אני תוהה מתי בפעם האחרונה כל כך התבאסתי מסרט והרגשתי שכל דקה שלי בו היא בזבוז זמן. אה כן, נזכרתי. ב"שודדי הקריביים 3 ".

לכן את רוב ביקורת שלי על "שודדי הקריביים 4 " אני רוצה להקדיש כדי להרהר בעניין אחר.

אני מודה, לצפייה ב"שודדי הקריביים 4 " הלכתי די בכוח. אחרי שסבלתי בשלושת הסרטים הקודמים לא היה שום הגיון ללכת לראות את הסרט הזה. בוודאי לא כשהבמאי המקורי של השלישיה הראשונה – גור ורבינסקי, שאותו אני די מחבב – נטש והוחלף על ידי רוב מרשל – במאי בלתי נסבל בעיניי (שסרטו "שיקגו" אמנם זכה באוסקר, אבל הידרדרות הקריירה שלו מאז רק מוכיחה כמה האוסקר ההוא היה טעות וכמה הכשרון שלו מוגבל. אגב, אני די משוכנע שזה מה שיעלה בגורלה של הקריירה של טום הופר. שחרפת סרטיו העתידיים תעיד בעיקר על מה שהיה אמור להיות סרטו הגדול). אלא שלא באמת הרגשתי שהתחלף במאי. גם בסרט הרביעי "שודדי הקריביים" הוא סרט שסובל מבולימיה.

אז למה הלכתי בכוח? כי זו העבודה שלי. וזה גרם לי להרהר בדבר: אחד הדברים שהכי נחמדים בעבודת מבקר הקולנוע היא שהם מקבלים כסף על דבר שרובם היו עושים ממילא בחדווה: ללכת לראות סרט ולשתף אחרים בדעתם עליו. מתי מגיע יומו של מבקר קולנוע לפרוש? כשהוא מתחיל לשים לב שיותר ויותר סרטים שהוא הולך אליהם, ם סרטים שהוא הולך אליהם בכוח. מחובת העבודה. אז נכון, היו סרטים שראיתי בעבר שבאתי אליהם מתחושת "מחויבות עבודה" ויצאתי מופתע לטובה ואף מוקסם. אבל זו לא הדרך ללכת לסרט מלכתחילה.

לשמחתי, התחושה הזאת עדיין די זרה לי. זה לא קורה לי הרבה, שאני הולך לסרט "בכוח". אבל התחושה הכבדה שאיתה הלכתי לצפות ב"ש"ה4" גרמה לי לעשות רישום מנטלי: אם תחוש אותה יותר מארבע פעמים בחודש, זה הסוף. האמת, זה מלחיץ. והאמת, יש לא מעט מבקרים שדי הפסקתי לקרוא – לא משנה באיזו שפה – פשוט מהתחושה שכל סרט שם הולכים אליו, הם הולכים אליו בכוח, בכפייה, מתוך אילוץ. ואילו אני? היי, ל"מהיר ועצבני 5 " רצתי בשמחה. אז יש לי עדיין כמה שנים טובות במקצוע לפני הקריסה הגדולה.

אז למה הלכתי בכל זאת? כי הרי יש סרטים שלא בא לי לראות ואני אכן משתדל להחמיץ אותם. כי איכשהו הרגשתי שמצב הרוח שאיתו הלכתי לסרט היה אותו מצב רוח שאיתו הלכו כל יוצריו לעשות אותו. זה סרט מובק שכל הוויברציות סביבו שידרו שהוא נעשה בכוח. אף אחד לא חשב שלעשות "שודדי הקריביים 4" הוא רעיון טוב. ורבינסקי ברח. ג'וני דפ הכריז שהוא לא יבוא, אבל אז כנראה קיבל מספיק כסף כדי להתחרט. טד אליוט וטרי רוסיו, התסריטאים, כתבו כאן חתיכת חלטורה של תסריט. וכדי להביך את כולנו עוד יותר: הסרט מוצג בתלת מימד בלי שתהיה לכך שום הצדקה. (עוד נדבר על כך מתישהו: במאי וצלמי הוליווד חייבים להבין שבימוי לצילום לתלת מימד חייב להיות אחר מבימוי וצילום לדו מימד. אחרת מה הטעם, מלבד גרגרנות?).

מה שכן, הסרט הזה גרם לי להעריך פי מאה את סרטי אינדיאנה ג'ונס – כן, כולל הרביעי – שהסרט הזה כל כך במובהק מנסה לחקות. הבימוי כאן כל כך כבד יד, ההומור כל כך מאולץ, שקלות היד של ספילברג ושות' באינדיאנה ג'ונס נראית כעת בלתי מובנית מאליה כלל.

עודכן!

נעזוב לרגע את המבקרים, ונביט במפיצים הישראליים שמסתובבים בקאן. כזכור, קאן הוא גם – או, למעשה, בעיקר – שוק סרטים ענק משם חוזרים מפיצינו עם לא מעט מהסרטים (הזרים והעצמאיים) שהם יקרינו בשנה הקרובה. אז מה הם קנו?

קולנוע לב:

"מלנכוליה" של לארס פון טרייר*

"צריך לדבר על קווין" של לין רמזי

"היפהפיה הנמה" של ג'וליה לי

"זה חייב להיות המקום" של פאולו סורנטינו

"הארטיסט" של מישל הזנאוויציוס

"פוליס" של מאייוון לה בסקו (בהמשך ל"ביותיפול", האם לסרט הזה יקראו בעברית "משתרה"?)

"יש לנו אפיפיור" של נני מורטי

"מקור הנשים" של ראדו מיכאילינו

"העור שלי", פדרו אלמודובר

"Le Havre", אקי קאוריסמקי (אבנר שביט מדווח שקאוריסמקי החליט להסיר את החרם שלו על ישראל ולמכור את הסרט לו להפצה כאן).

סרטי אורלנדו:

"The Conquest" של זאבייה דורינגר, הסאטירה הפוליטית הצרפתית על ניקולא סרקוזי.

סרטי נחשון:

"שלגי הקילימנג'רו" של רובר גדיגיאן

סרטי שפירא:

"חצות בפריז" של וודי אלן

"דרייב" של ניקולאס וינדינג ראפן

יונייטד קינג:

"הילד עם האופניים" של האחים דארדן

וצריך לזכור שלא מעט מהסרטים שמוצגים בקאן נמצאים כמעט אוטומטית בידיים של פורום פילם בזכות החוזים שיש להם עם וויינסטין, פוקס וסוני (פורום פילם), וליונסגייט וסאמיט (יונייטד קינג). ויונייטד קינג מפיצים כבר השבוע את "The Beaver" של ג'ודי פוסטר ("החיים הכפולים של וולטר" בעברית) ובשבוע הבא את "עץ החיים" של טרנס מאליק.

===================

(*) בהצלחה עם הפצת הסרט הזה, עכשיו שלארס פון טרייר החליט להגיד שהוא נאצי, שהוא מבין את היטלר (בזה, אגב, אני מאמין לו לגמרי) ושישראל היא קוץ בתחת. כן, הוא התלוצץ. אין ספק. והוא התנצל – על זה שהוא אמר שהוא נאצי, לא על זה שהוא אמר שישראל קוץ בתחת. ואני כבר מדמיין את קריאות החרם שירוצו באינטרנט בארץ נגד לארס פון טרייר. לדעתי, המפיצים בעולם יכולים לתבוע אותו על הנזק שוא עושה לעסקים שלהם בדבריו.

כמה מכותרות היום:

היום התחילו בטבריה צילומי הסרט הבא של שמי זרחין, "העולם מצחיק", שעל חיבתי לתסריט שלו כתבתי כבר כאן.

=================

"כלבת" נקנה להפצה באמריקה ובקנדה. וגם יוקרן בפסטיבל אדינבורו. והוא לא יהיה הסרט הישראלי היחיד שם. גם "המוח החשמלי", סרטו התיעודי של נדב הראל, יוקרן שם. הפסטיבל יפתח ב-15 ביוני.

==============

פששש… קנת טוראן מ"הלוס אנג'לס טיימס" ממש אהב את "הערת שוליים". איך אני יודע? כי בראיון שלו עם יוסף סידר הוא כותב "'הערת שוליים' הוא הסרט שהכי נהניתי ממנו עד כה בפסטיבל (קאן)".

==============

ראיתי היום סוף סוף את "מהיר ועצבני 5 ". אני לא מבין, ממשלת ברזיל שפכה השנים כסף על הוליווד כדי לדאוג ששני הסרטים הכי גדולים של האביב יתרחשו בריו דה ז'נירו? לילדים יש את "ריו", למבוגרים את "מהיר ועצבני 5 ". ואגב, אם אתם בקולנוע ואיכשהו יש לכם דרך להיכנס ל-30 הדקות האחרונות של הסרט, סצינת המרדף עם הכספת הנגררת ומרסקת רחובות שלמים היא הדבר הכי מענג בסרט הזה. ולמען האמת, אחת מסצינות האקשן הכי טובות שראיתי בקולנוע כבר המון זמן.

בשבוע שעבר אירחו מר וגברת אובמה אירוע משוררים בבית הלבן שהיה מורכב משני חלקים. בצהריים נפגשו המשוררים המוזמנים עם תלמידי בית ספר וענו לשאלותיהם; ובערב, באירוע רשמי יותר – ובנוכחות הנשיא והגברת הראשונה – הם הקריאו משיריהם. מתוך מחשבה שגם במוזיקה הפופולרית יש שירה, ולא רק אצל "משוררים", הבריק שם מי שהבריק והזמין לאירוע גם את איימי מאן ואת הראפר קומון. הזמנתו של קומון לבית הלבן עוררה מחלוקת מצד רשת פוקס, שגררה תגובה נורא מצחיקה מצד ג'ון סטיוארט (וזה הפאנץ' ליין שלו. חובה!). אבל על איימי מאן איש לא דיבר. לכן מזל שאני עוקב אחר הפיד הנפלא שלה בטוויטר ממנו למדתי על כך.

הישר מאתר הבית הלבן: זה האירוע עם התלמידים. וזה האירוע החגיגי והרשמי בערב. אבל אני פשוט גזרתי את הקטע הנ"ל של איימי מאן, והעליתי ליו-טיוב. נראה לכם שאובמה יכעס? מישל אובמה, שנכחה בתחילת המפגש, לא נשארה לחלק של מאן שהיה בסוף האירוע. היא שרה את "Save Me", שהופיע גם בפסקול "מגנוליה", וגם עונה על 2-3 שאלות בסוף. חיבבתי את תשובתה של מאן לשאלה "למה עברת הפאנק לפולק". ותשובתה, בתמציתיות היא משהו כזה: א. למדתי לנגן. ו-ב. גיליתי שיש לי רגשות שאני רוצה לשיר עליהם. שני דברים שאין מה לעשות איתם בפאנק.

אגב, לא נראה שונה במיוחד מהאירוע של האחים כהן באוניברסיטה, אה?

אני מודה, אני מחכה ל"סוס מלחמה" ול"לינקולן" יותר. אבל זה הסרט הבא של סטיבן ספילברג, הראשון שלו במושן-קפצ'ר ובתלת מימד, ויש לי תחושה שאחרון שלו לדי הרבה זמן. בדצמבר בכל העולם:

אגב, שימו לב שהטיזר הנ"ל שונה בניואנסים קלים – למשל, משפט הסיום שלו – מהטיזר שעלה לפני שעה ב"וואלה". מעניין.

המפגש עם האחים כהן באוניברסיטת תל אביב הסתיים. הנה הוא במלואו:

אם אתם רוצים לראות את דבריו של נחמן אינגבר לפני, הנה הם.

והנה הלייב-טוויט שלי מהאירוע (וגם אהוד קינן נדחף שם).

ואם אתם רוצים לקבל עדכונים על עוד שידורים חיים מאוניברסיטת תל אביב, לכו לדף הפייסבוק של אגף הווידיאו של האוניברסיטה.

כזכור, היום ב-14:00 יתקיים יום עיון על האחים כהן, בהשתתפות… האחים כהן. מי שרוצה לנסות להיכנס, זה קורה באודיטוריום סמולרש באוניברסיטת תל אביב (החל מ-14:00, כאמור), הכניסה חופשית, והייתי מציע למי שמעוניין פשוט להקדים מאוד לבוא. לצאת, נגיד, עכשיו. אבל אם אתם לא יכולים להגיע, אל דאגה. האירוע יועבר בשידור חי באינטרנט בלינק הזה.

הלו"ז של יום העיון כפי שפרסמתי לפני כעשרה ימים:

הכנס יתחיל ב-14:00 עם ברכות. ב-14:15 ירצה נחמן אינגבר על האחים כהן במשך חצי שעה. … ב-14:45 יעלו האחים כהן עצמם לבמה לשיחה שתנהל אורלי לובין, בהשתתפות שמוליק דובדבני, דני לרנר, דאנה איבגי ורעיה מורג. וב-16:00 הם יענו לשאלות מהקהל, בהנחיית נסלי ברדה. הכינו שאלות מבריקות מראש, אנא.

TLVFEst, הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה בניהולו האמנותי של יאיר הוכנר, ייפתח ב-11 ביוני. הווידיאו הנ"ל, שיצר מיש, הוא סרטון הפתיחה של הפסטיבל.

להבדיל מפסטיבלים אחרים בעולם שבוחרים בעיקר סרטים מיינסטרימיים שבהם יש עיסוק בהומואים, לסביות וטרנסג'נדרים, הפסטיבל של הוכנר ושות' הוא כזה שהולך על הסרטים הכי קיצוניים, הכי מחתרתיים, והוא למעשה חושף לא רק קולנוע קווירי, אלא עולם קולנועי קיצוני, אלטרנטיבי לחלוטין, שנמצא רחוק מכל מיינסטרים. והשנה, כך נדמה, הוכנר הלך הכי קיצוני שאפשר: הוא בחר בסרט של דורון ערן לפתיחת הפסטיבל. דורון ערן?! במאי הסופט-קור של "טהארה" ו"הדרך לעין חרוד"?! סרטו החדש של ערן, "נמס בגשם" (על שם שירו של יהודה פוליקר, אני מניח). אתן לקומוניקט של הפסטיבל להמשיך מכאן:

הדרמה המרגשת מתארת את סיפורה של משפחה הנקלעת למשבר כאשר ההורים מגלים שהילדה, אותה הם ראו כבנם היחיד, מתלבשת בסתר בבגדי נשים. הם מסלקים אותה מהבית וכעבור שנים, כאשר האב גוסס מסרטן, שוכרת האם את שירותיו של בלש פרטי שיאתר אותה. במקום "הבן" מוצא הבלש זמרת יפהפייה במועדון לילה. מנהל הפסטיבל יאיר הוכנר מסביר את בחירתו: ""נמס בגשם" הוא סרט קולנוע אפקטיבי ומרגש עם משחק מעולה. נדיר שסרטי קולנוע ישראלים עוסקים במגדר ותמיד כיף לפתוח את הפסטיבל עם יצרה מקומית. אני מקווה שזאת תהיה מסורת".

טוב, אני מניח שהוא ראה את הסרט ומצא אותו ראוי. מקווה להתנער מהסקפטיות שלי גם אחרי הצפייה. שאר סרטי הפסטיבל באים ממקורות צפויים והגיוניים יותר. את הפסטיבל ינעל סרטו החדש של גרג אראקי, "קאבום". ובמהלך הפסטיבל יוקרן סרטו החדש של תומר הימן, "למלכה אין כתר" (שוב, שם של שיר. הפעם של חוה אלברשטיין. סליחה, לאה גולדברג).

האחים כהן מקבלים את פרס דן דוד, הערב באוניברסיטת ת"א

21:30: הטקס הסתיים.

מוקדם יותר:

20:00:

מהר! אם אתם נכנסים לפוסט הזה בסביבות השעה 20:00 אתם יכולים להיכנס ללינק הזה ולראות את האחים כהן מקבל את פרס דן דוד בסך מיליון דולר. מצחיק, אני לא בטוח אם היה סרט של האחים כהן שהכניס בארץ מיליון דולר בקופות. כך שדן דוד הוא למעשה הבלוקבאסטר הכי גדול שלהם בארץ.

ומוקדם יותר הערב, קיימו האחים כהן מסיבת עיתונאים באוניברסיטת תל אביב (מטעמה מחולק פרס דן דוד) וענו בעמימות אופיינית על כמה שאלות (עמימות לא פחות, אגב). מורשת יהודית בסרטיהם? אולי. מה יהיה סרטם הבא? הם לא יודעים. הנה הדיווח של וויינט. והנה הדיווח של וואלה.

ומוקדם יותר היום התקיימה מסיבת העיתונאים של "הערת שוליים" בפסטיבל קאן, עם יוסף סידר, ליאור אשכנזי ושלמה בראבא (ואריק קנלר בתפקיד המתורגמן). וגם כאן: הורים, יהודים, תלמוד. למעשה, יש לי תחושה שהאחים כהן היו מאוד נהנים מ"הערת שוליים", סרט שיכול לעבוד מצוין כדאבל-פיצ'ר עם "יהודי טוב" שלהם.

משמאל: יוסף סידר, תיירי פרמו (מנהל פסטיבל קאן), יובל שרף (המופיעה בסרט בסצינה אחת בלבד, אבל היא נהדרת בה) ושלמה בראבא, בראש המדרגות בכניסה לפאלה בקאן

במקביל להקרנה הרשמית בפסטיבל קאן, התקיימה בישראל ההקרנה הפומבית הראשונה של "הערת שוליים", סרטו הרביעי של יוסף סידר, בסינמטק חולון (שיחוק אדיר מצידם, אגב). לקאן לא הגעתי, אבל לחולון כן, וכך לפני שהתיישבתי לקרוא מה מבקרי העולם חושבים על סרטו של סידר (שהוקרן לתקשורת בשישי ובשבת), הלכתי לצפות בסרט כדי להתרשם ממנו בעצמי, באופן נקי.

ובכן, התמוגגתי. יוסף סידר מתברר כיוצר שרק הולך ומשתכלל, ראשית כתסריטאי ואז כבמאי, ובסרט הזה  הוא מצליח להפוך את עולם הפילולוגיה לדרמה משפחתית עם אלמנטים של קומדיה שחורה וכמעט-מותחן.  ובאופן מתעתע, הסרט שנראה כאילו הוא ערוך עד דק, נפתח (בסצינה השנייה שלו) דווקא בשוט אחד ארוך-ארוך ופנטסטי: לא בגלל וירטואוזיות המצלמה, אלא כי היא עושה כבוד עצום להחלטת הליהוק המפתיעה של סידר: לקחת את שלמה בראבא (ולא, נגיד, את אסי דיין) לתפקיד הראשי. במשך דקות ארוכות בפתיחת הסרט בראבא, בתפקיד פרופסור אליעזר שקולניק, לא אומר מילה, וכמעט ולא זז אפילו, אבל המשחק (בהיעדרו של משחק ממשי, למעשה) פשוט פנומנלי. נזכרתי אז בסצינה מפתיחת "להיות שם", שבה פיטר סלרס צופה בטלוויזיה. ובכלל, משהו מסלרס של "להיות שם" נמצא בבראבא של "הערת שוליים", מישהו שמגלם דמות רצינית, כבויה, אטומה – לדעתי הדמות שלו לוקה בתמונת אספרגר שלא אובחנה מעולם – אבל לנו, הצופים, ההיכרות עם המטען הקומי והמטורף של השחקן יש איזושהי הצצה לתוך הוולקנו שמאחורי הפנים החתומות. זו גם הסיבה שיש בסרט לא מעט רגעים של כמעט-להתפקע מצחוק, למרות שלא קורה שום דבר ממשי שמצדיק את זה. זה אחד היתרונות בלקחת שחקן המזוהה עם הומור לסרט שבו ההומור קבור מתחת להמון רצינות, ואף לא מעט צער.

אני עוד צריך לכתוב על הסרט באריכות, ולהרהר בו עוד דקה וחצי. יש לי הסתייגות אחת משמעותית מאלמנט מסוים בסוף, וחשק לצפות בו שוב כדי ללקט אולי אלמנטים שהחמצתי בצפייה ראשונה. אז ארחיב עליו עוד בשבועות הקרובים לקראת צאתו. אבל כן מצאתי נקודה מעניינת: לכאורה מה הקשר בין "בופור", סרט מלחמה, ובין "הערת שוליים", סרט על אב ובן חוקרי תלמוד? ובכן, מצאתי: הסרט "בופור" מתרחש במצודה צלבנית כבושה , הסרט "הערת שוליים" משתמש במילה "מצודה" כנקודת מפנה דרמטית. ושני הסרטים משוטטים במחילות ובמרתפים, שם הגיבורים מעדיפים להסתתר מפני החיים שבאוויר הפתוח. וב"הערת שוליים" גיבור הסרט כל הזמן עסוק להבחין ב (ולהירתע מ) כל אנשי הביטחון החמושים שמקיפים את הטריטוריה הירושלמית המצומצמת שבה הוא נע.

בקיצור, סרט סופר משוכלל ומבריק, שהיה מענג לצפות בו. גם משעשע מאוד, לרגעים גם מותח. וגם, בסופו של דבר, נוגע ללב.

=========================

ומילא אני. אני הרי פריק ידוע של בראבא ושל סידר. מה חשבו על הסרט מבקרי הקולנוע שנמצאים בקאן, שכנראה מעולם לא שמעו על סידר ועל בראבא לפני כן? ובכן, ריכוז הביקורות הראשוני שעורך דיוויד האדסון ב-Mubi מציג תמונה לא אחידה של רשמים. נדמה שאמנם אין שם סופרלטיבים אדירים, אבל גם לא קריאות בוז. הביקורות של "וראייטי" ו"הוליווד ריפורטר" מכילות ציטוטים מרשימים, אבל גם הסתייגויות. אבל מאז שהאדסון העלה את הריכוז שלו, צצו ברשת כמה ביקורות נוספות, מרשימות בהרבה. ליסה שוורצבאום מ"אנטרטיינמנט וויקלי" מכריזה שנכון לשבת, "הערת שוליים" הוא הסרט שהיא אהבה בפסטיבל. והיא לא לבד: נכון לשנייה זו ממש, אחרי שהוקרנו ששה סרטים במסגרת הרשמית של קאן, "הערת שוליים" הוא הסרט עם הציון הממוצע הכי גבוה בסקר המבקרים של "אינדי-ווייר". עם זאת, הוא עם הציון הכי נמוך בסקר המבקרים של ioncinema. בקיצור, הדעות שסועות.

עוד: מייק גודרידג' ב"סקרין דיילי", בריאן ג'ונסון ב"מקליין" ואריק קוהן ב"אינדי-ווייר" התמוגגו מהסרט. ואם המעקב אחרי רשמים מ"הערת שוליים" בטוויטר הוא איזשהו אינדקציה נדמה לי שאפשר לסכם פחות או יוצא שהמבקרים האמריקאים אהבו את הסרט, והצרפתים כנראה די סבלו בו.

עדכון. קנת טוראן ב"לוס אנג'לס טיימס" מ-מ-ש אהב את הסרט.

מה זה אומר לגבי סיכויי הזכייה בדקל הזהב? האמת, כלום.