We'll always have Paris
אפשר להגיד ש"חצות בפריז" ממשיך רעיונות שבהם התחיל וודי אלן עוד ב"שחק אותה סם". שם היה זה ריק מקזבלנקה – זה שאמר לאילזה שתמיד תהיה להם פריז – שייעץ לגיבור על חיי האהבה שלו; וכאן, המינגוויי וגרטרוד סטיין מייעצים לגיבור על חייו כסופר. מתוך העצות האמנותיות, הוא לומד את האידיאל שעליו לשאוף אליו בחיים ובאהבה. ובכלל, גיבור שנכנס לתוך עולם קסום, מכושף, שנדמה שהוא על גבול החלום או הפנטזיה (ומחוץ לזמן), יהיה לבסוף (ככל הנראה) המוטיב המרכזי שוודי אלן ישאיר אחריו בסרטיו – "שחק אותה סם", "ישנוני", "שושנת קהיר הסגולה", "צללים וערפל" – זאת, וגם גיבור שלומד מהאמנות אך לחיות. ולהבדיל משאר סרטיו הקודמים שצולמו מחוץ לניו יורק, נדמה שבין "שחק אותה סם", "כולם אומרים אני אוהב אותך" ואפילו הסוף של "סוף הוליוודי", פריז הסתתרה שם כשחקנית משנה – או המאהבת, לניו יורק, האשה החוקית – מאז ומתמיד.
פורסם ב"פנאי פלוס", 15.5.2011
מכיוון שחיבבתי את סרטו החדש של וודי אלן – אם כי "קום סי, קום סה" תהיה תשובה הוגנת יותר מבחינתי לשאלה "מה דעתך על הסרט?" – ומכיוון שכבר אמור להיות ידוע שאני מחובביו גדולים של אלן, בכל תקופה (אם כי, אני מודה, שבחמש השנים האחרונות מצאתי את עצמי מגמגם כמה וכמה פעמים כשנדרשתי להגן עליו) – אני חייב לפתוח את העיון שלי ב"חצות בפריז", סרטו החדש, בתהייה מעט קנטרנית:
במשך בערך 40 שנה, ובערך 40 סרטים, לכל סרטיו של וודי אלן יש אותי סימן היכר בפתיחתם: קרדיטים באותיות לבנות על רקע שחור, כתובים תמיד באותו פונט (ווינדזור מוארך), כששמות השחקנים מופיעים כולם יחד בסדר אלפאביתי, ובפסקול מתנגנת יצירת ג'ז, או שיר עתיק, שנשמע כאילו הוא מנוגן מתקליט ישן (גם בעידן הסאונד הדיגיטלי של ימינו). "חצות בפריז" אינו שונה. יש בכך משהו מרגיע, כמובן: כשנכנסים לסרט של וודי אלן יודעים תמיד מהפריים הראשון שהגענו למקום הנכון. תחושה של מסורת, של המשכיות, של בית. מצד שני, אני מכיר יוצרים מהעולם מספיק זמן כדי לדעת שאף אחד לא באמת אוהב למחזר את עצמו או להיות מקוטלג באותו מקום לאורך זמן, מה שגורם לי לתהות: האם וודי אלן הפך לאסיר בתוך סימני ההיכר של עצמו?
הסיטואציה שבה חי אלן ברוב העשור האחרון היא כזאת: אחרי שגילה שהוא לא מצליח יותר להשיג מימון אמריקאי לסרטיו, הוא החל להיענות להצעות מצד מפיקים זרים לבוא לצלם סרטים במדינותיהם. וכך הוא המיר ברוב סרטיו האחרונים (למעט "מה שעובד") את הנוף הניו יורקי שהיה כה מזוהה עם סרטיו בנוף לונדוני (חמישה סרטים), קטלוני (סרט אחד) ועכשיו צרפתי (אם כי, יש לזכור שפריז כבר הופיעה כשחקנית משנה אצלו לפני כן ב"כל אחד אומר אני אוהב אותך"). אני מניח שלתקציב הסרט מלווה לרוב תנאי מפורש: הצג את נופי עירנו. עשה ללונדון/ברצלונה/פריז את מה שעשית לניו יורק. בתחילה נדמה היה שאלן ממילא שולף תסריטים שהיו לו מוכנים ופשוט המיר את הלוקיישן בעזרת פקודת חפש/חלף במעבד התמלילים. אבל ב"חצות בפריז", וגם ב"ויקי כריסטינה ברצלונה", נראה שאלן מראש כתב תסריט מוזמן על סמך הצעת העבודה שהוא קיבל. אבל התהייה שלי קטנה יותר: האם באותה הצעת עבודה אלן גם מתחייב לתת למשקיעיו את הטאץ' ה"וודי-אלני" ולהקפיד להשתמש בסימני ההיכר של סרטיו, קרי אותיות הקרדיטים והמוזיקה הנוסטלגית? האם, לרגע, לא חשב לעצמו אלן שהוא רוצה לנסוץ משהו אחר אבל נעצר על ידי משקיע (ספרדי? צרפתי?) שאמר לו "לא!"? או שמא וודי אלן הוא האיש הראשון שיודע שהוא חייב להחזיק את המותג של עצמו, ולתת לקהל שלו – שהולך ומזדקן איתו – את אותו חיוך נעים של היכרות כשהוא נכנס לסרטיו?
המחשבה על יחסיו של אלן עם האנשים המממנים את סרטיו האחרונים עולה גם למראה סצינת הפתיחה. כרגיל, מוזיקת ג'ז עתיקה. וכרגיל, שוטים של אקספוזיציה שיציגו לנו את העיר בה מתרחשת העלילה. זו מוסכמה כזאת, 2-3 שוטים להראות באיזו עיר, באיזו תקופה ובאיזו עונה אנחנו נמצאים. אלן בעצמו השתמש בפתיח מעין זה באופן מושלם ב"מנהטן". אלא שחולפים אותם 2-3 שוטים, ומגיעים עוד. ועוד. ועוד. להערכתי היו שם לפחות מאה שוטים של נופי פריז בדקות הפתיחה המוזיקליות של הסרט. זה כמעט קומי. תהיתי האם זו אובססיה – להציג את העיר באופן כה אינטנסיבי, לשורר לה שיר אהבה פוטוגני כה בוטה מיד בפתיחת הסרט – או שמא התרסה כלפי המפיקים. רוצים שוטים יפים של העיר?! קחו מאה ותחנקו איתם! קצת כמו שמפיקיו של גודאר דרשו ממנו שישלב עירום של בריז'יט ברדו בסרטו "הבוז", בתמורה למימונם, והוא – עצבני שכמוהו – תקע שוט שלה עירומה על השטיח מיד בפתיחת הסרט, בלי קשר לכלום, כמי שאומר קיבלתם את מבוקשכם, עכשיו תנו לי את הכסף והניחו לי לעשות את הסרט שלי בשקט.
מצד שני, כשמתוודעים לגיבור הסרט (אוון ווילסון, שהוא לדעתי פשוט הליהוק המושלם ביותר לסרטי וודי אלן בני ימינו), ולאהבה שלו לפריז – במיוחד פריז בגשם – סצינת הפתיחה הארכנית (אך היפה) הזאת מקבלת צידוק. ראינו את הנוף מנקודת מבטו של הגיבור, תייר בעיר, שמגלה את נופי התיירות, פינות החמד, וממשיך לצעוד בעיר מבוקר עד לילה, במזג אוויר יבש וגשום.
"חצות בפריז" מעלה בראשי את השאלות האלה – על חופש אמנותי, פשרות ורצון להיצמד למוכר – כי הסרט מנהל דיון שנון למדי עם כל עניין הנוסטלגיה והכמיהה לעבר אחר, לכאורה טוב יותר. גיבור הסרט הוא תסריטאי הוליוודי מצליח, אך שחתום על סרטים רדודים שהוא עצמו מתעב, שמנסה לכתוב רומן ראשון ומתאהב בפריז. עד כדי כך שבביקור משפחתי בה הוא מתחיל לפנטז לעבור לגור בעיר, למורת רוחה של ארוסתו (רייצ'ל מקאדמס, שחקנית שאני מאוד מחבב אבל שנורא עיצבנה אותי בסרט הזה). התסריטאי כה לכוד ברצון שלו לברוח אל העבר, שהוא מקבל את משאלתו. זה מעין "ישנוני" בהפוך, במקום מסע קדימה בזמן, זהו מסע אחורה: הוא מוצא פינת רחוב קסומה שבכל יום בחצות מחזירה אותו לפריז של שנות ה-20, התקופה ממנה הוא שוב השראה. וכאן אלן מתחיל טריפ מדהים של ניים-דרופינג. שם הוא פוגש את המוזה שלו (מריון קוטיאר) שדווקא עורגת לתקופה אחרת, פריז של סוף המאה ה-19. מה שמעלה את השאלה: למה אנחנו כל הזמן מפנטזים על מקום אחר וזמן אחר במקום להיות מרוצים בכאן ובעכשיו? שאלה קצת מצחיקה כשהיא באה ממישהו כמו וודי אלן, האיש שמעולם לא השתמש בקטע מוזיקלי שנכתב אחרי 1940 בסרטיו. ואולי, האיש שבגיל 75 רוצה להזכיר לנו שאולי בעוד 80 שנה מישהו יביט לאחור אל ימינו וימצא עצמו מוצף נוסטלגיה אל הימים האלה, של 2011, בהם מישהו כמו – נגיד, וודי אלן – חי ופעל וביים וניגן והסתובב ברחובות. והתגעגע לעבר טוב יותר, ממנו הוא שואב את השראתו.
נ.ב: ניים דרופינג
יתכן ויהיו כאלה שייראו ברשימת כל השמות שצצים פתאום ב"חצות בפריז" מעין ספוילר. יתכן. זה אכן מאוד משעשע לפגוש בהם בלי הכנה. ויותר משעשע לנסות לזהות את כולם לבד. וודי אלן מקדיש לצופיו המתוחכמים שעשועון אינטלקטואלי מרענן למדי. הנה כמה וכמה מהם, למי שכבר צפה: המינגווי, פיקאסו, דאלי (אדריאן ברודי), בונואל, מאן ריי, פיצג'רלד, ט.ס אליוט, ג'וזפין בייקר, גרטרוד סטיין, אנרי מאטיס. אבל אז מגיעים עוד, וזה כבר ממש ספוילר, אז היזהרו: דגה, גוגן, טולוז-לוטרק. רק הרהור אחד: יש לי תחושה שהסרט הזה, שבו לארנסט המינגווי יש תפקיד כה מרכזי, יהיה שנוא למדי על ידי כל מי שמעריץ את המינגוויי.
צבעי הפנדה
תגובות אחרונות