הביסטי בויז מציינים 25 שנים לתקליט הבכורה שלהם "Licence To Ill" עם סרט קצר, שטותי ומאולתר למדי בן 30 דקות, שאמור להיות המשך ישיר לקליפ ההוא של "Fight for Your Right" מ-1986, ובו הביסטי בויז מאז פוגשים את הביסטי בויז מהעתיד, כלומר מהיום, והמפגש ביניהם הופך ל-pissing contest. לא בלשון השאלה. אלה המשתתפים: אלייז'ה ווד, סת רוגן, דני מקברייד, סוזן סרנדון, וויל ארנט, אדם סקוט, רשידה ג'ונס, ריין ווילסון, טד דנסון, מרי סטינברג'ן, אליסיה סילברסטון, שאנין סוסמון, מייק מילס, רומן קופולה, ג'ודי היל, מילו ונטימיליה, לורה דרן, ג'ייסון שוורצמן, סטיב בושמי, איימי פולר, קירסטן דאנסט, מאיה רודולף, קלואי סביני, דיוויד קרוס, וויל פארל, ג'ק בלאק, ג'ון סי ריילי ומכונית דלוריאן. הביסטי בויז עצמם מופיעים כשוטרים בסוף.

 

את הסרט הפיק, כתב וביים אדם יאוך, שנהיה בינתיים מפיק ומפיץ (חברת אוסילוסקופ שחתומה על הסרט שייכת לו, והוא הפיץ, בין השאר, את "שתיקת הארכיון" של יעל חרסונסקי באמריקה). הסרט הופץ ביו-טיוב בשבוע שעבר, אבל רק ביומיים האחרונים הוא זמין לצפייה גם מחוץ לאמריקה. הנה, מחווה לביסטי בויז שנראית כמו שילוב בין מערכון של סארטדיי נייט לייב וסרט בהפקת ג'אד אפטאו:

 

 

 

(ויה הטוויטר של גיא חג'ג', שגם מפנה להאזנה לאלבום החדש של הביסטי בויז)

"סופר 8". למרות שמו, אין כאן גיבורי-על וזה לא סרט המשך שמיני

 

 

קוראיי הקבועים כבר מכירים את השעשוע שאני מוצא בהימורי וניחושי קולנוע. בתחילת השנה זה עם האוסקרים, באמצע השנה זה עם הקופות. הסיבה לכך, אגב, חיצונית לחלוטין לקולנוע: בחגים כל מי שעובד בעיתונות הדפוס נדרש לנפק מדורים בדד-ליינים בלתי אפשריים, לעיתים שני מדורים תוך ימים בודדים, ולרוב שבועות רבים לפני שהגיליון מגיע לדוכנים. כך שצריך להכין חומרים שהם לאו דווקא אקטואליים שאפשר לסגור מראש. לשמחתי, מה שהתחיל כצורך טכני של מחויבות לדד-ליין הפך לאחד התחביבים שהכי משעשעים אותי בשגרת השנה. ולהפתעתי המכופלת, יוצא שההימורים שלי לגבי קופות הקיץ לא רעים בכלל. כלומר, אני לפחות קולנוע בעקביות לזהותו של הסרט שיהיה הכי קופתי באותו קיץ. המשך רשימה פחות מרשימה. כך זה נראה בשנים קודמות: קיץ 2007. קיץ 2008. קיץ 2009. קיץ 2010.

 

האם גם השנה אצליח לקלוע למשהו? מה דעתכם? ומה הימוריכם? הוסיפו בתגובות. הנה הניחושים והנימוקים שלי:

 

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 20.4.2011

 

 

גם זו כבר מעין מסורת עבורי. בפברואר אני מהמר על האוסקרים, באפריל אני מהמר על הסרטים הקופתיים של הקיץ בהוליווד. למה? ובכן, כי להפתעתי מאז שהתחלתי לעשות את זה ב-2007 התברר שההימורים שלי לא רעים בכלל. לפחות בהימור על מי יהיה הסרט הכי קופתי של הקיץ. למשל, המגזין "אנטרטיינמנט וויקלי", ה"פנאי פלוס" של אמריקה, הימר ב-2008 ש"אינדיאנה ג'ונס" הרביעי יהיה הסרט הקופתי של הקיץ, ואילו אני ב"פנאי פלוס" – ה"אנטרטיינמנט וויקלי" של ישראל – הימרתי ש"האביר האפל" ינצח. מי צדק? אני. ובשנה שעברה, רבים הימרו ש"איירון מן 2 " יהיה אלוף הקופות. אני הימרתי על "צעצוע של סיפור 3 " – כשרבים טענו שאין סיכוי שסרט אנימציה יהיה במקום הראשון. ומי צדק? אני.

 

עד כאן פינת הגאוותנות של השבוע, שנועדה להסתיר באחיזת עיניים מלהטטת גם את הכמות הלא-קטנה של הימורי שווא וסרק שהימרתי במקביל, ובהם הימרתי על סרטים שיהיו להיטים, כשלבסוף הם התרסקו לגמרי. למשל, "סקס והעיר הגדולה 2 ".

 

תשאלו: למה? למה בכלל להמר על שוברי קופות באמריקה? ובכן, יש לכך שתי תשובות. האחת: פסח. המדור הזה נכתב שבועיים לפני פרסומו ולכן זו דרך מסורתית יפה לפילר, שמקבל את פני עונת סרטי הקיץ שנפתחת בסוף אפריל. השנייה: זה תרגיל בלהיכנס לראש של הקהל. או לשוטט על הקו שבין ראשם של ראשי האולפנים ובין ראש הקהל.

 

בואו נחשוב רגע: איך נוצר להיט? זה מתחיל באולפן. האולפנים ההוליוודיים הולכים כעת על בטוח. אם סרט כלשהו הכניס יותר מ-200 מיליון דולר אתם יכולים להיות בטוחים שייעשה לו סרט המשך. ואכן, הסרטים הכי קופתיים של העשור האחרון היו סרטי המשך. הקהל אכן רוצה עוד ממה שהוא כבר קיבל ומכיר. זה גם נובע מזה שעל סרטי ההמשך האולפן מוכן להשקיע סכום כסף גדול יותר, וכך סרטי ההמשך למעשה מושקעים יותר מסרטי המקור.

 

ואם לא סרטי המשך, לפחות שיהיה מותג מוכר. עיבוד לסדרת טלוויזיה, למשל. או משחק מחשב. אבל זה לא ממש עבד בשנה שעברה. מה כן עובד? עיבוד לקומיקס. גם מותג מוכר, וגם פוטנציאל לשפע סרטי המשך. במילים אחרות: כדי לנחש אילו סרטים יצליחו הקיץ באמריקה צריך קודם כל להסתכל על סרטי ההמשך ועל סרטי גיבורי העל.

 

אבל אם הצלחות קודמות ומותגים מוכרים ותקציב נדיב הם כל מה שצריך כדי ליצור שובר קופות, אין כאן שום הימור. לכאן נכנסים שני פקטורים נוספים: אחד הוא הקהל, השני הוא הסרט. האם הקהל בכלל רוצה את הסרט הזה, האם יש לו חשק אליו? ויותר חשוב: האם הוא סומך על כך שיש סיכוי שהסרט יהיה טוב? ולא פחות חשוב: האם הסרט יהיה טוב? זו נקודה שלא תמיד מדברים עליה כשעוסקים בנתוני קופות, אבל אני מאמין שהקהל אינו טיפש, וסרטים גרועים (לרוב) לא זוכים להצלחה, כי הקהל מזהה שהם איומים ומתרחק מהם. נכון, יש יוצאי דופן. ונכון, המושג "טוב" בעונת הקיץ מאוד יחסי. נגדיר "טוב" כ"סרט שנותן לקהל את מה שהוא רוצה, ועושה את זה בצורה מכובדת".

 

ועכשיו מולנו תפריט סרטי הקיץ שיעלה בין 28 באפריל ל-1 בספטמבר באמריקה (וכמעט במקביל גם בישראל), ומסקרן לתהות: האם הקהל יאכל את זה? מהצד של סרטי ההמשך, השנה צפויים לנו סרטי המשך לכמה להיטי ענק עצומים. מצד שני, יש תחושה (ואולי היא פרטית שלי) שאף אחד לא באמת מחכה להם. האם "שודדי קריביים" הרביעי ו"רובוטריקים" השלישי יביאו מאות מיליוני צופים לאולמות, אחרי שהסרטים הקודמים בסדרה לא נחשבו למוצלחים במיוחד גם כשמקטינים ציפיות? האם הקהל יסלח להם? ומצד שני, הסרטים הקודמים היו לא טובים, אבל עדיין מאוד מצליחים. אז אולי הוליווד פשוט למדה איך לשווק לקהל מראית עין של שובר קופות גם כשהקהל יודע שעובדים עליו (אנחנו בארץ לא מכירים את זה, אבל אם תגיעו לעיר גדולה בארצות הברית בימי הקיץ תראו איך שוטפים את מוחם של בני הנוער בפרסומי ענק שישכנעו אותם לרוץ בסוף השבוע לסרט החדש שיוצא לקופות, קצת כמו החלילן מהמלין).

 

מהסיבה הזאת, נדמה לי שהקיץ הזה יעשה המון כותרות על שבירת שיאים. לא אתפלא אם במהלך מאי עד יולי יישבר כמה וכמה פעמים השיא לסוף השבוע הבכורה הכי טוב. כמה מהסרטים שייצאו השנה אכן יגרמו לבני 13 לרייר. אבל בני 13 לבדם לא יכולים להפוך סרט לשובר קופות של 300 מיליון דולר. צריך גם את ההורים. וצריך גם שבני ה-13 ירצו לראות את הסרט פעם שניה מרוב התלהבות.

 

אז כשיגיע 1 בספטמבר ועונת הקיץ תגיע לסיומה, מי יהיה האלוף? הנה ההימורים שלי:

 

 

1. "הארי פוטר ואוצרות המוות, חלק ב'"

תאריך יציאה בישראל: 14.7

תלת מימד? כן.

כמה כסף? 350 מיליון דולר

 

שבעה סרטי הארי פוטר יצאו עד כה, מאז 2001, כולם הכניסו בין 250 ל-317 מיליון דולר, נתון יציב למדי. וגם אם נדמה שהסרט האחרון עד כה קצת יצא בליווי תחושה של "כבר לא ממש אכפת לנו", אני מאמין שמבין כל סרטי ההמשך וגיבורי העל הצפויים לנו השנה, זה יהיה היחיד שיהיה בגדר אירוע. הסרט שחותם את הסדרה, הגרנד-פינאלה, הפרידה הגדולה. גם כל מי שקצת זנח את הסדרה ירצה בוודאי לבוא לראות אותה נחתמת. תוסיפו לכך את מחירי הכרטיסים הגבוהים יותר של התלת מימד (הראשון מבין סרטי הסדרה שמופץ בתלת מימד) ונדמה לי שאפשר להמר שזה לא יהיה רק הסרט הקופתי של הקיץ, אלא הסרט הקופתי מבין שמונת סרטי סדרת "הארי פוטר".

 

 

2. "רובוטריקים 3 "

תאריך יציאה בישראל: 30.6

תלת מימד? כן.

כמה כסף? 310 מיליון דולר

 

האמת, אני נורא בדילמה בין "רובוטריקים" השלישי ובין "שודדי הקריביים" הרביעי (ראו להלן). אחד מהם – נראה לי – יהיה ענק, והשני יעשה בושות. אבל מי? אני בוחר כאן גם קצת על סמך טעמי: אם עלי לבחור סרט אחד לצפייה בין "רובוטריקים" ובין "שודדי הקריביים", אני מעדיף את הראשון. אם יש עוד 50 מיליון כמוני, הרי שאני צודק. והנה הפרדוקס ההוליוודי: הסרט הראשון היה חמוד והכניס 300 מיליון דולר. הסרט השני היה מזעזע ומביך… אבל הכניס 400 (!) מיליון דולר. עכשיו מגיע הסרט השלישי ומייקל ביי כבר הודה בראיונות שאכן הסרט הקודם לא היה כל כך טוב. האם הקהל יאמין לו הפעם? אם כן, אז אולי הסרט הזה יכניס 500 מיליון דולר ויהיה הסרט הקופתי של השנה? ואולי הסרט יחזור למימדיו המקוריים. קחו בחשבון: 300 מיליון דולר זה סכום עצום ונדיר למדי. העובדה שזה הסרט שתפס את סוף השבוע הארוך והלוהט של יום העצמאות האמריקאי גם מעידה לטובתו, לפחת מבחינה מסחרית.

 

 

3. "שודדי הקריביים: זרמים זרים"

תאריך יציאה בישראל: 19.5

תלת מימד? כן.

כמה כסף? 290 מיליון

 

 

האמת, אם הייתי צריך להמר על סרט שיש סיכוי שיהיה פלופ מביך הקיץ, זה הסרט. זה הסרט שהכי מריח כמו חלטורה. גור ורבינסקי, הבמאי של שלושת הסרטים הקודמים, כנראה הבין את זה ופרש. הוא הלך לעשות את "רנגו" במקום. מי שהובא במקומו הוא רוב מרשל, שהתחיל ככוריאוגרף, המשיך כבמאי של סרט זוכה אוסקר ("שיקגו") ומאז הפך לסוג של חלטוריסט ("זכרונותיה של גיישה"). מצד שני, ג'וני דפ הסכים לחזור, אחרי שאיים שבלי ורבינסקי הוא לא חוזר. אז אולי התסריט היה ראוי? שלושת הסרטים הקודמים הכניסו סכומים עצומים של כסף – בין 300 ל-400 מיליון דולר כל אחד. אז אני מהמר על מספר שהוא קצת נמוך מ-300 מיליון.

 

 

4. "סופר 8 "

תאריך יציאה בישראל: 28.7

תלת מימד: לא.

כמה כסף? 250 מיליון

 

אחד הסרטים היחידים הקיץ שמבוססים על תסריט מקורי והם לא עיבוד לשום סרט קודם או קומיקס או ספר או סדרת טלוויזיה או משחק מחשב. לכאורה, זו אמורה להיות מגרעת. אלא ש"התחלה" לימד אותנו שכשיש עודף המשכונים וקומיקסונים, הקהל מחפש גם משהו מקורי יותר. ואם יש מישהו שיכול לעשות להיט יש מאין זה ג'יי.ג'יי אברמס, שחובר כאן לסטיבן ספילברג לסרט שעוסק בילדים ובחיזרים. בזכות המוניטין של אברמס ("סטאר טרק" בקולנוע, "אבודים" בטלוויזיה) ובזכות מעטה המסתורין שאופף את הסרט, מדובר באחד הפרויקטים היותר מדוברים ומסקרנים שמתקרבים אלינו.

 

 

5. "מכוניות 2 "

תאריך יציאה בארץ: 23.6

תלת מימד? כן.

כמה כסף? 240 מיליון דולר

 

האמת, זה די תמוה: נדמה היה שיש קונסנזוס רחב למדי לכך ש"מכוניות", הסרט של פיקסאר מ-2006 היה די מאכזב, אז מה פתאום עושים לו סרט המשך? מצד שני, שימו לב: זה הסרט הראשון שג'ון לאסיטר – הבוס הגדול של פיקסאר, ובאחרונה גם הבוס הקריאטיבי הגדול של כל תאגיד דיסני – חתום עליו כבמאי, מאז "מכוניות" מ-2006. תגידו "זה הבייבי שלו", אבל גם "צעצוע של סיפור" היה הבייבי שלו והוא הפקיד את סרט ההמשך בידי לי אונקריץ', העורך של הסרטים הקודמים. אז אולי לאסיטר יודע ש"מכוניות 2 " יתקן את הרושם של הסרט הקודם? באופן נדיר לפיקסאר, בפעם הראשונה שטריילרים לסרט ממש לא גירו אותי. מצד שני, בנים בני 8 מתים על ספידי מקווין, אז אהמר בשמרנות שהסרט יכניס באופן דומה לסרט המקור, שהכניס 244 מיליון דולר (כשכרטיסי הסרטים היו זולים יותר ונטולי תוספת תלת מימד).

 

5א': "קונג פו פנדה 2 "

תאריך יציאה בארץ: 16.6

תלת מימד? כן.

כמה כסף? 210 מיליון דולר.

 

אותו רציונל בדיוק כמו "מכוניות". קהל היעד: ילדים (בנים בעיקר) בני 8-10. יביא פחות צופים מהמקור, אבל בגלל המחירים הגבוהים של התלת מימד הסכום הסופי יישאר בקרבת מה שהיה הסרט הראשון.

 

 

6. "X מן: ההתחלה"

תאריך יציאה בארץ: 2.6

תלת מימד? לא.

כמה כסף? 200 מיליון דולר

 

מתיו ווהן ("קיק-אס") עוד מעולם לא ביים סרט שהכניס יותר מ-50 מיליון דולר, מצד שני מותג "X מן" מוכיח את עצמו כאמין ויציב למדי, ונע בין 150 ל-230 מיליון דולר. גם סרט לכאורה משני בסדרה, "וולברין", הכניס 180 מיליון דולר. אז הפריקוול הגדול והמושקע העוסק בהיווצרות חבורת המוטנטים אמור להתייצב איפשהו בטווח הזה. והטריילר שלו היה די נהדר בעיניי.

 

 

7. "קפטן אמריקה"

תאריך יציאה בארץ: 4.8

תלת מימד? כן.

כמה כסף? 180 מיליון

 

למעשה, אני נמצא כאן בדילמה. הקיץ ייצאו שני סרטי גיבורי-על מושקעים בתלת מימד וקשה לי להכריע מי מהם יצליח יותר – "קפטן אמריקה" או "ת'ור". מהסיבה שקשה לי להכריע למי מהם יש סיכוי להיות טוב יותר. במצב שקול ומאוזן, המלהיב והמגניב והלא-משעמם שביניהם ינצח. יתכן והסדר בין שני הסרטים האלה יהיה הפוך לבסוף. אבל השיקול הוא כזה: ג'ו ג'ונסטון הוא אולי במאי פחות ייחודי (אם כי אני מאוד מחבב אותו), אבל קפטן אמריקה הוא (לפחות בעיניי) מותג קומיקס יותר מלהיב ומעורר ציפייה מת'ור.

 

8. "ת'ור"

תאריך יציאה בארץ: 28.4

תלת מימד? כן.

כמה כסף? 170 מיליון

 

האמת, זה מעניין למדי: קנת בראנה, במאי ושחקן המזוהה עם סרטי איכות שיקספיריים, קיבל הצעה מהוליווד לבוא לביים סרט גיבורי על מרובה אפקטים. איך זה ייצא, מבריק או מקושקש? האם ת'ור, האל הנורדי שנזרק מהיכלי האלים והופך לגיבור על על כדור הארץ, יהפוך בידיו לגיבור שייקספירי? האם הסרט, בו משתתפים נטלי פורטמן ואנתוני הופקינס, ישים דגש על משחק ולא על אקשן? (עדכון: מאז כתבתי את המדור כבר ראיתי את הסרט. ובכן, הוא סבבה לגמרי. קאט דנינגס הנהדרת גונבת את ההצגה).

 

 

9. "קאובואים וחיזרים"

תאריך יציאה בישראל: 14.8

תלת מימד? לא

כמה כסף? 120 מיליון דולר.

 

ג'ון פברו, הבמאי של שני סרטי "איירון מן" ויתר על בימוי הסרט השלישי בסדרה ברגע שקיבל טלפון מסטיבן ספילברג שהציע לו לביים את סרט הקומיקס מעורבב הז'אנרים הזה. האם יש סיכוי שסרט המתרחש במערב הפרוע, עם הריסון פורד בתפקיד הראשי, ושהופך לסרט פלישה חייזרית, יעבוד? אם מדובר בהברקה חיננית – כמו שהיה "איירון מן" הראשון – בוודאי. אבל אם הסרט יתברר כיצירה פלגמטית ולא מצחיקה, הוא יתרסק. אני מהמר על איפשהו באמצע.

 

 

10. "הדרדסים"

תאריך יציאה בארץ: 4.8

תלת מימד? כן.

כמה כסף? 90 מיליון דולר.

 

הדרדסים כובשים את מנהטן. זה נשמע מופרך לגמרי. אבל אולי יתברר שזה סרט פולחן מפתיע? זה מאותם סרטים שעשויים לזרוח או לשקוע. קשה להעריך.

 

 

11. "פו הדב"

תאריך יציאה בארץ: 21.7

תלת מימד? לא.

כמה כסף? 80 מיליון דולר.

 

האמת, זה רעיון מבריק. מול כל הסרטים עצומי המידות למקם סרט קטן שעשוי לגנוב מהם את ההצגה – קצת כמו לשים זמר עם גיטרה אקוסטית שאוסף מטבעות בכובע מחוץ להופעת איצטדיון ולהמר מי ישיג יותר כסף. וכך, סרט שהוא כולו נוסטלגיה, עם אנימציה כמו פעם, בלי תלת מימד, משובץ מול כל הפיקסארים וגיבורי העל. ובינינו, זה הסרט שאני הכי מחכה לו הקיץ.

 

======================

 

 

נ.ב 1:

ספילברג בריבוע

 

2011 תהיה שנה ענקית לסטיבן ספילברג. הוא המפיק האחראי של "רובוטריקים 3 ", "קאובואים וחיזרים" ו"סופר 8 ". במקרה של "סופר 8" המעורבות שלו צמודה יותר. כך שבתור מפיק יתכן שעד ספטמבר שלושת סרטיו יכניסו יותר מחצי מיליארד דולר באמריקה בלבד. ובחורף הוא יוציא שני סרטים כבמאי: לילדים ולמשפחה את "טין טין" המונפש בתלת מימד, ולמבוגרים (ולאוסקרים) את "סוס מלחמה", העיבוד שלו לאחת ההצגות היותר מדוברות השנה בלונדון.

 

נ.ב 2:

ומה עם פלופים?

 

שניים מהסרטים הגדולים והמדוברים של הקיץ נראים לי כמו שני פלופים בהתהוות. האחד הוא "גרין לנטרן", סרט גיבורי על שנראה קצת מקושקש מדי כדי לתקשר עם קהל רב. גם אם הוא יהיה טוב, נדמה לי שהוא פונה לקהל מצומצם וגיקי למדי. ומצד שני יש את "בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק", סרט המשך מהיר מדי להפתעה הקומית (הקופתית, אותי הסרט הראשון לא הצחיק), שכנראה ממחזר את ההוא, אבל בבנגקוק. יש לי תחושה שיהיה כאן מקרה "סקס והעיר הגדולה 2 ": מה שהצליח באופן מפתיע בתחילה יהפוך לפלופ מביך בסיבוב השני. אבל, כאור, הכל ניחושים והימורים. בסוף עוד יתבר שאלה יהיה שני הסרטים הגדולים של הקיץ.

 

נ.ב 3:

ומה עם הפתעות?

 

הכל ברשימה הזאת די צפוי. סוג של ניסיון לאמוד את באז הסרט ולתרגם אותו להצלחה. הנוסחה הזאת משתבשת לא רק בפלופים, אלא גם בהפתעות. כשסרט פתאום מגיע בלי שמצפים לו ומתברר כהברקה אדירה ושהופך להצלחה בלתי צפויה. למעשה, בשנה שעברה לא מעט סרטים מקוריים הפתיעו בקופות: "התחלה", "הדרקון הראשון שלי", "פלונטר", "גנוב על הירח" ו"ברבור שחור". לפני שנתיים זה היה "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס". אז מה יהיה השנה? איזה סרט יתגנב מתחת לציפיות ולתחזיות ויהפוך ללהיט ענק, מהסוג שתוך שנתיים שלוש כבר יהפכו ממנו סרט המשך? חטטו לכיוון הקומדיות: "מורה רעה"? "בוסים איומים"?

 

 

נ.ב 4:

 

ובארץ?

 

קופות זה לא הכל. יהיו גם כמה סרטים מסקרנים אחרים, שלא קשורים לסקירת קופות. הנה כמה מהסרטים שאני הכי מחכה להם, שהם לאו דווקא שוברי קופות (לפחות לא הוליוודיים). הסרטים האלה יכולים להפוך ללהיטים גדולים בישראל, מעל 100 אלף צופים. למשל:

 

1. "עץ החיים". הסרט החדש של טרנס מאליק. בראד פיט, שון פן ומסע סהרורי והזוי בין תקופות ומצבי תודעה. ואפילו דינוזאורים, איכשהו.

 

2. "הערת שוליים". הסרט החדש של יוסף סידר. חלפה שנה מאז שסרט ישראלי זכה להצלחה אדירה בקופות. מאז "זוהי סדום" ו"פעם הייתי" כל הסרטים הישראליים לא עשו מספרים מרשימים במיוחד. האם "הערת שוליים" יצליח סוף סוף להחזיר קהל רב – כ-200 אלף צופים – לסרטים הישראליים?

 

4. "החיים הכפולים של וולטר". מל גיבסון מככב בסרטה של ג'ודי פוסטר על איש שנפשו מעורערת, לכן הוא מתקשר עם העולם באמצעות בובה של בונה על ידו. (עדכון: מאז הכתיבה כבר ראיתי את הסרט וממש אהבתי אותו).

 

 

5. "חצות בפריז". הסרט החדש של וודי אלן.

 

 

6. "לארי קראון". קומדיה רומנטית עם טום הנקס וג'וליה רוברטס, בבימויו של הנקס? בארץ יזללו את זה.

 

 

7. ואל נשכח: בישראל חודשי הקיץ דווקא מאוד טובים דווקא לסרטי איכות, בזכות העובדה שבקיץ מתקיימים גם פסטיבל דרום בשדרות וגם פסטיבל ירושלים.

 

זהו? נגמר החג? אפשר לחזור לשגרה? המון פוסטים בקנה שאנרגיות החג הנמוכות – והטראפיק העצל בסופי השבוע הארוכים – מנעו ממני לכתוב. עכשיו רק, מאיפה מגייסים את האנרגיה כדי לחזור לקצב? הולך לישון קצת, ומקווה לקום כמו חדש.

 

אני נורא אוהב ללכת לסרט שקראתי עליו כבר ביקורות איומות כדי שאתלהב ממנו ואוכל להגיד "העולם לא מבין כלום, זה סרט אדיר". לצערי, אני לא יכול להגיד את זה על "סאקר פאנץ'". כמי שחיבב למדי את סרטיו של זאק סניידר עד לא מזמן אני חייב להביע דאגה גדולה מאוד מהסרט הזה. לאורך כל הצפייה ב"סאקר פאנץ'" לא יכולתי להפסיק לחשוב: זה האיש שהולך לעשות את הסופרמן החדש? אוי ואבוי.

 

אני גם צריך להגיד את זה: במשך כ-92 אחוז מזמן הסרט לא כל כך הבנתי מה קורה שם. הסרט התחיל בסיפור אחד ואז עבר לסיפור אחר ולא ממש הבנתי את מכניקת החלפת המציאויות שהוא לקח על עצמו. רק בעשר הדקות האחרונות של הסרט הכל התבהר. בדיעבד אני יכול להגיד שהרעיון עצמו דווקא לא רע בכלל, והרעיון הסופי של הסרט – התהייה "של מי הסיפור הזה בעצם", שגורמת לנו להיזכר מחדש באחת הסצינות הראשונות של הסרט ולהבין אותה באופן אחר ממה שהבנו אותה בפתיחה – הוא למעשה די שנון. אבל זה רק מוכיח עד כמה הסרט חלש גם בתסריט וגם בבימוי (שעל שניהם אחראי סניידר). כי לסבול 100 דקות כדי להגיד "אה, וואלה" בתשע הדקות האחרונות זו חוויה מבאסת.

 

ואם תגידו "ובמה שונה 'סאקר פאנץ" מ'300' ומ'השומרים' שכן חיבבת", אומר שיש לכם נקודה כאן, וגם עליה חשבתי לא מעט במהלך הסרט. ובכן, סניידר הוא ככל הנראה במאי הטראש החביב עליי כרגע. שני סרטיו הראשונים שכה חיבבתי, "שחר המתים" ו"300", היו למעשה סרטי אקספלויטיישן למאה ה-21. סרטים למבוגרים, מלאים סקס ואלימות, שעובדים על אנרגיה וליבידו ולא על שכך. אפילו "השומרים" שלו היה סרט קומיקס למבוגרים. וסניידר עושה את הצ'יזי נפלא. הבעיה היא שבשני סרטיו האחרונים הוא החליט שהוא במאי שמחפש קהל צעיר יותר. זה התחיל מ"אגדה עם כנפיים", אולי הסרט הכי גרוע שראיתי בשנה שעברה, וכעת ב"סאקר פאנץ'".

 

אם "סאקר פאנץ'" היה הולך בנתיב של "300" לפחות הוא היה נשאר יותר נאמן לעצמו. אולי זה הזיוף והצביעות שהכי הפריעו לי. "סאקר פאנץ'" הוא סיפורן של חמש בנות, כל אחת מהן היא קלישאה נשית בעולם גברי. הסרט מלא רגעים של מודעות עצמית שאמורות לגרום לנו להבין שהסרט אינו נצלני אלא עוסק בניצול, אבל זה לא הולך לו. הסרט לכאורה מדבר על חמש נשים הכלואות בתוך הכלא הגברי של םנטזיות מיניות פטישיסטיות, אבל הסרט עצמו הוא הכלא הזה. רוצה להיות כלא פטישיסטי? אל תתחסד לנו. רוצה לעשות סרט על חמש נשים שמתפרנסות מחשפנות/ריקוד אירוטי/זנות? לך על זה. אבל "סאקר פאנץ'" רק עוסק בטיזינג. השילוב בין חוסר חוכמה תסריטאית, התחסדות וקשקשנות בימויית הופך את הסרט לפיאסקו של ממש. ולרגעים, הסרט הזה ממש מעצבן.

 

ואולי, ממש כמו שחשתי ב"צעקה 4 ", זה רק סימן הזמן. האם "סאקר פאנץ'" היה יכול להיות סרט השנה של 1997? סצינת הפתיחה של הסרט, למשל, היא כמו רימייק ל"לג'ני יש אקדח" הקליפ שדיוויד פינצ'ר ביים לשיר של איירוסמית. הערצתי את הקליפ הזה בתחילת שנות ה-90. כיום זה כבר סגנון שאני פחות מתחבר אליו. ואכן, "סאקר פאנץ'", כמו הקליפים ההם של מייקל ביי למיטלוף, הוא סרט שכמעט כולו מצולם בסלואו-מושן. ומבחינת אפקטים, כל אורגיית המסך-כחול הזאת שנראית כמו פוסטרי האיירבראש שתיכוניסטים תלו על קירות חדרם בשנות השמונים נראית רטרו כמו שידור חוזר של "סקיי קפטן". אבל היי, את "סקיי קפטן" ממש חיבבתי. אז מה קורה כאן?

 

מה שקורה כאן הוא סרט שנמצא בחוסר סנכרון עצום עם עצמו. הוא מגיע 15 שנה מאוחר מדי, מציג עלילה שנהיית קהרנטית 100 דקות מאוחר מדי, ומציג עולם שמנסה להיראות פמיניסטי, בשעה שדי ברור שמבפנים הוא מגיע מהמקום כי גדוש תשוקה גברית בסיסית (זה אפילו לא שוביניזם, סתם חרמנות), ובלי שיהיה לו את האומץ ללכת ולהשפריץ את הליבידו הזה באופן בוטה. אני מניח שמישהו שם חשב שעם סיווג לבני נוער הסרט הזה יהיה להיט. הנה לקח לנו: "סאקר פאנץ'" היה ככל הנראה מכניס בקופות באמריקה (ונכשל טוטאלית בישראל) לא משנה איך, אלא שאם הוא היה מציג את אותה תפיסת עולם בהמית של "300" לפחות אפשר היה להוריד בפניו את הכובע שהוא נכשל עם אינטגריטי ומתוך נאמנות לעולמו. ככה הוא נכשל בתור סרט שהוא לא רק רע, הוא צבוע.

 

נקודה לזכותו: בתור סרט שהוא למעשה אוסף של וידיאו-קליפים בסגנון הניינטיז, אני חייב להודות שהעריכה המוזיקלית בסרט פשוט פנומנלית. ולא רק זה, כל שיר מוגש בביצוע מחודש או ברימיקס שהוא לא רע בכלל. השירים – יוריתמיקס, הסמיתס, ביורק כה תואמים את העלילה, שלרגעים נדמה ש"סאקר פאנץ'" הוא בעצם מיוזיקל. אוף, הסרט הזה היה יכול להיות הרבה יותר טוב מזה.

הארי נואלס מדווח ב"איינט איט קול ניוז" שהתסריטאי קווין ז'אר הלך לעולמו. הוא לא מציין מה נסיבות מותו ורק כותב שחייו הקשים והטראגיים של קווין הגיעו לסופם. לא מצאתי דיווח נוסף על מותו של ז'אר בארים אחרים, ובדף שלו ב-imdb הוא עדיין בחזקת חי.

 

ז'אר חתום על התסריטים ל"גלורי", "רמבו", "המומיה" ו"יריב אינטימי". נואלס מציין בפוסט שלו שברוב המקרים לא נותר זכר לדראפט של ז'אר כשהסרט הסופי הגיע למסכים. את התסריט שלו ל"טומבסטון" – הגרסה שלו לסיפור וויאט ארפ והדו-קרב באוקיי קורל – הוא התחיל לביים בעצמו, לפני שפוטר. העבודה על "ירב אינטימי", הסרט עם בראד פיט והריסון פורד בו מגלם פיט טרורירסט אירי המסתתר בביתו של שוטר ניו יורקי, היתה מקוללת במיוחד.

 

ז'אר הוא גם אחיו האמריקאי של ז'אן-מישל ז'אר. לשניהם אותו אב, המלחין מוריס ז'אר ("לורנס איש ערב", "דוקטור ז'יוואגו", "רוח רפאים", "העד").

 

===============

 

הלכתי היום לפנק את עצמי עם הדיסק החדש של טי.וי און דה רדיו (כן, אני עוד קונה דיסקים. לא אוהב לשמוע מוזיקה בטלפון שלי) רק כדי להגיע הביתה ולקרוא שבסיסט הלהקה הלך אתמול לעולמו אחרי מאבק קצר ואכזרי בסרטן הריאות.

 

=================

 

ועוד בענייני מוזיקה: מתברר שאינטרפול עובדים על פרויקט אנימציה עם דיוויד לינץ'. חלק ממנו נחשף בתחילת השבוע בהופעה שלהם בקואצ'לה. הסרטון שהוקרן על הבמה בזמן השיר "אורות" הוא של לינץ':

 

 

 

טים התרינגטון, הצלם הבריטי שחתום כשותף לבימוי של הסרט התיעודי "רסטרפו", ככל הנראה נהרג היום בלוב. כך מסתמן מדיווחים ראשונים ולא מאומתים שמגיעים דרך חבריו בפייסבוק. העדכון האחרון של התרינגטון בטוויטר היה אתמול. הוא כתב שהוא בעיר הלובית מיסרטה שנמצאת תחת הפגזת כוחות קדאפי. וזה האתר שלו, בו הוא העלה את צילומיו מלא מעט איזורי קונפליקט, מלחמה ואסונות בעולם (למשל, מאיזור הצונאמי ביפן).

 

 

 

 

התרינגטון היה צלם סטילס (ל"ואניטי פייר" למשל) וצלם סרטי תעודה על מלחמות האזרחים בליבריה ובסודן, לפני שחבר לעיתונאי סבסטיאן יאנגר ויחד איתו ביים (וצילם, ממש בקו האש) את סרט התעודה עוצר הנשימה "רסטרפו", ממנו התפעלתי בפסטיבל ירושלים הקודם. לפני חודשיים הוא היה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט התיעודי (שנה וקצת אחרי שזכה בפרס בפסטיבל סאנדאנס). הסרט עוקב אחר שגרת יומם של חיילי צבא ארצות הברית באפגניסטן. הסרט הזכיר לי גרסה תיעודית של "בופור", המסופרת גם היא מנקודת מבטו של מוצב אחד על ראש הר שנמצא תחת אש תמידית, מוות כמעט יומיומי ופולקלור צבאי מקברי. צילום הסרט בוצע בחלקו על ידי חיילי המוצב עצמם, וחלקו על ידי התרינגטון, וקליעי הטאליבן שרקו ממש מעל המצלמה בכמה סצינות מצמררות.

 

יחד עם התרינגטון נהרג צלם העיתונות כריס הונדרוס.

 

תוספת:

 

בזכות הבלוג של כריסטופר קמבל, הנה שני סרטים קצרים שביים התרינגטון בשנה שעברה.

 

1. "יומן". זפזופ פיוטי על הציר בין אנגליה ובין ליבריה. שוט הפתיחה מן הסתם בהשראת "אפוקליפסה עכשיו":

 

 

 

2. "חיילים ישנים". עבודת וידיאו המבוססת על סדרת צילומי סטילס שלו, ושמשלבת חומרים שצולמו ל"רסטרפו":

 

 

 

 

צוות "כלבת" נמצא עכשיו באוויר בדרכו לניו יורק להקרנת הבכורה של הסרט מחר (חמישי) בפסטיבל טרייבקה, ובשעה שהם רואים איך הסרט שלהם מקבל ביקורות מרשימות מאוד – ואף מדהימות למדי – מכמה וכמה כלי תקשורת בולטים. למשל, "Twitch", אחד מבכירי אתרי האינטרנט באמריקה לסרטי אימה וז'אנר (ולטעמי, הבכיר שבהם), שמפרסם ביקורת נלהבת של פיטר גוטיירז שמספר באופן מדויק איך הוא נכנס לצפייה בסרט ציניקן ויצא ממנו נלהב. או ג'ון אנדרסון מ"וראייטי" שהתמוגג מהאופן שבו הסרט משתמש במוסכמות ז'אנר האימה אבל מצליח לתעתע בציפיות של צופיו. וב"סלאנט מגזין" מגישים ביקורת עמוסת ספוילרים שמספרת את עלילת הסרט כמעט במלואה, ומוצאת בה שלל משמעויות פוליטיות על הייצוג של ישראל כמקום של אימה, מלחמה, דם ומוקשים. שלל הביקורות האלה גרמו ל"וול סטריט ג'ורנל", לא פחות, למקם את "כלבת" ברשימת חמשת הסרטים הזרים הכי מדוברים בפסטיבל טרייבקה לצד "חוף בומביי" של עלמה הראל (יוצרת ישראלית שפועלת בניו יורק), והחדשים של מייקל ווינטרבוטום וצואי הארק. "לסרט", כותב סטיב דולר ב"ג'ורנל", "יש את הבאז הוויראלי הכי חזק מבין עמיתיו לסקציית 'סינמניה'". עם אוסף ציטוטים כזה, קשה לדמיין את "כלבת" יוצא מטרייבקה בלי פרס/חוזה הפצה/ו/או/הסכם לרימייק.

 

==================

 

דיווח מהקופות: מספר הכרטיסים שנמכרו להצגה יומית של "צעקה 4 " ברב חן דיזנגוף היום? 1.

 

ואיך "צעקה 4 "? אם הייתי צעיר בעשר-עשרים שנה ולא הייתי רואה את "צעקה 1-3 " הייתי חושב שהסרט מבריק. אבל ראיתי את שלושת הסרטים הקודמים, ואת כל מה שקרה לז'אנר האימה בעקבות סרטים ההם ובהשראתם, ולמרות שיש בסרט כמה אבחנות ז'אנריות שנונות למדי – הפעם הסרט מפרק לא סתם את ז'אנר האימה אלא את מסורת ה-reboot של סרטי האימה – הוא כבר בעצמו נורא נדוש בעודף המודעות העצמית שכבר נשמעת כמו מערכון של "סאטרדיי נייט לייב". מהבחינה הזאת, דווקא "כלבת" הוא הדבר החדש בעולם האימה. הוא לא כמו הרי-בוט של "סיוט ברחוב אלם" שמתחיל את הסיפור מחדש בלי שום מודעות עצמית, והוא לא כמו "צעקה" בכך שהדמויות שלו מודעות לכך שהם פועלים בסרט, ובמקום זאת המודעות העצמית של הסרט נמצאת לכאורה מחוץ מסך, רק באיזור המנגנון העלילתי שמפעיל אותו: האופן שבו הסרט מתעתע בציפיות שיש לנו מחוקי הז'אנר, ובמקום שבו הז'אנר מושפע מלכתחילה מאגדות עם ומהפולקלור שיצר אותו מלכתחילה.

 

ואכן, די מדהים שהמבקרים האמריקאים מוצאים את "צעקה 4 " מיותר, נדוש ומעייף, ואילו את "כלבת" רענן, מקורי ומפתיע. כמראה שצריך להיות פריק סרטי אימה כמו קשלס ופפושדו כדי להעריך מה שהם עשו. ובמילים אחרות: מי שקטל את "כלבת" בארץ למעשה קטל את הז'אנר ולא את הסרט. או שהקהל כאן פשוט מעדיף את האימה שלו מוגשת סטרייט, ולא מטה-.

 

ולא יעזור, הגיל עושה את שלו, בעשר השנים שעברו מאז "צעקה 3 " ועד היום נהייתי אבא, וכך למרות שאני יכול להעריך חלק מהדיאלוגים של קווין וויליאמסון, עם מקרי מוות של בני נוער והוריהם כבר נהיה לי קשה בבטן לספוג. אני כבר לוקח את זה אישית. אבל ווס קרייבן הוא עדיין במאי לא רע בכלל, בייחוד ברגעים שהוא עובד באופן שנון ועדין עם צלליות והשתקפויות. ובסופו של דבר, נדמה לי שכל חבורת "צעקה" שהתקבצה לסרט הרביעי – קרייבן, וויליאמסון, נב קמבל, קורטני קוקס ודיוויד ארקט – חזרה לעשות את הסרט כי כולם הבינו שזו פרנסתם, ומאז "צעקה" כנראה שהם לא ראו צ'קים כה נדיים. ולמעשה, זו גם הסיבה שאני הלכתי לסרט היום. הלכתי בשביל הפרנסה, בשביל העבודה, כדי שיהיה לי פוסט לכתוב היום. את "צעקה" ואת "צעקה 2 " ראיתי בשביל הכיף. הפרנסה היתה הבונוס. זמנים משתנים.

 

ודי מדהים: ב-2011 בסרט כה אלים וכה מודע לעצמו עדיין יש לקולנוע האמריקאי אויב אחד ברור – סקס. מעיים משוספים אין בעיה חהראות, אבל עירום? עד כאן. לא יודע אם הייתי נהנה יותר, אבל הייתי מעריך את "צעקה 4 " יותר אם בסופו של דבר הוא לא רק היה מודע לעצמו אלא באמת שובר כל טאבו ולא נשאר סרט שצוחק על כולם, אבל גם מתנהג בהתחסדות כשהוא לא מעז ללכת רחוק מהם.

 

ואגב, ראו מה קרה למבקרי הקולנוע הבריטיים שהוזמנו להקרנת העיתונאים של "צעקה 4 " ונדרשו לפני כן לחתום על התחייבות שלא יסגירו בביקורתם את זהות הרוצח בסרט.

במהלך החג פורסמו שמות הסרטים שיוקרנו בפסטיבל קאן במסגרות "שבוע המבקרים" (המאורגן על ידי איגוד המבקרים הצרפתי) ו"השבועיים של הבמאים" (המאורגן על ידי איגוד הבמאים הצרפתי), וכן במסגרת התחרותית של הסרטים הקצרים, שבראש חבר השופטים שלה עומד השנה מישל גונדרי. להפתעתי (וגם לאכזבתי) שלל הסרטים הישראליים שציפיתי למצוא במסגרות האלה לא נכלל בהם. אנשי "השבועיים של הבמאים" מעדכנים את "וראייטי" שהם צפו ב-2,288 סרטים (כולל קצרים) כדי לבחור מתוכם 25 פיצ'רים.

 

כך שסיכום הנוכחות הישראלית בקאן הוא כזה: "הערת שוליים" של יוסף סידר בתחרות הרשמית, "הנותנת" של הגר בן-אשר ב"שבוע המבקרים" (מבלי לראות אותם אני יכול רק לדמיין שמדובר בשני סרטים שנמצאים בשני הקטבים הכי הפוכים של הקולנוע), ושני סרטי סטודנטים במסגרת ה"סינפונדסיון": "על מרתה לעוף" של מעיין ריף מהחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב ו"בפתח ביתי" סרט אנימציה של ענת קוסטי מבצלאל (שכבר הוקרן בפסטיבל חיפה). וזהו.

 

חסרים עדיין כשלושה סרטים אחרונים שיתווספו ברגע האחרון לתחרות הרשמית. אני מניח שהסיכויים שאחד מהם יהיה ישראלי הוא קלוש.

 

ערב החג עדכן איתן וייץ בתגובות קצת רשמים ותקצירים מסרטי "שבוע המבקרים", שיוקרנו לצד סרטה של הגר בן-אשר. והנה רשימת כל הסרטים שפורסמו ב-48 השעות האחרונות, הארוכים והקצרים. רובם של יוצרים אנונימיים למדי.

 

אן תומפסון מאבחנת שפסטיבל קאן השנה מכיל נוכחות מרשימה מאוד של במאיות (ארבעה סרטים בתחרות הרשמית הם של במאיות, שבעה סרטים ב"שבועיים של הבמאים", חמישה סרטים ב"שבוע המבקרים"). ובלוגר הקולנוע הבריטי ניל יאנג מהמר שהמגמה הזאת תחלחל גם לפרסים, והוא מסמן את סרטה של היפנית נעמי קוואסה כמועמד מוביל לזכייה, מבחינתו (אגב, הוא גם מהמר על שלמה בראבא כמועמד מוביל לזכייה בפרס השחקן, ועל טילדה סווינטון כזוכה בפרס השחקנית).

 

בחבר השופטים של קאן, בראשות רוברט דה-נירו, יישבו בין השאר ג'וד לו, אומה תורמן, אוליביה אסייאס וג'וני טו. אני דווקא מסוגל לדמיין את דה-נירו ואת אסייאס מתחברים ליוסף סידר.

 

מה זה אומר לגבי שאר הסרטים? בסוף השבוע ביקר בישראל אוליביה פרה, המנהל האמנותי החדש של פסטיבל לוקרנו, שערך ביום שישי בסינמטק תל אביב פרזנטציה בפני יוצרים ומפיקים ישראליים בה הציג מה הוא מחפש לפסטיבל שלו. פרה היה המנהל של "השבועיים של הבמאים" לפני כן, שם הוקרנו בבכורה כמה וכמה סרטים ישראליים, ביניהם "המשוטט", "שבעה", "מסעות ג'יימס בארץ הקודש" ו"עג'מי". פסטיבל לוקרנו המתקיים בשווייץ באוגוסט מנסה כבר שנים להכות את פסטיבל ונציה, המתקיים באיטליה הסמוכה בהמשך אותו החודש. יתכן ומסעו לישראל של פרה היה ניסיון שלו לשכנע יוצרים מקומיים להעדיף בכורה אצלו על פני בכורה בוונציה. יש לזכור שגם "אוונטי פופולו" וגם "אדי קינג" יצאו עם פרסי ברדלס מלוקרנו, ושסרטיו האחרונים של ערן ריקליס יצאו משם עם פרס חביב הקהל. האם כמה מהסרטים הישראליים שנשלחו לקאן ולא התקבלו ימצאו את עצמם בלוקרנו? ואם כן, האם הם, כמו "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", יעדיפו לוותר על בכורה בפסטיבל ירושלים כדי לשמור פרמיירה עולמית ללוקרנו או לוונציה? במקרה כזה, הרווח יהיה כולו של פסטיבל חיפה.

 

חג שמח לכל קוראי "סינמסקופ". הקבועים והמזדמנים; הוותיקים והחדשים; הטרולים והמנומסים; החכמים, הרשעים, התמים ואלה שלא יודעים לשאול (אני אחד מכל אלה לפחות פעם ביום). ומכיוון שאהיה עסוק בסיפור יציאת מצרים עד זמן קריאת שמע של שחרית, אני מפקיד במשך החג את הבלוג בידיכם. מתכונת "הביאו את הבלוג שלכם" שייסד דיוויד פולנד בבלוגו.

 

זה הולך ככה: אם אתם קוראים דבר מסוים שאתם רוצים לשתף בו את קוראי הבלוג, זה המקום; אם יש לכם בלוג וכתבתם בו פוסט שהייתם רוצים לחלוק עם כולם, זה המקום; אם אין לכם בלוג אבל יושב לכם משהו על הלב שבא לכם לכתוב בהרחבה, זה המקום. הייד פארק.

 

חג שמח!

כך נחתמה אמש ההופעה של ארקייד פייר בפסטיבל קואצ'לה. כבר מדיווחים בלייב בטוויטר נשמע שהיתה שם אקסטזה עצומה לסט אדיר. אז ראו את השיר באחרון, "Wake Up" ותראו מה קורה בדקה ה-2:20, ואז המשיכו הלאה להדרן, "Ready to Start". פנטסטי.