנות שלכם: ג'יי רבינוביץ, אחד מחמשת עורכי סרטו של טרנס מאליק, יגיע בתחילת יולי ארצה כאורח החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב לקיים סדנת אמן. ביום שישי עוד שבועיים (8.7) יוקרן "עץ החיים" בסינמטק תל אביב, ואחרי הקרנת הסרט יענה רבינוביץ לשאלות הקהל. הנה שאלה אפשרית: האם נכון מה שסיפר צלם הסרט, עמנואל לובצקי, לפני כשבוע שמאליק עובד בימים אלה על עריכה מחודשת של הסרט שיארך שש שעות? על פי לובצקי, הוא ומאליק צילמו 600,000 מטרים של חומר גלם, והקאט הראשוני של הסרט נמשך שמונה שעות (עכשיו מבינים למה היו צריכים חמישה עורכים לסרט). כמו כן, מאליק אמור לעבוד גם על גרסת איימקס לסרט.

רבינוביץ, בן ה-48, עבד כעורך על כמה מהסרטים המעניינים והמגוונים של שני עשורים האחרונים: "רקוויאם לחלום" ו"המעיין" של דארן ארונופסקי; "אני לא שם", של טוד היינס; "פרחים שבורים", "גוסט דוג" ו"איש מת" של ג'ים ג'רמוש; "8 מייל" של קרטיס הנסון; ופרקים ב"אוז" וב"רצח מאדום לשחור".

==============

בשבוע שעבר ראיינתי את אתגר קרת לגיליון "פנאי פלוס" החדש. התירוץ לראיון הוא הקרנת "$9.99" בסוף השבוע הזה בערוצי הסרטים של יס. "9.99" הוא סרט אנימציה מקסים שביימה תתיה רוזנטל על פי תסריט שהיא וקרת כתבו (ופיתחו בסדנאות התסריט של סאנדאנס), על פי סיפוריו קצרים של קרת.

בכל אופן, יצאתי מהראיון הזה עם שלוש כותרות:

1. קרת אמור לכתוב את התסריט לסרט הקצר שיביים יוסף סידר לסרט האנתולוגיה "אני אוהב אותך ירושלים", מאת המפיקים של "אני אוהב אותך ניו יורק" ו"אני אוהב אותך פריז". על פי imdb, גם ארי פולמן וחגי לוי קשורים לפרויקט. אבל קרת מודה שלמרות שיש לו כבר רעיון, ולמרות שהוא מתכנן לכתוב את הרעיון הזה תחילה כסיפור קצר ורק אחר כך כתסריט, הוא עדיין לא עשה שום דבר עד שיהיה לו דדליין, או אפילו הבנה שהפרויקט הזה אכן מתקדם וקורה.

2. קרת לא מתכנן לביים סרטים נוספים בשלב זה, למרות שעל "מדוזות", הסרט הארוך הראשון שלו כבמאי – אותו ביים יחד עם אשתו, שירה גפן – הוא זכה במצלמת הזהב בקאן. לעומת זאת, גפן מתכוננת עכשיו לבימוי סרטה הבא, הפעם כסוליסטית על כסא הבימוי. הסרט נקרא "בורג". ואם אני מבין משהו בדינמיקה של פסטיבל קאן, מקומו בתחרות הרשמית אמור להיות די מובטח (המשפט האחרון אינו "כותרת", אלא פרשנות אישית שלי).

3. ובינתיים, תתיה רוזנטל עדיין בניו יורק. היא מתכוננת לבימוי סרטה הבא, שיהיה סרט לייב אקשן בהפקה צרפתית. הסרט נמצא עכשיו בשלבי הליהוק. שאלתי אותה אם היא תביים סרט אנימציה נוסף והיא ענתה: "אולי".

==============

דיוויד רייפיאל, שעבד כתסריטאי צמוד עם סידני פולק, הלך לעולמו שלשום בגיל 87. רייפיאל חתום כשותף על התסריטים ל"שלושת ימי הקונדור", "זכרונות מאפריקה", "הפירמה" ו"סברינה". כולם בוימו על ידי סידני פולק. הוא כתב גם את "דקה לחצות" של ברטרן טברנייה ואת "הצטלבות" של מארק ריידל.

ב"מכוניות 2 " למילה "ספוילר" יש משמעות אחרת משאר הסרטים

בשתי מילים: "ספיד רייסר". בחיי, כל מה שהיה נכון לגבי הסרט ההוא של האחים וושאובסקי, נכון לגבי "מכוניות 2 " של ג'ון לאסטר. כאן, כמו שם, מדובר בשובו אל המסך של יוצר קולנועי חלוצי שחתום בעברו על יצירות פורצות דרך, מהפכניות ממש. כאן, כמו שם, ליצירה, המגיעה אחרי שנות המתנה וציפיה מצידנו, המעריצים, אפשר להצמיד בצער רב את שם התואר "פאדיחה". "מכוניות 2 ", ממש כמו "ספיד רייסר", הוא סרט מצער.

ובאותה נשימה ממש: "מכוניות 2 ", ממש כמו "ספיד רייסר", הוא פשוט סרט שמרהיב להביט בו. ויזואלית, הוא אדיר. נדמה כאילו כל מה שעניין את לאסטר ושות' – ממש כמו אצל וושאובסקי ושות' – היה ללכוד על גבי המדיה הדיגיטלית, מהונדסת המחשב, את הברק המטאלי של צבעי המכוניות וניצנוצי הכסף של הספוילר וטסות הגלגלים. דומני שלא ראיתי את הצבע אדום כה בוהק ורווי כפי שראיתי אותו בסרט הזה.  ובכן, לפחות מאז "ספיד רייסר". וגם ללא הצבעוניות, מלאכת העיצוב והאנימציה בסרט הזה פנומנליים. אם ייצא ספר שמציג פריימים מהסרט ברזולוציה גבוהה, בלי שום התייחסות לעלילה, אשקול לרכוש אותו. הוא שווה דפדוף ועיון. אבל לא קריאה.

אבל דומני שגם לא ראיתי סרט כה לא מעניין מבחינה עלילתית מאז הסרט ההוא. באופן כללי, זה לא אמור להיות לי אכפת במיוחד. ממתקי עיניים לרוב מספקים אותי. אבל כשזה מגיע מפיקסאר/לאסטר – גדולי מספרי הסיפורים של הוליווד ב-25 השנים האחרונות – אני לא רק מרגיש מאוכז, אלא ממש מרומה.

"מכוניות 2 " ממשיך את "מכוניות" בדיוק כמו ש"חופשה מטורפת באירופה" המשיך את "חופשה נעימה, המפתחות בפנים". האחד מיקם דמות בתוך נופי הספר האמריקאיים וחגג את האמריקנה של העיירה הקטנה והנידחת, השני זורק את אותה דמות לתוך מסע גלובלי. במקרה שמולנו: יפן, איטליה, צרפת ואנגליה.

אבל צריך לדעת: באופן פורמלי אני חושב שנכון יותר להגדיר את "מכוניות 2 " כספין-אוף ל"מכוניות" ולא כסרט המשך. מהסיבה הפשוטה שלייטנינג/ספידי מקווין אינו הגיבור בסרט הזה, אלא מייטור, מכונית הגרר הנבערת, שמושלכת ברוב טמטומה לתוך פרשיית ריגול בינלאומית. וכך אנחנו מקבלים, בתוך שבועיים, שני סרטי המשך ללהיטי אנימציה שמציבים במרכזם גיבור שאני פשוט לא סבלתי. מייטור, בעיניי, הא דמות איומה.

למעשה, "מכוניות" היה הסרט של פיקסאר שאף פעם לא חיבבתי במיוחד. נדמה לי שאני לא יוצא דופן בכך. אם יש דבר אחד טוב שיצא מ"מכוניות 2 " זו הגעגוע שהסרט המשונה הזה גרם לי להרגיש כלפי הסרט הראשון, שפתאום נראה מלא נשמה.

נקודת אור: הסרטון הקצרצר עם גיבורי "צעצוע של סיפור 3 " שמוצג לפני הסרט, חמוד מאוד.

בת השבע ובת התשע מסכימות עם מה שנכתב לעיל (וכבר כתבתי בעבר שממה שראיתי סביבי, אלה הבנים – בסביבות גיל 8 – שמחבבים את סרטי "מכוניות" ו"קונג פו פנדה" הרבה יותר מאשר בנות. או, לפחות, יותר מהבנות שלי).

המכתב הזה, ששלח סטנלי קובריק למקרינים בבתי הקולנוע שהציגו את "בארי לינדון" שלו בסוף 1975, מעלה בי דמעות של הצרגשות, אך גם תחושות תסכול. קובריק הוא מאותם אמנים שכה רצו שיצירתם תוקרן באופן מושלם, שהוא דרש מהמקרינים של סרטיו להפגין פרפרקציוניזם כשזה מגיע לסרטיו.

גלן קני העלה את המכתב הזה לאתרו בהמשך לדיון שמתנהל בימים האחרונה בנוגע לשאלה האם הבלו-ריי של "בארי לינדון" מוצג בפורמט הפריים המקורי שלו (כנראה שלא, למרבה הפדיחה).

הנה המכתב של קובריק (לחצו עליו להגדלה לגודל קריאה נוחה):

זה כנראה טרנד השנה. שבוע אחרי שקונן אובריאן הוזמן לקבל תואר כבוד ולשאת את נאום הגמר לבוגרי אוניברסיטת דארטמות, הגיע קולבר לאוניבסיטת נורתווסטרן בשיקגו – האוניברסיטה בה הוא עצמו סיים את לימודיו לפני 25 שנים – כדי לקבל תואר כבוד ולשאת את נאום הגמר.

יש נקודות דמיון בין הנאומים. כמו למשל האבחנה על כך שמראשי מדינות, עכשיו מזמינות האוניברסיטאות בדרני טלוויזיה. "ביום שבו אני סיימתי אוניברסיטה את נאום הגמר נשא ג'ורג' שולץ, מזכיר המדינה. האיש הרביעי הכי חזק באמריקה. 25 שנה אחרי ואת הנאום הזה נושא האיש השני הכי פופולרי עם תוכנית חדשות מזויפת ברשת כבלים".

קולבר גם עושה אבחנה מעניינת בינו (בוגר נורתווסטרן) ובין "סטיבן קולבר", הדמות שהוא מגלם מדי ערב, שהוא בכלל בוגר דארטמות. ובחלק הסופי, זה שאמור לעורר השראה בקרב הסטודנטים, האנלוגיה שלו בין החיים ובין תיאטרון אימפרוביזציה מוצלחת למדי.

בקיצור, שווה:

אנחנו ממתינים בסבלנות לשמוע אילו סרטים ישראליים (ולא רק) יגיעו לפסטיבל לוקרנו המתקרב. האם ערן ריקליס, שזכה שם בשנה שעברה בפרס חביב הקהל עם "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", יחזור לשם גם השנה עם "פלייאוף" שלו? ומה עם שאר הישראליים?

בינתיים מגיעה הידיעה על נוכחות ישראלית ראשונה בלוקרנו: תום שובל הוזמן לשבת בחבר השופטים של תחרות הסרט הקצר בפסטיבל. שובל, שסרט קצר חדש שלו יתחרה בפסטיבל ירושלים, אמור להתחיל לביים את סרטו האחרוך הראשון, "הנוער", בהמשך השנה.

==================

ומיד אחרי לוקרנו מגיע פסטיבל ונציה. יהיה מעניין לראות איך תהיה ההתפלגות הישראלית בין שני הפסטיבלים הדי סמוכים האלה – גיאוגרפית וקלנדרית. בינתיים, בשורה ראשונה מכיוון ונציה: סרטו החדש של ג'ורג' קלוני כבמאי (וכשחקן) יהיה סרט הפתיחה ב-31 באוגוסט. הסרט הוא דרמה פוליטית על סקנדל בימי קמפיין בחירות בשם "The Ides of March". ומכיוון שאני מניח שסרט שג'ורג' קלוני מביים/מככב בו בוודאי יגיע להקרנות מסחריות בישראל, זו תהיה שעת מבחן למפיצים. כך נדע מה הם באמת חושבים עלינו, צופיהם. התרגום העברי המקובל של "Ides of March", שמוכר בעיקר בזכות "יוליוס קיסר" של שייקספיר, הוא "אידו של מארס". או "אידיו של מארס". או "אידי מארס". האם יעזו מפיצי ישראל להפיץ סרט של ג'ורג' קלוני עם השם "אידו של מארס"? הסרט מבוסס על המחזה "Farragut North", המבוסס על קמפיין הבחירות של הווארד דין ב-2004. מכיוון שפראגוט נורת הוא שמה של תחנת רכבת תחתית בוושינגטון די.סי, למפיצים יש את האפשרות להתחמק באלגנטיות משם הסרט וללכת על ניסיון לתרגם דווקא את שם המחזה. נגיד ל"וושינגטון תחתית". אבל למה משהו אומר לי שבסוף זה יגיע למשהו כמו "המועמד והיצאנית", לא?

=================

שני סרטים טובים וראויים לצפייה יוצאים בסוף השבוע, והנה שני ראיונות טובים וראויים לקריאה עם הבמאים שלהם: אבנר שביט ראיין את וודי אלן על "חצות בפריז". ואלון הדר ראיין ל"סופשבוע" של "מעריב" את אלון זינגמן, הבמאי של "בין השמשות", סרט ישראלי מוצלח למדי ומאוד נוגע ללב, שרק על הצילום הסינמסקופי שלו מגיעה לו הורדת כובע.

=============

אני מחכה לשמוע האם ארול מוריס עצמו יגיע לפסטיבל ירושלים יחד עם סרטו החדש "טבלואיד". פעם קודמת הוא היה בארץ, באותו פסטיבל, עם "מר מוות" שלו. ובינתיים, מוריס עידכן בטוויטר שלו שהוא מתחיל לעבוד על סרט תיעודי חדש. ובינתיים, במדור שלו באתר של "הניו יורק טיימס" השיק מוריס מאמר חדש פרי עטו – בן חמישה חלקים – שבו הוא מתאר איך הוא גילה לאחרונה לגמרי במקרה שאחיו הבכור, נואל מוריס, היה אחד ממציאי האי-מייל. על הדרך בתוך מה שנראה מו סיפור מדעי היי-טקי, זה גם מאמר נוגע ללב, שבו לראשונה מוריס חושף קצת מעצמו ולא רק אחרים, ומספר על הטרגדיות המשפחתיות שאיתן גדל: אביו נפטר מדום לב בגיל 43, כשמוריס היה בן שנתיים; אחיו מת ב-1982 בגיל 40, כשמוריס היה בן 34. ואמו הלכה לעולמה ממה שנראה כמו לב שבור זמן לא רב אחר כך.

הילדה הקטנה שלי חשפה לגמרי במקרה שערוריה גדולה. טוב, לא באמת. לא חשפה ולא שערוריה, אבל שמעו קטע.

בת השש – שתכף תתחיל להיות מכונה כאן "בת השבע" (לא להתבלבל עם בת התשע שכונתה בבלוג הזה "בת השבע" לפני שנתיים) – רצתה יום הולדת קולנועי. התחלנו לברר מחירים. הכי זול? סינמה סיטי. 2000 שקל כולל מע"מ ל-40 ילדים ומטה. המחיר כולל סרט (מתוך המלאי המוצג בבית הקולנוע באותו יום, ובתנאי שחלפו כבר שבועיים מבכורתו), פופקורן, ממתק ושתיה לכל ילד. לסרט בתלת מימד צריך להוסיף בערך 400 שקל. ביס פלאנט המחיר מעט יקר יותר, אבל לא בהרבה. בקולנוע לב המחיר יקר עוד יותר, במיוחד לקבוצה של 30 ילדים בהקרנת פילם. ובכל זאת, לכל מקום יש את היתרונות והחסרונות שלו. (והדרך האמיתית שבה הורים ממוצעים יכולים להרשות לעצמם יום הולדת כזה זה לחבור לעוד זוג הורים, או יותר, שילדיהם חוגגים יום הולדת בתאריך סמוך ומאותה כיתה, כדי שהעלויות יתחלקו בין שלושה, ואף לארבעה).

לבסוף בחרנו באוזן השלישית, מכמה וכמה טעמים, בעיקר מתוך התחשבות בלא מעט מהורי הכיתה שאין להם רכב. אמנם ההקרנה באוזן השלישית היא מדי.וי.די ולא מפילם (בת הכמעט-שבע קצת התבאסה מזה), אבל מלאי הסרטים הזמין גדול בהרבה. המחיר מודולרי למדי, ויכול בסידור נכון בקלות להיות זול משמעותית משאר האופציות. הבחירה באוזן השלישית היתה גם בעקבות בחירתה של הילדה בסרט אותו היא רצתה להקרין לחבריה לכיתה: "גנוב על הירח", שכבר לא נמצא במלאי של בתי הקולנוע הפעילים. אבל שבגלל שמדובר במי שבקרוב יהיו בוגרים טריים של כיתה א', זו צריכה להיות הגרסה המדובבת לעברית.

אז מה הבעיה, תשאלו.

ובכן, הילדה קלעה בול: "גנוב על הירח" מעולם לא יצא בדי.וי.די בארץ מדובב לעברית. איך זה יתכן? ובכן, בירור מהיר חושף אמת שחמקה ממני עד כה: אין אף מפיץ שמחזיק כרגע את זכויות ההפצה של יוניברסל בדי.וי.די בישראל. כך שתשכחו מלמצוא את "מהיר ועצבני 5 " בדי.וי.די מתורגם לעברית בהמשך השנה. או את "מסיבת רווקות". או את "פול" (הגנוז). או את "הופ ארנב". או את "סקוט פילגרים". סרטי יוניברסל בארץ גנוזים בפורמט הביתי. אני מניח שזהי די משחרר אתכם מבחינה חוקית (או לפחות מצפונית) להוריד אותם באינטרנט, לא?

במשך שנים, יוניברסל הופצה בדי.וי.די בארץ על ידי גלובוס-יונייטד. ואז היא עברה להד ארצי. ואז הד-ארצי נמכרה ליונייטד קינג, והממונה על ההגבלים העסקיים אסר על החברה לקבל לידיה חזרה את יוניברסל. ואז יוניברסל פתחה במו"מ עם מפיצי הדי.וי.די הנותרים (זה פחות או יותר משאיר רק את פורום פילם מבין הגדולים, ואת קולנוע לב וסרטי אורלנדו מבין הקטנים), אבל ממה שהבנתי המחירים שיוניברסל ביקשו היו גבוהים מדי עבור החברות הישראליות שהחליטו לוותר בינתיים. והקהל בארץ נותר נטול שרות. תודה רבה לכולם.

אז "גנוב על הירח" לא יהיה ביום ההולדת. אבל בינתיים מגיעות בשורות מכיוון יס והוט: הסרט יוקרן אצלם – דיבוב לעברית והכל – במהלך הקיץ. ואכן, הדרך היחידה לראות את סרטי יוניברסל הגנוזים – למי שלא מוריד או משאיל סרטים מיובאים – היא כרגע בערוצי הסרטים בכבלים ובלוויין בלבד. ההקרנה שלהם של "מקגרובר" לפני שבועיים, אם כך, היתה בכורה הארצית של הסרט בכל פורמט אפשרי. כך, מן הסתם, יהיה בעוד שנה גם עם "פול".

עדכון קופות שבועי: הפקת "הערת שוליים" מדווחת שבסוף השבוע השלישי הגיע מניין הכרטיסים ל-80,000. זה אומר שאחרי סוף שבוע ראשון בו נמכרו כ-20,000 כרטיסים, במהלך השבוע השני נמכרו לסרט 34,000 כרטיסים, ובשבוע השלישי נמכרו 26,000 כרטיסים. בקצב הזה, ואם לא תהיה נפילה חדה במכירות, קל לאמוד שעד יום ראשון הבא הסרט יגיע ל-100,000 צופים, או די קרוב לזה.

===============

נתון מעניין מסוף השבוע שעבר בקופות בארץ: גם "שודדי הקריביים 4 " וגם "מהיר ועצבני 5 " הגיעו לסכום זה בקופות: שניהם הכניסו בארץ 2.34 מיליון דולר. "שודדי הקריביים" אחרי ארבעה סופי שבוע, "מהיר ועצבני" אחרי חמישה סופי שבוע. ההבדל? כמות הכרטיסים. בגלל ש"שודדי" נוקרן בתלת מימד, הסכום הנ"ל מייצג כ-200,000 כרטיסים, בעוד הסכום הנ"ל מייצג עבור "מהיר ועצבני" כ-250,000 כרטיסים.

ו"המאמין" נפל. בסוף השבוע הראשון שלו בארץ נמכרו לו רק כ-3,000 כרטיסים בעשר בתח קולנוע בלבד.

================

סוף סוף הגיעה ההודעה הרשמית לעיתונות על סרטים הישראלים בפסטיבל ירושלים, אז הוספתי ועדכנתי את הפוסט המקורי מלפני עשרה ימים. לרשימת הסרטים באורך מלא בתחרות הצטרף "עמק תפארת" של הדר פרידליך. זה מעלה את מספר הבמאיות בתחרות לשלוש. סרטה של מאיה קניג נקרא עכשיו "אורחים לרגע" (לשעבר "שקרים בז'"). לתחרות התיעודית הצטרף "ג'יפסי דיווי" של רחל לאה ג'ונס. והוספתי את סרטי החוויה היהודית וברוח החופש.

והבשורה הכי משמחת של היום: "טבלואיד", סרטו החדש של ארול מוריס, יוקרן בירושלים. אדיר. זה כרגע אחד הסרטים שאני הכי מחכה להם.

We'll always have Paris

אפשר להגיד ש"חצות בפריז" ממשיך רעיונות שבהם התחיל וודי אלן עוד ב"שחק אותה סם". שם היה זה ריק מקזבלנקה – זה שאמר לאילזה שתמיד תהיה להם פריז – שייעץ לגיבור על חיי האהבה שלו; וכאן, המינגוויי וגרטרוד סטיין מייעצים לגיבור על חייו כסופר. מתוך העצות האמנותיות, הוא לומד את האידיאל שעליו לשאוף אליו בחיים ובאהבה. ובכלל, גיבור שנכנס לתוך עולם קסום, מכושף, שנדמה שהוא על גבול החלום או הפנטזיה (ומחוץ לזמן), יהיה לבסוף (ככל הנראה) המוטיב המרכזי שוודי אלן ישאיר אחריו בסרטיו – "שחק אותה סם", "ישנוני", "שושנת קהיר הסגולה", "צללים וערפל" – זאת, וגם גיבור שלומד מהאמנות אך לחיות. ולהבדיל משאר סרטיו הקודמים שצולמו מחוץ לניו יורק, נדמה שבין "שחק אותה סם", "כולם אומרים אני אוהב אותך" ואפילו הסוף של "סוף הוליוודי", פריז הסתתרה שם כשחקנית משנה – או המאהבת, לניו יורק, האשה החוקית – מאז ומתמיד.

פורסם ב"פנאי פלוס", 15.5.2011

מכיוון שחיבבתי את סרטו החדש של וודי אלן – אם כי "קום סי, קום סה" תהיה תשובה הוגנת יותר מבחינתי לשאלה "מה דעתך על הסרט?" – ומכיוון שכבר אמור להיות ידוע שאני מחובביו גדולים של אלן, בכל תקופה (אם כי, אני מודה, שבחמש השנים האחרונות מצאתי את עצמי מגמגם כמה וכמה פעמים כשנדרשתי להגן עליו) – אני חייב לפתוח את העיון שלי ב"חצות בפריז", סרטו החדש, בתהייה מעט קנטרנית:

במשך בערך 40 שנה, ובערך 40 סרטים, לכל סרטיו של וודי אלן יש אותי סימן היכר בפתיחתם: קרדיטים באותיות לבנות על רקע שחור, כתובים תמיד באותו פונט (ווינדזור מוארך), כששמות השחקנים מופיעים כולם יחד בסדר אלפאביתי, ובפסקול מתנגנת יצירת ג'ז, או שיר עתיק, שנשמע כאילו הוא מנוגן מתקליט ישן (גם בעידן הסאונד הדיגיטלי של ימינו). "חצות בפריז" אינו שונה. יש בכך משהו מרגיע, כמובן: כשנכנסים לסרט של וודי אלן יודעים תמיד מהפריים הראשון שהגענו למקום הנכון. תחושה של מסורת, של המשכיות, של בית. מצד שני, אני מכיר יוצרים מהעולם מספיק זמן כדי לדעת שאף אחד לא באמת אוהב למחזר את עצמו או להיות מקוטלג באותו מקום לאורך זמן, מה שגורם לי לתהות: האם וודי אלן הפך לאסיר בתוך סימני ההיכר של עצמו?

הסיטואציה שבה חי אלן ברוב העשור האחרון היא כזאת: אחרי שגילה שהוא לא מצליח יותר להשיג מימון אמריקאי לסרטיו, הוא החל להיענות להצעות מצד מפיקים זרים לבוא לצלם סרטים במדינותיהם. וכך הוא המיר ברוב סרטיו האחרונים (למעט "מה שעובד") את הנוף הניו יורקי שהיה כה מזוהה עם סרטיו בנוף לונדוני (חמישה סרטים), קטלוני (סרט אחד) ועכשיו צרפתי (אם כי, יש לזכור שפריז כבר הופיעה כשחקנית משנה אצלו לפני כן ב"כל אחד אומר אני אוהב אותך"). אני מניח שלתקציב הסרט מלווה לרוב תנאי מפורש: הצג את נופי עירנו. עשה ללונדון/ברצלונה/פריז את מה שעשית לניו יורק. בתחילה נדמה היה שאלן ממילא שולף תסריטים שהיו לו מוכנים ופשוט המיר את הלוקיישן בעזרת פקודת חפש/חלף במעבד התמלילים. אבל ב"חצות בפריז", וגם ב"ויקי כריסטינה ברצלונה", נראה שאלן מראש כתב תסריט מוזמן על סמך הצעת העבודה שהוא קיבל. אבל התהייה שלי קטנה יותר: האם באותה הצעת עבודה אלן גם מתחייב לתת למשקיעיו את הטאץ' ה"וודי-אלני" ולהקפיד להשתמש בסימני ההיכר של סרטיו, קרי אותיות הקרדיטים והמוזיקה הנוסטלגית? האם, לרגע, לא חשב לעצמו אלן שהוא רוצה לנסוץ משהו אחר אבל נעצר על ידי משקיע (ספרדי? צרפתי?) שאמר לו "לא!"? או שמא וודי אלן הוא האיש הראשון שיודע שהוא חייב להחזיק את המותג של עצמו, ולתת לקהל שלו – שהולך ומזדקן איתו – את אותו חיוך נעים של היכרות כשהוא נכנס לסרטיו?

המחשבה על יחסיו של אלן עם האנשים המממנים את סרטיו האחרונים עולה גם למראה סצינת הפתיחה. כרגיל, מוזיקת ג'ז עתיקה. וכרגיל, שוטים של אקספוזיציה שיציגו לנו את העיר בה מתרחשת העלילה. זו מוסכמה כזאת, 2-3 שוטים להראות באיזו עיר, באיזו תקופה ובאיזו עונה אנחנו נמצאים. אלן בעצמו השתמש בפתיח מעין זה באופן מושלם ב"מנהטן". אלא שחולפים אותם 2-3 שוטים, ומגיעים עוד. ועוד. ועוד. להערכתי היו שם לפחות מאה שוטים של נופי פריז בדקות הפתיחה המוזיקליות של הסרט. זה כמעט קומי. תהיתי האם זו אובססיה – להציג את העיר באופן כה אינטנסיבי, לשורר לה שיר אהבה פוטוגני כה בוטה מיד בפתיחת הסרט – או שמא התרסה כלפי המפיקים. רוצים שוטים יפים של העיר?! קחו מאה ותחנקו איתם! קצת כמו שמפיקיו של גודאר דרשו ממנו שישלב עירום של בריז'יט ברדו בסרטו "הבוז", בתמורה למימונם, והוא – עצבני שכמוהו – תקע שוט שלה עירומה על השטיח מיד בפתיחת הסרט, בלי קשר לכלום, כמי שאומר קיבלתם את מבוקשכם, עכשיו תנו לי את הכסף והניחו לי לעשות את הסרט שלי בשקט.

מצד שני, כשמתוודעים לגיבור הסרט (אוון ווילסון, שהוא לדעתי פשוט הליהוק המושלם ביותר לסרטי וודי אלן בני ימינו), ולאהבה שלו לפריז – במיוחד פריז בגשם – סצינת הפתיחה הארכנית (אך היפה) הזאת מקבלת צידוק. ראינו את הנוף מנקודת מבטו של הגיבור, תייר בעיר, שמגלה את נופי התיירות, פינות החמד, וממשיך לצעוד בעיר מבוקר עד לילה, במזג אוויר יבש וגשום.

"חצות בפריז" מעלה בראשי את השאלות האלה – על חופש אמנותי, פשרות ורצון להיצמד למוכר –  כי הסרט מנהל דיון שנון למדי עם כל עניין הנוסטלגיה והכמיהה לעבר אחר, לכאורה טוב יותר. גיבור הסרט הוא תסריטאי הוליוודי מצליח, אך שחתום על סרטים רדודים שהוא עצמו מתעב, שמנסה לכתוב רומן ראשון ומתאהב בפריז. עד כדי כך שבביקור משפחתי בה הוא מתחיל לפנטז לעבור לגור בעיר, למורת רוחה של ארוסתו (רייצ'ל מקאדמס, שחקנית שאני מאוד מחבב אבל שנורא עיצבנה אותי בסרט הזה). התסריטאי כה לכוד ברצון שלו לברוח אל העבר, שהוא מקבל את משאלתו. זה מעין "ישנוני" בהפוך, במקום מסע קדימה בזמן, זהו מסע אחורה: הוא מוצא פינת רחוב קסומה שבכל יום בחצות מחזירה אותו לפריז של שנות ה-20, התקופה ממנה הוא שוב השראה. וכאן אלן מתחיל טריפ מדהים של ניים-דרופינג. שם הוא פוגש את המוזה שלו (מריון קוטיאר) שדווקא עורגת לתקופה אחרת, פריז של סוף המאה ה-19. מה שמעלה את השאלה: למה אנחנו כל הזמן מפנטזים על מקום אחר וזמן אחר במקום להיות מרוצים בכאן ובעכשיו? שאלה קצת מצחיקה כשהיא באה ממישהו כמו וודי אלן, האיש שמעולם לא השתמש בקטע מוזיקלי שנכתב אחרי 1940 בסרטיו. ואולי, האיש שבגיל 75 רוצה להזכיר לנו שאולי בעוד 80 שנה מישהו יביט לאחור אל ימינו וימצא עצמו מוצף נוסטלגיה אל הימים האלה, של 2011, בהם מישהו כמו – נגיד, וודי אלן – חי ופעל וביים וניגן והסתובב ברחובות. והתגעגע לעבר טוב יותר, ממנו הוא שואב את השראתו.

נ.ב: ניים דרופינג

יתכן ויהיו כאלה שייראו ברשימת כל השמות שצצים פתאום ב"חצות בפריז" מעין ספוילר. יתכן. זה אכן מאוד משעשע לפגוש בהם בלי הכנה. ויותר משעשע לנסות לזהות את כולם לבד. וודי אלן מקדיש לצופיו המתוחכמים שעשועון אינטלקטואלי מרענן למדי. הנה כמה וכמה מהם, למי שכבר צפה: המינגווי, פיקאסו, דאלי (אדריאן ברודי), בונואל, מאן ריי, פיצג'רלד, ט.ס אליוט, ג'וזפין בייקר, גרטרוד סטיין, אנרי מאטיס. אבל אז מגיעים עוד, וזה כבר ממש ספוילר, אז היזהרו: דגה, גוגן, טולוז-לוטרק. רק הרהור אחד: יש לי תחושה שהסרט הזה, שבו לארנסט המינגווי יש תפקיד כה מרכזי, יהיה שנוא למדי על ידי כל מי שמעריץ את המינגוויי.

ואחרי כל הטיזרים, הנה הטריילר הראשון האמיתי של "החבובות". וכמו הסרטים הטובים של "החבובות" מימי ג'ים הנסון, הרעיון הבסיסי נכון: זהו סיפור שואו-ביזנס, של איסוף החבורה והעלאת המופע מחדש.