טוד פיליפס, הבמאי של "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", "אל תלחצי אני בדרך" ו"בדרך לחתונהעוצרים בבנגקוק", הגיע קצת שתוי לראיון שלו עם דיוויד פולנד. התוצאה: כל עשר הדקות הראשונות של הראיון מוקדשות לירידות משעשעות מאוד של פיליפס על פולנד, הבלוג שלו, הטעם שלו והתחזיות שלו:
תעלומה: מי החליט שבמקום לעשות סרט המשך ל"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" צריך לעשות לו רימייק? שנתיים אחרי הסרט הראשון, הנה הוא מגיע פעם נוספת. העתק כמעט זהה. הפעם במקום שג'סטין ברתה יתחתן, זהו אד הלמס שמתחתן. מה שאומר שמפיצי וורנר בישראל יצטרכו להתפלל עכשיו שנתיים שבסרט הבא זו תהיה דמותו של זאק גליפיניאקיס שמתחתנת באיזושהי עיר בעולם ("בדרך לחתונה עוצרים בקייב"?), אחרת השם שלהם כבר לא יהיה שמיש.
הביקורת שלי על "בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק" זהה לביקורת שלי על "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס": אכזבה. הקונספט המקורי כה מוצלח בעיניי שאני די בשוק מזה שעוד אף תסריטאי לא הצליח לפצח את הרעיון הזה כמו שצריך. לוקח לשני הסרטים כמעט 35 דקות של אקספוזיציה בלתי נסבלת עד שהם מגיעים לעיקר הפעילות. אכזבה נוספת מגיעה מכך שטוד פיליפס פשוט אינו ג'ון לנדיס חדש. וסרט שמתיימר להיות כה פרוע, היה צריך לחשוף בפנינו את הג'ון לנדיס החדש של דורנו. דומני שפיליפס אינו האיש. אז מי כן?
נדמה לי שאת אכזבתי משני סרטי "בדרך לחתונה" אפשר לצמצם לעיון ברגע אחד בשני הסרטים: סיקוונס כותרות הסיום בשניהם חושף את כל מה שמאכזב בסרט. החלק הזה, שבו חבורת הגיבורים מתבוננת בצילומי סלולר של כל מה שהם עברו ביממה שנמחקה להם מהזכרון, ומתחוור להם בדיוק מה קרה שם. כלומר, הם כבר הבינו מה שקרה בשלב הפיענוח שהוא עיקרה של המערכה השנייה, אבל עכשיו הם רואים את זה. ובשני הסרטים החלק הזה כה פרוע, קיצוני, היסטרי, מפתיע ומצחיק שאני תוהה למה כל הסרט לא היה כזה. זה המקום שבו הקונספט המבריק מוכיח את הבעייתיות שבו: מתברר שלא להראות את החלק הכי מצחיק בסרט, יוצר סרט לא מספיק מצחיק.
וכדי להוכיח את זה שרוב מה שחשבתי על הראשון חשבתי על השני רציתי פשוט ללנקק לביקורת לסרט הראשון. אלא שאז הבנתי שגם היא – כמו ביקורות רבות נוספות – עדיין כלואה במרתפי הארכיון של תפוז. אז הנה, אני מעלה אותה שוב.
פורסם ב"פנאי פלוס", 29.7.2009
זהו הקיץ של ציפיות מנותצות. ציפיתי ל"רובוטריקים 2 ” וקיבלתי את אחד הסרטים הגרועים של השנה. חיכיתי לשלל סרטים של היוצרים שאני אוהב בקולנוע העולמי שהציגו בפסטיבל ירושלים, והתאכזבתי כשהם לא הצליחו להרשים או לרגש אותי. והנה עוד משהו-שנראה-כמו-אכזבה: בתחילת הקיץ עשיתי את הטעות וראיתי את הטריילר של סרט בשם "הנגאובר" (שכעת קיבל את השם העברי המזופת והמביך, “בדרך לחתונה עוצרים בווגאס"). הטריילר לבדו היה אחד הדברים הכי מצחיקים שראיתי באחרונה. לפיכך, ציפיותיי מהסרט הרקיעו שחקים. דמיינתי שזו תהיה הקומדיה הגדולה של הקיץ, קיוויתי שזה יהיה הסרט הקטן שבא משומקום ושובר את כל החוקים, לא לוקח שבויים, והסרט שיחזיר סוף סוף את האנרכיה לקומדיה האמריקאית. ראו כמה מסוכן זה לבוא לסרט עם ציפיות. ואולי האיוולת היא עליי: איך אפשר לצפות למשהו מסרט ששמו הוא "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס". אז אהיה הוגן: אם לא הייתי יודע כלום על הסרט, נראה לי שהייתי מוצא אותו סימפטי למדי. אבל הוא לא מתקרב למה שקיוויתי שהוא יהיה. יכול להיות שבלי ציפיות, ועם לא מעט בירה לפני הצפייה, הייתי חושב ש"בדרך לחתונה" הוא קומדיה אדירה, ובכך הייתי מצטרף להמונים שהפכו את הסרט הזה באמריקה לקומדיה הקופתית של השנה, עם 240 מיליון דולר בהכנסות. מצד שני: כבר ההצלחה הזאת מחשידה. היא מעידה על כך שלא הייתי בכלל אמור לצפות לאנרכיזם בסרט שמצליח להשתחל בקלות למיינסטרים ולהצחיק את ההמונים.
"בלע"ב" יוצא מנקודת מוצא רעיונית נפלאה: ארבעה חברים – שהגיעו ללאס וגאס למסיבת הרווקים של חברם – מתעוררים בבוקר עם הנגאובר גמור ולא זוכרים כלום מהלילה שלפני. לפיכך, הם לא מבינים מאיפה הגיע אליהם תינוק, מה עושה נמר באמבטיה, מי עקר לאחד מהם שן, מי החליף את המכונית שלהם בניידת משטרה ולאן נעלם החתן. ועכשיו עליהם לנסות למצוא רמזים ולשחזר לאחור את כל אירועי הלילה הקודם – ובעיקר לפענח לאן נעלם החבר החמישי בחבורה.
את הרעיון הזה הגו צמד התסריטאים ג'ון לוקאס וסקוט מור, שחתומים גם על "אקסיות לכל הרוחות". וכאן כבר נחשפת הבעיה: איך גורמים לכך שהתסריט יהיה מקורי כמו הרעיון המבריק שבבסיסו. וזו, חוששני, המגרעת העיקרית של הסרט. זה מתחיל כבר בבניה: עם רעיון הזוי שכזה הייתי רוצה להתחיל ישר בבוקר, בהתעוררות, במה-לכל-הרוחות-קורה-כאן. ובמקום זה, אנחנו מתחילים עם חצי שעה של אקספוזיציה – וכבר שם הסרט מאבד גובה – כי כל העניין של מסע רווקים לפני חתונה, וגם קומדיות שבבסיסן עומדת חברות בין גברים – זה הדבר הכי אופנתי כרגע בהוליווד (אח, איפה ג'אד אפאטאו שהיה מטפח את התסריט הזה למקסימום שלו). ודווקא לנקודת המוצא הרעיונית של הסרט היה את הפוטנציאל לנער כהוגן את האופנה הזאת, להתחיל את הסיפור מהסוף, כשהוא הכי מעורבל.
הבעיה השנייה מצערת יותר: אף רגע קומי לא באמת מצליח להיות מבריק כמו נקודת המוצא. הסרט נופל שוב ושוב לכל המהמורות האפשריות בסרט על וגאס. ואני שוב דופק את הראש בקיר: וגאס, רווקים, חתונה – איך בכלל ציפיתי שהסרט הזה יהיה אלטרנטיבה למשהו.
באחת הסצינות בסרט מופיע מייק טייסון בדמות עצמו. זה גם סוג של מוסכמה אופנתית. לאמריקאים היה השנה להיט נוסף – “אחי, אני אוהב אותך" (שהוחלט שלא להפיצו בארץ) – שגם עוסק בחברות בין גברים ערב חתונתו של אחד מהם. שם התארח, בתפקיד עצמו, לו פריגנו (השרירן שגילם את הענק הירוק בסדרת הטלוויזיה המקורית משנות השבעים). למייק טייסון וללו פריגנו היו בשני הסרטים האלה בדיחות כמעט זהות. ובכל זאת ב"אחי, אני אוהב אותך" צחקתי מהן. למה? אולי כי ראיתי אותו קודם? ואולי כי היה קל יותר להזדהות עם הדמויות ב"אחי", ואז לצחוק מההסתבכויות שלהן. ב"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" גם המודלים הגבריים שנבחנים ממחזרים את השטאנץ: המאצ'ו, הגבר שאשתו מסרסת אותו, השמן המתוסבך שכל הזמן נרמז שיש לו נטיות פדופיליות, והבחור הטוב, החתן, שמייצג איזושהי נורמליות, והוא זה שנעלם. כאילו מטרת המסע והסרט הוא למצוא מחדש את הנורמליות הסטרייטית בתוך הכאוס. אבל חוץ מכמה בדיחות הזויות, והאדים של הרעיון המבריק שמחזיקים את הסרט בר צפייה לכל אורכו (אבל עם מינונים הולכים ופוחתים של צחוק), אין בסרט הזה באמת כאוס. הוא הסרט הכי שגרתי, הכי פחות שובר או מנתץ. וזה חבל. כי אחרי ההצלחות של הסרטים מ"לדפוק חתונה" ועד "סופרבד" – כולם סרטים שאהבתי – הגיע הזמן שיגיע סרט שיוריד נוק-אאוט הגון לז'אנר הזה. נצטרך להמשיך לחכות, כי “בדרך לחתונה" אינו הסרט הזה.
מדהים מה שקורה בקופות בארץ בשבועיים האחרונים. באמצע שבוע שעבר הגיעה הודעה לעיתונות שדיווחה על כך ש"מהיר ועצבני 5 " מכר 64,000 כרטיסים בשלושת ימיו הראשונים בארץ. כעבור כיומיים פורסם ב"בוקס אופיס מוג'ו" שהמספר לארבעה ימים הגיע ל-74,000 כרטיסים (על פי הנתונים הרשמיים שהמפיצים בארץ מדווחים לאולפנים). נכון לאתמול המספר הגיע כבר ל-150,000 כרטיסים.
ו"שודדי הקריביים 4 " לא מדדה מאחור: הוא מכר בשלושת ימיו הראשונים כ-60,000 כרטיסים, ובסך הכל 67,000 כרטיסים בארבעה ימים. "מהיר ועצבני 5 " מכר בסוף השבוע האחרון עוד כ-45,000 כרטיסים. והאמת, די מדהים להיווכח מה הטעם של הקהל בארץ (טוב, אין לי מה להתלונן. אני חשבתי ש"מהיר ועצבני 5 " די אחלה. אבל "שודדי הקריביים 4 " היה בעיני ממש מיותר).
אגב, לא אתפלא אם בקרוב מאוד המפיצים יתחילו לפרסם את נתוני הקופה שלהם בשקלים ולא במספרי כרטיסים. אתם מבינים, מספר הכרטיסים ש"מהיר ועצבני 5 " מכר בסוף השבוע הראשון שלו היה גדול ממספר הכרטיסים שמכר "שודדי הקריביים 4 ", אבל בגלל ש"ש"ה4" מופץ בתלת מימד הוא הכניס סכום גדול יותר של כסף, בגלל מחירי הכרטיסים הגבוהים יותר. כך שהתלת מימד עשוי לגרום לשינוי בהרגלי הדיווח (או, למעשה, הרגי האי-דיווח) של המפיצים על נתוניהם.
================
ועוד קצת מספרים: אני די מסוחרר מהמספרים שהבלוג עושה בשבוע האחרון. זה התחיל עם המפגש עם האחים כהן, שמשך כמות גבוהה מהממוצע של קוראים, המשיך עם העובדה ש-imdb הפנו לאורך כל הסוף שבוע מדף הבית שלהם לפוסט שלי עם הווידיאו מהמפגש עם האחים כהן, דבר שהביא לבלוג קרוב ל-6,000 קוראים חדשים מהעולם, שמן הסתם אין להם אפילו פונטים עבריים מותקנים במחשב, ונגמר ביום ראשון עם הלייב בלוג הספונטני לטקס נעילת פסטיבל קאן, שהביא מספרים הקרובים לליל האוסקר. השבוע האחרון הראה גידול של 50 אחוז מעל הטראפיק של שבוע רגיל. אקשן.
=================
אפרופו פסטיבל קאן: מישהו כבר רוצה להמר באיזה פרס יזכה בקאן 2012 ארי פולמן על "הקונגרס" שלו?
=================
אני רוצה לראות בסוף השבוע פעם שנייה את "עץ החיים", אבל אני רוצה לראות אותו בעותק דיגיטלי. זה ממש מעצבן שאין לי שום דרך לדעת האם בכלל יש עותק דיגיטלי של הסרט בארץ, ואם כן, איפה הוא מוקרן. עותק הפילם של הסרט לא נראה טוב. השמיים שרופים, הצבעים דהויים. אין קשר בין הצבעוניות שרואים בטריילרים ובין מה שהודפס על העותק שהגיע ארצה. אני רוצה דיגיטלי. ואני לא מבין למה זה כל כך מסובך להוסיף את האות (ד) ליד האולמות שבהם הסרט מוקרן בדיגיטלי באתר האינטרנט של בית הקולנוע.
מה שמזכיר לי: אתמול ראיתי את "האנה" של ג'ו רייט בהקרנה בקולנוע לב. וזו היתה הקרנה דיגיטלית. זה פשוט עוצר נשימה כמה שההקרנות האלה יפות וחדות ומלאות צבעים. ובסרט כמו "האנה" – סרט מגניב לאללה, אגב – שכל כולו רק צבעים וטקסטורות, הקרנה דיגיטלית היא חובה. די לעותקי הפילם הדהויים שמגיעים ארצה (מה קרה, אלה עותקים זולים יותר? במבצע?).
================
ובחזרה למה שהתחלנו איתו. הנה טבלת שוברי הקופות של סוף השבוע האחרון:
| TW | LW | Movie | Studio | Weekend Gross | Change | Screens | Change / Avg. | Gross-to-Date | Week | |
| 1 | N | Pirates of the Caribbean: On Stranger Tides (3D) | Disney | $795,610 | – | 27 | – | $29,467 | $839,599 | 1 |
| 2 | 1 | Fast Five | UIP | $446,012 | -40.2% | 34 | -2 | $13,118 | $1,425,136 | 2 |
| 3 | 3 | Rio | Fox | $82,087 | -23.0% | 33 | -8 | $2,487 | $2,538,677 | 7 |
| 4 | 2 | Thor | UIP | $40,220 | -73.1% | 15 | -9 | $2,681 | $723,650 | 4 |
| 5 | 4 | Unknown | WB | $24,491 | -41.3% | 16 | – | $1,531 | $825,060 | 9 |
| 6 | 5 | Hop | UIP | $24,208 | -5.9% | 13 | – | $1,862 | $406,169 | 7 |
| 7 | 9 | Rango | UIP | $21,812 | +9.7% | 21 | -2 | $1,039 | $957,262 | 10 |
| 8 | 6 | Just Go With It | Sony | $20,547 | -18.6% | 7 | -1 | $2,935 | $1,728,398 | 15 |
| 9 | 8 | No Strings Attached | UIP | $15,942 | -20.4% | 12 | +1 | $1,329 | $1,128,529 | 12 |
| 10 | 7 | The Adjustment Bureau | UIP | $12,027 | -48.8% | 6 | -5 | $2,005 | $454,176 | 6 |
| 11 | 10 | Hall Pass | WB | $10,447 | -34.5% | 9 | – | $1,161 | $631,236 | 10 |
הטיזר הזה, שדיסני לא רוצים שתדעו לאיזה סרט הוא עד שלא תצפו בכולו, הוצמד ל"שודדי הקריביים, זרמים זרים" בסוף השבוע האחרון באמריקה. חכו לשניה ה-0:50. הדאבל-טייק שהקריין עושה מצחיק.
אז כמה אולמות יש בסינמה סיטי גלילות? על הכותל המערבי של המבנה (בצד ימין של הצילום) כתוב 21 אולמות. על הכותל הצפוני (בצד שמאל, באותיות כחולות) כתוב 30. מתי ואיפה הצטרפו עוד תשעה אולמות? או שזה רק מתוכנן? שאלתי את יחצנית סינמה סיטי במשרדו של רני רהב, שהבטיחה לבדוק ולעדכן, אבל מעולם לא חזרה אליי. אם מישהו יודע איפה נמצאים תשעה אולמות נוספים, שיספר לנו.
תזכורת: אם אתם לא עוקבים אחריי בטוויטר ו/או בפייסבוק אתם מפסידים המון מהאקשן והמיידיות של הבלוג. כל מיני שליפות מהירות, עדכונים, נבואות, הימורים, שטויות וכו'. שם, למשל, פרסמתי על הליהוק של אלון אבוטבול לבאטמן השלישי. עוד כשזה היה סקופ עולמי מהטוויטר של דורון צברי, אגב. שם כתבתי בהתפעמות ביציאה מהצפייה ב"עץ החיים". לא הכל מגיע לבלוג. אז מי שמסתפק אך ורק בעדכוני הבלוג מפסיד המון. זה הפייסבוק שלי. וזה הטוויטר. בואו.
שרון הראל, סוכנת המכירות של "הערת שוליים" בעולם, מקבלת את פרס התסריט בשמו של יוסף סידר
הכותרות: "עץ החיים" של טרנס מאליק זכה בדקל הזהב. "הערת שוליים" של יוסף סידר זכה בפרס התסריט.
ארון הפרסים של יוסף סידר מכיל כבר חמישה פרסי אופיר, דב הזהב על בימוי מפסטיבל ברלין, פרס תסריט בקאן ומועמדות לאוסקר. הוא תכף עוקף את משה מזרחי לתואר הבמאי הישראלי הכי עטור פרסים (חשובים).
==================
מוקדם יותר:
טקס הפרסים בפסטיבל קאן עומד תכף להתחיל. בערך ב-20:15. יוסף סידר, אגב, עדיין באוויר בדרך לשדה התעופה במינכן, שם הוא ינחת כשהטקס יהיה בעיצומו ומשם יתפוס מטוס לקאן, וינחת פחות או יותר כשהטקס יסתיים. כך שיש סיכוי שאתם תדעו במה הוא זכה לפניו.
השידור החי נמצא כאן. וגם להלן:
20:00: ניל יאנג, בלוגר קולנוע בריטי, מהמר כעת ש"הערת שוליים" יזכה ב… פרס הגדול של חבר השופטים!! בתיקו עם "דרייב" של ניקולאס וינדינג ראפן. ושפרס התסריט ילך ל"היו זמנים באנטליה" של נורי בילגה ג'יילאן. הוא מהמר שאקי קאוריסמקי יזכה בדקל הזהב. אבל ההימור הבטוח ביותר כרגע, חוץ ממנו, הוא שסידר יזכה על התסריט.
תזכורת: באופן תיאורטי יש להגר בן-אשר עדיין סיכוי לזכות בפרס מצלמת הזהב על סרט בכורה.
תהייה: סידר טס בטוקסידו?
20:11. הטקס מתחיל. מלאני לורן מנחה.
קחו בחשבון שאני לא ידע צרפתית. אין לי מושג מה היא אומרת.
20:14: מישל גונדרי מציג את הפרס לסרט הקצר.
סרט קצר: "קרוס קאנטרי", מרינה ורודה. סרט אוקראיני.
20:18: בונג ג'ון-הו ומישהי שאני לא מזהה עם פרס מצלמת הזהב.
מצלמת הזהב: "Las Acacias" של פבלו ג'יורלי הארגנטינאי מתוך מסגרת "שבוע המבקרים".
20:23: רוברט דה נירו, יו"ר השופטים, עולה לבמה. מציג את חבר השופטים.
20:28: פרס מיוחד של חבר השופטים הולך ל"פוליס", של מייוואן לה-בסקו.
זהו למעשה הפרס השני בחשיבותו בפסטיבל. טעיתי. זה פרס אחר. ניחומים שכזה.
מייוואן נרגשת מאוד, מתנשפת, על סף דמעות, יפה באופן פלילי, הבמאי חותך לריאקשנים של לוק בסון, בעלה לשעבר. אגב, גם בשנה שעברה הפתיע חבר השופטים עם פרס בימוי לשחקן צרפתי אחר שנהיה במאי. אז זה היה מתיה אמלריק עם "סיבוב הופעות". סרטה הראשון של מייוואן כבמאית הוקרן בפסטיבל הצרפתי האחרון והוא היה גחמני ובינוני לטעמי. אני מקווה ש"פוליס" טוב יותר.
מייוואן מתקשה לנשום
עכשיו תסריט. רוזריו דוסון מגישה. "הערת שוליים" יזכה?
רוברט דה נירו מקריא את שמו של יוסף סידר
20:35: אכן! פרס התסריט ליוסף סידר.
שרון הראל מקבלת את הפרס בשמו. ומבקשת בשמו של סידר להקדיש את הפרס לזכרו של דונלד קרים, שפיץ את סרטיו הקודמים באמריקה והלך לעולמו ביום שישי.
שרון הראל (באדום) ורוזריו דוסון (בכחול) בעת הענקת פרס התסריט ל"הערת שוליים" בקאן
20:38: שחקנית: קירסטן דאנסט, "מלנכוליה".
20:41: במאי: ניקולאס וינדינג ראפן, "דרייב".
20:45: שחקן: ז'אן דוז'רדן, "הארטיסט".
ממה שאני שומע על הסרט הזה, הוא עוד יהיה מועמד לאוסקר בעוד תשעה חודשים.
ראיתם את "סוכן 117 " עם ז'אן דוז'רדן ועם אותו במאי של "הארטיסט"? קורע מצחוק. דוז'ארדן הוא חצי ג'ון האם וחצי ברוס קאמבל. שחקן שטותי להפליא. מדהים שהוא זכה בפרס השחקן בקאן.
20:50: גרנד פרי. תיקו: "היו זמנים באנטליה" של נורי בילגה ג'יילאן ו"הילד עם האופניים" של האחים דארדן.
זה הפרס השני בחשיבותו בפסטיבל.
מדהים, האם האחים דארדן אי פעם יצאו בידיים ריקות מקאן?
20:54: דקל הזהב: "עץ החיים" של טרנס מאליק.
שני במאים נעדרו מהטקס הערב: יוסף סידר וטרנס מאליק.
אקי קאוריסמקי יצא בידיים ריקות. וכך גם פאולו סורנטינו. וגם "צריך לדבר על קווין", שבסוף השבוע שעבר היה מושא השיחה הכי לוהט בפסטיבל.
מייל מבת כהן, היחצנית של "הערת שוליים": "היום בשעה 14:00 התקבל טלפון מהנהלת פסטיבל קאן. תוך שעה וחצי יוסף סידר עלה על טיסה, יחד עם סוכנו אריק קנלר. סידר יחמיץ את טקס הנעילה. את הפרס תקבל בשמו שרון הראל, הבעלים של חברת WESTEND חברת ההפצה הבינלאומית של הסרט. אנחנו לא יודעים מה הפרס, או האם מדובר בציון לשבח. הוא אמור להגיע בזמן למסיבת העיתונאים של התחרות."
מה אנחנו לומדים מכך? קראתי הלילה הימורי דקל הזהב שרשמו את סידר כזוכה אפשרי בפרס התסריט. אני מחפש איפה קראתי את זה כדי ללנקק. היה מאוחר. ומה עוד? שאם אתה מתחרה בקאן, הישאר באירופה, מרחק טיסה קצרה או נסיעת רכבת מהפסטיבל. להגיע תוך שש שעות מישראל לקאן זו כנראה משימה בלתי אפשרית.
אז יאללה, הימורים. מה מחכה ליוסף סידר בקאן? ציון לשבח? פרס טכני? בימוי? תסריט? דקל הזהב? (נהה… אין סיכוי לדקל, נכון?). זה שסידר הוקפץ לבד, בלי בראבא וליאור אשכנזי, מעידה שלא מדובר בפרס משחק.
===================
ועוד בענייני "הערת שוליים": הכתבה הכי טובה שקראתי בסוף השבוע היתה הדיווח של העיתונאית ורד קלנר ל"גלובס" מפסטיבל קאן. קלנר היא אשתו של יוסף סידר, וצעדה לידו על השטיח האדום. נראה לי סידור הוגן: אתה עושה סרט ומפיל לא מעט לחץ על המשפחה במשך שלוש שנים, ובתמורה אני מקבלת בלעדיות על הנשמה שלך. האמת, זו ההצצה הכי אינטימית שקראתי מימיי – לפחות בזמן אמת, לא בעת כתיבת אוטוביוגרפיות עשורים מאוחר יותר – לחייו של יוצר קולנוע. בלי פאסון, בלי מסיכות, כל החרדות, חששות, הפחדים, הפאניקות, הלבטים. האמת, אני לא חושב שסידר עצמו היה יכול לכתוב דיווח כה אינטימי למה שהתחולל בתוך עצמו בשבועות שהובילו לפרמיירה בפסטיבל. קריאת חובה. ומכיוון שכמו קנת טוראן ב"לוס אנג'לס טיימס" גם אני חושב – אחרי "בופור" ו"הערת שוליים" – שסידר הוא אחד הבמאים המשמעותיים והמעניינים שפועלים כרגע בעולם, ולא רק בישראל, יש לטקסט הזה גם עניין בינלאומי. מי מתרגם אותו? והאמת, זה טקסט שאחריו ממש קשה לכתוב ביקורות שליליות על מישהו אי פעם. מזל שממש אהבתי את "הערת שוליים".
===================
אמש חולקו כבר פרסים ראשונים בפסטיבל, מטעם שופטים עצמאיים ולמסגרות הצצדיות. "Le Havre" של אקי קאוריסמקי זכה בפרס פיפרסקי, המוענק מטעם איגוד מבקרי הקולנוע הבינלאומי. סרטו של קאוריסמקי נחשב לבעל הסיכויים הגדולים ביותר לזכייה בדקל הזהב. בפרס הכמרים לסרט בעל מסרים הומניים ורוחניים זכה סרטו של פאולו סורנטינו (גאי לודג' מאבחן יפה שזו סטירת לחי מצלצלת ל"עץ החיים" של טרנס מאליק, סרט שכולו דת ורוחניות).
================
וגם הידיעה הזאת איכשהו קשורה לנושא שלנו: מפיץ הקולנוע הניו יורקי, דונלד קרים, הלך שלשום לעולמו ממחלת הסרטן. הוא היה בן 65. כיום אנחנו מתפעלים מכך שחברת סוני פיקצ'רס קלאסיקס, חברה קטנה ואיכותית המסונפת לתאגיד סוני הענק, רוכשת סרטים ישראליים להפצה. אבל דונלד קרים – הבעלים של חברת קינו אינטרנשיונל – האמין בקולנוע הישראלי ותמך בו הרבה לפניהם. למעשה, עד "הערת שוליים", שנקנה על ידי סוני, קרים הפיץ באמריקה את שלושת סרטיו הקודמים של סידר. למעשה, מבין שלושה סרטים שקרים הפיץ שהגיעו למועמדות לאוסקר הזר, שניים היו ישראליים: "בופור" ו"עג'מי" (השלישי היה "שיני כלב" היווני). קרים הפיץ באמריקה גם את סרטיו של עמוס גיתאי, "כיפור", "קדוש", "קדמה" ו"עלילה". הוא היה המפיץ האמריקאי גם של מיכאל האנקה, אקי קאוריסמקי, אנדריי זוויאנגינצב, וונג קאר וואי.
פורסם ב"פנאי פלוס", 18.5.2011
ודאי הבחנתם בזה שהקולנוע העולמי המיובא על ידי מפיצינו לישראל לעיתים נוטה לצד הסנסציוני שכאילו נתלש מכתבות מגזין. "פרח המדבר", למשל, עוסק במילת נשים באפריקה. ו"עיילה", שעלה בשבוע שעבר, עוסק ברצח נשים על כבוד המשפחה. אלא שסרטים כאלה מכילים מעט מאוד קולנוע ואני מוצא אותם די בלתי נסבלים, כאילו כל עילת קיומם הוא לשמש אילוסטרציה ליום עיון כבד ראש על הנושא, ולא למטרות אמנות. לכן כשרק קראתי את התקציר הראשוני של "האשה ששרה", הסרט הקנדי דובר הצרפתית והערבית שהיה מועמד השנה לאוסקר הזר, חשבתי שיהיה נבון יותר אם פשוט אוותר על הסרט. התקציר נשמע כמו מיטב הלהיטים של דרמות ה"זה עולם איום ונורא לנשים ומיעוטים", סרטים שמנסים להציף בעיה חברתית אל התודעה: אונס, עינויים, מלחמה, דיכוי, גילוי עריות. אם הומצא אי פעם איזשהו סבל אנושי, "האשה ששרה" מכסה אותו. אבל רק דבר אחד לא לקחתי בחשבון: שלהבדיל מסרטים רבים אחרים שהוקרנו בארץ שעוסקים ב"בעיות", הסרט הזה מוצלח למדי. מסיבה אחת פשוטה: יש בו קולנוע. יש בו במאי מוכשר מאוד.
"האשה ששרה" הוא דרמה פוליטית חברתית, אבל דניס וילנב, במאי קנדי ממונטריאול שקצת נמשך לטרגדיות עולמיות כפי שהוא נתקל בהן בעיתונים (סרטו הקודם עסק בסיפור אמיתי על רצח בקמפוס באוניברסיטה), בונה אותה קצת כמו סרט בלשי. אח ואחות מקבלים משימה. עורך הדין של אמם מוסר להם מכתבים שכתבה לפני מותה אותם היא מבקשת שימסרו לאב שהם חשבו שכבר מת מזמן, ולאח שהם לא ידעו שיש להם. כדי למלא את משאלתה של אמם המנוחה השניים צריכים לנדוד לארץ הולדתה של האם – זה נראה כמו לבנון ונשמע כמו לבנון אבל זה צולם בירדן ושם המדינה לא מוזכר מפורשות – כדי לחפש את קרובי המשפחה האבודים. לאורך רוב הסרט, וילנוב בונה את העלילה יפה: הבת (שמנהלת את החיפוש העיקרי), מגיעה לתחנות בחייה של האם ובכל תחנה נפרש מולנו פלאשבק ארוך המתאר את חייה של האם בימי מלחמת האזרחים שקרעה את המדינה בשנות השבעים והשמונים. לא סתם מלחמת אזרחים נקראת במחוזותינו גם מלחמת אחים. כי במידה מסוימת, על כך ממש הסרט. על מלחמה בין אחים, בתוך המשפחה, על חומר הנפץ שקיים בין אנשים, בין אם הם זרים זה לזה, או קרובים אליהם קרבה אינטימית ומשפחתית. וזה לא מקרי שבמילה "קרבה" יש גם את המילה "קרב".
מלחמת האזרחים היא בין הנוצרים למוסלמים, והאם – כדי לשרוד – מציגה את עצמה פעם אחת ככזאת, ופעם ככזאת. וכשהיא מואסת בתפקיד הקורבן, היא עורקת לצד השני, של זה שמשליט טרור. אבל לקארמה יש חוש צדק מעוות וגרוטסקי משל עצמה.
ייאמר לזכותו של וילנוב שלמרות שהיו בסרטו כמה וכמה רגעים שבהם הוא היה יכול לבחור בטיפול הסנסציוני, הוא מצליח להתבונן בכל מה שנפרש מולנו מנקודת מבט אחרת. מכיון שהכל מסופר כפלאשבק בתוך פלאשבק, וילנוב מציג את חייה של האם כמעין חלום. שוטים ארוכים, מפותלים ויפים, לעיתים בהילוך איטי, לעיתים בחיפוש אחר רגעים של נחמה פיוטית, כשלתוך הסצינה מתפרצת אלימות. כך קורה בסצינה העוצמתית ביותר בסרט. האם מסירה את תחפושת הנוצריה ועוטה תחפושת מוסלמית כדי לעלות לאוטובוס שיוביל אותה לכפר הבא בנדודיה. היא הבינה שכנוצריה יש סיכוי שהמוסלמים יהרגו אותה בדרך. באוטובוס היא נרדמת. וכשהיא פוקחת עיניה היא חווה, כמתוך חלום, את האמבוש שהציבו לאוטובוס חיילי הפלנגות הנוצריות, שפותחים באש על האוטובוס לחסל את כל נוסעיו המוסלמים. הסצינה זאת מתוארת כולה מנקודת מבטה של האם, שרק התעוררה משנתה כדי לגלות ששעת היקיצה מסויטת הרבה יותר.
המבנה הזה בשילוב עם הסגנון הזה הופכים את "האשה ששרה" ליצירה יוצאת דופן: מצד אחד יש בה את האיטיות הפיוטית ואת שאר הרוח והסבלנות, מצד שני נדמה שכמעט כל רגע מתגלה פרט חדש ודרמטי מאוד לפאזל. וכך, הוא לא רק התבוננות מיופייפת על צער, ולא רק ריצה בוטה משיא טראגי לשיא טראגי, אלא שילוב מאוד מעודן בין השניים.
אבל יש שלב – יחסית מאוחר – שבו המבנה הזה קצת ממצה את עצמו. יש סצינה יפה ומרגשת, ומשוחקת נפלא, שבו גבר מספר לבת מה עלה בגורלה של האם כשהיתה אסירה בכלא. זו סצינה שבה עוצמת המעשים מתגברת על ידי כך שהיא מועברת במונולוג מדובר ולא מומחזת בפלאשבק. אלא שאז וילנוב כושל לרגע בשיקולו ומציג שוב את עיקרי הסיפור הזה פעם נוספת בפלאשבק. זה המקום בו הסרט קצת כן מתחיל לחפש את הסנסציה, ומתחיל קצת לחזור על עצמו, ולאבד את הגובה שהיה בו בשתי המערכות שקדמו לו. ומכיוון שזו הסצינה שבה הפטיש הטראגי נופל על ראשם של הצופים, יש בה משהו שמחינתי היה כבר בבחינת "יותר מדי". אבל ניחא.
תוסיפו לכך שילוב מהפנט של רדיוהד בפסקול, ותקבלו סרט יפה על עולם בלתי נסבל.
מיותר לציין שאני חושב ש"החיים הכפולים של וולטר" הוא שם איום ונורא לסרט. אני מודה ש"הבונה" לא נשמע מוצלח במיוחד (להבדיל מ"The Beaver", שהוא שם נהדר בעיניי). אבל הפתרון שמצאו ביונייטד קינג לתרגום הוא – כמו שאומרים – half-assed. הסרט, אגב, נהדר.
פורסם ב"פנאי פלוס", 18.5.2011
אחת לשנה מעבירים סוכנים ומפיקים בהוליווד מזכר פנימי שנועד לדרג את התסריטים הכי טובים שהם קראו בשנה החולפת ושעדיין לא הופקו. כדרכה של הוליווד המסמך הזה גם מודלף באופן מסורתי לתקשורת, כנראה מטעם סוכניהם של התסריטאים המוזכרים בו, מתוך תקווה שתשומת הלב הזו תגרום לאולפנים להתקדם עם הפקת התסריטים האלה. אחד התסריטים שבלטו ברשימה מלפני שנתיים נקרא "The Beaver", של תסריטאי צעיר בתחילת דרכו בשם קייל קילן. הרעיון אכן נשמע יוצא דופן למדי: גבר שחווה משבר ומתחיל לתקשר עם הסביבה שלו רק דרך בובת יד פרוותית בצורת בונה שהוא מוצא בפח אשפה. נשמע מעניין. לא החומר ההוליוודי הטיפוסי. ובמידה מסוימת, נשמע גם קצת כמו ואריאציה אפשרית ל"הארווי", הקלאסיקה הנהדרת ההיא עם ג'יימס סטיוארט, שמצליח לשכנע את העולם שחברו הטוב ביותר הוא ארנב בלתי נראה. הוליווד כבר שנים מפנטזת על רימייק ל"הארווי" אבל לא מצליחה. כנראה מהטעם הפשוט שהוליווד והקהל שלה פשוט ציניים מדי כיום, ולא יצליחו לקבל סרט כה נטול-ציניות כמו "הארווי". אז מה הסיכוי שיצליחו לקבל סרט כה נטול ציניות כמו הסרט על האיש שלובש על ידו בובת בונה? ואכן, היה רגע בו נדמה היה שאין סיכוי שסרט כה אקסצנטרי כמו "הבונה". והנה, לבסוף הוא נעשה. אתם תזהו אותו לפי שמו העברי: "החיים הכפולים של וולטר". משונה, בעברית לא נותר ממנו שמץ מהאקסצנטריות שלו.
בידיה העדינות ומלאות החמלה של ג'ודי פוסטר כבמאית, "החיים הכפולים של וולטר" אולי מאבד משהו מהעוקץ האידיוסינקרטי שלו, אבל אנחנו מרוויחים סרט עם לב גדול שמצליח לקחת את ז'אנר המשפחה הלא-מתפקדת – ז'אנר שהפך למומחיות של פוסטר כבמאית – ולהוליך אותו בנתיב דו סטרי: מצד אחד סרט שבאמת נראה כאילו הוא מגיע הישר מתוך מוחו של מישהו החווה התמוטטות נפשית; ומצד שני, סרט הנאמן לחוקי הדרמה המשפחתית-הפסיכולוגית האמריקאית. איכשהו, המיזוג בין שניהם מצליח להפוך את "וולטר" לסרט שגם ברגעיו הצפויים יש בו טעמים לאו דווקא צפויים.
וולטר (בגילומו של מל גיבסון) נמצא במשבר נפשי. כשאשתו (פוסטר) זורקת אותו מהבית הוא מוצא דרך לחסל את עצמו מבלי להרוג את עצמו: הוא עוטה על עצמו זהות חלופית של בונה בעל לשון חצופה. יש כאן מפגש אמיץ מאוד בין תסריטאי, במאית ושחקן. ברגעים הכי טובים של סרט נדמה כאילו הסיפור כולו מסופר דרך עיניו ותודעתו של וולטר עצמו, ושהוא חווה את קיומו של הבונה המדבר כאמיתי לחלוטין, וכמי ששולט לגמרי בגופו ובחייו. פוסטר וגיבסון משתפים פעולה עם הרעיון הזה ולרגעים ממושכים המצלמה מתעלמת מקיומו של גיבסון בפריים ומתמקדת רק בבובה שעל ידו. התסריט של קילן מפתח יפה את התפקיד של הבובה בחייו של וולטר: מבחינה פסיכולוגית זו דרך מצוינת עבורו לאוורר את כל מה שהעיק עליו, לתת דרור לסופר-אגו שלו, להגיד בקול רם את מה שהוא עצר והדחיק בתוכו כל השנים האלה. ומבחינה תקשורתית, יש כאן תיאור חביב למדי לאופן שבו התקשורת מתאהבת בקוריוז מסוים, ואז נוטשת אותו. כמובן שבעל מפעל שמחליט שמעתה מי שינהל את המפעל הוא בונה מפרווה זוכה לכותרות בעיתונים ולהזמנות לתוכניות אירוח. בחזית שלו, "החיים הכפולים של וולטר" מתנהל קצת כמו סאטירה על מנגנוני התקשורת והפסיכולוגיה באמריקה, והוא שם את האצבע על כך שבאמריקה, ככל הנראה, כולם חולים במחלת נפש כזו או אחרת. זה המקום שבו הסרט מצליח לשעשע מאוד.
אבל פוסטר מעדיפה לשים דגש על אלמנט אחר בתסריט: דווקא על ההשלכות שיש למהלך הזה על בני משפחתו של וולטר. אני מניח שאם ספייק ג'ונז היה מביים את הסרט הוא היה מצמיד את כולו רק לתודעה של וולטר המשוכנע שהבובה חיה ואמיתית. אבל פוסטר מחזירה את הסרט מהר מאוד לקרקע השפיות, ומתמקדת באשה ובבנו של וולטר. בתחילה היתה לי תחושה שזו החמצה, שהיא מוותרת מהר מדי על הקונספט המקורי של התסריט. אבל בסופו של דבר זה עבד.
כי איפשהו באמצע, "החיים הכפולים של וולטר" הופך למעשה למעין "אמריקן ביוטי", סיפורה של משפחה שבה הגבר קורס. החלק המרגש בסיפור הוא עלילת המשנה שהולכת והופכת לעלילה הראשית, של הנער שמת מפחד שהוא יגדל להיות בדיוק כמו אביו. אבל האבא, בתור בונה, מוצא פתרון לניכור שהוא חש כלפי ילדיו: לעשות מה שבונה עושה – לבנות חפצים מעץ. העשייה, החיבור לטבע, למלאכת כפיים, למשפחה, לראות ברכה בעמל, כל אלה הם דרכי ההחלמה של הגבר האמריקאי בתקופה של משבר כלכלי שמרסק את בני מעמד הביניים. כלומר, קייל קילן כתב תסריט על בובה, אבל ג'ודי פוסטר ביימה סרט על אמריקה שמנסה להחלים ממשבר כלכלי שהפך אולי למשבר נפשי. של אנשים שגרים בבתי עץ.
ועל דרך היא עשתה דבר אצילי וחכם מאוד: היא ליהקה את מל גיבסון, חבר טוב שלה, לתפקיד הראשי. בתקופה שבה זה היה טאבו לעבוד איתו. ייתכן ובצדק נרתעו ממנו: גיבסון הפך בשנים האחרונות לאדם נטול שליטה. כמי שלא מהסס לבטא עמדות אנטישמיות, להיות אלים כלפי נשים, להיות בוטה מאוד ונוטה לשכרות הוא הפך לפרסונה נון-גרטה בהוליווד. אבל פוסטר מתייצבת לצד חברה, בעיקר כי מבינה שיש משהו בתסריט הזה שיכול לתפקד גם ככתב הגנה של גיבסון עצמו, וכסוג של גאולה קולנועית עבורו: הסיפור על הגבר שקורס מבחינה נפשית ואז מנסה לחזור למסלול על ידי יצירתו של אלטר-אגו, זו אולי תרפיה לא רעה בכלל עבור שחקן.
וכך, החיבור בין הטעמים השונים של הסרט דווקא לא מתנגשים כמו שהייתי מצפה, אלא משלימים זה את זה. כשנהיה חמוץ מדי, מגיעה המתיקות. וכשנהיה מתוק מדי, מגיע משהו מריר. וגם כשהסרט מאבד בסופו של הייחוד שלו, ונהיה טיפה משפחתי ובנאלי מדי, הוא מצליח להישאר מקסים ומרגש. למרות מגרעותיו, מדובר בסרט נפלא למדי.
תגובות אחרונות