אני לא רוצה לדרוך על הערוגה של צפניה, אבל לכבוד יום העצמאות הרשו לי לחרוג מהמנדט הטבעי שלי.

מי שעוקב אחר הבלוג יודע אולי על הגילטי-פלז'ר הקטן שלי: אני חובב תוכניות ריאליטי מוזיקליות. אין אף תוכנית ריאליטי שאני מסוגל לראות, אבל אחר "אמריקן איידול" ו"כוכב נולד" אני דווקא די נהנה לעקוב כשיוצא לי (וזה ממש בלתי נסבל מבחינתי שמאז השנה שעברה הקדימו את "כוכב נולד" לסוף האביב, כי אני לא מצליח לעקוב אחרי שניהם במקביל, וכך יוצא שאני די מפקיר את "כוכב נולד" זו שנה שנייה. מצד שני, "אמריקן איידול" בהיי דפינישן ביס זה חתיכת תענוג (מביס את "כוכב נולד" במוזיאון טיקוטין בחיפה).

אז כשבועיים לפני גמר "אמריקן איידול" ורגע לפני שהנבחרת הסופית של "כוכב נולד" עולה על הבמה ומתחילה להילחם על סמסים מהקהל, הנה כמה טיפים למתמודדים שצברתי משנותיי כצופה ומאזין.

מה התגובה הכי מתסכלת מהשופטים? לדעתי המשפט "זה היה קצת כמו קריוקי". מה משמעות הביקורת הזאת? ששרת טוב, יש לך קול יפה, אבל לביצוע הזה לא היתה שום אישיות ועיקר הצטיינותו היתה בכך שהוא נשמע די זהה למקור. איך נמנעים מקבלת ביקורת "זה היה כמו קריוקי"?

1. ככל שהתחרות מתקדמת די ברור שכל מי שנמצא שם יודע לשיר. לכן, אלה שיבלטו יהיו או אלה בעלי נוכחות הכוכב, או אלה שכבר מגיעים די מגובשים מבחינה מוזיקלית. זה הטיפ הראשון: כדי להצליח בתחרות הזאת צריך להיות בעל השכלה מוזיקלית וטעם מגובש. לדעת לשיר יפה זה לא מספיק. צעירים שמגיעים לתחרות ולא שמעו מעולם שום דבר מחוץ לקאנון ה"יום הזכרון"/"בית הכנסת", יפלו כאן. אלא אם הם ישכילו לגייס לצידם מישהו שייתן להם עצות רפרטואריות טובות וייבחר להם שירים שמתאימים להם. בעולם האמיתי יש סביבכם צוות של מנהלים מוזיקליים ומנהלים ואמרגנים שתמיד יידעו יותר טוב מכם. בתחרות אולי תקבלו עצות מהצוות, אבל ההחלטות בידיכם. ולא יעזור, אלו בחירות השירים שמנצחות את התחרות.

2. בנים, שירו שירים של בנות. בנות, שירו שירים של בנים. זה כבר מרחיק את הביצוע שלכם מהמקור. אם תצליחו אף למצוא דרך שנונה לשנות את המילים שיתאימו לג'נדר שלכם, תזכו בנקודות בונוס על "פרשנות חדשה".

3. החליפו לשיר שלכם ז'אנר. קחו שיר פופי וקצבי והפכו אותו לבלדה, או לשיר פולק. זה נהיה די מקובל בשנים האחרונות. פרנטה עשתה את זה לניו אורדר. נובל ואג עשו מזה קריירה. וקריס אלן זכה ב"אמריקן איידול" לדעתי כשהבריק וביצע עם גיטרה בלבד גרסה אקוסטית לשיר היפ הופ ("Heartless" של קניה ווסט). אדם לברט החזיר עם ביצוע שקט ל"עולם מטורף" של טירז פור פירז (למעשה זה היה קאבר לגרסה של מייקל אנדרוז לשיר הזה מתוך פסקול "דוני דארקו", אבל נראה לי שאיש מהקהל או בשופטים לא זיהה את זה). בכל מקרה, הרעיון של הפיכת שיר פופי/קצבי לבלדה איטית ומרגשת כמעט תמיד עובד.

אבל היזהרו, זה לעיתים רחוקות עובד הפוך. לקחת שיר שקט ולהפוך אותו לקצבי יכול להתנקם בכם משני כיוונים. האחד, שהגרסה הקצבית תעקר את השיר המקורי מהרגש שהיה בו, ושהגרסה הקצבית לא תיתן לכם אפשרות להפגין יכולת שירה.

4. מצד שני, היזהרו לא לשנות את השיר המקורי יותר מדי. אל תהרסו אותו.

5. הדבר הזה שכל כך אוהבים אתכם בגללו בהתחלה, זה יהיה הדבר שלקראת שלבי הגמר יעיפו אתכם עליו. זה מעצבן, אבל נכון. אם סקוטי מקרירי יעוף מ"אמריקן איידול" לפני הגמר, זה יהיה כי כולם ירגישו שעניין הקאנטרי מיצה את עצמו והוא נורא חוזר על עצמו. ג'ייקוב לאסק עף כי חוץ מלותר ואנדרוס הוא לא ידע לעשות כלום. ואדם למברט, למעשה, הפסיד את הגמר בגלל האדם למברטיות שלו. זו הבעיה עם ריאליטי, הקהל רוצה כל שבוע שטיק חדש (טוב, לא כל שבוע. כל כמה שבועות). ג'יימס דרבן העונה הוא סוג של אדם למברט 2.0: יש לו 30 אחוז מהכריזמה של למברט, אבל הוא מצליח להפתיע. למעשה, הוא מעין אדם למברט וקריס אלן שעורבבו לאיש אחד (איש אחד קצת מעצבן, לטעמי. אבל עם טעם לא רע במוזיקה).

6. עד השבוע השישי, היו האנדרדוג. שימו לב למאחרי-הפרוח (late bloomers). רוני דלומי, למשל. או, שוב, קריס אלן. העונה ב"אמריקן איידול" זו עשויה להיות היילי ריינהארט. מה שמשותף לכל אלה זו העובדה שבחצי הראשון של העונה לא היה לגמרי ברור איך זה שהם עדיין לא עפו, מלבד העובדה שהם נורא פוטוגניים. אבל אז, בבת אחת, משהו קרה להם. או שהם יצאו מההלם. או שמישהו חכם התחיל לייעץ להם. או שהם פתאום קלטו מי הם ומה הם רוצים מעצמם ואיזה מין זמרים הם רוצים להיות. כשהאנדרדוג פתאום זורח, בדיוק בשלב שבו הפייבוריט כבר מקבל את הביקורת "זה שוב אותו דבר ממה שאתה עושה תמיד ולכן צפוי ולכן משעמם", זה השלב שבו מתחיל להסתמן מהפך בתחרות. ב"איידול" העונה הגמר הצפוי אמור להיות בין סקוטי ובין ג'יימס, הבנות – נדמה – די מטורללות עליהם. אבל היילי נכנסה למסלול סילוני ד מדהים בשבועיים האחרונים, כך שלא רק שלא אתפלא לראות אותה בגמר, אני די רוצה לראות אותה בגמר.

האמת, אני קצת בשוק מהספונסרים שלי ב"אורנג'". אני חושב שאני בשוק חיובי. אבל מצד שני, אני גם מרגיש פספוס. בקיצור: הבוקר אני רואה מייל פרסומי שהגיע מאורנג' שמבשר שכל הסרטים הישראליים בשירות "אורנג' טיים" מוצעים לצפייה חינם למשך יום העצמאות. די מדהים. כמובן שתמצאו שם את "גבעת חלפון אינה עונה", עדיין ככל הנראה הסרט הישראלי הכי מצחיק. וגם את "סאלח שבתי", בעיני יצירת מופת ואבי אבות הקולנוע הישראלי, ומופת של כתיבה עילאית. ו"השוטר אזולאי". ו"הלהקה". ו"חגיגה בסנוקר". ו"מציצים". וגם את "לול" ו"שבלול", שאפשר לראות בצפייה מקוטעת ולא רציפה, שאולי מתאימה יותר לצפייה חינם. וגם להיטים חדשים יותר: "ההסדר", "סוף העולם שמאלה", "ללכת על המים". אני ממליץ על "מסעות ג'יימס בארץ הקודש", ועל "עטאש", ועל "מישהו לרוץ איתו".

ובעיקר אני בשוק שעמיתיי מאורנג' לא דרשו, ביקשו או אפילו סתם עדכנו כדי שאוכל לשתף אתכם בזה. הידד להפרדה בין המחלקות המסחריות למחלקת התוכן. אבל מכיוון שאני שש לשים לינק לכל שירות סטרימינג בעולם שמציע סרטים בחינם, בוודאי שאני שמח להזכיר גם שירות מקומי, גם אם הוא משלם את שכרי (ואף בגלל כך). בקיצור, זפזפו בין הסרטים. נראה כיף.

אה כן. חג שמח וכשר.

בעוד ארבעה ימים יפתח "החיים ביום אחד" של קווין מקדונלד את פסטיבל דוק-אביב. הנה כמה מילים על הסרט, שמכונה גם "הסרט הראשון של יו-טיוב".

פורסם ב"פנאי פלוס". 4.5.2011

א.

ביום חמישי (12.5) ייפתח בתל אביב בפעם ה-13 פסטיבל דוק-אביב, המתמחה בקולנוע דוקומנטרי. שני חידושים בפסטיבל השנה: אחרי 12 שנה תחת ניהולה האמנותי של מייסדת הפסטיבל, אילנה צור, עבר השנה הפסטיבל לידיו של סיני אבט, לשעבר מנהל ערוץ 8. והחלטתו המשמעותית הראשונה: לשבץ את הסרט התיעודי האמריקאי-בריטי "החיים ביום אחד" בתור סרט פתיחה. אם אינני טועה זו פעם ראשונה שהפסטיבל נפתח עם סרט שאינו ישראלי. אבל אני חושב שזו בחירה מצוינת. היו שנים בעבר שבאופן משונה ולא נעים סרט הפתיחה היה אחד הסרטים מתוך התחרות הישראלית. אני חשבתי שזה לא נכון ולא הוגן לתת לסרט אחד מתוך התחרות זרקור כה מרכזי כמו מעמד סרט הפתיחה – הערב החגיגי בו כל המוזמנים הכי גדולים של הפסטיבל מגיעים – והבחירה בסרט פתיחה היא כבר איזושהי אמירה מצד הפסטיבל שזה בעיניהם הטוב והקומוניקטיבי מבין הסרטים בתחרות. איך אפשר לקיים תחרות שיוויונית אחרי מעמד כזה? אני כתבתי בעבר שזה אמנם נכון לפסטיבל לפתוח עם סרט ישראלי – היו כמה וכמה סרטים ישראליים בעלי מעמד בינלאומי בשנים קודמות – אבל במחיר של אי-הכללת הסרט בתחרות. אי אפשר גם וגם. בא סיני אבט ופתר את הבעיה בפשטות: סרט הפתיחה אינו ישראלי כלל, ואינו בתחרות.

ויותר מזה: אם בשנים הקודמות נדמה היה שהפסטיבל מוותר (בכוונה?) על הסרטים המדוברים בסצינה הדוקומנטרית בעולם ומפסיד אותם בעקביות (לעיתים, לא תמיד) למתחרים בפסטיבל ירושלים, וזאת מתוך אג'נדה שאם הבנתי נכון העדיפה את הסיפור האנושי, הפוליטי, האקטיביסטי על פני הרייטינג והכותרות, נדמה שהשנה חל שינוי קל בכך. כמה מהסרטים היותר מסקרנים ומדוברים מבין סרטי התעודה – אלה שפרצו החוצה מחוץ לפסטיבלים התיעודיים ורשמו נוכחות גם בעולם הקולנוע המיינסטרימי – נמצאים בפסטיבל. עדיין מעט, אבל מצאתי כמה וכמה סרטים שאני ממש מחכה להם. מקווה לכתוב על כמה מהם ביתר הרחבה כאן בשבוע הבא.

ב.

אחד הסרטים המדוברים השנה בעולם הרייטינג-דוקו הוא הסרט שנבחר לפתיחה: "החיים ביום אחד". ראשית, יוצריו: קווין מקדונלד הוא אחד הדוקומנטריסטים המצוינים של השנם האחרונות. הוא זכה באוסקר על סרטו "ארבעה ימים בספטמבר", על טבח הספורטאים הישראליים במינכן, וביים את סרט טיפוס ההרים המצוין "לגעת באינסוף". בשנים האחרונות הוא עבר לבימוי עלילתי, שם הוא קצת פחות ייחודי (למרות שהוא סידר לפורסט וויטאקר אוסקר על תפקידו בסרטו "המלך האחרון של סקוטלנד"). "החיים ביום אחד" נראה כמו שיבה של מקדונלד לעולם התיעודי, גם אם אין ממש זכר לכל מה שהפך אותו לבמאי כה מצוין, ומעין תלמיד מצטיין לאסכולה הקולנועית של ארול מוריס (ראיונות, שיחזורים ועבודת תחקיר מדוקדקת). ומפיק הסרט הוא רידלי סקוט. "החיים ביום אחד" הוא סרט שכולו חיפוש אחר כותרות ותשומת לב. קודם כל בהיותו מתויג בתור "הסרט של יו-טיוב". מקדונלד, סקוט ויו-טיוב פנו אל העולם וביקשו שכמה שיותר מתושבי הגלובוס (לפחות אלה בעלי מצלמות וידיאו וחיבור לאינטרנט) יצלמו באותו תאריך – 24 ביולי 2010 – יום אחד בחייהם, ויעלו את התוצאה ליו-טיוב. בתום אותו יום נאספו 4,500 שעות שצולמו ב-192 מדינות. גיבור העל האמיתי של "החיים ביום אחד", לפיכך, אינו הבמאי או המפיק אלא העורך, ג'ו ווקר, שתוך חמישה חודשים היה צריך לזקק את 4,500 השעות ל-94 דקות.

ג.

צריך לומר מיד: "החיים ביום אחד" הוא סרט מאוד מהנה לצפייה. הוא קצבי, מגוון, מרתק ועשוי בדקדקנות מקצוענית. אבל אם מישהו קיווה או התיימר שהסרט יצליח להכיל קפסולה מרוכזת של העולם כולו, הרי שאין זה כך. ואף רחוק מזה. כך ש"החיים ביום אחד" הוא קצת יותר מעמיק ומרגש מסתם גימיק אינטרנטי, אבל אין בו קמצוץ מהעומק שאני מניח שיוצריו אולי חתרו אליו מתוך הרצון שלהם ליצור פורטרט אולטימטיבי של יום אחד בחיי כדור הארץ. זה נותר מבט חיצוני וקצת תיירותי של כל מה שנתפס אקזוטי בעולם. למה זה ככה? האם העורך בחר בשליפה את הרגעים שנראו לו הכי פחות בנאליים; קרי, אלה שמתרחשים הכי רחוק מעולמו המיידי? או שאולי האנשים עצמם התמקדו דווקא בנופים שסביבם כדי למשוך את תשומת ליבם של היוצרים ולבלוט מול כל השאר?

בתחילת שנות השמונים הוקלטו שני שירים שעשו חיל במצעדים. האחד, של פול סיימון, נקרא "מכוניות הן מכוניות". השני, של דפש מוד, נקרא "אנשים הם אנשים". סיימון רצה להגיד שבשעה שכל המכוניות בעולם דומות זו לזו, האנשים שונים. כל אחד אחר. ואילו דפש מוד רצו להגיד שכולנו רקמה אנושית אחת, כולנו דומים מבפנים, למרות ההבדלים החיצוניים. בתחילתו, שואף "החיים ביום אחד" להראות שאנשים הם אנשים, בכל מקום בעולם. כולם מתעוררים בבוקר, מתמתחים, משתינים, מצחצחים שיניים (חלקם מצחצחים שיניים בזמן שהם משתינים). למשך הסרט, יוצריו חוזרים מדי פעם אל קטעי מונטאז' חביבים שמדגישים את העניין הזה, את הזהות והדמיון בין בני האדם, ואת האופן שבו כולנו חלק מאותו מחזור חיים: הריון, לידה, מוות. אבל ככל שהסרט נמשך, נדמה שהוא מחפש רק את הייחודיים ויוצאי הדופן. שבעצם כולנו זרים זה לזה.

ד.

אולי הדבר שהכי הפתיע אותי זה הגילוי של כמות הכשרונות האנונימיים שמסתובבים בעולם הזה. הייתם מצפים שסרט יו-טיובי יכיל בעיקר קטעים שנראים כמו סרטים ביתיים. ובכן, יש לא מעט מזה. אבל יש גם לא מעט רגעים של התבוננות כה רגישה ופיוטית בחיים ובטבע, שקשה לחמוק מהתחושה שהעולם שלנו מלא במשוררים חמושים במצלמות. לעיתים, רגע מקסים ונדיר נקלט העדשה באורח מקרי. מטוס שחולף בלילה על פני הירח המואר סוחט מהצלם קריאת התפעלות שמופתע ממה שיצא לו במקרה. נחמד שלא רק השוט נכנס לסרט, אלא גם ההתפעלות. להראות שלא מעט מהדבר הזה שנקרא קולנוע – ובייחוד קולנוע תיעודי – מבוסס על ניסים קטנים, על לכידות אקראיות ולא מתוכננות של רגעים יוצאי דופן.

ולעיתים פשוט נחשף, בדקה או שניים, סיפור יפה ומרגש. כמו למשל הסצינה בדקה ה-12: אי שם באסיה, כנראה יפן, אב עוזר לבנו הקטן בשגרת הבוקר. רחצה. התלבשות. ואז הולך איתו להדליק קטורת ליד תמונת האם המתה. האב מנסה ללמד את בנו את הריטואל של הדלקת הקטורת לעילוי נשמת אמו. הבן נרתע מהטקס, אבל לא מצליח לנתק עיניו מתמונת אמו, ונראה שליבו שבור.

ומנגד, רגעים סנסציוניים יותר: המלטת ג'ירפה, שחיתת פרה, בקיעת אפרוח. אבל גם הצעות נישואים, חתונות, פרידה ויציאה מהארון. והמון המון כפות רגליים. לא משנה איפה הם חיים, אנשים פשוט אוהבים לצלם את כפות הרגליים שלהם.

לפני כמעט 30 שנה ביים גודפרי רג'יו ברחבי העולם שני סרטים, "הנבואה" ו"פוואקטסי", שניהם סרטים נטולי מילים המתבוננים בעולם, בתרבויות, בריטואלים, ומלווים במוזיקה מפעימה של פיליפ גלאס. כשנזכרים בסרטים ההם, פרויקט כמו "החיים ביום אחד" מתגמד לפתע. תכלית קיומו לא לגברי ברורה, חוץ מלהראות עד כמה העולם חשוף בעידן האינטרנט והמצלמה הסלולרית. אבל גם נדמה שככל שלאנשים קל להביע את עצמם, כך יש להם פחות מה להגיד.

עונג השבת שלי היה (בין השאר) הספר הזה:

מעתה אימרו: שמי זרחין, תסריטאי, במאי וסופר. מרשים. ארבע שנים אחרי "אביבה אהובתי" – שהביא 300,000 אלף צופים וזכה בפרס אופיר (יחד עם "אדמה משוגעת") מוציא זרחין את הרומן הראשון פרי עטו, "עד שיום אחד", בהוצאת כתר. רונית ויס-ברקוביץ היא העורכת.

וכמו שנהוג במוספי הספרות, ככה זה מתחיל:

"שני ילדים בני שבע שוכבים על הגג. ילד וילדה. האחד הוא שלומי, השנייה היא אלה. הם שוכבים בין דודי השמש ורואים איך מוציאים גופה מהחלון.

זה הרגע שבו מתחיל מוחו של שלומי לרשום.

הוא רושם תמונות חדות וגם עמומות. כותב ואוגר ריחות טובים וריחות מבחילים, דברים שהיו ודברים שבוקעים עכשיו. זה לצד זה שברי דיבור וציוצים של בכי ורשרושי צחוק וחריקות נשימה כבדה, וגם אדים של זעם, וגלים צפופים של געגוע. והמוני מילים.

ערימות של מילים."

הספר, שעלילתו מתרחשת בשלוש נקודות זמן – 1969, 1975, 1983 – מחזיר את זרחין לעיר הולדתו, טבריה, שם התרחשה עלילת "אביבה אהובתי". ולשם הוא יחזור בעוד פחות מעשרה ימים, כשביום שלישי הבא יתחיל לצלם שם את סרטו הבא, "העולם מצחיק". ואיכשהו כל היצירות האלה מתחברות יחד: טבריה כטריטוריה של סופרים, אנשי מילים, שחיים בתוך זכרונות והזיות. "העולם מצחיק" משלב את כל הסופרים האלה (חלק מהסרט מתרחש בתוך סדנה לכתיבה יוצרת המתקיימת בספריה העירונית) ומערבב אותם לתוך מה שהוא אולי ההישג הספרותי הגדול ביותר של טבריה מאז ומתמיד: המערכון של הגשש החיוור "הקפיטריה בטבריה" שכתב ניסים אלוני.

אם הייתי מתבונן ביצירתו של זרחי מהצד בוודאי הייתי כותב שזרחין מתחיל לצלם את סרטו החדש אחרי "שתיקה" של ארבע שנים. אבל זרחין ואני מכירים היטב ואני עוקב אחרי יצירתו כאוהד גדול ממש מקרוב ואני יודע היטב ששתיקה לא היתה שם בארבע השנים האלה, אלא פרץ עצום של יצירה. זמן קצר אחרי שיצא "אביבה אהובתי" ישבתי עם זרחין לכוס קפה ותהיתי – חצי כידידי וחצי כעיתונאי, כששניהם סקרנים במידה שווה להבין איך תהליך היצירה עובד – מה הלאה משם. האם יש כבר משהו בקנה. זרחין סיפר לי אז על שני רעיונות לתסריטים שהיו לו. מאחד מהם ממש התלהבתי. ממש. אמרתי לו שאני מקווה שזה יהיה סרטו הבא. זמן מה אחר כך (שנה? שנתיים?) הוא נתן לי לקרוא את התסריט לסרט. שנה אחר כך הוא נתן לי לקרוא תסריט לסרט אחר, "אבניבי". אני חושב שכתבתי כבר די מזמן שאני מאוד אוהב את הכתיבה של זרחין. הוא תסריטאי אדיר. ושני התסריטים האלה היו מענגים: מצחיקים, מרגשים, קצביים. זרחין היה די להוט על "אבניבי". אני קיוויתי דווקא ש"העולם מצחיק" ייצא קודם אל הפועל. לכל סרט היו מפיקים וענייני תקציב, בדרך הוא ישב וכתב את הרומן הראשון שלו – אביבה או לא אביבה? – עד שלבסוף התקבלה החלטה ש"העולם מצחיק" יהיה הסרט הבא. והנה, זה קורה בשבוע הבא. ועד שיום אחד אני אגמור לקרוא את "עד שיום אחד", בן 462 העמודים, אני מניח שהוא גם כבר יגמור את העריכה.

(*) סתם, הצצה אל אחורי הקלעים של ההרהורים שלי: נורא התלבטתי איזו כותרת לתת לפוסט הזה. חשבתי על "ערימות של מילים", שנראה לי נורא מתאים (וגם מסביר את עצמו בטקסט, למי שקורא). אם זו היתה ביקורת קולנוע שבה אני מחפש תמיד איזשהו משחק מילים בוודאי הייתי הולך על "הכוכבים של שלומי". בסוף הלכתי על משהו יותר סטרייטי ובעיקר גוגל-פרנדלי.

(**) אני רואה שמעולם לא העליתי את הביקורת שלי על "אביבה אהובתי" לבלוג, והוא נמצא רק בשדות הציד העתיקים של "פנאי פלוס" בתוך וויינט. אני מספר שם קצת על שמי ועליי, ובדרך – פתאום אני שם לב – מנבא את סרטו החדש של יוסף סידר. עולם קטן.

במהלך חופשת הפסח לא עידכנו מפיצי סרטים בישראל את האולפנים האמריקאיים בנתוני הקופה ורק שלשום סוף סוף עודכנו הטבלאות לאחור, והמספרים מדהימים. אם בסוף שבוע ממוצע מכניסים 12 הסרטים ההוליוודיים המצליחים ביותר בארץ בין 500 ל-600 אלף דולר יחד, הרי שבסוף השבוע של פסח, הם הכניסו 1.4 מיליון דולר. כמעט פי שלוש. כשסרט אחד הצליח הרבה יותר מכולם: "ריו". הסרט מכר בסוף השבוע של פסח 54,000 כרטיסים. אגב, המספרים העצומים האלה הם ללא הנתונים של "נומיאו ויוליה", "סניגור במבחן" ו"קוד מקור", שגם בוודאי מכרו כמויות סבירות של כרטיסים, אבל בתור סרטים עצמאיים לא מדווחים בטבלאות האלה.

בסוף השבוע האחרון המצב חזר לנורמלי. "ריו" מכר עוד 11,000 כרטיסים, ואל המקום הראשון טיפס "ת'ור", שמכר 17,000 כרטיסים.

אבל "ריו" הוא כרגע הסרט הכי נצפה בישראל השנה עם מכירות מצטברות של 177,000 כרטיסים. הוא עקף בקלות את סרטי האנימציה שהתחרו בו בפסח: "רנגו" מכר עד כה 92,000 כרטיסים, ו"הופ ארנב" מכר 34,000 כרטיסים.

הנה טבלת מכירת הכרטיסים של סוף השבוע האחרון:

תוכניית פסטיבל קולנוע דרום המלאה התפרסמה אתמול והיא מצדיקה פעם נוספת את המוניטין שהפסטיבל רכש לעצמו בתור האירוע הקולנועי הכי קינקי בישראל. השנה, יש סיכוי שזה אפילו יותר מדי קינקי בשבילי. אנשי פסטיבל דרום בשדרות, בראשות אבנר פיינגלנרט, מקפידים כבר כמה שנים לארח בפסטיבל את הילדים הרעים של הקולנוע העולמי – היוצרים הכי פרועים ופרובוקטיביים שפועלים בחוד החנית (או בתחתית התחתית) של הקולנוע.

האורח המרכזי של הפסטיבל השנה יהיה הבמאי הצרפתי ברונו דומון. ארבעה מסרטיו יוקרנו: "חיי ישו", "האנושות", "פלנדריה" ו"הדוויג". בפסטיבל קאן שייפתח בשבוע הבא יוקרן כבר סרטו החדש. סקס מפורש, אשמה נוצרית וניכור קיומי הם סימני ההיכר שלו. ולמרות שאני מסויג ממנו, אין ספק שהוא אחד היוצרים הכי בולטים ומשפיעים כרגע בעולם.

אורחים נוספים: הבמאי הצ'יליאני פבלו לארין, שביים את סרט הדיסקו/רוצח סדרתי, "טוני מנרו" שפשוט שנאתי. סרטו החדש, "פוסט מורטם", יוקרן גם. עוד מצ'ילה יוקרן הסרט התיעודי המדובר "נוסטלגיה לאור" של פטריסיו גוזמן, שיוקרן בשבוע הבא גם בדוק-אביב. וגם הבמאי הקנדי דני קוטה יגיע. אותו אני לא מכיר כלל, אבל סרטיו האחרונים התבלטו בפסטיבל לוקרנו, שם זכה ברציפות בפרס הבימוי. יהיה מסקרן להתוודע אליו. ואורח אחרון: ריצ'רד פניה, אוצר הקולנוע של הלינקולן סנטר בניו יורק, שיציג מקבץ סרטים מקסיקניים שבחר.

"עדות" של שלומי אלקבץ יהיה סרט הפתיחה ב-29.5, "הערת שוליים" של יוסף סידר יהיה סרט הנעילה ב-2.6. ובין לבין יוקרנו ארבעה סרטים ישראליים עצמאיים בהקרנות חצות, ותיערך מחווה לקולנוע התיעודי של נורית אביב, שכצלמת עבדה עם אנייס ורדה ועמוס גיתאי וכיוצרת נמצאת על התפר שבין וידיאו ארט/סרטי גלריה ובין קולנוע תיעודי.

=====================

עדכונים אחרונים (בינתיים) ממסעות "כלבת" בטרייבקה: "הלוס אנג'לס טיימס" מציין את "כלבת" כאחד מחמשת הסרטים הכי טובים שהוצגו בטרייבקה. ושניים ממבקרי "Twitch" מסכמים את הפסטיבל ופשוט מהללים ל"כלבת" את הצורה. די מדהים לקרוא. שני הטקסטים האלה מעלים את השאלה האם אין איזשהו הסכם הפצה צפון-אמריקאי שמתבשל באופק כדי למנף את הבאז התקשורתי הזה? ובכן, אהרון קשלס בפייסבוק שלו רומז: "גם ל'כלבת' מגיעות חדשות טובות: כנראה, טפו-טפו, שאלו לא היו ארבע ההקרנות האחרונות של סרט האימה הישראלי בארה"ב". אני מנחש שזה אומר שיש מפיץ בתמונה.

מי שבטוח נמצא בתמונה זה רוברט דה נירו. הנה הפפושלסים מצולמים איתו:

דה נירו לא מודע למבול הישראלים שייפול עליו החודש. אחרי אנשי "כלבת", יגיעו אנשי התלמוד. אני מצפה לראות בשבוע הבא את דה-נירו, שיהיה יו"ר חבר השופטים מצולם גם עם יוסף סידר, שלמה בראבא וליאור אשכנזי.

סמנו ביומכם ומיצאו דרך להתפלח פנימה: ביום שני, 16.5, יגיעו האחים כהן לאודיטוריום סמולרש באוניברסיטת תל אביב ליום עיון של החוג לקולנוע העוסק ביצירתם. האחים כהן יקבלו ערב לפני כן את פרס דן דוד על תרומתם הקולנועית. כזכור, האחים כהן היו במאיי העשור שלי לפני שנה.

הכנס יתחיל ב-14:00 עם ברכות. ב-14:15 ירצה נחמן אינגבר על האחים כהן במשך חצי שעה. הו, לא הייתי רוצה לנסות לנתח את סרטיהם של האחים כהן בנוכחותם, הם פשוט יצחקקו על כל ניסיון לנתח את מבול הרמזים שהם ממטירים בכל סרט, בין השאר כדי לגרום לאנשים חכמים להזיע על סרטיהם יותר מדי מבלי להבין את הבדיחה הטמונה בהם. אז אני מקווה שאינגבר ירבה לדבר בסימני שאלה ולא בסימני קריאה כל עוד הם באולם ושומעים אותו. ב-14:45 יעלו האחים כהן עצמם לבמה לשיחה שתנהל אורלי לובין, בהשתתפות שמוליק דובדבני, דני לרנר, דאנה איבגי ורעיה מורג. וב-16:00 הם יענו לשאלות מהקהל, בהנחיית נסלי ברדה. הכינו שאלות מבריקות מראש, אנא. ואם יש לכם משהו שתמיד רציתם לשאול את האחים כהן ולא נראה לכם שתגיעו לכנס, אולי תכתבו אותן כאן בתגובות, ואשלח אותן למשתתפי הפאנל שאולי יסכימו לשאול בשמכם (אני מלמד בירושלים בימי שני ואני כרגע מחפש דרך להבריז מהעבודה כדי להגיע ליום העיון. אם אצליח למצוא תירוץ טוב, כך אעשה).

הכנס קיבל את הכותרת השנונה "לקבל את המיסתורין". זו גם היתה הכותרת לראיון של ה"לוס אנג'לס טיימס" עם האחים כהן לקראת "יהודי טוב", ואכן הגדרה מצוינת לתיאור כלל סרטיהם. המשפט מופיע ב"יהודי טוב" בסצינה הזאת.

ואגב, שמתם לב שאת משפטי המפתח בסרטים של האחים כהן תמיד יגידו דמויות המשנה הכי זניחות, ולא הדמויות הראשיות? ומה העניין הזה שאת הסרט הקודם פתח ציטוט של רש"י ואת סרטם האחרון פתח ציטוט ממשלי?

ואם כבר פוגשים אותם: את הסיפור על שיני הגוי, כבר שמעתם?

ועוד עניין עם האחים כהן. אחד הקוראים של "הניו יורק טיימס" שאל את מבקרי הקולנוע של העיתון למה השמיטו האחים כהן את החתול, הגנרל סטרלינג פרייס, מהעיבוד שלהם לרומן "אומץ אמיתי" של צ'רלס פורטיס? אז מבקרי ה"ניו יורק טיימס" הפנו את השאלה ישירות לג'ואל כהן עצמו שענה: "רצינו להכניס את דמות של הגנרל סטרלינג פרייס אבל הסרט הבא שלנו עוסק כולו בחתול. ברצינות". מה שמעלה את השאלה: מה סרטם הבא של האחים כהן?

אהרון קשלס חושף בדף הפייסבוק שלו שהפרסומת/תשדיר שירות הזה הוקרן לפני כל סרט בפסטיבל טרייבקה. מתי מישהו יעלה קמפיין דומה גם בארץ? אנשים המדברים בטלפונים בזמן סרט זה הדבר שהכי מוציא אותי מדעתי.

בשבת בערב, בשעה שהנשיא אובמה בוודאי כבר ידע על פעולת הקומנדו בפקיסטן לחיסול אוסמה בין-לאדן, התקיימה במלון הילטון בוושינגטון ארוחת הערב השנתית של תא כתבי הבית הלבן, ארוחה שבאופן מסורתי לא רק כוללת כוכבי קולנוע רבים, אלא תמיד מתחילה עם נאום קומי, בסגנון roast, של מי שנחשב על ידי הבית הלבן לבכיר הקומיקאים של אותה שנה. והשנה זהו סת מאיירס, הכותב הראשי של סאטרדיי נייט לייב ומגיש מהדורת החדשות של התוכנית. ככה זה נראה:

(תכננתי להעלות את זה רק מחר, מפאת – יו נואו – היום. אבל כותרות הבוקר איכשהו הופכות את זה לרלוונטי. ופאק איט, אפשר לצחוק).

ואז, 24 שעות אחר כך, זה:

למי, לכל הרוחות, יהיה זמן ללכת לראות 31 סרטים?! זה כל כך מייגע להגיד שוב: אבל משהו בתחרות הזאת עובד עם חצי מוח. אני פשוט לא מבין איך הם מצפים שזה יתנהל השנה. אני אמשיך להגיד את זה כי הרי בסוף זה יקרה: תחרות פרסי אופיר צריכה להתקיים רק בין סרטים שכבר הופצו בבתי הקולנוע. כשיש לחברי האקדמיה שנה שלמה לצפות בסרטים זה אחרת מלנסות לדחוס עכשיו הקרנות של 31 סרטים בחודשיים ואז להתחיל לשמוע תלונות על יוצרים שאיש לא הגיע להקרנות שלהם שטוענים שההצבעה מתקיימת מבלי שהמצביעים צפו בסרטים עצמם.

אבל הכותרת העיקרית לא קשורה בכלל לפרסי אופיר אלא לקולנוע הישראלי: 31 סרטים ישראליים חדשים! וואו. הפכנו לברזיל! טוב, בואו ננחש ששניים-שלושה מהם לא יהיו מוכנים בסוף, ועדיין 28-29 סרטים זה מספר עצום. קחו בחשבון שיש עוד סרטים שפשוט לא נרשמו. "ג'וי ובל", למשל. או "המשוטט". ויש עוד סרטים עצמאיים שראיתי לקראת פסטיבל קולנוע דרום שלא נמצאים ברשימה. כלומר, יש עוד.

הנה הסרטים. מי יזכה?

"אודם", יהונתן סגל (הוקרן בברלין)

"אוסטרליה שלי", עמי דרוזד

"אחותי היפה", מרקו כרמל

"אנחנו לא לבד", ליאור הרלב

"בוקר טוב אדון פידלמן", יוסי מדמוני (הוקרן בסאנדאנס)

"ברקיע החמישי", דינה צבי ריקליס

"ההתחלפות", ערן קולירין

"הנותנת", הגר בן אשר (יוקרן בקאן)

"הערת שוליים", יוסף סידר (יוקרן בקאן)

"הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן", אריק לובצקי

"השוטר", נדב לפיד

"התפרקות", נינה מנקס (מוקרן כעת בסינמטקים)

"חתולים על סירת פדלים", יובל מנדלסון ונדב הולנדר (יוקרן בפסטיבל קולנוע דרום)

"יותר איטי מלב", יוני זיכהולץ וינאי גוז

"כלבת", אהרון קשלס ונבות פפושדו (יצא למסכים)

"לא רואים עליך", מיכל אביעד (הוקרן בברלין)

"לאן נעלם משה איבגי", אבי מלכה

"מלח ים", איתי לב (הוקרן בפסטיבל ירושלים)

"ניקה", ארנון צדוק (הוקרן בפסטיבל חיפה)

"נמס בגשם", דורון ערן

"סלסה תל אביב", יוחנן ולר (יוקרן בפסטיבל הישראלי בניו יורק)

"עד סוף הקיץ", נועה אהרוני

"עוד אני הולך", יקי יושע (הוקרן בסינמטקים)

"עמק תפארת", הדר פרידליך

"פלייאוף", ערן ריקליס

"פלנטה אחרת", עידן זעירא (יוקרן בפסטיבל קולנוע דרום)

"רוק בקסבה", יריב הורוביץ

"רימון הזהב", דן תורג'מן

"רסיסים של אהבה", ניסים נוטריקה

"שקרים בז'", מאיה קניג

"2 בלילה", רועי ורנר (יוקרן בפסטיבל קולנוע דרום).

אני, למשל, חושב שזה ממש דפוק ש"ארץ בראשית" יתחרה בקטגורייה הדוקומנטרית, במקום שתהיה כבר קטגוריה מרוכזת אחת לכל הסרטים באורך מלא שהוקרנו מסחרית בבתי הקולנוע. אני חושב שהקטגוריה הראשית צריכה להיקרא "פרס הסרט הטוב ביותר" ושיכללו בה רק הסרטים מעל 70 דקות שהוקרנו בבתי הקולנוע. כולל סרטי תעודה. אתם יודעים, כמו שעושים … נו… בכל העולם!

ויש גם סיפור חביב למגזינים: ערן ריקליס יתחרה נגד אשתו, דינה צבי ריקליס. כמעט "אווטאר" נגד "מטען הכאב", לא?

(ברשותכם, אני מדחיק את ענייני היום. כבד עליי).