שרון הראל, סוכנת המכירות של "הערת שוליים" בעולם, מקבלת את פרס התסריט בשמו של יוסף סידר

 

 

הכותרות: "עץ החיים" של טרנס מאליק זכה בדקל הזהב. "הערת שוליים" של יוסף סידר זכה בפרס התסריט.

 

ארון הפרסים של יוסף סידר מכיל כבר חמישה פרסי אופיר, דב הזהב על בימוי מפסטיבל ברלין, פרס תסריט בקאן ומועמדות לאוסקר. הוא תכף עוקף את משה מזרחי לתואר הבמאי הישראלי הכי עטור פרסים (חשובים).

 

==================

 

מוקדם יותר:

 

טקס הפרסים בפסטיבל קאן עומד תכף להתחיל. בערך ב-20:15. יוסף סידר, אגב, עדיין באוויר בדרך לשדה התעופה במינכן, שם הוא ינחת כשהטקס יהיה בעיצומו ומשם יתפוס מטוס לקאן, וינחת פחות או יותר כשהטקס יסתיים. כך שיש סיכוי שאתם תדעו במה הוא זכה לפניו.

 

 

השידור החי נמצא כאן. וגם להלן:

 

20:00: ניל יאנג, בלוגר קולנוע בריטי, מהמר כעת ש"הערת שוליים" יזכה ב… פרס הגדול של חבר השופטים!! בתיקו עם "דרייב" של ניקולאס וינדינג ראפן. ושפרס התסריט ילך ל"היו זמנים באנטליה" של נורי בילגה ג'יילאן. הוא מהמר שאקי קאוריסמקי יזכה בדקל הזהב. אבל ההימור הבטוח ביותר כרגע, חוץ ממנו, הוא שסידר יזכה על התסריט.

 

תזכורת: באופן תיאורטי יש להגר בן-אשר עדיין סיכוי לזכות בפרס מצלמת הזהב על סרט בכורה.

 

תהייה: סידר טס בטוקסידו?

 

20:11. הטקס מתחיל. מלאני לורן מנחה.

 

קחו בחשבון שאני לא ידע צרפתית. אין לי מושג מה היא אומרת.

 

20:14: מישל גונדרי מציג את הפרס לסרט הקצר.

סרט קצר: "קרוס קאנטרי", מרינה ורודה. סרט אוקראיני.

 

20:18: בונג ג'ון-הו ומישהי שאני לא מזהה עם פרס מצלמת הזהב.

מצלמת הזהב: "Las Acacias" של פבלו ג'יורלי הארגנטינאי מתוך מסגרת "שבוע המבקרים".

 

20:23: רוברט דה נירו, יו"ר השופטים, עולה לבמה. מציג את חבר השופטים.

 

20:28: פרס מיוחד של חבר השופטים הולך ל"פוליס", של מייוואן לה-בסקו.

זהו למעשה הפרס השני בחשיבותו בפסטיבל. טעיתי. זה פרס אחר. ניחומים שכזה.

מייוואן נרגשת מאוד, מתנשפת, על סף דמעות, יפה באופן פלילי, הבמאי חותך לריאקשנים של לוק בסון, בעלה לשעבר. אגב, גם בשנה שעברה הפתיע חבר השופטים עם פרס בימוי לשחקן צרפתי אחר שנהיה במאי. אז זה היה מתיה אמלריק עם "סיבוב הופעות". סרטה הראשון של מייוואן כבמאית הוקרן בפסטיבל הצרפתי האחרון והוא היה גחמני ובינוני לטעמי. אני מקווה ש"פוליס" טוב יותר.

 

מייוואן מתקשה לנשום

 

 

עכשיו תסריט. רוזריו דוסון מגישה. "הערת שוליים" יזכה?

 

רוברט דה נירו מקריא את שמו של יוסף סידר

 

20:35: אכן! פרס התסריט ליוסף סידר.

 

שרון הראל מקבלת את הפרס בשמו. ומבקשת בשמו של סידר להקדיש את הפרס לזכרו של דונלד קרים, שפיץ את סרטיו הקודמים באמריקה והלך לעולמו ביום שישי.

 

שרון הראל (באדום) ורוזריו דוסון (בכחול) בעת הענקת פרס התסריט ל"הערת שוליים" בקאן

 

20:38: שחקנית: קירסטן דאנסט, "מלנכוליה".

 

20:41: במאי: ניקולאס וינדינג ראפן, "דרייב".

 

20:45: שחקן: ז'אן דוז'רדן, "הארטיסט".

ממה שאני שומע על הסרט הזה, הוא עוד יהיה מועמד לאוסקר בעוד תשעה חודשים.

 

ראיתם את "סוכן 117 " עם ז'אן דוז'רדן ועם אותו במאי של "הארטיסט"? קורע מצחוק. דוז'ארדן הוא חצי ג'ון האם וחצי ברוס קאמבל. שחקן שטותי להפליא. מדהים שהוא זכה בפרס השחקן בקאן.

 

20:50: גרנד פרי. תיקו: "היו זמנים באנטליה" של נורי בילגה ג'יילאן ו"הילד עם האופניים" של האחים דארדן.

זה הפרס השני בחשיבותו בפסטיבל.

 

מדהים, האם האחים דארדן אי פעם יצאו בידיים ריקות מקאן?

 

20:54: דקל הזהב: "עץ החיים" של טרנס מאליק.

 

שני במאים נעדרו מהטקס הערב: יוסף סידר וטרנס מאליק.

 

אקי קאוריסמקי יצא בידיים ריקות. וכך גם פאולו סורנטינו. וגם "צריך לדבר על קווין", שבסוף השבוע שעבר היה מושא השיחה הכי לוהט בפסטיבל.

מייל מבת כהן, היחצנית של "הערת שוליים": "היום בשעה 14:00 התקבל טלפון מהנהלת פסטיבל קאן. תוך שעה וחצי יוסף סידר עלה על טיסה, יחד עם סוכנו אריק קנלר. סידר יחמיץ את טקס הנעילה. את הפרס תקבל בשמו שרון הראל, הבעלים של חברת WESTEND חברת ההפצה הבינלאומית של הסרט. אנחנו לא יודעים מה הפרס, או האם מדובר בציון לשבח. הוא אמור להגיע בזמן למסיבת העיתונאים של התחרות."

 

מה אנחנו לומדים מכך? קראתי הלילה הימורי דקל הזהב שרשמו את סידר כזוכה אפשרי בפרס התסריט. אני מחפש איפה קראתי את זה כדי ללנקק. היה מאוחר. ומה עוד? שאם אתה מתחרה בקאן, הישאר באירופה, מרחק טיסה קצרה או נסיעת רכבת מהפסטיבל. להגיע תוך שש שעות מישראל לקאן זו כנראה משימה בלתי אפשרית.

 

אז יאללה, הימורים. מה מחכה ליוסף סידר בקאן? ציון לשבח? פרס טכני? בימוי? תסריט? דקל הזהב? (נהה… אין סיכוי לדקל, נכון?). זה שסידר הוקפץ לבד, בלי בראבא וליאור אשכנזי, מעידה שלא מדובר בפרס משחק.

 

===================

 

ועוד בענייני "הערת שוליים": הכתבה הכי טובה שקראתי בסוף השבוע היתה הדיווח של העיתונאית ורד קלנר ל"גלובס" מפסטיבל קאן. קלנר היא אשתו של יוסף סידר, וצעדה לידו על השטיח האדום. נראה לי סידור הוגן: אתה עושה סרט ומפיל לא מעט לחץ על המשפחה במשך שלוש שנים, ובתמורה אני מקבלת בלעדיות על הנשמה שלך. האמת, זו ההצצה הכי אינטימית שקראתי מימיי – לפחות בזמן אמת, לא בעת כתיבת אוטוביוגרפיות עשורים מאוחר יותר – לחייו של יוצר קולנוע. בלי פאסון, בלי מסיכות, כל החרדות, חששות, הפחדים, הפאניקות, הלבטים. האמת, אני לא חושב שסידר עצמו היה יכול לכתוב דיווח כה אינטימי למה שהתחולל בתוך עצמו בשבועות שהובילו לפרמיירה בפסטיבל. קריאת חובה. ומכיוון שכמו קנת טוראן ב"לוס אנג'לס טיימס" גם אני חושב – אחרי "בופור" ו"הערת שוליים" – שסידר הוא אחד הבמאים המשמעותיים והמעניינים שפועלים כרגע בעולם, ולא רק בישראל, יש  לטקסט הזה גם עניין בינלאומי. מי מתרגם אותו? והאמת, זה טקסט שאחריו ממש קשה לכתוב ביקורות שליליות על מישהו אי פעם. מזל שממש אהבתי את "הערת שוליים".

 

===================

 

אמש חולקו כבר פרסים ראשונים בפסטיבל, מטעם שופטים עצמאיים ולמסגרות הצצדיות. "Le Havre" של אקי קאוריסמקי זכה בפרס פיפרסקי, המוענק מטעם איגוד מבקרי הקולנוע הבינלאומי. סרטו של קאוריסמקי נחשב לבעל הסיכויים הגדולים ביותר לזכייה בדקל הזהב. בפרס הכמרים לסרט בעל מסרים הומניים ורוחניים זכה סרטו של פאולו סורנטינו (גאי לודג' מאבחן יפה שזו סטירת לחי מצלצלת ל"עץ החיים" של טרנס מאליק, סרט שכולו דת ורוחניות).

 

================

 

וגם הידיעה הזאת איכשהו קשורה לנושא שלנו: מפיץ הקולנוע הניו יורקי, דונלד קרים, הלך שלשום לעולמו ממחלת הסרטן. הוא היה בן 65. כיום אנחנו מתפעלים מכך שחברת סוני פיקצ'רס קלאסיקס, חברה קטנה ואיכותית המסונפת לתאגיד סוני הענק, רוכשת סרטים ישראליים להפצה. אבל דונלד קרים – הבעלים של חברת קינו אינטרנשיונל – האמין בקולנוע הישראלי ותמך בו הרבה לפניהם. למעשה, עד "הערת שוליים", שנקנה על ידי סוני, קרים הפיץ באמריקה את שלושת סרטיו הקודמים של סידר. למעשה, מבין שלושה סרטים שקרים הפיץ שהגיעו למועמדות לאוסקר הזר, שניים היו ישראליים: "בופור" ו"עג'מי" (השלישי היה "שיני כלב" היווני). קרים הפיץ באמריקה גם את סרטיו של עמוס גיתאי, "כיפור", "קדוש", "קדמה" ו"עלילה". הוא היה המפיץ האמריקאי גם של מיכאל האנקה, אקי קאוריסמקי, אנדריי זוויאנגינצב, וונג קאר וואי.

 

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 18.5.2011

ודאי הבחנתם בזה שהקולנוע העולמי המיובא על ידי מפיצינו לישראל לעיתים נוטה לצד הסנסציוני שכאילו נתלש מכתבות מגזין. "פרח המדבר", למשל, עוסק במילת נשים באפריקה. ו"עיילה", שעלה בשבוע שעבר, עוסק ברצח נשים על כבוד המשפחה. אלא שסרטים כאלה מכילים מעט מאוד קולנוע ואני מוצא אותם די בלתי נסבלים, כאילו כל עילת קיומם הוא לשמש אילוסטרציה ליום עיון כבד ראש על הנושא, ולא למטרות אמנות. לכן כשרק קראתי את התקציר הראשוני של "האשה ששרה", הסרט הקנדי דובר הצרפתית והערבית שהיה מועמד השנה לאוסקר הזר, חשבתי שיהיה נבון יותר אם פשוט אוותר על הסרט. התקציר נשמע כמו מיטב הלהיטים של דרמות ה"זה עולם איום ונורא לנשים ומיעוטים", סרטים שמנסים להציף בעיה חברתית אל התודעה: אונס, עינויים, מלחמה, דיכוי, גילוי עריות. אם הומצא אי פעם איזשהו סבל אנושי, "האשה ששרה" מכסה אותו. אבל רק דבר אחד לא לקחתי בחשבון: שלהבדיל מסרטים רבים אחרים שהוקרנו בארץ שעוסקים ב"בעיות", הסרט הזה מוצלח למדי. מסיבה אחת פשוטה: יש בו קולנוע. יש בו במאי מוכשר מאוד.

"האשה ששרה" הוא דרמה פוליטית חברתית, אבל דניס וילנב, במאי קנדי ממונטריאול שקצת נמשך לטרגדיות עולמיות כפי שהוא נתקל בהן בעיתונים (סרטו הקודם עסק בסיפור אמיתי על רצח בקמפוס באוניברסיטה), בונה אותה קצת כמו סרט בלשי. אח ואחות מקבלים משימה. עורך הדין של אמם מוסר להם מכתבים שכתבה לפני מותה אותם היא מבקשת שימסרו לאב שהם חשבו שכבר מת מזמן, ולאח שהם לא ידעו שיש להם. כדי למלא את משאלתה של אמם המנוחה השניים צריכים לנדוד לארץ הולדתה של האם – זה נראה כמו לבנון ונשמע כמו לבנון אבל זה צולם בירדן ושם המדינה לא מוזכר מפורשות – כדי לחפש את קרובי המשפחה האבודים. לאורך רוב הסרט, וילנוב בונה את העלילה יפה: הבת (שמנהלת את החיפוש העיקרי), מגיעה לתחנות בחייה של האם ובכל תחנה נפרש מולנו פלאשבק ארוך המתאר את חייה של האם בימי מלחמת האזרחים שקרעה את המדינה בשנות השבעים והשמונים. לא סתם מלחמת אזרחים נקראת במחוזותינו גם מלחמת אחים. כי במידה מסוימת, על כך ממש הסרט. על מלחמה בין אחים, בתוך המשפחה, על חומר הנפץ שקיים בין אנשים, בין אם הם זרים זה לזה, או קרובים אליהם קרבה אינטימית ומשפחתית. וזה לא מקרי שבמילה "קרבה" יש גם את המילה "קרב".

מלחמת האזרחים היא בין הנוצרים למוסלמים, והאם – כדי לשרוד – מציגה את עצמה פעם אחת ככזאת, ופעם ככזאת. וכשהיא מואסת בתפקיד הקורבן, היא עורקת לצד השני, של זה שמשליט טרור. אבל לקארמה יש חוש צדק מעוות וגרוטסקי משל עצמה.

ייאמר לזכותו של וילנוב שלמרות שהיו בסרטו כמה וכמה רגעים שבהם הוא היה יכול לבחור בטיפול הסנסציוני, הוא מצליח להתבונן בכל מה שנפרש מולנו מנקודת מבט אחרת. מכיון שהכל מסופר כפלאשבק בתוך פלאשבק, וילנוב מציג את חייה של האם כמעין חלום. שוטים ארוכים, מפותלים ויפים, לעיתים בהילוך איטי, לעיתים בחיפוש אחר רגעים של נחמה פיוטית, כשלתוך הסצינה מתפרצת אלימות. כך קורה בסצינה העוצמתית ביותר בסרט. האם מסירה את תחפושת הנוצריה ועוטה תחפושת מוסלמית כדי לעלות לאוטובוס שיוביל אותה לכפר הבא בנדודיה. היא הבינה שכנוצריה יש סיכוי שהמוסלמים יהרגו אותה בדרך. באוטובוס היא נרדמת. וכשהיא פוקחת עיניה היא חווה, כמתוך חלום, את האמבוש שהציבו לאוטובוס חיילי הפלנגות הנוצריות, שפותחים באש על האוטובוס לחסל את כל נוסעיו המוסלמים. הסצינה זאת מתוארת כולה מנקודת מבטה של האם, שרק התעוררה משנתה כדי לגלות ששעת היקיצה מסויטת הרבה יותר.

המבנה הזה בשילוב עם הסגנון הזה הופכים את "האשה ששרה" ליצירה יוצאת דופן: מצד אחד יש בה את האיטיות הפיוטית ואת שאר הרוח והסבלנות, מצד שני נדמה שכמעט כל רגע מתגלה פרט חדש ודרמטי מאוד לפאזל. וכך, הוא לא רק התבוננות מיופייפת על צער, ולא רק ריצה בוטה משיא טראגי לשיא טראגי, אלא שילוב מאוד מעודן בין השניים.

אבל יש שלב – יחסית מאוחר – שבו המבנה הזה קצת ממצה את עצמו. יש סצינה יפה ומרגשת, ומשוחקת נפלא, שבו גבר מספר לבת מה עלה בגורלה של האם כשהיתה אסירה בכלא. זו סצינה שבה עוצמת המעשים מתגברת על ידי כך שהיא מועברת במונולוג מדובר ולא מומחזת בפלאשבק. אלא שאז וילנוב כושל לרגע בשיקולו ומציג שוב את עיקרי הסיפור הזה פעם נוספת בפלאשבק. זה המקום בו הסרט קצת כן מתחיל לחפש את הסנסציה, ומתחיל קצת לחזור על עצמו, ולאבד את הגובה שהיה בו בשתי המערכות שקדמו לו. ומכיוון שזו הסצינה שבה הפטיש הטראגי נופל על ראשם של הצופים, יש בה משהו שמחינתי היה כבר בבחינת "יותר מדי". אבל ניחא.

תוסיפו לכך שילוב מהפנט של רדיוהד בפסקול, ותקבלו סרט יפה על עולם בלתי נסבל.

 

מיותר לציין שאני חושב ש"החיים הכפולים של וולטר" הוא שם איום ונורא לסרט. אני מודה ש"הבונה" לא נשמע מוצלח במיוחד (להבדיל מ"The Beaver", שהוא שם נהדר בעיניי). אבל הפתרון שמצאו ביונייטד קינג לתרגום הוא – כמו שאומרים – half-assed. הסרט, אגב, נהדר.

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 18.5.2011

 

אחת לשנה מעבירים סוכנים ומפיקים בהוליווד מזכר פנימי שנועד לדרג את התסריטים הכי טובים שהם קראו בשנה החולפת ושעדיין לא הופקו. כדרכה של הוליווד המסמך הזה גם מודלף באופן מסורתי לתקשורת, כנראה מטעם סוכניהם של התסריטאים המוזכרים בו, מתוך תקווה שתשומת הלב הזו תגרום לאולפנים להתקדם עם הפקת התסריטים האלה. אחד התסריטים שבלטו ברשימה מלפני שנתיים נקרא "The Beaver", של תסריטאי צעיר בתחילת דרכו בשם קייל קילן. הרעיון אכן נשמע יוצא דופן למדי: גבר שחווה משבר ומתחיל לתקשר עם הסביבה שלו רק דרך בובת יד פרוותית בצורת בונה שהוא מוצא בפח אשפה. נשמע מעניין. לא החומר ההוליוודי הטיפוסי. ובמידה מסוימת, נשמע גם קצת כמו ואריאציה אפשרית ל"הארווי", הקלאסיקה הנהדרת ההיא עם ג'יימס סטיוארט, שמצליח לשכנע את העולם שחברו הטוב ביותר הוא ארנב בלתי נראה. הוליווד כבר שנים מפנטזת על רימייק ל"הארווי" אבל לא מצליחה. כנראה מהטעם הפשוט שהוליווד והקהל שלה פשוט ציניים מדי כיום, ולא יצליחו לקבל סרט כה נטול-ציניות כמו "הארווי". אז מה הסיכוי שיצליחו לקבל סרט כה נטול ציניות כמו הסרט על האיש שלובש על ידו בובת בונה? ואכן, היה רגע בו נדמה היה שאין סיכוי שסרט כה אקסצנטרי כמו "הבונה". והנה, לבסוף הוא נעשה. אתם תזהו אותו לפי שמו העברי: "החיים הכפולים של וולטר". משונה, בעברית לא נותר ממנו שמץ מהאקסצנטריות שלו.

 

בידיה העדינות ומלאות החמלה של ג'ודי פוסטר כבמאית, "החיים הכפולים של וולטר" אולי מאבד משהו מהעוקץ האידיוסינקרטי שלו, אבל אנחנו מרוויחים סרט עם לב גדול שמצליח לקחת את ז'אנר המשפחה הלא-מתפקדת – ז'אנר שהפך למומחיות של פוסטר כבמאית – ולהוליך אותו בנתיב דו סטרי: מצד אחד סרט שבאמת נראה כאילו הוא מגיע הישר מתוך מוחו של מישהו החווה התמוטטות נפשית; ומצד שני, סרט הנאמן לחוקי הדרמה המשפחתית-הפסיכולוגית האמריקאית. איכשהו, המיזוג בין שניהם מצליח להפוך את "וולטר" לסרט שגם ברגעיו הצפויים יש בו טעמים לאו דווקא צפויים.

 

וולטר (בגילומו של מל גיבסון) נמצא במשבר נפשי. כשאשתו (פוסטר) זורקת אותו מהבית הוא מוצא דרך לחסל את עצמו מבלי להרוג את עצמו: הוא עוטה על עצמו זהות חלופית של בונה בעל לשון חצופה. יש כאן מפגש אמיץ מאוד בין תסריטאי, במאית ושחקן. ברגעים הכי טובים של סרט נדמה כאילו הסיפור כולו מסופר דרך עיניו ותודעתו של וולטר עצמו, ושהוא חווה את קיומו של הבונה המדבר כאמיתי לחלוטין, וכמי ששולט לגמרי בגופו ובחייו. פוסטר וגיבסון משתפים פעולה עם הרעיון הזה ולרגעים ממושכים המצלמה מתעלמת מקיומו של גיבסון בפריים ומתמקדת רק בבובה שעל ידו. התסריט של קילן מפתח יפה את התפקיד של הבובה בחייו של וולטר: מבחינה פסיכולוגית זו דרך מצוינת עבורו לאוורר את כל מה שהעיק עליו, לתת דרור לסופר-אגו שלו, להגיד בקול רם את מה שהוא עצר והדחיק בתוכו כל השנים האלה. ומבחינה תקשורתית, יש כאן תיאור חביב למדי לאופן שבו התקשורת מתאהבת בקוריוז מסוים, ואז נוטשת אותו. כמובן שבעל מפעל שמחליט שמעתה מי שינהל את המפעל הוא בונה מפרווה זוכה לכותרות בעיתונים ולהזמנות לתוכניות אירוח. בחזית שלו, "החיים הכפולים של וולטר" מתנהל קצת כמו סאטירה על מנגנוני התקשורת והפסיכולוגיה באמריקה, והוא שם את האצבע על כך שבאמריקה, ככל הנראה, כולם חולים במחלת נפש כזו או אחרת. זה המקום שבו הסרט מצליח לשעשע מאוד.

 

אבל פוסטר מעדיפה לשים דגש על אלמנט אחר בתסריט: דווקא על ההשלכות שיש למהלך הזה על בני משפחתו של וולטר. אני מניח שאם ספייק ג'ונז היה מביים את הסרט הוא היה מצמיד את כולו רק לתודעה של וולטר המשוכנע שהבובה חיה ואמיתית. אבל פוסטר מחזירה את הסרט מהר מאוד לקרקע השפיות, ומתמקדת באשה ובבנו של וולטר. בתחילה היתה לי תחושה שזו החמצה, שהיא מוותרת מהר מדי על הקונספט המקורי של התסריט. אבל בסופו של דבר זה עבד.

 

כי איפשהו באמצע, "החיים הכפולים של וולטר" הופך למעשה למעין "אמריקן ביוטי", סיפורה של משפחה שבה הגבר קורס. החלק המרגש בסיפור הוא עלילת המשנה שהולכת והופכת לעלילה הראשית, של הנער שמת מפחד שהוא יגדל להיות בדיוק כמו אביו. אבל האבא, בתור בונה, מוצא פתרון לניכור שהוא חש כלפי ילדיו: לעשות מה שבונה עושה – לבנות חפצים מעץ. העשייה, החיבור לטבע, למלאכת כפיים, למשפחה, לראות ברכה בעמל, כל אלה הם דרכי ההחלמה של הגבר האמריקאי בתקופה של משבר כלכלי שמרסק את בני מעמד הביניים. כלומר, קייל קילן כתב תסריט על בובה, אבל ג'ודי פוסטר ביימה סרט על אמריקה שמנסה להחלים ממשבר כלכלי שהפך אולי למשבר נפשי. של אנשים שגרים בבתי עץ.

 

ועל דרך היא עשתה דבר אצילי וחכם מאוד: היא ליהקה את מל גיבסון, חבר טוב שלה, לתפקיד הראשי. בתקופה שבה זה היה טאבו לעבוד איתו. ייתכן ובצדק נרתעו ממנו: גיבסון הפך בשנים האחרונות לאדם נטול שליטה. כמי שלא מהסס לבטא עמדות אנטישמיות, להיות אלים כלפי נשים, להיות בוטה מאוד ונוטה לשכרות הוא הפך לפרסונה נון-גרטה בהוליווד. אבל פוסטר מתייצבת לצד חברה, בעיקר כי מבינה שיש משהו בתסריט הזה שיכול לתפקד גם ככתב הגנה של גיבסון עצמו, וכסוג של גאולה קולנועית עבורו: הסיפור על הגבר שקורס מבחינה נפשית ואז מנסה לחזור למסלול על ידי יצירתו של אלטר-אגו, זו אולי תרפיה לא רעה בכלל עבור שחקן.

 

וכך, החיבור בין הטעמים השונים של הסרט דווקא לא מתנגשים כמו שהייתי מצפה, אלא משלימים זה את זה. כשנהיה חמוץ מדי, מגיעה המתיקות. וכשנהיה מתוק מדי, מגיע משהו מריר. וגם כשהסרט מאבד בסופו של הייחוד שלו, ונהיה טיפה משפחתי ובנאלי מדי, הוא מצליח להישאר מקסים ומרגש. למרות מגרעותיו, מדובר בסרט נפלא למדי.

אני תוהה מתי בפעם האחרונה כל כך התבאסתי מסרט והרגשתי שכל דקה שלי בו היא בזבוז זמן. אה כן, נזכרתי. ב"שודדי הקריביים 3 ".

 

לכן את רוב ביקורת שלי על "שודדי הקריביים 4 " אני רוצה להקדיש כדי להרהר בעניין אחר.

 

אני מודה, לצפייה ב"שודדי הקריביים 4 " הלכתי די בכוח. אחרי שסבלתי בשלושת הסרטים הקודמים לא היה שום הגיון ללכת לראות את הסרט הזה. בוודאי לא כשהבמאי המקורי של השלישיה הראשונה – גור ורבינסקי, שאותו אני די מחבב – נטש והוחלף על ידי רוב מרשל – במאי בלתי נסבל בעיניי (שסרטו "שיקגו" אמנם זכה באוסקר, אבל הידרדרות הקריירה שלו מאז רק מוכיחה כמה האוסקר ההוא היה טעות וכמה הכשרון שלו מוגבל. אגב, אני די משוכנע שזה מה שיעלה בגורלה של הקריירה של טום הופר. שחרפת סרטיו העתידיים תעיד בעיקר על מה שהיה אמור להיות סרטו הגדול). אלא שלא באמת הרגשתי שהתחלף במאי. גם בסרט הרביעי "שודדי הקריביים" הוא סרט שסובל מבולימיה.

 

אז למה הלכתי בכוח? כי זו העבודה שלי. וזה גרם לי להרהר בדבר: אחד הדברים שהכי נחמדים בעבודת מבקר הקולנוע היא שהם מקבלים כסף על דבר שרובם היו עושים ממילא בחדווה: ללכת לראות סרט ולשתף אחרים בדעתם עליו. מתי מגיע יומו של מבקר קולנוע לפרוש? כשהוא מתחיל לשים לב שיותר ויותר סרטים שהוא הולך אליהם, ם סרטים שהוא הולך אליהם בכוח. מחובת העבודה. אז נכון, היו סרטים שראיתי בעבר שבאתי אליהם מתחושת "מחויבות עבודה" ויצאתי מופתע לטובה ואף מוקסם. אבל זו לא הדרך ללכת לסרט מלכתחילה.

 

לשמחתי, התחושה הזאת עדיין די זרה לי. זה לא קורה לי הרבה, שאני הולך לסרט "בכוח". אבל התחושה הכבדה שאיתה הלכתי לצפות ב"ש"ה4" גרמה לי לעשות רישום מנטלי: אם תחוש אותה יותר מארבע פעמים בחודש, זה הסוף. האמת, זה מלחיץ. והאמת, יש לא מעט מבקרים שדי הפסקתי לקרוא – לא משנה באיזו שפה – פשוט מהתחושה שכל סרט שם הולכים אליו, הם הולכים אליו בכוח, בכפייה, מתוך אילוץ. ואילו אני? היי, ל"מהיר ועצבני 5 " רצתי בשמחה. אז יש לי עדיין כמה שנים טובות במקצוע לפני הקריסה הגדולה.

 

אז למה הלכתי בכל זאת? כי הרי יש סרטים שלא בא לי לראות ואני אכן משתדל להחמיץ אותם. כי איכשהו הרגשתי שמצב הרוח שאיתו הלכתי לסרט היה אותו מצב רוח שאיתו הלכו כל יוצריו לעשות אותו. זה סרט מובק שכל הוויברציות סביבו שידרו שהוא נעשה בכוח. אף אחד לא חשב שלעשות "שודדי הקריביים 4" הוא רעיון טוב. ורבינסקי ברח. ג'וני דפ הכריז שהוא לא יבוא, אבל אז כנראה קיבל מספיק כסף כדי להתחרט. טד אליוט וטרי רוסיו, התסריטאים, כתבו כאן חתיכת חלטורה של תסריט. וכדי להביך את כולנו עוד יותר: הסרט מוצג בתלת מימד בלי שתהיה לכך שום הצדקה. (עוד נדבר על כך מתישהו: במאי וצלמי הוליווד חייבים להבין שבימוי לצילום לתלת מימד חייב להיות אחר מבימוי וצילום לדו מימד. אחרת מה הטעם, מלבד גרגרנות?).

 

מה שכן, הסרט הזה גרם לי להעריך פי מאה את סרטי אינדיאנה ג'ונס – כן, כולל הרביעי – שהסרט הזה כל כך במובהק מנסה לחקות. הבימוי כאן כל כך כבד יד, ההומור כל כך מאולץ, שקלות היד של ספילברג ושות' באינדיאנה ג'ונס נראית כעת בלתי מובנית מאליה כלל.

 

 

עודכן!

 

נעזוב לרגע את המבקרים, ונביט במפיצים הישראליים שמסתובבים בקאן. כזכור, קאן הוא גם – או, למעשה, בעיקר – שוק סרטים ענק משם חוזרים מפיצינו עם לא מעט מהסרטים (הזרים והעצמאיים) שהם יקרינו בשנה הקרובה. אז מה הם קנו?

 

קולנוע לב:

"מלנכוליה" של לארס פון טרייר*

"צריך לדבר על קווין" של לין רמזי

"היפהפיה הנמה" של ג'וליה לי

"זה חייב להיות המקום" של פאולו סורנטינו

"הארטיסט" של מישל הזנאוויציוס

"פוליס" של מאייוון לה בסקו (בהמשך ל"ביותיפול", האם לסרט הזה יקראו בעברית "משתרה"?)

"יש לנו אפיפיור" של נני מורטי

"מקור הנשים" של ראדו מיכאילינו

"העור שלי", פדרו אלמודובר

"Le Havre", אקי קאוריסמקי (אבנר שביט מדווח שקאוריסמקי החליט להסיר את החרם שלו על ישראל ולמכור את הסרט לו להפצה כאן).

 

סרטי אורלנדו:

"The Conquest" של זאבייה דורינגר, הסאטירה הפוליטית הצרפתית על ניקולא סרקוזי.

 

 

סרטי נחשון:

"שלגי הקילימנג'רו" של רובר גדיגיאן

 

 

סרטי שפירא:

"חצות בפריז" של וודי אלן

"דרייב" של ניקולאס וינדינג ראפן

 

 

יונייטד קינג:

"הילד עם האופניים" של האחים דארדן

 

 

וצריך לזכור שלא מעט מהסרטים שמוצגים בקאן נמצאים כמעט אוטומטית בידיים של פורום פילם בזכות החוזים שיש להם עם וויינסטין, פוקס וסוני (פורום פילם), וליונסגייט וסאמיט (יונייטד קינג). ויונייטד קינג מפיצים כבר השבוע את "The Beaver" של ג'ודי פוסטר ("החיים הכפולים של וולטר" בעברית) ובשבוע הבא את "עץ החיים" של טרנס מאליק.

 

===================

 

(*) בהצלחה עם הפצת הסרט הזה, עכשיו שלארס פון טרייר החליט להגיד שהוא נאצי, שהוא מבין את היטלר (בזה, אגב, אני מאמין לו לגמרי) ושישראל היא קוץ בתחת. כן, הוא התלוצץ. אין ספק. והוא התנצל – על זה שהוא אמר שהוא נאצי, לא על זה שהוא אמר שישראל קוץ בתחת. ואני כבר מדמיין את קריאות החרם שירוצו באינטרנט בארץ נגד לארס פון טרייר. לדעתי, המפיצים בעולם יכולים לתבוע אותו על הנזק שוא עושה לעסקים שלהם בדבריו.

כמה מכותרות היום:

 

היום התחילו בטבריה צילומי הסרט הבא של שמי זרחין, "העולם מצחיק", שעל חיבתי לתסריט שלו כתבתי כבר כאן.

 

=================

 

"כלבת" נקנה להפצה באמריקה ובקנדה. וגם יוקרן בפסטיבל אדינבורו. והוא לא יהיה הסרט הישראלי היחיד שם. גם "המוח החשמלי", סרטו התיעודי של נדב הראל, יוקרן שם. הפסטיבל יפתח ב-15 ביוני.

 

==============

 

פששש… קנת טוראן מ"הלוס אנג'לס טיימס" ממש אהב את "הערת שוליים". איך אני יודע? כי בראיון שלו עם יוסף סידר הוא כותב "'הערת שוליים' הוא הסרט שהכי נהניתי ממנו עד כה בפסטיבל (קאן)".

 

==============

 

ראיתי היום סוף סוף את "מהיר ועצבני 5 ". אני לא מבין, ממשלת ברזיל שפכה השנים כסף על הוליווד כדי לדאוג ששני הסרטים הכי גדולים של האביב יתרחשו בריו דה ז'נירו? לילדים יש את "ריו", למבוגרים את "מהיר ועצבני 5 ". ואגב, אם אתם בקולנוע ואיכשהו יש לכם דרך להיכנס ל-30 הדקות האחרונות של הסרט, סצינת המרדף עם הכספת הנגררת ומרסקת רחובות שלמים היא הדבר הכי מענג בסרט הזה. ולמען האמת, אחת מסצינות האקשן הכי טובות שראיתי בקולנוע כבר המון זמן.

 

 

בשבוע שעבר אירחו מר וגברת אובמה אירוע משוררים בבית הלבן שהיה מורכב משני חלקים. בצהריים נפגשו המשוררים המוזמנים עם תלמידי בית ספר וענו לשאלותיהם; ובערב, באירוע רשמי יותר – ובנוכחות הנשיא והגברת הראשונה – הם הקריאו משיריהם. מתוך מחשבה שגם במוזיקה הפופולרית יש שירה, ולא רק אצל "משוררים", הבריק שם מי שהבריק והזמין לאירוע גם את איימי מאן ואת הראפר קומון. הזמנתו של קומון לבית הלבן עוררה מחלוקת מצד רשת פוקס, שגררה תגובה נורא מצחיקה מצד ג'ון סטיוארט (וזה הפאנץ' ליין שלו. חובה!). אבל על איימי מאן איש לא דיבר. לכן מזל שאני עוקב אחר הפיד הנפלא שלה בטוויטר ממנו למדתי על כך.

 

הישר מאתר הבית הלבן: זה האירוע עם התלמידים. וזה האירוע החגיגי והרשמי בערב. אבל אני פשוט גזרתי את הקטע הנ"ל של איימי מאן, והעליתי ליו-טיוב. נראה לכם שאובמה יכעס? מישל אובמה, שנכחה בתחילת המפגש, לא נשארה לחלק של מאן שהיה בסוף האירוע. היא שרה את "Save Me", שהופיע גם בפסקול "מגנוליה", וגם עונה על 2-3 שאלות בסוף. חיבבתי את תשובתה של מאן לשאלה "למה עברת הפאנק לפולק". ותשובתה, בתמציתיות היא משהו כזה: א. למדתי לנגן. ו-ב. גיליתי שיש לי רגשות שאני רוצה לשיר עליהם. שני דברים שאין מה לעשות איתם בפאנק.

 

אגב, לא נראה שונה במיוחד מהאירוע של האחים כהן באוניברסיטה, אה?

אני מודה, אני מחכה ל"סוס מלחמה" ול"לינקולן" יותר. אבל זה הסרט הבא של סטיבן ספילברג, הראשון שלו במושן-קפצ'ר ובתלת מימד, ויש לי תחושה שאחרון שלו לדי הרבה זמן. בדצמבר בכל העולם:

 

 

 

אגב, שימו לב שהטיזר הנ"ל שונה בניואנסים קלים – למשל, משפט הסיום שלו – מהטיזר שעלה לפני שעה ב"וואלה". מעניין.

המפגש עם האחים כהן באוניברסיטת תל אביב הסתיים. הנה הוא במלואו:

 

 

אם אתם רוצים לראות את דבריו של נחמן אינגבר לפני, הנה הם.

 

והנה הלייב-טוויט שלי מהאירוע (וגם אהוד קינן נדחף שם).

 

ואם אתם רוצים לקבל עדכונים על עוד שידורים חיים מאוניברסיטת תל אביב, לכו לדף הפייסבוק של אגף הווידיאו של האוניברסיטה.