"שקרים לבנים קטנים"

פורסם ב"פנאי פלוס", 13.4.2011

1.

פסטיבל הקולנוע הצרפתי שהגיע בסוף השבוע לסיומו בסינמטקים הוא ההזדמנות השנתית שלי לצאת לחיפוש אחר איזשהו אידיאל שקיים אצלי בראש למשמע המילים "קולנוע צרפתי". אני, למשל, רוצה לדעת מה שלום הבמאים הצרפתים הגדולים שעדיין פועלים, ומגלה לעצבוני ש"הבמאים הגדולים" כולם נעים בין גיל הפנסיה לגיל המוות, ואין יותר מדי במאים צרפתים גדולים שאני ממשיך לעקוב אחריהם שהם עדיין בשיא כוחם (יש כמה במאים בני דור הביניים – אחרי הגל החדש ולפני הדור הצעיר – שאני מחבב או לפחות מסתקרן מהם בעקביות, יוצרים כמו פטריס לקונט, אנדרה טשינה ואולי אפילו לפעמים גם לוק בסון ובני דורו, ופחות או יותר זהו). כלומר, זה עניין של שנים בודדות – ברגע שאלן רנה וז'אן לוק גודאר ילכו לעולמם – שכבר לא ישאר לי אחרי מי לעקוב מהימים שהקולנוע הצרפתי היה מושא של תשוקה ממשית עבורי. ומעבר לבמאים, אני – ומן הסתם פתיים רבים כמוני – עדיין מקווים למצוא מדי שנה איזשהו זכר לגל עוד-יותר-חדש, איזו תנועה סגנונית חדשה שקמה ושסוחפת אחריה את העולם. גם זה כבר לא קורה. אז מה נותר? שיהיה, לכל הפחות סקסי, לא? זה גם משהו שהקולנוע הצרפתי עקבי בו. או שתהיה בו איזו אלגנטיות איכותית ואינטלקטואלית. ארנו דפלשן ועבדלאטיף קשיש, למשל, הם יוצרים מהשנים האחרונות שלא מעניקים לי סערות אמנותיות גדולות, אבל כן יש בסרטיהם איזו אמירה קולנועית/אנושית/פילוסופית מרשימה.

ובכן, לא הספקתי לראות את כל מה שהפסטיבל הציע ויש לי עוד כמה שסיקרנו אותי והחמצתי ושאני רוצה להשלים, אבל עד כה כל מה שראיתי במסגרת הפסטיבל נע מ"די איום" ל"מאכזב".

אז מה תכלית הפסטיבל אם כך? ובכן, יש בו ערך מגזיני בלתי מבוטל. הפסטיבל הצרפתי מרכז לתוכו אמנם את רוב הסרטים הצרפתיים שממילא ייצאו לבתי הקולנוע בשבוע-שבועיים הקרובים – כולם משתמשים בפסטיבל כדי למנף את הפצתם – אבל כך אפשר להתרשם באופן מרוכז במה שהעסיק את הקהל הצרפתי בשנה האחרונה. שלושה מהסרטים הכי פופולריים בצרפת מוקרנים בפסטיבל, ומיד בסמוך לו בבתי הקולנוע: "שקרים לבנים קטנים", שתכף נרחיב עליו, הביא 5 מיליון צופים; "על אלים ואנשים", שיוצא היום בארץ (ושטרם צפיתי בו), זכה בפרס הסזאר הצרפתי והביא 3 מיליון צופים; ו"פוטיש, אשה צעצוע", שפתח את הפסטיבל ועלה בשבוע שעבר, הביא 2 מיליון צופים. כך שאפשר להוריד את הכובע בפני מארגני הפסטיבל ומפיצי הסרטים: רוב הלהיטים הגדולים תוצרת צרפת הגיעו השנה לישראל.

אבל מה עם סרטים עצמם?

2.

בואו נתבונן לרגע ב"שקרים לבנים קטנים", סרטו השלישי כבמאי של השחקן גיום קאנה, אחד הכוכבים הגדולים של צרפת כרגע. סרטו הקודם, "אל תגלה", היה מותחן שזכה להצלחה בינלאומית. הסרט החדש הוא מעין קומדיית ואקאנס, מהסוג שהצרפתים מרבים בו: מה קורה בחודשיים שבהם הבורגנות עוזבת את העיר לטובת הכפר או חוף הים. ו"שקרים לבנים קטנים" הוא מעין ויטרינה של כוכבי הקולנוע הצרפתי: מריון קוטיאר (בת זוגו של קאנה), פרנסואה קלוזה, בנואה מז'ימל והזמר מקסים נוצ'י בהופעת אורח קטנה. כל שאר הכוכבים הלכו ל"אשה צעצוע".

ל"שקרים לבנים קטנים" יש את ארבע הדקות הראשונות הכי מרשימות שראיתי המון זמן. זהירות, ספוילר לארבע הדקות הראשונות של הסרט: אנחנו עוקבים אחרי בחור בשם לודו, שיוצא משירותים במועדון לילה רועש אחרי שהסניף קוק, מפלרטט עם כמה וכמה נשים, מתיישב לשוחח עם חברו הטוב, ואז מחליט ללכת הביתה כי הוא עייף מדי. אנחנו ממשיכים לעקוב אחרי כל מעשיו בשוט רציף אחד, בין כל האנשים במועדון, כשהוא אוסף את קסדתו משמירת החפצים, יוצא החוצה מהמועדון, עולה על הטוסטוס שלו ומתחיל לרכוב ברחובות פריז של שעות הבוקר המוקדמות, מגדל אייפל נראה באופק, הוא רוכב על האופנוע, חוצה צומת כש… בום! משאית מתנגשת בו מהצד ומעיפה אותו קיבינימט. מהשירותים במועדון ועד לתאונת דרכים בשוט אחד של ארבע דקות, כולו מלא להטוטים וקאטים נסתרים. מרשים מאוד. פתיחה חזקה, מיומנת, וירטואוזית, הצהרתית מאוד. ואז: טרגדיה של ממש. אחרי ארבע הדקות הנהדרות האלה מגיעות שעתיים וחצי פשוט בלתי נסבלות של פטפטת איומה.

חבריו של לודו מתאספים ליד מיטתו בבית החולים. מצבו קשה, אך יציב. הם מתלבטים מה לעשות. הרי תכננו לצאת כולם יחד לחופשת קיץ משותפת. האם לצאת בלי לודו או לבטל? הם מחליטים לצאת בלעדיו. כבר כאן, בחילופי הדברים על המדרכה שבהם הם מחליטים שהם יוצאים לחופשה, מתחוור עד כמה הכתיבה של הסרט צולעת. מכירים את התסריטים הגרועים האלה בהם אנשים אומרים את כל מה שברור מאליו בניסיון לשכנע את הצופים במקום את עצמם? ובכן, "שקרים לבנים קטנים" גדוש בדיאלוגים כאלה, שבו דמות אחת אומרת לשניייה "אתה יודע ש…". כשאתם שומעים מישהו אומר למישהו אחר "אתה יודע ש…" דעו שמאחורי המשפט ניצב תסריטאי נואש שמנסה להעביר מידע יבש לצופים ולא יודע איך. עכשיו קבלו שעתיים וחצי מזה. יתכן ולא הכל הבנתי, יתכן והריכוז שלי הלך והתפוגג לאורך כל 150 דקות הסרט, אבל פשוט לא הבנתי איך התגבשה חבורת החברים הזאת. למה הם חברים? ברור די מתחילת הסרט שהם לא ממש מחבבים זה את זה. וכל דמות מקבלת איפיון אחד שעליו היא תרכוב לאורך כל הסרט. העשיר העצבני שמרגיש שכולם כפויי טובה לאירוח שלו; אשתו הקפדנית בענייני מזון; המסז'יסט שמאוהב במארח העשיר; הטמבל שרק מדבר בלי הרף על האקסית ממנה נפרד. הסרט הזה חוזר על עצמו שוב ושוב ושוב.

אבל ניחא דמויות וניחא תסריט. אני מוכן לקבל הרבה זבל מילולי אם סרט יודע להציע קולנוע משוכלל. ו"שקרים" הבטיח כה רבות בסצינת הפתיחה המפוארת שלו, שקשה להבין איך ההמשך כה נטול מעוף ומקוריות. אמת, כבר ראיתי את זה קורה כמה פעמים בסרטים צרפתיים: שוט פתיחה אדיר, ואז מוות מוחי. למשל, ב"הסנונית שמבשרת את בוא האביב" מלפני כשבע שנים.

ויש עוד עניין משונה. הרי כאמור סרטים על חבורת חברים שיוצאים לחופשה משותפת הם חלק בלתי נפרד מהקולנוע הצרפתי לא פחות מסיפור של גבר המנהל רומן עם אשה אחרת. ולא מעט מהם לא מאוד מעניינים. העניין הוא שקאנה משום מה מסמן את סרטו כיצירה משמעותית. הרי אין שום הצדקה שהסרט ימשך שעתיים וחצי מלבד יומרה עצומה. הסרט היה נכנס היטב ל-70 דקות. וקאנה עורך את סרטו מראשיתו ועד סופו לצלילי המון רוק קלאסי ורוק-אינדי בריטי ואמריקאי. באמת, שירים מעולים אחד אחד. דמיאן רייס, אנתוני והג'ונסונס, דיוויד בואי, ג'ניס ג'ופלין, הבאנד, האילז, וכו' וכו'. ובתוך כל זה, אף לא שיר צרפתי אחד. זו אמירה עצומה, שמצהירה שקאנה בכלל לא משדר על הגל הצרפתי, אלא מביים בצרפתית לקהל בינלאומי (העובדה שחברת ההפקה של לוק בסון עומדת מאחורי הסרט מחזקת את זה). ומה שמדהים הוא שזה עבד לו: הסרט אכן הפך לאחד הסרטים המצליחים בצרפת ב-2011, ללמדנו שכריזמה מוכרת כרטיסים הרבה יותר מאיכות. אז כן, הסרט נראה טוב, אבל הוא בלוף.

3.

גם "קופקבנה", סרטו של מארק פיטוסי שנעל את הפסטיבל הצרפתי ויצא להקרנות מסחריות בסוף השבוע, הוא סרט לא טוב במיוחד, אבל לפחות יאמר לזכותו שהוא צנוע יותר מ"שקרים לבנים קטנים". וכמו סרטו של קאנה גם כאן אין ברירה אלא להביט בהשתאות בסרט שהגיבורים שלו הם אנשים פשוט בלתי נסבלים. איזבל הופר, שביקרה השבוע בארץ, מגלמת את באבו, אשה המתקרבת לגיל 60 ושמתנהגת כאילו היא בת 16, למבוכתה הרבה של בתה בת ה-22, שמנסה לתפוס כמה שיותר מרחק מאמה.

אורח נוסף שביקר השבוע בארץ במסגרת הפסטיבל הוא מבקר הקולנוע הצרפתי הקפדן מישל סימן, עורך כתב העת "פוזיטיף". בראיון ל"הארץ" הזכיר סימן שכשמבקרים סרט, צריך לזכור לנתח לא רק את עלילה אלא גם את האסתטיקה. אידיאולוגיה ביקורתית שאני שותף לה. וזו, כנראה, המצוקה העיקרית שלי למראה "שקרים לבנים קטנים" ו"קופקבנה". כי הרי קביעות כמו "סיפור משעמם" ו"דמויות מעצבנות" הן עניין של טעם אישי. אני מניח שלעומתי יהיו בצרפת 5 מיליון מליצי יושר שמשוכנעים ש"שקרים לבנים קטנים" הוא יצרת מופת. אבל מה עם הסגנון הקולנועי? לאן הוא נעלם? למה הסרטים האלה מבוימים עם כל כך מעט השראה ומחשבה ויזואלית, כשזו שעושה שימוש אמיתי במצלמה ולא רק מתעדת תסכיט רדיו של אנשים משוחחים? איך קרה שהקולנוע הצרפתי נותר עם הצרפתית, אבל בלי הקולנוע?

לפני שעה קלה פורסם ש"הנותנת", סרטה העלילתי הראשון באורך מלא של הגר בן-אשר, התקבל למסגרת "שבוע המבקרים" בפסטיבל קאן. הפירוט המלא של סרטים שהתקבלו למסגרת תתפרסם מחר, אבל יש סיכוי שאני אהיה עסוק יותר בהכנות אחרונות לפסח ואחמיץ את ההכרזה, אז מי שלא עסוק בענייני פסח (though you should be) ויוסיף בתגובת לפוסט הזה (הזה!) מחר את רשימת הסרטים של "שבוע המבקרים", יקבל הנהון של הוקרה מכיווני.

"הנותנת" ("The Slut" באנגלית) אמור להיות סוג-של הרחבה ל"משעולים", סרט הסטודנטים הקצר של בן-אשר, שהתחרה במסגרת הסרטים הקצרים בקאן ב-2007. אשר גם פיתחה את הסרט הארוך באטלייה של פסטיבל קאן, התומך בקולנוענים מבטיחים.

כפי שכתבתי בעבר, יש לי לא מעט בעיות ותהיות וסוגיות אישיות עם "משעולים", סרט שלא לחלוטין הבנתי מה הוא בדיוק אומר, אבל התפעלתי ממנו מאוד מבחינה קולנועית. ראיתי אותו כמושפע מקולנוע חמור הסבר של ברונו דימון. מה שמסביר את הספק משיכה-ספק רתיעה שלי אליו: מבחינה קולנועית (שוטים ארוכים, צילום יפהפה, נקודת מבט פיוטית) הוא ממש כוס התה שלי, אבל מנקודת המבט של השקפת העולם שהסרט מציג, עולם ללא חמלה, אני פשוט לא מצליח להתחבר אליו. אבל מאז יצא לי להתפעל מבן-אשר לא רק כבמאית אמיצה מאוד אלא גם כשחקנית נהדרת, תחילה ב"ג'וליה מיה" ואז ב"רביעיית רן". ולמרות שיוצא לי לנפנף לבן-אשר כשיא רוכבת על אופניה באבן גבירול בערך אחת לרבעון, מעולם לא שאלתי אותה האם החיבור לברונו דימון קיים בראשי בלבד או שהוא מכוון (ובכל מקרה, יהיה מעניין השנה, כי לצד סרטה של בן-אשר יוקרן סרטו החדש של דימון במסגרת "מבט מסוים" בקאן. ואם היא לא תפגוש אותו שם, אני מניח שהן יוכלו להיפגש זה לצד זו גם בסינמטק שדרות בפסטיבל דרום בסוף מאי).

את "הנותנת" הפיק מרק רוזנבאום, צילם עמית יסעור וערך אסף קורמן. בן-אשר עצמה מגלמת את התפקיד הראשי ולצדה ישי גולן ביולי, מיד עם תחילת עריכת הסרט, קיבץ קורמן סופים של טייקים, הרגעים המתים האלה אחרי שהטייק נגמר ועד שהמצלמה מפסיקה לעבוד, הרגעים שהעורך מנקה החוצה מתוך הטייקים שהוא בחר. פעם, בימי הפילם, היו זורקים אותם לפח גדול שעמד בצד, עכשיו אפשר לזרוק את כולם לתיקיה במחשב. כך או כך, אפשר גם לשזור אותם למחרוזת ערוכה של שוטים אווירתיים, שלא אומרים דבר על העלילה או המשחק, אבל בוודאי נותנים איזו תחושה לגבי הסגנון הקולנועי ולאופי הצילום, התאורה והסט. הנה הסיקוונס. טריילר רשמי ייצא בהמשך:

בשבוע הבא יתפרסמו שמות הסרטים במסגרת "השבועיים של הבמאים". אני מניח שיהיה שם לפחות סרט ישראלי אחד. אולי שניים?

זהו, אני את שלי עשיתי. אחרי 20 ומשהו שנים שבהם אני עוקב בהתרגשות אחרי כל תקליט חדש של אהוד בנאי, פתאום השם שלי מופיע בתוך אחד מהם. עוד לא קניתי את הדיסק החדש שלו, אבל היום עלעלתי בדיסק בסטימצקי גן העיר ושם נתקלתי בעמוד לשיר מספר 13, ובקרדיט המופיע בתחתיתו. בזכות הסרט שלי השיר נמצא בדיסק, ובזכות השיר השם שלי נמצא על גבי הדיסק. זו אולי גאוותנות מיותרת, אבל אני מודה שזה ריגש אותי. והאמת, עשה לי את היום. הייתי חייב לצלם באייפון (בלי פוקוס ובלי כלום).

אגב, זו פעם שניה ששרון עמרני ז"ל אחראי בעקיפין בבחירת השירים בדיסקים של בנאי. נעימת הנושא של "ל"ג בעומר", סרט הסטודנטים של עמרני, מופיעה בדיסק ההופעה החיה שלו.

פורסם ב"פנאי פלוס", 13.4.2011

על הסרט – המוצלח! – "נגד כל הסיכויים" אני מבקש להתבונן מנקודת מבט אקטואלית. מחר נחגוג את ליל הסדר. האם אי פעם עצרתם לחשוב על שמו של הערב הזה? "ליל הסדר". איזה סדר? על איזה סדר מדברים בליל הסדר? איזה סדר אנחנו חוגגים? ואם הייתי כותב ש"נגד כל הסיכויים" הא דווקא סרט בסדר. אולי אף בסדר גמור, גם כאן אני משתמש במילה "סדר". ובכן, כשאנחנו אומרים "בסדר", על איזה סדר אנחנו מדברים? מה הוא הסדר שנראה לנו "בסדר"?

במידה רבה, זה אחד משפע נושאים פילוסופיים ורוחניים שבהם עוסק "נגד כל הסיכויים" ("The Adjustment Bureau", דונט אסק…), סרט הבכורה כבמאי של התסריטאי ג'ורג' נולפי, המשתף כאן פעולה בפעם השלישית עם מאט דיימון (לפני זה הוא כתב את התסריטים ל"אושן 12" ול"זהות אבודה"). הסרט מציג קבוצת מיסתורית של אנשים שהתפקיד שלה הוא לשמור על הסדר. יש בידיהם ספר ובו תרשים המתאר את מהלך הדברים בעולם כולו, ובהיסטוריה כולה, והם דואגים לעשות ניטור שהכל אכן מתרחש לפי הסדר.

מה שמעלה את הסוגיה הפילוסופית הבאה: אם החיים מתקיימים על פי תסריט וסדר שהוכתבו מראש, האם יש לאדם בכלל חופש בחירה? ובכן, היכנסו ל"נגד כל הסיכויים" שהוא לא רק סרט מתח ומדע בדיוני מקורי למדי, הוא גם סוג של סדנה ביסודות האמונה. על פי הסרט – המבוסס על סיפור מאת פיליפ ק' דיק ("בלייד ראנר") – ליקום שלנו יש יושב ראש שאחראי על כל מה שקורה, מגדול ועד קטן, ומאז ראשית הזמן וההיסטוריה, והכל כתוב לפניו בספר. לכאורה נדמה שהשגחתו הצמודה מונעת מבני האדם כל חופש בחירה. ואז מגיע הסרט ומוכיח את ההפך. ספק אם חז"ל היו מנסחים אגדתא טובה מזו להראות את האופן שבו השגחה פרטית נעה בין דטרמיניזם ובין חופש בחירה אישי, בדרך שנראית פרדוקסלית כשמתבוננים בה מלמעלה – בעיניים אתאיסטיות – אבל שנראית הגיונית יותר כשמביטים מקרוב יותר, בעיניים מאמינות בקיומו של – ובכן – יושב ראש.

ב"נגד כל הסיכויים" מאט דיימון מגלם חבר קונגרס שמנסה להיבחר לסנאט. בלילה בו הוא מפסיד בבחירות הוא פוגש רקדנית בלט צעירה שנראית כאילו ברחה מ"ברבור שחור" (אמילי בלאנט, בוגרת "השטן לובשת פראדה"). הם נדלקים מיידית, אבל נפרדים כעבור כמה דקות, כאילו היא סינדרלה שבורחת מהנשף. זמן מה אחר כך, הוא נתקל בה שוב. צירוף מקרים? ואז נתקל בה שוב. אבל מה שנראה כמו רומן בהתהוות, זוכה למכשול לא צפוי: אנשים בחליפות ומגבעות מנסים לעצור מהרומן הזה להתממש. למה? כי הרומן הזה יפגע בסדר. איזה סדר? איך אפשר להתנגד לסדר של הלב?

במידה מסוימת פקידי אותו משרד תיקונים מזכירים את אותן דמויות ליליות מ"עיר אפלה". גם שם וגם כאן, אלה דמויות שאמורות להיות נסתרות מעיני העולם, עד שגיבורנו פתאום נהיה מודע להם. אך בעוד אלה מ"עיר אפלה" יצרו אי סדר – כדי לבחון איך האדם מתמודד עם כאוס – אלה מ"נגד כל הסיכויים" הם שומרי הסדר. "אתם מלאכים?", שואל אותם דיימון באחת הסצינות, מעיז להכיס תיאולוגיה לתוך הפנטזיה. "יש כאלה שקוראים לנו ככה", הם עונים לו.

ואם תרצו, יש כאן גם משהו מ"מטריקס", בו הגיבור שלנו פתאום נהיה מודע למנגנון הסמוי מהעין שמניע את העולם. התוכנה. והמתכנת. ב"מטריקס" הגיבור מגלה שיש לעולם שלו אדריכל, וכאן הגיבור הוא מגלה שלעולם יש יושב ראש. ממש כשם שלסרט יש תסריטאי שהדמויות מחויבות להישמע להוראותיו. כך, שאם תרצו לברוח מכל קריאה רוחנית, לכו על הקריאה הרפלקסיבית: היו"ר בתור התסריטאי של הסרט (והרי זהו סרטו של תסריטאי שנהיה במאי), שדמויותיו מנסות למרוד בו ובסמכותו.

אך בעוד "מטריקס" ו"עיר אפלה" גיבו את הרעיונות הפילוסופיים העמוקים שלהם עם סגנון קולנועי עוצר נשימה, "נגד כל הסיכויים" נותר סרט פשוט למדי, שייאמר לזכותו שהוא מצליח להיות כל הזמן דינמי מאוד וסוחף למדי. הערך המוסף בסרט מגיע מהפסקול הנפלא של תומס ניומן ("אמריקן ביוטי", "חלון פנורמי"), שמזכיר לנו כל הזמן שעיקר הסרט אינו באקשן אלא באספקטים הרומנטיים והרוחניים שלו. וכך סרט שהוא שנון אבל לא גאוני, מצליח להפתיע בתור סרט אלגנטי ואינטיליגנטי למדי.

(ואגב: אם מי שנתן לסרט את שמו העברי היה רק טיפה מחובר יותר לצדדים מטה-פיזיים שלו, הוא היה נותן לו שם שמכיל בתוכו את המילה "תיקון" וכך גם היה נשאר קצת קרוב יותר למקור של דיק ויוצרי הסרט, וגם במשהו לעניינים הרוחניים שהסרט נוגע בהם).

הנה פיטר ג'קסון, בביתו של בילבו בגינס, על הסרט של "ההוביט" בוולינגטון, ניו זילנד, מציג את בלוג הווידיאו הראשון העוקב אחרי הפקת שני הסרטים שעליהם הוא יעבוד בשנתיים-שלוש הקרובים. בסרטון הראשון, עשר דקות אורכו, הוא מציג את עבודות ההכנה שנערכו לפני תחילת הצילומים:

היתה לי תחושה! בשבועות האחרונים הרגשתי מצד מחנה "הערת שוליים" בו אני נתקל פה ושם שכולם מחביאים בחצי חיוך איזה סוד גדול שפשוט אסור להם לדבר עליו, וגם לא מתאים להם לשקר לגביו. קביעת תאריך ההפצה ל-2 ביוני די חשפה את זה מבחינתי (זוכרים את הניחוש שלי מ-23 במרץ?), אבל הנה ההודעה הרשמית שהתקבלה בדיוק כשישבתי מול עורכת הסרט שנשמה לרווחה שהיא סוף סוף יכולה לדבר על זה. אז אחרי הזכיה בדוב הכסף על הבימוי בברלין ואחרי המועמדות לאוסקר הזר יוסף סידר עולה למדרגה הבאה בהייררכיה של עולם הקולנוע ומוצא את סרטו הרביעי, "הערת שוליים", בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן.

"הערת שוליים". צילום: רן מנדלסון

אבל כאילו שזו לא הודעה מרגשת מספיק, מתברר שלצידו יתחרו כמה מהבמאים הנפלאים שפועלים כיום והאהובים עליי מאוד: פאולו סורנטינו האיטלקי, לין רמזי הסקוטית ונורי בילגה ג'יילון הטורקי. ובכלל, זה הולך להיות פסטיבל של במאים סופרסטארים, חלקם כבר זוכי דקל הזהב בעבר: פדרו אלמודובר, לארס פון טרייר, האחים דארדן, נאני מורטי, אקי קאוריסמקי, טאקשי מיקה וטרנס מאליק. ובמסגרת "מבט מסוים" יוצגו גאס ואן סאנט, ברונו דימון (שיגיע ארצה בסוף מאי, אגב) וקים קי-דוק.

האמת, הייתי משוכנע שיהיה סרט ישראלי גם ב"מבט מסוים" ואני די מופתע שלא, אבל יש עדיין את מסגרות "השבוע של המבקרים" ו"השבועיים של הבמאים", שיוכרזו בשבועיים הקרובים, שבהם אנחנו כבר ככל הנראה יודעים על השתתפותו של תאופיק אבו-ווייל, ואני תוהה האם נמצא שם אולי גם את ערן קולירין, הגר בן אשר, נדב לפיד ואולי אחרים.

ובינתיים, מגיעה ההודעה מאוניברסיטת תל אביב שסרט הסטודנטים "על מרתה לעוף" של מעייו ריף, יתמודד בתחרות סרטי הסטודנטים של קאן, הסינפונדסיון.

"מלנכוליה" של לארס פון-טרייר

"זה חייב להיות המקום" של פאולו סורנטינו

הנה הרשימה המלאה של סרטי המסגרות הרשמיות של פסטיבל קאן (שיפתח ב-11 במאי), של סרטי התחרות וההקרנות מחוץ לתחרות:

“La Piel Que Habito” (The Skin that I Inhabit), directed by Pedro Almodovar
“L’Apollonide,” directed by Bertrand Bonello
“Drive,” directed by Nicolas Winding Refn
“Footnote,” directed by Joseph Cedar
“Ichimei” (Hara-Kiri: Death of a Samurai), directed by Takashi Miike
“Le Havre,” directed by Aki Kaurismäki
“Hanezu No Tsuki,” directed by Naomi Kawase
“The Kid With The Bike,” directed by Dardenne Brothers
“Melancholia,” directed by Lars Von Trier
“Michael,” directed by Markus Schleinzer (first film)
“Once Upon A Time in Anatolia,” directed by Nuri Bilge Ceylan
“Parter,” directed by Alain Cavalier
“Polisse,” directed by Maiwenn
“Sleeping Beauty,” directed by Julia Leigh
“La source des femmes,” directed by Radu Mihaileanu
“This Must Be The Place,” directed by Paolo Sorrentino
“The Tree of Life,” directed by Terrence Malick
“We Have a Pope,” directed by Nanni Moretti
“We Need To Talk About Kevin,” directed by Lynne Ramsay

Out of Competition:

“The Artist,” directed by Michel Hazanavicius
“The Beaver,” directed by Jodie Foster
“La conquête,” directed by Xavier Durringer
“Kung Fu Panda 2,” directed by Jennifer Yuh
“Pirates of the Caribbean: On Stranger Tides,” directed by Rob Marshall

(Midnight Screenings):
“Wu Xia,” directed by Chan Peter Ho-Sun
“Dias de Gracia,” directed by Everado Gout (first film)

(Special Screenings):
“Labrador,” directed by Frederikke Aspöck (first film)
“Le maître des forges de l’enfer,” directed by Rithy Panh
“Michel Petrucciani,” directed by Michael Radford
“Tous au Larzac,” directed by Christian Rouaud

Un Certain Regard:

“Bonsaï,” directed by Christian Jimenez
“The Day He Arrives,” directed by Hong Sang-Soo
“Et maintenant, on va où ?,” directed by Nadine Labaki
“Halt auf freier Strecke,” directed Andreas Dresen
“Hors Satan,” directed by Bruno Dumont
“The Hunter,” Bakur Bakuradze
“Martha Marcy May Marlene,” directed by Sean Durkin
“Les neiges du Kilimandjaro,” directed by Robert Guédiguian
“Restless,” directed by Gus Van Sant
“Skoonheid,” directed by Oliver Hermanus
“Tatsumi,” directed by Eric Khoo
“Arirang,” directed by Kim Ki-Duk
“Toomelah,” directed by Ivan Sen
“Oslo,” August 31st,” directed by Joachim Trier
“L’Exercice de L’Etat,” directed by Pierre Schoeller
“Trabalhar Cansa,” directed by Juliana Rojas and Marco Dutra (first film)
“Miss Bala,” directed by Gerardo Naranjo
“Loverboy,” directed by Catalin Mitulescu
“Yellow Sea,” directed by Na Hong-jin

"עליית הקופים", או איך שיקראו ל"Rise of the Planet of the Apes" בעברית, לא היה סרט ששמתי על רדאר הקיץ שלי. עד עכשיו. רופרט ווייאט נכנס לנעליו של פרנקלין שאפנר ומביים פריקוול ל"כוכב הקופים" מ-1968. הטריילר המלא הראשון, עם אפקטי הקופים של אנשי WETA, חברת אפקטים של פיטר ג'קסון שעשתה את העבודה על "שר הטבעות" ו"אווטאר", ראה אור הבוקר. הנה הוא כאן.

קחו בחשבון: הטריילר, כמו גם הסרט כולו, הוא פשוט ספוילר עצום מידות ל"כוכב הקופים". אני מניח שיוצרי הסרט החדש כבר מניחים שכולם יודעים מה היה הטוויסט ההיסטורי והבלתי נשכח בסצינת הסיום של הסרט המקורי ההוא, גם אם הם לא ראו את הסרט. טייק ד'אט, משטרת הספוילרים.

אתמול הייתי אבא במשרה מלאה שמחלטר מהצד כמבקר קולנוע ולכן גררתי את שתי הבנות בחופשת הפסח שלהן לשני סרטים בסינמה סיטי, בתירוץ הקלוש שהן רצו לראות את הסרטים האלה. אז ראינו את "נומיאו ויוליה" בתלת מימד ואת "הופ ארנב" (שנקרא בטעות בקופות של סינמה סיטי "הופ הארנב", בשעה שלאף אחד בסרט לא קוראים "הופ").

שניהם סרטי ילדים בינוניים למדי, אבל רגעי חסד בכל אחד. ל"נומיאו ויוליה" יש סוף מקסים (ופתיחה מבולגנת ואיטית נורא), ול"הופ ארנב" יש פתיחה מקסימה, אבל המשך מבולגן לגמרי.

אבל כמה משונה: שני סרטי ילדים רנדומליים ביום חופשה, אחד תוצרת אנגליה, השני תוצרת אמריקה, ובשניהם – הפלא ופלא – מופיע דיוויד האסלהוף. וואט דה פאק? ב"נומיאו ויוליה" צץ הסלהוף בתור פנים מקפצות בשומר המסך על מחשב שממנו מזמינה אחת הדמויות מכסחת דשא. ו"הופ ארנב" הוא מופיע בתפקיד עצמו, כמנחה תוכנית כשרונות טלוויזיונית (וכולם קוראים לו "הוף").

למעשה, שני הסרטים האלה מכילים לא מעט רגעי "וואט דה פאק", במיוחד לצופה הישראלי. שני הסרטים מתארים מצב כל כך בלתי ניתן לתרגום לישראלית. אלא שלמרבה ההפתעה הילדים קולטים את העולם שבתוך הסרט כעולם קולנועי, שלאו דווקא אמור להיות דומה למשהו שהם מכירים. אז בעולם של "נומיאו ויוליה" יש גמדים בחצרות בתים. ולאחד מהם קוראים נומיאו. בלי קשר לכך שבאנגלית זה משחק מילים על המילה Gnome (ה-G אילמת). ובכלל כל הסרט הזה נראה לי כמו מעין פרויקט אגו (vanity project) של סר אלטון ג'ון, שחברת ההפקות שלו חתומה על הסרט. הסרט מלווה בלא מעט גרסאות תזמורתיות של שיריו, ואפילו הוא עצמו צץ – בסצינת הזיה של צרפדעית אחת. ובכלל, נשמע שכל הסרט זה תלוי כולו על משחק מילים נורא עקום, ועל רעיון עלילתי שגנוב באופן מחפיר צסרטי "צעצוע של סיפור" (גמדי הגינה, פסלי קרמיקה המקשטים חצרות בתים באמריקה ובאירופה, קמים לחיים כשעין אדם לא מביטה בהם). אבל יש בסרט כמה סיקוונסים לא רעים של העברת עלילה ויזואלית מרובת אקשן. ובעיקר סופו, בו פוגש הגיבור את פסלו של וויליאם שייקספיר (שגם הוא קם לחיים מחוץ למבטם של בני האדם) והם מנהלים שיחה לגבי מה עדיף: סוף טוב או סוף טראגי.

"הופ ארנב" מזכיר לי שוב עד כמה עבודת המתרגם כפוית טובה. הסרט הזה, האמת, פשוט בלתי ניתן לתרגום לעברית. זה מקרה מובהק של "לא משנה מה תבחר, זה לא ייצא טוב". אז איך נתרגם את חג הפסחא לעברית? אפשר להשאיר חג הפסחא, כי זה סיפורו של ארנב הפסחא, שגר באיי הפסחא ושלא רוצה לצאת ולחלק ממתקים וביצי פסחא מקושטות לילדים ביום החג. אבל מה יעשו ילדי ישראל עם כל המידע על חג הפסחא? מצד שני, כל ילד ישראלי שצופה בטלוויזיה בקיא בכל הלכות הכריסמס וההאלוואין הרבה יותר טוב ממנהגי חנוכה, פורים ופסח, כי אין תוכנית טלוויזיה שלא עוסקת בחגים האלה (כשם שאין אף תוכנית טלוויזיה ישראלית שעוסקת במנהגי החגים היהודיים). אז שיביאו גם פסחא. אבל מתרגמי "הופ ארנב" בחרו להמציא חג חדש בשם "יום הממתקים". והארנב, הוא ארנב הממתקים. שגר באי הממתקים. ובמקום שיקראו לו במקור EB (ראשי תיבות של Easter Bunny) קוראים לו בעברית א"מ (ראשי תיבות של "ארנב ממתקים"). אם כי לא ברור אם כבר הלכו ועברתו הכל, למה השאירו לו שם בראשי תיבות. למי בישראל קוראים בראשי תיבות? כאן הרי מאחדים ראשי תיבות למילה רצופה (דו"ח, ח"ן, וכו'). ואני נורא בדילמה לגבי התרגום הזה. מצד אחד, יש בזה משהו נכון. מצד שני, אני תוהה אם אין בכך איזושהי התנשאות על צופי הסרט. זה כאילו שהמתרגמים כיוונו שצופי הסרט בגרסה העברית יהיו רק ילדים ממש קטנים ושאפשר לשכתב להם מחדש את כל הסרט מבלי שהם ישימו לב, ושההורים ישבו בצד ויגלגלו עיניים בשקט. והאמת, זה עובד. בת ה-9 אמנם פנתה אלי בתמהון בתחילת סרט ותהתה מה זה יום הממתקים (הסאבטקסט בקולה היה "ולמה אנחנו לא חוגגים אותו"), ונאלצתי לענות "זה חג שהומצא לצורך הסרט". אבל בת ה-6 קיבלה את המציאות התוך-סרטית כמות שהיא. יש חג שנקרא חג הממתקים.

והאמת, עם או בלי קשר לתרגום העברי הפרובלמטי, כל הניסיון של הסרט ליצור פורמט של סרטי פסחא על פי מתכונת סרטי הכריסמס הוא ממש רעיון מגוחך. הפינאלה של הסרט בו הגיבור (האנושי) גאה בכך שהוא הפך לארנב הפסחא האנושי הראשון (זה לא ספוילר, כך הסרט נפתח) הוא פשוט אידיוטי. ושאר הסרט? ובכן, הוא כולו אוסף עצום של גניבות. אותו רעיון של קהילה יצרנית שאחד הפרטים בה רוצה לפרוץ החוצה כמו ב"כוורת בסרט", ואותו רעיון של "קטן עליו", עם פסחא במקום כריסמס, ואותו רעיון של "אלווין והצ'יפמאנקס", של חיות מכרסמות שרוצות להפוך לכוכבי רוק (מאת אותו במאי), ועם מעט מאוד בדיחות חדשות. הכל ממוחזר. ויש גם משהו מ"סטיוארט ליטל" בעלילת הסרט, אבל כאן חשתי שזו דווקא מחווה מודעת לעצמה. לארנב הגיבור קוראים במקור EB. מחווה לא"ב ווייט, מחבר "סטיוארט ליטל"?

ובשני הסרטים, הפלא ופלא, שני בעלי כנף עם מבטא לטיני: ב"נומיאו ויוליה" זה פלמינגו שנחלץ לעזרת הגיבורים; וב"הופ ארנב" זהו אפרוח בשם קרלוס שזומם להשתלט על מפעל הממתקים של שושלת הארנבים. משונה מאוד.

"ריו" היה הסרט הכי נצפה בישראל בסוף השבוע האחרון עם כ-20,000 כרטיסים ב-44 מסכים. שתי הפתיחות האחרות התרסקו לגמרי: "ירח אדום" הביא כ-5,000 צופים ו"הופ ארנב" מכר בסך הכל כ-1,700 כרטיסים. עשירית מ"ריו"! "לזרום עם זה" ממשיך להפתיע: הוא הסרט היחיד ברשימה השבוע שהתחזק בהשוואה לשבוע שעבר, למרות שהוא בסוף השבוע התשיעי שלו. כנראה בזכות בני הנוער שיצאו לחופשת הפסח ביום שישי.

אבל איפה מעריצי ג'סטין ביבר? חופשת הפסח לא חיזקה את הסרט עליו, אפילו להפך. הסרט רשם את הצניחה הכי גדולה ביחס לשבוע שעבר: 68 אחוז. רק כ-8,000 כרטיסים נמכרו לו בעשרת הימים שהוא מציג. יהיה מעניין לראות בטבלת השבוע הבא האם הביקור של ביבר בארץ המריץ יותר אנשים ללכת לראות את הסרט עליו.

הנה הטבלה של "בוקס אופיס מוג'ו" לסוף השבוע האחרון. "נומיאו ויוליה", סרט עצמאי של קולנוע לב, אינו בין הסרטים המדווחים לאולפנים ההוליוודיים, לכן אינו ברשימה.

מחר תתפרסם רשימת הסרטים שיתחרו במסגרות הרשמיות של פסטיבל קאן: התחרות הרשמית ו"מבט מסוים". בשבוע הבא יתפרסמו הסרטים שיוקרנו במסגרות העצמאיות בפסטיבל: שבוע המבקרים והשבועיים של הבמאים. לא יודע בדיוק מתי, אבל זה בטח יהיה כשאני אלך לראות את "צעקה 4 " ואשמע על זה רק בדיעבד.

על שלושה-ארבעה סרטים אנחנו כבר יודעים שיהיו בפסטיבל: סרט הפתיחה "חצות בפריז" של וודי אלן. והיום פורסם ש"חסר מנוחה", סרטו החדש של גאס ואן סאנט (זוכה דקל הזהב על "אלפנט") ייפתח את מסגרת "מבט מסוים". וש"שודדי הקריביים 4 " ככל הנראה גם יוקרן שם בפרמיירה עולמית. נשמעו דיווחים סותרים גם לגבי הסיכויים לבכורה עולמית בקאן של "עץ החיים", הסרט החדש של טרנס מאליק. אני מניח שהוא יהיה שם.

================

ובשבוע הבא ייפתח פסטיבל טרייבקה, ולקראתו מפרסם בלוג הפסטיבל ראיון עם אהרון קשלס ונבות פפושדו שסרטם "כלבת" יוקרן בו. פיץ' שלי לקשלס/פפשודו: אם הסרט (שנקרא באנגלית "Rabies") יצליח באמריקה, שיציעו ל"סאטרדיי נייט לייב" לעשות עליו פרודיה בשם "Rabbis", על רבנים זומבים שלומדים תורה ביום וטורפים אנשים בלילה.