יתכן וזה יוצא מעט עמום בטקסט הבא, אבל חשבתי ש"עץ החיים" הוא סרט אדיר. הוא עבד עליי בשני מישורים. מצד אחד, הוא כמו שיר. רצף דימויים אסוציאטיבי המלווים קריינות המחברת בין טבע/בריאה/השגחה/משפחה. האמורפיות הזאת היתה נפלאה בעיניי. אמיצה מאוד, ובאופן משונה גם צלולה מאוד. ובתוך כל האוויריריות הזאת, שלעיתים נראית כמו סרט טבע, מסתתרת גם דרמה משפחתית – עם החלטות בימוי וצילום פשוט אדירות – שבאופן משונה ריגשה אותי נורא. וכמובן ראיתי בכל זה מטאפורה למשהו שהוא בו בעת אישי מאוד, אולי אף אוטוביוגרפי, אבל גם טרנסנדנטלי.
אגב, הביקורת הזאת נכתבה לפני ש"עץ החיים" זכה בדקל הזהב בקאן, אבל פורסמה אחרי.
פורסם ב"פנאי פלוס", 27.5.2011
עבור לא מעט חובבי קולנוע ומבקרים טרנס מאליק הוא אגדה, אולי אפילו מיתוס. בכ-40 שנות קריירה הוא ביים בסך הכל חמישה סרטים באורך מלא, וכמו ג'יי.די סלינג'ר האיש די קנאי לפרטיותו: גר בטקסס, הרחק מהוליווד, ממעט להיראות בציבור, מתנזר מראיונות. העניין הוא שאם מאליק היה במאי יווני, רוסי או הונגרי, התנהגות כזאת, וסרטים כמו שהוא עושה, היו מתקבלים ביתר שיוויון נפש. אלא שמאליק הוא במאי אמריקאי ואיכשהו הוא מצליח בכל פעם להתברג איכשהו לתוך הסיסטמה ההוליוודית ולא לפעול בשוליים הזניחים והסהרוריים שלה. וזו התעלומה הגדולה: כי סרטיו של מאליק כל כך לא מסחריים וכל כך לא קומוניקטיביים שקשה שלא לתהות איך הוא מצליח לגייס אולפנים וכוכבים לסרטיו האיזוטריים והלא-נהירים בשעה שיוצרים כמו אייבל פררה או ג'ון ג'וסט או האל הרטלי פועלים ממש בשולי השוליים של תעשיית הקולנוע דוברת האנגלית.
והאמת היא, שלי באופן אישי תמיד היה קשה עם מאליק וסרטיו. עוד תעלומה. הרי אני מחבב חיבה גדולה את הסרטים האירופאיים והאסיאתיים האיטיים, הפיוטיים, אלה עם הכמעט-ואין-עלילה. ולכאורה, מאליק סיפק לי בדיוק את זה: עלי כותרת של פרח מול אור השמש, טיפת טל מול אור השמש, כנפי פרפר מול אור השמש, שמלתה של אשה מול אור השמש. מאליק מביים אפוסים היסטוריים, אבל מתעניין יותר בגבעולי הדשא. אז למה אני לא מריע לו כמו רבים מעמיתיי? אולי כי אני מרגיש שברוב סרטיו מאליק הוא קצת חרטטן. שעמוק בפנים הוא כן רוצה להיות הוליוודי כמו כולם ולספר סיפור סוחף, חכם, עם מסר, קוהרנטי, רצוף, ברור. אבל הוא פשוט לא יודע איך. אז הוא יושב חודשים על גבי חודשים, לעיתים שנים, בחדר העריכה ומדביק שוטים יפים זה לזה, אחרי שגילה ששכח לצלם את שחקניו, מוסיף קריינות פיוטית/רוחנית ומוציא סרט שנראה נהדר, ואולי אף מכיל לא מעט סצינות יפות, אבל שבמקרה הטוב נראה סהרורי ותמהוני. אני לא יכול להתנער מהתחושה שמאליק רצה לעשות א' ויצא לו ב'. הרגשתי – שלמרות השימוש התמיד יפה שלו עם צילום ועם מוזיקה – מאליק הוא במאי נטול משמעת ושליטה. לכן כל מי שמשווה אותו לקובריק – במאי קפדן, דקדקן ומדויק מאין כמוהו – עושה עוול לשניהם. מאליק הוא יוצר מרחף, לא ממוקד, ספונטני, מאלתר. וכך למרות שהערכתי אלמנטים רבים בסרטיו "ימים הרקיע" ו"הקו האדום", יצאתי משניהם בחושה שקצת עבדו עליי. ומצד שני: איזה מדהים זה שנותנים לאיש המשונה והלא קוהרנטי הזה לעבוד בהוליווד, ומיטב כוכבי הקולנוע מתייצבים אצלו.
ועכשיו, שש שנים אחרי סרטו הקודם, חוזר מאליק עם סרט חדש. גם כאן הפולקלור על ההפקה הקדים את הסרט: הצילומים נדחו ונדחו, ואז נמשכו ונמשכו, העריכה ארכה חודשים (עם חמישה עורכים שונים) ומאליק עבד לראשונה עם צוות אנשי אפקטים דיגיטליים*. הסרט שהיה אמור להיות גמור בשנה שעברה, הגיע לבכורה בקאן באיחור של שנה. היו שאמרו שזה סימן לכך שהסרט בלתי ניתן לצפייה. אז הרשו לי להכריז: "עץ החיים" הוא, בעיני, סרטו היפה והצלול ביותר של מאליק. מתוך זה שהוא בכלל לא מנסה ללכת בשום נתיב עלילתי קונבנציונלי, הוא דווקא מצליח לייצר בסרט זה רצף סיפורי, רגשי ותימאטי מאוד ברור וממוקד. באופן מעורפל, כמובן.
העלילה, בקצרה, נשמעת אישית למדי: זכרון ילדותו של ילד שגדל בעיר ווייקו בטקסס בשנות החמישים. עיר הולדתו של מאליק. הילד הוא בנו של אב קפדן מאוד, והוא מנהל מערכת יחסים טעונה מאוד עם אביו. אבל מאליק לא עוסק כאן בדרמות דומסטיות, אלא בסרט על אלוהים. על הבריאה כולה. על תכליתה. הסרט, ששמו לקוח מספר בראשית, מתחיל עם ציטוט מספר איוב. והדיאלוגים נשמעים כולם כמו תפילה.
בתסריט של "אדפטיישן" כתב צ'רלי קאופמן סצינה שבה מנסה גיבור הסרט, תסריטאי, למצוא דרך להתחיל את הסיפור עליו הוא עובד. אחת האופציות שהוא בוחר בהן היא היא להתחיל את הסיפור עם התחלת הסיפור של העולם כולו, לפני כך וכך מיליוני שנים. מה שנראה אז כבדיחה על חשבונו של תסריטאי שלא יודע להתחיל סיפור, הופך ב"עץ החיים" לאמיתי: כדי לספר סיפור שמתחיל ממוות ועובר ללידה, מאליק מתחיל לספר את תולדות היקום. מהמפץ הגדול, מהתוהו ובוהו, לידת הכוכבים. משם: התפתחות האורגניזמים במים. משם לדינוזאורים. משם ללידתו של הילד שאיתו נתבגר במהלך הסרט. הילד הזה מסביר לנו בקריינות שאמו היתה אומרת שלחיים יש שתי דרכי התנהלות: דרך הטבע ודרך החסד. הטבע הוא הקשוח, חסר הרחמים, דרך של דין. החסד הוא העדין, המיטיב, מלא החמלה. את שני האופנים האלה מוצא הילד בביתו שלו: אמו מלאת רחמים ורוך, אביו קשוח וקפדן. האם מבקשת מילדיהם לאהוב את כולם, האב מחנך אותם אף פעם לא להיות טובים לאחרים, כי אחרת ינצלו אותם. וככל שהילד גדל אנו רואים את האופן שבו הוא הולך ומתנתק מדרכו של האב. מהאמון והאמונה המוחלטת בתחילה, לאי הבנה בהמשך, ועד לכעס גדול בסוף. וממש ככה גם נרקמת מערכת היחסים שלו עם האל: הסרט, שבא מאמונה גדולה מאוד (עוד הבדל בינו ובין קובריק האגנוסיטי), מתאר יפה את אבולוציית האמונה בחיי אדם. תום בילדות, כפירה בבגרות. אבל בכל פעם שהילד קורא לאביו במחשבותיו, כועס עליו, מתנצח איתו, הסאב-טקסט הוא שזה מופנה לא רק לאביו הביולוגי אלא גם לאביו שבשמיים, שניהם הכזיבו אותו, ואולי נטשו אותו, אבל נדמה שבכל זאת הוא ממשיך לכסוף לשניהם. והסרט הופך כולו למדיטציה על יחסי כוחות בין אנשים, ובין איזושהי תחושה שיש משהו גדול מהם.
האנלוגיה בין האב לאל מולידה כמה סצינות מקסימות ודקות אבחנה. כשהאב, למשל, נוסע למסע עסקים, הילדים והאם מרגישים שנטל גדול הוסר מעליהם והם חיים לרגע חיי חופש וקלות דעת. ממש כמו שהאנושות מתנהגת מאז שהיא הרגישה שאלוהים בעצמו יצא למסע עסקים והפנה את גבו למה שקורה כאן, וזו ההזדמנות שלנו לעשות מה שעולה על דעתינו, גם אם יש איזושהי הבנה שיום יבוא ליתן את הדין. אבל בינתיים, חגיגה.
ולמרות שהסרט עסוק בלהביט ללא הרף בכל הטבע שמסביב, הטבע שמתפקד כמטאפורה לניסי הבריאה, הוא מצליח גם לספר את סיפור ההתבגרות הזה, שמציג לא רק התפכחות מאמונה וסמכות, אלא גם התפרקות מערכי שנות החמישים ומעבר לעולם אחר לחלוטין, סטרילי, קר, שבו נסיעת מעלית קצרה אל מרומי מגדל בבל אנונימי מציתה את גל הנוסטלגיה שנפרש מולינו, ושמכיל בתוכו את תולדות היקום כולו. יומרני ומקושקש? ללא ספק. אבל יפהפה לחלוטין. ולראשונה אצל מאליק, מבחינתי לפחות, מרגש מאוד.
נ.ב: ראו הוזהרתם. שון פן מופיע בסרט למשך בערך ארבע סצינות קצרצרות עם כמעט אפס מילים. השמועה היא שתפקידו גדול בסרט קוצץ באופן דרמטי מהגרסה הסופית. מה שכן: הסצינות של פן הן הפעם הראשונה בקריירה של מאליק שבהן הוא מציג עולם עכשווי, ולא מתבונן אחורה בזמן. וזה נפלא. מאליק מביים ומעצב את ההווה – גורדי שחקים מול אור השמש, קונסטרוקציות זכוכית ואלומיניום מול אור השמש, וילונות פשתן מול אור השמש – אף יותר מאופן שבו הוא מתענג על העבר ה"אורגני", הטרום תעשייתי.
*) אגב, נדמה לי שהשימוש שלו לראשונה באפקטים דיגיטליים – תחת הדרכתו של דאגלאס טרמבול האגדי – היא אחד האלמנטים שעזרו לסרט למצוא נקודת מרכז. כי באפקטים דיגיטליים יותר קשה להתברבר. צריך להיות ברור מאוד מה רוצים לעשות. אין אילתורים וחיפושים כשאנימטור צריך לשבת ולייצר את המפץ הגדול, או את תנועת הכוכבים ברקיעים, או מערכת יחסים בין שני דינוזאורים. נראה לי שזה חייב את מאליק, לראשונה בחייו, באמת להבין על מה הסרט שלו. לא שהוא לא נותר אמורפי, אבל לפחות הוא קצת ממוקד וצלול יותר.
תגובות אחרונות