במבט לאחור על חיי כצופה קולנוע אני חושב שהיו כמה מוסדות שאני חב להם את ההשכלה הקולנועית שלי: סינמטק תל אביב וקולנוע פריז בשנות השמונים; החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב בתחילת שנות התשעים; ופסטיבלי הקולנוע בירושלים ובחיפה מאז. לא רק שבזכותם אני לומד על יוצרים חדשים שאני מקפיד בזכותם לעקוב אחריהם (צאי מינג ליאנג, בנדק פליגאוף, וכו'), אלא בכל פעם שהם משקיעים בנו ומביאים תוכנית רטרוספקטיבית משוחזרת, אני משלים פערים וחורים. בין סרטים שמעולם לא ראיתי על מסך קולנוע, ובין סרטים שפשוט מעולם לא ראיתי.

השנה יערוך פסטיבל ירושלים מחווה לבמאי שאפילו בכלל לא שמעתי עליו: פייר אטקס. מתברר שמדובר ביוצר צרפתי שבין 1963 ל-1971 ביים חמישה סרטים באורך מלא ושלושה סרטים קצרים; מתברר שעל אחד מהם הוא זכה באוסקר; מתברר שז'אן-קלוד קארייר היה הפרטנר היצירתי הקבוע שלו; ומתברר שלפני שנהיה במאי הוא עבד עם יוצרים כמו ז'אק טאטי ורובר ברסון, כשחקן וכשותף לכתיבה; ומתברר שהוא עדיין חי ופעיל, בגיל 83; ומתברר שבגלל סכסוך משפטי כל הסרטים שלו נגנזו בשנות השבעים, ורק בשנה שעברה יצאו מהקפאה, שוחזרו וכעת מסתובבים בעולם בין פסטיבלים; ומתברר שהתזמון לתחייה המחודשת הזאת פשוט מושלם – פייר אטקס מופיע בתפקיד מרכזי בסרטו החדש של אקי קאוריסמקי, "Le Havre" (וגם בסרטים האחרונים של אוטר יוסליאני וז'אן-פייר ז'ונה), ואחרי שישבתי וראיתי את סרטיו אני מבין שגם "הארטיסט" של מישל האזאנאוויציוס, שהיה שיחת היום בקאן, מאוד מושפע מסרטיו של אטקס (ובייחוד מסרט בשם "יו יו", שמתחיל כסרט אילם בשחור לבן); ומתברר שאטקס עצמו יצר את סרטיו בהשראתם הברורה של טאטי, צ'פלין וקיטון, ושכמותם סרטיו כמעט נטולים דיאלוג, מרובים באפקטים קוליים, ומתמקדים במימיקה חתומת המבע של אטקס.

בקיצור: חתיכת תגלית. ואיזו סתימה של בור ענק בהשכלה. מדהים.

הנה כמתאבן, הסרט הקצר "יום נישואים שמח" (12 דקות), שיצר אטקס עם ז'אן-קלוד קארייר, ושעליו הוא זכה ב-1963 באוסקר לסרט הקצר. הסרט נותן תחושה טובה למדי לגבי סוג ההומור המינורי, הפנטומימאי, שבשאר סרטיו:

ועכשיו, אחרי שראיתי כמה מסרטיו, הנה תוספת.

פורסם ב"פנאי פלוס", 22.6.2011

עד לפני כשבועיים מעולם שמעתי את השם פייר אטקס. מתברר שהשחקן הצרפתי הזה היה פרטנר יצירתי לבמאים כמו ז'אק טאטי ורובר ברסון, ובאחרונה הוא אף שיחק בסרטיהם החדשים של אוטר יוסליאני ואקי קאוריסמקי. אבל התגלית האמיתית היא שהקומיקאי הזה היה גם במאי לרגע ושבמהלך שנות הששים ביים חמישה סרטים באורך מלא, ושלושה סרטים קצרים. על אחד מהם הוא אפילו זכה באוסקר. חלקם אף הגיעו להקרנות מסחריות בישראל של תחילת שנות השבעים. אלא שאז תסבוכת משפטית ומחלוקת סביב זכויות גרמה לכך שהסרטים האלה ייגנזו, ואז ילכו ויירקבו בארכיוני קולנוע, ויישכחו. עד שבשנה שעברה התסבוכת המשפטית נפתרה, הסרטים נשלפו מהמחסנים וזכו לרסטורציה משובחת, שהחזירה אותם למסכים בפסטיבלי קולנוע. אחרי הפסטיבל בירושלים תנדוד המחווה הזאת לשאר הסינמטקים בארץ.

מדובר בגילוי של ממש. פייר אטקס הושפע מאוד מצ'רלי צ'פלין, באסטר קיטון וז'אק טאטי וכמותם ניסה לעשות קומדיות כמעט אילמות שמתמקדות בסיטואציות קומית נטולות מלל המבוססות על מימיקה והומור פיזי. כמו טאטי, אביו הרוחני האמיתי, ההומור שבסרטיו מאוד מינורי, לעיתים כמעט בלתי מורגש. אין שם ספלסטיק וירטואוזי ואקרובטי ופאנץ'-ליינים היסטריים. הכל מרוחק ואירוני.

אז נכון, אפשר להודות: אטקס אינו טאטי, או צ'פלין או קיטון, אבל בכל אד מהסרטים שלו שנחשפו לפתע מולי היו כמה וכמה סצינות מבריקות ממש, שלא היו מביישות אף אחד מהמאסטרים הגדולים ההם. כמו טאטי הוא מרבה לעבוד עם עריכת סאונד שמעניקה לכל חפץ בפריים תפקיד קומי; כמו קיטון הוא נשאר עם פנים חתומות לחלוטין; כמו צ'פלין הוא מוצא רגעים קטנים ועדינים בהם ההומור פוגש רגש אנושי מלא כנות.

חמישה סרטים יוקרנו במחווה הרושלמית (ואחר כך בשאר הארץ): "המחזר", סרט הבכורה של אטקס; "יו-יו", "העיקר הבריאות", "תנו צ'אנס לאהבה" והסרט התיעודי "ארץ זבת חלב ודבש". אם אתם הרפתקני קולנוע אמיתיים, צפו בכל ארבעת סרטיו העלילתיים. אם אתם רק רוצים טעימה, בחרו בין "המחזר" ובין "תנו צ'אנס לאהבה", שניהם סרטים בהם אטקס מגלם גיבור המשוטט בנבכי עולם האהבה. בכל אחד מהם יש כמה רגעים נפלאים של קולנוע והומור.

ובגילוי מאוחר, מתגלים גם ששותפיו של אטקס ליצירותיו התקדמו הלאה בחיים. התסריטאי שאיתו הוא עבד בכל סרטיו היה ז'אן-קלוד קארייר, לימים בכיר תסריטאי צרפת ("שובו של מרטין גר", ו"סירנו דה ברז'רק", עליו זכה באוסקר); ואת סרטיו האחרונים צילם ז'אן בופטי, שבסוף שנות השבעים הגיע לישראל לצלם כאן את "הלהקה" של אבי נשר.

תייקו תחת "אמרתי לכם!". עכשיו זה רשמי, למי שלא האמין לשמועה שלי מלפני שבוע: "סופר 8 " יהיה סרט הפתיחה של פסטיבל ירושלים. ציון נאנוס העלה את הידיעה הרשמית בחדשות 2 הערב. "סופר 8 " בוים על ידי ג'יי.ג'יי אברמס על פי רעיון של סטיבן ספילברג. הסרט יצא בסוף השבוע האחרון באמריקה, והתגובות עליו מתלהבות למדי. זה כנראה אומר שהסרט יעלה להקרנות מסחריות בארץ או כבר באותו יום (7.7) או שבוע אחרי (14.7). למרות זאת, "סופר 8 " נשאר בתאריך היציאה המקורי שלו: 28.7.

===============

הרבה וידיאו ואודיו שהצטברו במהלך סוף השבוע האמריקאי וצצו מולי היום. את קונן אובריאן ראיתם? הנה עוד אחד:

האחים כהן התיישבו לשיחה בת שעה וקצת עם נוח באומבך באולם הקולנוע החדש של לינקולן סנטר. נושא השיחה: פתיחות של סרטים. והם אכן הציגו סצינות פתיחה מהסרטים שלהם – כהן ובאומבך – ודיברו  על הבחירות שלהם. הם מגלים למשל שסרטם הבא יכיל הרבה מוזיקה חיה. ושאת "יהודי טוב" הם כינו בינם ובין עצמם, בזמן הכתיבה, "The Squid and the Whale 2" (בעברית – "חיים בין השורות 2" – זה נשמע פחות מצחיק).

האחים כהן לא מפגינים הרבה יותר אנרגיה ממה שהם חשפו במפגש איתם בתל אביב, אבל אולי בגלל שהם מדברים עם חבר ותיק שלהם וקולגה לעשיית סרטים, ולא עם חבורה אקדמאית שהם לא פגשו מעולם, הם לפחות קצת יותר דברנים.

===============

לורה זיסקין, מפיקה בכירה ואחת הנשים החזקות בהוליוודית, הלכה אמש לעולמה בגיל 61, ממחלת הסרטן. זיסקין הפיקה את ארבעת סרטי "ספיידרמן" האחרונים (הרביעי ייצא בשנה הבאה). היא גם הפיקה (לצד ארנון מילצ'ן) את "אשה יפה". היא עמדה בראש חברת פוקס 2000, חברה בת של אולפני פוקס שניסתה להפיק סרטים איכותיים ומאתגרים יותר, והיתה אחראית בין השאר על "מועדון קרב" (שבעקבות כשלונו היא פוטרה, יחד עם נשיא האולפן, כי יש גבול לכמה איכותיים ומאתגרים האולפן היה מוכן לקבל). היא הפיקה פעמיים את משדר האוסקרים. בעלה הוא התסריטאי אלווין סרג'נט, שזכה פעמיים באוסקר (על "ג'וליה" ועל "אנשים פשוטים"), אותו הביאה לכתוב את התסריט ל"ספיידרמן 2 ".

================

וואלה מדווחים שאנשי ג.ג מנסים לארגן שהפרמיירה האירופית של "הדיקטטור", סרטו הבא של סשה ברון כהן, תתקיים בישראל. זה בעוד 11 חודשים בערך. כזכור, ברון כהן מסתובב בישראל לא מעט. הוריו ישראליים לשעבר ויש לו כאן לא מעט משפחה. "בוראט" שלו היה הצלחה עצומה בארץ (לא מעט בזכות העובדה שברון כהן דיבר עברית משובשת בסצינות בהן הוא היה אמור לדבר קזחית) וסצינות מתוך "ברונו" צולמו בישראל. "הדיקטטור" מבוסס באופן חופשי על רומן מאת סדאם חוסיין. ומה שאני לא מבין: נניח והם יצליחו לארגן את הבכורה האירופית בישראל, איפה בדיוק היא תתקיים? רק בנייני האומה נשמע כמו אופציה סבירה תחת הנהגת רשת גלובוס.

קונן אובריאן, בוגר הארווארד, הוזמן על ידי אוניברסיטת דארטמות בניו המפשייר לקבל תואר כבוד ולנאום מול מחזור הבוגרים. נואמים משנים קודמות היו ביל קלינטון ומדלן אולברייט. מאחוריו ישב ג'ורג' בוש.  זה הנאום:

מי שעוקב אחרי טריי פרקר ומט סטון, יוצרי "סאות פארק", יודע שהשניים מעריצים גדולים של מיוזיקלס. ובמיוחד את "עלובי החיים". הם נתנו לזה ביטוי ב"סאות פארק, הסרט", שהיה מלא שירים כמיוזיקל. מי שעוקב אחריהם יודע גם שיש להם גם עניין עקבי עם המורמונים, החל מסרטם הראשון "אורגזמו", המספר על מיסיונר מורמוני שהופך – כמעט בלי לשים לב ובתמימות גדולה – לכוכב פורנו.

לפני כמה חודשים שילבו פרקר וסטון את חיבתם למיוזיקלס ואת ליגלוגם על המורמונים, גייסו אליהם את רוברט לופז, יוצר המיוזיקל "אבניו קיו", ויצרו את "ספר המורמונים" (The Book of Mormon), שעלה בתיאטרון יוג'ין אוניל בפברואר. הבוקר המיוזיקל הזה סחף את טקס הטוני עם תשעה פרסים. אחד מהם לפרקר על הבימוי, ושניים נוספים לפרקר, סטון ולופז על הליברית ועל המוזיקה.

מכיוון שאין לי איך לראות את המיוזיקל עד שלא אגיע לניו יורק, אני יכול רק להסתפק בדיסק הפסקול הנורא מצחיק. מתוכו, זה שיר הפתיחה של המיוזיקל, "הלו" (לחצו על הלינק להפעלת הנגן):

Hello – Book of Mormon

ובכלל, נדמה לי שפרסי הטוני של הלילה הם קדימון לפרסי האוסקר של השנים הקרובות. הזוכה השני הכי גדול היה "סוס מלחמה", הגרסה של לינקולן סנטר להצגה הלונדונית שבדצמבר תהפוך לסרט של סטיבן ספילברג (שיהיה, אני מניח, מועמד לאוסקר, לא?).

גם "תפוס אותי אם תוכל" של ספילברג הפך למיוזיקל בברודוויי, שהפתיע כשגזל מ"ספר המורמונים" את פרס השחקן הראשי במיוזיקל.

וגם פרנסס מקדורמנד ואלן ברקין זכו בפרסים הלילה, בקטגוריות המשחק.

זה גם לא מופרך לנחש ש"ספר המורמונים" יהפוך תוך שנתיים-שלוש לסרט בבימוים של פרקר וסטון. סקוט רודין הפיק את ההצגה, קל לנחש שהוא גם יפיק את הסרט.

הנה, למי שמתעניין, רשימת הזוכים המלאה.

מה קורה בקופות?

קודם כל, האם יהיה נכון לאבחן שבשנה-שנתיים האחרונות הוסרה קללה מעל סרטי קומיקס בישראל? "X מן: ההתחלה" פתח בסוף השבוע שעבר עם כ-20,000 כרטיסים. אמנם, "ת'ור" צלל במהירות החוצה מרשימת הסרטים הקופתיים בארץ, אבל היתה לו פתיחה לא רעה. סרטי קומיקס, גיבורי על ומדע בדיוני מוכרים בארץ, באופן מסורתי, כסרטים חלשים. האם מתחיל איזשהו שינוי?

עוד עדכון מהשבוע שעבר: "בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק" המשיך לשבור קופות גם בסוף השבוע השני. אללי. הוא מכר 48 אלף כרטיסים בסוף השבוע השני.

===============

ומה חדש עם "הערת שוליים". הנתון המעודכן שהגיע אליי הוא שנכון למוצאי שבת, "הערת שוליים" מכר כבר 54,000 כרטיסים בתשעה ימים. נתון מעניין שקיבלתי מהפקת הסרט: רוב הכרטיסים לסרט נקנים בהזמנה מראש. מבחינת הפקת הסרט זה אומר שאנשים לא נכנסים לסרט בספונטניות, אלא שמדובר באירוע שהם מתכוננים אליו מראש ורוצים להבטיח לעצמם מקום. ואני בעיקר שומע כאן כמות עצומה של הכנסות מעמלות מכירת כרטיסים מוקדמת באינטרנט (ורבבות אנשים מתוסכלים עד אימה מאתר האינטרנט האיום של סינמה סיטי).

ושימו לב לנתון המעניין המופיע באתר של סינמה סיטי עצמו. טבלת הסרטים הכי נצפים בסינמה סיטי נראית כך: "בדרך לחתונה", "X מן: ההתחלה", "מהיר עצבני 5 ", "שודדי הקריביים 4 " ובמקום החמישי: "הערת שוליים".

==================

סוף סוף מילה טובה על "הערת שוליים" ב"הארץ": המלחין עודד זהבי כותב טקסט נפלא, חד אבחנה ומוקסם מסרטו של יוסף סידר. כל זה דווקא ב"ספרות ותרבות" של בני ציפר ולא ב"גלריה". הוא שם לב, למשל, שאת אשתו של בראבא מגלמת עליזה רוזן, בוגרת "ניקוי ראש", ואילו את אשתו של ליאור אשכנזי מגלמת עלמה ז"ק, בוגרת "ארץ נהדרת". פער הדורות.

==============

ובשבוע הבא "הערת שוליים" יקבל דחיפה שיווקית ממקור לא צפוי: נשיא המדינה. במסגרת ועידת הנשיא (אירוע שלכבודו מגיעה שרה סילברמן ארצה. אה, וגם כמה וכמה ראשי מדינות) יתקיים ביום חמישי הבא פאנל שמפגיש בין הורים וילדיהם. הנשיא שמעון פרס ידבר עם בנו, איש קרנות ההון חמי פרס. הנגיד סטנלי פישר ידבר עם בנו, סמנכ"ל פייסבוק דיוויד פישר, והביו-כימאי זוכה פרס ישראל פרופ' חיים סידר ישוחח עם בנו הבמאי, יוסף סידר.

אגב, שרה סילברמן תשתתף בשני מושבים במסגרת ועידת הנשיא (מי עושה את הבוקינג לוועידה הזאת? יש להם טעם משובח). האחד כותרתו "הנוסחה שלי לעתיד טוב יותר", בו היא תשב לצד ג'ימי וויילס, מייסד וויקיפדיה ודן אריאלי, מחבר הספר "לא רציונלי ולא במקרה". השני עוסק בזהות יהודית של הדור הצעיר בו תשב סילברמן לצד מתיסיהו.

הפרויקט הזה הציף אותי תוגה: עשרת בתי הקולנוע הכי טובים באמריקה. מדובר בשני סוגים של בתי קולנוע: או כאלה שהם מבנים היסטוריים, משנות ה-20 וה-30, ששופצו ומציעים חוויית קולנוע שיש בה גם הדר היסטורי תרבותי וארכיטקטוני; או כאלה שמציגים רפרטואר מקורי וייחודי ויוצא דופן, מועדוני קולנוע עם עבודת אוצרות.

בארץ אין לא מזה ולא מזה, אה? מועדונים רפרטוארים, כמו האלאמו דראפטהאוס באוסטין או הקסטרו בסן פרנסיסקו, לא קיימים בארץ בכלל. כאן יש סינמטקים, והאג'נדה הקולנועית שלהם שונה לחלוטין.

ומה עם בתי קולנוע היסטוריים וייחודיים? אני יכול לחשוב באופן דחוק מאוד על חמישה בלבד.

1. גת, תל אביב

אחרון בתי הקולנוע בארץ שנבנה כאולם אחד ונותר כזה.

2. קולנוע רב חן דיזנגוף, תל אביב

קולנוע גת וקולנוע רב חן הם, אם אינני טועה, שני בתי הקולנוע העתיקים ביותר בארץ שעדיין פעילים. רב חן הוקם ב-1949. גת הוקם ב-1957. מבחינת שימור, ההתחדשות של קולנוע רב חן כל 30 שנה היא הדבר הכי טוב שקורה למי שאוהב בתי קולנוע ישנים (אבל לא אוהב איכות שהתיישנה).

2א'. קולנוע סמדר, ירושלים

(תוספת). ובכן, זהו הקולנוע הפעיל הכי עתיק בארץ: הוא נבנה ב-1928. תראו איזה הבדל בין הצריף הקטן הזה ובין היכלי הקולנוע העצומים מימיי הקולנוע האילם שעדיין פועלים באמריקה. במשך שנים עבורי סמדר היה קולנוע שבו אווירה גוברת על איכות – ואור חודר מבין חרכי הדלתות בהצגות יומיות. השנה הוא שודרג להקרנה דיגיטלית תלת מימדית. אבקר בו בעת פסטיבל ירושלים ויהיה מעניין לראות איך נראה חיבור טכנולוגי שמגשר על פני כמעט 90 שנות קולנוע.

3. קולנוע חן, רחובות

אחד משני בתי הקולנוע האחרונים בישראל שנמצאים בבעלות פרטית, ולא שייכים לרשת.

4. קולנוע כוכב, רמת השרון

בית הקולנוע הפרטי השני. ומוצג נדיר לקולנוע בעל מסך אחד שהוא עדיין בניין עצמאי. שנים לא הייתי שם, ואין לי מושג איך איכות הקרנה. מה שכן, למראה הסרטים שמוצגים שם אני לא יכול שלא לחשוב שלקולנוע הזה יש פוטנציאל עצום שלא בא לידי ניצול.

5. סינמטק ירושלים

אולי מבנה הקולנוע הכי יפה בארץ.

שכחתי משהו?

השבוע הבא עומד לעקור לי את הלב. בבת אחת נוחתים כאן כמה וכמה אמנים שאני די רוצה לראות. אבל כדי לעמוד בתוכניות האלה אני לא רק צריך לפנות כמעט את כל השבוע לזה, אלא גם את רוב חשבון הבנק. רוב הכרטיסים עולים מ-300 שקל ומעלה (רק קאט/קופי במחיר מציאה של 180 שקל).

הנה מה שקורה מבחינתי בשבוע הבא בארץ. אני מניח שרוב הסיכויים הם שאתלה את הרשימה הזאת מעל המיטה ואסתפק בבהייה בה. או שיום למחרת אחפש ביו-טיוב קטעי וידיאו צורמניים ורועדים ושרופים שאנשים צילמו באייפונים ובגלקסים שלהם.

יום ראשון, 19.6: לורי אנדרסון בהיכל התרבות

יום שני, 20.6: בוב דילן (וריקי לי ג'ונס) באיצטדיון רמת גן

יום רביעי, 22.6: בריאן פרי בהיכל התרבות

יום חמישי, 23.6: קאט/קופי בזאפה

יום ראשון, 26.6: שרה סילברמן בזאפה

ואז מתחילים התירוצים. את בוב דילן ראיתי כבר בהופעה, ולא נהניתי. טוב, נוותר. את שרה סילברמן ראיתי בהופעה בדי.וי.די. כדאי לראות בהופעה חיה? אולי נוותר. קאט/קופי. האמת, אהבתי באמת רק שיר אחד מהדיסק האחרון שלהם. נוותר. ככה מצמצמים. והלב נשבר.

ומילא, נגיד "חיים רק פעם אחת", נשתולל ונשבור תוכניות חיסכון לטובת שבוע אחד בחיים. אבל צריך לחשוב קדימה, לעתיד: צריך לשמור קצת כסף בצד לבלונד רדהד, דוראן דוראן ופול סיימון שתכף מגיעים. ואיתם סל חדש של תירוצים (את רובם כבר ראיתי בעבר) למה לבסוף אחמיץ גם אותם.

פורסם ב"פנאי פלוס", 6.6.2011

טוני גולדווין, שחקן בדרך כלל (הוא היה, למשל, הנבל ב"רוח רפאים"), הפך לפני כעשור וקצת לבמאי שעשה סרטים שמאוד חיבבתי: "הקיץ שבו הלכו על ירח" ו"הנשיקה האחרונה". חפשו אותם. סיפורים קטנים ומרגשים על אהבות חמקמקות, ועם סטייל נאה. בסרטו החדש, "הפרקליטה", הוא מצליח ללקט צוות שחקנים נאה, שנותן תחושה – בשלב הפוסטר – שיש מולנו סרט רציני ומושקע ורב כוכבים. אלא שעד סופו מתברר שמדובר בסרט יבש וחסר יחוד, דרמת טלוויזיה סטנדרטית שאמנם מספרת סיפור חביב למדי – המבוסס על מקרה אמיתי – אבל עושה את זה על ידי קולנוע עצל. מערך השיווק של הסרט מנסה ליצור השוואה בין "הפרקליטה" ובין "ארין ברוקוביץ'". אני רואה את הדמיון העלילתי, אבל בעוד "ברוקוביץ'" היה סרט עם שרירי קולנוע נהדרים, ובעיקר קצב וחוצפה, "הפרקליטה" הוא סרט נינוח יותר וכמעט נטול כל השראה.

אבל מי שבא לחפש בקולנוע סיפור ולא חוויה אסתטית, ימצא אולי שהסיפור בסרט לא רע, לפחות בתחילתו. דמיינו את "בשם האב", אבל עם אחות: סם רוקוול מגלם אדם שהורשע ברצח ונמצא כבר 16 שנה בכלא. אחותו (הילארי סוואנק) כה מאמינה בחפותו, וכה חסרת ממון לעזור לו, שהיא יוצאת למסע מפרך למענו: היא לומדת משפטים כדי להפוך לעורכת דין ולעזור לאחיה להשיג משפט חוזר וזיכוי. אלא שלימודים עבורה לא באים בקלות, והתפרצויות הזעם של אחיה גורמים לנו לתהות שמא אולי הוא בכל זאת כן אשם, למרות נחישות אחותו. לא אציין האם היא מצליחה במשימתה או לא, אבל אוסיף בתסכול מסוים שרצף הפיתולים והסיבוכים של חציו השני של הסרט הופך אותו מפרך למדי.

יונייטד קינג, מפיצי הסרט, כנראה אוהבים עורכי דין. "הפרקליטה" מגיע בשעה ש"סנגור במבחן" עדיין מציג, וזמן לא רב אחרי ש"משחק הוגן" ו"רק האמת" עסקו גם הם בסיפורים אמיתיים על נשים חזקות שרוצות לברר מה האמת מאחורי כל השקרים והטיוחים. כל הסרטים האלה – שנקראים כמו ספרות "פשע אמיתי" על נייר ממוחזר – דומים זה לזה במעט. לכולם יש חן ופוטנציאל, אבל זה לא זה. כי קולנוע אינו רק סיפור.

זה שעולה וזה שיורד

פורסם ב"פנאי פלוס", 6.6.2011

קולין פארל הוא אסיר שמשתחרר מהכלא, והוא נחוש לתקן את חייו. אלא שבחוץ, מחכה לו הכנופיה הישנה, עם שלל הצעות מפוקפקות וג'ובים אלימים עבורו. הם רוצים לעזור לו, כמובן, אבל בעיקר רוצים לראות מישהו כמוהו חוזר מהר מאוד לעסקי הפשע השונים. אבל הוא רוצה להשתקם, לחפש עבודה אמיתית, שלא קשורה באלימות. והוא מוצא: להיות שומר הראש של שחקנית ודוגמנית מפורסמת (קירה נייטלי). היא לוקחת את קריירת המשחק של מאוד ברצינות, אנחנו לומדים. למעשה, "אחרי מוניקה בלוצ'י היא השחקנית השנייה הכי נאנסת בקולנוע האירופי", אנחנו לומדים עליה.

בחודשים אחרי צאתו מהכלא, יקלע הגיבור שלנו לפלונטר לא פשוט: הוא מסתבך עם הגנגסטר החדש בעיר, ומצד שני הוא מגלה שצלמי הפפראצי הפכו את עסקי הכוכבות לעסק אלים, שאינו שונה עד כדי כך מעולם הפשע שהוא מכיר מהעבר. למעשה, יש תחושה שהסכנה האמיתית לחייו באה מצד הפפראצי, במה שהיה אמור להיות ג'וב קל ופשוט ונקי.

קשר בין אדם במנוסה וכוכבת גדולה? שם הסרט כבר מסגיר את נקודת הייחוס שלו: אל תקראו "לונדון בולווארד", אלא "סאנסט בולווארד". "שדרות סאנסט" של בילי וויילדר הוא סוג של השראה מקושקשת לסרט המשונה הזה, שלא ברור לחלוטין מה הוא מנסה להגיד: שעסקי השעשועים הם כמו מאפיה, או שהמאפיה מכילה לא פחות אגואים וסטארים מפונקים מאשר עסקי השעשועים?

את "לונדון בולווארד" ביים וויליאם מונהן, תסריטאי בדרך כלל, שזכה באוסקר על התסריט שלו ל"השתולים". זהו סרטו הראשון כבמאי. וההשראה של מרטין סקורסזי, הבמאי של "השתולים", מורגשת בסרט. אבל לאו דווקא במקומות החשובים: מונהן לקח מסקורסזי בעיקר את רעיונות השימוש בפסקול. הסרט הוא כמו תקליט אוסף להיטים של מיטב הפופ והרוק הבריטי של שנות הששים. רגע, אבל סקורסזי תמיד הקפיד שהשירים בפסקול תאמו לתקופה בה מתרחש הסרט, הוא לא היה ממקם סרט בהווה עם פסקול מהסיקסטיז. אז לא נותר אלא לאבחן בצער שוויליאם מונהן רצה להיות סקורסזי, אבל יצא לו גאי ריצ'י.

לפני כמה ימים ניסיתי להבהיר לעצמי משהו על ההבדל בין אינטרנט לדפוס. זה קרה סביב הביקורת שלי לסרט "האנה". חיבבתי את הסרט למדי, אבל איכשהו הרגשתי שזה מאותם סרטים שאין ממש טעם (לפחות מבחינתי) להכביר עליו מילים, לנסות לנתח אותו, להתעמק בו. הוא פשוט היה סרט פוטוגני להפליא ועם אנרגיה מהנה מאוד. ובכן, האינטרנט מאפשר לי גמישות. 2000 ומשהו על סרט אחד, מילה אחת בלבד על סרט אחר. אבל בדפוס, לרוב, אין אפשרות כזאת. אפשר מדי לשחק משחקים בתוך טקסט, אבל לרוב זה לא מתיישב עם שום פורמט גרפי לתת כותרת וכותרת משנה ושורת מידע ותמוה וכיתוב תמונה ובין לבין לשים רק מילה אחת. לכן, בעיתונות לעיתים קרובות צריך לכתוב איזשהו מינימום של מילים. אז הנה, אחרי המילה האחת הבודדת שאני חושב שסיכמה מצוין כל מה שחשבתי על "האנה", עוד כ-200 נוספות.