עשינו סרט. יש! ועכשיו מה?

משמאל: נדב הולנדר ויובל מנדלסון, יוצרי "חתולים על סירות פדלים". ואלעד פלג

מימין: עידן זעירא ("פלנטה אחרת"), רוני קידר ("ג'ו ובל"), רני בלייר (שהנחה), רועי ורנר ("2 בלילה")
אז איך היה אתמול בשדרות? כיף. זה פסטיבל שתענוג לראות בו סרטים.
התמונות הנ"ל הן מפאנל היוצרים העצמאיים. לא חושב שמישהו מאיתנו – הדוברים או המאזינים – יצאנו עם תובנות מסעירות. מצד אחד, היה איזשהו ניסיון להפוך את קולנוע העצמאי לממוסד: שהקרנות ישקיעו בו כסף, ושיונייטד קינג יפיצו אותו. מצד שני, כולם יודעים איך מתחילים סרט עצמאי, אף אחד לא יודע איך גומרים אותו. איך מוצאים כסף לאון-ליין, למיקס. ואיך מפיצים אותו. האם התשובה נמצאת אצל הקרנות או המפיצים הגדולים? מסופקני. כל הרעיון בקולנוע כזה הוא שהוא לא קולנוע של אבא ואמא, הוא קולנוע בועט.
התזה שלי היא שתכל'ס, הקולנוע הישראלי – ברובו – הוא קולנוע עצמאי. גם אם הוא מקבל כסף מקרנות. זה קולנוע של במאים, של אמנים. לא של מפיקים. אז נכון שבערך בשבע השנים האחרונות התייצב לו כאן סוג מהודר, חגיגי, יקר, מושקע ולמלוטש יותר של קולנוע. אבל גם הם, במשמעות האמריקאית של המילה "עצמאים". "אביבה אהובתי" ו"מיס סאנשיין הקטנה" עצמאים באותה מידה בדיוק.
העצמאות החדשה, זו של "גל הסרטים העצמאיים" שצמח כאן פתאום בשנים האחרונות והגיע לשיא השנה – ארבעת הסרטים שמוצגים השבוע בשדרות, "העפיפונים של ארמנד" שמציג כעת בסינמטק, למשל – היא של יוצרים עם קוצים בישבן וחוצפה בפרצוף שלא מחכים לקרנות, או לא נשברים מסירוב, ויוצאים לצלם בכוחות עצמם.
אז מה חדש השנה? ובכן, אני חושב שבפעם הראשונה יש גל של יוצרים שגם יוצאים לצלם בלי קרנות, והם גם מוכשרים! עד עכשיו, ההפקות העצמאיות היו במקרה הטוב קיקיוניות (בהכללה גסה. היו הברקות. אבל הן היו מפוזרות). לכן צריך למצוא לגל הזה שם (שנדמה לי שאם צריך לתארך אותו לטובת ההיסטוריה הרי שהוא די נולד עם "ימים קפואים", לא?). זה לא ממש קולנוע עצמאי. קולנוע אלטרנטיבי? סינמה-חוצפה?
אם היה איזשהו רגע שנראה היה פרקטי בפאנל הזה הוא בא מצד נציגי העולם האקדמי: אבנר פיינגלרנט ממכללת ספיר וראובן הקר מהחוג קולנוע באוניברסיטת תל אביב. שניהם הודו שהם מתחילים לחשוב שצריך לכוון את הסטודנטים שלהם לעבר פיצ'ר, ולאו דווקא סרט קצר. אם בתי הספר לקולנוע יהפכו לחממות של סרטים באורך מלא, בעוד שנתיים-שלוש יהיו לנו כבר 40 סרטים עלילתיים בשנה בארץ.
וזה מוביל אותי למה שלי הכי מציק: מה עושים עם כל הסרטים האלה? הרי המצב הקיים לא באמת ישתנה: בכל שנה יהיו 2-4 סרטים שיביאו 150-250 אלף צופים וייחשבו ללהיטים המקומיים של אותה שנה. הם יהיו המיינסטרים. הם יהפכו, בשל הצלחתם, ל"ממסד". אני מניח שהם גם יופקו בתקציבים של בין 1.2 ל-2 מיליון דולר (ומעלה). הם יהיו הסרטים הבאים של אבי נשר, ערן ריקליס, שמי זרחין, יוסף סידר, שבי גביזון ואחרים.
איפה הקהל לסרטים האחרים?
יונייטד קינג של משפחת אדרי יודעת ממש טוב איך מפיצים שוברי קופות. הם יודעים לקחת את "זוהי סדום" ואת "פעם הייתי" ואת "סוף העולם שמאלה" ואת "אביבה אהובתי" ואת "איים אבודים" ואת "סיפור גדול", להפיץ ב-20-30 עותקים, להפציץ פרסום ולהביא לכל אחד מעל 200 אלף צופים. אבל הטקטיקות שלהם לא עובדות בסרטים בינוניים וקטנים. "לבנון" לא עבד (50 אלף צופים). ועכשיו "מבול" לא עבד (27 אלף צופים). ו"ציון ואחיו" ו"ביום השלישי" עבדו עוד פחות מזה. לתת להם את "2 בלילה", למשל, זה יהיה סיפור עם סוף ידוע מראש, שישבור את ליבם של יוצרי הסרט.
במילים אחרות: אני חושב שלצאת לצלם סרטים כה רעננים כמו "2 בלילה", "חתולים על סירות פדלים" ו"ג'ו ובל" ואז לשבת ולקוות שמשה אדרי יתקשר כדי להפיץ את הסרט זה לבגוד בסרט של עצמך. אני אומר את זה שוב ושוב: האתגר הכי גדול ליוצר צעיר הוא לא לעשות את הסרט, אלא להפיץ אותו. כל ארבעת היוצרים שמקרינים השבוע את סרטם תכף יגלו את זה בעצמם.
אז מה עושים? כמו שהם קמו ועשו סרט באופן עצמאי, בועט, מתריס, כך גם הם צריכים לתכנן את ההפצה. ואולי הגיע הזמן שיקום איזשהו ברנש צעיר ומקורי ויקים איזה מיראמקס ישראלית, שמתמחה בסרטים הקטנים, הצעירים, המגניבים, שלא מיועדים למאות אלפים, אלא יהיו סרטי פולחן עם אורך חיים והקרנות חוזרות והקרנות פולחן. לקבור את הסרטים האלה בסינמה סיטי הוא לא הדבר הנכון.
ואולי זו סוף סוף תהיה שעתם הגדולה של הסינמטקים, שוב?







תגובות אחרונות