אני יוצא תכף לדרך לכיוון שדרות, שם אבלה את היום הפסטיבל קולנוע דרום. תכננתי לעצמי לו"ז צפוף למדי, ואני תוהה מה ממנו אספיק:

– לראות את סרט הגמר של ליטל מייזל, אחריה אני עוקב כבר חמש שנים מאז שצילמה, ערכה, ביימה וקיפצצה (יחד עם חברתה, עדי פרימרמן), את הקליפ ההוא לפיקסיז שהן צילמו לילה אחד בבית הוריה של מייזל ברמלה, ושהפך לסנסציית יו-טיוב, אי שם באמצע העשור הקודם. מאז פרימרמן ומייזל הלכו ללמוד קולנוע במכללת ספיר (אני הייתי נותר להן ללמד קולנוע במכללת ספיר, בחיי), ועכשיו הלימודים מגיעים לסיומם. ראיתי ראף קאט של הסרט של מייזל – יומן וידיאו אישי, מעין פרלוב על ספידים – ואני מקווה להספיק להגיע לראות את גרסתו הסופית.

– ואז, אם אספיק, פגישה עם ברונו דומון, אחד מאורחי הפסטיבל.

– ואז, אם אספיק, צפייה בסרט החדש של דוד אופק, "מותרות". (סרט שלא נראה לי שכדאי להזמין אליו את שרת התרבות. תכף נדבר על זה).

– ואז ב-17:00, הדבר היחיד שאני מחויב לו: פאנל על הקולנוע הישראלי העצמאי החדש. שני חלקים בו: הראשון של עיתונאים ויוצרים ואנשי ממסד. השני, של היוצרים עצמם (הפאנל השני נשמע לי מעניין יותר). אם אתם באיזור, תקפצו להגיד שלום. ואולי לשאול שאלות נוקבות.

אנסה לעדכן בטוויטר/פייסבוק בזמן אמת, בזמן שאני שם.

=================

אבנר שביט דיבר עם כמה מיוצרי הסרטים העצמאיים (המצוינים, אגב) שסרטיהם מוקרנים השבוע בבכורה בפסטיבל דרום.

אגב, מישהו כאן ראה ביום ראשון את "חתולים על סירות פדלים" של יובל מנדלסון ונדבר הולנדר, עם מיכאל מושונוב ודנה פרידר ושמואל וילוז'ני (הנפלא, אגב)? אפשר כבר להגדיר אותו כ"מבצע סבתא" פוגש את "Evil Dead"? ואפשר כבר להתפעל כמה נקודות השקה יש בין הסרט הזה (שהוא כולו בדיחה אחת ארוכה) ובין "כלבת" (שלקח את האימה שלו קצת יותר ברצינות)? כולל ארבע הדמויות עם מדים לבנים? הנערה הנופלת למלכודת חפורה באדמה ואז נסחבת על ידי שומר האיזור לבקתה?

==============

אז, כצפוי, ערב הפתיחה של פסטיבל קולנוע דרום סומן כ"שערורייתי". שרת התרבות בירכה, נאמה ומחתה נגד הצגתו של סרט אותו היא מגדירה "חד צדדי", הקהל קרא לה קריאות בוז וצעק דברי מחאה נגדה, והיא עזבה את האולם. למרות רצוני, לא הייתי באותו אירוע, אבל הנה מה שאני חושב.

ראשית, אני רוצה לומר שני דברים לזכותה של שרת התרבות:

א. אחרי ששמעה וראתה וקראה על המחאה מצד ימין נגד סרט הפתיחה המוצג לכאורה-בחסותה, הדבר שהייתם מצפים ממנה לעשות הוא לבטל את השתתפותה. אבל היא באה. על כך מגיע לה כבר שאפו. זה אומר שבתור ישות פוליטית המזוהה עם הליכוד היא מתרעמת על הסרט, אבל בתור ישות לאומית-ציבורית האחראית על התרבות, היא בכל זאת באה ופרסה חסות על הפסטיבל. זה לא מובן מאליו בכלל. ועל זה מגיע לה כבוד (כן, נכון: אם זה לא היה שדרות, ספק אם היא היתה באה. כן, נכון: זו יותר הזדהות עם תושבי שדרות מאשר עם קהילת הקולנוע. ובכל זאת…).

ב. הייתי בחיי בהמון אירועי פתיחה של פסטיבלים למיניהם בנוכחות אנשי ציבור, ח"כים, ראשי עיר, שרים ונשיאים. ומעולם – מעולם! – אף אחד מהם לא נשאר לצפות בסרט עצמו אחרי שנשא את דברי הברכה שלו. בשנה שעברה, למשל, אורח הכבוד של פסטיבל היה נשיא המדינה, שמעון פרס. וגם הוא לא נשאר לצפות ב"המדריך למהפכה" שהוקרן אחר נאומו. האם זו במחאה על כך שיוצר ישראלי נוטל כספי מדינה כדי ליצור סרט המבקר את המדינה בה הוא חי, את גופי התקשורתת הלאומיים ואת התנהלות הממשלה? לא נראה לי. אנשי ציבור פשוט לא נשארים לסרטים ולהופעות. ולא רק בארץ: לפני כמה ימים העליתי וידיאו של הופעה של איימי מאן בבית הלבן במסגרת כתת אמן שאירגנה מישל אובמה כדי להםפגעש בין תלמידים ומשוררים. היא בירכה בתחילה, ואז הלכה לענייניה. ככה זה. אז כל מי שטוען שלבנת נטשה את האולם במחאה, אני חושב שהוא מחפש סנסציה במקום שבו היא לא קיימת.

אבל אחרי שני אלה אני גם צריך להוסיף את ה"מאידך גיסא":

אני חושב שלימור לבנת היתה חצופה באופן בלתי רגיל. גם כי היא מסרה את דעתה ואת ביקורתה על סרט שלא צפתה בו, ושאין לה את הסמכות לדעת האם הוא אכן מקומם כמו שנדמה ל. אבל יותר מזה: כי במחי ביקורת על סרט אחד, היא ביטלה את פעילותו של הפסטיבל הזה במשך עשר שנים. פסטיבל שפועל תחת אש קסאמים. ששנה אחת נאלץ לגלות משדרות לאופקים בגלל הקסאמים. שכל מלאכת האוצרות וההפקה שלו נעשית במכללת ספיר שחוותה לא מעט מטחי קסאמים. ושהמון סרטים המופקים על ידי תלמידי המכללה ומוצגים בפסטיבל נוגעים בדיוק באותו סבל של תושבי שדרות שהשרה טוענת שחסר לה ממנו בקולנוע. שמישהו ישלח לה את הדי.וי.די של "18 ק"מ", פיצ'ר עלילתי שהופק במכללת ספיר והוקרן בפסטיבל דרום לפני שנתיים. שמישהו ישלח לה את "ג'ו ובל", שיוקרן מחר בפסטיבל, ושלמרות הקו המאוד קליל וקומי שלו, מכיל עלילת משנה שעוסקת בחיים תחת קסאמים בשדרות, באותו סינמטק שבו נשאה השרה את דבריה.

מרב יודילוביץ' ראתה את הסרט, אחרי עזיבת השרה, והיא מדווחת עליו, ומשוחחת עם שלומי אלקבץ, הבמאי. והיא מספרת שהסרט מציג מגוון רחב של עדויות. (לא שאני צריך לשמוע שהסרט "מאוזן". ממתי סרט צריך להיות "מאוזן"? אבל זה רק כדי להוכיח לשרה שכדאי לצפות בסרט קודם לפני שמדברים עליו. אני משוכנע שהנהלת הפסטיבל היתה שמחה להעביר לשרה די.וי.די שלו לפני בואה כדי שתוכל לדבר עליו באופן מושכל, ולא על סמך עדות השמיעה המתלהמת של אחרים).

צריך לזכור: אם מזמינים שרה מהליכוד לטקס פתיחה בפסטיבל, אף אחד לא מצפה שהיא פתאום תהפוך לשמאלנית. הקהל היה צריך לשתוק, לתת לה לנאום, ואז לצפות בסרט. כשם שזכותו של הסרט להיות מופק ומוקרן, זכותה להגיד שהוא לא מייצג את ערכיה. אבל מה שאותי מעצבן – בכל פעם שמתעוררת איזו שערוריה הקשורה בקולנוע – היא שזו שערוריה שמעוגנת בבורות. באי לימוד החומר, אי צפייה בסרטים, אי היכרות עם התחום שאותו הם מנסים לבקר. וזה מקפיץ לי את הפיוזים.

מתברר שג'יימס קמרון, שר התלת מימד של העולם, פרש את חסותו על "רובוטריקים 3 ". הוא עזר למייקל ביי בכל ענייני התלת מימד של "רובוטריקים 3 ", וביי השתמש שם במערכת התלת מימד שקמרון ושות' פיתחו ל"אווטאר". "הוליווד ריפורטר" אירח את השניים לשיחה על ענייני התלת מימד, ומייקל ביי העלה את השיחה לערוץ הווידיאו שלו.

ב"הוליווד ריפורטר" פרסמו תמליל של השיחה, למי שמעדיף לקרוא במקום לצפות. מתברר שלצלם תלת מימד זה נורא יקר.

תראו איזה יופי. מוזיאון הקולנוע בקווינס, ניו יורק, הקדיש סוף שבוע לסרטים של טרנס מאליק, לקראת עליית "עץ החיים", ומאט זולר סייץ ערך מעין טריילר המחבר בין כל המשותף לסרטיו הקודמים.

והוא הוסיף על כך מאמר-וידיאו פוקח עיניים ורווי אבחנות מקסימות על "ימים ברקיע", שממש עושה לי חשק לבחון את הסרט הזה מחדש (יש גם מאמרי-וידיאו לשאר הסרטים, אבל "ימים ברקיע" הכי מוצלח לטעמי). למשל: "ההבחנות בין דמויות טובות ורעות לא מעניינות את מאליק. הנה במאי שיצר כבר ארבעה סרטים אמריקאים משמעותיים (כבר חמישה – י.ר) ושבאף אחד מהם לא היה אנטגוניסט".

ולכבוד יציאת "עץ החיים" המגזין GQ מספר את הסיפור מאחורי הפקת הסרט "שבילי זעם", סרט הבכורה של מאליק, אותו ביים ב-1972 אחרי שעזב את MIT וגייס 250,000 דולר. ואז התעלל בצוות שלו, שהתפטר כולו, והסתובב בעיר לספר שהבמאי איבד את שפיותו והצילומים נמשכו כפול זמן מהמתוכנן. נראה לי שככה זה המשיך בכל סרטיו של מאליק מאז.

==============

ואגב, אחרי שאתמול הטלתי ספק בתרגום המקובל ל"יער נורווגי" של הביטלס, בואו נפתח רגע את סוגיית "ימים ברקיע". גם כאן מדובר בתרגום שכבר פחות או יותר גדלתי לתוכו ומעולם לא פקפקתי בו. אבל כעת, אחרי שאני מכיר גם את טרנס מאליק יותר טוב, וגם את התנ"ך יותר טוב, אני כבר יודע לזהות מאיפה מגיע השם. מספר תהלים. פרק פ"ט. פסוק ל'. מה שתורגם בתנ"ך המלך ג'יימס ל"Days of Heaven" מופיע בשפת המקור של הטקסט כך: "כימי שמים". שם נהדר לסרט, לא? ועוד סרט עם כל כך הרבה מוטיבים תנ"כיים. וזה גם נותן לסרט עומק פרשני נוסף, כי יש לפסוק קונטקסט שבוודאי יש לו משמעות מבחינת הסרט. זה תמיד קצת מביך אותי שיוצרים נוצרים נותנים ליצירותיהם שמות מהתנ"ך, אבל שהמתרגמים הישראליים (וגם אנחנו, הצרכנים) בכלל לא מזהים שהשם באנגלית הוא זה שתורגם מעברית, ומתרגמים אותו מחדש.

================

התגובות מההקרנות המסחריות של "עץ החיים" (שפורסמו בפוסט הביקורת על הסרט) מרתקות בעיניי. תנו לי לראות אם הבנתי נכון: יש כאלה שהלכו לסרט כי הם ראו שזה עם בראד פיט ושון פן ובזכות כוח הכוכבים שלהם נכנסו לסרט וציפו ל"סרט הוליוודי" סטנדרטי? מרשים. לא הערכתי מה עוצמת המשיכה של בראד פיט על הקהל הישראלי. מי שנכנס לסרט על-עיוור כי הוא אוהב את סרטי בראד פיט, אכן יכול להרגיש תסכול גדול מ"עץ החיים" (אגב, אני זוכר תגובות דומות מהקהל לסרט אחר – ודי דומה, אגב – עם בראד פיט: "נהר זורם ביניהם"). ואחרים הלכו לסרט אחרי שראו את הטריילר ולתדהמתם גילו שהסרט בעצם מאוד דומה לטריילר, בניגוד למה שאנחנו רגילים לצפות. כלומר שהם התאכזבו מכך שהסרט סיפק להם בדיוק מה שהובטח להם. קהל, יצור הפכפך.

יש כאן מישהו מספיק מבוגר כדי לזכור איך היו תגובות הקהל הישראלי ל"2001: אודיסיאה בחלל" כשהסרט הוקרן בבתי הקולנוע כאן? לא שאני משווה את "עץ החיים" ל"2001" ("2001" הוא יצירת מופת כבירה בהרבה מ"עץ החיים", שמתגמד לעומתו. אבל אני מניח שכל מי שמבקש סרט "הוליוודי" עם "עלילה" ירגיש תסכול דומה משני הסרטים). אם גם אז הסרט הניב כזו עוינות מצד צופים אקראיים שנקלעו אליו? ואיזה מזל ש"סטאלקר" מעולם לא הופץ מסחרית בארץ, אה? לא הייתי עומד בקריאת טוקבקים על הסרט מאת צופי 1979 ומצליח להישאר נטול שנאת-אדם. לא שאני משווה את "עץ החיים" ל"סטאלקר", חלילה.

ויש מישהו שראה את הסרט בקולנוע ואהב אותו? מישהו אחד בלבד?

ימים ברקיע?

פורסם ב"פנאי פלוס", 25.5.2011

"יער נורווגי" נפל קורבן לתסמונת עיבודים קולנועיים כושלים. ספרו האהוב של הרוקי מורקמי הפך בידיו של הבמאי הוויאטנמי טראן אן האנג ("ריח הפאפאיה הירוקה"), לסרט שמזכיר רגעים לא נעימים של עיבודי ספרים ישראליים לסרטים. זה מה שקורה: לוקחים ספר שהוא מונולג פנימי, שיטוט בזכרונות, מסע פיוטי של מילים ותחושות, וזורקים החוצה את כל הפיוט ומעבירים למסך רק תפניות עלילתיות מרכזיות. ומה נשאר? סקס. או אם לדייק: סקס ומוות. ובמילה אחת: נקרופיליה. היזכרו בעיבודים שעשו בארץ לעמוס עוז ("מיכאל שלי", "קופסה שחורה"), א.ב יהושע ("המאהב"), ואפילו העיבוד הגרמני-ישראלי לצרויה שלו ("חיי אהבה"). באף אחד מהם לא היה שמץ ממה שהפך את הספר לרב מכר – איזושהי התבוננות אל נפש האדם – אבל כן היה בהם שפע סצינות סקס של דמויות מיוסרות. זה מה שנשאר. ועכשיו "יער נורווגי" קורס לתוך אותה מלכודת. וכן שלא נאכזב את להוטי הדם: מדובר בסקס ללא עירום או ארוטיקה.

גיבור הסרט מוצא עצמו בין שתי נשים. האחת, תמיד עצובה. השנייה, תמיד שמחה. הוא נמשך יותר לעצובה, אולי כי היתה חברתו של החבר הכי טוב שלו. החבר התאבד והשאיר את שני חבריו במצב של יתמות/אלמנות/בדידות. אם בתחילה זה נראה כמו משהו שיכול להיות פראפרזה יפנית על "ז'ים וג'ים" של טריפו, הרי שעד מהרה זה הופך למשהו שנראה יותר כמו הקלישאה של סרטי האיכות האירופי של שנות השבעים, כשסרט שעוסק בתסכולים מיניים נחשב ל"איכותי", אולי כי רבים טעו לחשוב שמהות האדם היא סך תסכוליו המיניים. האנג אמנם מרבה לצלם סצינות בשדות וביערות, ויש בסרט כמה וכמה שוטים יפים המנסים ללכוד את דימויי הטבע שנמצאים גם בספר, אבל חוץ מכמה שוטים יפים – שלא ממש מוסיפים הרבה לסרט מעבר לעיטורים – הסרט נע באופן בוטה ממפגש מיני אחד לשני, מתסכול אחד לשני, ובאופן כללי נדמה שהתמצות הזה עושה עוול נוראי לסרט.

ואגב כך, שלושה הרהורים:

האחד: דווקא סרטו של טרנס מאליק, "עץ החיים", מצליח לעבד למסך הלך רוח של רומן, כזה שיש בו יותר הרהור מאשר עלילה. אולי טרנס מאליק היה צריך לנסות ולעבד את "יער נורווגי".

השני: דווקא היה עיבוד קולנועי למורקמי שמאוד אהבתי. הבמאי היפני ג'ון איצ'יקווה עיבד לסרט את הסיפור הקצר "טוני טקיטני", מתוך הספר "ערבה עיוורת, עלמה נמה" (זה היה ב-2004, ארבע שנים שלפני שאיצ'יקווה הלך לעולמו) והוא עשה את זה על ידי שימוש מבריק בוויס-אובר לאורך הסרט כולו. אגב, גם את הסרט הזה קנו בזמנו אנשי יונייטד קינג להפצה, אבל זה היה כנראה לפני שמורקמי הפך לכזה סופר נמכר ונערץ בארץ והסרט מעולם לא הופץ. חפשו אותו.

השלישי: מישהו יודע באיזה שלב בין 1966 ל-1980 (בין השנה בה הוקלט השיר ובין השנה שבה שמעתי אותו לראשונה) התקבעה האקסיומה שאת השיר "Norwegian Wood" של הביטלס יש לתרגם בעברית ל"יער נורווגי" ולא ל"עץ נורווגי"? או אולי ל"פרקט נורווגי". מהקשבה למילות השיר, דומני שיער אין שם. רהיטי עץ ורצפת עץ, דווקא כן. האם מאוחר מדי לקרוא להחלפת התרגום (לשיר. בסרט דווקא יש לא מעט יערות)? מצד שני, אולי זו השגחת הקוסמוס. איכשהו מישהו שם בעבר (או מישהו עם מכונת זמן) ידע שיבוא יום וסרט בשם זה ייצא בישראל באותו יום בו יוצא גם סרט בשם "עץ החיים" ודאג לעוות את התרגום כדי למנוע בלבול עתידי. דמיינו סוף שבוע שבו יוצאים גם "עץ החיים" וגם "עץ נורווגי". מופרך מדי, לא?

יתכן וזה יוצא מעט עמום בטקסט הבא, אבל חשבתי ש"עץ החיים" הוא סרט אדיר. הוא עבד עליי בשני מישורים. מצד אחד, הוא כמו שיר. רצף דימויים אסוציאטיבי המלווים קריינות המחברת בין טבע/בריאה/השגחה/משפחה. האמורפיות הזאת היתה נפלאה בעיניי. אמיצה מאוד, ובאופן משונה גם צלולה מאוד. ובתוך כל האוויריריות הזאת, שלעיתים נראית כמו סרט טבע, מסתתרת גם דרמה משפחתית – עם החלטות בימוי וצילום פשוט אדירות – שבאופן משונה ריגשה אותי נורא. וכמובן ראיתי בכל זה מטאפורה למשהו שהוא בו בעת אישי מאוד, אולי אף אוטוביוגרפי, אבל גם טרנסנדנטלי.

אגב, הביקורת הזאת נכתבה לפני ש"עץ החיים" זכה בדקל הזהב בקאן, אבל פורסמה אחרי.

פורסם ב"פנאי פלוס", 27.5.2011

עבור לא מעט חובבי קולנוע ומבקרים טרנס מאליק הוא אגדה, אולי אפילו מיתוס. בכ-40 שנות קריירה הוא ביים בסך הכל חמישה סרטים באורך מלא, וכמו ג'יי.די סלינג'ר האיש די קנאי לפרטיותו: גר בטקסס, הרחק מהוליווד, ממעט להיראות בציבור, מתנזר מראיונות. העניין הוא שאם מאליק היה במאי יווני, רוסי או הונגרי, התנהגות כזאת, וסרטים כמו שהוא עושה, היו מתקבלים ביתר שיוויון נפש. אלא שמאליק הוא במאי אמריקאי ואיכשהו הוא מצליח בכל פעם להתברג איכשהו לתוך הסיסטמה ההוליוודית ולא לפעול בשוליים הזניחים והסהרוריים שלה. וזו התעלומה הגדולה: כי סרטיו של מאליק כל כך לא מסחריים וכל כך לא קומוניקטיביים שקשה שלא לתהות איך הוא מצליח לגייס אולפנים וכוכבים לסרטיו האיזוטריים והלא-נהירים בשעה שיוצרים כמו אייבל פררה או ג'ון ג'וסט או האל הרטלי פועלים ממש בשולי השוליים של תעשיית הקולנוע דוברת האנגלית.

והאמת היא, שלי באופן אישי תמיד היה קשה עם מאליק וסרטיו. עוד תעלומה. הרי אני מחבב חיבה גדולה את הסרטים האירופאיים והאסיאתיים האיטיים, הפיוטיים, אלה עם הכמעט-ואין-עלילה. ולכאורה, מאליק סיפק לי בדיוק את זה: עלי כותרת של פרח מול אור השמש, טיפת טל מול אור השמש, כנפי פרפר מול אור השמש, שמלתה של אשה מול אור השמש. מאליק מביים אפוסים היסטוריים, אבל מתעניין יותר בגבעולי הדשא. אז למה אני לא מריע לו כמו רבים מעמיתיי? אולי כי אני מרגיש שברוב סרטיו מאליק הוא קצת חרטטן. שעמוק בפנים הוא כן רוצה להיות הוליוודי כמו כולם ולספר סיפור סוחף, חכם, עם מסר, קוהרנטי, רצוף, ברור. אבל הוא פשוט לא יודע איך. אז הוא יושב חודשים על גבי חודשים, לעיתים שנים, בחדר העריכה ומדביק שוטים יפים זה לזה, אחרי שגילה ששכח לצלם את שחקניו, מוסיף קריינות פיוטית/רוחנית ומוציא סרט שנראה נהדר, ואולי אף מכיל לא מעט סצינות יפות, אבל שבמקרה הטוב נראה סהרורי ותמהוני. אני לא יכול להתנער מהתחושה שמאליק רצה לעשות א' ויצא לו ב'. הרגשתי – שלמרות השימוש התמיד יפה שלו עם צילום ועם מוזיקה – מאליק הוא במאי נטול משמעת ושליטה. לכן כל מי שמשווה אותו לקובריק – במאי קפדן, דקדקן ומדויק מאין כמוהו – עושה עוול לשניהם. מאליק הוא יוצר מרחף, לא ממוקד, ספונטני, מאלתר. וכך למרות שהערכתי אלמנטים רבים בסרטיו "ימים הרקיע" ו"הקו האדום", יצאתי משניהם בחושה שקצת עבדו עליי. ומצד שני: איזה מדהים זה שנותנים לאיש המשונה והלא קוהרנטי הזה לעבוד בהוליווד, ומיטב כוכבי הקולנוע מתייצבים אצלו.

ועכשיו, שש שנים אחרי סרטו הקודם, חוזר מאליק עם סרט חדש. גם כאן הפולקלור על ההפקה הקדים את הסרט: הצילומים נדחו ונדחו, ואז נמשכו ונמשכו, העריכה ארכה חודשים (עם חמישה עורכים שונים) ומאליק עבד לראשונה עם צוות אנשי אפקטים דיגיטליים*. הסרט שהיה אמור להיות גמור בשנה שעברה, הגיע לבכורה בקאן באיחור של שנה. היו שאמרו שזה סימן לכך שהסרט בלתי ניתן לצפייה. אז הרשו לי להכריז: "עץ החיים" הוא, בעיני, סרטו היפה והצלול ביותר של מאליק. מתוך זה שהוא בכלל לא מנסה ללכת בשום נתיב עלילתי קונבנציונלי, הוא דווקא מצליח לייצר בסרט זה רצף סיפורי, רגשי ותימאטי מאוד ברור וממוקד. באופן מעורפל, כמובן.

העלילה, בקצרה, נשמעת אישית למדי: זכרון ילדותו של ילד שגדל בעיר ווייקו בטקסס בשנות החמישים. עיר הולדתו של מאליק. הילד הוא בנו של אב קפדן מאוד, והוא מנהל מערכת יחסים טעונה מאוד עם אביו. אבל מאליק לא עוסק כאן בדרמות דומסטיות, אלא בסרט על אלוהים. על הבריאה כולה. על תכליתה. הסרט, ששמו לקוח מספר בראשית, מתחיל עם ציטוט מספר איוב. והדיאלוגים נשמעים כולם כמו תפילה.

בתסריט של "אדפטיישן" כתב צ'רלי קאופמן סצינה שבה מנסה גיבור הסרט, תסריטאי, למצוא דרך להתחיל את הסיפור עליו הוא עובד. אחת האופציות שהוא בוחר בהן היא היא להתחיל את הסיפור עם התחלת הסיפור של העולם כולו, לפני כך וכך מיליוני שנים. מה שנראה אז כבדיחה על חשבונו של תסריטאי שלא יודע להתחיל סיפור, הופך ב"עץ החיים" לאמיתי: כדי לספר סיפור שמתחיל ממוות ועובר ללידה, מאליק מתחיל לספר את תולדות היקום. מהמפץ הגדול, מהתוהו ובוהו, לידת הכוכבים. משם: התפתחות האורגניזמים במים. משם לדינוזאורים. משם ללידתו של הילד שאיתו נתבגר במהלך הסרט. הילד הזה מסביר לנו בקריינות שאמו היתה אומרת שלחיים יש שתי דרכי התנהלות: דרך הטבע ודרך החסד. הטבע הוא הקשוח, חסר הרחמים, דרך של דין. החסד הוא העדין, המיטיב, מלא החמלה. את שני האופנים האלה מוצא הילד בביתו שלו: אמו מלאת רחמים ורוך, אביו קשוח וקפדן. האם מבקשת מילדיהם לאהוב את כולם, האב מחנך אותם אף פעם לא להיות טובים לאחרים, כי אחרת ינצלו אותם. וככל שהילד גדל אנו רואים את האופן שבו הוא הולך ומתנתק מדרכו של האב. מהאמון והאמונה המוחלטת בתחילה, לאי הבנה בהמשך, ועד לכעס גדול בסוף. וממש ככה גם נרקמת מערכת היחסים שלו עם האל: הסרט, שבא מאמונה גדולה מאוד (עוד הבדל בינו ובין קובריק האגנוסיטי), מתאר יפה את אבולוציית האמונה בחיי אדם. תום בילדות, כפירה בבגרות. אבל בכל פעם שהילד קורא לאביו במחשבותיו, כועס עליו, מתנצח איתו, הסאב-טקסט הוא שזה מופנה לא רק לאביו הביולוגי אלא גם לאביו שבשמיים, שניהם הכזיבו אותו, ואולי נטשו אותו, אבל נדמה שבכל זאת הוא ממשיך לכסוף לשניהם. והסרט הופך כולו למדיטציה על יחסי כוחות בין אנשים, ובין איזושהי תחושה שיש משהו גדול מהם.

האנלוגיה בין האב לאל מולידה כמה סצינות מקסימות ודקות אבחנה. כשהאב, למשל, נוסע למסע עסקים, הילדים והאם מרגישים שנטל גדול הוסר מעליהם והם חיים לרגע חיי חופש וקלות דעת. ממש כמו שהאנושות מתנהגת מאז שהיא הרגישה שאלוהים בעצמו יצא למסע עסקים והפנה את גבו למה שקורה כאן, וזו ההזדמנות שלנו לעשות מה שעולה על דעתינו, גם אם יש איזושהי הבנה שיום יבוא ליתן את הדין. אבל בינתיים, חגיגה.

ולמרות שהסרט עסוק בלהביט ללא הרף בכל הטבע שמסביב, הטבע שמתפקד כמטאפורה לניסי הבריאה, הוא מצליח גם לספר את סיפור ההתבגרות הזה, שמציג לא רק התפכחות מאמונה וסמכות, אלא גם התפרקות מערכי שנות החמישים ומעבר לעולם אחר לחלוטין, סטרילי, קר, שבו נסיעת מעלית קצרה אל מרומי מגדל בבל אנונימי מציתה את גל הנוסטלגיה שנפרש מולינו, ושמכיל בתוכו את תולדות היקום כולו. יומרני ומקושקש? ללא ספק. אבל יפהפה לחלוטין. ולראשונה אצל מאליק, מבחינתי לפחות, מרגש מאוד.

נ.ב: ראו הוזהרתם. שון פן מופיע בסרט למשך בערך ארבע סצינות קצרצרות עם כמעט אפס מילים. השמועה היא שתפקידו גדול בסרט קוצץ באופן דרמטי מהגרסה הסופית. מה שכן: הסצינות של פן הן הפעם הראשונה בקריירה של מאליק שבהן הוא מציג עולם עכשווי, ולא מתבונן אחורה בזמן. וזה נפלא. מאליק מביים ומעצב את ההווה – גורדי שחקים מול אור השמש, קונסטרוקציות זכוכית ואלומיניום מול אור השמש, וילונות פשתן מול אור השמש – אף יותר מאופן שבו הוא מתענג על העבר ה"אורגני", הטרום תעשייתי.

*) אגב, נדמה לי שהשימוש שלו לראשונה באפקטים דיגיטליים – תחת הדרכתו של דאגלאס טרמבול האגדי – היא אחד האלמנטים שעזרו לסרט למצוא נקודת מרכז. כי באפקטים דיגיטליים יותר קשה להתברבר. צריך להיות ברור מאוד מה רוצים לעשות. אין אילתורים וחיפושים כשאנימטור צריך לשבת ולייצר את המפץ הגדול, או את תנועת הכוכבים ברקיעים, או מערכת יחסים בין שני דינוזאורים. נראה לי שזה חייב את מאליק, לראשונה בחייו, באמת להבין על מה הסרט שלו. לא שהוא לא נותר אמורפי, אבל לפחות הוא קצת ממוקד וצלול יותר.

הטיזר הקודם לסרט החדש של החבובות התחבא בתוך קומדיה קומדיה רומנטית פיקטיבת בשם "ירוקים מקנאה". והנה הטיזר השני, שמסתתר מאחורי הכותרת "The Fuzzy Pack", ובצליליו ותמונותיו הוא פראפרזה על הטיזר של "בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק" מלפני כמה חודשים.

שתי הערות וחצי: האמת היא, שמאז שג'ים הנסון הלך לעולמו, החבובות – שעברו לטיפולו של הבן-הלא-ממש-מוכשר, בריאן – זה לא אותו דבר. אני מקווה שהסרט הזה יצליח לשקם את המותג. חצי הערה: אני מעודד מכך שג'ייסון סיגל חתום על כתיבת הסרט. הוא מצחיק ופרוע מספיק.

"החבובות" היתה סדרה הטלוויזיה האהובה עליי בכל הזמנים. אז יש לי ציפיות ודרישות. Just saying.

הו, כמה שאני שונא אייטמים על "שערוריה!" ו"מחלוקת!" שהם לרוב לא יותר מפרובוקציה זולה להשגת כותרות ותשומת לב. והפעם: "מחלוקת! קוראים להחרים את פסטיבל קולנוע דרום!". למה? הפסטיבל, שייפתח ביום ראשון בערב, יציג כסרט פתיחה את "עדות" של שלומי אלקבץ, שבו שחקנים ישראליים מספרים עדויות של פלסטינאים שסבלו התעללויות מצד חיילי צה"ל. ומי קורא להחרים את היצירה הנתעבת הזאת? בין השאר, אלי מויאל, לשעבר ראש עיריית שדרות, וח"כ ישראל אלדר, האיש שישמח להחרים כל דבר ובלבד שלא יחרימו אחרים אותו, נגיד בהיכל התרבות באריאל. שערוריה שהייתה צריכה להישאר קוריוז זניח וחסר חשיבות אלא שהפכה לאייטם בחדשות ערוץ 2. אייטם, אגב, שיותר משהוא עושה יח"צ למזדעזעים, עושה עושה יחסי ציבור אדירים לפסטיבל קולנוע דרום – פסטיבל מקסים ומרתק מאין כמוהו, אבל איזוטרי לחלוטין בקנה מידה תקשורתי/ארצי. האמת, אבנר פייגלנרנט, מנהל הפסטיבל, מספיק ממזרי כדי ליהנות מה"שערוריה", אם לא לקמבן אותה בעצמו.

ובכן, מזדעזעים יקרים. גם אני, כמותכם, טרם ראיתי את הסרט. אני מקווה לראות אותו ביום ראשון בפתיחת הפסטיבל. אבל מהמעט שראיתי וקראתי עליו הוא עוסק בנושא שאתם – כן, אתם מהימין – לא אמורים להתנגד אליו: שמירת צלם אנוש וכבוד אנושי בסיסי, גם כלפי אלה שנמצאים איתנו במצבי קונפליקט ומלחמה.

=====================

אם אתם מסתובבים בתל אביב היום-מחר, חפשו בבארים בעיר את בריאן סינגר, הבמאי של שני סרטי "X מן" הראשונים (וגם של "החשוד המיידי"). אבנר שביט ראיין אותו בלונדון ושמע ממנו שהוא מתכנן להגיע בימים אלה לחופשה קצרה בישראל. וכן, סדרת "X מן" מושפעת מהיותו יהודי (ולא רק הוא, אגב. זו הפקה יהודית לגמרי. מלורן שולר-דונר המפיקה, ועד מתיו ווהן, הבמאי).

==================

והנה טעימה ראשונה ראשונה מתוך הסרט "עיראק'נרול" על דודו טסה והמורשת המוזיקלית של משפחתו, שביימה גילי גאון. גילי גאון, כזכור, עזרה לי באופן בלתי רגיל עם הסרט שלי, ועכשיו היא מסיימת את העבודה על הסרט שלה. אגב, הסרט שלי ישודר בשידור נוסף ביס דוקו ביום שלישי הקרוב, 31.5.

טוד פיליפס, הבמאי של "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", "אל תלחצי אני בדרך" ו"בדרך לחתונהעוצרים בבנגקוק", הגיע קצת שתוי לראיון שלו עם דיוויד פולנד. התוצאה: כל עשר הדקות הראשונות של הראיון מוקדשות לירידות משעשעות מאוד של פיליפס על פולנד, הבלוג שלו, הטעם שלו והתחזיות שלו:

תעלומה: מי החליט שבמקום לעשות סרט המשך ל"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" צריך לעשות לו רימייק? שנתיים אחרי הסרט הראשון, הנה הוא מגיע פעם נוספת. העתק כמעט זהה. הפעם במקום שג'סטין ברתה יתחתן, זהו אד הלמס שמתחתן. מה שאומר שמפיצי וורנר בישראל יצטרכו להתפלל עכשיו שנתיים שבסרט הבא זו תהיה דמותו של זאק גליפיניאקיס שמתחתנת באיזושהי עיר בעולם ("בדרך לחתונה עוצרים בקייב"?), אחרת השם שלהם כבר לא יהיה שמיש.

הביקורת שלי על "בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק" זהה לביקורת שלי על "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס": אכזבה. הקונספט המקורי כה מוצלח בעיניי שאני די בשוק מזה שעוד אף תסריטאי לא הצליח לפצח את הרעיון הזה כמו שצריך. לוקח לשני הסרטים כמעט 35 דקות של אקספוזיציה בלתי נסבלת עד שהם מגיעים לעיקר הפעילות. אכזבה נוספת מגיעה מכך שטוד פיליפס פשוט אינו ג'ון לנדיס חדש. וסרט שמתיימר להיות כה פרוע, היה צריך לחשוף בפנינו את הג'ון לנדיס החדש של דורנו. דומני שפיליפס אינו האיש. אז מי כן?

נדמה לי שאת אכזבתי משני סרטי "בדרך לחתונה" אפשר לצמצם לעיון ברגע אחד בשני הסרטים: סיקוונס כותרות הסיום בשניהם חושף את כל מה שמאכזב בסרט. החלק הזה, שבו חבורת הגיבורים מתבוננת בצילומי סלולר של כל מה שהם עברו ביממה שנמחקה להם מהזכרון, ומתחוור להם בדיוק מה קרה שם. כלומר, הם כבר הבינו מה שקרה בשלב הפיענוח שהוא עיקרה של המערכה השנייה, אבל עכשיו הם רואים את זה. ובשני הסרטים החלק הזה כה פרוע, קיצוני, היסטרי, מפתיע ומצחיק שאני תוהה למה כל הסרט לא היה כזה. זה המקום שבו הקונספט המבריק מוכיח את הבעייתיות שבו: מתברר שלא להראות את החלק הכי מצחיק בסרט, יוצר סרט לא מספיק מצחיק.

וכדי להוכיח את זה שרוב מה שחשבתי על הראשון חשבתי על השני רציתי פשוט ללנקק לביקורת לסרט הראשון. אלא שאז הבנתי שגם היא – כמו ביקורות רבות נוספות – עדיין כלואה במרתפי הארכיון של תפוז. אז הנה, אני מעלה אותה שוב.

פורסם ב"פנאי פלוס", 29.7.2009

זהו הקיץ של ציפיות מנותצות. ציפיתי ל"רובוטריקים 2 ” וקיבלתי את אחד הסרטים הגרועים של השנה. חיכיתי לשלל סרטים של היוצרים שאני אוהב בקולנוע העולמי שהציגו בפסטיבל ירושלים, והתאכזבתי כשהם לא הצליחו להרשים או לרגש אותי. והנה עוד משהו-שנראה-כמו-אכזבה: בתחילת הקיץ עשיתי את הטעות וראיתי את הטריילר של סרט בשם "הנגאובר" (שכעת קיבל את השם העברי המזופת והמביך, “בדרך לחתונה עוצרים בווגאס"). הטריילר לבדו היה אחד הדברים הכי מצחיקים שראיתי באחרונה. לפיכך, ציפיותיי מהסרט הרקיעו שחקים. דמיינתי שזו תהיה הקומדיה הגדולה של הקיץ, קיוויתי שזה יהיה הסרט הקטן שבא משומקום ושובר את כל החוקים, לא לוקח שבויים, והסרט שיחזיר סוף סוף את האנרכיה לקומדיה האמריקאית. ראו כמה מסוכן זה לבוא לסרט עם ציפיות. ואולי האיוולת היא עליי: איך אפשר לצפות למשהו מסרט ששמו הוא "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס". אז אהיה הוגן: אם לא הייתי יודע כלום על הסרט, נראה לי שהייתי מוצא אותו סימפטי למדי. אבל הוא לא מתקרב למה שקיוויתי שהוא יהיה. יכול להיות שבלי ציפיות, ועם לא מעט בירה לפני הצפייה, הייתי חושב ש"בדרך לחתונה" הוא קומדיה אדירה, ובכך הייתי מצטרף להמונים שהפכו את הסרט הזה באמריקה לקומדיה הקופתית של השנה, עם 240 מיליון דולר בהכנסות. מצד שני: כבר ההצלחה הזאת מחשידה. היא מעידה על כך שלא הייתי בכלל אמור לצפות לאנרכיזם בסרט שמצליח להשתחל בקלות למיינסטרים ולהצחיק את ההמונים.

"בלע"ב" יוצא מנקודת מוצא רעיונית נפלאה: ארבעה חברים – שהגיעו ללאס וגאס למסיבת הרווקים של חברם – מתעוררים בבוקר עם הנגאובר גמור ולא זוכרים כלום מהלילה שלפני. לפיכך, הם לא מבינים מאיפה הגיע אליהם תינוק, מה עושה נמר באמבטיה, מי עקר לאחד מהם שן, מי החליף את המכונית שלהם בניידת משטרה ולאן נעלם החתן. ועכשיו עליהם לנסות למצוא רמזים ולשחזר לאחור את כל אירועי הלילה הקודם – ובעיקר לפענח לאן נעלם החבר החמישי בחבורה.

את הרעיון הזה הגו צמד התסריטאים ג'ון לוקאס וסקוט מור, שחתומים גם על "אקסיות לכל הרוחות". וכאן כבר נחשפת הבעיה: איך גורמים לכך שהתסריט יהיה מקורי כמו הרעיון המבריק שבבסיסו. וזו, חוששני, המגרעת העיקרית של הסרט. זה מתחיל כבר בבניה: עם רעיון הזוי שכזה הייתי רוצה להתחיל ישר בבוקר, בהתעוררות, במה-לכל-הרוחות-קורה-כאן. ובמקום זה, אנחנו מתחילים עם חצי שעה של אקספוזיציה – וכבר שם הסרט מאבד גובה – כי כל העניין של מסע רווקים לפני חתונה, וגם קומדיות שבבסיסן עומדת חברות בין גברים – זה הדבר הכי אופנתי כרגע בהוליווד (אח, איפה ג'אד אפאטאו שהיה מטפח את התסריט הזה למקסימום שלו). ודווקא לנקודת המוצא הרעיונית של הסרט היה את הפוטנציאל לנער כהוגן את האופנה הזאת, להתחיל את הסיפור מהסוף, כשהוא הכי מעורבל.

הבעיה השנייה מצערת יותר: אף רגע קומי לא באמת מצליח להיות מבריק כמו נקודת המוצא. הסרט נופל שוב ושוב לכל המהמורות האפשריות בסרט על וגאס. ואני שוב דופק את הראש בקיר: וגאס, רווקים, חתונה – איך בכלל ציפיתי שהסרט הזה יהיה אלטרנטיבה למשהו.

באחת הסצינות בסרט מופיע מייק טייסון בדמות עצמו. זה גם סוג של מוסכמה אופנתית. לאמריקאים היה השנה להיט נוסף – “אחי, אני אוהב אותך" (שהוחלט שלא להפיצו בארץ) – שגם עוסק בחברות בין גברים ערב חתונתו של אחד מהם. שם התארח, בתפקיד עצמו, לו פריגנו (השרירן שגילם את הענק הירוק בסדרת הטלוויזיה המקורית משנות השבעים). למייק טייסון וללו פריגנו היו בשני הסרטים האלה בדיחות כמעט זהות. ובכל זאת ב"אחי, אני אוהב אותך" צחקתי מהן. למה? אולי כי ראיתי אותו קודם? ואולי כי היה קל יותר להזדהות עם הדמויות ב"אחי", ואז לצחוק מההסתבכויות שלהן. ב"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" גם המודלים הגבריים שנבחנים ממחזרים את השטאנץ: המאצ'ו, הגבר שאשתו מסרסת אותו, השמן המתוסבך שכל הזמן נרמז שיש לו נטיות פדופיליות, והבחור הטוב, החתן, שמייצג איזושהי נורמליות, והוא זה שנעלם. כאילו מטרת המסע והסרט הוא למצוא מחדש את הנורמליות הסטרייטית בתוך הכאוס. אבל חוץ מכמה בדיחות הזויות, והאדים של הרעיון המבריק שמחזיקים את הסרט בר צפייה לכל אורכו (אבל עם מינונים הולכים ופוחתים של צחוק), אין בסרט הזה באמת כאוס. הוא הסרט הכי שגרתי, הכי פחות שובר או מנתץ. וזה חבל. כי אחרי ההצלחות של הסרטים מ"לדפוק חתונה" ועד "סופרבד" – כולם סרטים שאהבתי – הגיע הזמן שיגיע סרט שיוריד נוק-אאוט הגון לז'אנר הזה. נצטרך להמשיך לחכות, כי “בדרך לחתונה" אינו הסרט הזה.

מדהים מה שקורה בקופות בארץ בשבועיים האחרונים. באמצע שבוע שעבר הגיעה הודעה לעיתונות שדיווחה על כך ש"מהיר ועצבני 5 " מכר 64,000 כרטיסים בשלושת ימיו הראשונים בארץ. כעבור כיומיים פורסם ב"בוקס אופיס מוג'ו" שהמספר לארבעה ימים הגיע ל-74,000 כרטיסים (על פי הנתונים הרשמיים שהמפיצים בארץ מדווחים לאולפנים). נכון לאתמול המספר הגיע כבר ל-150,000 כרטיסים.

ו"שודדי הקריביים 4 " לא מדדה מאחור: הוא מכר בשלושת ימיו הראשונים כ-60,000 כרטיסים, ובסך הכל 67,000 כרטיסים בארבעה ימים. "מהיר ועצבני 5 " מכר בסוף השבוע האחרון עוד כ-45,000 כרטיסים. והאמת, די מדהים להיווכח מה הטעם של הקהל בארץ (טוב, אין לי מה להתלונן. אני חשבתי ש"מהיר ועצבני 5 " די אחלה. אבל "שודדי הקריביים 4 " היה בעיני ממש מיותר).

אגב, לא אתפלא אם בקרוב מאוד המפיצים יתחילו לפרסם את נתוני הקופה שלהם בשקלים ולא במספרי כרטיסים. אתם מבינים, מספר הכרטיסים ש"מהיר ועצבני 5 " מכר בסוף השבוע הראשון שלו היה גדול ממספר הכרטיסים שמכר "שודדי הקריביים 4 ", אבל בגלל ש"ש"ה4" מופץ בתלת מימד הוא הכניס סכום גדול יותר של כסף, בגלל מחירי הכרטיסים הגבוהים יותר. כך שהתלת מימד עשוי לגרום לשינוי בהרגלי הדיווח (או, למעשה, הרגי האי-דיווח) של המפיצים על נתוניהם.

================

ועוד קצת מספרים: אני די מסוחרר מהמספרים שהבלוג עושה בשבוע האחרון. זה התחיל עם המפגש עם האחים כהן, שמשך כמות גבוהה מהממוצע של קוראים, המשיך עם העובדה ש-imdb הפנו לאורך כל הסוף שבוע מדף הבית שלהם לפוסט שלי עם הווידיאו מהמפגש עם האחים כהן, דבר שהביא לבלוג קרוב ל-6,000 קוראים חדשים מהעולם, שמן הסתם אין להם אפילו פונטים עבריים מותקנים במחשב, ונגמר ביום ראשון עם הלייב בלוג הספונטני לטקס נעילת פסטיבל קאן, שהביא מספרים הקרובים לליל האוסקר. השבוע האחרון הראה גידול של 50 אחוז מעל הטראפיק של שבוע רגיל. אקשן.

=================

אפרופו פסטיבל קאן: מישהו כבר רוצה להמר באיזה פרס יזכה בקאן 2012 ארי פולמן על "הקונגרס" שלו?

=================

אני רוצה לראות בסוף השבוע פעם שנייה את "עץ החיים", אבל אני רוצה לראות אותו בעותק דיגיטלי. זה ממש מעצבן שאין לי שום דרך לדעת האם בכלל יש עותק דיגיטלי של הסרט בארץ, ואם כן, איפה הוא מוקרן. עותק הפילם של הסרט לא נראה טוב. השמיים שרופים, הצבעים דהויים. אין קשר בין הצבעוניות שרואים בטריילרים ובין מה שהודפס על העותק שהגיע ארצה. אני רוצה דיגיטלי. ואני לא מבין למה זה כל כך מסובך להוסיף את האות (ד) ליד האולמות שבהם הסרט מוקרן בדיגיטלי באתר האינטרנט של בית הקולנוע.

מה שמזכיר לי: אתמול ראיתי את "האנה" של ג'ו רייט בהקרנה בקולנוע לב. וזו היתה הקרנה דיגיטלית. זה פשוט עוצר נשימה כמה שההקרנות האלה יפות וחדות ומלאות צבעים. ובסרט כמו "האנה" – סרט מגניב לאללה, אגב – שכל כולו רק צבעים וטקסטורות, הקרנה דיגיטלית היא חובה. די לעותקי הפילם הדהויים שמגיעים ארצה (מה קרה, אלה עותקים זולים יותר? במבצע?).

================

ובחזרה למה שהתחלנו איתו. הנה טבלת שוברי הקופות של סוף השבוע האחרון: