אהרון קשלס חושף בדף הפייסבוק שלו שהפרסומת/תשדיר שירות הזה הוקרן לפני כל סרט בפסטיבל טרייבקה. מתי מישהו יעלה קמפיין דומה גם בארץ? אנשים המדברים בטלפונים בזמן סרט זה הדבר שהכי מוציא אותי מדעתי.

בשבת בערב, בשעה שהנשיא אובמה בוודאי כבר ידע על פעולת הקומנדו בפקיסטן לחיסול אוסמה בין-לאדן, התקיימה במלון הילטון בוושינגטון ארוחת הערב השנתית של תא כתבי הבית הלבן, ארוחה שבאופן מסורתי לא רק כוללת כוכבי קולנוע רבים, אלא תמיד מתחילה עם נאום קומי, בסגנון roast, של מי שנחשב על ידי הבית הלבן לבכיר הקומיקאים של אותה שנה. והשנה זהו סת מאיירס, הכותב הראשי של סאטרדיי נייט לייב ומגיש מהדורת החדשות של התוכנית. ככה זה נראה:

(תכננתי להעלות את זה רק מחר, מפאת – יו נואו – היום. אבל כותרות הבוקר איכשהו הופכות את זה לרלוונטי. ופאק איט, אפשר לצחוק).

ואז, 24 שעות אחר כך, זה:

למי, לכל הרוחות, יהיה זמן ללכת לראות 31 סרטים?! זה כל כך מייגע להגיד שוב: אבל משהו בתחרות הזאת עובד עם חצי מוח. אני פשוט לא מבין איך הם מצפים שזה יתנהל השנה. אני אמשיך להגיד את זה כי הרי בסוף זה יקרה: תחרות פרסי אופיר צריכה להתקיים רק בין סרטים שכבר הופצו בבתי הקולנוע. כשיש לחברי האקדמיה שנה שלמה לצפות בסרטים זה אחרת מלנסות לדחוס עכשיו הקרנות של 31 סרטים בחודשיים ואז להתחיל לשמוע תלונות על יוצרים שאיש לא הגיע להקרנות שלהם שטוענים שההצבעה מתקיימת מבלי שהמצביעים צפו בסרטים עצמם.

אבל הכותרת העיקרית לא קשורה בכלל לפרסי אופיר אלא לקולנוע הישראלי: 31 סרטים ישראליים חדשים! וואו. הפכנו לברזיל! טוב, בואו ננחש ששניים-שלושה מהם לא יהיו מוכנים בסוף, ועדיין 28-29 סרטים זה מספר עצום. קחו בחשבון שיש עוד סרטים שפשוט לא נרשמו. "ג'וי ובל", למשל. או "המשוטט". ויש עוד סרטים עצמאיים שראיתי לקראת פסטיבל קולנוע דרום שלא נמצאים ברשימה. כלומר, יש עוד.

הנה הסרטים. מי יזכה?

"אודם", יהונתן סגל (הוקרן בברלין)

"אוסטרליה שלי", עמי דרוזד

"אחותי היפה", מרקו כרמל

"אנחנו לא לבד", ליאור הרלב

"בוקר טוב אדון פידלמן", יוסי מדמוני (הוקרן בסאנדאנס)

"ברקיע החמישי", דינה צבי ריקליס

"ההתחלפות", ערן קולירין

"הנותנת", הגר בן אשר (יוקרן בקאן)

"הערת שוליים", יוסף סידר (יוקרן בקאן)

"הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן", אריק לובצקי

"השוטר", נדב לפיד

"התפרקות", נינה מנקס (מוקרן כעת בסינמטקים)

"חתולים על סירת פדלים", יובל מנדלסון ונדב הולנדר (יוקרן בפסטיבל קולנוע דרום)

"יותר איטי מלב", יוני זיכהולץ וינאי גוז

"כלבת", אהרון קשלס ונבות פפושדו (יצא למסכים)

"לא רואים עליך", מיכל אביעד (הוקרן בברלין)

"לאן נעלם משה איבגי", אבי מלכה

"מלח ים", איתי לב (הוקרן בפסטיבל ירושלים)

"ניקה", ארנון צדוק (הוקרן בפסטיבל חיפה)

"נמס בגשם", דורון ערן

"סלסה תל אביב", יוחנן ולר (יוקרן בפסטיבל הישראלי בניו יורק)

"עד סוף הקיץ", נועה אהרוני

"עוד אני הולך", יקי יושע (הוקרן בסינמטקים)

"עמק תפארת", הדר פרידליך

"פלייאוף", ערן ריקליס

"פלנטה אחרת", עידן זעירא (יוקרן בפסטיבל קולנוע דרום)

"רוק בקסבה", יריב הורוביץ

"רימון הזהב", דן תורג'מן

"רסיסים של אהבה", ניסים נוטריקה

"שקרים בז'", מאיה קניג

"2 בלילה", רועי ורנר (יוקרן בפסטיבל קולנוע דרום).

אני, למשל, חושב שזה ממש דפוק ש"ארץ בראשית" יתחרה בקטגורייה הדוקומנטרית, במקום שתהיה כבר קטגוריה מרוכזת אחת לכל הסרטים באורך מלא שהוקרנו מסחרית בבתי הקולנוע. אני חושב שהקטגוריה הראשית צריכה להיקרא "פרס הסרט הטוב ביותר" ושיכללו בה רק הסרטים מעל 70 דקות שהוקרנו בבתי הקולנוע. כולל סרטי תעודה. אתם יודעים, כמו שעושים … נו… בכל העולם!

ויש גם סיפור חביב למגזינים: ערן ריקליס יתחרה נגד אשתו, דינה צבי ריקליס. כמעט "אווטאר" נגד "מטען הכאב", לא?

(ברשותכם, אני מדחיק את ענייני היום. כבד עליי).

היום לפני 70 שנה התקיימה הפרמיירה של "האזרח קיין" בניו יורק. בספטמבר 41' הסרט הופץ בבתי הקולנוע באמריקה. כלומר, שבין יום ובין ספטמבר יחגוג העולם 70 שנה לסרט, שבמשך שנים הוא זכה בתואר "הסרט הטוב ביותר של כל הזמנים", במשאלי המבקרים החמש-שנתיים של כתב העת הבריטי "סייט אנד סאונד".

בישראל תמצאו את חגיגות "האזרח קיין" על המסך הסמוך לביתכם. הן, למעשה, הושקו אתמול עם השידור בערוץ יס 3, אבל יש גם עותק 35 מ"מ חדש שיעשה בחודשים הקרובים סיבוב בין כל הסינמטקים. וכתב העת של סינמטק תל אביב מקדיש את רוב גיליונו החדש לסרט (מדהים שאין לגיליון הזה זכר באינטרנט, כאילו שנוכחותם של הטקסטים באתר אינטרט של הסינמטק תפגע במכירות כתב העת בדוכני העיתונים).

הדרך הכי טובה להבין למה הסרט הזה נחשב לכה גדול היא לקרוא טקסטים של אנשים שבאמת חושבים שזה הסרט הגדול בתולדות האנושות. האנשים האלה, אגב, יהיו מן הסתם ילידי שנות ה-30 (אפילו שנות ה-20) והם ראו את "האזרח קיין" בזמן אמת בבתי הקולנוע (ואם הם אירופאיים, אז זה קרה רק אחרי מלחמת העולם השנייה, כמו שקרה לאנשי הגל החדש הצרפתי שראו את הסרט רק כחמש שנים אחרי בכורתו ונדהמו מהטרנספורמציה שעברה על הקולנוע האמריקאי בשנים שבהם הכיבוש הנאצי העלים סרטים הוליוודיים מעיניהם). אותם אנשים היו בני 30-40 בשנות ה-60, כש"האזרח קיין" התחיל להופיע בראש רשימת "הסרטים הטובים אי פעם".

אני לא חושב שזה הסרט הטוב בכל הזמנים, אבל אני כן חושב שזה סרט פשוט אדיר. התפקעות עצומה של כשרון. וכן, כשמשווים את האופן שבו הוליווד סיפרה סיפורים עד אז, הוא גם היה במובנים רבים פורץ דרך. או לפחות חצוף מאוד. והשפעותיו נצחיות, עוד לפני שבכלל מדברים על אורסון וולס, ראו את הפרטנרים שלו: ברנרד הרמן, לימים שותפו הקבוע של היצ'קוק, הלחין כאן את סרט הקולנוע הראשון שלו. רוברט ווייז, לימים הבמאי זוכה האוסקרים של "צלילי המוזיקה" ו"סיפור הפרברים", היה העורך של "האזרח קיין". והצלם היה, כמובן, גרג טולנד. הוא כבר היה צלם בכיר ואגדי לפני כן בזכות שיתופי הפעולה שלו עם ג'ון פורד, אבל הצילום של "האזרח קיין" זכה לעשורים של חיקויים, השפעות, השראות: הפוקוס העמוק, הזוויות הנמוכות, השוטים הארוכים. שיתוף הפעולה בין הצלם, העורך והמלחין מוצגים באופן הכי ברור בסצינת הפתיחה של הסרט, רצף אפלולי של שוטים שעוברים בדיזולב בין אחד לשני שמציג את העולם שבו עומד קיין למות באותו לילה, הטירה הענקית, השוממה, שהיתה אמורה להיות עדות לכוחו.

האמת, שנכתב על הסרט הזה כל כך הרבה, שכל ניסיון נוסף מצידי לנסות להסביר מה נפלא בו יהיה מיותר, ובחיי שאני חושב שנאמר כבר הכל.

ובכל זאת, הנה משהו קטן. סצינה אחת שלדעתי מחזיקה בתוכה את כל גדולת הסרט. סצינה אחת בת כמעט שלוש דקות שכולה (כמעט) בשוט אחד (וגם המיקום של הקאט היחיד בה הוא הברקה). יש בה הכל: החל מהקומפוזיציה המושלמת שלכדתי בפריים למעלה, וכלה במעבר מהביט הראשון לביט השני, בין קיין ות'אצ'ר נמצאים לבד. אבל מה שהסצינה הזאת ממחישה הכי טוב זה שדבר הכי טוב ב"האזרח קיין" אינו הצילום או העריכה או המוזיקה או האיפור של וולס, אלא התסריט. ראו איך בשלוש דקות כל המורכבות בדמותו של קיין מוצגת, לעיתים ברמיזה ועיתים באופן מפורש.

זה מתחיל בכך שהוא מצהיר שהוא מסוגל לארגן מלחמה בקובה, ודקה אחר כך הוא מצהיר שהוא תומך בזכויות העניים וחסרי הישע אל מול תאגידי ענק חומסניים (מתאים בול ל-1 במאי, לא?). בין לבין, הוא מו"ל של עיתון שלא מהסס לפברק ידיעות כדי לייצר סנסציה, וגם מתוך ההבנה שמרגע שזה נכתב בעיתון זה אוטומטית הופך לסוג-של-אמת. במילים אחרות, הקונפליקט האמיתי של קיין אינו בין הגעגוע שלו לילדותו הפשוטה והענייה ותיעובו את עולם הפיננסים והעושר שמיוצג על ידי תאצ'ר, מי שגזל ממנו את ילדותו ואת הוריו ובין הרצון שלו להיות הכי עשיר, הכי מפורסם והכי משפיע. הקונפליקט האמיתי שלו נמצא בין הכוח שהוא מדמיין לעצמו שהוא מחזיק בידיו ("אני אספק את המלחמה") ובין הכוח באמיתי שנמצא בידיו (כלומר, היעדרו), ושבהדרגה הוא נהיה מודע לו. ולכן הגעגוע שלו על ערש דווי לא היה רק לילדות, אלא לדבר הוא יכול היה להחזיק בידיו, ובאמת לשלוט בו.

זה, אגב, הסיקוונס המלא (אבל באיכות ירודה). הוא בנוי נורא יפה, גם בכתיבה, גם בעריכה וגם בדרייב של ההתרחשויות שדורות מהאחת לשנייה. והוא מציג את מלוא התמונה של קיין מנקדת מבטו של תאצ'ר, שראה את כל מעשיו של קיין כניסיון לנקום בו באופן אישי.

הנה כמה וכמה אנשים חכמים ממני – ביניהם סידני פולק, פיטר בוגדנוביץ', קווין ספייסי, מרטין סקורסזי וריצ'רד דרייפוס – מסבירים למה זה סרט כל כך גדול. אבל רגע: כולם כאן יודעים מה זה "רוזבאד", נכון? אין כבר סכנת ספוילרים בנושא הזה, אני מקווה. אחרי הכל, הסרט כבר בן 70.

והנה רצף הדיזולבים היפהפה של הפתיחה, שנמשך 2:50 דקות. עקבו אחר האור בראש הטירה, חדרו של קיין. אנחנו מתקרבים אליו בכל שוט. ובכל פעם מזווית אחרת, אבל החלון נשאר כל הזמן באותה נקודה על המסך. מוזיקה, צילום ועריכה.

ב-1973 יצא הערוץ הציבורי האמריקאי (PBS) לבצע ניסוי בבני אדם. הם הכניסו מצלמות לביתה של משפחת לאוד מסנטה ברברה ועקבה אחריה במשך כשבעה חודשים כזבובים על הקיר. תוצאות התיעוד הפכו לסדרה תיעודית בת 12 פרקים בשם "משפחה אמריקאית" (במובן הזה שמשפחת לאוד אמורה לייצג כל-משפחה), שתיעדה את התפרקות הנישואים של בני הזוג לאוד והתפוררות המשפחה. מאותו רגע אי אפשר היה שלא לתהות האם תיעוד דוקומנטרי הוא לא דיסציפלינה צדדית של פיזיקת הקוואנטים. כלומר שעצם הכנסת המצלמה לבית היא זו ששינתה את נתיב חייה של המשפחה. האם היא היתה מתפוררת גם בלי המצלמות?

למעשה, זה היה הרגע שבו הקולנוע התיעודי של יוצרים כמו די.איי פניבייקר ופרדריק ווייזמן – שבוודאי היו השראה על יוצרי הסדרה – צעד צעד ענק אחד להפוך לטלוויזיית הריאליטי שאנחנו מכירים היום. כשמביטים ב"משפחה אמריקאית" כיום היא נראית נורא נאיבית. גם משבצת השידור ב-PBS מקנה לה מעמד איכותי, לכאורה נטול סנסציוניות. ואכן, הסדרה נראית כמעט כמו סרט ניאו-ריאליסטי איטלקי. התבוננות בשגרת היום. אין משימות, אין הפעלות. אבל המציאות נשארת: הכניסו אנשים לתוך מבחנה תחת השגחת מצלמות ואין יותר קשר בין התוצאה שתקבלו ובין חיים אמיתיים של אנשים במציאות נטולת מצלמות.

עכשיו אפשר לצפות בסדרה "משפחה אמריקאית" במלואה באינטרנט. הנה הפרק הראשון. דברי ההקדמה של מפיק הסדרה, שמנסה להעניק לכל העסק הזה קצת קונטקסט תרבותי, מקסים.

והנה שאר פרקי הסדרה.

על "וביום השלישי" כתבתי די בהרחבה ביולי, אחרי שראיתי אותו בפסטיבל ירושלים. קראו שם. היו דברים שהערכתי בסרט, אבל באופן כללי חשבתי שהסרט הזה פשוט מבולגן ומפורק מדי בדי שאוכל ממש לתמוך בו. והוא מכיל את הסצינה שהכי שנאתי השנה בקולנוע: שרון אלכסנדר רוקד ומתפשט לצלילי מוזיקת טראנס. הסצינה הזאת ממש הביכה אותי.

בסוף השבוע הזה עולה "וביום השלישי" יחד עם "ז'ה טם איי לאב יו טרמינל", סרט שהוא נגטיב מוחלט: כולו שקט ונינוחות. נקטדות דמיון בין השניים: לא בטוח שכל מה שיוצרי הסרטים האלה רצו להשיג הם אכן הצליחו. אבל היומרה של "וביום השלישי", לטעמי, די הרגה אותו. הנה עיון בשניהם:

פורסם ב"פנאי פלוס", 27.4.2011

שני סרטים ישראליים יוצאים באותו יום?! אם אתם רוצים עדות ליצר ההרס העצמי של הקולנוע הישראלי, תעדו ביומניכם את התאריך הזה – 28.4 – שבו שני סרטים, האחד גדול, השני קטן, נדחפים לאותו סוף שבוע ובעצם הורסים לשניהם את הסיכוי להצליח. כמו שאני רואה את זה, לסרטים ישראליים יש קהל פחות או יותר קבוע של כ-200,000 צופים שמחכים שיגיע סרט בוגר (אך משעשע ומרגש) שהם ילכו אליו. נדמה לי שאם הייתם שמים מצלמות בכניסה ל"סיפור גדול", "פעם הייתי", "נודל" ו"שבעה" ייתכן ותגלו שמדובר פחות או יותר באותם אנשים. כשסרט חורג מקו ה-200,000 כלפי מעלה זה סרט שהצליח לשבור את תקרת הזכוכית של הקהל המקורי ולהביא קהל שבדרך כלל לא רואה סרטים ישראליים, למשל בני נוער. אלא שמאז ספטמבר לא היה אף סרט ישראלי שהצליח להביא מספרים גדולים של צופים. האם "וביום השלישי" או "ז'ה טם איי לאב יו טרמינל" יצליחו בכך? מסופקני. ואם אתם עוצרים כאן לרגע כדי להחליט איזה סרט ישראלי אחד ויחיד לראות בסוף שבוע, הגעתם למקום הנכון. ובכן, בדו קרב בין "וביום השלישי" ובין ז'ה טם איי לאב יו" אני בוחר ב"ז'ה טם". תכף יהיו גם נימוקים.

"וביום השלישי", סרט הבכורה של משה איבגי כבמאי קולנוע, הוא סרט גדול מידות (יחסית), מושקע, לילי, אפוקליפטי ועם מספר רב של דמויות. "ז'ה איי לאב יו" הוא חלק ממגמה הולכת וגוברת של הקולנוע הישראלי, לצאת ולצלם מיד ומהר, בלי לחכות לקרנות. ואכן, הסרט עוסק בשני אנשים שהולכים ומדברים על החיים. סרט קטנטן. שניהם לא מושלמים, אבל "ז'ה טם" לפחות ממוקד יותר. הנה הרחבה על הסרטים.

"וביום השלישי". אני מודה: חיבבתי לא מעט מהסרטים הישראליים שראיתי בשנה האחרונה. התפעלתי מהם, התרגשתי מהם. אבל בתוך כל זה, היה סרט אחד שממש לא הצלחתי לתחבר אליו – או אפילו סתם לחבב אותו – וזהו הסרט הזה. איזה ברדק עצום של דמויות, עלילות משנה ובנייה לעבר קתרזיס שלא מגיע. והעניין הוא שיש לסרט הזה כמה וכמה מעלות ורגעים יפים שרק חושפים איזה פוטנציאל היה לסרט, אם רק היה – נו – אחרת.

הסרט עוקב אחר שלוש דמויות נשיות במצוקה ושוזר בין עלילותיהן במשך שלושה ימים. נקודות זכות? ובכן הנערה גל סלומון, המגלמת את אחת הדמויות הצעירות בסרט, די הדהימה אותי בהופעה מרשימה. וגם כמה וכמה מהשוטים שאיבגי עיצב עם הצלם שלו יורם מילוא, מצליחים להיות ארוכים ומפותלים ולעיתים מפתיעים לטובה.

אבל מה קורה בסרט הזה? יש בו שלוש נשים (ונערה) שמגלות שהחיים חרא, בייחוד לנשים, ושכל הגברים יאנסו אותם, יגנבו מהם, יתקפו אותם, יעשקו מהן והגיע העת להשיב מלחמה. אבל מה קורה ברקע? שימו לב למה שקורה ברקע העלילות העיקריות? אנשים נראים לחוצים, מבוהלים, לפתע הם נראים עם מסכות חדר ניתוח, ולבסוף… נראה כאילו היתה לסרט איזו עלילת משנה שעסקה באיזושהי קטסטרופה מתקרבת ושכנראה הוסרה אבל שרמזים לה נותרו ברקע ום רק חושפים עד כמה פרום הסרט, שנראה כמו רעיון אמביציוזי מאוד שמעולם לא הבשיל. אותה קטסטרופה לא ברורה שאמורה לגמד את מצוקות האנשים הקטנים, מעניקה לסרט את את הרובד התנ"כי שלו, שנגזר גם משם הסרט. כאילו הסרט מציג את הימים האחרונים של סדום בת ימינו. רעיון יפה, אבל האם הוא רק בראשי? כי הסרט נותר עמום לגבי מה בדיוק קורה בו.

וכך, אל מול הופעות נאות של כמה מהשחקניות – עלית קרייז מרשימה, הילה פלדמן (בעירום מלא) מרשימה אף היא – ניצבות גם כמה סצינות מביכות למדי, בעיקר של הדמות שמגלם שרון אלכסנדר שלא ברור מה קורה שם איתו. הסרט הזה – למרות סיום מפתיע שמצליח להיות אפקטיבי למדי – הוא בלאגן עצום של שאפתנות שיצאה משליטה.

"ז'ה טם איי לאב יו טרמינל". סרטו העלילתי הראשון של דני מנקין (האיש מאחורי הסרטים התיעודיים "18 קילו של אהבה" וכעת "הדולפין") שבה את ליבי כמעט מיד מראשיתו. לפני כמה שנים עלה בראשי רעיון לכתוב סרט שלם המתרחש במשך כמה שעות בשדה תעופה, בעת ששתי דמויות ממתינות שם לטיסות ההמשך שלהן הביתה. בשש או שמונה שעות ההמתנה שלהם השניים עוברים מערכת יחסים שנראית כאילו היא ממצה חיים שלמים של זוגיות. ואז כל אחד ממשיך לטיסה שלו, כאילו הוא עבר חיים מלאים שטענו אותו להמשך חייו העצמאיים. אפילו היה לי שם: "המראות ונחיתות". באנגלית זה נשמע קצת יותר טוב. יש לי אפילו איזשהו סנופסיס שכתבתי ושחשבתי שיום אחד אעשה עם זה משהו. ובכן, דני מנקין פחות או יותר הקדים אותי ויצר סרט חינני להפליא שיוצא בדיוק מאותה נקודת מוצא: מוקי מגלם מוזיקאי חסר החלטיות שמחליט להפתיע את חברתו לשעבר בהצעת נישואים שאולי תשיב אותו אליה, ולשם כך הוא עולה על מטוס באופן ספונטני כדי לטוס אליה לניו יורק. על המטוס הוא פוגש נערה בריטית, ובפראג הם צריכים לחכות לטיסות ההמשך שלהם. אז הם מסתובבים כל הלילה בעיר ומדברים, ומתקרבים, ומתלבטים. ריצ'רד לינקלייטר עשה עם אותו רעיון את "לפני השקיעה הזריחה" שלו, שסרטו של מנקין מזכיר אותו למדי, לפחות בפורמט, אם לא בתוכן או בסגנון. ארז תדמור וגיא נתיב ביימו עם אותו רעיון את "זרים" (שלקח סיטואציה דומה אבל הפך אותה למלודרמה פוליטית), ויש בסרט גם משהו מ"פעם אחת", בפשטות הקולנועית הקאמרית והמוזיקלית.

מנקין גייס לעזרתו צוות מכובד למדי של תומכי תוכן מאחורי הקלעים: אשכול נבו אחראי על הקריינות, ואילן הייטנר, חגי לפיד ואלון בנארי סייעו בכתיבה. והזיווג של מוקי עם השחקנית נרונה קפלן עובד היטב. אלא שבאופן מפתיע למדי גם כשהשאפתנות באה במנות קטנטנות, גם כאן לא תמיד הכל עובד. "ז'ה טם" הוא סרט עמוס פוטנציאל, עם כמה רגעים מקסימים, אבל עם כמה החמצות. כך, למשל, נדמה שבמקום התקרבות הדדית איטית הבחורה דווקא יוזמת את הקשר מלכתחילה, אולי כי להבדיל ממנו היא אוהבת לבחוש בחיים של אחרים. אבל זה מותיר את הצמד פחות או יותר במצב די סטטי, שמוציא אותם מהסרט כשהם במצב די זהה לזה שבו הם היו בפתיחתו, שזו החמצה כי סרט כזה היה יכול להראות יפה התפתחות של שני אנשים בפרק זמן קצרצר, להיות מטאפורה לחיים שלמים. וגם חלק מהסצינות פחות טובות מאחרות או שחוזרות זו על זו. גם לגבי הקריינות אני לא יכול שלא לתהות עד כמה היא חיונית. וכן, עם כל האנשים השנונים שעבדו על הסרט איכשהו ציפיתי שהוא יהיה קצת משויף וחד יותר בדיאלוגים שלו.

אבל אל מול מגרעות נקודתיות נמצא סרט שיש בו גם תום וגם רעננות, ושהוא מייצג ראשון לגל הצעיר והאלטרנטיבי שעומד לשטוף את הקולנוע הישראלי, של סרטים אינטימיים, זוגיים, קטנים, אישיים, שהם ההפך המוחלט מהרצון לייצר נראטיבים עצומי מימדים כמו "וביום השלישי". ולכן "ז'ה טם איי לאב יו טרמינל" (על שם שירו של מאיר אריאל שמתנגן בסרט) הוא הסרט שאם אתם סקרנים לגבי סרטים ישראליים כדאי לכם לתמוך בו. הוא הקטן והעצמאי, מול סרט גדול וממוסד יותר, אבל זה שיש בו נשמה גדולה יותר.

או בוי. זה מסקרן אותי. האם מישהו בצוות של "רובוטריקים" הלך וישב והפעיל את המוח בחיפוש אחר אפשרויות לעשות הסרט השלישי קצת יותר מעניין מהסרט הקודם? כי הטריילר הזה, שיצא ממש עכשיו, מצליח לגרות את בלוטות ההרס שבי. קודם כל, האם קיץ 2011 חוגג 50 שנה לנשיאותו של ג'ון קנדי על ידי עיון קונספירטיבי מחודש במורשתו? על פ הטריילר שלו "X מן: ההתחלה" מכניס בדיעבד מוטנטים בעלי כוחות על לתוך משבר הטילים עם קובה. ועכשיו "רובוטריקים 3 " מכניס חיזרים ורובוטים לתוך מירוץ החלל. ונראה שמייקל ביי לוקח את המיטב של ספילברג, המפיק שלו, מהעשור האחרון ומגביר את הווליום ל-11. חיזרים/רובוטים שצצים מהאדמה ומתחילים להחריב את כדור הארץ כמו ב"מלחמת העולמות". גורד שחקים שמתקפל לשניים כמו ב"AI". ובאופן כללי, שיקגו די הופכת לאבק ב-2:28 דקות האלה בלבד.

דורון פישלר מ"עין הדג" בדק ומצא לפני שבוע שגם "תור" וגם "שודדי הקריביים: זרמים זרים" יוצגו בישראל רק בגרסאות תלת מימד. פישלר – ולא מעט מגולשי "עין הדג" – מוחים נגד המדיניות ההולכת והנפוצה יותר ויותר של המפיצים בארץ להפיץ סרטים אך ורק בתלת מימד. באופן כללי, פישלר ושות' צודקים. אבל הייתי רוצה גם להציג עמדה אחרת, חלופית, לכל הדיון הזה. אנסה להראות למה בכל קדחת התלת מימד הזאת יש גם רגע עם פוטנציאל עצום דווקא למצב הקולנוע הלא ממש משמח כאן בישראל.

פישלר דורש מהמפיצים שני דברים שונים, כל אחד מהם מוצדק בפני עצמו: האחד, שייתנו לצופים זכות בחירה בין גרסאות תלת מימד ובין גרסאות תלת מימד. רבים, הוא כותב, לא סובלים הקרנות תלת מימד. עסקנו בכך לא מעט גם כאן בבלוג, אנשים שהקרנות תלת מימד עושות להם כאבי ראש, אחרים שיש להם בעיות ראייה שבכלל לא יכולים לראות תלת מימד. השני: אם אין זכות בחירה, אל תקראו לזה "שירות פרימיום" ותגבו מחיר גבוה יותר. אם תלת מימד הוא הסטנדרט, תגבו עליו מחיר סטנדרט, וזה כרגע 37 שקל (לעומת 45 שקל לתלת מימד).

תחילה אני חייב לחזק את ידי פישלר/עין הדג, על כך שהוא ממשיך לשאת את דגל המאבק. בכל הקשור לקולנוע, ישראל איננה דמוקרטיה. אנחנו חיים בדיקטטורה. זכות הבחירה של הצופים בארץ נורא מצומצמת. בעיקר בכל מה שקשור לרפרטואר הסרטים. היעדר התחרות בעניין הפצות סרטים גורם לזה שכמות עצומה של סרטים פשוט נגנזים בארץ, וכל פעם בתירוץ אחר, וכל פעם בלי שיש מישהו שבאמת קם ולוקח על זה אחריות.

אבל בנושא בתי הקולנוע המצב בארץ השתפר באופן אדיר מאז שאני התחלתי לכתוב על קולנוע ומאז ש"עין הדג" הושק. לפני כעשר שנים, למשל, הטריף העניין שכשאתם הולכים לסרט אין לכם מושג מראש באיזה אולם הוא יוקרן. האם באולם גדול המשובח עם הסאונד הדיגיטלי, או באולם הקטן המחורבן עם הסאונד האנלוגי והרמקולים החורקים. כיום, כל (טוב, רוב) האולמות מצוינים, ושירות מכירת הכרטיסים האינטרנטי מעדכן אותנו באיזה אולם משובץ כל הסרט. אבל האם זה אומר שהמפיצים/בעלי בתי הקולנוע עברו להתנהלות בשקיפות? בכלל לא. עכשיו, למשל, מטריף אותי שאני לא יודע מראש האם אני נכנס לסרט בהקרנת פילם או הקרנה דיגיטלית. אם הייתה ניתנת לי הבחירה, הייתי מעדיף כעת לראות סרטים רק בהקרנות דיגיטליות (תכף אסביר למה). לכן, אגב, אני אוהב ללכת לאולם 4 ברב חן דיזנגוף, שם אין בכלל מקרנת פילם, אז ברור שההקרנה תהיה דיגיטלית.

אז אני תומך במאבקו של פישלר שמצר על כך שזכות הבחירה – במקרה הזה, לבחור בין הקרנת תלת מימד והקרנת דו מימד – ניטלה מהצופים. מצד שני, יש כאן גם לא מעט היתממות. פישלר ושות' רואים לאן נושבת הרוח: הוליווד ובעקבותיה בעלי בתי הקולנוע בכל העולם רוצים כמה שיותר תלת מימד. הסיבה לכך כלכלית לחלוטין: ההוצאות על הקרנות התלת מימד קטנות בהרבה מההוצאות על הקרנות דו מימד (הייתי שמח, אגב, לדעת בכמה); ההכנסות גדולות יותר בגלל מחירי הכרטיסים הגבוהים; תלת מימד הוא גם הדבר שדי הביס את הפיראטים (תורידו פעם בטורנט סרט תלת מימד שצולם בתוך אולם קולנוע ותינו שז בעצם שיטת קידוד והצפנה ולא ממש אפקט אסתטי/דרמטי. אם כי, אני לא מבין איך זה שאף אחד עוד לא צילם את הסרט ממושבו מבעד לעדשה אחת של משקפי התלת מימד. זה לא יהפוךאת הסרט לתלת מימדי בצפייה בבית, אבל לפחות לא תצולם תמונה כפולה); ולבסוף: כי יש לזה ביקוש. הקהל הצעיר (אני רואה אותו במו עיניי) מעדיף תלת מימד. הם מתים על הגימיק הזה. זה המקום בו הפעילות של "עין הדג" דווקא יכולה להיות יעילה: אם הם ייצרו איזושהי תגובת נגד שתהיה לה השלכות כלכליות, אולי זה יזיז משהו.

אבל עכשיו הצד השני: אני דווקא מחבב את התלת מימד. ולאו דווקא בגלל התלת מימד. היו כמה רגעים מאוד מתוקים של תלת מימד בקולנוע בשנה ומשהו האחרונות. "הדרקון הראשון שלי" ו"גנוב על הירח", למשל, עשו שימוש מקסים בתלת מימד. אבל על פי רוב התלת מימד עצמו די מיותר. למשל ב"ת'ור". סרט ממש חמוד, אבל אין שום ערך לתלת מימד בו. (אבל לי זה לא הפריע).

אני מודע לכך שזה תהליך שנמצא עדיין בשלב הראשוני והחורק שלו, ושכל הבעיות שלנו עם התלת מימד יפתרו בשנתיים הקרובות באחת משתי דרכים: או שהתלת מימד יעלם מהעולם וייחשב (שוב) כגימיק זניח שנכשל; או שכל הבעיות הבראשיתיות ייפתרו וזה באמת יהפוך לסטנדרט. הבעיה הכי חמורה בתלת מימד היא שעדשות הפולרייזר במשקפיים נורא מכהות את התמונה. זה ממש מבאס. מצד שני, אני די בטוח שתוך כמה חודשים זה ייפתר.

אז למה אני בעד? שתי סיבות: איכות ורפרטואר.

איכות: המצב כרגע הוא כזה שהקרנות הםילם בארץ הפכו בלתי נסבלות לצפייה. אני לא יודע מאיפה המפיצים מביאים את עותקי הפילם שלהם, אבל עותקי הפילם שאני רואה בארץ פשוט איומים, דהויים, נטולי צבע, ומוקרנים ממקרנות 35 מ"מ שכנראה כבר הפסיקו לתחזק, וכמעט תמיד עם פוקוס בעייתי או עם פריים חתוך. לעומת זאת, הקרנות הדיגיטליות תמיד עם צבעים רוויים ונעימים ואיכות תמונה קריספית ומדויקת. ובזכות העובדה שהציוד עדיין חדש גם עוצמת האור במנורות עדיין חזקה. בהקרנה דיגיטלית שאינה תלת מימדית אני מתענג על הבהירות והחדות של התמונה. ואגב, גם איכות הסאונד בהקרנות הדיגיטליות טובה יותר. ואני יודע שהקרנות תלת מימד הן תמיד הקרנות דיגיטליות. אז אני יודע שמבחינה איכות תמונה, אני אהנה.

רפרטואר: אם מישהו יודע כמה עולה להביא עותק דיגיטלי תלת מימדי ארצה (הארד דסק מקודד במזוודה מאובטחת) מול הבאת עותקי 35 מ"מ (רכישת העותקים ושינועם), אשמח לדעת. אבל כנראה שההפרש הוא כזה שמאפשר למפיצים להמר באופן נועז יותר על סרטים שאני לא בטוח שהיו מגיעים ארצה אם לא היו בתלת מימד. אני די משוכנע ש"פיראנה", "ג'ק-אס", "סנקטום" ו"נומיאו ויוליה" לא היו מגיעים להקרנות בארץ בכלל אם הם לא היו בתלת מימד. יודעים מה, אפילו על "ת'ור" אני לא בטוח. יתכן ויש כאן איזושהי התנהלות בין המפיצים בארת ובין האולפנים בחו"ל (אולי הם פשוט מכריחים אותם להפיץ כל סרט בתלת מימד), אבל אני גם בטוח שהמתמטיקה של ההפצה השתנתה לחלוטין. אם עד לפני שנה מפיץ היה צריך לפחות 40-50 אלף צופים כדי לצאת מאוזן מסרט בהפצה רחבה, סרט בתלת מימד זקוק לכמות קטנה באופן משמעותי של כרטיסים כדי להתאזן. שוב, המספרים בארץ הם סוד צבאי, אבל אני די משוכנע ש"פיראנה" ו"ג'ק אס" עשו כאן כסף, גם עם 30-20 אלף צופים בלבד לכל אחד מהם.

וזה מחלחל לכולם. קולנוע לב, למשל, הפך גם הוא לג'אנקי של תלת מימד. "סנקטום" ו"נומיאו ויוליה" הם שלהם. ואני יכול להמר די בבטחה שהם יביאו גם את סרטי התעודה התלת מימדיים של וים ונדרס ושל ורנר הרצוג מיד אחרי פסטיבל ירושלים (לגבי ונדרס אני למעשה די משוכנע, לגבי הרצוג פחות). בלי התלת מימד אין סיכוי בחיים שסרט תיעודי על פינה באוש מאת וים ונדרס היה מגיע להקרנות מסחריות בארץ.

אמרו מעתה: התלת מימד מציל את הקולנוע בישראל. לא רק לסרטי ילדים וסרטי ג'אנק וקומיקס, אלא גם לסרטי איכות.

סרטו הראשון של משה איבגי כבמאי, "וביום השלישי", יוצא מחר לבתי הקולנוע בארץ, ויש בסרט משהו שמעניין אותי. כמו, למשל, מה בעצם קורה בו? לקראת סוף הסרט די ברור שהעלילה מתחילה להתקדם לכיוון איזשהו סוג של אפוקליפסה, אבל היא לא מוסברת כלל. רק מתרחשת ברקע. אני, אחרי הצפייה בסרט בפסטיבל ירושלים, תהיתי האם היתה שם עלילת משנה שלמה שירדה בעריכה, אבל שאי אפשר היה להעלים אותה מהחומר המצולם כהתרחשות רקע. אם תראו את הסרט תבחינו שמשלב מסוים כל הסטטיסטים ברקע מסתובבים עם מסכות רופאים, ויש תחושה גוברת של בהלה. ואני פשוט לא מצליח להבין מה קורה כאן? האם זו איזו תחבולה מתוחכמת של העברת סיפור עקיף מבלי להכביר מילים ומעשים, או באמת זכר לעניין גדול יותר שפשוט לא הגיע אל המסך?

תחושת ה"משהו גדול הולך לקרות" מתעצמת כשמתבוננים בשם הסרט. "וביום השלישי". זה לבדו סוג של רמז הסופר לאחור לקראת מה שיקרה אחרי שלושה ימי עלילה. האם אנחנו עוקבים אחר תושבי סדום ועמורה התל אביבית. ואם כן, האם אלה המלאכים, הצדיקים או תושבי סדום שגורלם נחרץ?

ובוודאי שהשם "וביום השלישי" נשמע מאוד תנ"כי. אבל מאיפה? ובכן, הלכתי ובדקתי. הצירוף "ביום השלישי" מופיע בתנ"ך 25 פעם. מתוכם 14 פעמים בתורה (אחת מהם בפרשת קדושים שנקרא בשבת, כך שכל מי שיילך בשבת לבית הכנסת ירגיש שעושים לו פרומו לסרט חדש באמצע קריאת התורה), ועוד 10 פעמים בנביאים ועוד פעם אחד בכתובים, במגילת אסתר. אבל הצירוף "וביום השלישי" מופיע על פי החיפוש שלי רק פעם אחת, ודווקא ברגע לא כל כך דרמטי בספר במדבר, פרק כ"ט, פסוק כ', כהוראה לסדר הקרבת קורבנות.

אבל שאר הפעמים, אכן מובילים לקראת אירוע משמעותי למדי שייקרה ביום השלישי. בבראשית כ"ב, ד', אברהם רואה את הר המוריה שם הוא אמור לעקוד את בנו יצחק, אחרי שלושה ימי הליכה ("בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק").  בברשית ל"א, כ"ב, מגלה לבן, באיחור של שלושה ימים, שיעקב ברח (" וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בָרַח יַעֲקֹב"). ותראו מה עשו שמעון ולוי, בניו של יעקב, אחים של דינה, ביום השלישי: "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר" (בראשית ל"ד, כ"ה). בבראשית מ' ומ"ב מסופר על המשתה של פרעה שבו מתגשמות נבואותיו של יוסף לשר המשקים.

אבל היום השלישי הכי דרמטי נמצא בספר שמות. שלושת ימי ההכנה לפני מתן תורה: "וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יֵרֵד יְהוָה לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי". ואז: " וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה" (שמות י"ט, י"ד-ט"ז). קולות וברקים ושופר? מתחיל להישמע יותר כמו סרטו של איבגי.

כזכור, אני משתוקק למצוא עוד נוכחות של התנ"ך בקולנוע הישראלי. פשוט הדבר: אם פול תומס אנדרסון יכול לעשות סרט כמו "מגנוליה" שבבסיסו רמיזות מספר שמות ומכות מצרים שמנבאות את מה שעתיד לבוא, למה שבישראל לא ישתמשו יוצרים בטקסט שנכתב ממש כאן וממש בשפה הזאת להשראתם. אז הנה, נדמה לי שאיבגי הלך בדרכו של אנדרסון ומנסה לתת רמיזות תנ"כיות לעלילת סרטו. אלא שבמקרה הזה חסר לי פירוש רש"י לסרט כדי להבין למה הוא בעצם התכוון.

זה ממש מצחיק! "דה אוניון" מציגים ראיון עם התסריטאי של "מהיר ועצבני 5", ילד בן 5 שעבד יום שלם על התסריט, אחרי שכבר כתב לפני כן את התסריטים לכל סרטי "מהיר ועצבני" וגם ל"מבוקש". "דה אוניון" גם חושפים דפים מקוריים מהתסריט של הסרט. (אני לא יכול לאמבד. לכו בעקבות הלינק).

למען הבהר, כי מתברר שלא כולם קלטו את הבדיחה: "דה אוניון" הוא אתר סאטירי (חשוב לזכור כדי לא לקחת משם אייטמים לעיתונים ולפרסם אותם כאילו הם אמיתיים), ולמרות שלאחד התסריטאים של "מהיר ועצבני 5" אכן קוראים כריס מורגן, הוא לא ילד בן 5. זו בדיחה.

====================

ג'פרי וולס צפה בבלו ריי של "כל אנשי הנשיא" והבחין שהצבעוניות של הסרט עזה ורוויה יותר ממה שהוא זוכר. אז הוא הרים טלפון לגורדון וויליס, צלם הסרט (ושל "הסנדק" ושל "אנני הול"), ושמע ממנו סדרה של גידופים כלפי מחלקת הווידיאו של וורנר שלא הרימה אפילו טלפון כדי לשאול אותו, ואת כל השיקום של עותק הבלו ריי הם עשו על דעת עצמם. "כל מה שהם היו צריכים לעשות זה לצפות בדי.וי.די. זו הגרסה הכי מדויקת של הסרט", הוא אמר לו.

====================

Something's going on in Israel, כתבו ב"twitch", האתר מתמחה בסרטי אימה וז'אנר. מאז תחילת השנה הם הקדישו כבר ארבעה פוסטים לכך שפתאום צצים יותר ויותר סרטי אימה תוצרת ישראל. בינואר הם כתבו על סרט האימה "עולם אחר". במרץ הם כתבו על דרמת זומבים בשם "מורעלים", שביים דוד לובצקי (חיילים הופכים לזומבים בליל הסדר בבסיס, נשמע לי כמו טייק-אוף על "האח של דריקס"). ובשבוע האחרון הם גם כתבו על "כלבת", וגם על סרט הסטודנטים שביים דן סחר. סחר כבר זכה לשבחים ב"Twitch" על סרטו הקצר "כשיהיה דומם". עכשיו הוא מביא דרמה ארוכה יותר, סרט גמר, שיוקרן בפסטיבל קולנוע דרום בסוף מאי. הסרט נקרא "אוברטורה". שוב, זומבים.

====================

רשמו לפניכם: טקס האוסקר הבא נקבע לתאריך 26 בפברואר 2012. המועמדויות יוכרזו ב-24 בינואר 2012.