פורסם ב"פנאי פלוס", 15.6.2011

ג'ורג' היקנלופר, במאי הסרט "העסקן", התפרסם דווקא כדוקומנטריסט משובח בזכות סרטו התיעודי "לבבות המאפליה". הסרט ההוא, שחוגג השנה יום הולדת עשרים, בו הוא לקח את חומרי הגלם שצילמה אלינור קופולה, אשתו של פרנסיס, על הסט של "אפוקליפסה עכשיו" וערך אותם לאחד סרטים המבעיתים על הטירוף שנקרא עשיית סרטים. "לבבות המאפליה" מציג היטב איך במאי נכנס כל כך לדמות, לתוך סמי האשליה של הקולנוע, עד שהוא הופך בעצמו לדיקטטור מטורף – מעין קולונל קורץ – שמסכן את חייו שלו, ואת חיי אלה הסומכים עליו. וטירוף הוא מחלה מידבקת: נדמה שכל מי שהיה שם על הסט המטורלל הזה בפיליפינים קצת איבד את דעתו.

מאז, היקנלופר – שהלך לעולמו בגיל 47 לפני מספר חודשים, רגע לפני בכורת "העסקן" – נע הלוך ושוב בין סרטי תעודה וסרטי עלילה, כשדווקא סרטי תעודה שלו היו טובים בהרבה מהסרטים העלילתיים. אבל בכולם הסתתר קו תימאטי מאחד: אנשים שקשורים באופן כזה או אחר לעסקי השעשועים ושנפילתם הגדולה מגיעה כשהם שואפים יותר מדי מאוויר הפסגות הדליל ומפסיקים להבחין בין אמת ובדיה. זו הדרך שאני רוצה לקרוא גם את "העסקן", למרות שלכאורה מדובר בדרמה פוליטית. זו גם, להפתעתי הרבה (אחרי שלא חיבבתי אף אחד מסרטיו העלילתיים הקודמים), סרטו העלילתי הטוב ביותר, וסרט מהנה עד מאוד.

לכאורה, "העסקן" מספר סיפור שהכרנו מכותרות העיתונים הבינלאומיים מלפני כחמש שנים. למעשה, הסרט מספר סיפור על שחיתות שלטונית שכמוהו אנחנו קוראים כמעט מדי יום גם בעיתונות המקומית. זהו סיפורו של ג'ק אברמוף, שהיה לוביסט בכיר בוושינגטון. אם אתה איש עסקים או קבוצה בעלת אינטרס ואתה רוצה שחוק שמיטיב איתך, או מרע איתך, יעבור או יקבר, אתה שוכר שתדלן שיתווך בינך ובין נציגי השלטון כדי לעזור ולשכנע אותם מה הדרך הנכונה להצביע. לכאורה, אין בכך שום דבר פלילי. כל עוד באמת לא נעשים דברים פליליים. כמו שוחד. או איומים. או סחיטות. אבל מה ש"העסקן" מציג היטב הוא עד כמה העניין הזה שנקרא "שחיתות" הוא נזיל וגמיש וכמעט בלתי נראה. למעשה, זהו סרט ללא איש רע. אין כאן אף אחד מושחת, לפחות לא כמו שהיינו מצפים לראות שחיתות בקולנוע. אין נבל. יש אנשים שמאמינים בצדקת דרכם ובאמצעים שהם יעשו כדי שדרכם תנצח.

ומה צדקת דרכו של אברמוף? הוא מסטול לגמרי על אלוהים. הוא יהודי חובש כיפה, מת על "כנר על הגג", אוכל כשר, מעביר שיעור תורה שבועי בו הוא מראה איך התורה מלמדת אותנו שהרפובליקנים הם אנשי המפלגה הנבחרת על ידי הקדוש ברוך הוא. והוא יעשה כל דיל נכלולי שהוא יכול כי יש לו משימה: לגייס כספים כדי לבנות בית ספר יהודי לבניו, ולעסוק בעשרות מפעלי הצדקה שאותם הוא הקים, והם אלה שבאמת מעניינים אותו. בקיצור, האיש צדיק. נוכל, אבל צדיק. בחיי שהסרט הזה גרם לי לקרוא את הכתבות על פרשת הולילנד מסוף השבוע שעבר בטון אחר לגמרי ואיכשהו להבין איך קורה שאנשים חושבים שהם עושים טוב, בשעה שהמשטרה מודיעה להם שהם למעשה עברו על החוק.

אבל יש ב"העסקן" מימד נוסף, שאלוהים הוא רק חלק קטן ממנו: הקולנוע. וגם איזשהו שיגעון גדלות ודלוזיה. ג'ק אברמוף חולה על קולנוע. הוא כל הזמן מצטט סרטים. כבר בסצינת הפתיחה, בה נואם אברמוף לעצמו, מול ראי, בשעת צחצוח שיניים – קווין ספייסי במיטבו שם – הוא נראה לנו כבבואה בתוך בבואה ולא ברור לנו האם זה ציטוט-על-ציטוט-על-ציטוט. אברמוף גם הפיק סרטים לדולף לונדרגן, לפני שנטש את תעשיית האשליות ההולוודית ועבר לתעשיית האשליות הוושינגטונית. ונדמה שאיפשהו שם הוא איבד קשר עם המציאות. אברמוף הפך לדמות בסרט על חייו – משהו בין מיוזיקל לסרטי גנגסטרים – כשהוא לכל אורך הזמן הזה היה בטוח שכל מה שהוא עושה כשר למהדרין. היקנלופר – בעזרת התסריטאי נורמן סניידר (מי שכתב לדיוויד קרוננברג את "תאומי המריבה") – יצר כאן פרופיל מרתק, ומבוצע בדקדקנות מרשימה למדי – של אדם כה נגוע במגלומניה, שהוא בטוח שכל הקומגרס עובד עבורו. יש כאן גם אמירה מבדרת למדי על האופי של עסקני הקולנוע, שאם יבוא יום והם יעברו לוושינגטון הם ייעצרו כולם. בהוליווד כל העסקים האלה עדיין חוקיים.

צבעי הפנדה

פורסם ב"פנאי פלוס", 15.6.2011

מתברר שיש לי בעיה חמורה עם "קונג פו פנדה" – שסרט ההמשך שלו, הפעם בתלת מימד, יוצא עכשיו בארץ: אני מוצא את הדמות הראשית בסרט, דב פנדה עצלן שהפך למאסטר קונג-פו, די בלתי נסבלת. יש בו משהו לא נעים ולא מצחיק. לרגעים נדמה שקצת כמו "גרין הורנט" מדובר במעין גיבור בעל משקל עודף שכולו אחיזת עיניים, ושהוא לוקח את הקרדיט לעבודת הלחימה והחוכמה שעושים חבריו לצוות. זה היה יכול להיות מצחיק, אבל לא ממש חינוכי לצופינו הצעירים. לכן ברגעי האמת הדמות – שרוב הסרט אנחנו מתרשמים שאינה חכמה במיוחד – כן מצליחה להיות גיבורה של ממש, ולהפגין הברקות של שכל ומיומנות לחימה. סרט ההמשך אמנם ממשיך את הסיפור, אבל הסרט עצמו דומה באופן מייאש לסרט הראשון. יש כמה סצינות יפות, שתים-שלוש בדיחות, וקטעי הפלאשבק עוברים לסגנון האנימציה אחר ויפה מאוד. אבל כל החבילה האסתטית הזאת מתלבשת על עלילה דו שלבית לא מאוד מעניינת. בנתיב האחד, פו הפנדה וחבריו יוצאים להביס טווס מרושע שמאיים על סין עם תותחים ואבק שריפה. ובעלילת המשנה הופך קונג פו פנדה למעין הארי פוטר, כשהפנדה מגלה שהוא למעשה מאומץ (דבר שדי הבנו בסרט הראשון למראה אביו… האווז), ושלנבל בו הוא נלחם יש קשר – מי היה מאמין! – למה שקרה להוריו בילדותו, כשהחליטו למסור אותו לאימוץ כדי להגן על חייו. אבל הכי מאכזב מבחינתי: קטעי הקונג פו, גם בתלת מימדיותם, לא כאלה מפעימים. אז נותרנו עם שידור חוזר לסרט הראשון מכל בחינה: נדמה לי שבני שבע-שמונה (בנים בעיקר) מתלהבים מהסרט הזה. אני כבר לא.

האמת, אם הסידור הוא כזה שעכשיו כל שבוע נקבל טיזר של "החבובות" שגם צוחק על הסרט הגדול שיוצא באותו סוף-שבוע, אני אהיה די מבסוט. הטיזרים האלה, בינתיים, מוצלחים. רוחו של ג'ים הנסון שורה עליהם. יש כאן שתי בדיחות (מטה-קולנועיות) מוצלחות.

חברת סאמיט גייסה את כריסטופר נולן ("התחלה") ודיוויד פינצ'ר ("הרשת החברתית") לפרומו חדש ל"עץ החיים" של טרנס מאליק, בו השניים מסבירים למה טרנס מאליק הוא במאי גדול, ולמה הסרט שלו נפלא. כל זה, מתוך כוונה לעשות משהו די נועז: להגדיל את ההפצה של הסרט הזה באמריקה בתוך שבועיים למאות בתי קולנוע. זה עשוי להפוך את "עץ החיים" לסרט האוונגרד עם ההפצה הכי רחבה אי פעם, לא?

אגב, שמתם לב שבכל פעם שרואים את השמש בפריים היא פחות או יותר באותה נקודה בשמיים? זו אחת הסיבות שלוקח למאליק כל כך הרבה זמן לצלם את סרטיו. הוא יכול לצלם (צילומי חוץ) בערך שלוש שעות בכל יום בלבד.

לורי אנדרסון, לפני כשעתיים באוזן השלישית. צילום: אמיר שרצר

לורי אנדרסון  הגיעה היום לאוזן השלישית, ושוחחה עם קומץ מעריצים. אני (אי"ה) אראה אותה ביום ראשון בהיכל התרבות.

אסא אופק מ"האוזן השלישית" מוסיף קצת על השיחה שניהלה אנדרסון עם מעריציה שהגיעו: "היא דיברה על מה שהוביל אותה לכתוב את המופע החדש שלה (נאום הפרידה של אמא שלה ממיטת ערש הדוויי);  וגם דיברה על כך שכישלון דווקא יוצר פוטנציאל והזדמנויות שמאפשר. היא המחישה זאת באנקדוטה מהאולפן: רגעי האושר בהם היא ובריאן אינו נתקלו בכשלונות וידעו לתעל זאת למשהו מוצלח;  ואיבחנה שהניו יורקים והתל אביבים דומים באופים. 'הם החליטו להיות מהירים', היא אמרה, 'מסתכלים כל הזמן לא על מה שיש אלא על מה עוד יש'".

רגע רגע, מה עם בריאן אינו? יש לה דיסק חדש איתו? או שזו אנקדוטה ישנה? ואפרופו בריאן אינו: בריאן פרי – לשעבר שותפו של אינו ברוקסי מיוזיק – יגיע לפגוש מעריצים באוזן השלישית ביום שלישי (21.6) ב-18:00.

ובעוד היא פה, מתפרסמת הידיעה שבעלה, לו ריד, עומד לשתף פעולה עם מטאליקה באלבום חדש. האמת, נשמע רעיון מעניין מאוד.

ובעוד אני קורא את זה, עלתה הידיעה המשמחת מאוד שאינטרפול יגיעו להופעה בארץ באוגוסט. צרפו לסידור העבודה.

כמו תמיד, גם השנה יתקיים פסטיבל קרלובי-וארי שבוע לפני פסטיבל ירושלים, וכמו תמיד אנשי ירושלים יהיו במתח האם עותקים של סרטים המציגים בשני הפסטיבלים יצליחו להגיע בזמן מצ'כיה לישראל. ובעוד אנחנו מחכים ל-24.6 כדי לשמוע מה תהיה התוכנית המלאה והרשמית של ירושלים (הנה הרשימה הלא מלאה והלא רשמית שאני ליקטתי), אנשי קרלובי-וארי פרסמו את שלהם.

ובכן, "בוקר טוב, אדון פידלמן" של יוסי מדמוני – שכבר יצא מסאנדאנס עם פרס לתסריט של ארז קו-אל – הוא הסרט הישראלי היחיד בתחרות הרשמית. במסגרת הלא-תחרותית, "פורום העצמאים", יוקרן הסרט הישראלי/פלסטיני "איש ללא סלולרי" של סאמח זועבי. שני הסרטים ככל הנראה יתחרו זה בזה בתחרות הפיצ'רים בירושלים. נציגות ישראלית נמצאת גם בחבר השופטים, בראשות אישטוון סאבו, בו תשב גם העיתונאית עדנה פיינרו.

אגב, לא ראיתי עדיין את סרטו של מדמוני, אבל אני חייב להגיד שהשם "בוקר טוב, אדון פילדמן" ממש לא מגרה אותי לרוץ לראות אותו. לעומת זאת, השם האנגלי של הסרט, "רסטורציה", מעולה בעיניי, וישר זורק אותי לתוך עולם שמסקרן אותי להיכנס אליו.

סרט הפתיחה של קרלובי-וארי יהיה "ג'יין אייר" של קארי פוקונאגה, וסרט הנעילה יהיה "חצות בפריז" של וודי אלן. שני הסרטים, אגב, יעלו לבתי הקולנוע בארץ יחד בסוף השבוע הבא (משונה שמפיציהם ישראליים לא נתנו אותם לפסטיבל ירושלים, לא?).

================

ואגב זוכי סאנדאנס: אבנר שביט מראיין את דרור שאול, לכבוד היציאה המחודשת של "מבצע סבתא" בדי.וי.די. לאן הוא נעלם? הוא לא, הוא יושב וכותב פרויקטים עתידיים.

"החותם השביעי"

התמונה הזאת לקוחה מ"החותם השביעי", אחד הסרטים שצילם גונאר פישר לאינגמר ברגמן.  התמונה לקוחה מהאתר של קרייטיריון, שהעלו עוד כמה מהפריימים הכי מרשימים של פישר, שהלך השבוע לעולמו בגיל 99. פישר וברגמן שיתפו פעולה עד 1960, כשאז עבר ברגמן לעבוד עם סוון ניקוויסט כצלם. אבל עד אז, פישר צילם לו את "תותי בר", "החותם השביעי" ו"מעיין הבתולים" (בין השאר).

=============

אני מניח שיהיה נכון לאזן את חיבת חדשות המוות שלי עם הבשורה שנטלי פורטמן ילדה בן.

============

ולענייני חולין: "אנטרטיינמנט וויקלי" מדווח שאנשי הפעלולים שוב מנסים להשפיע על האקדמיה האמריקאית לכלול פרס על הישגיהם. האמת, צודקים! אם יש אוסקר לספרים ולמאפרים, ולאנשי אפקטים שיושבים כל היום מול מחשב בסטודיו ממוזג, בוודאי מגיע אוסקר גם לאלה על הסט שחוטפים את המכות, נופלים את הנפילות ומרסקים את המכוניות, היחידים על הסט שנמצאים בסכנת מוות. זו לא הפעם הראשונה שהם פונים לאקדמיה בבקשה שיקדישו להם פסלון. הם אפילו מציעים שהפרס לא יוענק בשידור החי, אבל שכן ישדרו קליפ של מיטב הפעלולים של השנה. כן! אני בעד!

אגב, אני חושב שלא רק לפעלולנים מגיע אוסקר, אלא גם למלהקים. לדעתי, הם בעלי התפקיד היחידים שמופיעים בכותרות הפתיחה של סרט ואין להם ייצוג אוסקרי. גם הם בעבר ניסו לשכנע את האקדמיה להוסיף להם קטגוריה. אני מניח שזה עוד יקרה מתישהו.

===============

דארן ארונופסקי רוצה לביים גרסת עתירת תקציב לסיפור תיבת נוח, והוא רוצה את כריסטיאן בייל לתפקיד הראשי. אני מאוד סקרן לראות את ארונופסקי מעבד את התורה, אבל איכשהו נדמה לי שארונופסקי ותקציבים גדולים זה חיבור שסופו תמיד טראגי.

=================

האייטמים איכשהו קשורים. נטלי פורטמן זכתה באוסקר על תפקידה ב"ברבור שחור" של דארן ארונופסקי (סרט שהופק ב-12 מיליון דולר), ושם גם פגשה את בן זוגה, שהיה כוראוגרף הסרט. וכריסטיאן בייל זכה באוסקר על "פייטר", שארונופסקי היה אמור לביים, אבל פרש ממנו ונשאר רק אחד המפיקים.

במבט לאחור על חיי כצופה קולנוע אני חושב שהיו כמה מוסדות שאני חב להם את ההשכלה הקולנועית שלי: סינמטק תל אביב וקולנוע פריז בשנות השמונים; החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב בתחילת שנות התשעים; ופסטיבלי הקולנוע בירושלים ובחיפה מאז. לא רק שבזכותם אני לומד על יוצרים חדשים שאני מקפיד בזכותם לעקוב אחריהם (צאי מינג ליאנג, בנדק פליגאוף, וכו'), אלא בכל פעם שהם משקיעים בנו ומביאים תוכנית רטרוספקטיבית משוחזרת, אני משלים פערים וחורים. בין סרטים שמעולם לא ראיתי על מסך קולנוע, ובין סרטים שפשוט מעולם לא ראיתי.

השנה יערוך פסטיבל ירושלים מחווה לבמאי שאפילו בכלל לא שמעתי עליו: פייר אטקס. מתברר שמדובר ביוצר צרפתי שבין 1963 ל-1971 ביים חמישה סרטים באורך מלא ושלושה סרטים קצרים; מתברר שעל אחד מהם הוא זכה באוסקר; מתברר שז'אן-קלוד קארייר היה הפרטנר היצירתי הקבוע שלו; ומתברר שלפני שנהיה במאי הוא עבד עם יוצרים כמו ז'אק טאטי ורובר ברסון, כשחקן וכשותף לכתיבה; ומתברר שהוא עדיין חי ופעיל, בגיל 83; ומתברר שבגלל סכסוך משפטי כל הסרטים שלו נגנזו בשנות השבעים, ורק בשנה שעברה יצאו מהקפאה, שוחזרו וכעת מסתובבים בעולם בין פסטיבלים; ומתברר שהתזמון לתחייה המחודשת הזאת פשוט מושלם – פייר אטקס מופיע בתפקיד מרכזי בסרטו החדש של אקי קאוריסמקי, "Le Havre" (וגם בסרטים האחרונים של אוטר יוסליאני וז'אן-פייר ז'ונה), ואחרי שישבתי וראיתי את סרטיו אני מבין שגם "הארטיסט" של מישל האזאנאוויציוס, שהיה שיחת היום בקאן, מאוד מושפע מסרטיו של אטקס (ובייחוד מסרט בשם "יו יו", שמתחיל כסרט אילם בשחור לבן); ומתברר שאטקס עצמו יצר את סרטיו בהשראתם הברורה של טאטי, צ'פלין וקיטון, ושכמותם סרטיו כמעט נטולים דיאלוג, מרובים באפקטים קוליים, ומתמקדים במימיקה חתומת המבע של אטקס.

בקיצור: חתיכת תגלית. ואיזו סתימה של בור ענק בהשכלה. מדהים.

הנה כמתאבן, הסרט הקצר "יום נישואים שמח" (12 דקות), שיצר אטקס עם ז'אן-קלוד קארייר, ושעליו הוא זכה ב-1963 באוסקר לסרט הקצר. הסרט נותן תחושה טובה למדי לגבי סוג ההומור המינורי, הפנטומימאי, שבשאר סרטיו:

ועכשיו, אחרי שראיתי כמה מסרטיו, הנה תוספת.

פורסם ב"פנאי פלוס", 22.6.2011

עד לפני כשבועיים מעולם שמעתי את השם פייר אטקס. מתברר שהשחקן הצרפתי הזה היה פרטנר יצירתי לבמאים כמו ז'אק טאטי ורובר ברסון, ובאחרונה הוא אף שיחק בסרטיהם החדשים של אוטר יוסליאני ואקי קאוריסמקי. אבל התגלית האמיתית היא שהקומיקאי הזה היה גם במאי לרגע ושבמהלך שנות הששים ביים חמישה סרטים באורך מלא, ושלושה סרטים קצרים. על אחד מהם הוא אפילו זכה באוסקר. חלקם אף הגיעו להקרנות מסחריות בישראל של תחילת שנות השבעים. אלא שאז תסבוכת משפטית ומחלוקת סביב זכויות גרמה לכך שהסרטים האלה ייגנזו, ואז ילכו ויירקבו בארכיוני קולנוע, ויישכחו. עד שבשנה שעברה התסבוכת המשפטית נפתרה, הסרטים נשלפו מהמחסנים וזכו לרסטורציה משובחת, שהחזירה אותם למסכים בפסטיבלי קולנוע. אחרי הפסטיבל בירושלים תנדוד המחווה הזאת לשאר הסינמטקים בארץ.

מדובר בגילוי של ממש. פייר אטקס הושפע מאוד מצ'רלי צ'פלין, באסטר קיטון וז'אק טאטי וכמותם ניסה לעשות קומדיות כמעט אילמות שמתמקדות בסיטואציות קומית נטולות מלל המבוססות על מימיקה והומור פיזי. כמו טאטי, אביו הרוחני האמיתי, ההומור שבסרטיו מאוד מינורי, לעיתים כמעט בלתי מורגש. אין שם ספלסטיק וירטואוזי ואקרובטי ופאנץ'-ליינים היסטריים. הכל מרוחק ואירוני.

אז נכון, אפשר להודות: אטקס אינו טאטי, או צ'פלין או קיטון, אבל בכל אד מהסרטים שלו שנחשפו לפתע מולי היו כמה וכמה סצינות מבריקות ממש, שלא היו מביישות אף אחד מהמאסטרים הגדולים ההם. כמו טאטי הוא מרבה לעבוד עם עריכת סאונד שמעניקה לכל חפץ בפריים תפקיד קומי; כמו קיטון הוא נשאר עם פנים חתומות לחלוטין; כמו צ'פלין הוא מוצא רגעים קטנים ועדינים בהם ההומור פוגש רגש אנושי מלא כנות.

חמישה סרטים יוקרנו במחווה הרושלמית (ואחר כך בשאר הארץ): "המחזר", סרט הבכורה של אטקס; "יו-יו", "העיקר הבריאות", "תנו צ'אנס לאהבה" והסרט התיעודי "ארץ זבת חלב ודבש". אם אתם הרפתקני קולנוע אמיתיים, צפו בכל ארבעת סרטיו העלילתיים. אם אתם רק רוצים טעימה, בחרו בין "המחזר" ובין "תנו צ'אנס לאהבה", שניהם סרטים בהם אטקס מגלם גיבור המשוטט בנבכי עולם האהבה. בכל אחד מהם יש כמה רגעים נפלאים של קולנוע והומור.

ובגילוי מאוחר, מתגלים גם ששותפיו של אטקס ליצירותיו התקדמו הלאה בחיים. התסריטאי שאיתו הוא עבד בכל סרטיו היה ז'אן-קלוד קארייר, לימים בכיר תסריטאי צרפת ("שובו של מרטין גר", ו"סירנו דה ברז'רק", עליו זכה באוסקר); ואת סרטיו האחרונים צילם ז'אן בופטי, שבסוף שנות השבעים הגיע לישראל לצלם כאן את "הלהקה" של אבי נשר.

תייקו תחת "אמרתי לכם!". עכשיו זה רשמי, למי שלא האמין לשמועה שלי מלפני שבוע: "סופר 8 " יהיה סרט הפתיחה של פסטיבל ירושלים. ציון נאנוס העלה את הידיעה הרשמית בחדשות 2 הערב. "סופר 8 " בוים על ידי ג'יי.ג'יי אברמס על פי רעיון של סטיבן ספילברג. הסרט יצא בסוף השבוע האחרון באמריקה, והתגובות עליו מתלהבות למדי. זה כנראה אומר שהסרט יעלה להקרנות מסחריות בארץ או כבר באותו יום (7.7) או שבוע אחרי (14.7). למרות זאת, "סופר 8 " נשאר בתאריך היציאה המקורי שלו: 28.7.

===============

הרבה וידיאו ואודיו שהצטברו במהלך סוף השבוע האמריקאי וצצו מולי היום. את קונן אובריאן ראיתם? הנה עוד אחד:

האחים כהן התיישבו לשיחה בת שעה וקצת עם נוח באומבך באולם הקולנוע החדש של לינקולן סנטר. נושא השיחה: פתיחות של סרטים. והם אכן הציגו סצינות פתיחה מהסרטים שלהם – כהן ובאומבך – ודיברו  על הבחירות שלהם. הם מגלים למשל שסרטם הבא יכיל הרבה מוזיקה חיה. ושאת "יהודי טוב" הם כינו בינם ובין עצמם, בזמן הכתיבה, "The Squid and the Whale 2" (בעברית – "חיים בין השורות 2" – זה נשמע פחות מצחיק).

האחים כהן לא מפגינים הרבה יותר אנרגיה ממה שהם חשפו במפגש איתם בתל אביב, אבל אולי בגלל שהם מדברים עם חבר ותיק שלהם וקולגה לעשיית סרטים, ולא עם חבורה אקדמאית שהם לא פגשו מעולם, הם לפחות קצת יותר דברנים.

===============

לורה זיסקין, מפיקה בכירה ואחת הנשים החזקות בהוליוודית, הלכה אמש לעולמה בגיל 61, ממחלת הסרטן. זיסקין הפיקה את ארבעת סרטי "ספיידרמן" האחרונים (הרביעי ייצא בשנה הבאה). היא גם הפיקה (לצד ארנון מילצ'ן) את "אשה יפה". היא עמדה בראש חברת פוקס 2000, חברה בת של אולפני פוקס שניסתה להפיק סרטים איכותיים ומאתגרים יותר, והיתה אחראית בין השאר על "מועדון קרב" (שבעקבות כשלונו היא פוטרה, יחד עם נשיא האולפן, כי יש גבול לכמה איכותיים ומאתגרים האולפן היה מוכן לקבל). היא הפיקה פעמיים את משדר האוסקרים. בעלה הוא התסריטאי אלווין סרג'נט, שזכה פעמיים באוסקר (על "ג'וליה" ועל "אנשים פשוטים"), אותו הביאה לכתוב את התסריט ל"ספיידרמן 2 ".

================

וואלה מדווחים שאנשי ג.ג מנסים לארגן שהפרמיירה האירופית של "הדיקטטור", סרטו הבא של סשה ברון כהן, תתקיים בישראל. זה בעוד 11 חודשים בערך. כזכור, ברון כהן מסתובב בישראל לא מעט. הוריו ישראליים לשעבר ויש לו כאן לא מעט משפחה. "בוראט" שלו היה הצלחה עצומה בארץ (לא מעט בזכות העובדה שברון כהן דיבר עברית משובשת בסצינות בהן הוא היה אמור לדבר קזחית) וסצינות מתוך "ברונו" צולמו בישראל. "הדיקטטור" מבוסס באופן חופשי על רומן מאת סדאם חוסיין. ומה שאני לא מבין: נניח והם יצליחו לארגן את הבכורה האירופית בישראל, איפה בדיוק היא תתקיים? רק בנייני האומה נשמע כמו אופציה סבירה תחת הנהגת רשת גלובוס.

קונן אובריאן, בוגר הארווארד, הוזמן על ידי אוניברסיטת דארטמות בניו המפשייר לקבל תואר כבוד ולנאום מול מחזור הבוגרים. נואמים משנים קודמות היו ביל קלינטון ומדלן אולברייט. מאחוריו ישב ג'ורג' בוש.  זה הנאום: