במהלך חופשת הפסח לא עידכנו מפיצי סרטים בישראל את האולפנים האמריקאיים בנתוני הקופה ורק שלשום סוף סוף עודכנו הטבלאות לאחור, והמספרים מדהימים. אם בסוף שבוע ממוצע מכניסים 12 הסרטים ההוליוודיים המצליחים ביותר בארץ בין 500 ל-600 אלף דולר יחד, הרי שבסוף השבוע של פסח, הם הכניסו 1.4 מיליון דולר. כמעט פי שלוש. כשסרט אחד הצליח הרבה יותר מכולם: "ריו". הסרט מכר בסוף השבוע של פסח 54,000 כרטיסים. אגב, המספרים העצומים האלה הם ללא הנתונים של "נומיאו ויוליה", "סניגור במבחן" ו"קוד מקור", שגם בוודאי מכרו כמויות סבירות של כרטיסים, אבל בתור סרטים עצמאיים לא מדווחים בטבלאות האלה.

בסוף השבוע האחרון המצב חזר לנורמלי. "ריו" מכר עוד 11,000 כרטיסים, ואל המקום הראשון טיפס "ת'ור", שמכר 17,000 כרטיסים.

אבל "ריו" הוא כרגע הסרט הכי נצפה בישראל השנה עם מכירות מצטברות של 177,000 כרטיסים. הוא עקף בקלות את סרטי האנימציה שהתחרו בו בפסח: "רנגו" מכר עד כה 92,000 כרטיסים, ו"הופ ארנב" מכר 34,000 כרטיסים.

הנה טבלת מכירת הכרטיסים של סוף השבוע האחרון:

תוכניית פסטיבל קולנוע דרום המלאה התפרסמה אתמול והיא מצדיקה פעם נוספת את המוניטין שהפסטיבל רכש לעצמו בתור האירוע הקולנועי הכי קינקי בישראל. השנה, יש סיכוי שזה אפילו יותר מדי קינקי בשבילי. אנשי פסטיבל דרום בשדרות, בראשות אבנר פיינגלנרט, מקפידים כבר כמה שנים לארח בפסטיבל את הילדים הרעים של הקולנוע העולמי – היוצרים הכי פרועים ופרובוקטיביים שפועלים בחוד החנית (או בתחתית התחתית) של הקולנוע.

האורח המרכזי של הפסטיבל השנה יהיה הבמאי הצרפתי ברונו דומון. ארבעה מסרטיו יוקרנו: "חיי ישו", "האנושות", "פלנדריה" ו"הדוויג". בפסטיבל קאן שייפתח בשבוע הבא יוקרן כבר סרטו החדש. סקס מפורש, אשמה נוצרית וניכור קיומי הם סימני ההיכר שלו. ולמרות שאני מסויג ממנו, אין ספק שהוא אחד היוצרים הכי בולטים ומשפיעים כרגע בעולם.

אורחים נוספים: הבמאי הצ'יליאני פבלו לארין, שביים את סרט הדיסקו/רוצח סדרתי, "טוני מנרו" שפשוט שנאתי. סרטו החדש, "פוסט מורטם", יוקרן גם. עוד מצ'ילה יוקרן הסרט התיעודי המדובר "נוסטלגיה לאור" של פטריסיו גוזמן, שיוקרן בשבוע הבא גם בדוק-אביב. וגם הבמאי הקנדי דני קוטה יגיע. אותו אני לא מכיר כלל, אבל סרטיו האחרונים התבלטו בפסטיבל לוקרנו, שם זכה ברציפות בפרס הבימוי. יהיה מסקרן להתוודע אליו. ואורח אחרון: ריצ'רד פניה, אוצר הקולנוע של הלינקולן סנטר בניו יורק, שיציג מקבץ סרטים מקסיקניים שבחר.

"עדות" של שלומי אלקבץ יהיה סרט הפתיחה ב-29.5, "הערת שוליים" של יוסף סידר יהיה סרט הנעילה ב-2.6. ובין לבין יוקרנו ארבעה סרטים ישראליים עצמאיים בהקרנות חצות, ותיערך מחווה לקולנוע התיעודי של נורית אביב, שכצלמת עבדה עם אנייס ורדה ועמוס גיתאי וכיוצרת נמצאת על התפר שבין וידיאו ארט/סרטי גלריה ובין קולנוע תיעודי.

=====================

עדכונים אחרונים (בינתיים) ממסעות "כלבת" בטרייבקה: "הלוס אנג'לס טיימס" מציין את "כלבת" כאחד מחמשת הסרטים הכי טובים שהוצגו בטרייבקה. ושניים ממבקרי "Twitch" מסכמים את הפסטיבל ופשוט מהללים ל"כלבת" את הצורה. די מדהים לקרוא. שני הטקסטים האלה מעלים את השאלה האם אין איזשהו הסכם הפצה צפון-אמריקאי שמתבשל באופק כדי למנף את הבאז התקשורתי הזה? ובכן, אהרון קשלס בפייסבוק שלו רומז: "גם ל'כלבת' מגיעות חדשות טובות: כנראה, טפו-טפו, שאלו לא היו ארבע ההקרנות האחרונות של סרט האימה הישראלי בארה"ב". אני מנחש שזה אומר שיש מפיץ בתמונה.

מי שבטוח נמצא בתמונה זה רוברט דה נירו. הנה הפפושלסים מצולמים איתו:

דה נירו לא מודע למבול הישראלים שייפול עליו החודש. אחרי אנשי "כלבת", יגיעו אנשי התלמוד. אני מצפה לראות בשבוע הבא את דה-נירו, שיהיה יו"ר חבר השופטים מצולם גם עם יוסף סידר, שלמה בראבא וליאור אשכנזי.

סמנו ביומכם ומיצאו דרך להתפלח פנימה: ביום שני, 16.5, יגיעו האחים כהן לאודיטוריום סמולרש באוניברסיטת תל אביב ליום עיון של החוג לקולנוע העוסק ביצירתם. האחים כהן יקבלו ערב לפני כן את פרס דן דוד על תרומתם הקולנועית. כזכור, האחים כהן היו במאיי העשור שלי לפני שנה.

הכנס יתחיל ב-14:00 עם ברכות. ב-14:15 ירצה נחמן אינגבר על האחים כהן במשך חצי שעה. הו, לא הייתי רוצה לנסות לנתח את סרטיהם של האחים כהן בנוכחותם, הם פשוט יצחקקו על כל ניסיון לנתח את מבול הרמזים שהם ממטירים בכל סרט, בין השאר כדי לגרום לאנשים חכמים להזיע על סרטיהם יותר מדי מבלי להבין את הבדיחה הטמונה בהם. אז אני מקווה שאינגבר ירבה לדבר בסימני שאלה ולא בסימני קריאה כל עוד הם באולם ושומעים אותו. ב-14:45 יעלו האחים כהן עצמם לבמה לשיחה שתנהל אורלי לובין, בהשתתפות שמוליק דובדבני, דני לרנר, דאנה איבגי ורעיה מורג. וב-16:00 הם יענו לשאלות מהקהל, בהנחיית נסלי ברדה. הכינו שאלות מבריקות מראש, אנא. ואם יש לכם משהו שתמיד רציתם לשאול את האחים כהן ולא נראה לכם שתגיעו לכנס, אולי תכתבו אותן כאן בתגובות, ואשלח אותן למשתתפי הפאנל שאולי יסכימו לשאול בשמכם (אני מלמד בירושלים בימי שני ואני כרגע מחפש דרך להבריז מהעבודה כדי להגיע ליום העיון. אם אצליח למצוא תירוץ טוב, כך אעשה).

הכנס קיבל את הכותרת השנונה "לקבל את המיסתורין". זו גם היתה הכותרת לראיון של ה"לוס אנג'לס טיימס" עם האחים כהן לקראת "יהודי טוב", ואכן הגדרה מצוינת לתיאור כלל סרטיהם. המשפט מופיע ב"יהודי טוב" בסצינה הזאת.

ואגב, שמתם לב שאת משפטי המפתח בסרטים של האחים כהן תמיד יגידו דמויות המשנה הכי זניחות, ולא הדמויות הראשיות? ומה העניין הזה שאת הסרט הקודם פתח ציטוט של רש"י ואת סרטם האחרון פתח ציטוט ממשלי?

ואם כבר פוגשים אותם: את הסיפור על שיני הגוי, כבר שמעתם?

ועוד עניין עם האחים כהן. אחד הקוראים של "הניו יורק טיימס" שאל את מבקרי הקולנוע של העיתון למה השמיטו האחים כהן את החתול, הגנרל סטרלינג פרייס, מהעיבוד שלהם לרומן "אומץ אמיתי" של צ'רלס פורטיס? אז מבקרי ה"ניו יורק טיימס" הפנו את השאלה ישירות לג'ואל כהן עצמו שענה: "רצינו להכניס את דמות של הגנרל סטרלינג פרייס אבל הסרט הבא שלנו עוסק כולו בחתול. ברצינות". מה שמעלה את השאלה: מה סרטם הבא של האחים כהן?

אהרון קשלס חושף בדף הפייסבוק שלו שהפרסומת/תשדיר שירות הזה הוקרן לפני כל סרט בפסטיבל טרייבקה. מתי מישהו יעלה קמפיין דומה גם בארץ? אנשים המדברים בטלפונים בזמן סרט זה הדבר שהכי מוציא אותי מדעתי.

בשבת בערב, בשעה שהנשיא אובמה בוודאי כבר ידע על פעולת הקומנדו בפקיסטן לחיסול אוסמה בין-לאדן, התקיימה במלון הילטון בוושינגטון ארוחת הערב השנתית של תא כתבי הבית הלבן, ארוחה שבאופן מסורתי לא רק כוללת כוכבי קולנוע רבים, אלא תמיד מתחילה עם נאום קומי, בסגנון roast, של מי שנחשב על ידי הבית הלבן לבכיר הקומיקאים של אותה שנה. והשנה זהו סת מאיירס, הכותב הראשי של סאטרדיי נייט לייב ומגיש מהדורת החדשות של התוכנית. ככה זה נראה:

(תכננתי להעלות את זה רק מחר, מפאת – יו נואו – היום. אבל כותרות הבוקר איכשהו הופכות את זה לרלוונטי. ופאק איט, אפשר לצחוק).

ואז, 24 שעות אחר כך, זה:

למי, לכל הרוחות, יהיה זמן ללכת לראות 31 סרטים?! זה כל כך מייגע להגיד שוב: אבל משהו בתחרות הזאת עובד עם חצי מוח. אני פשוט לא מבין איך הם מצפים שזה יתנהל השנה. אני אמשיך להגיד את זה כי הרי בסוף זה יקרה: תחרות פרסי אופיר צריכה להתקיים רק בין סרטים שכבר הופצו בבתי הקולנוע. כשיש לחברי האקדמיה שנה שלמה לצפות בסרטים זה אחרת מלנסות לדחוס עכשיו הקרנות של 31 סרטים בחודשיים ואז להתחיל לשמוע תלונות על יוצרים שאיש לא הגיע להקרנות שלהם שטוענים שההצבעה מתקיימת מבלי שהמצביעים צפו בסרטים עצמם.

אבל הכותרת העיקרית לא קשורה בכלל לפרסי אופיר אלא לקולנוע הישראלי: 31 סרטים ישראליים חדשים! וואו. הפכנו לברזיל! טוב, בואו ננחש ששניים-שלושה מהם לא יהיו מוכנים בסוף, ועדיין 28-29 סרטים זה מספר עצום. קחו בחשבון שיש עוד סרטים שפשוט לא נרשמו. "ג'וי ובל", למשל. או "המשוטט". ויש עוד סרטים עצמאיים שראיתי לקראת פסטיבל קולנוע דרום שלא נמצאים ברשימה. כלומר, יש עוד.

הנה הסרטים. מי יזכה?

"אודם", יהונתן סגל (הוקרן בברלין)

"אוסטרליה שלי", עמי דרוזד

"אחותי היפה", מרקו כרמל

"אנחנו לא לבד", ליאור הרלב

"בוקר טוב אדון פידלמן", יוסי מדמוני (הוקרן בסאנדאנס)

"ברקיע החמישי", דינה צבי ריקליס

"ההתחלפות", ערן קולירין

"הנותנת", הגר בן אשר (יוקרן בקאן)

"הערת שוליים", יוסף סידר (יוקרן בקאן)

"הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן", אריק לובצקי

"השוטר", נדב לפיד

"התפרקות", נינה מנקס (מוקרן כעת בסינמטקים)

"חתולים על סירת פדלים", יובל מנדלסון ונדב הולנדר (יוקרן בפסטיבל קולנוע דרום)

"יותר איטי מלב", יוני זיכהולץ וינאי גוז

"כלבת", אהרון קשלס ונבות פפושדו (יצא למסכים)

"לא רואים עליך", מיכל אביעד (הוקרן בברלין)

"לאן נעלם משה איבגי", אבי מלכה

"מלח ים", איתי לב (הוקרן בפסטיבל ירושלים)

"ניקה", ארנון צדוק (הוקרן בפסטיבל חיפה)

"נמס בגשם", דורון ערן

"סלסה תל אביב", יוחנן ולר (יוקרן בפסטיבל הישראלי בניו יורק)

"עד סוף הקיץ", נועה אהרוני

"עוד אני הולך", יקי יושע (הוקרן בסינמטקים)

"עמק תפארת", הדר פרידליך

"פלייאוף", ערן ריקליס

"פלנטה אחרת", עידן זעירא (יוקרן בפסטיבל קולנוע דרום)

"רוק בקסבה", יריב הורוביץ

"רימון הזהב", דן תורג'מן

"רסיסים של אהבה", ניסים נוטריקה

"שקרים בז'", מאיה קניג

"2 בלילה", רועי ורנר (יוקרן בפסטיבל קולנוע דרום).

אני, למשל, חושב שזה ממש דפוק ש"ארץ בראשית" יתחרה בקטגורייה הדוקומנטרית, במקום שתהיה כבר קטגוריה מרוכזת אחת לכל הסרטים באורך מלא שהוקרנו מסחרית בבתי הקולנוע. אני חושב שהקטגוריה הראשית צריכה להיקרא "פרס הסרט הטוב ביותר" ושיכללו בה רק הסרטים מעל 70 דקות שהוקרנו בבתי הקולנוע. כולל סרטי תעודה. אתם יודעים, כמו שעושים … נו… בכל העולם!

ויש גם סיפור חביב למגזינים: ערן ריקליס יתחרה נגד אשתו, דינה צבי ריקליס. כמעט "אווטאר" נגד "מטען הכאב", לא?

(ברשותכם, אני מדחיק את ענייני היום. כבד עליי).

היום לפני 70 שנה התקיימה הפרמיירה של "האזרח קיין" בניו יורק. בספטמבר 41' הסרט הופץ בבתי הקולנוע באמריקה. כלומר, שבין יום ובין ספטמבר יחגוג העולם 70 שנה לסרט, שבמשך שנים הוא זכה בתואר "הסרט הטוב ביותר של כל הזמנים", במשאלי המבקרים החמש-שנתיים של כתב העת הבריטי "סייט אנד סאונד".

בישראל תמצאו את חגיגות "האזרח קיין" על המסך הסמוך לביתכם. הן, למעשה, הושקו אתמול עם השידור בערוץ יס 3, אבל יש גם עותק 35 מ"מ חדש שיעשה בחודשים הקרובים סיבוב בין כל הסינמטקים. וכתב העת של סינמטק תל אביב מקדיש את רוב גיליונו החדש לסרט (מדהים שאין לגיליון הזה זכר באינטרנט, כאילו שנוכחותם של הטקסטים באתר אינטרט של הסינמטק תפגע במכירות כתב העת בדוכני העיתונים).

הדרך הכי טובה להבין למה הסרט הזה נחשב לכה גדול היא לקרוא טקסטים של אנשים שבאמת חושבים שזה הסרט הגדול בתולדות האנושות. האנשים האלה, אגב, יהיו מן הסתם ילידי שנות ה-30 (אפילו שנות ה-20) והם ראו את "האזרח קיין" בזמן אמת בבתי הקולנוע (ואם הם אירופאיים, אז זה קרה רק אחרי מלחמת העולם השנייה, כמו שקרה לאנשי הגל החדש הצרפתי שראו את הסרט רק כחמש שנים אחרי בכורתו ונדהמו מהטרנספורמציה שעברה על הקולנוע האמריקאי בשנים שבהם הכיבוש הנאצי העלים סרטים הוליוודיים מעיניהם). אותם אנשים היו בני 30-40 בשנות ה-60, כש"האזרח קיין" התחיל להופיע בראש רשימת "הסרטים הטובים אי פעם".

אני לא חושב שזה הסרט הטוב בכל הזמנים, אבל אני כן חושב שזה סרט פשוט אדיר. התפקעות עצומה של כשרון. וכן, כשמשווים את האופן שבו הוליווד סיפרה סיפורים עד אז, הוא גם היה במובנים רבים פורץ דרך. או לפחות חצוף מאוד. והשפעותיו נצחיות, עוד לפני שבכלל מדברים על אורסון וולס, ראו את הפרטנרים שלו: ברנרד הרמן, לימים שותפו הקבוע של היצ'קוק, הלחין כאן את סרט הקולנוע הראשון שלו. רוברט ווייז, לימים הבמאי זוכה האוסקרים של "צלילי המוזיקה" ו"סיפור הפרברים", היה העורך של "האזרח קיין". והצלם היה, כמובן, גרג טולנד. הוא כבר היה צלם בכיר ואגדי לפני כן בזכות שיתופי הפעולה שלו עם ג'ון פורד, אבל הצילום של "האזרח קיין" זכה לעשורים של חיקויים, השפעות, השראות: הפוקוס העמוק, הזוויות הנמוכות, השוטים הארוכים. שיתוף הפעולה בין הצלם, העורך והמלחין מוצגים באופן הכי ברור בסצינת הפתיחה של הסרט, רצף אפלולי של שוטים שעוברים בדיזולב בין אחד לשני שמציג את העולם שבו עומד קיין למות באותו לילה, הטירה הענקית, השוממה, שהיתה אמורה להיות עדות לכוחו.

האמת, שנכתב על הסרט הזה כל כך הרבה, שכל ניסיון נוסף מצידי לנסות להסביר מה נפלא בו יהיה מיותר, ובחיי שאני חושב שנאמר כבר הכל.

ובכל זאת, הנה משהו קטן. סצינה אחת שלדעתי מחזיקה בתוכה את כל גדולת הסרט. סצינה אחת בת כמעט שלוש דקות שכולה (כמעט) בשוט אחד (וגם המיקום של הקאט היחיד בה הוא הברקה). יש בה הכל: החל מהקומפוזיציה המושלמת שלכדתי בפריים למעלה, וכלה במעבר מהביט הראשון לביט השני, בין קיין ות'אצ'ר נמצאים לבד. אבל מה שהסצינה הזאת ממחישה הכי טוב זה שדבר הכי טוב ב"האזרח קיין" אינו הצילום או העריכה או המוזיקה או האיפור של וולס, אלא התסריט. ראו איך בשלוש דקות כל המורכבות בדמותו של קיין מוצגת, לעיתים ברמיזה ועיתים באופן מפורש.

זה מתחיל בכך שהוא מצהיר שהוא מסוגל לארגן מלחמה בקובה, ודקה אחר כך הוא מצהיר שהוא תומך בזכויות העניים וחסרי הישע אל מול תאגידי ענק חומסניים (מתאים בול ל-1 במאי, לא?). בין לבין, הוא מו"ל של עיתון שלא מהסס לפברק ידיעות כדי לייצר סנסציה, וגם מתוך ההבנה שמרגע שזה נכתב בעיתון זה אוטומטית הופך לסוג-של-אמת. במילים אחרות, הקונפליקט האמיתי של קיין אינו בין הגעגוע שלו לילדותו הפשוטה והענייה ותיעובו את עולם הפיננסים והעושר שמיוצג על ידי תאצ'ר, מי שגזל ממנו את ילדותו ואת הוריו ובין הרצון שלו להיות הכי עשיר, הכי מפורסם והכי משפיע. הקונפליקט האמיתי שלו נמצא בין הכוח שהוא מדמיין לעצמו שהוא מחזיק בידיו ("אני אספק את המלחמה") ובין הכוח באמיתי שנמצא בידיו (כלומר, היעדרו), ושבהדרגה הוא נהיה מודע לו. ולכן הגעגוע שלו על ערש דווי לא היה רק לילדות, אלא לדבר הוא יכול היה להחזיק בידיו, ובאמת לשלוט בו.

זה, אגב, הסיקוונס המלא (אבל באיכות ירודה). הוא בנוי נורא יפה, גם בכתיבה, גם בעריכה וגם בדרייב של ההתרחשויות שדורות מהאחת לשנייה. והוא מציג את מלוא התמונה של קיין מנקדת מבטו של תאצ'ר, שראה את כל מעשיו של קיין כניסיון לנקום בו באופן אישי.

הנה כמה וכמה אנשים חכמים ממני – ביניהם סידני פולק, פיטר בוגדנוביץ', קווין ספייסי, מרטין סקורסזי וריצ'רד דרייפוס – מסבירים למה זה סרט כל כך גדול. אבל רגע: כולם כאן יודעים מה זה "רוזבאד", נכון? אין כבר סכנת ספוילרים בנושא הזה, אני מקווה. אחרי הכל, הסרט כבר בן 70.

והנה רצף הדיזולבים היפהפה של הפתיחה, שנמשך 2:50 דקות. עקבו אחר האור בראש הטירה, חדרו של קיין. אנחנו מתקרבים אליו בכל שוט. ובכל פעם מזווית אחרת, אבל החלון נשאר כל הזמן באותה נקודה על המסך. מוזיקה, צילום ועריכה.

ב-1973 יצא הערוץ הציבורי האמריקאי (PBS) לבצע ניסוי בבני אדם. הם הכניסו מצלמות לביתה של משפחת לאוד מסנטה ברברה ועקבה אחריה במשך כשבעה חודשים כזבובים על הקיר. תוצאות התיעוד הפכו לסדרה תיעודית בת 12 פרקים בשם "משפחה אמריקאית" (במובן הזה שמשפחת לאוד אמורה לייצג כל-משפחה), שתיעדה את התפרקות הנישואים של בני הזוג לאוד והתפוררות המשפחה. מאותו רגע אי אפשר היה שלא לתהות האם תיעוד דוקומנטרי הוא לא דיסציפלינה צדדית של פיזיקת הקוואנטים. כלומר שעצם הכנסת המצלמה לבית היא זו ששינתה את נתיב חייה של המשפחה. האם היא היתה מתפוררת גם בלי המצלמות?

למעשה, זה היה הרגע שבו הקולנוע התיעודי של יוצרים כמו די.איי פניבייקר ופרדריק ווייזמן – שבוודאי היו השראה על יוצרי הסדרה – צעד צעד ענק אחד להפוך לטלוויזיית הריאליטי שאנחנו מכירים היום. כשמביטים ב"משפחה אמריקאית" כיום היא נראית נורא נאיבית. גם משבצת השידור ב-PBS מקנה לה מעמד איכותי, לכאורה נטול סנסציוניות. ואכן, הסדרה נראית כמעט כמו סרט ניאו-ריאליסטי איטלקי. התבוננות בשגרת היום. אין משימות, אין הפעלות. אבל המציאות נשארת: הכניסו אנשים לתוך מבחנה תחת השגחת מצלמות ואין יותר קשר בין התוצאה שתקבלו ובין חיים אמיתיים של אנשים במציאות נטולת מצלמות.

עכשיו אפשר לצפות בסדרה "משפחה אמריקאית" במלואה באינטרנט. הנה הפרק הראשון. דברי ההקדמה של מפיק הסדרה, שמנסה להעניק לכל העסק הזה קצת קונטקסט תרבותי, מקסים.

והנה שאר פרקי הסדרה.

על "וביום השלישי" כתבתי די בהרחבה ביולי, אחרי שראיתי אותו בפסטיבל ירושלים. קראו שם. היו דברים שהערכתי בסרט, אבל באופן כללי חשבתי שהסרט הזה פשוט מבולגן ומפורק מדי בדי שאוכל ממש לתמוך בו. והוא מכיל את הסצינה שהכי שנאתי השנה בקולנוע: שרון אלכסנדר רוקד ומתפשט לצלילי מוזיקת טראנס. הסצינה הזאת ממש הביכה אותי.

בסוף השבוע הזה עולה "וביום השלישי" יחד עם "ז'ה טם איי לאב יו טרמינל", סרט שהוא נגטיב מוחלט: כולו שקט ונינוחות. נקטדות דמיון בין השניים: לא בטוח שכל מה שיוצרי הסרטים האלה רצו להשיג הם אכן הצליחו. אבל היומרה של "וביום השלישי", לטעמי, די הרגה אותו. הנה עיון בשניהם:

פורסם ב"פנאי פלוס", 27.4.2011

שני סרטים ישראליים יוצאים באותו יום?! אם אתם רוצים עדות ליצר ההרס העצמי של הקולנוע הישראלי, תעדו ביומניכם את התאריך הזה – 28.4 – שבו שני סרטים, האחד גדול, השני קטן, נדחפים לאותו סוף שבוע ובעצם הורסים לשניהם את הסיכוי להצליח. כמו שאני רואה את זה, לסרטים ישראליים יש קהל פחות או יותר קבוע של כ-200,000 צופים שמחכים שיגיע סרט בוגר (אך משעשע ומרגש) שהם ילכו אליו. נדמה לי שאם הייתם שמים מצלמות בכניסה ל"סיפור גדול", "פעם הייתי", "נודל" ו"שבעה" ייתכן ותגלו שמדובר פחות או יותר באותם אנשים. כשסרט חורג מקו ה-200,000 כלפי מעלה זה סרט שהצליח לשבור את תקרת הזכוכית של הקהל המקורי ולהביא קהל שבדרך כלל לא רואה סרטים ישראליים, למשל בני נוער. אלא שמאז ספטמבר לא היה אף סרט ישראלי שהצליח להביא מספרים גדולים של צופים. האם "וביום השלישי" או "ז'ה טם איי לאב יו טרמינל" יצליחו בכך? מסופקני. ואם אתם עוצרים כאן לרגע כדי להחליט איזה סרט ישראלי אחד ויחיד לראות בסוף שבוע, הגעתם למקום הנכון. ובכן, בדו קרב בין "וביום השלישי" ובין ז'ה טם איי לאב יו" אני בוחר ב"ז'ה טם". תכף יהיו גם נימוקים.

"וביום השלישי", סרט הבכורה של משה איבגי כבמאי קולנוע, הוא סרט גדול מידות (יחסית), מושקע, לילי, אפוקליפטי ועם מספר רב של דמויות. "ז'ה איי לאב יו" הוא חלק ממגמה הולכת וגוברת של הקולנוע הישראלי, לצאת ולצלם מיד ומהר, בלי לחכות לקרנות. ואכן, הסרט עוסק בשני אנשים שהולכים ומדברים על החיים. סרט קטנטן. שניהם לא מושלמים, אבל "ז'ה טם" לפחות ממוקד יותר. הנה הרחבה על הסרטים.

"וביום השלישי". אני מודה: חיבבתי לא מעט מהסרטים הישראליים שראיתי בשנה האחרונה. התפעלתי מהם, התרגשתי מהם. אבל בתוך כל זה, היה סרט אחד שממש לא הצלחתי לתחבר אליו – או אפילו סתם לחבב אותו – וזהו הסרט הזה. איזה ברדק עצום של דמויות, עלילות משנה ובנייה לעבר קתרזיס שלא מגיע. והעניין הוא שיש לסרט הזה כמה וכמה מעלות ורגעים יפים שרק חושפים איזה פוטנציאל היה לסרט, אם רק היה – נו – אחרת.

הסרט עוקב אחר שלוש דמויות נשיות במצוקה ושוזר בין עלילותיהן במשך שלושה ימים. נקודות זכות? ובכן הנערה גל סלומון, המגלמת את אחת הדמויות הצעירות בסרט, די הדהימה אותי בהופעה מרשימה. וגם כמה וכמה מהשוטים שאיבגי עיצב עם הצלם שלו יורם מילוא, מצליחים להיות ארוכים ומפותלים ולעיתים מפתיעים לטובה.

אבל מה קורה בסרט הזה? יש בו שלוש נשים (ונערה) שמגלות שהחיים חרא, בייחוד לנשים, ושכל הגברים יאנסו אותם, יגנבו מהם, יתקפו אותם, יעשקו מהן והגיע העת להשיב מלחמה. אבל מה קורה ברקע? שימו לב למה שקורה ברקע העלילות העיקריות? אנשים נראים לחוצים, מבוהלים, לפתע הם נראים עם מסכות חדר ניתוח, ולבסוף… נראה כאילו היתה לסרט איזו עלילת משנה שעסקה באיזושהי קטסטרופה מתקרבת ושכנראה הוסרה אבל שרמזים לה נותרו ברקע ום רק חושפים עד כמה פרום הסרט, שנראה כמו רעיון אמביציוזי מאוד שמעולם לא הבשיל. אותה קטסטרופה לא ברורה שאמורה לגמד את מצוקות האנשים הקטנים, מעניקה לסרט את את הרובד התנ"כי שלו, שנגזר גם משם הסרט. כאילו הסרט מציג את הימים האחרונים של סדום בת ימינו. רעיון יפה, אבל האם הוא רק בראשי? כי הסרט נותר עמום לגבי מה בדיוק קורה בו.

וכך, אל מול הופעות נאות של כמה מהשחקניות – עלית קרייז מרשימה, הילה פלדמן (בעירום מלא) מרשימה אף היא – ניצבות גם כמה סצינות מביכות למדי, בעיקר של הדמות שמגלם שרון אלכסנדר שלא ברור מה קורה שם איתו. הסרט הזה – למרות סיום מפתיע שמצליח להיות אפקטיבי למדי – הוא בלאגן עצום של שאפתנות שיצאה משליטה.

"ז'ה טם איי לאב יו טרמינל". סרטו העלילתי הראשון של דני מנקין (האיש מאחורי הסרטים התיעודיים "18 קילו של אהבה" וכעת "הדולפין") שבה את ליבי כמעט מיד מראשיתו. לפני כמה שנים עלה בראשי רעיון לכתוב סרט שלם המתרחש במשך כמה שעות בשדה תעופה, בעת ששתי דמויות ממתינות שם לטיסות ההמשך שלהן הביתה. בשש או שמונה שעות ההמתנה שלהם השניים עוברים מערכת יחסים שנראית כאילו היא ממצה חיים שלמים של זוגיות. ואז כל אחד ממשיך לטיסה שלו, כאילו הוא עבר חיים מלאים שטענו אותו להמשך חייו העצמאיים. אפילו היה לי שם: "המראות ונחיתות". באנגלית זה נשמע קצת יותר טוב. יש לי אפילו איזשהו סנופסיס שכתבתי ושחשבתי שיום אחד אעשה עם זה משהו. ובכן, דני מנקין פחות או יותר הקדים אותי ויצר סרט חינני להפליא שיוצא בדיוק מאותה נקודת מוצא: מוקי מגלם מוזיקאי חסר החלטיות שמחליט להפתיע את חברתו לשעבר בהצעת נישואים שאולי תשיב אותו אליה, ולשם כך הוא עולה על מטוס באופן ספונטני כדי לטוס אליה לניו יורק. על המטוס הוא פוגש נערה בריטית, ובפראג הם צריכים לחכות לטיסות ההמשך שלהם. אז הם מסתובבים כל הלילה בעיר ומדברים, ומתקרבים, ומתלבטים. ריצ'רד לינקלייטר עשה עם אותו רעיון את "לפני השקיעה הזריחה" שלו, שסרטו של מנקין מזכיר אותו למדי, לפחות בפורמט, אם לא בתוכן או בסגנון. ארז תדמור וגיא נתיב ביימו עם אותו רעיון את "זרים" (שלקח סיטואציה דומה אבל הפך אותה למלודרמה פוליטית), ויש בסרט גם משהו מ"פעם אחת", בפשטות הקולנועית הקאמרית והמוזיקלית.

מנקין גייס לעזרתו צוות מכובד למדי של תומכי תוכן מאחורי הקלעים: אשכול נבו אחראי על הקריינות, ואילן הייטנר, חגי לפיד ואלון בנארי סייעו בכתיבה. והזיווג של מוקי עם השחקנית נרונה קפלן עובד היטב. אלא שבאופן מפתיע למדי גם כשהשאפתנות באה במנות קטנטנות, גם כאן לא תמיד הכל עובד. "ז'ה טם" הוא סרט עמוס פוטנציאל, עם כמה רגעים מקסימים, אבל עם כמה החמצות. כך, למשל, נדמה שבמקום התקרבות הדדית איטית הבחורה דווקא יוזמת את הקשר מלכתחילה, אולי כי להבדיל ממנו היא אוהבת לבחוש בחיים של אחרים. אבל זה מותיר את הצמד פחות או יותר במצב די סטטי, שמוציא אותם מהסרט כשהם במצב די זהה לזה שבו הם היו בפתיחתו, שזו החמצה כי סרט כזה היה יכול להראות יפה התפתחות של שני אנשים בפרק זמן קצרצר, להיות מטאפורה לחיים שלמים. וגם חלק מהסצינות פחות טובות מאחרות או שחוזרות זו על זו. גם לגבי הקריינות אני לא יכול שלא לתהות עד כמה היא חיונית. וכן, עם כל האנשים השנונים שעבדו על הסרט איכשהו ציפיתי שהוא יהיה קצת משויף וחד יותר בדיאלוגים שלו.

אבל אל מול מגרעות נקודתיות נמצא סרט שיש בו גם תום וגם רעננות, ושהוא מייצג ראשון לגל הצעיר והאלטרנטיבי שעומד לשטוף את הקולנוע הישראלי, של סרטים אינטימיים, זוגיים, קטנים, אישיים, שהם ההפך המוחלט מהרצון לייצר נראטיבים עצומי מימדים כמו "וביום השלישי". ולכן "ז'ה טם איי לאב יו טרמינל" (על שם שירו של מאיר אריאל שמתנגן בסרט) הוא הסרט שאם אתם סקרנים לגבי סרטים ישראליים כדאי לכם לתמוך בו. הוא הקטן והעצמאי, מול סרט גדול וממוסד יותר, אבל זה שיש בו נשמה גדולה יותר.

או בוי. זה מסקרן אותי. האם מישהו בצוות של "רובוטריקים" הלך וישב והפעיל את המוח בחיפוש אחר אפשרויות לעשות הסרט השלישי קצת יותר מעניין מהסרט הקודם? כי הטריילר הזה, שיצא ממש עכשיו, מצליח לגרות את בלוטות ההרס שבי. קודם כל, האם קיץ 2011 חוגג 50 שנה לנשיאותו של ג'ון קנדי על ידי עיון קונספירטיבי מחודש במורשתו? על פ הטריילר שלו "X מן: ההתחלה" מכניס בדיעבד מוטנטים בעלי כוחות על לתוך משבר הטילים עם קובה. ועכשיו "רובוטריקים 3 " מכניס חיזרים ורובוטים לתוך מירוץ החלל. ונראה שמייקל ביי לוקח את המיטב של ספילברג, המפיק שלו, מהעשור האחרון ומגביר את הווליום ל-11. חיזרים/רובוטים שצצים מהאדמה ומתחילים להחריב את כדור הארץ כמו ב"מלחמת העולמות". גורד שחקים שמתקפל לשניים כמו ב"AI". ובאופן כללי, שיקגו די הופכת לאבק ב-2:28 דקות האלה בלבד.