אני נורא אוהב ללכת לסרט שקראתי עליו כבר ביקורות איומות כדי שאתלהב ממנו ואוכל להגיד "העולם לא מבין כלום, זה סרט אדיר". לצערי, אני לא יכול להגיד את זה על "סאקר פאנץ'". כמי שחיבב למדי את סרטיו של זאק סניידר עד לא מזמן אני חייב להביע דאגה גדולה מאוד מהסרט הזה. לאורך כל הצפייה ב"סאקר פאנץ'" לא יכולתי להפסיק לחשוב: זה האיש שהולך לעשות את הסופרמן החדש? אוי ואבוי.

אני גם צריך להגיד את זה: במשך כ-92 אחוז מזמן הסרט לא כל כך הבנתי מה קורה שם. הסרט התחיל בסיפור אחד ואז עבר לסיפור אחר ולא ממש הבנתי את מכניקת החלפת המציאויות שהוא לקח על עצמו. רק בעשר הדקות האחרונות של הסרט הכל התבהר. בדיעבד אני יכול להגיד שהרעיון עצמו דווקא לא רע בכלל, והרעיון הסופי של הסרט – התהייה "של מי הסיפור הזה בעצם", שגורמת לנו להיזכר מחדש באחת הסצינות הראשונות של הסרט ולהבין אותה באופן אחר ממה שהבנו אותה בפתיחה – הוא למעשה די שנון. אבל זה רק מוכיח עד כמה הסרט חלש גם בתסריט וגם בבימוי (שעל שניהם אחראי סניידר). כי לסבול 100 דקות כדי להגיד "אה, וואלה" בתשע הדקות האחרונות זו חוויה מבאסת.

ואם תגידו "ובמה שונה 'סאקר פאנץ" מ'300' ומ'השומרים' שכן חיבבת", אומר שיש לכם נקודה כאן, וגם עליה חשבתי לא מעט במהלך הסרט. ובכן, סניידר הוא ככל הנראה במאי הטראש החביב עליי כרגע. שני סרטיו הראשונים שכה חיבבתי, "שחר המתים" ו"300", היו למעשה סרטי אקספלויטיישן למאה ה-21. סרטים למבוגרים, מלאים סקס ואלימות, שעובדים על אנרגיה וליבידו ולא על שכך. אפילו "השומרים" שלו היה סרט קומיקס למבוגרים. וסניידר עושה את הצ'יזי נפלא. הבעיה היא שבשני סרטיו האחרונים הוא החליט שהוא במאי שמחפש קהל צעיר יותר. זה התחיל מ"אגדה עם כנפיים", אולי הסרט הכי גרוע שראיתי בשנה שעברה, וכעת ב"סאקר פאנץ'".

אם "סאקר פאנץ'" היה הולך בנתיב של "300" לפחות הוא היה נשאר יותר נאמן לעצמו. אולי זה הזיוף והצביעות שהכי הפריעו לי. "סאקר פאנץ'" הוא סיפורן של חמש בנות, כל אחת מהן היא קלישאה נשית בעולם גברי. הסרט מלא רגעים של מודעות עצמית שאמורות לגרום לנו להבין שהסרט אינו נצלני אלא עוסק בניצול, אבל זה לא הולך לו. הסרט לכאורה מדבר על חמש נשים הכלואות בתוך הכלא הגברי של םנטזיות מיניות פטישיסטיות, אבל הסרט עצמו הוא הכלא הזה. רוצה להיות כלא פטישיסטי? אל תתחסד לנו. רוצה לעשות סרט על חמש נשים שמתפרנסות מחשפנות/ריקוד אירוטי/זנות? לך על זה. אבל "סאקר פאנץ'" רק עוסק בטיזינג. השילוב בין חוסר חוכמה תסריטאית, התחסדות וקשקשנות בימויית הופך את הסרט לפיאסקו של ממש. ולרגעים, הסרט הזה ממש מעצבן.

ואולי, ממש כמו שחשתי ב"צעקה 4 ", זה רק סימן הזמן. האם "סאקר פאנץ'" היה יכול להיות סרט השנה של 1997? סצינת הפתיחה של הסרט, למשל, היא כמו רימייק ל"לג'ני יש אקדח" הקליפ שדיוויד פינצ'ר ביים לשיר של איירוסמית. הערצתי את הקליפ הזה בתחילת שנות ה-90. כיום זה כבר סגנון שאני פחות מתחבר אליו. ואכן, "סאקר פאנץ'", כמו הקליפים ההם של מייקל ביי למיטלוף, הוא סרט שכמעט כולו מצולם בסלואו-מושן. ומבחינת אפקטים, כל אורגיית המסך-כחול הזאת שנראית כמו פוסטרי האיירבראש שתיכוניסטים תלו על קירות חדרם בשנות השמונים נראית רטרו כמו שידור חוזר של "סקיי קפטן". אבל היי, את "סקיי קפטן" ממש חיבבתי. אז מה קורה כאן?

מה שקורה כאן הוא סרט שנמצא בחוסר סנכרון עצום עם עצמו. הוא מגיע 15 שנה מאוחר מדי, מציג עלילה שנהיית קהרנטית 100 דקות מאוחר מדי, ומציג עולם שמנסה להיראות פמיניסטי, בשעה שדי ברור שמבפנים הוא מגיע מהמקום כי גדוש תשוקה גברית בסיסית (זה אפילו לא שוביניזם, סתם חרמנות), ובלי שיהיה לו את האומץ ללכת ולהשפריץ את הליבידו הזה באופן בוטה. אני מניח שמישהו שם חשב שעם סיווג לבני נוער הסרט הזה יהיה להיט. הנה לקח לנו: "סאקר פאנץ'" היה ככל הנראה מכניס בקופות באמריקה (ונכשל טוטאלית בישראל) לא משנה איך, אלא שאם הוא היה מציג את אותה תפיסת עולם בהמית של "300" לפחות אפשר היה להוריד בפניו את הכובע שהוא נכשל עם אינטגריטי ומתוך נאמנות לעולמו. ככה הוא נכשל בתור סרט שהוא לא רק רע, הוא צבוע.

נקודה לזכותו: בתור סרט שהוא למעשה אוסף של וידיאו-קליפים בסגנון הניינטיז, אני חייב להודות שהעריכה המוזיקלית בסרט פשוט פנומנלית. ולא רק זה, כל שיר מוגש בביצוע מחודש או ברימיקס שהוא לא רע בכלל. השירים – יוריתמיקס, הסמיתס, ביורק כה תואמים את העלילה, שלרגעים נדמה ש"סאקר פאנץ'" הוא בעצם מיוזיקל. אוף, הסרט הזה היה יכול להיות הרבה יותר טוב מזה.

הארי נואלס מדווח ב"איינט איט קול ניוז" שהתסריטאי קווין ז'אר הלך לעולמו. הוא לא מציין מה נסיבות מותו ורק כותב שחייו הקשים והטראגיים של קווין הגיעו לסופם. לא מצאתי דיווח נוסף על מותו של ז'אר בארים אחרים, ובדף שלו ב-imdb הוא עדיין בחזקת חי.

ז'אר חתום על התסריטים ל"גלורי", "רמבו", "המומיה" ו"יריב אינטימי". נואלס מציין בפוסט שלו שברוב המקרים לא נותר זכר לדראפט של ז'אר כשהסרט הסופי הגיע למסכים. את התסריט שלו ל"טומבסטון" – הגרסה שלו לסיפור וויאט ארפ והדו-קרב באוקיי קורל – הוא התחיל לביים בעצמו, לפני שפוטר. העבודה על "ירב אינטימי", הסרט עם בראד פיט והריסון פורד בו מגלם פיט טרורירסט אירי המסתתר בביתו של שוטר ניו יורקי, היתה מקוללת במיוחד.

ז'אר הוא גם אחיו האמריקאי של ז'אן-מישל ז'אר. לשניהם אותו אב, המלחין מוריס ז'אר ("לורנס איש ערב", "דוקטור ז'יוואגו", "רוח רפאים", "העד").

===============

הלכתי היום לפנק את עצמי עם הדיסק החדש של טי.וי און דה רדיו (כן, אני עוד קונה דיסקים. לא אוהב לשמוע מוזיקה בטלפון שלי) רק כדי להגיע הביתה ולקרוא שבסיסט הלהקה הלך אתמול לעולמו אחרי מאבק קצר ואכזרי בסרטן הריאות.

=================

ועוד בענייני מוזיקה: מתברר שאינטרפול עובדים על פרויקט אנימציה עם דיוויד לינץ'. חלק ממנו נחשף בתחילת השבוע בהופעה שלהם בקואצ'לה. הסרטון שהוקרן על הבמה בזמן השיר "אורות" הוא של לינץ':

טים התרינגטון (מימין) עם סבסטיאן יאנגר

טים התרינגטון, הצלם הבריטי שחתום כשותף לבימוי של הסרט התיעודי "רסטרפו", ככל הנראה נהרג היום בלוב. כך מסתמן מדיווחים ראשונים ולא מאומתים שמגיעים דרך חבריו בפייסבוק. העדכון האחרון של התרינגטון בטוויטר היה אתמול. הוא כתב שהוא בעיר הלובית מיסרטה שנמצאת תחת הפגזת כוחות קדאפי. וזה האתר שלו, בו הוא העלה את צילומיו מלא מעט איזורי קונפליקט, מלחמה ואסונות בעולם (למשל, מאיזור הצונאמי ביפן).

צילום של טים התרינגטון מהצונאמי ביפן

התרינגטון היה צלם סטילס (ל"ואניטי פייר" למשל) וצלם סרטי תעודה על מלחמות האזרחים בליבריה ובסודן, לפני שחבר לעיתונאי סבסטיאן יאנגר ויחד איתו ביים (וצילם, ממש בקו האש) את סרט התעודה עוצר הנשימה "רסטרפו", ממנו התפעלתי בפסטיבל ירושלים הקודם. לפני חודשיים הוא היה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט התיעודי (שנה וקצת אחרי שזכה בפרס בפסטיבל סאנדאנס). הסרט עוקב אחר שגרת יומם של חיילי צבא ארצות הברית באפגניסטן. הסרט הזכיר לי גרסה תיעודית של "בופור", המסופרת גם היא מנקודת מבטו של מוצב אחד על ראש הר שנמצא תחת אש תמידית, מוות כמעט יומיומי ופולקלור צבאי מקברי. צילום הסרט בוצע בחלקו על ידי חיילי המוצב עצמם, וחלקו על ידי התרינגטון, וקליעי הטאליבן שרקו ממש מעל המצלמה בכמה סצינות מצמררות.

יחד עם התרינגטון נהרג צלם העיתונות כריס הונדרוס.

תוספת:

בזכות הבלוג של כריסטופר קמבל, הנה שני סרטים קצרים שביים התרינגטון בשנה שעברה.

1. "יומן". זפזופ פיוטי על הציר בין אנגליה ובין ליבריה. שוט הפתיחה מן הסתם בהשראת "אפוקליפסה עכשיו":

2. "חיילים ישנים". עבודת וידיאו המבוססת על סדרת צילומי סטילס שלו, ושמשלבת חומרים שצולמו ל"רסטרפו":

צוות "כלבת" נמצא עכשיו באוויר בדרכו לניו יורק להקרנת הבכורה של הסרט מחר (חמישי) בפסטיבל טרייבקה, ובשעה שהם רואים איך הסרט שלהם מקבל ביקורות מרשימות מאוד – ואף מדהימות למדי – מכמה וכמה כלי תקשורת בולטים. למשל, "Twitch", אחד מבכירי אתרי האינטרנט באמריקה לסרטי אימה וז'אנר (ולטעמי, הבכיר שבהם), שמפרסם ביקורת נלהבת של פיטר גוטיירז שמספר באופן מדויק איך הוא נכנס לצפייה בסרט ציניקן ויצא ממנו נלהב. או ג'ון אנדרסון מ"וראייטי" שהתמוגג מהאופן שבו הסרט משתמש במוסכמות ז'אנר האימה אבל מצליח לתעתע בציפיות של צופיו. וב"סלאנט מגזין" מגישים ביקורת עמוסת ספוילרים שמספרת את עלילת הסרט כמעט במלואה, ומוצאת בה שלל משמעויות פוליטיות על הייצוג של ישראל כמקום של אימה, מלחמה, דם ומוקשים. שלל הביקורות האלה גרמו ל"וול סטריט ג'ורנל", לא פחות, למקם את "כלבת" ברשימת חמשת הסרטים הזרים הכי מדוברים בפסטיבל טרייבקה לצד "חוף בומביי" של עלמה הראל (יוצרת ישראלית שפועלת בניו יורק), והחדשים של מייקל ווינטרבוטום וצואי הארק. "לסרט", כותב סטיב דולר ב"ג'ורנל", "יש את הבאז הוויראלי הכי חזק מבין עמיתיו לסקציית 'סינמניה'". עם אוסף ציטוטים כזה, קשה לדמיין את "כלבת" יוצא מטרייבקה בלי פרס/חוזה הפצה/ו/או/הסכם לרימייק.

==================

דיווח מהקופות: מספר הכרטיסים שנמכרו להצגה יומית של "צעקה 4 " ברב חן דיזנגוף היום? 1.

ואיך "צעקה 4 "? אם הייתי צעיר בעשר-עשרים שנה ולא הייתי רואה את "צעקה 1-3 " הייתי חושב שהסרט מבריק. אבל ראיתי את שלושת הסרטים הקודמים, ואת כל מה שקרה לז'אנר האימה בעקבות סרטים ההם ובהשראתם, ולמרות שיש בסרט כמה אבחנות ז'אנריות שנונות למדי – הפעם הסרט מפרק לא סתם את ז'אנר האימה אלא את מסורת ה-reboot של סרטי האימה – הוא כבר בעצמו נורא נדוש בעודף המודעות העצמית שכבר נשמעת כמו מערכון של "סאטרדיי נייט לייב". מהבחינה הזאת, דווקא "כלבת" הוא הדבר החדש בעולם האימה. הוא לא כמו הרי-בוט של "סיוט ברחוב אלם" שמתחיל את הסיפור מחדש בלי שום מודעות עצמית, והוא לא כמו "צעקה" בכך שהדמויות שלו מודעות לכך שהם פועלים בסרט, ובמקום זאת המודעות העצמית של הסרט נמצאת לכאורה מחוץ מסך, רק באיזור המנגנון העלילתי שמפעיל אותו: האופן שבו הסרט מתעתע בציפיות שיש לנו מחוקי הז'אנר, ובמקום שבו הז'אנר מושפע מלכתחילה מאגדות עם ומהפולקלור שיצר אותו מלכתחילה.

ואכן, די מדהים שהמבקרים האמריקאים מוצאים את "צעקה 4 " מיותר, נדוש ומעייף, ואילו את "כלבת" רענן, מקורי ומפתיע. כמראה שצריך להיות פריק סרטי אימה כמו קשלס ופפושדו כדי להעריך מה שהם עשו. ובמילים אחרות: מי שקטל את "כלבת" בארץ למעשה קטל את הז'אנר ולא את הסרט. או שהקהל כאן פשוט מעדיף את האימה שלו מוגשת סטרייט, ולא מטה-.

ולא יעזור, הגיל עושה את שלו, בעשר השנים שעברו מאז "צעקה 3 " ועד היום נהייתי אבא, וכך למרות שאני יכול להעריך חלק מהדיאלוגים של קווין וויליאמסון, עם מקרי מוות של בני נוער והוריהם כבר נהיה לי קשה בבטן לספוג. אני כבר לוקח את זה אישית. אבל ווס קרייבן הוא עדיין במאי לא רע בכלל, בייחוד ברגעים שהוא עובד באופן שנון ועדין עם צלליות והשתקפויות. ובסופו של דבר, נדמה לי שכל חבורת "צעקה" שהתקבצה לסרט הרביעי – קרייבן, וויליאמסון, נב קמבל, קורטני קוקס ודיוויד ארקט – חזרה לעשות את הסרט כי כולם הבינו שזו פרנסתם, ומאז "צעקה" כנראה שהם לא ראו צ'קים כה נדיים. ולמעשה, זו גם הסיבה שאני הלכתי לסרט היום. הלכתי בשביל הפרנסה, בשביל העבודה, כדי שיהיה לי פוסט לכתוב היום. את "צעקה" ואת "צעקה 2 " ראיתי בשביל הכיף. הפרנסה היתה הבונוס. זמנים משתנים.

ודי מדהים: ב-2011 בסרט כה אלים וכה מודע לעצמו עדיין יש לקולנוע האמריקאי אויב אחד ברור – סקס. מעיים משוספים אין בעיה חהראות, אבל עירום? עד כאן. לא יודע אם הייתי נהנה יותר, אבל הייתי מעריך את "צעקה 4 " יותר אם בסופו של דבר הוא לא רק היה מודע לעצמו אלא באמת שובר כל טאבו ולא נשאר סרט שצוחק על כולם, אבל גם מתנהג בהתחסדות כשהוא לא מעז ללכת רחוק מהם.

ואגב, ראו מה קרה למבקרי הקולנוע הבריטיים שהוזמנו להקרנת העיתונאים של "צעקה 4 " ונדרשו לפני כן לחתום על התחייבות שלא יסגירו בביקורתם את זהות הרוצח בסרט.

במהלך החג פורסמו שמות הסרטים שיוקרנו בפסטיבל קאן במסגרות "שבוע המבקרים" (המאורגן על ידי איגוד המבקרים הצרפתי) ו"השבועיים של הבמאים" (המאורגן על ידי איגוד הבמאים הצרפתי), וכן במסגרת התחרותית של הסרטים הקצרים, שבראש חבר השופטים שלה עומד השנה מישל גונדרי. להפתעתי (וגם לאכזבתי) שלל הסרטים הישראליים שציפיתי למצוא במסגרות האלה לא נכלל בהם. אנשי "השבועיים של הבמאים" מעדכנים את "וראייטי" שהם צפו ב-2,288 סרטים (כולל קצרים) כדי לבחור מתוכם 25 פיצ'רים.

כך שסיכום הנוכחות הישראלית בקאן הוא כזה: "הערת שוליים" של יוסף סידר בתחרות הרשמית, "הנותנת" של הגר בן-אשר ב"שבוע המבקרים" (מבלי לראות אותם אני יכול רק לדמיין שמדובר בשני סרטים שנמצאים בשני הקטבים הכי הפוכים של הקולנוע), ושני סרטי סטודנטים במסגרת ה"סינפונדסיון": "על מרתה לעוף" של מעיין ריף מהחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב ו"בפתח ביתי" סרט אנימציה של ענת קוסטי מבצלאל (שכבר הוקרן בפסטיבל חיפה). וזהו.

חסרים עדיין כשלושה סרטים אחרונים שיתווספו ברגע האחרון לתחרות הרשמית. אני מניח שהסיכויים שאחד מהם יהיה ישראלי הוא קלוש.

ערב החג עדכן איתן וייץ בתגובות קצת רשמים ותקצירים מסרטי "שבוע המבקרים", שיוקרנו לצד סרטה של הגר בן-אשר. והנה רשימת כל הסרטים שפורסמו ב-48 השעות האחרונות, הארוכים והקצרים. רובם של יוצרים אנונימיים למדי.

אן תומפסון מאבחנת שפסטיבל קאן השנה מכיל נוכחות מרשימה מאוד של במאיות (ארבעה סרטים בתחרות הרשמית הם של במאיות, שבעה סרטים ב"שבועיים של הבמאים", חמישה סרטים ב"שבוע המבקרים"). ובלוגר הקולנוע הבריטי ניל יאנג מהמר שהמגמה הזאת תחלחל גם לפרסים, והוא מסמן את סרטה של היפנית נעמי קוואסה כמועמד מוביל לזכייה, מבחינתו (אגב, הוא גם מהמר על שלמה בראבא כמועמד מוביל לזכייה בפרס השחקן, ועל טילדה סווינטון כזוכה בפרס השחקנית).

בחבר השופטים של קאן, בראשות רוברט דה-נירו, יישבו בין השאר ג'וד לו, אומה תורמן, אוליביה אסייאס וג'וני טו. אני דווקא מסוגל לדמיין את דה-נירו ואת אסייאס מתחברים ליוסף סידר.

מה זה אומר לגבי שאר הסרטים? בסוף השבוע ביקר בישראל אוליביה פרה, המנהל האמנותי החדש של פסטיבל לוקרנו, שערך ביום שישי בסינמטק תל אביב פרזנטציה בפני יוצרים ומפיקים ישראליים בה הציג מה הוא מחפש לפסטיבל שלו. פרה היה המנהל של "השבועיים של הבמאים" לפני כן, שם הוקרנו בבכורה כמה וכמה סרטים ישראליים, ביניהם "המשוטט", "שבעה", "מסעות ג'יימס בארץ הקודש" ו"עג'מי". פסטיבל לוקרנו המתקיים בשווייץ באוגוסט מנסה כבר שנים להכות את פסטיבל ונציה, המתקיים באיטליה הסמוכה בהמשך אותו החודש. יתכן ומסעו לישראל של פרה היה ניסיון שלו לשכנע יוצרים מקומיים להעדיף בכורה אצלו על פני בכורה בוונציה. יש לזכור שגם "אוונטי פופולו" וגם "אדי קינג" יצאו עם פרסי ברדלס מלוקרנו, ושסרטיו האחרונים של ערן ריקליס יצאו משם עם פרס חביב הקהל. האם כמה מהסרטים הישראליים שנשלחו לקאן ולא התקבלו ימצאו את עצמם בלוקרנו? ואם כן, האם הם, כמו "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", יעדיפו לוותר על בכורה בפסטיבל ירושלים כדי לשמור פרמיירה עולמית ללוקרנו או לוונציה? במקרה כזה, הרווח יהיה כולו של פסטיבל חיפה.

חג שמח לכל קוראי "סינמסקופ". הקבועים והמזדמנים; הוותיקים והחדשים; הטרולים והמנומסים; החכמים, הרשעים, התמים ואלה שלא יודעים לשאול (אני אחד מכל אלה לפחות פעם ביום). ומכיוון שאהיה עסוק בסיפור יציאת מצרים עד זמן קריאת שמע של שחרית, אני מפקיד במשך החג את הבלוג בידיכם. מתכונת "הביאו את הבלוג שלכם" שייסד דיוויד פולנד בבלוגו.

זה הולך ככה: אם אתם קוראים דבר מסוים שאתם רוצים לשתף בו את קוראי הבלוג, זה המקום; אם יש לכם בלוג וכתבתם בו פוסט שהייתם רוצים לחלוק עם כולם, זה המקום; אם אין לכם בלוג אבל יושב לכם משהו על הלב שבא לכם לכתוב בהרחבה, זה המקום. הייד פארק.

חג שמח!

כך נחתמה אמש ההופעה של ארקייד פייר בפסטיבל קואצ'לה. כבר מדיווחים בלייב בטוויטר נשמע שהיתה שם אקסטזה עצומה לסט אדיר. אז ראו את השיר באחרון, "Wake Up" ותראו מה קורה בדקה ה-2:20, ואז המשיכו הלאה להדרן, "Ready to Start". פנטסטי.

"שקרים לבנים קטנים"

פורסם ב"פנאי פלוס", 13.4.2011

1.

פסטיבל הקולנוע הצרפתי שהגיע בסוף השבוע לסיומו בסינמטקים הוא ההזדמנות השנתית שלי לצאת לחיפוש אחר איזשהו אידיאל שקיים אצלי בראש למשמע המילים "קולנוע צרפתי". אני, למשל, רוצה לדעת מה שלום הבמאים הצרפתים הגדולים שעדיין פועלים, ומגלה לעצבוני ש"הבמאים הגדולים" כולם נעים בין גיל הפנסיה לגיל המוות, ואין יותר מדי במאים צרפתים גדולים שאני ממשיך לעקוב אחריהם שהם עדיין בשיא כוחם (יש כמה במאים בני דור הביניים – אחרי הגל החדש ולפני הדור הצעיר – שאני מחבב או לפחות מסתקרן מהם בעקביות, יוצרים כמו פטריס לקונט, אנדרה טשינה ואולי אפילו לפעמים גם לוק בסון ובני דורו, ופחות או יותר זהו). כלומר, זה עניין של שנים בודדות – ברגע שאלן רנה וז'אן לוק גודאר ילכו לעולמם – שכבר לא ישאר לי אחרי מי לעקוב מהימים שהקולנוע הצרפתי היה מושא של תשוקה ממשית עבורי. ומעבר לבמאים, אני – ומן הסתם פתיים רבים כמוני – עדיין מקווים למצוא מדי שנה איזשהו זכר לגל עוד-יותר-חדש, איזו תנועה סגנונית חדשה שקמה ושסוחפת אחריה את העולם. גם זה כבר לא קורה. אז מה נותר? שיהיה, לכל הפחות סקסי, לא? זה גם משהו שהקולנוע הצרפתי עקבי בו. או שתהיה בו איזו אלגנטיות איכותית ואינטלקטואלית. ארנו דפלשן ועבדלאטיף קשיש, למשל, הם יוצרים מהשנים האחרונות שלא מעניקים לי סערות אמנותיות גדולות, אבל כן יש בסרטיהם איזו אמירה קולנועית/אנושית/פילוסופית מרשימה.

ובכן, לא הספקתי לראות את כל מה שהפסטיבל הציע ויש לי עוד כמה שסיקרנו אותי והחמצתי ושאני רוצה להשלים, אבל עד כה כל מה שראיתי במסגרת הפסטיבל נע מ"די איום" ל"מאכזב".

אז מה תכלית הפסטיבל אם כך? ובכן, יש בו ערך מגזיני בלתי מבוטל. הפסטיבל הצרפתי מרכז לתוכו אמנם את רוב הסרטים הצרפתיים שממילא ייצאו לבתי הקולנוע בשבוע-שבועיים הקרובים – כולם משתמשים בפסטיבל כדי למנף את הפצתם – אבל כך אפשר להתרשם באופן מרוכז במה שהעסיק את הקהל הצרפתי בשנה האחרונה. שלושה מהסרטים הכי פופולריים בצרפת מוקרנים בפסטיבל, ומיד בסמוך לו בבתי הקולנוע: "שקרים לבנים קטנים", שתכף נרחיב עליו, הביא 5 מיליון צופים; "על אלים ואנשים", שיוצא היום בארץ (ושטרם צפיתי בו), זכה בפרס הסזאר הצרפתי והביא 3 מיליון צופים; ו"פוטיש, אשה צעצוע", שפתח את הפסטיבל ועלה בשבוע שעבר, הביא 2 מיליון צופים. כך שאפשר להוריד את הכובע בפני מארגני הפסטיבל ומפיצי הסרטים: רוב הלהיטים הגדולים תוצרת צרפת הגיעו השנה לישראל.

אבל מה עם סרטים עצמם?

2.

בואו נתבונן לרגע ב"שקרים לבנים קטנים", סרטו השלישי כבמאי של השחקן גיום קאנה, אחד הכוכבים הגדולים של צרפת כרגע. סרטו הקודם, "אל תגלה", היה מותחן שזכה להצלחה בינלאומית. הסרט החדש הוא מעין קומדיית ואקאנס, מהסוג שהצרפתים מרבים בו: מה קורה בחודשיים שבהם הבורגנות עוזבת את העיר לטובת הכפר או חוף הים. ו"שקרים לבנים קטנים" הוא מעין ויטרינה של כוכבי הקולנוע הצרפתי: מריון קוטיאר (בת זוגו של קאנה), פרנסואה קלוזה, בנואה מז'ימל והזמר מקסים נוצ'י בהופעת אורח קטנה. כל שאר הכוכבים הלכו ל"אשה צעצוע".

ל"שקרים לבנים קטנים" יש את ארבע הדקות הראשונות הכי מרשימות שראיתי המון זמן. זהירות, ספוילר לארבע הדקות הראשונות של הסרט: אנחנו עוקבים אחרי בחור בשם לודו, שיוצא משירותים במועדון לילה רועש אחרי שהסניף קוק, מפלרטט עם כמה וכמה נשים, מתיישב לשוחח עם חברו הטוב, ואז מחליט ללכת הביתה כי הוא עייף מדי. אנחנו ממשיכים לעקוב אחרי כל מעשיו בשוט רציף אחד, בין כל האנשים במועדון, כשהוא אוסף את קסדתו משמירת החפצים, יוצא החוצה מהמועדון, עולה על הטוסטוס שלו ומתחיל לרכוב ברחובות פריז של שעות הבוקר המוקדמות, מגדל אייפל נראה באופק, הוא רוכב על האופנוע, חוצה צומת כש… בום! משאית מתנגשת בו מהצד ומעיפה אותו קיבינימט. מהשירותים במועדון ועד לתאונת דרכים בשוט אחד של ארבע דקות, כולו מלא להטוטים וקאטים נסתרים. מרשים מאוד. פתיחה חזקה, מיומנת, וירטואוזית, הצהרתית מאוד. ואז: טרגדיה של ממש. אחרי ארבע הדקות הנהדרות האלה מגיעות שעתיים וחצי פשוט בלתי נסבלות של פטפטת איומה.

חבריו של לודו מתאספים ליד מיטתו בבית החולים. מצבו קשה, אך יציב. הם מתלבטים מה לעשות. הרי תכננו לצאת כולם יחד לחופשת קיץ משותפת. האם לצאת בלי לודו או לבטל? הם מחליטים לצאת בלעדיו. כבר כאן, בחילופי הדברים על המדרכה שבהם הם מחליטים שהם יוצאים לחופשה, מתחוור עד כמה הכתיבה של הסרט צולעת. מכירים את התסריטים הגרועים האלה בהם אנשים אומרים את כל מה שברור מאליו בניסיון לשכנע את הצופים במקום את עצמם? ובכן, "שקרים לבנים קטנים" גדוש בדיאלוגים כאלה, שבו דמות אחת אומרת לשניייה "אתה יודע ש…". כשאתם שומעים מישהו אומר למישהו אחר "אתה יודע ש…" דעו שמאחורי המשפט ניצב תסריטאי נואש שמנסה להעביר מידע יבש לצופים ולא יודע איך. עכשיו קבלו שעתיים וחצי מזה. יתכן ולא הכל הבנתי, יתכן והריכוז שלי הלך והתפוגג לאורך כל 150 דקות הסרט, אבל פשוט לא הבנתי איך התגבשה חבורת החברים הזאת. למה הם חברים? ברור די מתחילת הסרט שהם לא ממש מחבבים זה את זה. וכל דמות מקבלת איפיון אחד שעליו היא תרכוב לאורך כל הסרט. העשיר העצבני שמרגיש שכולם כפויי טובה לאירוח שלו; אשתו הקפדנית בענייני מזון; המסז'יסט שמאוהב במארח העשיר; הטמבל שרק מדבר בלי הרף על האקסית ממנה נפרד. הסרט הזה חוזר על עצמו שוב ושוב ושוב.

אבל ניחא דמויות וניחא תסריט. אני מוכן לקבל הרבה זבל מילולי אם סרט יודע להציע קולנוע משוכלל. ו"שקרים" הבטיח כה רבות בסצינת הפתיחה המפוארת שלו, שקשה להבין איך ההמשך כה נטול מעוף ומקוריות. אמת, כבר ראיתי את זה קורה כמה פעמים בסרטים צרפתיים: שוט פתיחה אדיר, ואז מוות מוחי. למשל, ב"הסנונית שמבשרת את בוא האביב" מלפני כשבע שנים.

ויש עוד עניין משונה. הרי כאמור סרטים על חבורת חברים שיוצאים לחופשה משותפת הם חלק בלתי נפרד מהקולנוע הצרפתי לא פחות מסיפור של גבר המנהל רומן עם אשה אחרת. ולא מעט מהם לא מאוד מעניינים. העניין הוא שקאנה משום מה מסמן את סרטו כיצירה משמעותית. הרי אין שום הצדקה שהסרט ימשך שעתיים וחצי מלבד יומרה עצומה. הסרט היה נכנס היטב ל-70 דקות. וקאנה עורך את סרטו מראשיתו ועד סופו לצלילי המון רוק קלאסי ורוק-אינדי בריטי ואמריקאי. באמת, שירים מעולים אחד אחד. דמיאן רייס, אנתוני והג'ונסונס, דיוויד בואי, ג'ניס ג'ופלין, הבאנד, האילז, וכו' וכו'. ובתוך כל זה, אף לא שיר צרפתי אחד. זו אמירה עצומה, שמצהירה שקאנה בכלל לא משדר על הגל הצרפתי, אלא מביים בצרפתית לקהל בינלאומי (העובדה שחברת ההפקה של לוק בסון עומדת מאחורי הסרט מחזקת את זה). ומה שמדהים הוא שזה עבד לו: הסרט אכן הפך לאחד הסרטים המצליחים בצרפת ב-2011, ללמדנו שכריזמה מוכרת כרטיסים הרבה יותר מאיכות. אז כן, הסרט נראה טוב, אבל הוא בלוף.

3.

גם "קופקבנה", סרטו של מארק פיטוסי שנעל את הפסטיבל הצרפתי ויצא להקרנות מסחריות בסוף השבוע, הוא סרט לא טוב במיוחד, אבל לפחות יאמר לזכותו שהוא צנוע יותר מ"שקרים לבנים קטנים". וכמו סרטו של קאנה גם כאן אין ברירה אלא להביט בהשתאות בסרט שהגיבורים שלו הם אנשים פשוט בלתי נסבלים. איזבל הופר, שביקרה השבוע בארץ, מגלמת את באבו, אשה המתקרבת לגיל 60 ושמתנהגת כאילו היא בת 16, למבוכתה הרבה של בתה בת ה-22, שמנסה לתפוס כמה שיותר מרחק מאמה.

אורח נוסף שביקר השבוע בארץ במסגרת הפסטיבל הוא מבקר הקולנוע הצרפתי הקפדן מישל סימן, עורך כתב העת "פוזיטיף". בראיון ל"הארץ" הזכיר סימן שכשמבקרים סרט, צריך לזכור לנתח לא רק את עלילה אלא גם את האסתטיקה. אידיאולוגיה ביקורתית שאני שותף לה. וזו, כנראה, המצוקה העיקרית שלי למראה "שקרים לבנים קטנים" ו"קופקבנה". כי הרי קביעות כמו "סיפור משעמם" ו"דמויות מעצבנות" הן עניין של טעם אישי. אני מניח שלעומתי יהיו בצרפת 5 מיליון מליצי יושר שמשוכנעים ש"שקרים לבנים קטנים" הוא יצרת מופת. אבל מה עם הסגנון הקולנועי? לאן הוא נעלם? למה הסרטים האלה מבוימים עם כל כך מעט השראה ומחשבה ויזואלית, כשזו שעושה שימוש אמיתי במצלמה ולא רק מתעדת תסכיט רדיו של אנשים משוחחים? איך קרה שהקולנוע הצרפתי נותר עם הצרפתית, אבל בלי הקולנוע?

לפני שעה קלה פורסם ש"הנותנת", סרטה העלילתי הראשון באורך מלא של הגר בן-אשר, התקבל למסגרת "שבוע המבקרים" בפסטיבל קאן. הפירוט המלא של סרטים שהתקבלו למסגרת תתפרסם מחר, אבל יש סיכוי שאני אהיה עסוק יותר בהכנות אחרונות לפסח ואחמיץ את ההכרזה, אז מי שלא עסוק בענייני פסח (though you should be) ויוסיף בתגובת לפוסט הזה (הזה!) מחר את רשימת הסרטים של "שבוע המבקרים", יקבל הנהון של הוקרה מכיווני.

"הנותנת" ("The Slut" באנגלית) אמור להיות סוג-של הרחבה ל"משעולים", סרט הסטודנטים הקצר של בן-אשר, שהתחרה במסגרת הסרטים הקצרים בקאן ב-2007. אשר גם פיתחה את הסרט הארוך באטלייה של פסטיבל קאן, התומך בקולנוענים מבטיחים.

כפי שכתבתי בעבר, יש לי לא מעט בעיות ותהיות וסוגיות אישיות עם "משעולים", סרט שלא לחלוטין הבנתי מה הוא בדיוק אומר, אבל התפעלתי ממנו מאוד מבחינה קולנועית. ראיתי אותו כמושפע מקולנוע חמור הסבר של ברונו דימון. מה שמסביר את הספק משיכה-ספק רתיעה שלי אליו: מבחינה קולנועית (שוטים ארוכים, צילום יפהפה, נקודת מבט פיוטית) הוא ממש כוס התה שלי, אבל מנקודת המבט של השקפת העולם שהסרט מציג, עולם ללא חמלה, אני פשוט לא מצליח להתחבר אליו. אבל מאז יצא לי להתפעל מבן-אשר לא רק כבמאית אמיצה מאוד אלא גם כשחקנית נהדרת, תחילה ב"ג'וליה מיה" ואז ב"רביעיית רן". ולמרות שיוצא לי לנפנף לבן-אשר כשיא רוכבת על אופניה באבן גבירול בערך אחת לרבעון, מעולם לא שאלתי אותה האם החיבור לברונו דימון קיים בראשי בלבד או שהוא מכוון (ובכל מקרה, יהיה מעניין השנה, כי לצד סרטה של בן-אשר יוקרן סרטו החדש של דימון במסגרת "מבט מסוים" בקאן. ואם היא לא תפגוש אותו שם, אני מניח שהן יוכלו להיפגש זה לצד זו גם בסינמטק שדרות בפסטיבל דרום בסוף מאי).

את "הנותנת" הפיק מרק רוזנבאום, צילם עמית יסעור וערך אסף קורמן. בן-אשר עצמה מגלמת את התפקיד הראשי ולצדה ישי גולן ביולי, מיד עם תחילת עריכת הסרט, קיבץ קורמן סופים של טייקים, הרגעים המתים האלה אחרי שהטייק נגמר ועד שהמצלמה מפסיקה לעבוד, הרגעים שהעורך מנקה החוצה מתוך הטייקים שהוא בחר. פעם, בימי הפילם, היו זורקים אותם לפח גדול שעמד בצד, עכשיו אפשר לזרוק את כולם לתיקיה במחשב. כך או כך, אפשר גם לשזור אותם למחרוזת ערוכה של שוטים אווירתיים, שלא אומרים דבר על העלילה או המשחק, אבל בוודאי נותנים איזו תחושה לגבי הסגנון הקולנועי ולאופי הצילום, התאורה והסט. הנה הסיקוונס. טריילר רשמי ייצא בהמשך:

בשבוע הבא יתפרסמו שמות הסרטים במסגרת "השבועיים של הבמאים". אני מניח שיהיה שם לפחות סרט ישראלי אחד. אולי שניים?

זהו, אני את שלי עשיתי. אחרי 20 ומשהו שנים שבהם אני עוקב בהתרגשות אחרי כל תקליט חדש של אהוד בנאי, פתאום השם שלי מופיע בתוך אחד מהם. עוד לא קניתי את הדיסק החדש שלו, אבל היום עלעלתי בדיסק בסטימצקי גן העיר ושם נתקלתי בעמוד לשיר מספר 13, ובקרדיט המופיע בתחתיתו. בזכות הסרט שלי השיר נמצא בדיסק, ובזכות השיר השם שלי נמצא על גבי הדיסק. זו אולי גאוותנות מיותרת, אבל אני מודה שזה ריגש אותי. והאמת, עשה לי את היום. הייתי חייב לצלם באייפון (בלי פוקוס ובלי כלום).

אגב, זו פעם שניה ששרון עמרני ז"ל אחראי בעקיפין בבחירת השירים בדיסקים של בנאי. נעימת הנושא של "ל"ג בעומר", סרט הסטודנטים של עמרני, מופיעה בדיסק ההופעה החיה שלו.