19 יוני 2011 | 11:11 ~ 16 Comments | תגובות פייסבוק

"חצות בפריז", ביקורת

We'll always have Paris

 

אפשר להגיד ש"חצות בפריז" ממשיך רעיונות שבהם התחיל וודי אלן עוד ב"שחק אותה סם". שם היה זה ריק מקזבלנקה – זה שאמר לאילזה שתמיד תהיה להם פריז – שייעץ לגיבור על חיי האהבה שלו; וכאן, המינגוויי וגרטרוד סטיין מייעצים לגיבור על חייו כסופר. מתוך העצות האמנותיות, הוא לומד את האידיאל שעליו לשאוף אליו בחיים ובאהבה. ובכלל, גיבור שנכנס לתוך עולם קסום, מכושף, שנדמה שהוא על גבול החלום או הפנטזיה (ומחוץ לזמן), יהיה לבסוף (ככל הנראה) המוטיב המרכזי שוודי אלן ישאיר אחריו בסרטיו – "שחק אותה סם", "ישנוני", "שושנת קהיר הסגולה", "צללים וערפל" – זאת, וגם גיבור שלומד מהאמנות אך לחיות. ולהבדיל משאר סרטיו הקודמים שצולמו מחוץ לניו יורק, נדמה שבין "שחק אותה סם", "כולם אומרים אני אוהב אותך" ואפילו הסוף של "סוף הוליוודי", פריז הסתתרה שם כשחקנית משנה – או המאהבת, לניו יורק, האשה החוקית – מאז ומתמיד.

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 15.5.2011

 

מכיוון שחיבבתי את סרטו החדש של וודי אלן – אם כי "קום סי, קום סה" תהיה תשובה הוגנת יותר מבחינתי לשאלה "מה דעתך על הסרט?" – ומכיוון שכבר אמור להיות ידוע שאני מחובביו גדולים של אלן, בכל תקופה (אם כי, אני מודה, שבחמש השנים האחרונות מצאתי את עצמי מגמגם כמה וכמה פעמים כשנדרשתי להגן עליו) – אני חייב לפתוח את העיון שלי ב"חצות בפריז", סרטו החדש, בתהייה מעט קנטרנית:

 

במשך בערך 40 שנה, ובערך 40 סרטים, לכל סרטיו של וודי אלן יש אותי סימן היכר בפתיחתם: קרדיטים באותיות לבנות על רקע שחור, כתובים תמיד באותו פונט (ווינדזור מוארך), כששמות השחקנים מופיעים כולם יחד בסדר אלפאביתי, ובפסקול מתנגנת יצירת ג'ז, או שיר עתיק, שנשמע כאילו הוא מנוגן מתקליט ישן (גם בעידן הסאונד הדיגיטלי של ימינו). "חצות בפריז" אינו שונה. יש בכך משהו מרגיע, כמובן: כשנכנסים לסרט של וודי אלן יודעים תמיד מהפריים הראשון שהגענו למקום הנכון. תחושה של מסורת, של המשכיות, של בית. מצד שני, אני מכיר יוצרים מהעולם מספיק זמן כדי לדעת שאף אחד לא באמת אוהב למחזר את עצמו או להיות מקוטלג באותו מקום לאורך זמן, מה שגורם לי לתהות: האם וודי אלן הפך לאסיר בתוך סימני ההיכר של עצמו?

 

הסיטואציה שבה חי אלן ברוב העשור האחרון היא כזאת: אחרי שגילה שהוא לא מצליח יותר להשיג מימון אמריקאי לסרטיו, הוא החל להיענות להצעות מצד מפיקים זרים לבוא לצלם סרטים במדינותיהם. וכך הוא המיר ברוב סרטיו האחרונים (למעט "מה שעובד") את הנוף הניו יורקי שהיה כה מזוהה עם סרטיו בנוף לונדוני (חמישה סרטים), קטלוני (סרט אחד) ועכשיו צרפתי (אם כי, יש לזכור שפריז כבר הופיעה כשחקנית משנה אצלו לפני כן ב"כל אחד אומר אני אוהב אותך"). אני מניח שלתקציב הסרט מלווה לרוב תנאי מפורש: הצג את נופי עירנו. עשה ללונדון/ברצלונה/פריז את מה שעשית לניו יורק. בתחילה נדמה היה שאלן ממילא שולף תסריטים שהיו לו מוכנים ופשוט המיר את הלוקיישן בעזרת פקודת חפש/חלף במעבד התמלילים. אבל ב"חצות בפריז", וגם ב"ויקי כריסטינה ברצלונה", נראה שאלן מראש כתב תסריט מוזמן על סמך הצעת העבודה שהוא קיבל. אבל התהייה שלי קטנה יותר: האם באותה הצעת עבודה אלן גם מתחייב לתת למשקיעיו את הטאץ' ה"וודי-אלני" ולהקפיד להשתמש בסימני ההיכר של סרטיו, קרי אותיות הקרדיטים והמוזיקה הנוסטלגית? האם, לרגע, לא חשב לעצמו אלן שהוא רוצה לנסוץ משהו אחר אבל נעצר על ידי משקיע (ספרדי? צרפתי?) שאמר לו "לא!"? או שמא וודי אלן הוא האיש הראשון שיודע שהוא חייב להחזיק את המותג של עצמו, ולתת לקהל שלו – שהולך ומזדקן איתו – את אותו חיוך נעים של היכרות כשהוא נכנס לסרטיו?

 

המחשבה על יחסיו של אלן עם האנשים המממנים את סרטיו האחרונים עולה גם למראה סצינת הפתיחה. כרגיל, מוזיקת ג'ז עתיקה. וכרגיל, שוטים של אקספוזיציה שיציגו לנו את העיר בה מתרחשת העלילה. זו מוסכמה כזאת, 2-3 שוטים להראות באיזו עיר, באיזו תקופה ובאיזו עונה אנחנו נמצאים. אלן בעצמו השתמש בפתיח מעין זה באופן מושלם ב"מנהטן". אלא שחולפים אותם 2-3 שוטים, ומגיעים עוד. ועוד. ועוד. להערכתי היו שם לפחות מאה שוטים של נופי פריז בדקות הפתיחה המוזיקליות של הסרט. זה כמעט קומי. תהיתי האם זו אובססיה – להציג את העיר באופן כה אינטנסיבי, לשורר לה שיר אהבה פוטוגני כה בוטה מיד בפתיחת הסרט – או שמא התרסה כלפי המפיקים. רוצים שוטים יפים של העיר?! קחו מאה ותחנקו איתם! קצת כמו שמפיקיו של גודאר דרשו ממנו שישלב עירום של בריז'יט ברדו בסרטו "הבוז", בתמורה למימונם, והוא – עצבני שכמוהו – תקע שוט שלה עירומה על השטיח מיד בפתיחת הסרט, בלי קשר לכלום, כמי שאומר קיבלתם את מבוקשכם, עכשיו תנו לי את הכסף והניחו לי לעשות את הסרט שלי בשקט.

 

 

מצד שני, כשמתוודעים לגיבור הסרט (אוון ווילסון, שהוא לדעתי פשוט הליהוק המושלם ביותר לסרטי וודי אלן בני ימינו), ולאהבה שלו לפריז – במיוחד פריז בגשם – סצינת הפתיחה הארכנית (אך היפה) הזאת מקבלת צידוק. ראינו את הנוף מנקודת מבטו של הגיבור, תייר בעיר, שמגלה את נופי התיירות, פינות החמד, וממשיך לצעוד בעיר מבוקר עד לילה, במזג אוויר יבש וגשום.

 

"חצות בפריז" מעלה בראשי את השאלות האלה – על חופש אמנותי, פשרות ורצון להיצמד למוכר –  כי הסרט מנהל דיון שנון למדי עם כל עניין הנוסטלגיה והכמיהה לעבר אחר, לכאורה טוב יותר. גיבור הסרט הוא תסריטאי הוליוודי מצליח, אך שחתום על סרטים רדודים שהוא עצמו מתעב, שמנסה לכתוב רומן ראשון ומתאהב בפריז. עד כדי כך שבביקור משפחתי בה הוא מתחיל לפנטז לעבור לגור בעיר, למורת רוחה של ארוסתו (רייצ'ל מקאדמס, שחקנית שאני מאוד מחבב אבל שנורא עיצבנה אותי בסרט הזה). התסריטאי כה לכוד ברצון שלו לברוח אל העבר, שהוא מקבל את משאלתו. זה מעין "ישנוני" בהפוך, במקום מסע קדימה בזמן, זהו מסע אחורה: הוא מוצא פינת רחוב קסומה שבכל יום בחצות מחזירה אותו לפריז של שנות ה-20, התקופה ממנה הוא שוב השראה. וכאן אלן מתחיל טריפ מדהים של ניים-דרופינג. שם הוא פוגש את המוזה שלו (מריון קוטיאר) שדווקא עורגת לתקופה אחרת, פריז של סוף המאה ה-19. מה שמעלה את השאלה: למה אנחנו כל הזמן מפנטזים על מקום אחר וזמן אחר במקום להיות מרוצים בכאן ובעכשיו? שאלה קצת מצחיקה כשהיא באה ממישהו כמו וודי אלן, האיש שמעולם לא השתמש בקטע מוזיקלי שנכתב אחרי 1940 בסרטיו. ואולי, האיש שבגיל 75 רוצה להזכיר לנו שאולי בעוד 80 שנה מישהו יביט לאחור אל ימינו וימצא עצמו מוצף נוסטלגיה אל הימים האלה, של 2011, בהם מישהו כמו – נגיד, וודי אלן – חי ופעל וביים וניגן והסתובב ברחובות. והתגעגע לעבר טוב יותר, ממנו הוא שואב את השראתו.

 

 

נ.ב: ניים דרופינג


יתכן ויהיו כאלה שייראו ברשימת כל השמות שצצים פתאום ב"חצות בפריז" מעין ספוילר. יתכן. זה אכן מאוד משעשע לפגוש בהם בלי הכנה. ויותר משעשע לנסות לזהות את כולם לבד. וודי אלן מקדיש לצופיו המתוחכמים שעשועון אינטלקטואלי מרענן למדי. הנה כמה וכמה מהם, למי שכבר צפה: המינגווי, פיקאסו, דאלי (אדריאן ברודי), בונואל, מאן ריי, פיצג'רלד, ט.ס אליוט, ג'וזפין בייקר, גרטרוד סטיין, אנרי מאטיס. אבל אז מגיעים עוד, וזה כבר ממש ספוילר, אז היזהרו: דגה, גוגן, טולוז-לוטרק. רק הרהור אחד: יש לי תחושה שהסרט הזה, שבו לארנסט המינגווי יש תפקיד כה מרכזי, יהיה שנוא למדי על ידי כל מי שמעריץ את המינגוויי.

Categories: ביקורת

19 יוני 2011 | 08:47 ~ 2 Comments | תגובות פייסבוק

הגיע הזמן להדליק את האורות

ואחרי כל הטיזרים, הנה הטריילר הראשון האמיתי של "החבובות". וכמו הסרטים הטובים של "החבובות" מימי ג'ים הנסון, הרעיון הבסיסי נכון: זהו סיפור שואו-ביזנס, של איסוף החבורה והעלאת המופע מחדש.

 


 

 

 

18 יוני 2011 | 21:00 ~ 1 Comment | תגובות פייסבוק

"העסקן", ביקורת

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 15.6.2011

 

ג'ורג' היקנלופר, במאי הסרט "העסקן", התפרסם דווקא כדוקומנטריסט משובח בזכות סרטו התיעודי "לבבות המאפליה". הסרט ההוא, שחוגג השנה יום הולדת עשרים, בו הוא לקח את חומרי הגלם שצילמה אלינור קופולה, אשתו של פרנסיס, על הסט של "אפוקליפסה עכשיו" וערך אותם לאחד סרטים המבעיתים על הטירוף שנקרא עשיית סרטים. "לבבות המאפליה" מציג היטב איך במאי נכנס כל כך לדמות, לתוך סמי האשליה של הקולנוע, עד שהוא הופך בעצמו לדיקטטור מטורף – מעין קולונל קורץ – שמסכן את חייו שלו, ואת חיי אלה הסומכים עליו. וטירוף הוא מחלה מידבקת: נדמה שכל מי שהיה שם על הסט המטורלל הזה בפיליפינים קצת איבד את דעתו.

 

מאז, היקנלופר – שהלך לעולמו בגיל 47 לפני מספר חודשים, רגע לפני בכורת "העסקן" – נע הלוך ושוב בין סרטי תעודה וסרטי עלילה, כשדווקא סרטי תעודה שלו היו טובים בהרבה מהסרטים העלילתיים. אבל בכולם הסתתר קו תימאטי מאחד: אנשים שקשורים באופן כזה או אחר לעסקי השעשועים ושנפילתם הגדולה מגיעה כשהם שואפים יותר מדי מאוויר הפסגות הדליל ומפסיקים להבחין בין אמת ובדיה. זו הדרך שאני רוצה לקרוא גם את "העסקן", למרות שלכאורה מדובר בדרמה פוליטית. זו גם, להפתעתי הרבה (אחרי שלא חיבבתי אף אחד מסרטיו העלילתיים הקודמים), סרטו העלילתי הטוב ביותר, וסרט מהנה עד מאוד.

 

לכאורה, "העסקן" מספר סיפור שהכרנו מכותרות העיתונים הבינלאומיים מלפני כחמש שנים. למעשה, הסרט מספר סיפור על שחיתות שלטונית שכמוהו אנחנו קוראים כמעט מדי יום גם בעיתונות המקומית. זהו סיפורו של ג'ק אברמוף, שהיה לוביסט בכיר בוושינגטון. אם אתה איש עסקים או קבוצה בעלת אינטרס ואתה רוצה שחוק שמיטיב איתך, או מרע איתך, יעבור או יקבר, אתה שוכר שתדלן שיתווך בינך ובין נציגי השלטון כדי לעזור ולשכנע אותם מה הדרך הנכונה להצביע. לכאורה, אין בכך שום דבר פלילי. כל עוד באמת לא נעשים דברים פליליים. כמו שוחד. או איומים. או סחיטות. אבל מה ש"העסקן" מציג היטב הוא עד כמה העניין הזה שנקרא "שחיתות" הוא נזיל וגמיש וכמעט בלתי נראה. למעשה, זהו סרט ללא איש רע. אין כאן אף אחד מושחת, לפחות לא כמו שהיינו מצפים לראות שחיתות בקולנוע. אין נבל. יש אנשים שמאמינים בצדקת דרכם ובאמצעים שהם יעשו כדי שדרכם תנצח.

 

ומה צדקת דרכו של אברמוף? הוא מסטול לגמרי על אלוהים. הוא יהודי חובש כיפה, מת על "כנר על הגג", אוכל כשר, מעביר שיעור תורה שבועי בו הוא מראה איך התורה מלמדת אותנו שהרפובליקנים הם אנשי המפלגה הנבחרת על ידי הקדוש ברוך הוא. והוא יעשה כל דיל נכלולי שהוא יכול כי יש לו משימה: לגייס כספים כדי לבנות בית ספר יהודי לבניו, ולעסוק בעשרות מפעלי הצדקה שאותם הוא הקים, והם אלה שבאמת מעניינים אותו. בקיצור, האיש צדיק. נוכל, אבל צדיק. בחיי שהסרט הזה גרם לי לקרוא את הכתבות על פרשת הולילנד מסוף השבוע שעבר בטון אחר לגמרי ואיכשהו להבין איך קורה שאנשים חושבים שהם עושים טוב, בשעה שהמשטרה מודיעה להם שהם למעשה עברו על החוק.

 

אבל יש ב"העסקן" מימד נוסף, שאלוהים הוא רק חלק קטן ממנו: הקולנוע. וגם איזשהו שיגעון גדלות ודלוזיה. ג'ק אברמוף חולה על קולנוע. הוא כל הזמן מצטט סרטים. כבר בסצינת הפתיחה, בה נואם אברמוף לעצמו, מול ראי, בשעת צחצוח שיניים – קווין ספייסי במיטבו שם – הוא נראה לנו כבבואה בתוך בבואה ולא ברור לנו האם זה ציטוט-על-ציטוט-על-ציטוט. אברמוף גם הפיק סרטים לדולף לונדרגן, לפני שנטש את תעשיית האשליות ההולוודית ועבר לתעשיית האשליות הוושינגטונית. ונדמה שאיפשהו שם הוא איבד קשר עם המציאות. אברמוף הפך לדמות בסרט על חייו – משהו בין מיוזיקל לסרטי גנגסטרים – כשהוא לכל אורך הזמן הזה היה בטוח שכל מה שהוא עושה כשר למהדרין. היקנלופר – בעזרת התסריטאי נורמן סניידר (מי שכתב לדיוויד קרוננברג את "תאומי המריבה") – יצר כאן פרופיל מרתק, ומבוצע בדקדקנות מרשימה למדי – של אדם כה נגוע במגלומניה, שהוא בטוח שכל הקומגרס עובד עבורו. יש כאן גם אמירה מבדרת למדי על האופי של עסקני הקולנוע, שאם יבוא יום והם יעברו לוושינגטון הם ייעצרו כולם. בהוליווד כל העסקים האלה עדיין חוקיים.

Categories: ביקורת

17 יוני 2011 | 13:37 ~ 5 Comments | תגובות פייסבוק

"קונג פו פנדה 2", ביקורת

צבעי הפנדה

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 15.6.2011

 

מתברר שיש לי בעיה חמורה עם "קונג פו פנדה" – שסרט ההמשך שלו, הפעם בתלת מימד, יוצא עכשיו בארץ: אני מוצא את הדמות הראשית בסרט, דב פנדה עצלן שהפך למאסטר קונג-פו, די בלתי נסבלת. יש בו משהו לא נעים ולא מצחיק. לרגעים נדמה שקצת כמו "גרין הורנט" מדובר במעין גיבור בעל משקל עודף שכולו אחיזת עיניים, ושהוא לוקח את הקרדיט לעבודת הלחימה והחוכמה שעושים חבריו לצוות. זה היה יכול להיות מצחיק, אבל לא ממש חינוכי לצופינו הצעירים. לכן ברגעי האמת הדמות – שרוב הסרט אנחנו מתרשמים שאינה חכמה במיוחד – כן מצליחה להיות גיבורה של ממש, ולהפגין הברקות של שכל ומיומנות לחימה. סרט ההמשך אמנם ממשיך את הסיפור, אבל הסרט עצמו דומה באופן מייאש לסרט הראשון. יש כמה סצינות יפות, שתים-שלוש בדיחות, וקטעי הפלאשבק עוברים לסגנון האנימציה אחר ויפה מאוד. אבל כל החבילה האסתטית הזאת מתלבשת על עלילה דו שלבית לא מאוד מעניינת. בנתיב האחד, פו הפנדה וחבריו יוצאים להביס טווס מרושע שמאיים על סין עם תותחים ואבק שריפה. ובעלילת המשנה הופך קונג פו פנדה למעין הארי פוטר, כשהפנדה מגלה שהוא למעשה מאומץ (דבר שדי הבנו בסרט הראשון למראה אביו… האווז), ושלנבל בו הוא נלחם יש קשר – מי היה מאמין! – למה שקרה להוריו בילדותו, כשהחליטו למסור אותו לאימוץ כדי להגן על חייו. אבל הכי מאכזב מבחינתי: קטעי הקונג פו, גם בתלת מימדיותם, לא כאלה מפעימים. אז נותרנו עם שידור חוזר לסרט הראשון מכל בחינה: נדמה לי שבני שבע-שמונה (בנים בעיקר) מתלהבים מהסרט הזה. אני כבר לא.

Categories: ביקורת

16 יוני 2011 | 19:31 ~ 2 Comments | תגובות פייסבוק

האביר הירוק


 

 

האמת, אם הסידור הוא כזה שעכשיו כל שבוע נקבל טיזר של "החבובות" שגם צוחק על הסרט הגדול שיוצא באותו סוף-שבוע, אני אהיה די מבסוט. הטיזרים האלה, בינתיים, מוצלחים. רוחו של ג'ים הנסון שורה עליהם. יש כאן שתי בדיחות (מטה-קולנועיות) מוצלחות.

Categories: בשוטף

16 יוני 2011 | 18:38 ~ 4 Comments | תגובות פייסבוק

פינצ'ר, נולן, מאליק

חברת סאמיט גייסה את כריסטופר נולן ("התחלה") ודיוויד פינצ'ר ("הרשת החברתית") לפרומו חדש ל"עץ החיים" של טרנס מאליק, בו השניים מסבירים למה טרנס מאליק הוא במאי גדול, ולמה הסרט שלו נפלא. כל זה, מתוך כוונה לעשות משהו די נועז: להגדיל את ההפצה של הסרט הזה באמריקה בתוך שבועיים למאות בתי קולנוע. זה עשוי להפוך את "עץ החיים" לסרט האוונגרד עם ההפצה הכי רחבה אי פעם, לא?

 

אגב, שמתם לב שבכל פעם שרואים את השמש בפריים היא פחות או יותר באותה נקודה בשמיים? זו אחת הסיבות שלוקח למאליק כל כך הרבה זמן לצלם את סרטיו. הוא יכול לצלם (צילומי חוץ) בערך שלוש שעות בכל יום בלבד.

 


 

Categories: בשוטף

16 יוני 2011 | 16:06 ~ 0 Comments | תגובות פייסבוק

או, סופרוומן

לורי אנדרסון, לפני כשעתיים באוזן השלישית. צילום: אמיר שרצר

 

לורי אנדרסון  הגיעה היום לאוזן השלישית, ושוחחה עם קומץ מעריצים. אני (אי"ה) אראה אותה ביום ראשון בהיכל התרבות.

 

 

אסא אופק מ"האוזן השלישית" מוסיף קצת על השיחה שניהלה אנדרסון עם מעריציה שהגיעו: "היא דיברה על מה שהוביל אותה לכתוב את המופע החדש שלה (נאום הפרידה של אמא שלה ממיטת ערש הדוויי);  וגם דיברה על כך שכישלון דווקא יוצר פוטנציאל והזדמנויות שמאפשר. היא המחישה זאת באנקדוטה מהאולפן: רגעי האושר בהם היא ובריאן אינו נתקלו בכשלונות וידעו לתעל זאת למשהו מוצלח;  ואיבחנה שהניו יורקים והתל אביבים דומים באופים. 'הם החליטו להיות מהירים', היא אמרה, 'מסתכלים כל הזמן לא על מה שיש אלא על מה עוד יש'".

 

רגע רגע, מה עם בריאן אינו? יש לה דיסק חדש איתו? או שזו אנקדוטה ישנה? ואפרופו בריאן אינו: בריאן פרי – לשעבר שותפו של אינו ברוקסי מיוזיק – יגיע לפגוש מעריצים באוזן השלישית ביום שלישי (21.6) ב-18:00.

 

ובעוד היא פה, מתפרסמת הידיעה שבעלה, לו ריד, עומד לשתף פעולה עם מטאליקה באלבום חדש. האמת, נשמע רעיון מעניין מאוד.

 

ובעוד אני קורא את זה, עלתה הידיעה המשמחת מאוד שאינטרפול יגיעו להופעה בארץ באוגוסט. צרפו לסידור העבודה.

Categories: בשוטף

16 יוני 2011 | 02:18 ~ 1 Comment | תגובות פייסבוק

רסטורציה צ'כית

כמו תמיד, גם השנה יתקיים פסטיבל קרלובי-וארי שבוע לפני פסטיבל ירושלים, וכמו תמיד אנשי ירושלים יהיו במתח האם עותקים של סרטים המציגים בשני הפסטיבלים יצליחו להגיע בזמן מצ'כיה לישראל. ובעוד אנחנו מחכים ל-24.6 כדי לשמוע מה תהיה התוכנית המלאה והרשמית של ירושלים (הנה הרשימה הלא מלאה והלא רשמית שאני ליקטתי), אנשי קרלובי-וארי פרסמו את שלהם.

 

ובכן, "בוקר טוב, אדון פידלמן" של יוסי מדמוני – שכבר יצא מסאנדאנס עם פרס לתסריט של ארז קו-אל – הוא הסרט הישראלי היחיד בתחרות הרשמית. במסגרת הלא-תחרותית, "פורום העצמאים", יוקרן הסרט הישראלי/פלסטיני "איש ללא סלולרי" של סאמח זועבי. שני הסרטים ככל הנראה יתחרו זה בזה בתחרות הפיצ'רים בירושלים. נציגות ישראלית נמצאת גם בחבר השופטים, בראשות אישטוון סאבו, בו תשב גם העיתונאית עדנה פיינרו.

 

אגב, לא ראיתי עדיין את סרטו של מדמוני, אבל אני חייב להגיד שהשם "בוקר טוב, אדון פילדמן" ממש לא מגרה אותי לרוץ לראות אותו. לעומת זאת, השם האנגלי של הסרט, "רסטורציה", מעולה בעיניי, וישר זורק אותי לתוך עולם שמסקרן אותי להיכנס אליו.

 

סרט הפתיחה של קרלובי-וארי יהיה "ג'יין אייר" של קארי פוקונאגה, וסרט הנעילה יהיה "חצות בפריז" של וודי אלן. שני הסרטים, אגב, יעלו לבתי הקולנוע בארץ יחד בסוף השבוע הבא (משונה שמפיציהם ישראליים לא נתנו אותם לפסטיבל ירושלים, לא?).

 

================

 

ואגב זוכי סאנדאנס: אבנר שביט מראיין את דרור שאול, לכבוד היציאה המחודשת של "מבצע סבתא" בדי.וי.די. לאן הוא נעלם? הוא לא, הוא יושב וכותב פרויקטים עתידיים.

Categories: בשוטף

15 יוני 2011 | 16:33 ~ 3 Comments | תגובות פייסבוק

אהבה ומוות

 

"החותם השביעי"

 

התמונה הזאת לקוחה מ"החותם השביעי", אחד הסרטים שצילם גונאר פישר לאינגמר ברגמן.  התמונה לקוחה מהאתר של קרייטיריון, שהעלו עוד כמה מהפריימים הכי מרשימים של פישר, שהלך השבוע לעולמו בגיל 99. פישר וברגמן שיתפו פעולה עד 1960, כשאז עבר ברגמן לעבוד עם סוון ניקוויסט כצלם. אבל עד אז, פישר צילם לו את "תותי בר", "החותם השביעי" ו"מעיין הבתולים" (בין השאר).

 

=============

 

אני מניח שיהיה נכון לאזן את חיבת חדשות המוות שלי עם הבשורה שנטלי פורטמן ילדה בן.

 

============

 

ולענייני חולין: "אנטרטיינמנט וויקלי" מדווח שאנשי הפעלולים שוב מנסים להשפיע על האקדמיה האמריקאית לכלול פרס על הישגיהם. האמת, צודקים! אם יש אוסקר לספרים ולמאפרים, ולאנשי אפקטים שיושבים כל היום מול מחשב בסטודיו ממוזג, בוודאי מגיע אוסקר גם לאלה על הסט שחוטפים את המכות, נופלים את הנפילות ומרסקים את המכוניות, היחידים על הסט שנמצאים בסכנת מוות. זו לא הפעם הראשונה שהם פונים לאקדמיה בבקשה שיקדישו להם פסלון. הם אפילו מציעים שהפרס לא יוענק בשידור החי, אבל שכן ישדרו קליפ של מיטב הפעלולים של השנה. כן! אני בעד!

 

אגב, אני חושב שלא רק לפעלולנים מגיע אוסקר, אלא גם למלהקים. לדעתי, הם בעלי התפקיד היחידים שמופיעים בכותרות הפתיחה של סרט ואין להם ייצוג אוסקרי. גם הם בעבר ניסו לשכנע את האקדמיה להוסיף להם קטגוריה. אני מניח שזה עוד יקרה מתישהו.

 

===============

 

דארן ארונופסקי רוצה לביים גרסת עתירת תקציב לסיפור תיבת נוח, והוא רוצה את כריסטיאן בייל לתפקיד הראשי. אני מאוד סקרן לראות את ארונופסקי מעבד את התורה, אבל איכשהו נדמה לי שארונופסקי ותקציבים גדולים זה חיבור שסופו תמיד טראגי.

 

=================

 

האייטמים איכשהו קשורים. נטלי פורטמן זכתה באוסקר על תפקידה ב"ברבור שחור" של דארן ארונופסקי (סרט שהופק ב-12 מיליון דולר), ושם גם פגשה את בן זוגה, שהיה כוראוגרף הסרט. וכריסטיאן בייל זכה באוסקר על "פייטר", שארונופסקי היה אמור לביים, אבל פרש ממנו ונשאר רק אחד המפיקים.

Categories: בשוטף

14 יוני 2011 | 18:05 ~ 8 Comments | תגובות פייסבוק

לקראת פסטיבל ירושלים 2011: מחווה לפייר אטקס

במבט לאחור על חיי כצופה קולנוע אני חושב שהיו כמה מוסדות שאני חב להם את ההשכלה הקולנועית שלי: סינמטק תל אביב וקולנוע פריז בשנות השמונים; החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב בתחילת שנות התשעים; ופסטיבלי הקולנוע בירושלים ובחיפה מאז. לא רק שבזכותם אני לומד על יוצרים חדשים שאני מקפיד בזכותם לעקוב אחריהם (צאי מינג ליאנג, בנדק פליגאוף, וכו'), אלא בכל פעם שהם משקיעים בנו ומביאים תוכנית רטרוספקטיבית משוחזרת, אני משלים פערים וחורים. בין סרטים שמעולם לא ראיתי על מסך קולנוע, ובין סרטים שפשוט מעולם לא ראיתי.

 

השנה יערוך פסטיבל ירושלים מחווה לבמאי שאפילו בכלל לא שמעתי עליו: פייר אטקס. מתברר שמדובר ביוצר צרפתי שבין 1963 ל-1971 ביים חמישה סרטים באורך מלא ושלושה סרטים קצרים; מתברר שעל אחד מהם הוא זכה באוסקר; מתברר שז'אן-קלוד קארייר היה הפרטנר היצירתי הקבוע שלו; ומתברר שלפני שנהיה במאי הוא עבד עם יוצרים כמו ז'אק טאטי ורובר ברסון, כשחקן וכשותף לכתיבה; ומתברר שהוא עדיין חי ופעיל, בגיל 83; ומתברר שבגלל סכסוך משפטי כל הסרטים שלו נגנזו בשנות השבעים, ורק בשנה שעברה יצאו מהקפאה, שוחזרו וכעת מסתובבים בעולם בין פסטיבלים; ומתברר שהתזמון לתחייה המחודשת הזאת פשוט מושלם – פייר אטקס מופיע בתפקיד מרכזי בסרטו החדש של אקי קאוריסמקי, "Le Havre" (וגם בסרטים האחרונים של אוטר יוסליאני וז'אן-פייר ז'ונה), ואחרי שישבתי וראיתי את סרטיו אני מבין שגם "הארטיסט" של מישל האזאנאוויציוס, שהיה שיחת היום בקאן, מאוד מושפע מסרטיו של אטקס (ובייחוד מסרט בשם "יו יו", שמתחיל כסרט אילם בשחור לבן); ומתברר שאטקס עצמו יצר את סרטיו בהשראתם הברורה של טאטי, צ'פלין וקיטון, ושכמותם סרטיו כמעט נטולים דיאלוג, מרובים באפקטים קוליים, ומתמקדים במימיקה חתומת המבע של אטקס.

 

בקיצור: חתיכת תגלית. ואיזו סתימה של בור ענק בהשכלה. מדהים.

 

הנה כמתאבן, הסרט הקצר "יום נישואים שמח" (12 דקות), שיצר אטקס עם ז'אן-קלוד קארייר, ושעליו הוא זכה ב-1963 באוסקר לסרט הקצר. הסרט נותן תחושה טובה למדי לגבי סוג ההומור המינורי, הפנטומימאי, שבשאר סרטיו:

 

 


 

 


 

 

ועכשיו, אחרי שראיתי כמה מסרטיו, הנה תוספת.

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 22.6.2011

 

עד לפני כשבועיים מעולם שמעתי את השם פייר אטקס. מתברר שהשחקן הצרפתי הזה היה פרטנר יצירתי לבמאים כמו ז'אק טאטי ורובר ברסון, ובאחרונה הוא אף שיחק בסרטיהם החדשים של אוטר יוסליאני ואקי קאוריסמקי. אבל התגלית האמיתית היא שהקומיקאי הזה היה גם במאי לרגע ושבמהלך שנות הששים ביים חמישה סרטים באורך מלא, ושלושה סרטים קצרים. על אחד מהם הוא אפילו זכה באוסקר. חלקם אף הגיעו להקרנות מסחריות בישראל של תחילת שנות השבעים. אלא שאז תסבוכת משפטית ומחלוקת סביב זכויות גרמה לכך שהסרטים האלה ייגנזו, ואז ילכו ויירקבו בארכיוני קולנוע, ויישכחו. עד שבשנה שעברה התסבוכת המשפטית נפתרה, הסרטים נשלפו מהמחסנים וזכו לרסטורציה משובחת, שהחזירה אותם למסכים בפסטיבלי קולנוע. אחרי הפסטיבל בירושלים תנדוד המחווה הזאת לשאר הסינמטקים בארץ.

 

מדובר בגילוי של ממש. פייר אטקס הושפע מאוד מצ'רלי צ'פלין, באסטר קיטון וז'אק טאטי וכמותם ניסה לעשות קומדיות כמעט אילמות שמתמקדות בסיטואציות קומית נטולות מלל המבוססות על מימיקה והומור פיזי. כמו טאטי, אביו הרוחני האמיתי, ההומור שבסרטיו מאוד מינורי, לעיתים כמעט בלתי מורגש. אין שם ספלסטיק וירטואוזי ואקרובטי ופאנץ'-ליינים היסטריים. הכל מרוחק ואירוני.

 

אז נכון, אפשר להודות: אטקס אינו טאטי, או צ'פלין או קיטון, אבל בכל אד מהסרטים שלו שנחשפו לפתע מולי היו כמה וכמה סצינות מבריקות ממש, שלא היו מביישות אף אחד מהמאסטרים הגדולים ההם. כמו טאטי הוא מרבה לעבוד עם עריכת סאונד שמעניקה לכל חפץ בפריים תפקיד קומי; כמו קיטון הוא נשאר עם פנים חתומות לחלוטין; כמו צ'פלין הוא מוצא רגעים קטנים ועדינים בהם ההומור פוגש רגש אנושי מלא כנות.

 

חמישה סרטים יוקרנו במחווה הרושלמית (ואחר כך בשאר הארץ): "המחזר", סרט הבכורה של אטקס; "יו-יו", "העיקר הבריאות", "תנו צ'אנס לאהבה" והסרט התיעודי "ארץ זבת חלב ודבש". אם אתם הרפתקני קולנוע אמיתיים, צפו בכל ארבעת סרטיו העלילתיים. אם אתם רק רוצים טעימה, בחרו בין "המחזר" ובין "תנו צ'אנס לאהבה", שניהם סרטים בהם אטקס מגלם גיבור המשוטט בנבכי עולם האהבה. בכל אחד מהם יש כמה רגעים נפלאים של קולנוע והומור.

 

ובגילוי מאוחר, מתגלים גם ששותפיו של אטקס ליצירותיו התקדמו הלאה בחיים. התסריטאי שאיתו הוא עבד בכל סרטיו היה ז'אן-קלוד קארייר, לימים בכיר תסריטאי צרפת ("שובו של מרטין גר", ו"סירנו דה ברז'רק", עליו זכה באוסקר); ואת סרטיו האחרונים צילם ז'אן בופטי, שבסוף שנות השבעים הגיע לישראל לצלם כאן את "הלהקה" של אבי נשר.

Categories: בשוטף