"הערת שוליים", ביקורת
וואו, יש לי כל כך הרבה מה להגיד על הסרט הזה. "הערת שוליים" הוא קודם כל סרט מהנה מאוד – גם משעשע וגם דרמטי/מעיק – ועשוי בצורה מרתקת ומושלמת, עם רגעים אדירים של כתיבה ובימוי (השימוש של סידר וירון שרף בפנים, פרופילים ותקריבים בפריים הסינמסקופי במפגשים בין ליאור אשכנזי ומיכה לווינסון, והכבוד שהצילום הזה נותן לרפליקות המצוינות שלהם – ולמשחק – הופך את הסרט הזה לאחד החדים והמרשימים שראיתי כאן אי פעם). אבל אחרי שנגמר הרגש מתחיל השכל. כי הסרט הזה פשוט עשיר במשמעויות. אני לא חושב שעדיין ירדתי לחלוטין לסוף כל הרעיונות שהסרט נושא בחובו, במילותיו ובצורניותו. מעבר לעניינים של אב ובנו, גם לתלמוד יש כאן משמעות. וגם לאקדמיה. וגם ליהדות. וגם לאגואים, ולקו החמקמק מאין כמוהו שבין ענווה גדולה ובין מגלומניה אדירה. ואני תוהה האם מבחינתו של יוסף סידר, יש כאן אולי וידוי או שמא כתב האשמה. ובעיקר, לצד מי הוא נוטה יותר: לצידו של האב, או לצידו של הבן?
בגיליון "פנאי פלוס" השבוע התחלתי לשפוך כמות עצומה של ראשי פרקים לדיון ולעיון, אחרי שתי צפיות בסרט (אתם פשוט חייבים לנסות ולצפות בו בעותק דיגיטלי, שעושה חסד לא רק לצבעוניות העשירה שלו, אלא גם לסאונד). כל אלמנט בסרט – המוזיקה ועד העריכה – מגיעה לו התייחסות מעמיקה משל עצמה. ואותי דווקא מעניין לדון בסרט מנקודת מבט רוחנית. אולי עוד אשוב לזה בהמשך. הנה מה שיש לי בינתיים. וקחו בינתיים שורה תחתונה: חובה עליכם לצפות בו. הוא אדיר.
אזהרה: אין ספוילרים בביקורת הנ"ל. כל עיסוק בעלילה ופיתוליה נותר בלתי מפורש. לכן האזהרה הפעם היא מהפך הסוילר: בגלל שכל פרטי העלילה וביטוייהם המילוליים והצורניים נמסרים כאן ברמיזה, ייתכן ועדיף לקרוא את הטקסט רק אחרי צפייה בסרט. באופן כללי עדיף לקרוא ביקורות רק אחרי הצפייה בסרט. אבל כאן נראה לי שזה חיוני.
פורסם ב"פנאי פלוס", 1.6.2011
בערך לפני 2000 שנה ישב רבינו יהודה הנשיא וליקט את כל הלימוד שנקרא "תורה שבעל פה", שנמסר מדור לדור, מרב לתלמיד, ממשה רבינו והלאה במשך ארבעים דורות, והעלה אותו בפעם הראשונה לדפוס. זו המשנה. בדורות שבאו אחריו, תחילה בישראל ואז בבבל, נכתבו ביאורים על המשנה. זה התלמוד. אבל בגלל שהדפוס עוד לא הומצא אז, כדי להפיץ את התלמוד ברבים נדרשו אנשים שישבו להעתיק את הכרכים. וכך, אחרי דורות בהם אבדו מסורות בגלל שהלכו ופחתו התלמידים לתורה שבעל פה, הלכו ואבדו גרסאות בגלל טעויות העתקה. 2000 שנה אחר כך מנסה פרופ' אליעזר שקולניק (שלמה בראבא), מהחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית, לאתר את כל הגרסאות של התלמוד ולהתחקות אחר כל הטעויות שנעשו במסירתו לאורך הדורות. בנו, פרופ' אוריאל שקולניק (ליאור אשכנזי), ממשיך את דרכי אביו. לכאורה, ממש כמו חכמי המשנה והתלמוד, שהעבירו את הידע מאב לבנו. אלא שרק חדי העין – ואין חד עין יותר מפרופ' אליעזר שקולניק – יבחינו שיש הבדלים גדולים בין השניים. "הערת שוליים", סרטו החדש של יוסף סידר (והרביעי במספר, אחרי "ההסדר", "מדורת השבט" ו"בופור") עוסק בעלילה עצומת מידות סביב אירוע פעוט למדי שבחייהם של האב ובנו.
האב, למשל, רק עסוק באיתור הממצאים, זיהויים, מיונם וקטלוגם. הוא אולי היה מפרסם את ממצאיו, אילולא היה פרופסור אחר, פרופ' גרוסמן (מיכה לווינסון), מקדים אותו ומפרסם אותו מחקר לפניו. הבן, להבדיל, ממהר לפרסם כל בדל רעיון שעולה בראשו, גם אם הוא לא מפותח לחלוטין, או מתוחקר עד תום, גם אם בעתיד הוא יחזור בו ממנו. ובעוד האב מסתגר בביתו, הבן הוא פוליטיקאי לא קטן, ודובר מבוקש מאוד בהרצאות ובתוכניות טלוויזיה.
בתוך הסיפור האקדמי הזה, מסתתר בוודאי גם נרטיב רוחני מעט סמוי מהעין: האב מסתובב מחוץ לביתו עם קסקט, אבל מתחת לקסקט אין לו כיפה; הבן עם כיפה וזקן, אבל כשהוא בחדרו הפרטי הוא מוריד את הכיפה, כאילו היא רק בגדי עבודה עבורו; הנכד עם כיפה קטנטונת, שכמעט נעלמת ברעמת שיערו. אני חש שיש כאן גם איזושהי אמירה נסתרת – ואולי לא נסתרת כלל – על ענייני אמונה ודת וסמכות, ועל האופן שבו הגמרא נוכחת – או שמא לא נוכחת כלל – בחיינו כיום, בישראל של ההווה.
בשנת 2000 לספירת הנוצרים הפציע יוסף סידר בסצינת הקולנוע הישראלית והדהים אותה: קולנוען שנולד בניו יורק, גדל בירושלים ולמד קולנוע בניו יורק, חובש כיפה, עם רקע תרבותי שונה לחלוטין מרוב הבמאים בישראל, שמצד אחד מנסה – כמו לא מעט קולנוענים כאן – לגעת בנקודות הקונפליקט הכי נפיצות בארץ (והוא מתמקד בקונפליקט היהודי-יהודי בלבד), אבל הוא עושה זאת תוך יישום לימודיו האמריקאיים, באמצעות סרטים כתובים היטב, ומבוימים במיומנות כמעט הוליוודית. בפילמוגרפיה של סידר "הערת שוליים" מהווה שיא של תחכום קולנועי העוטף תסריט שמצליח לגעת בעשרות רעיונות הגותיים, החל מהדרמה הכי בסיסית של יחסים בתוך משפחה, ועד לקונפליקט התמיד אירוני שבין אנשים שעוסקים בעיסוקים איזוטריים ובין הרצון שלהם לקבל על כך הכרה בינלאומית.
אחת ממילות המפתח ב"ההסדר", סרטו הראשון של סידר, היה "לשמה". נדמה לי שהיה רגע שזה גם היה שם העבודה של התסריט. לימוד תורה, לימדו אותנו חז"ל, צריך להיעשות לשמה. לשמה של תורה. לא כדי לצבור ממון, תארים, כבוד, פרסים או פרסום. חיילי יחידת ההסדר בסרט ההוא היו מורעלים, כי הם נלחמו לשמה. לשם שמיים. גם שם מצאתם דמות מרכזית, גם אב וגם רב, שצאצאיו ותלמידיו לאו דווקא מזדהים עם דרכו, וצריכים למעשה לעשות שימוש בלימוד שלו כדי לצאת נגדו.
אין צבא ב"הערת שוליים". וגם אין יותר "לשמה". נדמה שהאב והבן לבית שקולניק, כמו לא מעט מעמיתיהם, הפכו את התורה קרדום לחפור בו. אבל באופן משונה, כל אחד מצליח לשכנע את עצמו – תוך שלל פלפולים עצמיים – למה דרכו נכונה יותר. לכאורה האב, שעובד בדקדקנות כדי למצוא את העותק הסופי והמדויק ביותר של התלמוד הירושלמי, מיישם משהו מה"לשמה" ההוא, הוא לכאורה לא עובד למען שום תכלית חיצונית פרט לרצון שלו להגיע לגרסה המדויקת והסופית ביותר של הקורפוס היהודי הגדול מכולם. אבל, למעשה, תכלית עבודתו לא באמת ברורה. בעצם, נדמה שהוא עצמו אינו מאמין גדול בתורות של חז"ל שאותם הוא מנסה ללקט בכזו עמלנות. עבורו זה סוג של ארכיאולוגיה, מדע, שאין לו שום יישום מוסרי או רוחני לימיו. אין הבדל בינו ובין, נגיד, ביולוג ימי, המתחקה אחר זן נכחד של דגים. הבן, לעומת זאת, נראה כמי שמחפש את הכבוד וההכרה. אבל מצד שני, נדמה שהוא כן מחפש איזושהי משמעות לדברים שהוא לומד בתלמוד, משמעות אקטואלית, עליה הוא מדבר וכותב ללא הרף, למורת רוחו המוחלטת של אביו, שרואה בכל המילים האלה בזבוז זמן מוחלט. בעוד האב רוצה להגיע לשלמות, ממה ייהנו אולי דורות עתידיים; הבן משתמש במחקר כדי לייצר תובנות בזמן אמת לקהל שומעיו. מי מהם עושה עבודה אקדמית "נעלה" יותר? והאם יש גם אמונה בעבודה הזאת?
שימו לב, למשל, לפתיחת הסרט. אחרי שוט וירטואוזי בצילום ובמשחק (בחיי, אחד הנפלאים שראיתי מימיי בסרט ישראלי) המציג את שלמה בראבא בתור פרופ' שקולניק האב המאזין בדממה לבנו מדבר, וכשמנעד עצום של רגשות – מגאווה ועד אכזבה עצומה – חולף על פניו, אנחנו ממשיכים הלאה. אנחנו באירוע אקדמי במוזיאון ישראל. והאב, באופן הכי מילולי והכי ויזואלי, פשוט מרגיש שהוא מחוץ לעניין. כשהוא בתוך הקוקטייל, הוא רק מבחין בגינוני החברה של הסובבים אותו: לחיצות ידיים, חיבוקים, סמול טוק. גינונים שהוא בוחל בהם. ונדמה שעל אוזניו יש פילטר שמונע ממנו לשמוע את הרעש וההמולה. הוא פשוט חי בעולם חיצוני ודומם לכל. אבל בכל זאת, שיחה אגבית הנאמרת בצד האולם נקלטת אצלו. שני חוקרי תלמוד צעירים, שאת פניהם אנחנו לא רואים, מדברים על מחקרו של אחד מהם: הוא טוען שהגבר היהודי עד ימי בית שני היה עדין ונשי מאוד. החייל הרומאי, בהשוואה, היה גברי, וירילי, מאצ'ו. והנה, 2000 שנה אחר כך, הגבר הישראלי הוא המאצ'ו הזה. קרי, הציונות חבטה מאיתנו החוצה את עידון חכמי התלמוד ועידונה של תורה והפכה אותנו לקלגסים רומאיים. אבחנה אדירה! אבל כמובן שזה בדיוק מסוג התובנות ששקולניק האב סולד מהן, שלוקחות מחקר תלמודי ומתרגמים אותו למחקר תרבותי/פוליטי. אבל זו בוודאי לא הבחנה מקרית. נדמה לי שאפשר לקחת את כל הקולנוע של סידר ולהלביש אותו על האבחנה הזאת, ושהוא מנסה בכל ארבעת סרטיו לפצח מה עשתה מדינת ישראל, הציונות ו/או התנועה הדתית-לאומית לגבר היהודי. הקונפליקט הזה, בין הכוח והמוח, איכשהו נמצא כל הזמן ברקע של הסרט. אליעזר שקולניק כל הזמן מוקף שומרים ואנשי אבטחה. נראה שהוא נרתע מהם. האם ריבוי אנשי הביטחון בסביבתו הוא פשוט המחשה לפסוק מישעיהו "על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים"? ובגלל שלסרט יש חיבה יתרה למילה "מצודה", בוודאי שבמצודה צריכים גם שומרים (אגב המילה "מצודה": אמנם שקולניק האב מחפש במילון את מגוון פירושיה, אבל זה מין הסתם עבורנו הצופים. אין ספק שמומחה עולמי כמוהו בתלמוד בקיא במשמעות הכפולה של המילה מצודה, כפי שמופיעה כבר במסכת הראשונה בגמרא, ממש בתחילתה: מסכת ברכות, דף י'). ואולי שקולניק האב מרגיש תמיד רדוף ולכן הוא מבחין באנשי האבטחה מתוך פרנויה, בשעה שבנו (הווירילי, המאצ'ו, שחקן הסקווש – בסצינה שגרמה לי להיזכר ב"וול סטריט") הוא מעין אביר, כולל החרב ובגדי הסיף.
לכאורה מציג לנו סידר סוג של וינייטה ירושלמית על עולם האקדמיה. במשך 40 דקות הסרט מציג את שתי הדמויות העיקריות באמצעות כותרות ממוספרות המציכות פכים ופרטי טריוויה על חייהם (ירושלמים שצפו איתי בסרט שיבחו אותו על דייקנותו הפנאטית לעניינים שונים הקשורים לעולם האינטליגנציה הירושלמית, משפה ועד לעיצוב בתיהם של הגיבורים ושכונות מגוריהם). ואז, קורה דבר מה דרמטי: האב מקבל שיחת טלפון גורלית שמשנה את חייו. ואז הבן מקבל שיחת טלפון גורלית שמשנה גם את חייו. אלא שהרגע הזה, הכה דרמטי, הכה מסעיר, שמשליך את האב ואת הבן לעבר מסלול התנגשות בממדים תנ"כיים מקבל בסרט את הכותרת אירונית "הערת שוליים". מצד אחד, יתכן וזה פשוט שם הסרט שמופיע 40 דקות אחרי תחילתו, ברגע שבו עלילת הסרט מתחילה ממש, אחרי 40 דקות פרולוג. ואולי זה ההפך: אולי עיקר חייהם של שני האנשים האלה הוא כל מה שהוצג קודם. ואילו כל מה שיוצג בשעה הקרובה הוא באמת לא יותר מהערת שוליים קטנה וזניחה בתוך החיים. מצד שלישי, בעולם האקדמי לכל הערת שוליים לכאורה זניחה שמופיעה בספר או במחקר יש חשיבות הרת גורל. וכך הוא הסרט: כל מה שקטן וחסר חשיבות הוא הדבר הכי דרמטי ומהפך עולמות שקורה לגיבורים ולחייהם. לכן, אולי, קשה להם לשים לב, נגיד, לילדים שלהם.
מפתה לחפש את האישי והאוטוביוגרפי בסרט הזה, בייחוד כשידועה העובדה שסידר הוא בנו של פרופ' חיים סידר, ביוכימאי זוכה פרס ישראל וחבר האקדמיה הישראלית למדעים. מפתה גם לנסות לערבב פנימה ספקולציות על-גבול-הרכילותיות שתוהות האם כל תככי האקדמיה המוזכרים בסרט הם דרכו של סידר לעסוק באקדמיה שהוא עצמו מכיר – זו של הקולנוע הישראלי וזו של הקולנוע האמריקאי – איתן עבר לא מעט טלטלות עם סרטו הקודם, "בופור". על כל אלה אני מקווה לקרוא באחד מראיונות הסוף שבוע שסידר בוודאי יעניק לעיתון זה או אחר. אבל אותי מעניינת נקודה אחרת: עם מי מהשקולניקים הוא מזדהה?
לכאורה, מתבקש שהוא יזדהה יותר עם הבן. האב אכן חמור סבר, מתקשה להתחבר או להתחבב, ביקורתי מאוד כלפי בנו, אולי אפילו מקנא. והבן – בשתיים מהסצינות הכי נפלאות בסרט, קודם כל מבחינת כתיבה ואז מבחינת בימוי (ושימוש בתקריבי פרופיל על גבי מסך סינמסקופי) – מגן על אביו בחירוף נפש, על חשבון קורבן אישי גדול למדי. הבן, כמו שאומרים בירושלים, יוצא מענטש. אבל הבחינו בסרט כולו ובסגנונו הקולנועי. הבן גר בבית שחלליו מעוגלים, דלתותיו מקושתות, וחדר העבודה שלו גיבוב של אי סדר. ואילו האב כולו בזוויות ישרות. ממש מהשוט השני בסרט, בו רואים אותו פונה ימינה לרחוב, ב-90 מעלות, כאילו הוא רובוט. והסרט? ממש כמו האב: הוא מדויק, מדוקדק, חתוך, ערוך, מוקפד, ממסופר, מקוטלג, מנוילן, מתויק. והוא מלווה בפסקול עצום של כלי מיתר וכלי נשיפה – שכולו סטקאטו ותקתוקי שעון – הממחיש משהו מהרעש העצום שמתחולל בראשו של האב, עד כדי כך שהוא נאלץ לחבוש אוזניות של פועל בניין על ראשו כדי לאטום את עצמו מהרעש שכה מסיח את דעתו. כך שאם העלילה מפגינה איזושהי הזדהות עם מעשיו של הבן, העשייה הקולנועית כאילו נובעת כולה מתוך תודעתו של האב. את הסרט הזה ביים אליעזר שקולניק.
ולכן, אם בצפייה ראשונה יצאתי מעט בלתי מסופק משוט הסיום של הסרט – שמספק התרה עלילתית, אבל לא התרה רגשית – הצפייה השנייה הבהירה לי את הדיוק התימאטי של הסוף הזה: שקולניק האב מבין כל, גם אם באיחור רב, רק שאין לו שום כוחות או יכולת לעשות עם ההבנה הזאת כלום חוץ מאשר לקפוא במקומו.
נ.ב: הו, יש עוד כל כך הרבה לכתוב ולשאול על הסרט הזה. מה הקטע עם האשה המיסתורית, למשל? או עם הארנק שנגנב? וחליפת הסיף? ומה יש לפרופ' גרוסמן באמת נגד שקולניק האב? ואני יכול עוד לדבר באריכות על כל העולם המילולי של הסרט, זה שבזכותו זכה סידר בפרס התסריט בקאן. מבחינת הכתיבה שבו, הסרט הזה פנומנלי. גם הסצינות כתובות נפלא, הדיאלוגים עשירים וחדי אבחנה לגבי דפוסי הדיבור של כל דמות, וגם זה סרט שעוסק במילים, בפילולוגיה, בגרסאות ושכתובים. תסריטאי הוא סוג של פילולוג, לא? ומה באמת הסיפור הדתי/אמוני/רוחני שעומד בבסיס הסיפור? האם אפשר ללמוד וללמד תלמוד כמו מדע, מבלי ליישם דבר הכתוב בו, מבלי להרגיש שכל מה שכתוב בו עוסק באופן מובהק בחיינו העכשוויים?
המשך יבוא, אני מניח.
================
תזכורת: ההתרשמות הראשונית שלי מ"הערת שוליים", לפני שלושה שבועות.
תגובות אחרונות