״האשה ששרה״, ביקורת
פורסם ב"פנאי פלוס", 18.5.2011
ודאי הבחנתם בזה שהקולנוע העולמי המיובא על ידי מפיצינו לישראל לעיתים נוטה לצד הסנסציוני שכאילו נתלש מכתבות מגזין. "פרח המדבר", למשל, עוסק במילת נשים באפריקה. ו"עיילה", שעלה בשבוע שעבר, עוסק ברצח נשים על כבוד המשפחה. אלא שסרטים כאלה מכילים מעט מאוד קולנוע ואני מוצא אותם די בלתי נסבלים, כאילו כל עילת קיומם הוא לשמש אילוסטרציה ליום עיון כבד ראש על הנושא, ולא למטרות אמנות. לכן כשרק קראתי את התקציר הראשוני של "האשה ששרה", הסרט הקנדי דובר הצרפתית והערבית שהיה מועמד השנה לאוסקר הזר, חשבתי שיהיה נבון יותר אם פשוט אוותר על הסרט. התקציר נשמע כמו מיטב הלהיטים של דרמות ה"זה עולם איום ונורא לנשים ומיעוטים", סרטים שמנסים להציף בעיה חברתית אל התודעה: אונס, עינויים, מלחמה, דיכוי, גילוי עריות. אם הומצא אי פעם איזשהו סבל אנושי, "האשה ששרה" מכסה אותו. אבל רק דבר אחד לא לקחתי בחשבון: שלהבדיל מסרטים רבים אחרים שהוקרנו בארץ שעוסקים ב"בעיות", הסרט הזה מוצלח למדי. מסיבה אחת פשוטה: יש בו קולנוע. יש בו במאי מוכשר מאוד.
"האשה ששרה" הוא דרמה פוליטית חברתית, אבל דניס וילנב, במאי קנדי ממונטריאול שקצת נמשך לטרגדיות עולמיות כפי שהוא נתקל בהן בעיתונים (סרטו הקודם עסק בסיפור אמיתי על רצח בקמפוס באוניברסיטה), בונה אותה קצת כמו סרט בלשי. אח ואחות מקבלים משימה. עורך הדין של אמם מוסר להם מכתבים שכתבה לפני מותה אותם היא מבקשת שימסרו לאב שהם חשבו שכבר מת מזמן, ולאח שהם לא ידעו שיש להם. כדי למלא את משאלתה של אמם המנוחה השניים צריכים לנדוד לארץ הולדתה של האם – זה נראה כמו לבנון ונשמע כמו לבנון אבל זה צולם בירדן ושם המדינה לא מוזכר מפורשות – כדי לחפש את קרובי המשפחה האבודים. לאורך רוב הסרט, וילנוב בונה את העלילה יפה: הבת (שמנהלת את החיפוש העיקרי), מגיעה לתחנות בחייה של האם ובכל תחנה נפרש מולנו פלאשבק ארוך המתאר את חייה של האם בימי מלחמת האזרחים שקרעה את המדינה בשנות השבעים והשמונים. לא סתם מלחמת אזרחים נקראת במחוזותינו גם מלחמת אחים. כי במידה מסוימת, על כך ממש הסרט. על מלחמה בין אחים, בתוך המשפחה, על חומר הנפץ שקיים בין אנשים, בין אם הם זרים זה לזה, או קרובים אליהם קרבה אינטימית ומשפחתית. וזה לא מקרי שבמילה "קרבה" יש גם את המילה "קרב".
מלחמת האזרחים היא בין הנוצרים למוסלמים, והאם – כדי לשרוד – מציגה את עצמה פעם אחת ככזאת, ופעם ככזאת. וכשהיא מואסת בתפקיד הקורבן, היא עורקת לצד השני, של זה שמשליט טרור. אבל לקארמה יש חוש צדק מעוות וגרוטסקי משל עצמה.
ייאמר לזכותו של וילנוב שלמרות שהיו בסרטו כמה וכמה רגעים שבהם הוא היה יכול לבחור בטיפול הסנסציוני, הוא מצליח להתבונן בכל מה שנפרש מולנו מנקודת מבט אחרת. מכיון שהכל מסופר כפלאשבק בתוך פלאשבק, וילנוב מציג את חייה של האם כמעין חלום. שוטים ארוכים, מפותלים ויפים, לעיתים בהילוך איטי, לעיתים בחיפוש אחר רגעים של נחמה פיוטית, כשלתוך הסצינה מתפרצת אלימות. כך קורה בסצינה העוצמתית ביותר בסרט. האם מסירה את תחפושת הנוצריה ועוטה תחפושת מוסלמית כדי לעלות לאוטובוס שיוביל אותה לכפר הבא בנדודיה. היא הבינה שכנוצריה יש סיכוי שהמוסלמים יהרגו אותה בדרך. באוטובוס היא נרדמת. וכשהיא פוקחת עיניה היא חווה, כמתוך חלום, את האמבוש שהציבו לאוטובוס חיילי הפלנגות הנוצריות, שפותחים באש על האוטובוס לחסל את כל נוסעיו המוסלמים. הסצינה זאת מתוארת כולה מנקודת מבטה של האם, שרק התעוררה משנתה כדי לגלות ששעת היקיצה מסויטת הרבה יותר.
המבנה הזה בשילוב עם הסגנון הזה הופכים את "האשה ששרה" ליצירה יוצאת דופן: מצד אחד יש בה את האיטיות הפיוטית ואת שאר הרוח והסבלנות, מצד שני נדמה שכמעט כל רגע מתגלה פרט חדש ודרמטי מאוד לפאזל. וכך, הוא לא רק התבוננות מיופייפת על צער, ולא רק ריצה בוטה משיא טראגי לשיא טראגי, אלא שילוב מאוד מעודן בין השניים.
אבל יש שלב – יחסית מאוחר – שבו המבנה הזה קצת ממצה את עצמו. יש סצינה יפה ומרגשת, ומשוחקת נפלא, שבו גבר מספר לבת מה עלה בגורלה של האם כשהיתה אסירה בכלא. זו סצינה שבה עוצמת המעשים מתגברת על ידי כך שהיא מועברת במונולוג מדובר ולא מומחזת בפלאשבק. אלא שאז וילנוב כושל לרגע בשיקולו ומציג שוב את עיקרי הסיפור הזה פעם נוספת בפלאשבק. זה המקום בו הסרט קצת כן מתחיל לחפש את הסנסציה, ומתחיל קצת לחזור על עצמו, ולאבד את הגובה שהיה בו בשתי המערכות שקדמו לו. ומכיוון שזו הסצינה שבה הפטיש הטראגי נופל על ראשם של הצופים, יש בה משהו שמחינתי היה כבר בבחינת "יותר מדי". אבל ניחא.
תוסיפו לכך שילוב מהפנט של רדיוהד בפסקול, ותקבלו סרט יפה על עולם בלתי נסבל.
תגובות אחרונות