פורסם ב"פנאי פלוס", 13.4.2011

על הסרט – המוצלח! – "נגד כל הסיכויים" אני מבקש להתבונן מנקודת מבט אקטואלית. מחר נחגוג את ליל הסדר. האם אי פעם עצרתם לחשוב על שמו של הערב הזה? "ליל הסדר". איזה סדר? על איזה סדר מדברים בליל הסדר? איזה סדר אנחנו חוגגים? ואם הייתי כותב ש"נגד כל הסיכויים" הא דווקא סרט בסדר. אולי אף בסדר גמור, גם כאן אני משתמש במילה "סדר". ובכן, כשאנחנו אומרים "בסדר", על איזה סדר אנחנו מדברים? מה הוא הסדר שנראה לנו "בסדר"?

במידה רבה, זה אחד משפע נושאים פילוסופיים ורוחניים שבהם עוסק "נגד כל הסיכויים" ("The Adjustment Bureau", דונט אסק…), סרט הבכורה כבמאי של התסריטאי ג'ורג' נולפי, המשתף כאן פעולה בפעם השלישית עם מאט דיימון (לפני זה הוא כתב את התסריטים ל"אושן 12" ול"זהות אבודה"). הסרט מציג קבוצת מיסתורית של אנשים שהתפקיד שלה הוא לשמור על הסדר. יש בידיהם ספר ובו תרשים המתאר את מהלך הדברים בעולם כולו, ובהיסטוריה כולה, והם דואגים לעשות ניטור שהכל אכן מתרחש לפי הסדר.

מה שמעלה את הסוגיה הפילוסופית הבאה: אם החיים מתקיימים על פי תסריט וסדר שהוכתבו מראש, האם יש לאדם בכלל חופש בחירה? ובכן, היכנסו ל"נגד כל הסיכויים" שהוא לא רק סרט מתח ומדע בדיוני מקורי למדי, הוא גם סוג של סדנה ביסודות האמונה. על פי הסרט – המבוסס על סיפור מאת פיליפ ק' דיק ("בלייד ראנר") – ליקום שלנו יש יושב ראש שאחראי על כל מה שקורה, מגדול ועד קטן, ומאז ראשית הזמן וההיסטוריה, והכל כתוב לפניו בספר. לכאורה נדמה שהשגחתו הצמודה מונעת מבני האדם כל חופש בחירה. ואז מגיע הסרט ומוכיח את ההפך. ספק אם חז"ל היו מנסחים אגדתא טובה מזו להראות את האופן שבו השגחה פרטית נעה בין דטרמיניזם ובין חופש בחירה אישי, בדרך שנראית פרדוקסלית כשמתבוננים בה מלמעלה – בעיניים אתאיסטיות – אבל שנראית הגיונית יותר כשמביטים מקרוב יותר, בעיניים מאמינות בקיומו של – ובכן – יושב ראש.

ב"נגד כל הסיכויים" מאט דיימון מגלם חבר קונגרס שמנסה להיבחר לסנאט. בלילה בו הוא מפסיד בבחירות הוא פוגש רקדנית בלט צעירה שנראית כאילו ברחה מ"ברבור שחור" (אמילי בלאנט, בוגרת "השטן לובשת פראדה"). הם נדלקים מיידית, אבל נפרדים כעבור כמה דקות, כאילו היא סינדרלה שבורחת מהנשף. זמן מה אחר כך, הוא נתקל בה שוב. צירוף מקרים? ואז נתקל בה שוב. אבל מה שנראה כמו רומן בהתהוות, זוכה למכשול לא צפוי: אנשים בחליפות ומגבעות מנסים לעצור מהרומן הזה להתממש. למה? כי הרומן הזה יפגע בסדר. איזה סדר? איך אפשר להתנגד לסדר של הלב?

במידה מסוימת פקידי אותו משרד תיקונים מזכירים את אותן דמויות ליליות מ"עיר אפלה". גם שם וגם כאן, אלה דמויות שאמורות להיות נסתרות מעיני העולם, עד שגיבורנו פתאום נהיה מודע להם. אך בעוד אלה מ"עיר אפלה" יצרו אי סדר – כדי לבחון איך האדם מתמודד עם כאוס – אלה מ"נגד כל הסיכויים" הם שומרי הסדר. "אתם מלאכים?", שואל אותם דיימון באחת הסצינות, מעיז להכיס תיאולוגיה לתוך הפנטזיה. "יש כאלה שקוראים לנו ככה", הם עונים לו.

ואם תרצו, יש כאן גם משהו מ"מטריקס", בו הגיבור שלנו פתאום נהיה מודע למנגנון הסמוי מהעין שמניע את העולם. התוכנה. והמתכנת. ב"מטריקס" הגיבור מגלה שיש לעולם שלו אדריכל, וכאן הגיבור הוא מגלה שלעולם יש יושב ראש. ממש כשם שלסרט יש תסריטאי שהדמויות מחויבות להישמע להוראותיו. כך, שאם תרצו לברוח מכל קריאה רוחנית, לכו על הקריאה הרפלקסיבית: היו"ר בתור התסריטאי של הסרט (והרי זהו סרטו של תסריטאי שנהיה במאי), שדמויותיו מנסות למרוד בו ובסמכותו.

אך בעוד "מטריקס" ו"עיר אפלה" גיבו את הרעיונות הפילוסופיים העמוקים שלהם עם סגנון קולנועי עוצר נשימה, "נגד כל הסיכויים" נותר סרט פשוט למדי, שייאמר לזכותו שהוא מצליח להיות כל הזמן דינמי מאוד וסוחף למדי. הערך המוסף בסרט מגיע מהפסקול הנפלא של תומס ניומן ("אמריקן ביוטי", "חלון פנורמי"), שמזכיר לנו כל הזמן שעיקר הסרט אינו באקשן אלא באספקטים הרומנטיים והרוחניים שלו. וכך סרט שהוא שנון אבל לא גאוני, מצליח להפתיע בתור סרט אלגנטי ואינטיליגנטי למדי.

(ואגב: אם מי שנתן לסרט את שמו העברי היה רק טיפה מחובר יותר לצדדים מטה-פיזיים שלו, הוא היה נותן לו שם שמכיל בתוכו את המילה "תיקון" וכך גם היה נשאר קצת קרוב יותר למקור של דיק ויוצרי הסרט, וגם במשהו לעניינים הרוחניים שהסרט נוגע בהם).

הנה פיטר ג'קסון, בביתו של בילבו בגינס, על הסרט של "ההוביט" בוולינגטון, ניו זילנד, מציג את בלוג הווידיאו הראשון העוקב אחרי הפקת שני הסרטים שעליהם הוא יעבוד בשנתיים-שלוש הקרובים. בסרטון הראשון, עשר דקות אורכו, הוא מציג את עבודות ההכנה שנערכו לפני תחילת הצילומים:

היתה לי תחושה! בשבועות האחרונים הרגשתי מצד מחנה "הערת שוליים" בו אני נתקל פה ושם שכולם מחביאים בחצי חיוך איזה סוד גדול שפשוט אסור להם לדבר עליו, וגם לא מתאים להם לשקר לגביו. קביעת תאריך ההפצה ל-2 ביוני די חשפה את זה מבחינתי (זוכרים את הניחוש שלי מ-23 במרץ?), אבל הנה ההודעה הרשמית שהתקבלה בדיוק כשישבתי מול עורכת הסרט שנשמה לרווחה שהיא סוף סוף יכולה לדבר על זה. אז אחרי הזכיה בדוב הכסף על הבימוי בברלין ואחרי המועמדות לאוסקר הזר יוסף סידר עולה למדרגה הבאה בהייררכיה של עולם הקולנוע ומוצא את סרטו הרביעי, "הערת שוליים", בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן.

"הערת שוליים". צילום: רן מנדלסון

אבל כאילו שזו לא הודעה מרגשת מספיק, מתברר שלצידו יתחרו כמה מהבמאים הנפלאים שפועלים כיום והאהובים עליי מאוד: פאולו סורנטינו האיטלקי, לין רמזי הסקוטית ונורי בילגה ג'יילון הטורקי. ובכלל, זה הולך להיות פסטיבל של במאים סופרסטארים, חלקם כבר זוכי דקל הזהב בעבר: פדרו אלמודובר, לארס פון טרייר, האחים דארדן, נאני מורטי, אקי קאוריסמקי, טאקשי מיקה וטרנס מאליק. ובמסגרת "מבט מסוים" יוצגו גאס ואן סאנט, ברונו דימון (שיגיע ארצה בסוף מאי, אגב) וקים קי-דוק.

האמת, הייתי משוכנע שיהיה סרט ישראלי גם ב"מבט מסוים" ואני די מופתע שלא, אבל יש עדיין את מסגרות "השבוע של המבקרים" ו"השבועיים של הבמאים", שיוכרזו בשבועיים הקרובים, שבהם אנחנו כבר ככל הנראה יודעים על השתתפותו של תאופיק אבו-ווייל, ואני תוהה האם נמצא שם אולי גם את ערן קולירין, הגר בן אשר, נדב לפיד ואולי אחרים.

ובינתיים, מגיעה ההודעה מאוניברסיטת תל אביב שסרט הסטודנטים "על מרתה לעוף" של מעייו ריף, יתמודד בתחרות סרטי הסטודנטים של קאן, הסינפונדסיון.

"מלנכוליה" של לארס פון-טרייר

"זה חייב להיות המקום" של פאולו סורנטינו

הנה הרשימה המלאה של סרטי המסגרות הרשמיות של פסטיבל קאן (שיפתח ב-11 במאי), של סרטי התחרות וההקרנות מחוץ לתחרות:

“La Piel Que Habito” (The Skin that I Inhabit), directed by Pedro Almodovar
“L’Apollonide,” directed by Bertrand Bonello
“Drive,” directed by Nicolas Winding Refn
“Footnote,” directed by Joseph Cedar
“Ichimei” (Hara-Kiri: Death of a Samurai), directed by Takashi Miike
“Le Havre,” directed by Aki Kaurismäki
“Hanezu No Tsuki,” directed by Naomi Kawase
“The Kid With The Bike,” directed by Dardenne Brothers
“Melancholia,” directed by Lars Von Trier
“Michael,” directed by Markus Schleinzer (first film)
“Once Upon A Time in Anatolia,” directed by Nuri Bilge Ceylan
“Parter,” directed by Alain Cavalier
“Polisse,” directed by Maiwenn
“Sleeping Beauty,” directed by Julia Leigh
“La source des femmes,” directed by Radu Mihaileanu
“This Must Be The Place,” directed by Paolo Sorrentino
“The Tree of Life,” directed by Terrence Malick
“We Have a Pope,” directed by Nanni Moretti
“We Need To Talk About Kevin,” directed by Lynne Ramsay

Out of Competition:

“The Artist,” directed by Michel Hazanavicius
“The Beaver,” directed by Jodie Foster
“La conquête,” directed by Xavier Durringer
“Kung Fu Panda 2,” directed by Jennifer Yuh
“Pirates of the Caribbean: On Stranger Tides,” directed by Rob Marshall

(Midnight Screenings):
“Wu Xia,” directed by Chan Peter Ho-Sun
“Dias de Gracia,” directed by Everado Gout (first film)

(Special Screenings):
“Labrador,” directed by Frederikke Aspöck (first film)
“Le maître des forges de l’enfer,” directed by Rithy Panh
“Michel Petrucciani,” directed by Michael Radford
“Tous au Larzac,” directed by Christian Rouaud

Un Certain Regard:

“Bonsaï,” directed by Christian Jimenez
“The Day He Arrives,” directed by Hong Sang-Soo
“Et maintenant, on va où ?,” directed by Nadine Labaki
“Halt auf freier Strecke,” directed Andreas Dresen
“Hors Satan,” directed by Bruno Dumont
“The Hunter,” Bakur Bakuradze
“Martha Marcy May Marlene,” directed by Sean Durkin
“Les neiges du Kilimandjaro,” directed by Robert Guédiguian
“Restless,” directed by Gus Van Sant
“Skoonheid,” directed by Oliver Hermanus
“Tatsumi,” directed by Eric Khoo
“Arirang,” directed by Kim Ki-Duk
“Toomelah,” directed by Ivan Sen
“Oslo,” August 31st,” directed by Joachim Trier
“L’Exercice de L’Etat,” directed by Pierre Schoeller
“Trabalhar Cansa,” directed by Juliana Rojas and Marco Dutra (first film)
“Miss Bala,” directed by Gerardo Naranjo
“Loverboy,” directed by Catalin Mitulescu
“Yellow Sea,” directed by Na Hong-jin

"עליית הקופים", או איך שיקראו ל"Rise of the Planet of the Apes" בעברית, לא היה סרט ששמתי על רדאר הקיץ שלי. עד עכשיו. רופרט ווייאט נכנס לנעליו של פרנקלין שאפנר ומביים פריקוול ל"כוכב הקופים" מ-1968. הטריילר המלא הראשון, עם אפקטי הקופים של אנשי WETA, חברת אפקטים של פיטר ג'קסון שעשתה את העבודה על "שר הטבעות" ו"אווטאר", ראה אור הבוקר. הנה הוא כאן.

קחו בחשבון: הטריילר, כמו גם הסרט כולו, הוא פשוט ספוילר עצום מידות ל"כוכב הקופים". אני מניח שיוצרי הסרט החדש כבר מניחים שכולם יודעים מה היה הטוויסט ההיסטורי והבלתי נשכח בסצינת הסיום של הסרט המקורי ההוא, גם אם הם לא ראו את הסרט. טייק ד'אט, משטרת הספוילרים.

אתמול הייתי אבא במשרה מלאה שמחלטר מהצד כמבקר קולנוע ולכן גררתי את שתי הבנות בחופשת הפסח שלהן לשני סרטים בסינמה סיטי, בתירוץ הקלוש שהן רצו לראות את הסרטים האלה. אז ראינו את "נומיאו ויוליה" בתלת מימד ואת "הופ ארנב" (שנקרא בטעות בקופות של סינמה סיטי "הופ הארנב", בשעה שלאף אחד בסרט לא קוראים "הופ").

שניהם סרטי ילדים בינוניים למדי, אבל רגעי חסד בכל אחד. ל"נומיאו ויוליה" יש סוף מקסים (ופתיחה מבולגנת ואיטית נורא), ול"הופ ארנב" יש פתיחה מקסימה, אבל המשך מבולגן לגמרי.

אבל כמה משונה: שני סרטי ילדים רנדומליים ביום חופשה, אחד תוצרת אנגליה, השני תוצרת אמריקה, ובשניהם – הפלא ופלא – מופיע דיוויד האסלהוף. וואט דה פאק? ב"נומיאו ויוליה" צץ הסלהוף בתור פנים מקפצות בשומר המסך על מחשב שממנו מזמינה אחת הדמויות מכסחת דשא. ו"הופ ארנב" הוא מופיע בתפקיד עצמו, כמנחה תוכנית כשרונות טלוויזיונית (וכולם קוראים לו "הוף").

למעשה, שני הסרטים האלה מכילים לא מעט רגעי "וואט דה פאק", במיוחד לצופה הישראלי. שני הסרטים מתארים מצב כל כך בלתי ניתן לתרגום לישראלית. אלא שלמרבה ההפתעה הילדים קולטים את העולם שבתוך הסרט כעולם קולנועי, שלאו דווקא אמור להיות דומה למשהו שהם מכירים. אז בעולם של "נומיאו ויוליה" יש גמדים בחצרות בתים. ולאחד מהם קוראים נומיאו. בלי קשר לכך שבאנגלית זה משחק מילים על המילה Gnome (ה-G אילמת). ובכלל כל הסרט הזה נראה לי כמו מעין פרויקט אגו (vanity project) של סר אלטון ג'ון, שחברת ההפקות שלו חתומה על הסרט. הסרט מלווה בלא מעט גרסאות תזמורתיות של שיריו, ואפילו הוא עצמו צץ – בסצינת הזיה של צרפדעית אחת. ובכלל, נשמע שכל הסרט זה תלוי כולו על משחק מילים נורא עקום, ועל רעיון עלילתי שגנוב באופן מחפיר צסרטי "צעצוע של סיפור" (גמדי הגינה, פסלי קרמיקה המקשטים חצרות בתים באמריקה ובאירופה, קמים לחיים כשעין אדם לא מביטה בהם). אבל יש בסרט כמה סיקוונסים לא רעים של העברת עלילה ויזואלית מרובת אקשן. ובעיקר סופו, בו פוגש הגיבור את פסלו של וויליאם שייקספיר (שגם הוא קם לחיים מחוץ למבטם של בני האדם) והם מנהלים שיחה לגבי מה עדיף: סוף טוב או סוף טראגי.

"הופ ארנב" מזכיר לי שוב עד כמה עבודת המתרגם כפוית טובה. הסרט הזה, האמת, פשוט בלתי ניתן לתרגום לעברית. זה מקרה מובהק של "לא משנה מה תבחר, זה לא ייצא טוב". אז איך נתרגם את חג הפסחא לעברית? אפשר להשאיר חג הפסחא, כי זה סיפורו של ארנב הפסחא, שגר באיי הפסחא ושלא רוצה לצאת ולחלק ממתקים וביצי פסחא מקושטות לילדים ביום החג. אבל מה יעשו ילדי ישראל עם כל המידע על חג הפסחא? מצד שני, כל ילד ישראלי שצופה בטלוויזיה בקיא בכל הלכות הכריסמס וההאלוואין הרבה יותר טוב ממנהגי חנוכה, פורים ופסח, כי אין תוכנית טלוויזיה שלא עוסקת בחגים האלה (כשם שאין אף תוכנית טלוויזיה ישראלית שעוסקת במנהגי החגים היהודיים). אז שיביאו גם פסחא. אבל מתרגמי "הופ ארנב" בחרו להמציא חג חדש בשם "יום הממתקים". והארנב, הוא ארנב הממתקים. שגר באי הממתקים. ובמקום שיקראו לו במקור EB (ראשי תיבות של Easter Bunny) קוראים לו בעברית א"מ (ראשי תיבות של "ארנב ממתקים"). אם כי לא ברור אם כבר הלכו ועברתו הכל, למה השאירו לו שם בראשי תיבות. למי בישראל קוראים בראשי תיבות? כאן הרי מאחדים ראשי תיבות למילה רצופה (דו"ח, ח"ן, וכו'). ואני נורא בדילמה לגבי התרגום הזה. מצד אחד, יש בזה משהו נכון. מצד שני, אני תוהה אם אין בכך איזושהי התנשאות על צופי הסרט. זה כאילו שהמתרגמים כיוונו שצופי הסרט בגרסה העברית יהיו רק ילדים ממש קטנים ושאפשר לשכתב להם מחדש את כל הסרט מבלי שהם ישימו לב, ושההורים ישבו בצד ויגלגלו עיניים בשקט. והאמת, זה עובד. בת ה-9 אמנם פנתה אלי בתמהון בתחילת סרט ותהתה מה זה יום הממתקים (הסאבטקסט בקולה היה "ולמה אנחנו לא חוגגים אותו"), ונאלצתי לענות "זה חג שהומצא לצורך הסרט". אבל בת ה-6 קיבלה את המציאות התוך-סרטית כמות שהיא. יש חג שנקרא חג הממתקים.

והאמת, עם או בלי קשר לתרגום העברי הפרובלמטי, כל הניסיון של הסרט ליצור פורמט של סרטי פסחא על פי מתכונת סרטי הכריסמס הוא ממש רעיון מגוחך. הפינאלה של הסרט בו הגיבור (האנושי) גאה בכך שהוא הפך לארנב הפסחא האנושי הראשון (זה לא ספוילר, כך הסרט נפתח) הוא פשוט אידיוטי. ושאר הסרט? ובכן, הוא כולו אוסף עצום של גניבות. אותו רעיון של קהילה יצרנית שאחד הפרטים בה רוצה לפרוץ החוצה כמו ב"כוורת בסרט", ואותו רעיון של "קטן עליו", עם פסחא במקום כריסמס, ואותו רעיון של "אלווין והצ'יפמאנקס", של חיות מכרסמות שרוצות להפוך לכוכבי רוק (מאת אותו במאי), ועם מעט מאוד בדיחות חדשות. הכל ממוחזר. ויש גם משהו מ"סטיוארט ליטל" בעלילת הסרט, אבל כאן חשתי שזו דווקא מחווה מודעת לעצמה. לארנב הגיבור קוראים במקור EB. מחווה לא"ב ווייט, מחבר "סטיוארט ליטל"?

ובשני הסרטים, הפלא ופלא, שני בעלי כנף עם מבטא לטיני: ב"נומיאו ויוליה" זה פלמינגו שנחלץ לעזרת הגיבורים; וב"הופ ארנב" זהו אפרוח בשם קרלוס שזומם להשתלט על מפעל הממתקים של שושלת הארנבים. משונה מאוד.

"ריו" היה הסרט הכי נצפה בישראל בסוף השבוע האחרון עם כ-20,000 כרטיסים ב-44 מסכים. שתי הפתיחות האחרות התרסקו לגמרי: "ירח אדום" הביא כ-5,000 צופים ו"הופ ארנב" מכר בסך הכל כ-1,700 כרטיסים. עשירית מ"ריו"! "לזרום עם זה" ממשיך להפתיע: הוא הסרט היחיד ברשימה השבוע שהתחזק בהשוואה לשבוע שעבר, למרות שהוא בסוף השבוע התשיעי שלו. כנראה בזכות בני הנוער שיצאו לחופשת הפסח ביום שישי.

אבל איפה מעריצי ג'סטין ביבר? חופשת הפסח לא חיזקה את הסרט עליו, אפילו להפך. הסרט רשם את הצניחה הכי גדולה ביחס לשבוע שעבר: 68 אחוז. רק כ-8,000 כרטיסים נמכרו לו בעשרת הימים שהוא מציג. יהיה מעניין לראות בטבלת השבוע הבא האם הביקור של ביבר בארץ המריץ יותר אנשים ללכת לראות את הסרט עליו.

הנה הטבלה של "בוקס אופיס מוג'ו" לסוף השבוע האחרון. "נומיאו ויוליה", סרט עצמאי של קולנוע לב, אינו בין הסרטים המדווחים לאולפנים ההוליוודיים, לכן אינו ברשימה.

מחר תתפרסם רשימת הסרטים שיתחרו במסגרות הרשמיות של פסטיבל קאן: התחרות הרשמית ו"מבט מסוים". בשבוע הבא יתפרסמו הסרטים שיוקרנו במסגרות העצמאיות בפסטיבל: שבוע המבקרים והשבועיים של הבמאים. לא יודע בדיוק מתי, אבל זה בטח יהיה כשאני אלך לראות את "צעקה 4 " ואשמע על זה רק בדיעבד.

על שלושה-ארבעה סרטים אנחנו כבר יודעים שיהיו בפסטיבל: סרט הפתיחה "חצות בפריז" של וודי אלן. והיום פורסם ש"חסר מנוחה", סרטו החדש של גאס ואן סאנט (זוכה דקל הזהב על "אלפנט") ייפתח את מסגרת "מבט מסוים". וש"שודדי הקריביים 4 " ככל הנראה גם יוקרן שם בפרמיירה עולמית. נשמעו דיווחים סותרים גם לגבי הסיכויים לבכורה עולמית בקאן של "עץ החיים", הסרט החדש של טרנס מאליק. אני מניח שהוא יהיה שם.

================

ובשבוע הבא ייפתח פסטיבל טרייבקה, ולקראתו מפרסם בלוג הפסטיבל ראיון עם אהרון קשלס ונבות פפושדו שסרטם "כלבת" יוקרן בו. פיץ' שלי לקשלס/פפשודו: אם הסרט (שנקרא באנגלית "Rabies") יצליח באמריקה, שיציעו ל"סאטרדיי נייט לייב" לעשות עליו פרודיה בשם "Rabbis", על רבנים זומבים שלומדים תורה ביום וטורפים אנשים בלילה.

זה היה מהלך מאוד מהיר: אנשי פסטיבל קולנוע דרום שלחו מייל ביום חמישי והציעו לי להצטרף לחבורה שתמיין סרטים ישראליים שהופקו באופן עצמאי למסגרת חדשה של הקרנות חצות. הסכמתי. ביום ראשון ושני הגיעו אליי שמונה סרטים לצפייה, וביום חמישי – לפני חמישה ימים, שבוע אחרי אותה שיחת הטלפון – כבר ישבנו (אבנר פיינגלרנט, מנהל הפסטיבל, אבי נשר, לימור שטרית ואני) לבחור אילו ארבעה סרטים מתוך השמונה שראינו ישובצו למסגרת.

לכן, ההגדרה "זוכי פרס לסרטים אלטרנטיביים" אינו נכון. אלה סרטים שמסיבה אוצרותית התאימו למסגרת ההקרנות. ארבעת הסרטים האחרים היו מוצלחים גם הם, כל אחד בדרכו, אבל או שהיו (לטעמנו) פחות טובים או שפשוט לא התאימו למסגרת. הסרטים שיוקרנו יקבלו מענק סמלי בסך 12,000 שקל שאמור לעזור להם איכשהו להתקדם עם ההפצה (לגבי הפצה, אנחנו עוד צריכים להקדיש לזה פוסט נפרד. כי הרי ברור שהפצת הסרטים האלה צריכה להיות עצמאית ואלטרנטיבית ומצומצמת כמו ההפקה. כל סרט שחושב לצאת ב-20 עותקים בחסות משה אדרי יורה לעצמו ברגל. ובלב).

ארבעת הסרטים הם:

"חתולים על סירות פדלים" של נדב הולנדר ויובל מנדלסון, הסרט שייפתח את המשבצת הזאת.

"2 בלילה" של רועי ורנר.

"ג'ו ובל" של רוני קידר.

"פלנטה אחרת" של עידן זעירא.

זה מקבץ בעל קווי מתאר דומים – אפלוליות משועשעת, משחקי ז'אנר – אבל עם גיוון מסוים: סרט אימה פרודי אחד, סרט דייטים אחד, קומדיית פשע פסאודו-לסבית, וסרט קוואזי-דוקומנטרי שמצליח לתעתע בצופיו כהוגן. ארבעה במאים ובמאית אחת.

מבחינתי, שימו לב במיוחד ל"ג'ו ובל", סרט מפתיע ומצחיק עם אוסף רפליקות שנונות להפליא; ו"2 בלילה", שבו קרן ברגר ממגנטת לצד ירון ברובינסקי במעין "שגעון של לילה" פוגש את "לפני הזריחה" ברחבי תל אביב, בסרט מסוגנן מאוד וממש מתוק. על אלה ועל השניים האחרים ארחיב לקראת פתיחת הפסטיבל, ב-29.5.

(אגב, יש לי ניחוש לגבי סרט הפתיחה הנעילה של הפסטיבל, אבל פיינגלרנט סרב להגיד לי. בכל זאת, יש לי בלוג קולנוע קצת חטטני. לכן אני חושש שאם אכתוב את ההימור שלי ויתברר שצדקתי זה ייראה כאילו אנשי הפסטיבל הדליפו לי. אבל העובדה שהפסטיבל מסתיים ב-2.6 היא בעיניי נתון מכריע שבוודאי לא מקרי לגבי זהות סרט הפתיחה הנעילה שלו. קולטים לאן אני הולך?).

================

אגב, הנה הטיזר השלישי של "הערת שוליים", של יוסף סידר. אני לא מאמבד אותו כאן, כי פייר בפעם השלישית זה כבר טיפה מנדנד. וחוץ מזה, בסוף השבוע כבר יגיע טריילר מלא).

"ישראל היום" מדווח הבוקר שסטיבן ספילברג נמצא מאז אתמול בישראל בביקור מאוד סודי. הנה האייטם:

לא נשב עכשיו לעשות להם הגהה על האייטם, אלא נתהה: מה עושה ספילברג בישראל? מצד אחד, כבר לפני קרוב לשנה שמעתי מאנשים המקורבים לאנשי עסקים שלא קשורים בכלל לקולנוע שספילברג אמור היה להגיע בקיץ לישראל לביקור פרטי באיזשהו עניין עתידי. אז הקטע של ביקור "חצי פרטי-חצי עסקי" נשמע קשור לזה. מצד שני: איך זה שמכל גופי התקשורת בעולם הידיעה הזאת מופיעה דווקא באייטם לא חתום ב"ישראל היום" ואף אחד אחר לא שמע על זה? אז או שהביקור הזה באמת סופר-סודי ועיניהם של כתבי "ישראל היום" חדים כנשרים, או שיש כאן משהו משונה ומבולבל. למישהו יש מקורות חלופיים?

אופס. שכחתי להעלות את הביקורת שלי על "ציון ואחיו". הסרט כבר מציג שבועיים בבתי הקולנוע, ואני ראיתי אותו בפעם הראשונה לפני כמעט כשנתיים בפסטיבל חיפה וחיבבתי אותו, וכעת ראיתי אותו שוב. עדיין מחבב. כל המהלך העלילתי שמתניע את הסרט – סיפור עם הנעליים של ציון, מרופא השיניים, דרך הים ועד למעקב אחר הנער האתיופי – בנוי נורא יפה.

הנה הביקורת התמציתית שלי על הסרט מגיליון "פנאי פלוס" האחרון:

פורסם ב"פנאי פלוס", 6.4.2011

אם כבר דיברנו על מוטיב ה"מוטב מאוחר מאשר אף פעם", אפרופו ההפצה המאוחרת של "יללה" ושל "127 שעות", הנה עוד אחד. "ציון ואחיו", סרט הבכורה של ערן מירב, הוצג בבכורה בפסטיבלים בסאנדאנס ובחיפה כבר לפני שנתיים, ורק עכשיו טורחים מפיציו להוציא אותו למסכים. יתכן שסינדרום הדאבל-בוקינג של ג'יימס פרנקו רלוונטי גם כאן: בסרט משחקים צחי גראד ורונית אלקבץ כבני זוג, ממש כמו ב"מבול" (שם הם זוג נשוי), שצולם שנתיים אחר כך. יכול להיות שמפיצי הסרט קלטו שלארגן ראיון אחד עם רונית אלקבץ לקידום שני סרטים קל יותר מלארגן שני ראיונות שונים. ההיגיון אומר להרחיק סרטים עם אלמנטים דומים זה מזה, אבל אותו מפיץ שמוציא סרט של ג'יימס פרנקו ביום שיוצא סרט אחר שלו, הוא גם זה שמוציא שני סרטים עם גראד ואלקבץ ושעוסק בשני אחים, בהפרש של חודש זה מזה. אני מקווה שהטקטיקה הזאת תוכיח את עצמה. היא לא נשמעת הכי הגיונית.

כבר משוט הפתיחה שלו, המתבונן ארוכות בחבורת ילדים משחקים סטנגה כשהם מוארים בצלליות בלבד אל מול הנוף המואר של מפרץ חיפה, נחשף העולם קולנוע והאסתטי של "ציון ואחיו". מצד אחד, ריאליזם שמישיר מבט אל המציאות, אל שכונות מצוקה, אל התנהגות אנושית מחוספסת. אבל מצד שני, ניסיון ללכוד את החיספוס הזה באמצעים מסוגננים למדי. יש כמה רגעים מקסימים במהלך הסרט בהם הדמויות הופכות לצלליות שחורות מול רקע מואר, וחוץ מהעובדה שזה פשוט יפה, יש בזה גם אמירה אנושית-חברתית-ויזואלית מעניינת, של הדמויות כצללי אדם, מעין רוחות רפאים של שכונת העוני. אנשים שנעלמים מעינינו עד שעושים עליהם סרט. תחילת הסרט דינמית להפליא: מאיר וציון הם שני אחים. הם רבים בלי הרף, אבל גם ברור שהם גם ערבים זה לזה. שרשרת התרחשויות מצוינת מובילה לזה שמאיר, האח הגדול, אחראי למותו של נער בשגגה. ומכאן המתח ביניהם הולך וגובר. האנרגיה העצומה של תחילת הסרט קצת מתפוגגת בחציו השני, אבל יש ב"ציון ואחיו" מספיק רגעים יפים של אמת – כמעט בלי שום זיוף – שהופכים אותו לאחד הסרטים המעניינים והמדויקים שנעשו בארץ באחרונה.