בקרב לא מעט ממכריי העוסקים בתקשורת ו/או בקולנוע, הטקסט של אורי קליין ב"גלריה" של יום שישי על פגישתו עם יוסף סידר היה שיחת היום בשלושת הימים האחרונים. הדעות היו חצויות: היו כאלה שחשבו שאסור היה לסידר לעשות את זה, ואחרים שהריעו לו על שעשה את זה. אבל מעניין יותר: רוב מוחלט של אנשים שדיברתי איתם ושלא קשורים לעולם הקולנוע/תקשורת לא הבינו בכלל מה הטקסט הזה עושה בעיתון. הוא פשוט לחלוטין לא עניין אותם ונראה להם טרחני וזניח. בעיניי זה היה רגע מכונן: בכיר במאי הקולנוע בישראל כרגע מנסה להעיר את בכיר מבקרי הקולנוע בישראל מתרדמתו.
הצטברו לי כמה וכמה דברים להגיד על כל הזה.
א. האם יוסף סידר היה צריך לעשות את זה? ובכן, לדעתי, חד משמעית כן. אבל אני חושב שהאופן שבו הוא עשה את זה הקטין את מה שהיה יכול להיות רגע מכונן בהרבה בתולדות יחסי ביקורת-יוצרים בקולנוע הישראלי.
למעשה, השאלה הראשונה צריכה היתה להיות האם היה על קליין להסכים לראיין את סידר (או לעורכיו בכלל להציע לו את הראיון). כזכור, קליין כתב עוד בקאן על "הערת שוליים" שהסרט טרחני. מכאן, שכל ראיון של קליין עם סידר יבוא מראש ממקום של שליליות, של ניגוח, של אי אהדה. לדעתי, ראיונות על אמנות – להבדיל מתחקירים נוקבים על עוולות, שאמורים להיות עימותיים – צריכים לבוא ממקום של הערכה. המראיין – בין אם הוא מבקר או כתב מגזין – מעריך את עבודת האמן ורוצה להעמיק בה. ראיונות שבאים ממקום של אדישות או אנטגוניזם לא רק שאינם נעימים לקריאה, הם לא יספקו שום תובנה אמיתית (השוו, למשל, את הראיון שערכה גבי בר-חיים עם בראבא ב"7 לילות" באותו יום. לא רק שבר-חיים הגיעה מאוד נלהבת מהמפגש, נדמה שהיה ביניהם קליק ושהיא פשוט נהנתה מכל רגע. זה גם הופך את הכתבה למאוד קריאה, אבל גם הוציא מבראבא מונולוגים פשוט פנטסטיים. חלקם, אגב, שופכים בדיעבד אור גם על פרשת קליין-סידר. עוד נגיע לזה).
אבל לסידר משהו ישב על הבטן והוא רצה לפרוק אותו. אני חושב שזה לא מקרי שהוא בחר דווקא בסרט הזה כדי לפרוק את זה. זה סרט שבו סידר, אם אני מנתח אותו נכון (את הסרט ואת יוצרו) בא לפרוק. אנחנו כל הזמן מדברים על אבא של סידר והממסד האקדמי, אבל זה למעשה סרט על החיפוש אחר הכרה והערכה וכבוד. ושבסופו של דבר, כולם זקוקים לה. ועם הסרט הזה, סידר מרגיש מספיק בטוח כדי לבוא לבכיר מבקרי הקולנוע בארץ ולהגיד לו: "תגיד, מה הקטע שלך איתי?".
אלא ש… מכיוון שסידר ידע כבר מה קליין חושב על סרטו, היחצנית שלו היתה צריכה להגיד להם לא. יש מספיק כתבי תרבות שמראיינים במאים במוסף ובגלריה. לא רק קליין. וקוראי "הארץ" החמיצו הזדמנות לקרוא ראיון עם אחד הבמאים המצליחים כרגע בארץ, שיחטט קצת במקומות שבהם האוטוביוגרפיה פוגשת את ההשראה, כפי שנוהגים בראיונות מסוג אלה.
אבל אני בטוח שאם אותה יחצנית היתה מציעה לעורכת "גלריה" שבעוד מספר שבועות סידר ישמח לשבת לשיחה עם קליין – שיחה שתוקלט ותתומלל ותוצג כשיחה בין השניים – ולדבר איתו על יוצרים ומבקרים. אני די משוכנע שקליין ועורכיו היה מסכימים. אם זה היה קורה בעוד חודש, נגיד, אפשר היה כבר להכתיר את "הערת שוליים" כלהיט או כפלופ, ולדבר גם על האספקט הזה: לא רק המבקר מול היוצר, אלא בעיקר המבקר מול הקהל.
מהלך כזה היה עובד טוב יותר. גם היינו מקבלים את הראיון הסטנדרטי, וגם דבריו של סידר היו נשמעים. כרגע יש טקסט של מבקר שבעיקר מביע פליאה על כך שמישהו בכלל קורא אותו.
ב. על מה הזעם של סידר? קליין כותב שסידר התעצבן עליו בגלל שמה שהוא כתב על הסרט מקאן מהווה מבחינתו של סידר ספוילר "שערורייתי" לסרט. קראתי מה שקליין כתב, ואני קצת תמה על סידר. זה ספוילר? קצת ציער אותי לחשוב שסידר חושב שכל חוויית הצפייה בסרט הכה מדוקדק שלו מונחת על הידיעה לגבי איזשהו פרט עלילתי שמגיע (אם אני זוכר נכון) לפני מחצית הסרט. זה לא ספוילר, זה הסרט עצמו. ולמעשה, ביני ובין עצמי, שורת התקציר של קליין לסרט מעניקה לו כמות רבה של דרמה וקונפליקט, ולכן ההפקה היתה צריכה לדעתי להשתמש בה ולא לבקש להסתיר מהלכי עלילה (יש לומר: "הערת שוליים" הוא סרט מרובה מאוד בפרטים, אבל יש בו למעשה רק שלושה מהלכי עלילה גדולים). אבל כמו בכל ריב בין בני זוג, די ברור שה"ספוילר" הוא רק מה שגרם להתפרצות, אבל יש שם מטען רגשי שנבנה כבר תקופה ממושכת שרק חיפש סיבה לפורקן. חבל רק שסידר לא חיכה עוד חודש.
ג. הטעות של סידר. קליין כותב שסידר טען נגדו שהוא מעדיף צורה על פני תוכן. מה?! זה מה שסידר באמת חושב? שקליין מעדיף צורה על פני תוכן? ושזה באמת הפער ביניהן כי סידר הוא במאי של "תוכן על פני צורה"? הו, הזעם העביר אותו על דעתו.
הלוואי שקליין היה מבקר שמעדיף צורה על פני תוכן. הלוואי והיה לנו בארץ מבקר פורמליסטי, כזה שמנתח סרטים רק על פי התחביר הקולנועי/הצורני ולא המילולי. זה יהיה כה מרענן. קליין, כמו רוב המקרים, מנתח סיפורים ודמויות בלבד. כמו רוב המבקרים בני דורו הוא מוסיף לביקורת גם ניתוח פוליטי/חברתי על השקפת העולם הניבטת מהסרט. באופן ייחודי לו, אבל שנהיה כבר די מיושן לטעמי, הוא מרבה לעסוק באלמנטים הפסיכואנליטיים של העלילה והדמויות, שריד ללימודי הקולנוע שלו בניו יורק. אתם מזהים כשהוא עובר למוד הפסיכואנליטי בביקורת שלו כשהוא מכניס את הצירוף "אבות סימבוליים". גישה הפסיכואנליטית לביקורת קולנוע, המשולבת בגישה מגדרית, היתה אופיינית לעולם האקדמיה הניו יורקי באמצע שנות השבעים, אז למד קליין קולנוע בניו יורק.
ד. אז מה רצה סידר מקליין? אם אני מבין נכון, ובהחה שאני לא משליך פנימה את תחושותיי האישיות, סידר לא רק בא לסגור חשבון לגבי עצמו, אלא לגבי דור שלם של קולנוענים. הוא חוזר מקאן, שם קיבל ביקורות מצוינות, פרס, רכישה על ידי תאגיד סוני, וזאת אחרי שסרטו הקודם הביא 300 אלף צופים והיה מועמד לאוסקר, ואחרי כל התשואות האלה יש רק אדם אחד שנותר חמוץ אליו: אורי קליין. כולם מריעים לסידר, חוץ מקליין. (זו כמובן לא המציאות ממש, אבל באופן ציורי כך הייתי מתאר את מה שנראית לי התחושה של סידר). וסידר לא לבד. כמה וכמה מאנשים שדיברו איתי בסוף השבוע תיארו מצב דומה: הקולנוע הישראלי נמצא במצב אדיר בשנים האחרונות מבחינת קל מקומי, הפצה בינלאומית ופסטיבלים בכירים, ורק אורי קליין לא מרוצה. קודם כל, בואו נבין מה הסאבטקסט של התחושה הזאת: שלשיטתם אורי קליין הוא המבקר החשוב ביותר בארץ, בעיתון החשוב ביותר בארץ. כי גם שניצר סולד מרוב הסרטים הישראליים, אבל איכשהו – בין אם זה בגלל העיתון בו שניצר כותב או המקום שביקורת הקולנוע תופסת ב"מעריב" – אין לו אותה השפעה.
זו בעיה עקבית עם קליין שאני כותב עליה מדי פעם כאן גם, בהשתאות. איך יתכן שהאיש הזה מחמיץ את הקולנוע הפנטסטי שנעשה כאן והוא לא מרוצה ממנו. מה הסיבה לכך? זה לא יכול להיות סתם טעם. אני משכנע שבדיפדוף אקראי של חודש אחורה תמצאו את קליין מחמיא לסרט קליל וזניח יותר מ"הערת שוליים". ואולי זה שוב עניין "האבות הסמליים": קליין, כאב סמלי של קולנועני ישראל, פשוט מחמיר איתם ומקפיד עליהם יותר מאשר עם הפושטקים האחרים בשכונה (הסרטים האמריקאיים), אבל זו דרכו להגיד "אני אוהב אותך" (ולראיה: אחרי כל הכתישה של "הערת שוליים" ביום שישי, הוא נתן לסרט 3.5 כוכבים ב"עכבר העיר", ציון שמעיד דווקא על חיבה גדולה).
ויש כנראה משהו שקשור בהבדל בין "שלנו" ו"שלהם". אתן דוגמה. הנה קטע של קליין מהטקסט שלו על "הערת שוליים": "מהי, למשל, מהות היחסים בין שקולניק הבן לאשתו (עלמה זק)? למה הוא מתכוון, למשל, כאשר הוא אומר לאשתו את המשפט הקשה שיש לה תפקיד אחד למלא והוא תפקיד האמא במשפחה – יש להם בן יוצא צבא שעדיין מחפש את עצמו – והיא לא ממלאת אותו? ייתכן שלמשפט הזה יש משמעות רבה לסידר, אך בגלל האופן שבו הוצגו היחסים בין שקולניק הבן לאשתו עד לאותו רגע, המשמעות אינה מתחוורת לצופים."
אלה מאותם רגעים שבהם נדמה לי שקליין מיתמם. או לחילופין שהוא דורש מהקולנוענים בארץ דבר שהוא לא מבקש מקולנוענים זרים. אם, למשל, האחים דארדן היו משאירים איזשהו אלמנט מרומז, מתואר בצורה עקיפה ומעודנת, באנדר-סטייטמנט, מציגים מערכת יחסים באמצעות לא יותר מליכסון מבט, יש לי תחושה שקליין היה מריע לאיפוק, לטיפול האינטליגנטי שלא עסוק בפירוש-יתר, לאופן המעודן שבו הם נוגעים בסוגיות גדולות באמצעים מרומזים בלבד, מבלי להאכיל אותנו בכפית. דומני שהוא לעיתים דורש מהבמאים הישראליים שיאכילו אותנו בכפית.
כתבתי את זה בעבר: אני לא יכול שלא לחשוד שבמבקרי הדור של קליין (נותרו והוא שניצר אחרונים, לא?) כמי שפשוט לא סומכים על היוצרים הישראליים. שמשפט שנותר תלוי באוויר הוא עבורם עדות לטעות, לחיפוף, לאי הקפדה, בשעה שאותו משפט אצל יוצר נערץ מחו"ל היה נתפס כשיאו של תחכום. כל כך הרבה פעמים קראתי אצל קליין את המשפט "אני לא בטוח שהוא בעצמו מודע ל…", שרומז לכך שלדעתו של המבקר חלק מההישגים, או הכשלונות, בסרט יצאו בפוקס, ושאילולא המבקר איש לא היה שם לב אליהם, כולל הבמאי עצמו. זה המקום שבו קליין, לדעתי, עדיין נאחז בקולנוע ישראלי עתיק יומין, ולא שם לב למה שקורה כאן, שהיוצרים הפועלים בארץ הם מהאמנים החכמים, המדויקים, הבקיאים והמנוסחים ביותר שיש לעולם להציע.
אני חושב שקליין מיתמם כשהוא כותב על מערכת היחסים בין ליאור אשכנזי ועלמה זק, כי נראה לי שהיא היתה כל כך ברורה, במעט מאוד הסצינות שביניהם, ושהיא עוברת התפתחות ברורה למדי: מהתכרבלות משותפת על הספה במרפסת, ועד לשינה במיטות נפרדות, ממש כמו אביו ואמו. אבל קליין דורש דווקא מהיוצרים הישראליים שיגידו עוד, שיבארו את זה שאינו דורש בירור. נדמה לי גם שאני יודע למה: קליין הוא גם מרצה באוניברסיטה, ויש סיכוי שלא מעט מהבמאים האלה היו תלמידיו. ומרצה אכן דורש מתלמידיו בעבודות סוף השנה שיכתבו בצורה ברורה את המשמעות, כדי לברר האם הם הבינו מה נלמד ומה צפו. אבל אמן אינו סטודנט באוניברסיטה יותר, הוא משאיר דברים פרומים ומרומזים, גם כדי להפעיל את צופים שיודעים להשלים לבד, ובעיקר כי לא צריך יותר. כל מי שאי פעם חי, היה בזוגיות, שוחח עם הוריו, יודע מה קורה בין לבין, גם בלי שנקבל סיפור רקע על מי היא דקלה שקולניק ומאיזה בית ומשפחה היא הגיעה ואיך היא והבן הכירו.
לכן, יש מסר שאני רוצה להעביר לקליין, רק כדי לכייל את ציפיותיו: כשאני מביט בעולם הקולנוע הבינלאומי, כפי שהצטייר בעיניי בשנים האחרונות עד לפסטיבל קאן האחרון, אני רוצה לרשום פור דה רקורד שבעיניי (ולדעתי, לא רק בעיניי) יוסף סידר הוא כרגע במאי בינלאומי יותר חשוב מהאחים דארדן. אני רוצה שזה יהיה כתוב ומנצח ומתועד וברור. ואגב, אני חושב שמישראל גם ארי פולמן כרגע הוא בעל מוניטין עולמיים גדולים יותר משל האחים דארדן. או לפחות לטעמי, ולפי סרגל הקולנוע שלי.
ד. מי לא רוצה שיאהבו אותו? זה מצחיק שהמפגש הזה קרה לבסוף בין סידר וקליין. מתוך שאני מכיר את שניהם היכרות שטחית בלבד, דווקא יש לי תחושה שמשהו באופי של שניהם די דומה. שניהם מעין ג'נטלמנים אנגליים קרירים ומרוחקים. הייתם מצפים שדווקא ארי פולמן או שמי זרחין, יוצרים עם טמפרמנט אחר לגמרי, הם אלה שיתנפלו מתישהו על קליין. אבל כבר די מזמן אני מרגיש שיש משהו שעולמם של במאים שקצת מזכיר שחקנים: אלה ואלה פשוט חיים כדי לקבל תשומת לב, ותשואות. ההבדל הוא שבמאים על פי רוב לא כל כך אקסהביציוניסטיים כמו שחקנים. בראבא בראיון ב"7 לילות" אומר את זה מפורשות. הוא רוצה שכולם יאהבו אותו ולכן הוא יעשה המון רעש ויהיה מאוד אנרגטי כדי להשיג את התשואות. אצל במאים זה כנראה דומה, רק האמצעים שונים.
לעומתם, מבקרים רוצים שאף אחד, אף פעם, לא יאהב אותם. סידר טעה בכך שהוא דרש מקליין – ובעקיפין מכל המבקרים – שיהיו יותר כמו במאים. זו בקשה ממש לא הגיונית. יש מקום לדון בפערים שבין מבקרים ויוצרים, יש לדון לשאול מה האחריות של המבקר, יש לדון לתהות מה בכלל אכפת ליוצר מה המבקר חושב עליו, והאם – אחרי כל כך הרבה הישגים ופרסים ותשואות, להיפגע מדעתו של מבקר אחד מעידה שאולי הבעיה אינה דווקא אצל המבקר אלא אצל זה שדורש שכולם יאהבו אותו (אני מכיר כמה וכמה יוצרים: כשכולם אוהבים אותם הם נכנסים לסרטים על כך שהם עשו סרט רדוד ובינוני שכולם אוהבים, וכשלא כולן אוהבים אותם הם נטרפים דווקא מהביקורות השליליות ולא שמים לב לכל הביקורות החיוביות). אבל מבקר בסופו של דבר נותר צופה אחד. לפעמים פשוט עם מגאפון קצת יותר חזק משל שאר הצופים.
לכן, אני חושב שהגיע הזמן שאפתח סדנה "יוצרים ומבקרים: לקראת חיים של הרמוניה", שקודם כל תלמד במאים "איך מתנהגים עם מבקרים", ואז לדעת איך לקרוא ביקורת.
או כמו שאמר לי פעם קולנוען: "אני מסכים עם כל מילה שאתה כותב, חוץ מכשאתה כותב על סרטיי".
================
תזכורת: אני מנתח את הביקורת של אורי קליין על "לבנון".
זה שעולה וזה שיורד
תגובות אחרונות