אנחנו ממתינים בסבלנות לשמוע אילו סרטים ישראליים (ולא רק) יגיעו לפסטיבל לוקרנו המתקרב. האם ערן ריקליס, שזכה שם בשנה שעברה בפרס חביב הקהל עם "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", יחזור לשם גם השנה עם "פלייאוף" שלו? ומה עם שאר הישראליים?

בינתיים מגיעה הידיעה על נוכחות ישראלית ראשונה בלוקרנו: תום שובל הוזמן לשבת בחבר השופטים של תחרות הסרט הקצר בפסטיבל. שובל, שסרט קצר חדש שלו יתחרה בפסטיבל ירושלים, אמור להתחיל לביים את סרטו האחרוך הראשון, "הנוער", בהמשך השנה.

==================

ומיד אחרי לוקרנו מגיע פסטיבל ונציה. יהיה מעניין לראות איך תהיה ההתפלגות הישראלית בין שני הפסטיבלים הדי סמוכים האלה – גיאוגרפית וקלנדרית. בינתיים, בשורה ראשונה מכיוון ונציה: סרטו החדש של ג'ורג' קלוני כבמאי (וכשחקן) יהיה סרט הפתיחה ב-31 באוגוסט. הסרט הוא דרמה פוליטית על סקנדל בימי קמפיין בחירות בשם "The Ides of March". ומכיוון שאני מניח שסרט שג'ורג' קלוני מביים/מככב בו בוודאי יגיע להקרנות מסחריות בישראל, זו תהיה שעת מבחן למפיצים. כך נדע מה הם באמת חושבים עלינו, צופיהם. התרגום העברי המקובל של "Ides of March", שמוכר בעיקר בזכות "יוליוס קיסר" של שייקספיר, הוא "אידו של מארס". או "אידיו של מארס". או "אידי מארס". האם יעזו מפיצי ישראל להפיץ סרט של ג'ורג' קלוני עם השם "אידו של מארס"? הסרט מבוסס על המחזה "Farragut North", המבוסס על קמפיין הבחירות של הווארד דין ב-2004. מכיוון שפראגוט נורת הוא שמה של תחנת רכבת תחתית בוושינגטון די.סי, למפיצים יש את האפשרות להתחמק באלגנטיות משם הסרט וללכת על ניסיון לתרגם דווקא את שם המחזה. נגיד ל"וושינגטון תחתית". אבל למה משהו אומר לי שבסוף זה יגיע למשהו כמו "המועמד והיצאנית", לא?

=================

שני סרטים טובים וראויים לצפייה יוצאים בסוף השבוע, והנה שני ראיונות טובים וראויים לקריאה עם הבמאים שלהם: אבנר שביט ראיין את וודי אלן על "חצות בפריז". ואלון הדר ראיין ל"סופשבוע" של "מעריב" את אלון זינגמן, הבמאי של "בין השמשות", סרט ישראלי מוצלח למדי ומאוד נוגע ללב, שרק על הצילום הסינמסקופי שלו מגיעה לו הורדת כובע.

=============

אני מחכה לשמוע האם ארול מוריס עצמו יגיע לפסטיבל ירושלים יחד עם סרטו החדש "טבלואיד". פעם קודמת הוא היה בארץ, באותו פסטיבל, עם "מר מוות" שלו. ובינתיים, מוריס עידכן בטוויטר שלו שהוא מתחיל לעבוד על סרט תיעודי חדש. ובינתיים, במדור שלו באתר של "הניו יורק טיימס" השיק מוריס מאמר חדש פרי עטו – בן חמישה חלקים – שבו הוא מתאר איך הוא גילה לאחרונה לגמרי במקרה שאחיו הבכור, נואל מוריס, היה אחד ממציאי האי-מייל. על הדרך בתוך מה שנראה מו סיפור מדעי היי-טקי, זה גם מאמר נוגע ללב, שבו לראשונה מוריס חושף קצת מעצמו ולא רק אחרים, ומספר על הטרגדיות המשפחתיות שאיתן גדל: אביו נפטר מדום לב בגיל 43, כשמוריס היה בן שנתיים; אחיו מת ב-1982 בגיל 40, כשמוריס היה בן 34. ואמו הלכה לעולמה ממה שנראה כמו לב שבור זמן לא רב אחר כך.

הילדה הקטנה שלי חשפה לגמרי במקרה שערוריה גדולה. טוב, לא באמת. לא חשפה ולא שערוריה, אבל שמעו קטע.

בת השש – שתכף תתחיל להיות מכונה כאן "בת השבע" (לא להתבלבל עם בת התשע שכונתה בבלוג הזה "בת השבע" לפני שנתיים) – רצתה יום הולדת קולנועי. התחלנו לברר מחירים. הכי זול? סינמה סיטי. 2000 שקל כולל מע"מ ל-40 ילדים ומטה. המחיר כולל סרט (מתוך המלאי המוצג בבית הקולנוע באותו יום, ובתנאי שחלפו כבר שבועיים מבכורתו), פופקורן, ממתק ושתיה לכל ילד. לסרט בתלת מימד צריך להוסיף בערך 400 שקל. ביס פלאנט המחיר מעט יקר יותר, אבל לא בהרבה. בקולנוע לב המחיר יקר עוד יותר, במיוחד לקבוצה של 30 ילדים בהקרנת פילם. ובכל זאת, לכל מקום יש את היתרונות והחסרונות שלו. (והדרך האמיתית שבה הורים ממוצעים יכולים להרשות לעצמם יום הולדת כזה זה לחבור לעוד זוג הורים, או יותר, שילדיהם חוגגים יום הולדת בתאריך סמוך ומאותה כיתה, כדי שהעלויות יתחלקו בין שלושה, ואף לארבעה).

לבסוף בחרנו באוזן השלישית, מכמה וכמה טעמים, בעיקר מתוך התחשבות בלא מעט מהורי הכיתה שאין להם רכב. אמנם ההקרנה באוזן השלישית היא מדי.וי.די ולא מפילם (בת הכמעט-שבע קצת התבאסה מזה), אבל מלאי הסרטים הזמין גדול בהרבה. המחיר מודולרי למדי, ויכול בסידור נכון בקלות להיות זול משמעותית משאר האופציות. הבחירה באוזן השלישית היתה גם בעקבות בחירתה של הילדה בסרט אותו היא רצתה להקרין לחבריה לכיתה: "גנוב על הירח", שכבר לא נמצא במלאי של בתי הקולנוע הפעילים. אבל שבגלל שמדובר במי שבקרוב יהיו בוגרים טריים של כיתה א', זו צריכה להיות הגרסה המדובבת לעברית.

אז מה הבעיה, תשאלו.

ובכן, הילדה קלעה בול: "גנוב על הירח" מעולם לא יצא בדי.וי.די בארץ מדובב לעברית. איך זה יתכן? ובכן, בירור מהיר חושף אמת שחמקה ממני עד כה: אין אף מפיץ שמחזיק כרגע את זכויות ההפצה של יוניברסל בדי.וי.די בישראל. כך שתשכחו מלמצוא את "מהיר ועצבני 5 " בדי.וי.די מתורגם לעברית בהמשך השנה. או את "מסיבת רווקות". או את "פול" (הגנוז). או את "הופ ארנב". או את "סקוט פילגרים". סרטי יוניברסל בארץ גנוזים בפורמט הביתי. אני מניח שזהי די משחרר אתכם מבחינה חוקית (או לפחות מצפונית) להוריד אותם באינטרנט, לא?

במשך שנים, יוניברסל הופצה בדי.וי.די בארץ על ידי גלובוס-יונייטד. ואז היא עברה להד ארצי. ואז הד-ארצי נמכרה ליונייטד קינג, והממונה על ההגבלים העסקיים אסר על החברה לקבל לידיה חזרה את יוניברסל. ואז יוניברסל פתחה במו"מ עם מפיצי הדי.וי.די הנותרים (זה פחות או יותר משאיר רק את פורום פילם מבין הגדולים, ואת קולנוע לב וסרטי אורלנדו מבין הקטנים), אבל ממה שהבנתי המחירים שיוניברסל ביקשו היו גבוהים מדי עבור החברות הישראליות שהחליטו לוותר בינתיים. והקהל בארץ נותר נטול שרות. תודה רבה לכולם.

אז "גנוב על הירח" לא יהיה ביום ההולדת. אבל בינתיים מגיעות בשורות מכיוון יס והוט: הסרט יוקרן אצלם – דיבוב לעברית והכל – במהלך הקיץ. ואכן, הדרך היחידה לראות את סרטי יוניברסל הגנוזים – למי שלא מוריד או משאיל סרטים מיובאים – היא כרגע בערוצי הסרטים בכבלים ובלוויין בלבד. ההקרנה שלהם של "מקגרובר" לפני שבועיים, אם כך, היתה בכורה הארצית של הסרט בכל פורמט אפשרי. כך, מן הסתם, יהיה בעוד שנה גם עם "פול".

עדכון קופות שבועי: הפקת "הערת שוליים" מדווחת שבסוף השבוע השלישי הגיע מניין הכרטיסים ל-80,000. זה אומר שאחרי סוף שבוע ראשון בו נמכרו כ-20,000 כרטיסים, במהלך השבוע השני נמכרו לסרט 34,000 כרטיסים, ובשבוע השלישי נמכרו 26,000 כרטיסים. בקצב הזה, ואם לא תהיה נפילה חדה במכירות, קל לאמוד שעד יום ראשון הבא הסרט יגיע ל-100,000 צופים, או די קרוב לזה.

===============

נתון מעניין מסוף השבוע שעבר בקופות בארץ: גם "שודדי הקריביים 4 " וגם "מהיר ועצבני 5 " הגיעו לסכום זה בקופות: שניהם הכניסו בארץ 2.34 מיליון דולר. "שודדי הקריביים" אחרי ארבעה סופי שבוע, "מהיר ועצבני" אחרי חמישה סופי שבוע. ההבדל? כמות הכרטיסים. בגלל ש"שודדי" נוקרן בתלת מימד, הסכום הנ"ל מייצג כ-200,000 כרטיסים, בעוד הסכום הנ"ל מייצג עבור "מהיר ועצבני" כ-250,000 כרטיסים.

ו"המאמין" נפל. בסוף השבוע הראשון שלו בארץ נמכרו לו רק כ-3,000 כרטיסים בעשר בתח קולנוע בלבד.

================

סוף סוף הגיעה ההודעה הרשמית לעיתונות על סרטים הישראלים בפסטיבל ירושלים, אז הוספתי ועדכנתי את הפוסט המקורי מלפני עשרה ימים. לרשימת הסרטים באורך מלא בתחרות הצטרף "עמק תפארת" של הדר פרידליך. זה מעלה את מספר הבמאיות בתחרות לשלוש. סרטה של מאיה קניג נקרא עכשיו "אורחים לרגע" (לשעבר "שקרים בז'"). לתחרות התיעודית הצטרף "ג'יפסי דיווי" של רחל לאה ג'ונס. והוספתי את סרטי החוויה היהודית וברוח החופש.

והבשורה הכי משמחת של היום: "טבלואיד", סרטו החדש של ארול מוריס, יוקרן בירושלים. אדיר. זה כרגע אחד הסרטים שאני הכי מחכה להם.

We'll always have Paris

אפשר להגיד ש"חצות בפריז" ממשיך רעיונות שבהם התחיל וודי אלן עוד ב"שחק אותה סם". שם היה זה ריק מקזבלנקה – זה שאמר לאילזה שתמיד תהיה להם פריז – שייעץ לגיבור על חיי האהבה שלו; וכאן, המינגוויי וגרטרוד סטיין מייעצים לגיבור על חייו כסופר. מתוך העצות האמנותיות, הוא לומד את האידיאל שעליו לשאוף אליו בחיים ובאהבה. ובכלל, גיבור שנכנס לתוך עולם קסום, מכושף, שנדמה שהוא על גבול החלום או הפנטזיה (ומחוץ לזמן), יהיה לבסוף (ככל הנראה) המוטיב המרכזי שוודי אלן ישאיר אחריו בסרטיו – "שחק אותה סם", "ישנוני", "שושנת קהיר הסגולה", "צללים וערפל" – זאת, וגם גיבור שלומד מהאמנות אך לחיות. ולהבדיל משאר סרטיו הקודמים שצולמו מחוץ לניו יורק, נדמה שבין "שחק אותה סם", "כולם אומרים אני אוהב אותך" ואפילו הסוף של "סוף הוליוודי", פריז הסתתרה שם כשחקנית משנה – או המאהבת, לניו יורק, האשה החוקית – מאז ומתמיד.

פורסם ב"פנאי פלוס", 15.5.2011

מכיוון שחיבבתי את סרטו החדש של וודי אלן – אם כי "קום סי, קום סה" תהיה תשובה הוגנת יותר מבחינתי לשאלה "מה דעתך על הסרט?" – ומכיוון שכבר אמור להיות ידוע שאני מחובביו גדולים של אלן, בכל תקופה (אם כי, אני מודה, שבחמש השנים האחרונות מצאתי את עצמי מגמגם כמה וכמה פעמים כשנדרשתי להגן עליו) – אני חייב לפתוח את העיון שלי ב"חצות בפריז", סרטו החדש, בתהייה מעט קנטרנית:

במשך בערך 40 שנה, ובערך 40 סרטים, לכל סרטיו של וודי אלן יש אותי סימן היכר בפתיחתם: קרדיטים באותיות לבנות על רקע שחור, כתובים תמיד באותו פונט (ווינדזור מוארך), כששמות השחקנים מופיעים כולם יחד בסדר אלפאביתי, ובפסקול מתנגנת יצירת ג'ז, או שיר עתיק, שנשמע כאילו הוא מנוגן מתקליט ישן (גם בעידן הסאונד הדיגיטלי של ימינו). "חצות בפריז" אינו שונה. יש בכך משהו מרגיע, כמובן: כשנכנסים לסרט של וודי אלן יודעים תמיד מהפריים הראשון שהגענו למקום הנכון. תחושה של מסורת, של המשכיות, של בית. מצד שני, אני מכיר יוצרים מהעולם מספיק זמן כדי לדעת שאף אחד לא באמת אוהב למחזר את עצמו או להיות מקוטלג באותו מקום לאורך זמן, מה שגורם לי לתהות: האם וודי אלן הפך לאסיר בתוך סימני ההיכר של עצמו?

הסיטואציה שבה חי אלן ברוב העשור האחרון היא כזאת: אחרי שגילה שהוא לא מצליח יותר להשיג מימון אמריקאי לסרטיו, הוא החל להיענות להצעות מצד מפיקים זרים לבוא לצלם סרטים במדינותיהם. וכך הוא המיר ברוב סרטיו האחרונים (למעט "מה שעובד") את הנוף הניו יורקי שהיה כה מזוהה עם סרטיו בנוף לונדוני (חמישה סרטים), קטלוני (סרט אחד) ועכשיו צרפתי (אם כי, יש לזכור שפריז כבר הופיעה כשחקנית משנה אצלו לפני כן ב"כל אחד אומר אני אוהב אותך"). אני מניח שלתקציב הסרט מלווה לרוב תנאי מפורש: הצג את נופי עירנו. עשה ללונדון/ברצלונה/פריז את מה שעשית לניו יורק. בתחילה נדמה היה שאלן ממילא שולף תסריטים שהיו לו מוכנים ופשוט המיר את הלוקיישן בעזרת פקודת חפש/חלף במעבד התמלילים. אבל ב"חצות בפריז", וגם ב"ויקי כריסטינה ברצלונה", נראה שאלן מראש כתב תסריט מוזמן על סמך הצעת העבודה שהוא קיבל. אבל התהייה שלי קטנה יותר: האם באותה הצעת עבודה אלן גם מתחייב לתת למשקיעיו את הטאץ' ה"וודי-אלני" ולהקפיד להשתמש בסימני ההיכר של סרטיו, קרי אותיות הקרדיטים והמוזיקה הנוסטלגית? האם, לרגע, לא חשב לעצמו אלן שהוא רוצה לנסוץ משהו אחר אבל נעצר על ידי משקיע (ספרדי? צרפתי?) שאמר לו "לא!"? או שמא וודי אלן הוא האיש הראשון שיודע שהוא חייב להחזיק את המותג של עצמו, ולתת לקהל שלו – שהולך ומזדקן איתו – את אותו חיוך נעים של היכרות כשהוא נכנס לסרטיו?

המחשבה על יחסיו של אלן עם האנשים המממנים את סרטיו האחרונים עולה גם למראה סצינת הפתיחה. כרגיל, מוזיקת ג'ז עתיקה. וכרגיל, שוטים של אקספוזיציה שיציגו לנו את העיר בה מתרחשת העלילה. זו מוסכמה כזאת, 2-3 שוטים להראות באיזו עיר, באיזו תקופה ובאיזו עונה אנחנו נמצאים. אלן בעצמו השתמש בפתיח מעין זה באופן מושלם ב"מנהטן". אלא שחולפים אותם 2-3 שוטים, ומגיעים עוד. ועוד. ועוד. להערכתי היו שם לפחות מאה שוטים של נופי פריז בדקות הפתיחה המוזיקליות של הסרט. זה כמעט קומי. תהיתי האם זו אובססיה – להציג את העיר באופן כה אינטנסיבי, לשורר לה שיר אהבה פוטוגני כה בוטה מיד בפתיחת הסרט – או שמא התרסה כלפי המפיקים. רוצים שוטים יפים של העיר?! קחו מאה ותחנקו איתם! קצת כמו שמפיקיו של גודאר דרשו ממנו שישלב עירום של בריז'יט ברדו בסרטו "הבוז", בתמורה למימונם, והוא – עצבני שכמוהו – תקע שוט שלה עירומה על השטיח מיד בפתיחת הסרט, בלי קשר לכלום, כמי שאומר קיבלתם את מבוקשכם, עכשיו תנו לי את הכסף והניחו לי לעשות את הסרט שלי בשקט.

מצד שני, כשמתוודעים לגיבור הסרט (אוון ווילסון, שהוא לדעתי פשוט הליהוק המושלם ביותר לסרטי וודי אלן בני ימינו), ולאהבה שלו לפריז – במיוחד פריז בגשם – סצינת הפתיחה הארכנית (אך היפה) הזאת מקבלת צידוק. ראינו את הנוף מנקודת מבטו של הגיבור, תייר בעיר, שמגלה את נופי התיירות, פינות החמד, וממשיך לצעוד בעיר מבוקר עד לילה, במזג אוויר יבש וגשום.

"חצות בפריז" מעלה בראשי את השאלות האלה – על חופש אמנותי, פשרות ורצון להיצמד למוכר –  כי הסרט מנהל דיון שנון למדי עם כל עניין הנוסטלגיה והכמיהה לעבר אחר, לכאורה טוב יותר. גיבור הסרט הוא תסריטאי הוליוודי מצליח, אך שחתום על סרטים רדודים שהוא עצמו מתעב, שמנסה לכתוב רומן ראשון ומתאהב בפריז. עד כדי כך שבביקור משפחתי בה הוא מתחיל לפנטז לעבור לגור בעיר, למורת רוחה של ארוסתו (רייצ'ל מקאדמס, שחקנית שאני מאוד מחבב אבל שנורא עיצבנה אותי בסרט הזה). התסריטאי כה לכוד ברצון שלו לברוח אל העבר, שהוא מקבל את משאלתו. זה מעין "ישנוני" בהפוך, במקום מסע קדימה בזמן, זהו מסע אחורה: הוא מוצא פינת רחוב קסומה שבכל יום בחצות מחזירה אותו לפריז של שנות ה-20, התקופה ממנה הוא שוב השראה. וכאן אלן מתחיל טריפ מדהים של ניים-דרופינג. שם הוא פוגש את המוזה שלו (מריון קוטיאר) שדווקא עורגת לתקופה אחרת, פריז של סוף המאה ה-19. מה שמעלה את השאלה: למה אנחנו כל הזמן מפנטזים על מקום אחר וזמן אחר במקום להיות מרוצים בכאן ובעכשיו? שאלה קצת מצחיקה כשהיא באה ממישהו כמו וודי אלן, האיש שמעולם לא השתמש בקטע מוזיקלי שנכתב אחרי 1940 בסרטיו. ואולי, האיש שבגיל 75 רוצה להזכיר לנו שאולי בעוד 80 שנה מישהו יביט לאחור אל ימינו וימצא עצמו מוצף נוסטלגיה אל הימים האלה, של 2011, בהם מישהו כמו – נגיד, וודי אלן – חי ופעל וביים וניגן והסתובב ברחובות. והתגעגע לעבר טוב יותר, ממנו הוא שואב את השראתו.

נ.ב: ניים דרופינג

יתכן ויהיו כאלה שייראו ברשימת כל השמות שצצים פתאום ב"חצות בפריז" מעין ספוילר. יתכן. זה אכן מאוד משעשע לפגוש בהם בלי הכנה. ויותר משעשע לנסות לזהות את כולם לבד. וודי אלן מקדיש לצופיו המתוחכמים שעשועון אינטלקטואלי מרענן למדי. הנה כמה וכמה מהם, למי שכבר צפה: המינגווי, פיקאסו, דאלי (אדריאן ברודי), בונואל, מאן ריי, פיצג'רלד, ט.ס אליוט, ג'וזפין בייקר, גרטרוד סטיין, אנרי מאטיס. אבל אז מגיעים עוד, וזה כבר ממש ספוילר, אז היזהרו: דגה, גוגן, טולוז-לוטרק. רק הרהור אחד: יש לי תחושה שהסרט הזה, שבו לארנסט המינגווי יש תפקיד כה מרכזי, יהיה שנוא למדי על ידי כל מי שמעריץ את המינגוויי.

ואחרי כל הטיזרים, הנה הטריילר הראשון האמיתי של "החבובות". וכמו הסרטים הטובים של "החבובות" מימי ג'ים הנסון, הרעיון הבסיסי נכון: זהו סיפור שואו-ביזנס, של איסוף החבורה והעלאת המופע מחדש.

פורסם ב"פנאי פלוס", 15.6.2011

ג'ורג' היקנלופר, במאי הסרט "העסקן", התפרסם דווקא כדוקומנטריסט משובח בזכות סרטו התיעודי "לבבות המאפליה". הסרט ההוא, שחוגג השנה יום הולדת עשרים, בו הוא לקח את חומרי הגלם שצילמה אלינור קופולה, אשתו של פרנסיס, על הסט של "אפוקליפסה עכשיו" וערך אותם לאחד סרטים המבעיתים על הטירוף שנקרא עשיית סרטים. "לבבות המאפליה" מציג היטב איך במאי נכנס כל כך לדמות, לתוך סמי האשליה של הקולנוע, עד שהוא הופך בעצמו לדיקטטור מטורף – מעין קולונל קורץ – שמסכן את חייו שלו, ואת חיי אלה הסומכים עליו. וטירוף הוא מחלה מידבקת: נדמה שכל מי שהיה שם על הסט המטורלל הזה בפיליפינים קצת איבד את דעתו.

מאז, היקנלופר – שהלך לעולמו בגיל 47 לפני מספר חודשים, רגע לפני בכורת "העסקן" – נע הלוך ושוב בין סרטי תעודה וסרטי עלילה, כשדווקא סרטי תעודה שלו היו טובים בהרבה מהסרטים העלילתיים. אבל בכולם הסתתר קו תימאטי מאחד: אנשים שקשורים באופן כזה או אחר לעסקי השעשועים ושנפילתם הגדולה מגיעה כשהם שואפים יותר מדי מאוויר הפסגות הדליל ומפסיקים להבחין בין אמת ובדיה. זו הדרך שאני רוצה לקרוא גם את "העסקן", למרות שלכאורה מדובר בדרמה פוליטית. זו גם, להפתעתי הרבה (אחרי שלא חיבבתי אף אחד מסרטיו העלילתיים הקודמים), סרטו העלילתי הטוב ביותר, וסרט מהנה עד מאוד.

לכאורה, "העסקן" מספר סיפור שהכרנו מכותרות העיתונים הבינלאומיים מלפני כחמש שנים. למעשה, הסרט מספר סיפור על שחיתות שלטונית שכמוהו אנחנו קוראים כמעט מדי יום גם בעיתונות המקומית. זהו סיפורו של ג'ק אברמוף, שהיה לוביסט בכיר בוושינגטון. אם אתה איש עסקים או קבוצה בעלת אינטרס ואתה רוצה שחוק שמיטיב איתך, או מרע איתך, יעבור או יקבר, אתה שוכר שתדלן שיתווך בינך ובין נציגי השלטון כדי לעזור ולשכנע אותם מה הדרך הנכונה להצביע. לכאורה, אין בכך שום דבר פלילי. כל עוד באמת לא נעשים דברים פליליים. כמו שוחד. או איומים. או סחיטות. אבל מה ש"העסקן" מציג היטב הוא עד כמה העניין הזה שנקרא "שחיתות" הוא נזיל וגמיש וכמעט בלתי נראה. למעשה, זהו סרט ללא איש רע. אין כאן אף אחד מושחת, לפחות לא כמו שהיינו מצפים לראות שחיתות בקולנוע. אין נבל. יש אנשים שמאמינים בצדקת דרכם ובאמצעים שהם יעשו כדי שדרכם תנצח.

ומה צדקת דרכו של אברמוף? הוא מסטול לגמרי על אלוהים. הוא יהודי חובש כיפה, מת על "כנר על הגג", אוכל כשר, מעביר שיעור תורה שבועי בו הוא מראה איך התורה מלמדת אותנו שהרפובליקנים הם אנשי המפלגה הנבחרת על ידי הקדוש ברוך הוא. והוא יעשה כל דיל נכלולי שהוא יכול כי יש לו משימה: לגייס כספים כדי לבנות בית ספר יהודי לבניו, ולעסוק בעשרות מפעלי הצדקה שאותם הוא הקים, והם אלה שבאמת מעניינים אותו. בקיצור, האיש צדיק. נוכל, אבל צדיק. בחיי שהסרט הזה גרם לי לקרוא את הכתבות על פרשת הולילנד מסוף השבוע שעבר בטון אחר לגמרי ואיכשהו להבין איך קורה שאנשים חושבים שהם עושים טוב, בשעה שהמשטרה מודיעה להם שהם למעשה עברו על החוק.

אבל יש ב"העסקן" מימד נוסף, שאלוהים הוא רק חלק קטן ממנו: הקולנוע. וגם איזשהו שיגעון גדלות ודלוזיה. ג'ק אברמוף חולה על קולנוע. הוא כל הזמן מצטט סרטים. כבר בסצינת הפתיחה, בה נואם אברמוף לעצמו, מול ראי, בשעת צחצוח שיניים – קווין ספייסי במיטבו שם – הוא נראה לנו כבבואה בתוך בבואה ולא ברור לנו האם זה ציטוט-על-ציטוט-על-ציטוט. אברמוף גם הפיק סרטים לדולף לונדרגן, לפני שנטש את תעשיית האשליות ההולוודית ועבר לתעשיית האשליות הוושינגטונית. ונדמה שאיפשהו שם הוא איבד קשר עם המציאות. אברמוף הפך לדמות בסרט על חייו – משהו בין מיוזיקל לסרטי גנגסטרים – כשהוא לכל אורך הזמן הזה היה בטוח שכל מה שהוא עושה כשר למהדרין. היקנלופר – בעזרת התסריטאי נורמן סניידר (מי שכתב לדיוויד קרוננברג את "תאומי המריבה") – יצר כאן פרופיל מרתק, ומבוצע בדקדקנות מרשימה למדי – של אדם כה נגוע במגלומניה, שהוא בטוח שכל הקומגרס עובד עבורו. יש כאן גם אמירה מבדרת למדי על האופי של עסקני הקולנוע, שאם יבוא יום והם יעברו לוושינגטון הם ייעצרו כולם. בהוליווד כל העסקים האלה עדיין חוקיים.

צבעי הפנדה

פורסם ב"פנאי פלוס", 15.6.2011

מתברר שיש לי בעיה חמורה עם "קונג פו פנדה" – שסרט ההמשך שלו, הפעם בתלת מימד, יוצא עכשיו בארץ: אני מוצא את הדמות הראשית בסרט, דב פנדה עצלן שהפך למאסטר קונג-פו, די בלתי נסבלת. יש בו משהו לא נעים ולא מצחיק. לרגעים נדמה שקצת כמו "גרין הורנט" מדובר במעין גיבור בעל משקל עודף שכולו אחיזת עיניים, ושהוא לוקח את הקרדיט לעבודת הלחימה והחוכמה שעושים חבריו לצוות. זה היה יכול להיות מצחיק, אבל לא ממש חינוכי לצופינו הצעירים. לכן ברגעי האמת הדמות – שרוב הסרט אנחנו מתרשמים שאינה חכמה במיוחד – כן מצליחה להיות גיבורה של ממש, ולהפגין הברקות של שכל ומיומנות לחימה. סרט ההמשך אמנם ממשיך את הסיפור, אבל הסרט עצמו דומה באופן מייאש לסרט הראשון. יש כמה סצינות יפות, שתים-שלוש בדיחות, וקטעי הפלאשבק עוברים לסגנון האנימציה אחר ויפה מאוד. אבל כל החבילה האסתטית הזאת מתלבשת על עלילה דו שלבית לא מאוד מעניינת. בנתיב האחד, פו הפנדה וחבריו יוצאים להביס טווס מרושע שמאיים על סין עם תותחים ואבק שריפה. ובעלילת המשנה הופך קונג פו פנדה למעין הארי פוטר, כשהפנדה מגלה שהוא למעשה מאומץ (דבר שדי הבנו בסרט הראשון למראה אביו… האווז), ושלנבל בו הוא נלחם יש קשר – מי היה מאמין! – למה שקרה להוריו בילדותו, כשהחליטו למסור אותו לאימוץ כדי להגן על חייו. אבל הכי מאכזב מבחינתי: קטעי הקונג פו, גם בתלת מימדיותם, לא כאלה מפעימים. אז נותרנו עם שידור חוזר לסרט הראשון מכל בחינה: נדמה לי שבני שבע-שמונה (בנים בעיקר) מתלהבים מהסרט הזה. אני כבר לא.

האמת, אם הסידור הוא כזה שעכשיו כל שבוע נקבל טיזר של "החבובות" שגם צוחק על הסרט הגדול שיוצא באותו סוף-שבוע, אני אהיה די מבסוט. הטיזרים האלה, בינתיים, מוצלחים. רוחו של ג'ים הנסון שורה עליהם. יש כאן שתי בדיחות (מטה-קולנועיות) מוצלחות.

חברת סאמיט גייסה את כריסטופר נולן ("התחלה") ודיוויד פינצ'ר ("הרשת החברתית") לפרומו חדש ל"עץ החיים" של טרנס מאליק, בו השניים מסבירים למה טרנס מאליק הוא במאי גדול, ולמה הסרט שלו נפלא. כל זה, מתוך כוונה לעשות משהו די נועז: להגדיל את ההפצה של הסרט הזה באמריקה בתוך שבועיים למאות בתי קולנוע. זה עשוי להפוך את "עץ החיים" לסרט האוונגרד עם ההפצה הכי רחבה אי פעם, לא?

אגב, שמתם לב שבכל פעם שרואים את השמש בפריים היא פחות או יותר באותה נקודה בשמיים? זו אחת הסיבות שלוקח למאליק כל כך הרבה זמן לצלם את סרטיו. הוא יכול לצלם (צילומי חוץ) בערך שלוש שעות בכל יום בלבד.

לורי אנדרסון, לפני כשעתיים באוזן השלישית. צילום: אמיר שרצר

לורי אנדרסון  הגיעה היום לאוזן השלישית, ושוחחה עם קומץ מעריצים. אני (אי"ה) אראה אותה ביום ראשון בהיכל התרבות.

אסא אופק מ"האוזן השלישית" מוסיף קצת על השיחה שניהלה אנדרסון עם מעריציה שהגיעו: "היא דיברה על מה שהוביל אותה לכתוב את המופע החדש שלה (נאום הפרידה של אמא שלה ממיטת ערש הדוויי);  וגם דיברה על כך שכישלון דווקא יוצר פוטנציאל והזדמנויות שמאפשר. היא המחישה זאת באנקדוטה מהאולפן: רגעי האושר בהם היא ובריאן אינו נתקלו בכשלונות וידעו לתעל זאת למשהו מוצלח;  ואיבחנה שהניו יורקים והתל אביבים דומים באופים. 'הם החליטו להיות מהירים', היא אמרה, 'מסתכלים כל הזמן לא על מה שיש אלא על מה עוד יש'".

רגע רגע, מה עם בריאן אינו? יש לה דיסק חדש איתו? או שזו אנקדוטה ישנה? ואפרופו בריאן אינו: בריאן פרי – לשעבר שותפו של אינו ברוקסי מיוזיק – יגיע לפגוש מעריצים באוזן השלישית ביום שלישי (21.6) ב-18:00.

ובעוד היא פה, מתפרסמת הידיעה שבעלה, לו ריד, עומד לשתף פעולה עם מטאליקה באלבום חדש. האמת, נשמע רעיון מעניין מאוד.

ובעוד אני קורא את זה, עלתה הידיעה המשמחת מאוד שאינטרפול יגיעו להופעה בארץ באוגוסט. צרפו לסידור העבודה.