על "וביום השלישי" כתבתי די בהרחבה ביולי, אחרי שראיתי אותו בפסטיבל ירושלים. קראו שם. היו דברים שהערכתי בסרט, אבל באופן כללי חשבתי שהסרט הזה פשוט מבולגן ומפורק מדי בדי שאוכל ממש לתמוך בו. והוא מכיל את הסצינה שהכי שנאתי השנה בקולנוע: שרון אלכסנדר רוקד ומתפשט לצלילי מוזיקת טראנס. הסצינה הזאת ממש הביכה אותי.

 

בסוף השבוע הזה עולה "וביום השלישי" יחד עם "ז'ה טם איי לאב יו טרמינל", סרט שהוא נגטיב מוחלט: כולו שקט ונינוחות. נקטדות דמיון בין השניים: לא בטוח שכל מה שיוצרי הסרטים האלה רצו להשיג הם אכן הצליחו. אבל היומרה של "וביום השלישי", לטעמי, די הרגה אותו. הנה עיון בשניהם:

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 27.4.2011

 

שני סרטים ישראליים יוצאים באותו יום?! אם אתם רוצים עדות ליצר ההרס העצמי של הקולנוע הישראלי, תעדו ביומניכם את התאריך הזה – 28.4 – שבו שני סרטים, האחד גדול, השני קטן, נדחפים לאותו סוף שבוע ובעצם הורסים לשניהם את הסיכוי להצליח. כמו שאני רואה את זה, לסרטים ישראליים יש קהל פחות או יותר קבוע של כ-200,000 צופים שמחכים שיגיע סרט בוגר (אך משעשע ומרגש) שהם ילכו אליו. נדמה לי שאם הייתם שמים מצלמות בכניסה ל"סיפור גדול", "פעם הייתי", "נודל" ו"שבעה" ייתכן ותגלו שמדובר פחות או יותר באותם אנשים. כשסרט חורג מקו ה-200,000 כלפי מעלה זה סרט שהצליח לשבור את תקרת הזכוכית של הקהל המקורי ולהביא קהל שבדרך כלל לא רואה סרטים ישראליים, למשל בני נוער. אלא שמאז ספטמבר לא היה אף סרט ישראלי שהצליח להביא מספרים גדולים של צופים. האם "וביום השלישי" או "ז'ה טם איי לאב יו טרמינל" יצליחו בכך? מסופקני. ואם אתם עוצרים כאן לרגע כדי להחליט איזה סרט ישראלי אחד ויחיד לראות בסוף שבוע, הגעתם למקום הנכון. ובכן, בדו קרב בין "וביום השלישי" ובין ז'ה טם איי לאב יו" אני בוחר ב"ז'ה טם". תכף יהיו גם נימוקים.

 

"וביום השלישי", סרט הבכורה של משה איבגי כבמאי קולנוע, הוא סרט גדול מידות (יחסית), מושקע, לילי, אפוקליפטי ועם מספר רב של דמויות. "ז'ה איי לאב יו" הוא חלק ממגמה הולכת וגוברת של הקולנוע הישראלי, לצאת ולצלם מיד ומהר, בלי לחכות לקרנות. ואכן, הסרט עוסק בשני אנשים שהולכים ומדברים על החיים. סרט קטנטן. שניהם לא מושלמים, אבל "ז'ה טם" לפחות ממוקד יותר. הנה הרחבה על הסרטים.

 

"וביום השלישי". אני מודה: חיבבתי לא מעט מהסרטים הישראליים שראיתי בשנה האחרונה. התפעלתי מהם, התרגשתי מהם. אבל בתוך כל זה, היה סרט אחד שממש לא הצלחתי לתחבר אליו – או אפילו סתם לחבב אותו – וזהו הסרט הזה. איזה ברדק עצום של דמויות, עלילות משנה ובנייה לעבר קתרזיס שלא מגיע. והעניין הוא שיש לסרט הזה כמה וכמה מעלות ורגעים יפים שרק חושפים איזה פוטנציאל היה לסרט, אם רק היה – נו – אחרת.

 

הסרט עוקב אחר שלוש דמויות נשיות במצוקה ושוזר בין עלילותיהן במשך שלושה ימים. נקודות זכות? ובכן הנערה גל סלומון, המגלמת את אחת הדמויות הצעירות בסרט, די הדהימה אותי בהופעה מרשימה. וגם כמה וכמה מהשוטים שאיבגי עיצב עם הצלם שלו יורם מילוא, מצליחים להיות ארוכים ומפותלים ולעיתים מפתיעים לטובה.

 

אבל מה קורה בסרט הזה? יש בו שלוש נשים (ונערה) שמגלות שהחיים חרא, בייחוד לנשים, ושכל הגברים יאנסו אותם, יגנבו מהם, יתקפו אותם, יעשקו מהן והגיע העת להשיב מלחמה. אבל מה קורה ברקע? שימו לב למה שקורה ברקע העלילות העיקריות? אנשים נראים לחוצים, מבוהלים, לפתע הם נראים עם מסכות חדר ניתוח, ולבסוף… נראה כאילו היתה לסרט איזו עלילת משנה שעסקה באיזושהי קטסטרופה מתקרבת ושכנראה הוסרה אבל שרמזים לה נותרו ברקע ום רק חושפים עד כמה פרום הסרט, שנראה כמו רעיון אמביציוזי מאוד שמעולם לא הבשיל. אותה קטסטרופה לא ברורה שאמורה לגמד את מצוקות האנשים הקטנים, מעניקה לסרט את את הרובד התנ"כי שלו, שנגזר גם משם הסרט. כאילו הסרט מציג את הימים האחרונים של סדום בת ימינו. רעיון יפה, אבל האם הוא רק בראשי? כי הסרט נותר עמום לגבי מה בדיוק קורה בו.

 

וכך, אל מול הופעות נאות של כמה מהשחקניות – עלית קרייז מרשימה, הילה פלדמן (בעירום מלא) מרשימה אף היא – ניצבות גם כמה סצינות מביכות למדי, בעיקר של הדמות שמגלם שרון אלכסנדר שלא ברור מה קורה שם איתו. הסרט הזה – למרות סיום מפתיע שמצליח להיות אפקטיבי למדי – הוא בלאגן עצום של שאפתנות שיצאה משליטה.

 

"ז'ה טם איי לאב יו טרמינל". סרטו העלילתי הראשון של דני מנקין (האיש מאחורי הסרטים התיעודיים "18 קילו של אהבה" וכעת "הדולפין") שבה את ליבי כמעט מיד מראשיתו. לפני כמה שנים עלה בראשי רעיון לכתוב סרט שלם המתרחש במשך כמה שעות בשדה תעופה, בעת ששתי דמויות ממתינות שם לטיסות ההמשך שלהן הביתה. בשש או שמונה שעות ההמתנה שלהם השניים עוברים מערכת יחסים שנראית כאילו היא ממצה חיים שלמים של זוגיות. ואז כל אחד ממשיך לטיסה שלו, כאילו הוא עבר חיים מלאים שטענו אותו להמשך חייו העצמאיים. אפילו היה לי שם: "המראות ונחיתות". באנגלית זה נשמע קצת יותר טוב. יש לי אפילו איזשהו סנופסיס שכתבתי ושחשבתי שיום אחד אעשה עם זה משהו. ובכן, דני מנקין פחות או יותר הקדים אותי ויצר סרט חינני להפליא שיוצא בדיוק מאותה נקודת מוצא: מוקי מגלם מוזיקאי חסר החלטיות שמחליט להפתיע את חברתו לשעבר בהצעת נישואים שאולי תשיב אותו אליה, ולשם כך הוא עולה על מטוס באופן ספונטני כדי לטוס אליה לניו יורק. על המטוס הוא פוגש נערה בריטית, ובפראג הם צריכים לחכות לטיסות ההמשך שלהם. אז הם מסתובבים כל הלילה בעיר ומדברים, ומתקרבים, ומתלבטים. ריצ'רד לינקלייטר עשה עם אותו רעיון את "לפני השקיעה הזריחה" שלו, שסרטו של מנקין מזכיר אותו למדי, לפחות בפורמט, אם לא בתוכן או בסגנון. ארז תדמור וגיא נתיב ביימו עם אותו רעיון את "זרים" (שלקח סיטואציה דומה אבל הפך אותה למלודרמה פוליטית), ויש בסרט גם משהו מ"פעם אחת", בפשטות הקולנועית הקאמרית והמוזיקלית.

 

מנקין גייס לעזרתו צוות מכובד למדי של תומכי תוכן מאחורי הקלעים: אשכול נבו אחראי על הקריינות, ואילן הייטנר, חגי לפיד ואלון בנארי סייעו בכתיבה. והזיווג של מוקי עם השחקנית נרונה קפלן עובד היטב. אלא שבאופן מפתיע למדי גם כשהשאפתנות באה במנות קטנטנות, גם כאן לא תמיד הכל עובד. "ז'ה טם" הוא סרט עמוס פוטנציאל, עם כמה רגעים מקסימים, אבל עם כמה החמצות. כך, למשל, נדמה שבמקום התקרבות הדדית איטית הבחורה דווקא יוזמת את הקשר מלכתחילה, אולי כי להבדיל ממנו היא אוהבת לבחוש בחיים של אחרים. אבל זה מותיר את הצמד פחות או יותר במצב די סטטי, שמוציא אותם מהסרט כשהם במצב די זהה לזה שבו הם היו בפתיחתו, שזו החמצה כי סרט כזה היה יכול להראות יפה התפתחות של שני אנשים בפרק זמן קצרצר, להיות מטאפורה לחיים שלמים. וגם חלק מהסצינות פחות טובות מאחרות או שחוזרות זו על זו. גם לגבי הקריינות אני לא יכול שלא לתהות עד כמה היא חיונית. וכן, עם כל האנשים השנונים שעבדו על הסרט איכשהו ציפיתי שהוא יהיה קצת משויף וחד יותר בדיאלוגים שלו.

 

אבל אל מול מגרעות נקודתיות נמצא סרט שיש בו גם תום וגם רעננות, ושהוא מייצג ראשון לגל הצעיר והאלטרנטיבי שעומד לשטוף את הקולנוע הישראלי, של סרטים אינטימיים, זוגיים, קטנים, אישיים, שהם ההפך המוחלט מהרצון לייצר נראטיבים עצומי מימדים כמו "וביום השלישי". ולכן "ז'ה טם איי לאב יו טרמינל" (על שם שירו של מאיר אריאל שמתנגן בסרט) הוא הסרט שאם אתם סקרנים לגבי סרטים ישראליים כדאי לכם לתמוך בו. הוא הקטן והעצמאי, מול סרט גדול וממוסד יותר, אבל זה שיש בו נשמה גדולה יותר.

או בוי. זה מסקרן אותי. האם מישהו בצוות של "רובוטריקים" הלך וישב והפעיל את המוח בחיפוש אחר אפשרויות לעשות הסרט השלישי קצת יותר מעניין מהסרט הקודם? כי הטריילר הזה, שיצא ממש עכשיו, מצליח לגרות את בלוטות ההרס שבי. קודם כל, האם קיץ 2011 חוגג 50 שנה לנשיאותו של ג'ון קנדי על ידי עיון קונספירטיבי מחודש במורשתו? על פ הטריילר שלו "X מן: ההתחלה" מכניס בדיעבד מוטנטים בעלי כוחות על לתוך משבר הטילים עם קובה. ועכשיו "רובוטריקים 3 " מכניס חיזרים ורובוטים לתוך מירוץ החלל. ונראה שמייקל ביי לוקח את המיטב של ספילברג, המפיק שלו, מהעשור האחרון ומגביר את הווליום ל-11. חיזרים/רובוטים שצצים מהאדמה ומתחילים להחריב את כדור הארץ כמו ב"מלחמת העולמות". גורד שחקים שמתקפל לשניים כמו ב"AI". ובאופן כללי, שיקגו די הופכת לאבק ב-2:28 דקות האלה בלבד.

 

 

דורון פישלר מ"עין הדג" בדק ומצא לפני שבוע שגם "תור" וגם "שודדי הקריביים: זרמים זרים" יוצגו בישראל רק בגרסאות תלת מימד. פישלר – ולא מעט מגולשי "עין הדג" – מוחים נגד המדיניות ההולכת והנפוצה יותר ויותר של המפיצים בארץ להפיץ סרטים אך ורק בתלת מימד. באופן כללי, פישלר ושות' צודקים. אבל הייתי רוצה גם להציג עמדה אחרת, חלופית, לכל הדיון הזה. אנסה להראות למה בכל קדחת התלת מימד הזאת יש גם רגע עם פוטנציאל עצום דווקא למצב הקולנוע הלא ממש משמח כאן בישראל.

 

פישלר דורש מהמפיצים שני דברים שונים, כל אחד מהם מוצדק בפני עצמו: האחד, שייתנו לצופים זכות בחירה בין גרסאות תלת מימד ובין גרסאות תלת מימד. רבים, הוא כותב, לא סובלים הקרנות תלת מימד. עסקנו בכך לא מעט גם כאן בבלוג, אנשים שהקרנות תלת מימד עושות להם כאבי ראש, אחרים שיש להם בעיות ראייה שבכלל לא יכולים לראות תלת מימד. השני: אם אין זכות בחירה, אל תקראו לזה "שירות פרימיום" ותגבו מחיר גבוה יותר. אם תלת מימד הוא הסטנדרט, תגבו עליו מחיר סטנדרט, וזה כרגע 37 שקל (לעומת 45 שקל לתלת מימד).

 

תחילה אני חייב לחזק את ידי פישלר/עין הדג, על כך שהוא ממשיך לשאת את דגל המאבק. בכל הקשור לקולנוע, ישראל איננה דמוקרטיה. אנחנו חיים בדיקטטורה. זכות הבחירה של הצופים בארץ נורא מצומצמת. בעיקר בכל מה שקשור לרפרטואר הסרטים. היעדר התחרות בעניין הפצות סרטים גורם לזה שכמות עצומה של סרטים פשוט נגנזים בארץ, וכל פעם בתירוץ אחר, וכל פעם בלי שיש מישהו שבאמת קם ולוקח על זה אחריות.

 

אבל בנושא בתי הקולנוע המצב בארץ השתפר באופן אדיר מאז שאני התחלתי לכתוב על קולנוע ומאז ש"עין הדג" הושק. לפני כעשר שנים, למשל, הטריף העניין שכשאתם הולכים לסרט אין לכם מושג מראש באיזה אולם הוא יוקרן. האם באולם גדול המשובח עם הסאונד הדיגיטלי, או באולם הקטן המחורבן עם הסאונד האנלוגי והרמקולים החורקים. כיום, כל (טוב, רוב) האולמות מצוינים, ושירות מכירת הכרטיסים האינטרנטי מעדכן אותנו באיזה אולם משובץ כל הסרט. אבל האם זה אומר שהמפיצים/בעלי בתי הקולנוע עברו להתנהלות בשקיפות? בכלל לא. עכשיו, למשל, מטריף אותי שאני לא יודע מראש האם אני נכנס לסרט בהקרנת פילם או הקרנה דיגיטלית. אם הייתה ניתנת לי הבחירה, הייתי מעדיף כעת לראות סרטים רק בהקרנות דיגיטליות (תכף אסביר למה). לכן, אגב, אני אוהב ללכת לאולם 4 ברב חן דיזנגוף, שם אין בכלל מקרנת פילם, אז ברור שההקרנה תהיה דיגיטלית.

 

אז אני תומך במאבקו של פישלר שמצר על כך שזכות הבחירה – במקרה הזה, לבחור בין הקרנת תלת מימד והקרנת דו מימד – ניטלה מהצופים. מצד שני, יש כאן גם לא מעט היתממות. פישלר ושות' רואים לאן נושבת הרוח: הוליווד ובעקבותיה בעלי בתי הקולנוע בכל העולם רוצים כמה שיותר תלת מימד. הסיבה לכך כלכלית לחלוטין: ההוצאות על הקרנות התלת מימד קטנות בהרבה מההוצאות על הקרנות דו מימד (הייתי שמח, אגב, לדעת בכמה); ההכנסות גדולות יותר בגלל מחירי הכרטיסים הגבוהים; תלת מימד הוא גם הדבר שדי הביס את הפיראטים (תורידו פעם בטורנט סרט תלת מימד שצולם בתוך אולם קולנוע ותינו שז בעצם שיטת קידוד והצפנה ולא ממש אפקט אסתטי/דרמטי. אם כי, אני לא מבין איך זה שאף אחד עוד לא צילם את הסרט ממושבו מבעד לעדשה אחת של משקפי התלת מימד. זה לא יהפוךאת הסרט לתלת מימדי בצפייה בבית, אבל לפחות לא תצולם תמונה כפולה); ולבסוף: כי יש לזה ביקוש. הקהל הצעיר (אני רואה אותו במו עיניי) מעדיף תלת מימד. הם מתים על הגימיק הזה. זה המקום בו הפעילות של "עין הדג" דווקא יכולה להיות יעילה: אם הם ייצרו איזושהי תגובת נגד שתהיה לה השלכות כלכליות, אולי זה יזיז משהו.

 

אבל עכשיו הצד השני: אני דווקא מחבב את התלת מימד. ולאו דווקא בגלל התלת מימד. היו כמה רגעים מאוד מתוקים של תלת מימד בקולנוע בשנה ומשהו האחרונות. "הדרקון הראשון שלי" ו"גנוב על הירח", למשל, עשו שימוש מקסים בתלת מימד. אבל על פי רוב התלת מימד עצמו די מיותר. למשל ב"ת'ור". סרט ממש חמוד, אבל אין שום ערך לתלת מימד בו. (אבל לי זה לא הפריע).

 

אני מודע לכך שזה תהליך שנמצא עדיין בשלב הראשוני והחורק שלו, ושכל הבעיות שלנו עם התלת מימד יפתרו בשנתיים הקרובות באחת משתי דרכים: או שהתלת מימד יעלם מהעולם וייחשב (שוב) כגימיק זניח שנכשל; או שכל הבעיות הבראשיתיות ייפתרו וזה באמת יהפוך לסטנדרט. הבעיה הכי חמורה בתלת מימד היא שעדשות הפולרייזר במשקפיים נורא מכהות את התמונה. זה ממש מבאס. מצד שני, אני די בטוח שתוך כמה חודשים זה ייפתר.

 

אז למה אני בעד? שתי סיבות: איכות ורפרטואר.

 

איכות: המצב כרגע הוא כזה שהקרנות הםילם בארץ הפכו בלתי נסבלות לצפייה. אני לא יודע מאיפה המפיצים מביאים את עותקי הפילם שלהם, אבל עותקי הפילם שאני רואה בארץ פשוט איומים, דהויים, נטולי צבע, ומוקרנים ממקרנות 35 מ"מ שכנראה כבר הפסיקו לתחזק, וכמעט תמיד עם פוקוס בעייתי או עם פריים חתוך. לעומת זאת, הקרנות הדיגיטליות תמיד עם צבעים רוויים ונעימים ואיכות תמונה קריספית ומדויקת. ובזכות העובדה שהציוד עדיין חדש גם עוצמת האור במנורות עדיין חזקה. בהקרנה דיגיטלית שאינה תלת מימדית אני מתענג על הבהירות והחדות של התמונה. ואגב, גם איכות הסאונד בהקרנות הדיגיטליות טובה יותר. ואני יודע שהקרנות תלת מימד הן תמיד הקרנות דיגיטליות. אז אני יודע שמבחינה איכות תמונה, אני אהנה.

 

רפרטואר: אם מישהו יודע כמה עולה להביא עותק דיגיטלי תלת מימדי ארצה (הארד דסק מקודד במזוודה מאובטחת) מול הבאת עותקי 35 מ"מ (רכישת העותקים ושינועם), אשמח לדעת. אבל כנראה שההפרש הוא כזה שמאפשר למפיצים להמר באופן נועז יותר על סרטים שאני לא בטוח שהיו מגיעים ארצה אם לא היו בתלת מימד. אני די משוכנע ש"פיראנה", "ג'ק-אס", "סנקטום" ו"נומיאו ויוליה" לא היו מגיעים להקרנות בארץ בכלל אם הם לא היו בתלת מימד. יודעים מה, אפילו על "ת'ור" אני לא בטוח. יתכן ויש כאן איזושהי התנהלות בין המפיצים בארת ובין האולפנים בחו"ל (אולי הם פשוט מכריחים אותם להפיץ כל סרט בתלת מימד), אבל אני גם בטוח שהמתמטיקה של ההפצה השתנתה לחלוטין. אם עד לפני שנה מפיץ היה צריך לפחות 40-50 אלף צופים כדי לצאת מאוזן מסרט בהפצה רחבה, סרט בתלת מימד זקוק לכמות קטנה באופן משמעותי של כרטיסים כדי להתאזן. שוב, המספרים בארץ הם סוד צבאי, אבל אני די משוכנע ש"פיראנה" ו"ג'ק אס" עשו כאן כסף, גם עם 30-20 אלף צופים בלבד לכל אחד מהם.

 

וזה מחלחל לכולם. קולנוע לב, למשל, הפך גם הוא לג'אנקי של תלת מימד. "סנקטום" ו"נומיאו ויוליה" הם שלהם. ואני יכול להמר די בבטחה שהם יביאו גם את סרטי התעודה התלת מימדיים של וים ונדרס ושל ורנר הרצוג מיד אחרי פסטיבל ירושלים (לגבי ונדרס אני למעשה די משוכנע, לגבי הרצוג פחות). בלי התלת מימד אין סיכוי בחיים שסרט תיעודי על פינה באוש מאת וים ונדרס היה מגיע להקרנות מסחריות בארץ.

 

אמרו מעתה: התלת מימד מציל את הקולנוע בישראל. לא רק לסרטי ילדים וסרטי ג'אנק וקומיקס, אלא גם לסרטי איכות.

סרטו הראשון של משה איבגי כבמאי, "וביום השלישי", יוצא מחר לבתי הקולנוע בארץ, ויש בסרט משהו שמעניין אותי. כמו, למשל, מה בעצם קורה בו? לקראת סוף הסרט די ברור שהעלילה מתחילה להתקדם לכיוון איזשהו סוג של אפוקליפסה, אבל היא לא מוסברת כלל. רק מתרחשת ברקע. אני, אחרי הצפייה בסרט בפסטיבל ירושלים, תהיתי האם היתה שם עלילת משנה שלמה שירדה בעריכה, אבל שאי אפשר היה להעלים אותה מהחומר המצולם כהתרחשות רקע. אם תראו את הסרט תבחינו שמשלב מסוים כל הסטטיסטים ברקע מסתובבים עם מסכות רופאים, ויש תחושה גוברת של בהלה. ואני פשוט לא מצליח להבין מה קורה כאן? האם זו איזו תחבולה מתוחכמת של העברת סיפור עקיף מבלי להכביר מילים ומעשים, או באמת זכר לעניין גדול יותר שפשוט לא הגיע אל המסך?

 

תחושת ה"משהו גדול הולך לקרות" מתעצמת כשמתבוננים בשם הסרט. "וביום השלישי". זה לבדו סוג של רמז הסופר לאחור לקראת מה שיקרה אחרי שלושה ימי עלילה. האם אנחנו עוקבים אחר תושבי סדום ועמורה התל אביבית. ואם כן, האם אלה המלאכים, הצדיקים או תושבי סדום שגורלם נחרץ?

 

ובוודאי שהשם "וביום השלישי" נשמע מאוד תנ"כי. אבל מאיפה? ובכן, הלכתי ובדקתי. הצירוף "ביום השלישי" מופיע בתנ"ך 25 פעם. מתוכם 14 פעמים בתורה (אחת מהם בפרשת קדושים שנקרא בשבת, כך שכל מי שיילך בשבת לבית הכנסת ירגיש שעושים לו פרומו לסרט חדש באמצע קריאת התורה), ועוד 10 פעמים בנביאים ועוד פעם אחד בכתובים, במגילת אסתר. אבל הצירוף "וביום השלישי" מופיע על פי החיפוש שלי רק פעם אחת, ודווקא ברגע לא כל כך דרמטי בספר במדבר, פרק כ"ט, פסוק כ', כהוראה לסדר הקרבת קורבנות.

 

אבל שאר הפעמים, אכן מובילים לקראת אירוע משמעותי למדי שייקרה ביום השלישי. בבראשית כ"ב, ד', אברהם רואה את הר המוריה שם הוא אמור לעקוד את בנו יצחק, אחרי שלושה ימי הליכה ("בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק").  בברשית ל"א, כ"ב, מגלה לבן, באיחור של שלושה ימים, שיעקב ברח (" וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בָרַח יַעֲקֹב"). ותראו מה עשו שמעון ולוי, בניו של יעקב, אחים של דינה, ביום השלישי: "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר" (בראשית ל"ד, כ"ה). בבראשית מ' ומ"ב מסופר על המשתה של פרעה שבו מתגשמות נבואותיו של יוסף לשר המשקים.

 

אבל היום השלישי הכי דרמטי נמצא בספר שמות. שלושת ימי ההכנה לפני מתן תורה: "וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יֵרֵד יְהוָה לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי". ואז: " וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה" (שמות י"ט, י"ד-ט"ז). קולות וברקים ושופר? מתחיל להישמע יותר כמו סרטו של איבגי.

 

כזכור, אני משתוקק למצוא עוד נוכחות של התנ"ך בקולנוע הישראלי. פשוט הדבר: אם פול תומס אנדרסון יכול לעשות סרט כמו "מגנוליה" שבבסיסו רמיזות מספר שמות ומכות מצרים שמנבאות את מה שעתיד לבוא, למה שבישראל לא ישתמשו יוצרים בטקסט שנכתב ממש כאן וממש בשפה הזאת להשראתם. אז הנה, נדמה לי שאיבגי הלך בדרכו של אנדרסון ומנסה לתת רמיזות תנ"כיות לעלילת סרטו. אלא שבמקרה הזה חסר לי פירוש רש"י לסרט כדי להבין למה הוא בעצם התכוון.

זה ממש מצחיק! "דה אוניון" מציגים ראיון עם התסריטאי של "מהיר ועצבני 5", ילד בן 5 שעבד יום שלם על התסריט, אחרי שכבר כתב לפני כן את התסריטים לכל סרטי "מהיר ועצבני" וגם ל"מבוקש". "דה אוניון" גם חושפים דפים מקוריים מהתסריט של הסרט. (אני לא יכול לאמבד. לכו בעקבות הלינק).

 

למען הבהר, כי מתברר שלא כולם קלטו את הבדיחה: "דה אוניון" הוא אתר סאטירי (חשוב לזכור כדי לא לקחת משם אייטמים לעיתונים ולפרסם אותם כאילו הם אמיתיים), ולמרות שלאחד התסריטאים של "מהיר ועצבני 5" אכן קוראים כריס מורגן, הוא לא ילד בן 5. זו בדיחה.

 

====================

 

ג'פרי וולס צפה בבלו ריי של "כל אנשי הנשיא" והבחין שהצבעוניות של הסרט עזה ורוויה יותר ממה שהוא זוכר. אז הוא הרים טלפון לגורדון וויליס, צלם הסרט (ושל "הסנדק" ושל "אנני הול"), ושמע ממנו סדרה של גידופים כלפי מחלקת הווידיאו של וורנר שלא הרימה אפילו טלפון כדי לשאול אותו, ואת כל השיקום של עותק הבלו ריי הם עשו על דעת עצמם. "כל מה שהם היו צריכים לעשות זה לצפות בדי.וי.די. זו הגרסה הכי מדויקת של הסרט", הוא אמר לו.

 

====================

 

Something's going on in Israel, כתבו ב"twitch", האתר מתמחה בסרטי אימה וז'אנר. מאז תחילת השנה הם הקדישו כבר ארבעה פוסטים לכך שפתאום צצים יותר ויותר סרטי אימה תוצרת ישראל. בינואר הם כתבו על סרט האימה "עולם אחר". במרץ הם כתבו על דרמת זומבים בשם "מורעלים", שביים דוד לובצקי (חיילים הופכים לזומבים בליל הסדר בבסיס, נשמע לי כמו טייק-אוף על "האח של דריקס"). ובשבוע האחרון הם גם כתבו על "כלבת", וגם על סרט הסטודנטים שביים דן סחר. סחר כבר זכה לשבחים ב"Twitch" על סרטו הקצר "כשיהיה דומם". עכשיו הוא מביא דרמה ארוכה יותר, סרט גמר, שיוקרן בפסטיבל קולנוע דרום בסוף מאי. הסרט נקרא "אוברטורה". שוב, זומבים.

 

====================

 

 

רשמו לפניכם: טקס האוסקר הבא נקבע לתאריך 26 בפברואר 2012. המועמדויות יוכרזו ב-24 בינואר 2012.

הביסטי בויז מציינים 25 שנים לתקליט הבכורה שלהם "Licence To Ill" עם סרט קצר, שטותי ומאולתר למדי בן 30 דקות, שאמור להיות המשך ישיר לקליפ ההוא של "Fight for Your Right" מ-1986, ובו הביסטי בויז מאז פוגשים את הביסטי בויז מהעתיד, כלומר מהיום, והמפגש ביניהם הופך ל-pissing contest. לא בלשון השאלה. אלה המשתתפים: אלייז'ה ווד, סת רוגן, דני מקברייד, סוזן סרנדון, וויל ארנט, אדם סקוט, רשידה ג'ונס, ריין ווילסון, טד דנסון, מרי סטינברג'ן, אליסיה סילברסטון, שאנין סוסמון, מייק מילס, רומן קופולה, ג'ודי היל, מילו ונטימיליה, לורה דרן, ג'ייסון שוורצמן, סטיב בושמי, איימי פולר, קירסטן דאנסט, מאיה רודולף, קלואי סביני, דיוויד קרוס, וויל פארל, ג'ק בלאק, ג'ון סי ריילי ומכונית דלוריאן. הביסטי בויז עצמם מופיעים כשוטרים בסוף.

 

את הסרט הפיק, כתב וביים אדם יאוך, שנהיה בינתיים מפיק ומפיץ (חברת אוסילוסקופ שחתומה על הסרט שייכת לו, והוא הפיץ, בין השאר, את "שתיקת הארכיון" של יעל חרסונסקי באמריקה). הסרט הופץ ביו-טיוב בשבוע שעבר, אבל רק ביומיים האחרונים הוא זמין לצפייה גם מחוץ לאמריקה. הנה, מחווה לביסטי בויז שנראית כמו שילוב בין מערכון של סארטדיי נייט לייב וסרט בהפקת ג'אד אפטאו:

 

 

 

(ויה הטוויטר של גיא חג'ג', שגם מפנה להאזנה לאלבום החדש של הביסטי בויז)

"סופר 8". למרות שמו, אין כאן גיבורי-על וזה לא סרט המשך שמיני

 

 

קוראיי הקבועים כבר מכירים את השעשוע שאני מוצא בהימורי וניחושי קולנוע. בתחילת השנה זה עם האוסקרים, באמצע השנה זה עם הקופות. הסיבה לכך, אגב, חיצונית לחלוטין לקולנוע: בחגים כל מי שעובד בעיתונות הדפוס נדרש לנפק מדורים בדד-ליינים בלתי אפשריים, לעיתים שני מדורים תוך ימים בודדים, ולרוב שבועות רבים לפני שהגיליון מגיע לדוכנים. כך שצריך להכין חומרים שהם לאו דווקא אקטואליים שאפשר לסגור מראש. לשמחתי, מה שהתחיל כצורך טכני של מחויבות לדד-ליין הפך לאחד התחביבים שהכי משעשעים אותי בשגרת השנה. ולהפתעתי המכופלת, יוצא שההימורים שלי לגבי קופות הקיץ לא רעים בכלל. כלומר, אני לפחות קולנוע בעקביות לזהותו של הסרט שיהיה הכי קופתי באותו קיץ. המשך רשימה פחות מרשימה. כך זה נראה בשנים קודמות: קיץ 2007. קיץ 2008. קיץ 2009. קיץ 2010.

 

האם גם השנה אצליח לקלוע למשהו? מה דעתכם? ומה הימוריכם? הוסיפו בתגובות. הנה הניחושים והנימוקים שלי:

 

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 20.4.2011

 

 

גם זו כבר מעין מסורת עבורי. בפברואר אני מהמר על האוסקרים, באפריל אני מהמר על הסרטים הקופתיים של הקיץ בהוליווד. למה? ובכן, כי להפתעתי מאז שהתחלתי לעשות את זה ב-2007 התברר שההימורים שלי לא רעים בכלל. לפחות בהימור על מי יהיה הסרט הכי קופתי של הקיץ. למשל, המגזין "אנטרטיינמנט וויקלי", ה"פנאי פלוס" של אמריקה, הימר ב-2008 ש"אינדיאנה ג'ונס" הרביעי יהיה הסרט הקופתי של הקיץ, ואילו אני ב"פנאי פלוס" – ה"אנטרטיינמנט וויקלי" של ישראל – הימרתי ש"האביר האפל" ינצח. מי צדק? אני. ובשנה שעברה, רבים הימרו ש"איירון מן 2 " יהיה אלוף הקופות. אני הימרתי על "צעצוע של סיפור 3 " – כשרבים טענו שאין סיכוי שסרט אנימציה יהיה במקום הראשון. ומי צדק? אני.

 

עד כאן פינת הגאוותנות של השבוע, שנועדה להסתיר באחיזת עיניים מלהטטת גם את הכמות הלא-קטנה של הימורי שווא וסרק שהימרתי במקביל, ובהם הימרתי על סרטים שיהיו להיטים, כשלבסוף הם התרסקו לגמרי. למשל, "סקס והעיר הגדולה 2 ".

 

תשאלו: למה? למה בכלל להמר על שוברי קופות באמריקה? ובכן, יש לכך שתי תשובות. האחת: פסח. המדור הזה נכתב שבועיים לפני פרסומו ולכן זו דרך מסורתית יפה לפילר, שמקבל את פני עונת סרטי הקיץ שנפתחת בסוף אפריל. השנייה: זה תרגיל בלהיכנס לראש של הקהל. או לשוטט על הקו שבין ראשם של ראשי האולפנים ובין ראש הקהל.

 

בואו נחשוב רגע: איך נוצר להיט? זה מתחיל באולפן. האולפנים ההוליוודיים הולכים כעת על בטוח. אם סרט כלשהו הכניס יותר מ-200 מיליון דולר אתם יכולים להיות בטוחים שייעשה לו סרט המשך. ואכן, הסרטים הכי קופתיים של העשור האחרון היו סרטי המשך. הקהל אכן רוצה עוד ממה שהוא כבר קיבל ומכיר. זה גם נובע מזה שעל סרטי ההמשך האולפן מוכן להשקיע סכום כסף גדול יותר, וכך סרטי ההמשך למעשה מושקעים יותר מסרטי המקור.

 

ואם לא סרטי המשך, לפחות שיהיה מותג מוכר. עיבוד לסדרת טלוויזיה, למשל. או משחק מחשב. אבל זה לא ממש עבד בשנה שעברה. מה כן עובד? עיבוד לקומיקס. גם מותג מוכר, וגם פוטנציאל לשפע סרטי המשך. במילים אחרות: כדי לנחש אילו סרטים יצליחו הקיץ באמריקה צריך קודם כל להסתכל על סרטי ההמשך ועל סרטי גיבורי העל.

 

אבל אם הצלחות קודמות ומותגים מוכרים ותקציב נדיב הם כל מה שצריך כדי ליצור שובר קופות, אין כאן שום הימור. לכאן נכנסים שני פקטורים נוספים: אחד הוא הקהל, השני הוא הסרט. האם הקהל בכלל רוצה את הסרט הזה, האם יש לו חשק אליו? ויותר חשוב: האם הוא סומך על כך שיש סיכוי שהסרט יהיה טוב? ולא פחות חשוב: האם הסרט יהיה טוב? זו נקודה שלא תמיד מדברים עליה כשעוסקים בנתוני קופות, אבל אני מאמין שהקהל אינו טיפש, וסרטים גרועים (לרוב) לא זוכים להצלחה, כי הקהל מזהה שהם איומים ומתרחק מהם. נכון, יש יוצאי דופן. ונכון, המושג "טוב" בעונת הקיץ מאוד יחסי. נגדיר "טוב" כ"סרט שנותן לקהל את מה שהוא רוצה, ועושה את זה בצורה מכובדת".

 

ועכשיו מולנו תפריט סרטי הקיץ שיעלה בין 28 באפריל ל-1 בספטמבר באמריקה (וכמעט במקביל גם בישראל), ומסקרן לתהות: האם הקהל יאכל את זה? מהצד של סרטי ההמשך, השנה צפויים לנו סרטי המשך לכמה להיטי ענק עצומים. מצד שני, יש תחושה (ואולי היא פרטית שלי) שאף אחד לא באמת מחכה להם. האם "שודדי קריביים" הרביעי ו"רובוטריקים" השלישי יביאו מאות מיליוני צופים לאולמות, אחרי שהסרטים הקודמים בסדרה לא נחשבו למוצלחים במיוחד גם כשמקטינים ציפיות? האם הקהל יסלח להם? ומצד שני, הסרטים הקודמים היו לא טובים, אבל עדיין מאוד מצליחים. אז אולי הוליווד פשוט למדה איך לשווק לקהל מראית עין של שובר קופות גם כשהקהל יודע שעובדים עליו (אנחנו בארץ לא מכירים את זה, אבל אם תגיעו לעיר גדולה בארצות הברית בימי הקיץ תראו איך שוטפים את מוחם של בני הנוער בפרסומי ענק שישכנעו אותם לרוץ בסוף השבוע לסרט החדש שיוצא לקופות, קצת כמו החלילן מהמלין).

 

מהסיבה הזאת, נדמה לי שהקיץ הזה יעשה המון כותרות על שבירת שיאים. לא אתפלא אם במהלך מאי עד יולי יישבר כמה וכמה פעמים השיא לסוף השבוע הבכורה הכי טוב. כמה מהסרטים שייצאו השנה אכן יגרמו לבני 13 לרייר. אבל בני 13 לבדם לא יכולים להפוך סרט לשובר קופות של 300 מיליון דולר. צריך גם את ההורים. וצריך גם שבני ה-13 ירצו לראות את הסרט פעם שניה מרוב התלהבות.

 

אז כשיגיע 1 בספטמבר ועונת הקיץ תגיע לסיומה, מי יהיה האלוף? הנה ההימורים שלי:

 

 

1. "הארי פוטר ואוצרות המוות, חלק ב'"

תאריך יציאה בישראל: 14.7

תלת מימד? כן.

כמה כסף? 350 מיליון דולר

 

שבעה סרטי הארי פוטר יצאו עד כה, מאז 2001, כולם הכניסו בין 250 ל-317 מיליון דולר, נתון יציב למדי. וגם אם נדמה שהסרט האחרון עד כה קצת יצא בליווי תחושה של "כבר לא ממש אכפת לנו", אני מאמין שמבין כל סרטי ההמשך וגיבורי העל הצפויים לנו השנה, זה יהיה היחיד שיהיה בגדר אירוע. הסרט שחותם את הסדרה, הגרנד-פינאלה, הפרידה הגדולה. גם כל מי שקצת זנח את הסדרה ירצה בוודאי לבוא לראות אותה נחתמת. תוסיפו לכך את מחירי הכרטיסים הגבוהים יותר של התלת מימד (הראשון מבין סרטי הסדרה שמופץ בתלת מימד) ונדמה לי שאפשר להמר שזה לא יהיה רק הסרט הקופתי של הקיץ, אלא הסרט הקופתי מבין שמונת סרטי סדרת "הארי פוטר".

 

 

2. "רובוטריקים 3 "

תאריך יציאה בישראל: 30.6

תלת מימד? כן.

כמה כסף? 310 מיליון דולר

 

האמת, אני נורא בדילמה בין "רובוטריקים" השלישי ובין "שודדי הקריביים" הרביעי (ראו להלן). אחד מהם – נראה לי – יהיה ענק, והשני יעשה בושות. אבל מי? אני בוחר כאן גם קצת על סמך טעמי: אם עלי לבחור סרט אחד לצפייה בין "רובוטריקים" ובין "שודדי הקריביים", אני מעדיף את הראשון. אם יש עוד 50 מיליון כמוני, הרי שאני צודק. והנה הפרדוקס ההוליוודי: הסרט הראשון היה חמוד והכניס 300 מיליון דולר. הסרט השני היה מזעזע ומביך… אבל הכניס 400 (!) מיליון דולר. עכשיו מגיע הסרט השלישי ומייקל ביי כבר הודה בראיונות שאכן הסרט הקודם לא היה כל כך טוב. האם הקהל יאמין לו הפעם? אם כן, אז אולי הסרט הזה יכניס 500 מיליון דולר ויהיה הסרט הקופתי של השנה? ואולי הסרט יחזור למימדיו המקוריים. קחו בחשבון: 300 מיליון דולר זה סכום עצום ונדיר למדי. העובדה שזה הסרט שתפס את סוף השבוע הארוך והלוהט של יום העצמאות האמריקאי גם מעידה לטובתו, לפחת מבחינה מסחרית.

 

 

3. "שודדי הקריביים: זרמים זרים"

תאריך יציאה בישראל: 19.5

תלת מימד? כן.

כמה כסף? 290 מיליון

 

 

האמת, אם הייתי צריך להמר על סרט שיש סיכוי שיהיה פלופ מביך הקיץ, זה הסרט. זה הסרט שהכי מריח כמו חלטורה. גור ורבינסקי, הבמאי של שלושת הסרטים הקודמים, כנראה הבין את זה ופרש. הוא הלך לעשות את "רנגו" במקום. מי שהובא במקומו הוא רוב מרשל, שהתחיל ככוריאוגרף, המשיך כבמאי של סרט זוכה אוסקר ("שיקגו") ומאז הפך לסוג של חלטוריסט ("זכרונותיה של גיישה"). מצד שני, ג'וני דפ הסכים לחזור, אחרי שאיים שבלי ורבינסקי הוא לא חוזר. אז אולי התסריט היה ראוי? שלושת הסרטים הקודמים הכניסו סכומים עצומים של כסף – בין 300 ל-400 מיליון דולר כל אחד. אז אני מהמר על מספר שהוא קצת נמוך מ-300 מיליון.

 

 

4. "סופר 8 "

תאריך יציאה בישראל: 28.7

תלת מימד: לא.

כמה כסף? 250 מיליון

 

אחד הסרטים היחידים הקיץ שמבוססים על תסריט מקורי והם לא עיבוד לשום סרט קודם או קומיקס או ספר או סדרת טלוויזיה או משחק מחשב. לכאורה, זו אמורה להיות מגרעת. אלא ש"התחלה" לימד אותנו שכשיש עודף המשכונים וקומיקסונים, הקהל מחפש גם משהו מקורי יותר. ואם יש מישהו שיכול לעשות להיט יש מאין זה ג'יי.ג'יי אברמס, שחובר כאן לסטיבן ספילברג לסרט שעוסק בילדים ובחיזרים. בזכות המוניטין של אברמס ("סטאר טרק" בקולנוע, "אבודים" בטלוויזיה) ובזכות מעטה המסתורין שאופף את הסרט, מדובר באחד הפרויקטים היותר מדוברים ומסקרנים שמתקרבים אלינו.

 

 

5. "מכוניות 2 "

תאריך יציאה בארץ: 23.6

תלת מימד? כן.

כמה כסף? 240 מיליון דולר

 

האמת, זה די תמוה: נדמה היה שיש קונסנזוס רחב למדי לכך ש"מכוניות", הסרט של פיקסאר מ-2006 היה די מאכזב, אז מה פתאום עושים לו סרט המשך? מצד שני, שימו לב: זה הסרט הראשון שג'ון לאסיטר – הבוס הגדול של פיקסאר, ובאחרונה גם הבוס הקריאטיבי הגדול של כל תאגיד דיסני – חתום עליו כבמאי, מאז "מכוניות" מ-2006. תגידו "זה הבייבי שלו", אבל גם "צעצוע של סיפור" היה הבייבי שלו והוא הפקיד את סרט ההמשך בידי לי אונקריץ', העורך של הסרטים הקודמים. אז אולי לאסיטר יודע ש"מכוניות 2 " יתקן את הרושם של הסרט הקודם? באופן נדיר לפיקסאר, בפעם הראשונה שטריילרים לסרט ממש לא גירו אותי. מצד שני, בנים בני 8 מתים על ספידי מקווין, אז אהמר בשמרנות שהסרט יכניס באופן דומה לסרט המקור, שהכניס 244 מיליון דולר (כשכרטיסי הסרטים היו זולים יותר ונטולי תוספת תלת מימד).

 

5א': "קונג פו פנדה 2 "

תאריך יציאה בארץ: 16.6

תלת מימד? כן.

כמה כסף? 210 מיליון דולר.

 

אותו רציונל בדיוק כמו "מכוניות". קהל היעד: ילדים (בנים בעיקר) בני 8-10. יביא פחות צופים מהמקור, אבל בגלל המחירים הגבוהים של התלת מימד הסכום הסופי יישאר בקרבת מה שהיה הסרט הראשון.

 

 

6. "X מן: ההתחלה"

תאריך יציאה בארץ: 2.6

תלת מימד? לא.

כמה כסף? 200 מיליון דולר

 

מתיו ווהן ("קיק-אס") עוד מעולם לא ביים סרט שהכניס יותר מ-50 מיליון דולר, מצד שני מותג "X מן" מוכיח את עצמו כאמין ויציב למדי, ונע בין 150 ל-230 מיליון דולר. גם סרט לכאורה משני בסדרה, "וולברין", הכניס 180 מיליון דולר. אז הפריקוול הגדול והמושקע העוסק בהיווצרות חבורת המוטנטים אמור להתייצב איפשהו בטווח הזה. והטריילר שלו היה די נהדר בעיניי.

 

 

7. "קפטן אמריקה"

תאריך יציאה בארץ: 4.8

תלת מימד? כן.

כמה כסף? 180 מיליון

 

למעשה, אני נמצא כאן בדילמה. הקיץ ייצאו שני סרטי גיבורי-על מושקעים בתלת מימד וקשה לי להכריע מי מהם יצליח יותר – "קפטן אמריקה" או "ת'ור". מהסיבה שקשה לי להכריע למי מהם יש סיכוי להיות טוב יותר. במצב שקול ומאוזן, המלהיב והמגניב והלא-משעמם שביניהם ינצח. יתכן והסדר בין שני הסרטים האלה יהיה הפוך לבסוף. אבל השיקול הוא כזה: ג'ו ג'ונסטון הוא אולי במאי פחות ייחודי (אם כי אני מאוד מחבב אותו), אבל קפטן אמריקה הוא (לפחות בעיניי) מותג קומיקס יותר מלהיב ומעורר ציפייה מת'ור.

 

8. "ת'ור"

תאריך יציאה בארץ: 28.4

תלת מימד? כן.

כמה כסף? 170 מיליון

 

האמת, זה מעניין למדי: קנת בראנה, במאי ושחקן המזוהה עם סרטי איכות שיקספיריים, קיבל הצעה מהוליווד לבוא לביים סרט גיבורי על מרובה אפקטים. איך זה ייצא, מבריק או מקושקש? האם ת'ור, האל הנורדי שנזרק מהיכלי האלים והופך לגיבור על על כדור הארץ, יהפוך בידיו לגיבור שייקספירי? האם הסרט, בו משתתפים נטלי פורטמן ואנתוני הופקינס, ישים דגש על משחק ולא על אקשן? (עדכון: מאז כתבתי את המדור כבר ראיתי את הסרט. ובכן, הוא סבבה לגמרי. קאט דנינגס הנהדרת גונבת את ההצגה).

 

 

9. "קאובואים וחיזרים"

תאריך יציאה בישראל: 14.8

תלת מימד? לא

כמה כסף? 120 מיליון דולר.

 

ג'ון פברו, הבמאי של שני סרטי "איירון מן" ויתר על בימוי הסרט השלישי בסדרה ברגע שקיבל טלפון מסטיבן ספילברג שהציע לו לביים את סרט הקומיקס מעורבב הז'אנרים הזה. האם יש סיכוי שסרט המתרחש במערב הפרוע, עם הריסון פורד בתפקיד הראשי, ושהופך לסרט פלישה חייזרית, יעבוד? אם מדובר בהברקה חיננית – כמו שהיה "איירון מן" הראשון – בוודאי. אבל אם הסרט יתברר כיצירה פלגמטית ולא מצחיקה, הוא יתרסק. אני מהמר על איפשהו באמצע.

 

 

10. "הדרדסים"

תאריך יציאה בארץ: 4.8

תלת מימד? כן.

כמה כסף? 90 מיליון דולר.

 

הדרדסים כובשים את מנהטן. זה נשמע מופרך לגמרי. אבל אולי יתברר שזה סרט פולחן מפתיע? זה מאותם סרטים שעשויים לזרוח או לשקוע. קשה להעריך.

 

 

11. "פו הדב"

תאריך יציאה בארץ: 21.7

תלת מימד? לא.

כמה כסף? 80 מיליון דולר.

 

האמת, זה רעיון מבריק. מול כל הסרטים עצומי המידות למקם סרט קטן שעשוי לגנוב מהם את ההצגה – קצת כמו לשים זמר עם גיטרה אקוסטית שאוסף מטבעות בכובע מחוץ להופעת איצטדיון ולהמר מי ישיג יותר כסף. וכך, סרט שהוא כולו נוסטלגיה, עם אנימציה כמו פעם, בלי תלת מימד, משובץ מול כל הפיקסארים וגיבורי העל. ובינינו, זה הסרט שאני הכי מחכה לו הקיץ.

 

======================

 

 

נ.ב 1:

ספילברג בריבוע

 

2011 תהיה שנה ענקית לסטיבן ספילברג. הוא המפיק האחראי של "רובוטריקים 3 ", "קאובואים וחיזרים" ו"סופר 8 ". במקרה של "סופר 8" המעורבות שלו צמודה יותר. כך שבתור מפיק יתכן שעד ספטמבר שלושת סרטיו יכניסו יותר מחצי מיליארד דולר באמריקה בלבד. ובחורף הוא יוציא שני סרטים כבמאי: לילדים ולמשפחה את "טין טין" המונפש בתלת מימד, ולמבוגרים (ולאוסקרים) את "סוס מלחמה", העיבוד שלו לאחת ההצגות היותר מדוברות השנה בלונדון.

 

נ.ב 2:

ומה עם פלופים?

 

שניים מהסרטים הגדולים והמדוברים של הקיץ נראים לי כמו שני פלופים בהתהוות. האחד הוא "גרין לנטרן", סרט גיבורי על שנראה קצת מקושקש מדי כדי לתקשר עם קהל רב. גם אם הוא יהיה טוב, נדמה לי שהוא פונה לקהל מצומצם וגיקי למדי. ומצד שני יש את "בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק", סרט המשך מהיר מדי להפתעה הקומית (הקופתית, אותי הסרט הראשון לא הצחיק), שכנראה ממחזר את ההוא, אבל בבנגקוק. יש לי תחושה שיהיה כאן מקרה "סקס והעיר הגדולה 2 ": מה שהצליח באופן מפתיע בתחילה יהפוך לפלופ מביך בסיבוב השני. אבל, כאור, הכל ניחושים והימורים. בסוף עוד יתבר שאלה יהיה שני הסרטים הגדולים של הקיץ.

 

נ.ב 3:

ומה עם הפתעות?

 

הכל ברשימה הזאת די צפוי. סוג של ניסיון לאמוד את באז הסרט ולתרגם אותו להצלחה. הנוסחה הזאת משתבשת לא רק בפלופים, אלא גם בהפתעות. כשסרט פתאום מגיע בלי שמצפים לו ומתברר כהברקה אדירה ושהופך להצלחה בלתי צפויה. למעשה, בשנה שעברה לא מעט סרטים מקוריים הפתיעו בקופות: "התחלה", "הדרקון הראשון שלי", "פלונטר", "גנוב על הירח" ו"ברבור שחור". לפני שנתיים זה היה "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס". אז מה יהיה השנה? איזה סרט יתגנב מתחת לציפיות ולתחזיות ויהפוך ללהיט ענק, מהסוג שתוך שנתיים שלוש כבר יהפכו ממנו סרט המשך? חטטו לכיוון הקומדיות: "מורה רעה"? "בוסים איומים"?

 

 

נ.ב 4:

 

ובארץ?

 

קופות זה לא הכל. יהיו גם כמה סרטים מסקרנים אחרים, שלא קשורים לסקירת קופות. הנה כמה מהסרטים שאני הכי מחכה להם, שהם לאו דווקא שוברי קופות (לפחות לא הוליוודיים). הסרטים האלה יכולים להפוך ללהיטים גדולים בישראל, מעל 100 אלף צופים. למשל:

 

1. "עץ החיים". הסרט החדש של טרנס מאליק. בראד פיט, שון פן ומסע סהרורי והזוי בין תקופות ומצבי תודעה. ואפילו דינוזאורים, איכשהו.

 

2. "הערת שוליים". הסרט החדש של יוסף סידר. חלפה שנה מאז שסרט ישראלי זכה להצלחה אדירה בקופות. מאז "זוהי סדום" ו"פעם הייתי" כל הסרטים הישראליים לא עשו מספרים מרשימים במיוחד. האם "הערת שוליים" יצליח סוף סוף להחזיר קהל רב – כ-200 אלף צופים – לסרטים הישראליים?

 

4. "החיים הכפולים של וולטר". מל גיבסון מככב בסרטה של ג'ודי פוסטר על איש שנפשו מעורערת, לכן הוא מתקשר עם העולם באמצעות בובה של בונה על ידו. (עדכון: מאז הכתיבה כבר ראיתי את הסרט וממש אהבתי אותו).

 

 

5. "חצות בפריז". הסרט החדש של וודי אלן.

 

 

6. "לארי קראון". קומדיה רומנטית עם טום הנקס וג'וליה רוברטס, בבימויו של הנקס? בארץ יזללו את זה.

 

 

7. ואל נשכח: בישראל חודשי הקיץ דווקא מאוד טובים דווקא לסרטי איכות, בזכות העובדה שבקיץ מתקיימים גם פסטיבל דרום בשדרות וגם פסטיבל ירושלים.

 

זהו? נגמר החג? אפשר לחזור לשגרה? המון פוסטים בקנה שאנרגיות החג הנמוכות – והטראפיק העצל בסופי השבוע הארוכים – מנעו ממני לכתוב. עכשיו רק, מאיפה מגייסים את האנרגיה כדי לחזור לקצב? הולך לישון קצת, ומקווה לקום כמו חדש.

 

אני נורא אוהב ללכת לסרט שקראתי עליו כבר ביקורות איומות כדי שאתלהב ממנו ואוכל להגיד "העולם לא מבין כלום, זה סרט אדיר". לצערי, אני לא יכול להגיד את זה על "סאקר פאנץ'". כמי שחיבב למדי את סרטיו של זאק סניידר עד לא מזמן אני חייב להביע דאגה גדולה מאוד מהסרט הזה. לאורך כל הצפייה ב"סאקר פאנץ'" לא יכולתי להפסיק לחשוב: זה האיש שהולך לעשות את הסופרמן החדש? אוי ואבוי.

 

אני גם צריך להגיד את זה: במשך כ-92 אחוז מזמן הסרט לא כל כך הבנתי מה קורה שם. הסרט התחיל בסיפור אחד ואז עבר לסיפור אחר ולא ממש הבנתי את מכניקת החלפת המציאויות שהוא לקח על עצמו. רק בעשר הדקות האחרונות של הסרט הכל התבהר. בדיעבד אני יכול להגיד שהרעיון עצמו דווקא לא רע בכלל, והרעיון הסופי של הסרט – התהייה "של מי הסיפור הזה בעצם", שגורמת לנו להיזכר מחדש באחת הסצינות הראשונות של הסרט ולהבין אותה באופן אחר ממה שהבנו אותה בפתיחה – הוא למעשה די שנון. אבל זה רק מוכיח עד כמה הסרט חלש גם בתסריט וגם בבימוי (שעל שניהם אחראי סניידר). כי לסבול 100 דקות כדי להגיד "אה, וואלה" בתשע הדקות האחרונות זו חוויה מבאסת.

 

ואם תגידו "ובמה שונה 'סאקר פאנץ" מ'300' ומ'השומרים' שכן חיבבת", אומר שיש לכם נקודה כאן, וגם עליה חשבתי לא מעט במהלך הסרט. ובכן, סניידר הוא ככל הנראה במאי הטראש החביב עליי כרגע. שני סרטיו הראשונים שכה חיבבתי, "שחר המתים" ו"300", היו למעשה סרטי אקספלויטיישן למאה ה-21. סרטים למבוגרים, מלאים סקס ואלימות, שעובדים על אנרגיה וליבידו ולא על שכך. אפילו "השומרים" שלו היה סרט קומיקס למבוגרים. וסניידר עושה את הצ'יזי נפלא. הבעיה היא שבשני סרטיו האחרונים הוא החליט שהוא במאי שמחפש קהל צעיר יותר. זה התחיל מ"אגדה עם כנפיים", אולי הסרט הכי גרוע שראיתי בשנה שעברה, וכעת ב"סאקר פאנץ'".

 

אם "סאקר פאנץ'" היה הולך בנתיב של "300" לפחות הוא היה נשאר יותר נאמן לעצמו. אולי זה הזיוף והצביעות שהכי הפריעו לי. "סאקר פאנץ'" הוא סיפורן של חמש בנות, כל אחת מהן היא קלישאה נשית בעולם גברי. הסרט מלא רגעים של מודעות עצמית שאמורות לגרום לנו להבין שהסרט אינו נצלני אלא עוסק בניצול, אבל זה לא הולך לו. הסרט לכאורה מדבר על חמש נשים הכלואות בתוך הכלא הגברי של םנטזיות מיניות פטישיסטיות, אבל הסרט עצמו הוא הכלא הזה. רוצה להיות כלא פטישיסטי? אל תתחסד לנו. רוצה לעשות סרט על חמש נשים שמתפרנסות מחשפנות/ריקוד אירוטי/זנות? לך על זה. אבל "סאקר פאנץ'" רק עוסק בטיזינג. השילוב בין חוסר חוכמה תסריטאית, התחסדות וקשקשנות בימויית הופך את הסרט לפיאסקו של ממש. ולרגעים, הסרט הזה ממש מעצבן.

 

ואולי, ממש כמו שחשתי ב"צעקה 4 ", זה רק סימן הזמן. האם "סאקר פאנץ'" היה יכול להיות סרט השנה של 1997? סצינת הפתיחה של הסרט, למשל, היא כמו רימייק ל"לג'ני יש אקדח" הקליפ שדיוויד פינצ'ר ביים לשיר של איירוסמית. הערצתי את הקליפ הזה בתחילת שנות ה-90. כיום זה כבר סגנון שאני פחות מתחבר אליו. ואכן, "סאקר פאנץ'", כמו הקליפים ההם של מייקל ביי למיטלוף, הוא סרט שכמעט כולו מצולם בסלואו-מושן. ומבחינת אפקטים, כל אורגיית המסך-כחול הזאת שנראית כמו פוסטרי האיירבראש שתיכוניסטים תלו על קירות חדרם בשנות השמונים נראית רטרו כמו שידור חוזר של "סקיי קפטן". אבל היי, את "סקיי קפטן" ממש חיבבתי. אז מה קורה כאן?

 

מה שקורה כאן הוא סרט שנמצא בחוסר סנכרון עצום עם עצמו. הוא מגיע 15 שנה מאוחר מדי, מציג עלילה שנהיית קהרנטית 100 דקות מאוחר מדי, ומציג עולם שמנסה להיראות פמיניסטי, בשעה שדי ברור שמבפנים הוא מגיע מהמקום כי גדוש תשוקה גברית בסיסית (זה אפילו לא שוביניזם, סתם חרמנות), ובלי שיהיה לו את האומץ ללכת ולהשפריץ את הליבידו הזה באופן בוטה. אני מניח שמישהו שם חשב שעם סיווג לבני נוער הסרט הזה יהיה להיט. הנה לקח לנו: "סאקר פאנץ'" היה ככל הנראה מכניס בקופות באמריקה (ונכשל טוטאלית בישראל) לא משנה איך, אלא שאם הוא היה מציג את אותה תפיסת עולם בהמית של "300" לפחות אפשר היה להוריד בפניו את הכובע שהוא נכשל עם אינטגריטי ומתוך נאמנות לעולמו. ככה הוא נכשל בתור סרט שהוא לא רק רע, הוא צבוע.

 

נקודה לזכותו: בתור סרט שהוא למעשה אוסף של וידיאו-קליפים בסגנון הניינטיז, אני חייב להודות שהעריכה המוזיקלית בסרט פשוט פנומנלית. ולא רק זה, כל שיר מוגש בביצוע מחודש או ברימיקס שהוא לא רע בכלל. השירים – יוריתמיקס, הסמיתס, ביורק כה תואמים את העלילה, שלרגעים נדמה ש"סאקר פאנץ'" הוא בעצם מיוזיקל. אוף, הסרט הזה היה יכול להיות הרבה יותר טוב מזה.

הארי נואלס מדווח ב"איינט איט קול ניוז" שהתסריטאי קווין ז'אר הלך לעולמו. הוא לא מציין מה נסיבות מותו ורק כותב שחייו הקשים והטראגיים של קווין הגיעו לסופם. לא מצאתי דיווח נוסף על מותו של ז'אר בארים אחרים, ובדף שלו ב-imdb הוא עדיין בחזקת חי.

 

ז'אר חתום על התסריטים ל"גלורי", "רמבו", "המומיה" ו"יריב אינטימי". נואלס מציין בפוסט שלו שברוב המקרים לא נותר זכר לדראפט של ז'אר כשהסרט הסופי הגיע למסכים. את התסריט שלו ל"טומבסטון" – הגרסה שלו לסיפור וויאט ארפ והדו-קרב באוקיי קורל – הוא התחיל לביים בעצמו, לפני שפוטר. העבודה על "ירב אינטימי", הסרט עם בראד פיט והריסון פורד בו מגלם פיט טרורירסט אירי המסתתר בביתו של שוטר ניו יורקי, היתה מקוללת במיוחד.

 

ז'אר הוא גם אחיו האמריקאי של ז'אן-מישל ז'אר. לשניהם אותו אב, המלחין מוריס ז'אר ("לורנס איש ערב", "דוקטור ז'יוואגו", "רוח רפאים", "העד").

 

===============

 

הלכתי היום לפנק את עצמי עם הדיסק החדש של טי.וי און דה רדיו (כן, אני עוד קונה דיסקים. לא אוהב לשמוע מוזיקה בטלפון שלי) רק כדי להגיע הביתה ולקרוא שבסיסט הלהקה הלך אתמול לעולמו אחרי מאבק קצר ואכזרי בסרטן הריאות.

 

=================

 

ועוד בענייני מוזיקה: מתברר שאינטרפול עובדים על פרויקט אנימציה עם דיוויד לינץ'. חלק ממנו נחשף בתחילת השבוע בהופעה שלהם בקואצ'לה. הסרטון שהוקרן על הבמה בזמן השיר "אורות" הוא של לינץ':