מי שעוקב אחרי טריי פרקר ומט סטון, יוצרי "סאות פארק", יודע שהשניים מעריצים גדולים של מיוזיקלס. ובמיוחד את "עלובי החיים". הם נתנו לזה ביטוי ב"סאות פארק, הסרט", שהיה מלא שירים כמיוזיקל. מי שעוקב אחריהם יודע גם שיש להם גם עניין עקבי עם המורמונים, החל מסרטם הראשון "אורגזמו", המספר על מיסיונר מורמוני שהופך – כמעט בלי לשים לב ובתמימות גדולה – לכוכב פורנו.

 

לפני כמה חודשים שילבו פרקר וסטון את חיבתם למיוזיקלס ואת ליגלוגם על המורמונים, גייסו אליהם את רוברט לופז, יוצר המיוזיקל "אבניו קיו", ויצרו את "ספר המורמונים" (The Book of Mormon), שעלה בתיאטרון יוג'ין אוניל בפברואר. הבוקר המיוזיקל הזה סחף את טקס הטוני עם תשעה פרסים. אחד מהם לפרקר על הבימוי, ושניים נוספים לפרקר, סטון ולופז על הליברית ועל המוזיקה.

 

מכיוון שאין לי איך לראות את המיוזיקל עד שלא אגיע לניו יורק, אני יכול רק להסתפק בדיסק הפסקול הנורא מצחיק. מתוכו, זה שיר הפתיחה של המיוזיקל, "הלו" (לחצו על הלינק להפעלת הנגן):

 

Hello – Book of Mormon

 

 

ובכלל, נדמה לי שפרסי הטוני של הלילה הם קדימון לפרסי האוסקר של השנים הקרובות. הזוכה השני הכי גדול היה "סוס מלחמה", הגרסה של לינקולן סנטר להצגה הלונדונית שבדצמבר תהפוך לסרט של סטיבן ספילברג (שיהיה, אני מניח, מועמד לאוסקר, לא?).

 

גם "תפוס אותי אם תוכל" של ספילברג הפך למיוזיקל בברודוויי, שהפתיע כשגזל מ"ספר המורמונים" את פרס השחקן הראשי במיוזיקל.

 

וגם פרנסס מקדורמנד ואלן ברקין זכו בפרסים הלילה, בקטגוריות המשחק.

 

זה גם לא מופרך לנחש ש"ספר המורמונים" יהפוך תוך שנתיים-שלוש לסרט בבימוים של פרקר וסטון. סקוט רודין הפיק את ההצגה, קל לנחש שהוא גם יפיק את הסרט.

 

הנה, למי שמתעניין, רשימת הזוכים המלאה.

מה קורה בקופות?

 

קודם כל, האם יהיה נכון לאבחן שבשנה-שנתיים האחרונות הוסרה קללה מעל סרטי קומיקס בישראל? "X מן: ההתחלה" פתח בסוף השבוע שעבר עם כ-20,000 כרטיסים. אמנם, "ת'ור" צלל במהירות החוצה מרשימת הסרטים הקופתיים בארץ, אבל היתה לו פתיחה לא רעה. סרטי קומיקס, גיבורי על ומדע בדיוני מוכרים בארץ, באופן מסורתי, כסרטים חלשים. האם מתחיל איזשהו שינוי?

 

עוד עדכון מהשבוע שעבר: "בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק" המשיך לשבור קופות גם בסוף השבוע השני. אללי. הוא מכר 48 אלף כרטיסים בסוף השבוע השני.

 

===============

 

ומה חדש עם "הערת שוליים". הנתון המעודכן שהגיע אליי הוא שנכון למוצאי שבת, "הערת שוליים" מכר כבר 54,000 כרטיסים בתשעה ימים. נתון מעניין שקיבלתי מהפקת הסרט: רוב הכרטיסים לסרט נקנים בהזמנה מראש. מבחינת הפקת הסרט זה אומר שאנשים לא נכנסים לסרט בספונטניות, אלא שמדובר באירוע שהם מתכוננים אליו מראש ורוצים להבטיח לעצמם מקום. ואני בעיקר שומע כאן כמות עצומה של הכנסות מעמלות מכירת כרטיסים מוקדמת באינטרנט (ורבבות אנשים מתוסכלים עד אימה מאתר האינטרנט האיום של סינמה סיטי).

 

ושימו לב לנתון המעניין המופיע באתר של סינמה סיטי עצמו. טבלת הסרטים הכי נצפים בסינמה סיטי נראית כך: "בדרך לחתונה", "X מן: ההתחלה", "מהיר עצבני 5 ", "שודדי הקריביים 4 " ובמקום החמישי: "הערת שוליים".

 

==================

 

סוף סוף מילה טובה על "הערת שוליים" ב"הארץ": המלחין עודד זהבי כותב טקסט נפלא, חד אבחנה ומוקסם מסרטו של יוסף סידר. כל זה דווקא ב"ספרות ותרבות" של בני ציפר ולא ב"גלריה". הוא שם לב, למשל, שאת אשתו של בראבא מגלמת עליזה רוזן, בוגרת "ניקוי ראש", ואילו את אשתו של ליאור אשכנזי מגלמת עלמה ז"ק, בוגרת "ארץ נהדרת". פער הדורות.

 

==============

 

ובשבוע הבא "הערת שוליים" יקבל דחיפה שיווקית ממקור לא צפוי: נשיא המדינה. במסגרת ועידת הנשיא (אירוע שלכבודו מגיעה שרה סילברמן ארצה. אה, וגם כמה וכמה ראשי מדינות) יתקיים ביום חמישי הבא פאנל שמפגיש בין הורים וילדיהם. הנשיא שמעון פרס ידבר עם בנו, איש קרנות ההון חמי פרס. הנגיד סטנלי פישר ידבר עם בנו, סמנכ"ל פייסבוק דיוויד פישר, והביו-כימאי זוכה פרס ישראל פרופ' חיים סידר ישוחח עם בנו הבמאי, יוסף סידר.

 

אגב, שרה סילברמן תשתתף בשני מושבים במסגרת ועידת הנשיא (מי עושה את הבוקינג לוועידה הזאת? יש להם טעם משובח). האחד כותרתו "הנוסחה שלי לעתיד טוב יותר", בו היא תשב לצד ג'ימי וויילס, מייסד וויקיפדיה ודן אריאלי, מחבר הספר "לא רציונלי ולא במקרה". השני עוסק בזהות יהודית של הדור הצעיר בו תשב סילברמן לצד מתיסיהו.

הפרויקט הזה הציף אותי תוגה: עשרת בתי הקולנוע הכי טובים באמריקה. מדובר בשני סוגים של בתי קולנוע: או כאלה שהם מבנים היסטוריים, משנות ה-20 וה-30, ששופצו ומציעים חוויית קולנוע שיש בה גם הדר היסטורי תרבותי וארכיטקטוני; או כאלה שמציגים רפרטואר מקורי וייחודי ויוצא דופן, מועדוני קולנוע עם עבודת אוצרות.

 

בארץ אין לא מזה ולא מזה, אה? מועדונים רפרטוארים, כמו האלאמו דראפטהאוס באוסטין או הקסטרו בסן פרנסיסקו, לא קיימים בארץ בכלל. כאן יש סינמטקים, והאג'נדה הקולנועית שלהם שונה לחלוטין.

 

ומה עם בתי קולנוע היסטוריים וייחודיים? אני יכול לחשוב באופן דחוק מאוד על חמישה בלבד.

 

 

1. גת, תל אביב

אחרון בתי הקולנוע בארץ שנבנה כאולם אחד ונותר כזה.

 

2. קולנוע רב חן דיזנגוף, תל אביב

קולנוע גת וקולנוע רב חן הם, אם אינני טועה, שני בתי הקולנוע העתיקים ביותר בארץ שעדיין פעילים. רב חן הוקם ב-1949. גת הוקם ב-1957. מבחינת שימור, ההתחדשות של קולנוע רב חן כל 30 שנה היא הדבר הכי טוב שקורה למי שאוהב בתי קולנוע ישנים (אבל לא אוהב איכות שהתיישנה).

 

2א'. קולנוע סמדר, ירושלים

(תוספת). ובכן, זהו הקולנוע הפעיל הכי עתיק בארץ: הוא נבנה ב-1928. תראו איזה הבדל בין הצריף הקטן הזה ובין היכלי הקולנוע העצומים מימיי הקולנוע האילם שעדיין פועלים באמריקה. במשך שנים עבורי סמדר היה קולנוע שבו אווירה גוברת על איכות – ואור חודר מבין חרכי הדלתות בהצגות יומיות. השנה הוא שודרג להקרנה דיגיטלית תלת מימדית. אבקר בו בעת פסטיבל ירושלים ויהיה מעניין לראות איך נראה חיבור טכנולוגי שמגשר על פני כמעט 90 שנות קולנוע.

3. קולנוע חן, רחובות

אחד משני בתי הקולנוע האחרונים בישראל שנמצאים בבעלות פרטית, ולא שייכים לרשת.

 

4. קולנוע כוכב, רמת השרון

בית הקולנוע הפרטי השני. ומוצג נדיר לקולנוע בעל מסך אחד שהוא עדיין בניין עצמאי. שנים לא הייתי שם, ואין לי מושג איך איכות הקרנה. מה שכן, למראה הסרטים שמוצגים שם אני לא יכול שלא לחשוב שלקולנוע הזה יש פוטנציאל עצום שלא בא לידי ניצול.

 

5. סינמטק ירושלים

אולי מבנה הקולנוע הכי יפה בארץ.

 

שכחתי משהו?

השבוע הבא עומד לעקור לי את הלב. בבת אחת נוחתים כאן כמה וכמה אמנים שאני די רוצה לראות. אבל כדי לעמוד בתוכניות האלה אני לא רק צריך לפנות כמעט את כל השבוע לזה, אלא גם את רוב חשבון הבנק. רוב הכרטיסים עולים מ-300 שקל ומעלה (רק קאט/קופי במחיר מציאה של 180 שקל).

 

הנה מה שקורה מבחינתי בשבוע הבא בארץ. אני מניח שרוב הסיכויים הם שאתלה את הרשימה הזאת מעל המיטה ואסתפק בבהייה בה. או שיום למחרת אחפש ביו-טיוב קטעי וידיאו צורמניים ורועדים ושרופים שאנשים צילמו באייפונים ובגלקסים שלהם.

 

יום ראשון, 19.6: לורי אנדרסון בהיכל התרבות

יום שני, 20.6: בוב דילן (וריקי לי ג'ונס) באיצטדיון רמת גן

יום רביעי, 22.6: בריאן פרי בהיכל התרבות

יום חמישי, 23.6: קאט/קופי בזאפה

יום ראשון, 26.6: שרה סילברמן בזאפה

 

 

ואז מתחילים התירוצים. את בוב דילן ראיתי כבר בהופעה, ולא נהניתי. טוב, נוותר. את שרה סילברמן ראיתי בהופעה בדי.וי.די. כדאי לראות בהופעה חיה? אולי נוותר. קאט/קופי. האמת, אהבתי באמת רק שיר אחד מהדיסק האחרון שלהם. נוותר. ככה מצמצמים. והלב נשבר.

 

ומילא, נגיד "חיים רק פעם אחת", נשתולל ונשבור תוכניות חיסכון לטובת שבוע אחד בחיים. אבל צריך לחשוב קדימה, לעתיד: צריך לשמור קצת כסף בצד לבלונד רדהד, דוראן דוראן ופול סיימון שתכף מגיעים. ואיתם סל חדש של תירוצים (את רובם כבר ראיתי בעבר) למה לבסוף אחמיץ גם אותם.

 

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 6.6.2011

 

טוני גולדווין, שחקן בדרך כלל (הוא היה, למשל, הנבל ב"רוח רפאים"), הפך לפני כעשור וקצת לבמאי שעשה סרטים שמאוד חיבבתי: "הקיץ שבו הלכו על ירח" ו"הנשיקה האחרונה". חפשו אותם. סיפורים קטנים ומרגשים על אהבות חמקמקות, ועם סטייל נאה. בסרטו החדש, "הפרקליטה", הוא מצליח ללקט צוות שחקנים נאה, שנותן תחושה – בשלב הפוסטר – שיש מולנו סרט רציני ומושקע ורב כוכבים. אלא שעד סופו מתברר שמדובר בסרט יבש וחסר יחוד, דרמת טלוויזיה סטנדרטית שאמנם מספרת סיפור חביב למדי – המבוסס על מקרה אמיתי – אבל עושה את זה על ידי קולנוע עצל. מערך השיווק של הסרט מנסה ליצור השוואה בין "הפרקליטה" ובין "ארין ברוקוביץ'". אני רואה את הדמיון העלילתי, אבל בעוד "ברוקוביץ'" היה סרט עם שרירי קולנוע נהדרים, ובעיקר קצב וחוצפה, "הפרקליטה" הוא סרט נינוח יותר וכמעט נטול כל השראה.

 

אבל מי שבא לחפש בקולנוע סיפור ולא חוויה אסתטית, ימצא אולי שהסיפור בסרט לא רע, לפחות בתחילתו. דמיינו את "בשם האב", אבל עם אחות: סם רוקוול מגלם אדם שהורשע ברצח ונמצא כבר 16 שנה בכלא. אחותו (הילארי סוואנק) כה מאמינה בחפותו, וכה חסרת ממון לעזור לו, שהיא יוצאת למסע מפרך למענו: היא לומדת משפטים כדי להפוך לעורכת דין ולעזור לאחיה להשיג משפט חוזר וזיכוי. אלא שלימודים עבורה לא באים בקלות, והתפרצויות הזעם של אחיה גורמים לנו לתהות שמא אולי הוא בכל זאת כן אשם, למרות נחישות אחותו. לא אציין האם היא מצליחה במשימתה או לא, אבל אוסיף בתסכול מסוים שרצף הפיתולים והסיבוכים של חציו השני של הסרט הופך אותו מפרך למדי.

 

יונייטד קינג, מפיצי הסרט, כנראה אוהבים עורכי דין. "הפרקליטה" מגיע בשעה ש"סנגור במבחן" עדיין מציג, וזמן לא רב אחרי ש"משחק הוגן" ו"רק האמת" עסקו גם הם בסיפורים אמיתיים על נשים חזקות שרוצות לברר מה האמת מאחורי כל השקרים והטיוחים. כל הסרטים האלה – שנקראים כמו ספרות "פשע אמיתי" על נייר ממוחזר – דומים זה לזה במעט. לכולם יש חן ופוטנציאל, אבל זה לא זה. כי קולנוע אינו רק סיפור.

זה שעולה וזה שיורד

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 6.6.2011

 

קולין פארל הוא אסיר שמשתחרר מהכלא, והוא נחוש לתקן את חייו. אלא שבחוץ, מחכה לו הכנופיה הישנה, עם שלל הצעות מפוקפקות וג'ובים אלימים עבורו. הם רוצים לעזור לו, כמובן, אבל בעיקר רוצים לראות מישהו כמוהו חוזר מהר מאוד לעסקי הפשע השונים. אבל הוא רוצה להשתקם, לחפש עבודה אמיתית, שלא קשורה באלימות. והוא מוצא: להיות שומר הראש של שחקנית ודוגמנית מפורסמת (קירה נייטלי). היא לוקחת את קריירת המשחק של מאוד ברצינות, אנחנו לומדים. למעשה, "אחרי מוניקה בלוצ'י היא השחקנית השנייה הכי נאנסת בקולנוע האירופי", אנחנו לומדים עליה.

 

בחודשים אחרי צאתו מהכלא, יקלע הגיבור שלנו לפלונטר לא פשוט: הוא מסתבך עם הגנגסטר החדש בעיר, ומצד שני הוא מגלה שצלמי הפפראצי הפכו את עסקי הכוכבות לעסק אלים, שאינו שונה עד כדי כך מעולם הפשע שהוא מכיר מהעבר. למעשה, יש תחושה שהסכנה האמיתית לחייו באה מצד הפפראצי, במה שהיה אמור להיות ג'וב קל ופשוט ונקי.

 

קשר בין אדם במנוסה וכוכבת גדולה? שם הסרט כבר מסגיר את נקודת הייחוס שלו: אל תקראו "לונדון בולווארד", אלא "סאנסט בולווארד". "שדרות סאנסט" של בילי וויילדר הוא סוג של השראה מקושקשת לסרט המשונה הזה, שלא ברור לחלוטין מה הוא מנסה להגיד: שעסקי השעשועים הם כמו מאפיה, או שהמאפיה מכילה לא פחות אגואים וסטארים מפונקים מאשר עסקי השעשועים?

 

את "לונדון בולווארד" ביים וויליאם מונהן, תסריטאי בדרך כלל, שזכה באוסקר על התסריט שלו ל"השתולים". זהו סרטו הראשון כבמאי. וההשראה של מרטין סקורסזי, הבמאי של "השתולים", מורגשת בסרט. אבל לאו דווקא במקומות החשובים: מונהן לקח מסקורסזי בעיקר את רעיונות השימוש בפסקול. הסרט הוא כמו תקליט אוסף להיטים של מיטב הפופ והרוק הבריטי של שנות הששים. רגע, אבל סקורסזי תמיד הקפיד שהשירים בפסקול תאמו לתקופה בה מתרחש הסרט, הוא לא היה ממקם סרט בהווה עם פסקול מהסיקסטיז. אז לא נותר אלא לאבחן בצער שוויליאם מונהן רצה להיות סקורסזי, אבל יצא לו גאי ריצ'י.

לפני כמה ימים ניסיתי להבהיר לעצמי משהו על ההבדל בין אינטרנט לדפוס. זה קרה סביב הביקורת שלי לסרט "האנה". חיבבתי את הסרט למדי, אבל איכשהו הרגשתי שזה מאותם סרטים שאין ממש טעם (לפחות מבחינתי) להכביר עליו מילים, לנסות לנתח אותו, להתעמק בו. הוא פשוט היה סרט פוטוגני להפליא ועם אנרגיה מהנה מאוד. ובכן, האינטרנט מאפשר לי גמישות. 2000 ומשהו על סרט אחד, מילה אחת בלבד על סרט אחר. אבל בדפוס, לרוב, אין אפשרות כזאת. אפשר מדי לשחק משחקים בתוך טקסט, אבל לרוב זה לא מתיישב עם שום פורמט גרפי לתת כותרת וכותרת משנה ושורת מידע ותמוה וכיתוב תמונה ובין לבין לשים רק מילה אחת. לכן, בעיתונות לעיתים קרובות צריך לכתוב איזשהו מינימום של מילים. אז הנה, אחרי המילה האחת הבודדת שאני חושב שסיכמה מצוין כל מה שחשבתי על "האנה", עוד כ-200 נוספות.

 

 

בימים האחרונים, כולל היום בבוקר, התחילו הבמאים והמפיקים בארץ לקבל הודעות אם התקבלו או לא לתחרות הרשמית בפסטיבל ירושלים. כאמור, התחרות מכילה שתי קטגוריות ראשיות: פרס הסרט באורך מלא (על שם חג'ג'), ופרס לסרט תיעודי (על שם ון-ליר). שימו לב שהפרס הראשון נקרא מהשנה "לסרט באורך מלא" ולא "לסרט עלילתי", כדי לאפשר לוועדת הסינון את האופציה להכניס לתחרות גם סרטים תיעודיים אם הם מעל 75 דקות, אם הם יימצאו ראויים לכך (במילים אחרות, זה לא רק כדי לאפשר בדיעבד את הכללת "המדריך למהפכה" בשנה שעברה, אלא גם ייתן לוועדת הסינון מעתה אפשרות לשבץ סרטים כמו "שתיקת הארכיון" ו"חיים יקרים" בתחרות הראשית ולאו דווקא בקטגורייה התיעודית).

 

על פי הרשימה שקיבצתי, השנה יתחרו בפיצ'רים 11 סרטים. המצב עדיין עמום לגבי הסרט ה-12, "פליי-אוף", שהיו דיבורים שאולי הוא יהיה סרט הפתיחה, וכרגע לא ברור מה הסטטוס שלו. (11 או 12 סרטים בתחרות הם אתגר לא פשוט בפסטיבל בן עשרה ימים, מתוכו רק שמונה ימי הקרנות מלאים לסרטי התחרות).

 

(הרשימה עודכנה ב-19.6 על פי ההודעה הרשמית לעיתונות)

 

סרטים באורך מלא:

 

"השוטר", במאי: נדב לפיד

"אודם", יהונתן סגל

"סלסה בתל אביב", יוחנן ולר

"בוקר טוב אדון פידלמן", יוסי מדמוני

"הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן", אריק לובצקי

"רסיסים של אהבה", ניסים נוטריקה

"אוסטרליה שלי", עמי דרוזד

"הנותנת", הגר בן-אשר

"שקרים בז'", מאיה קניג

"איש ללא סלולרי", סאמח זועבי

"אחותי היפה", מרקו כרמל

"עמק תפארת", הדר פרידליך (תוספת)

 

 

אני מופתע לא למצוא ברשימה הזאת את "לא רואים עליך" של מיכל אביעד, ואני מקווה שכשתתפרסם הרשימה הרשמית נמצא שהוא כן שם, אחרי שכבר זכה בציון לשבח בפסטיבל ברלין. בתחרות משובצים כרגע שני סרטים של במאיות – במאיות הן המצרך הכי נדיר בתחום הקולנוע העלילת באורך מלא בארץ – ויהיה מקסים אם המספר יטפס לשלושה, לא?

 

"אודם", "בוקר טוב מר פידלמן" ו"הנותנת" מגיעים לפסטיבל בירושלים אחרי שכבר הוצגו בבכורה בברלין, סאנדאנס וקאן (בהתאמה).

 

התחרות התיעודית:

 

"החוק בשטחים", רענן אלכסנדרוביץ'

"כרוניקה של משבר", עמוס קולק

"הדולפין", דני מנקין ויהונתן ניר

"הדירה", ארנון גולדפינגר

"מוסטאר, הלוך ושוב", דוד פישר

"מסביב לשעון – קארד בלאנש", אלכסנדר גוצ'מן

"חזיונות בלתי פוסקים", דוקי דרור

"ג'אן וג'נון" ("שד או שגעון"), ממדוח אפדילה

"אני והזילבר", רועי זילבר

"בני דודים לנשק", נעמי לבארי

"פילים בשלג", אביב שיין

"ג'יפסי דיווי", רחל לאה ג'ונס (תוספת)

 

הכותרת הגדולה של התחרות התיעודית, בעיני, היא סרטו החדש (סוף סוף) של רענן אלכסנדרוביץ'. אלכסנדרוביץ התבלט כבמאי דוקומנטרי יוצא דופן כבר עם "מרטין", ואז עם "הטיול הפנימי". והוא גם חתום על "מסעות ג'יימס בארץ הקודש", הסרט העלילתי היחיד שלו עד כה, שהוא בעיני אחד הסרטים המקסימים שנעשו בארץ בעשור האחרון. זהו, לפיכך סרטו הראשון – מכל סוגה – מזה שמונה שנים.

 

לא פחות מסקרן: סרט חדש לארנון גולדפינגר, 12 שנה אחרי "הקומדיאנטים" המצוין. ועוד קאמבק: לדוד פישר, לשעבר מנכ"ל הקרן החדשה לקולנוע, שחוזר עם סרט חדש 11 שנים אחרי "רשימת אהבה" הנהדר שלו (שזכה בפרס וולג'ין).

 

תוספת:

במסגרת החוויה היהודית יוקרנו "עיראקנ'רול" של גילי גאון ו"יומני האהבה האבודים" של יסמין נובק.

 

 

במסגרת רוח החופש יוקרנו "מותרות" של דוד אופק, "בטון" של נורית קידר ו"שו קוסטאק" של ג'מאל חלאילה ופאולינה קרבונייר.

 

מחוץ לתחרות יוקרנו "מטאדור המלחמה" של אבנר פיינגלרנט (שהוקרן בפסטיבל קולנוע דרום) ו"קנרית מתוקה שלי" של רועי שר, שהיה סרט הפתיחה של פסטיבל הקולנוע הדוקומנטרי בסלוניקי.

 

סרטים קצרים:

 

"אני אשתה את דמעותיי", תום שובל (עצמאי)

"וידיאו קסם", שיר קומאי (עצמאי)

"על מרתה לעוף", מעיין ריף (אוניברסיטת ת"א)

"ברבי בלוז", עדי קוטנר (אוניברסיטת ת"א)

"אחותי את", אשרת מאירוביץ' (מעלה)

"למה השמש", אפרת קאופמן (מעלה)

"חסימות", גולן רייז (מעלה)

"שיח", שי פלדמן (קמרה אובסקורה)

"מדריכים", דני טננבאום (מנשר)

"מלח הארץ", רוני בארי (ספיר)

"דרייבר", יהונתן אינדורסקי (סם שפיגל)

"חבלים", איל דוידוביץ' (סם שפיגל)

"בחילה", ולדימיר בלינסקי (סם שפיגל)

"שתיים", אור סיני (סם שפיגל)

"נקמה", יואב כהן (סם שפיגל)

היום עוד חודש, ב-7.7, ייפתח פסטיבל ירושלים, ואני שומע בימים האחרונים לא מעט טפטופים על דברים שצפויים להיות שם. אני כמובן רוצה בעיקר לדעת, בשלב זה, אילו מסרטי קאן יהיו בפסטיבל, אבל רובם – לפחות אלה ללא מפיץ – עדיין לא סגורים סופית. אז כאן אצטרך להיאזר בסבלנות ולחכות לפרסומים הרשמיים שיתחילו לצאת בשבוע הבא. הפסטיבל כרגע מכיל כ-140 סרטים.

 

הנה כמה דברים ראשונים שכן שמעתי. כולם, מן הסתם, לא סופיים, ברמת שמועה, ועשויים להשתנות. ביקשתי תגובות מאנשי הפסטיבל ואנשי ג.ג וכולם מסרו שכלום לא סגור.

 

 

1. סרט הפתיחה. ובכן, בשורות מדהימות: זה כנראה יהיה "סופר 8 ", סרט המדע בדיוני/התבגרות של ג'יי.ג'יי אברמס וסטיבן ספילברג, שיוצא בסוף השבוע הקרוב בארצות הברית. ויש סיכוי מסוים, אם זה אכן יסגר, שג'יי.ג'יי אברמס יגיע עם סרטו לפסטיבל.

 

2. פרסי מפעל חיים יוענקו לערן ריקליס ולנחמן אינגבר.

 

3. התחרות הישראלית תחולק לשני פרסים: פרס חג'ג' לסרט באורך מלא; ופרס ון-ליר לסרט התיעודי. השנה צפויים להיות מעל עשרה סרטים ישאליים באורך מלא בתחרות.

 

4. בפעם הראשונה: תלת מימד בפסטיבל. כרגע הקרנות תלת מימד במתחם פסטיבל ירושלים אפשריות רק בקולנוע סמדר, אבל אנשי סינמטק ירושלים בודקים אפשרות להתקנת מערכת הקרנה דיגיטלית תלת מימדית באולם 1 בסינמטק עצמו. שני סרטי התלת מימד הראשונים בפסטיבל יהיו "מערת החלומות האבודים" של ורנר הרצוג ו"פינה באוש" של וים ונדרס. וים ונדרס ככל הנראה יגיע עם סרטו לפסטיבל. בפסטיבל יוקרן גם סרט האנימציה הצרפתי, "החתול של הרבי", של יואן ספאר ("גיינסבורג"), ועדיין לא ברור האם תוקרן גרסת התלת מימד שלו, או גרסת הדו-מימד. ומה עם "חראקירי", סרט התלת מימד החדש של טאקשי מיקה? הוא נמצא בסימני השאלה של סרטי קאן ולא ברור אם יהיה. אבל "13 מתנקשים", סרטו הקודם של טאקשי מיקה, יהיה בפסטיבל (ובכלל, מתוכננת משבצת אסיאתית אלימה למדי בפסטיבל).

 

5. "הסוס מטורינו" של בלה טאר, זוכה פרס חבר השופטים בברלין, יוקרן בפסטיבל. בלה טאר אמור לגיע כאורח גם.

 

6. ומה עם "פרידה", הסרט האירני שזכה בברלין? מתברר שהוא אסור להקרנה בישראל. אז הוא לא יהיה.

 

 

7. שלושת הסרטים הקצרים שביים ספייק ג'ונז בשנה האחרונה יוקרנו יחד: "I'm Here", סרט הרובוטים שלו; "Scenes From The Suburbs", סרט קצר עתידני, שהוא בעצם וידיאו קליפ ארוך לארקייד פייר; וסרט האנימציה "למות איתך".

 

8. בתחום הקולנוע התיעודי אני ממש מקווה לראות בירושלים את "טבלואיד", הסרט החדש של ארול מוריס, אבל עוד לא ידוע אם הסרט יגיע או לא. "איך למות באורגון", זוכה התחרות התיעודית בסאנדאנס, יהיה בפסטיבל.

גיליתי את זה מהטוויטר של מארק רונסון: מרטין ראשנט מת. ראשנט הוא מאותם אנשים שאם חייתם בתחילת שנות השמונים אולי לא שמעתם את שמו, אבל האיש הזה שינה לכם את הרדיו. הוא היה בן 63.

 

ראשנט, מפיק מוזיקלי ואחד האנשים הכי משפיעים על הגל החדש הבריטי המסונתז, התחיל את דרכו כטכנאי של טי. רקס, פליטווד מק, יס ושירלי באסי. אבל בסוף שנות השבעים הוא נהיה מפיק מוזיקלי, ואחד האנשים שהובילו את הפאנק לתוך האלקטרוניקה: הוא היה שותף להפקה של XTC, הפיק את הבאזקוקס, הפיק לסטרנגלרס את "נייס אנד סליזי", הפיק לאולטרד סטייטס את "יום הולדת שמח" ואת Head Over Heals" לגו-גו'ז (בין השאר).

 

אבל הפרסום וההצלחה הגדולים ביותר שלו הגיע בזכות עבודתו כמפיק (ומתכנת) באלבום "Dare" של הליגה האנושית (שהשנה ימלאו 30 שנה לצאתו). הנה שני שירים מתוכו: