זה היה מהלך מאוד מהיר: אנשי פסטיבל קולנוע דרום שלחו מייל ביום חמישי והציעו לי להצטרף לחבורה שתמיין סרטים ישראליים שהופקו באופן עצמאי למסגרת חדשה של הקרנות חצות. הסכמתי. ביום ראשון ושני הגיעו אליי שמונה סרטים לצפייה, וביום חמישי – לפני חמישה ימים, שבוע אחרי אותה שיחת הטלפון – כבר ישבנו (אבנר פיינגלרנט, מנהל הפסטיבל, אבי נשר, לימור שטרית ואני) לבחור אילו ארבעה סרטים מתוך השמונה שראינו ישובצו למסגרת.

לכן, ההגדרה "זוכי פרס לסרטים אלטרנטיביים" אינו נכון. אלה סרטים שמסיבה אוצרותית התאימו למסגרת ההקרנות. ארבעת הסרטים האחרים היו מוצלחים גם הם, כל אחד בדרכו, אבל או שהיו (לטעמנו) פחות טובים או שפשוט לא התאימו למסגרת. הסרטים שיוקרנו יקבלו מענק סמלי בסך 12,000 שקל שאמור לעזור להם איכשהו להתקדם עם ההפצה (לגבי הפצה, אנחנו עוד צריכים להקדיש לזה פוסט נפרד. כי הרי ברור שהפצת הסרטים האלה צריכה להיות עצמאית ואלטרנטיבית ומצומצמת כמו ההפקה. כל סרט שחושב לצאת ב-20 עותקים בחסות משה אדרי יורה לעצמו ברגל. ובלב).

ארבעת הסרטים הם:

"חתולים על סירות פדלים" של נדב הולנדר ויובל מנדלסון, הסרט שייפתח את המשבצת הזאת.

"2 בלילה" של רועי ורנר.

"ג'ו ובל" של רוני קידר.

"פלנטה אחרת" של עידן זעירא.

זה מקבץ בעל קווי מתאר דומים – אפלוליות משועשעת, משחקי ז'אנר – אבל עם גיוון מסוים: סרט אימה פרודי אחד, סרט דייטים אחד, קומדיית פשע פסאודו-לסבית, וסרט קוואזי-דוקומנטרי שמצליח לתעתע בצופיו כהוגן. ארבעה במאים ובמאית אחת.

מבחינתי, שימו לב במיוחד ל"ג'ו ובל", סרט מפתיע ומצחיק עם אוסף רפליקות שנונות להפליא; ו"2 בלילה", שבו קרן ברגר ממגנטת לצד ירון ברובינסקי במעין "שגעון של לילה" פוגש את "לפני הזריחה" ברחבי תל אביב, בסרט מסוגנן מאוד וממש מתוק. על אלה ועל השניים האחרים ארחיב לקראת פתיחת הפסטיבל, ב-29.5.

(אגב, יש לי ניחוש לגבי סרט הפתיחה הנעילה של הפסטיבל, אבל פיינגלרנט סרב להגיד לי. בכל זאת, יש לי בלוג קולנוע קצת חטטני. לכן אני חושש שאם אכתוב את ההימור שלי ויתברר שצדקתי זה ייראה כאילו אנשי הפסטיבל הדליפו לי. אבל העובדה שהפסטיבל מסתיים ב-2.6 היא בעיניי נתון מכריע שבוודאי לא מקרי לגבי זהות סרט הפתיחה הנעילה שלו. קולטים לאן אני הולך?).

================

אגב, הנה הטיזר השלישי של "הערת שוליים", של יוסף סידר. אני לא מאמבד אותו כאן, כי פייר בפעם השלישית זה כבר טיפה מנדנד. וחוץ מזה, בסוף השבוע כבר יגיע טריילר מלא).

"ישראל היום" מדווח הבוקר שסטיבן ספילברג נמצא מאז אתמול בישראל בביקור מאוד סודי. הנה האייטם:

לא נשב עכשיו לעשות להם הגהה על האייטם, אלא נתהה: מה עושה ספילברג בישראל? מצד אחד, כבר לפני קרוב לשנה שמעתי מאנשים המקורבים לאנשי עסקים שלא קשורים בכלל לקולנוע שספילברג אמור היה להגיע בקיץ לישראל לביקור פרטי באיזשהו עניין עתידי. אז הקטע של ביקור "חצי פרטי-חצי עסקי" נשמע קשור לזה. מצד שני: איך זה שמכל גופי התקשורת בעולם הידיעה הזאת מופיעה דווקא באייטם לא חתום ב"ישראל היום" ואף אחד אחר לא שמע על זה? אז או שהביקור הזה באמת סופר-סודי ועיניהם של כתבי "ישראל היום" חדים כנשרים, או שיש כאן משהו משונה ומבולבל. למישהו יש מקורות חלופיים?

אופס. שכחתי להעלות את הביקורת שלי על "ציון ואחיו". הסרט כבר מציג שבועיים בבתי הקולנוע, ואני ראיתי אותו בפעם הראשונה לפני כמעט כשנתיים בפסטיבל חיפה וחיבבתי אותו, וכעת ראיתי אותו שוב. עדיין מחבב. כל המהלך העלילתי שמתניע את הסרט – סיפור עם הנעליים של ציון, מרופא השיניים, דרך הים ועד למעקב אחר הנער האתיופי – בנוי נורא יפה.

הנה הביקורת התמציתית שלי על הסרט מגיליון "פנאי פלוס" האחרון:

פורסם ב"פנאי פלוס", 6.4.2011

אם כבר דיברנו על מוטיב ה"מוטב מאוחר מאשר אף פעם", אפרופו ההפצה המאוחרת של "יללה" ושל "127 שעות", הנה עוד אחד. "ציון ואחיו", סרט הבכורה של ערן מירב, הוצג בבכורה בפסטיבלים בסאנדאנס ובחיפה כבר לפני שנתיים, ורק עכשיו טורחים מפיציו להוציא אותו למסכים. יתכן שסינדרום הדאבל-בוקינג של ג'יימס פרנקו רלוונטי גם כאן: בסרט משחקים צחי גראד ורונית אלקבץ כבני זוג, ממש כמו ב"מבול" (שם הם זוג נשוי), שצולם שנתיים אחר כך. יכול להיות שמפיצי הסרט קלטו שלארגן ראיון אחד עם רונית אלקבץ לקידום שני סרטים קל יותר מלארגן שני ראיונות שונים. ההיגיון אומר להרחיק סרטים עם אלמנטים דומים זה מזה, אבל אותו מפיץ שמוציא סרט של ג'יימס פרנקו ביום שיוצא סרט אחר שלו, הוא גם זה שמוציא שני סרטים עם גראד ואלקבץ ושעוסק בשני אחים, בהפרש של חודש זה מזה. אני מקווה שהטקטיקה הזאת תוכיח את עצמה. היא לא נשמעת הכי הגיונית.

כבר משוט הפתיחה שלו, המתבונן ארוכות בחבורת ילדים משחקים סטנגה כשהם מוארים בצלליות בלבד אל מול הנוף המואר של מפרץ חיפה, נחשף העולם קולנוע והאסתטי של "ציון ואחיו". מצד אחד, ריאליזם שמישיר מבט אל המציאות, אל שכונות מצוקה, אל התנהגות אנושית מחוספסת. אבל מצד שני, ניסיון ללכוד את החיספוס הזה באמצעים מסוגננים למדי. יש כמה רגעים מקסימים במהלך הסרט בהם הדמויות הופכות לצלליות שחורות מול רקע מואר, וחוץ מהעובדה שזה פשוט יפה, יש בזה גם אמירה אנושית-חברתית-ויזואלית מעניינת, של הדמויות כצללי אדם, מעין רוחות רפאים של שכונת העוני. אנשים שנעלמים מעינינו עד שעושים עליהם סרט. תחילת הסרט דינמית להפליא: מאיר וציון הם שני אחים. הם רבים בלי הרף, אבל גם ברור שהם גם ערבים זה לזה. שרשרת התרחשויות מצוינת מובילה לזה שמאיר, האח הגדול, אחראי למותו של נער בשגגה. ומכאן המתח ביניהם הולך וגובר. האנרגיה העצומה של תחילת הסרט קצת מתפוגגת בחציו השני, אבל יש ב"ציון ואחיו" מספיק רגעים יפים של אמת – כמעט בלי שום זיוף – שהופכים אותו לאחד הסרטים המעניינים והמדויקים שנעשו בארץ באחרונה.

כל בלוגר רוצה שיגיע תאגיד ויקנה אותו, ושיהפוך עבודה שנעשית מתוך אובססיה ובחינם לכזאת שנעשית מתוך אובססיה ובתשלום. למעשה, זו היתה האבולוציה של בלוגי הקולנוע המובילים באמריקה בשנה-שנתיים האחרונות. אני עוקב אחר התהליך הזה כאן מקרוב בבלוג, גם כי זה די חופף לתהליכים שאני מכיר מהבלוג האישי שלי, וגם כדי להבין מה צופן לי העתיד. ובכן, העתיד מפחיד: בלוג הקולנוע "Cinematical", מהראשונים והבכירים והמושקעים בבלוגי הקולנוע באמריקה בשש השנים האחרונות, למעשה נפח השבוע סופית את נשמתו. וזאת, דווקא אחרי שכל הדברים הטובים קרו לו.

בשבוע שעבר התפטר עורך הבלוג, אריק דיוויס, ויחד איתו התפטרו רוב העורכים הראשיים והכותבים העיקריים בבלוג. בזאת הגיעה לסיומה סאגה בת למעלה מחצי שנה שאידתה את "סינמטיקל" מבלוג הקולנוע השני הכי פופלרי באמריקה, לאבק.

בשנה שעברה קנה תאגיד AOL את הבלוג ושילב אותו לתוך האתר Moviefone, אתר מכירת הכרטיסים שלו. במשך חודשים שני האתרים התנהלו זה לצד זה. מוביפון ריכז חדשות על קולנוע מסחרי ושוברי קופות, ו"סינמטיקל" המשיך לייצר בעיקר תוכן מאת ועבור גיקים לקולנוע, וחובבי סרטי קומיקס וסרטי ארט-האוס בעלי מקדמי קול גבוהים. באוקטובר החליטו ראשי מוביפון למזג את שתי הישויות האינטרנטיות האלה לתוך בלוג אחד שנקרא "הבלוג של מוביפון" תחת עיצוב ומיתוג חדש. אבל מכיוון שכל הצוות של "סינמטיקל" נשאר, למעשה זה היה אותו בלוג רק בצבעים אחרים.

ואז לפני כחודש וקצת קרו שני דברים. הדבר הראשון: AOL קנו את ה"הפינגטון פוסט". לכאורה, עוד סיפור הצלחה של בלוג שהתחיל כסטארט-אפ עם חזון והפך למכונת תוכן ומזומנים. אבל למעשה AOL שמו את הפינגטון וצוותה בראש פירמידת מחלקת התוכן של התאגיד. זה לא אמור היה להיות דבר רע.

אלא שאז קרה דבר נוסף, לכאורה לא קשור. בלוג נוסף שנקנה בשנה האחרונה על ידי AOL, בלוג הטכנולוגיה "טק קראנץ'", שלח כתבת שלו לאירוע עיתונאים לכבוד הסרט "קוד מקור". הכתבת הטכנולוגית לא רגיל לאירועי קולנוע ודיווחה באופן ציני למדי על כמות הבולשיט הטכנולוגי שיחצני הסרט דחפו כדי להפוך אותו לכאןורה מתאים לבלוגי טכנולוגיה, למרות שאין לסרט עצמו שום קשר להיי-טק, למרות שמו. כעבור זמן מה מפרסום הטקסט שלה, קיבלה הכתבת מייל מהעורכת הראשית של "מוביפון" שתוהה איתה האם אפשר לערוך מחדש את הטקסט כך שיצומצם מינון הציניות שבו, כי יחצני הסרט נפגעו מהדיווח וחשוב לה להישאר איתם ביחסים טובים.

את אנשי "טק קראנץ'" המייל הזה חירפן. הם פירסמו אותו מיד כלשונו, תחת הזעקה "ידענו שמרגע שיקנה אותנו תאגיד יגיע רגע בו מישהו יתערב לנו בתוכן". ואגב כך התעורר דיון ער בבלוגוספירה, למי בעצם מחויבים הבלוגרים, והאם הם צריכים להתחשב בקשריהם עם יחצנים ולמתן את ניסוחיהם כדי לשמור "על יחסים טובים". גם הנושא התאגידי עלה לדיון, שהרי לעורכת "מוביפון" אין שום סמכות על התוכן של "טק קראנץ'", אלה אתרים אחים הנמצאים באותה הייררכיה תחת מטריית AOL, אז מה קרה כאן בעצם?

יתכן והמייל ההוא של עורכת "מוביפון" היה רגע פזיז בשיקול דעת, שבו הנאמנות שלה היתה לשבריר שניה לטובת ידידיה במחלקת היח"צ של סאמיט, אבל בסופו של דבר התברר שהיא לא באמת התכוונה להפעיל חרב צנזורה על הבלוג הסמוך. אבל המייל הזה כנראה חשף החוצה מגמות שזעו כבר תקופה מתחת לפני השטח, כי ברגע שפורסם המייל הודיע סקוט וויינברג, אחד הכותבים הבכירים, והבולטים, והקולניים, של "סינמטיקל", שהוא מתפטר מהאתר. הוא עבר לכתוב בבלוג Twitch.

למעשה, ההתפטרות של וויינברג היתה מפלילה יותר מהמייל עצמו, שכאמור ניתן היה לחשוב שהוא ניסיון אומלל לצאת בסדר עם כולם, ושלא היה בו זדון אמיתי. משהו קרה בבלוגיה של AOL, והמייל הזה כנראה היה הקש ששבר אותו, והוא נטש.

חודש אחר כך, לפני כמה ימים: האיש של אריאנה הפינגטון ב-AOL – שמגיע בכלל מה"ניו יורק טיימס" ולא מהאינטרנט – מארגן מחדש את כל מבנה מערכות התוכן של AOL/Moviefone. הוא מודיע לכל הפרילנסים שהם מפוטרים, ושהבלוגים של התאגיד יעברו עכשיו לעבוד עם צוות מצומצם יותר, אבל של כותבים ועורכים שכירים. אריק דיוויס, עורך "סינמטיקל", היה אחד מאלה שקיבל הצעה להצטרף לצוות הבכיר שיישאר באתר, אבל הוא העדיף להתפטר, במחאה על כך שכל כותבי האתר פוטרו.

למעשה, אותם פרילנסרים היוו את סוד כוחו של "סינמטיקל", ובזכותם – ובזכות העובדה שהיו פרוסים ברחבי אמריקה (והעולם) ובעלי טעם קולנועי מגוון – הצליח האתר להעלות 20 פוסטים ביום, על כל נושא וסגנון קולנועי אפשרי. בלי הכותבים, ובלי הלוגו, ובלי הדומיין, ממילא לא נותר מ"סינמטיקל" דבר. אחריו התפטרו כל שאר עורכי האתר. עורכת "מוביפון" שלחה מייל לפרילנסרים שבו היא מביעה צער, באופן אישי, על הפיטורים, ובלי להתייעץ עם הבוסים שלה הציעה לכולם להישאר ולכתוב לאתר אבל בלי תשלום. הבוסים שלה הבינו שלבחורה הזאת יש קטע של לכתוב באופן פומבי דברים שהם על דעת עצמה, ושאמורים להיות רגישים ומתחשבים אבל למעשה עושים את ההפך, ופיטרו אותה.

ובזאת, "סינמטיקל", למעשה, חדל להתקיים. האתר שהוציא ממנו מבקרים כמו קרינה לונגוורת וקים ווינר וג'יימס רוקי ואת פיטר סירטה, שהלך והקים לפני כמה שנים את "סלאשפילם", אתר שחיקה את המודל של "סינמטיקל", אבל הביס אותו במשחק שלו והפך לבלוג הקולנוע הכי נקרא באמריקה. וזה הסיפור העצוב איך סיפור הצלחה של תאגיד שקונה אתרי תוכן נגמר בדריסה מוחלטת של אותו תוכן. מן הסתם כי אריאנה הפינגטון וצוותה מעולם לא קראו את "סינמטיקל" ולא הבינו מה גורם לו להיות מה שהוא.

הנה אריק דיוויס, אריק סניידר וסקוט וויינברג, כולם מתפטרי "סינמטיקל" מהחודש האחרון, מדברים עם אנשי "פילם סקול ריג'קטס" על כל מה שקרה לבלוג מאז שריאנה הפינגטון נכנסה לעסק ב-AOL.

סידני לומט, מהחשובים והמשפיעים שבבמאי הקולנוע באמריקה בארבעים השנים האחרונות, הלך היום לעולמו בגיל 86. סיבת המוות הרשמית היא סרטן הלימפומה, אבל כשאתה בן 86 סיבת המוות האמיתית היא כי היית בן 86.

אכתוב, כהרגלי, בשפה אישית ולא רשמית: למרות שלומט ביים כמה וכמה סרטים שאני מאוד אוהב (תכף ארחיב), הוא לא היה אחד הבמאים האהובים עליי. הוא לא היה במאי שחיכיתי בקוצר רוח לסרטיו. אולי כי אני גיליתי אותו בשנות השמונים, לאו דווקא התקופה הכי מצוינת בקריירה שלו. ואולי כי לומט מזוהה עם קולנוע ריאליסטי ומחוספס מאוד, שהוא לא מהסוג שאני הכי אוהד. כך, למשל, אחד הסרטים הכי מפורסמים שלו היה "אחר צהריים של פורענות", שאני חייב להודות בדממה, שאף פעם לא נורא חיבבתי. וכך גם את "נסיך העיר".

בשנות השבעים פעלו שני סידנים: לומט ופולאק. ואני – חובב קיטש שכמוני – תמיד חיבבתי את פולאק, המלוטש והבורגני, קצת יותר. עם זאת, אי אפשר להתעלם מההשפעה העצומה שהיתה לסידני לומט על הקולנוע (ויותר מזה, על הטלוויזיה) בת זמננו. הוא לקח את שיטות העבודה של הטלוויזיה בה התחיל את דרכו בשנות החמישים, ושילב בהן את המחויבות החברתית של הקולנוענים האיטלקים, הבריטיים והצרפתיים של שנות החמישים והששים, שיצאו לרחובות לצלם את "החיים כמו שהם" (אבל עם כוכבי קולנוע), בצורה מחוספסת למדי. בתחילת שנות השבעים, הצילום מלא הארגיה שלו והשימוש ברחובות ניו יורק כלוקיישנים היוו אנטי-תזה לקולנוע ההוליוודי השמן, השבע והאולפני שהלך לעולמו בסוף שנות הששים. לומט עסק בשנות הששים והשבעים ותחילת השמונים לא מעט בעולם הפשע והחוק של ניו יורק, וסרטיו השפיעו מאוד לא רק על סרטים עצמאיים עכשוויים, אלא בעיקר על סדרות טלוויזיה כמו "בלוז לכחולי המדים", "רצח מאדום לשחור" ו"הסמויה".

ולמרות שאני טוען שהוא לא אחד הבמאים האהובים עלי, הוא ביים כמה סרטים פשוט אדירים ונצחיים. בראש ובראשונה "רשת שידור". אני זוקף את גדולת הסרט לתסריט הגאוני של פאדי צ'אייבסקי, אבל לא נהיה קטנוניים עכשיו. האופן שבו תיארו לומט וצ'אייבסקי את הכיוון שאליו הולכת הטלוויזיה המסחרית ב-1976 היה לא פחות מנבואי, וכתוב עם אוסף אינסופי של רפליקות ומונולגים גאוניים. וכנ"ל עם "גזר דין", עוד סרט שאני בעיקר מעריץ את התסריט שלו (מאת דיוויד מאמט).

אבל היו לו עוד: בתחילת דרכו הוא התמחה דווקא בעיבוד הצגות לטלוויזיה ואז לקולנוע. "12 המושבעים" (1957) שלו היה אדיר. ובאופן שלא אופייני לי כלל, אני ממש אוהב את הגרסה שלו ל"מסע ארוך אל תוך הלילה" (1962), המחזה של יוג'ין אוניל, שהפך בידיו לסרט אפלולי בן שלוש שעות עם קתרין הפבורן בתפקיד הראשי. למעשה, אני די משוכנע שהעיבוד הזה היווה השראה על מייק ניקולס כשביים חמש שנים אחר כך את העיבוד שלו ל"מי מפחד מווירג'יניה וולף".

ב-1964 הוא ביים עוד סרט אדיר, את "Fail Safe". בדיוק אותו סיפור כמו "דוקטור סטריינג'לאב", אבל לא כסאטירה אלא כסרט מתח מורט עצבים, על מטוס הנושא פצצת אטום שמאבד קשר עם המפקדה ומטיל את העולם לפתחה של מלחמה גרעינית.

בשנות השבעים הוא ניסה פעמיים לחרוג מהסגנון הפחות-או-יותר קבוע שלו ולנסות לעבוד בצורה מסחרית ומסוגננת יותר, כשלקח על עצמו לביים את "רצח על האוריינט אקספרס" ואז את "הקוסם" (גרסת דיסקו ל"הקוסם מארץ עוץ" עם מייקל ג'קסון ודיאנה רוס). את "רצח על האוריינט אקספרס" אני ממש מחבב, אולי כי זה נראה כמו סרט של סידני פולאק.

ב-2006 פגשתי את לומט בפסטיבל ברלין. הוא הגיע לשם לקדם את "Find Me Guilty" (ובעברית: משפטו של ג'קי די"), דרמת בית משפט עם וין דיזל שבה גילה לומט את ההנאה שבצילום היי דפינישן. במפגש עם עיתונאים הוא ממש זרח מאושר מהגילוי של ההיי דפינישן, שנראה שהמריץ אותו לחזור ולביים באופן תכוף יותר, והזכיר לו את הימים בהם עבד עם מצלמות 16 מ"מ, באור מצוי.

באחד הרגעים, כשהוא שוחח איתנו על הימים בהם ביים לא מעט סרטי פשע ברחבות ניו יורק, הוא שם רגל על השולחן והפשיל את מכנסיו וחשף את גרבי הספורט הארוכות והלבנות שלו. "זה הדבר שלקחתי מהשוטרים בניו יורק", הוא אמר. "הם לימדו אותי שגרבי ספורט לבנות הכי נוחות. מאז, אלה הגרביים היחידות שאני לובש".

בתו של לומט, ג'ני, הופיעה בתפקידים קטנים בכמה מסרטיו, וב-2008 השיקה קריירה כתסריטאית בסרט "רייצ'ל מתחתנת" שג'ונתן דמי ביים בחיספוס שהזכיר קצת את עבודותיו של אביה.

על "127 שעות", שגם עלה מסחרית בסוף השבוע, תקראו כאן.

פורסם ב"פנאי פלוס", 6.4.2011

תראו מה זה. נסים גלויים. לפני כמה שבועות כתבתי כאן טקסט מתלהב בעקבות הגילוי שלי שג'יימס פרנקו הוא שחקן מצוין, אחרי שראיתי אותו בתוך זמן קצר בכמה סרטים לא רעים כלל. באותה הזדמנות התבכיינתי שאותם סרטים שהסתובבו אז בסינמטקים לא הגיעו להקרנות מסחריות בבתי הקולנוע. האחד היה "יללה", שהיה מתוכנן לצאת כבר בדצמבר (הוא הוקרן בארץ בבכורה בפסטיבל סרטי הסטודנטים לפני כמעט שנה) ונדמה היה שמפיציו ויתרו עליו(*). השני היה "127 שעות", סרטו החדש של דני בויל ("נער החידות ממומבאי"), עליו היה פרנקו מועמד לאוסקר.

ובכן, מה קרה מאז? האם מישהו הדפיס את הפוסט מהבלוג ושם אותו בין אבני הכותל המערבי? כי אחרי שא.ד מטלון, מפיצי "127 שעות", החליטו שהם גונזים את הסרט, קמה חברת סרטי שובל ובצעד נדיר לעולם הקולנוע בארץ ביצעה חילוץ מזהיר והצילה את הסרט מגניזה. עכשיו הוא מגיע סוף סוף לבתי הקולנוע. וזה דירבן את חברת יונייטד קינג, שהתמהמהה חודשים עם הפצת "יללה", להחליט באופן פתאומי וספונטני שגם היא מוציאה את הסרט שלה עם פרנקו בדיוק באותו יום. אני לא בטוח אם זה מינוף או קניבליזם. כך או כך, שני הסרטים שהיו בחזקת גנוזים פתאום צצו על מסכינו, ושניהם מומלצים לצפייה, אם לא ראיתם אותם עדיין בבית או בסינמטקים.

מה עוד קרה בשבועות האחרונים? פרנקו צץ בטוויטר, הנחה את האוסקרים ואיכשהו בין לילה ההתלהבות הקולקטיבית ממנו דעכה. הוא היה קצת אדיש ומנותק, ונטול טיימינג קומי, ובאופן כללי נראה כמי שלא ממש נהנה להיות שם. תזמון זה הכל. היום אנחנו נמצאים בנקודה שבה מניותיו של פרנקו נמצאות בצניחה. אבל אני כרגע מבסוט מדי ממפיצינו שמביאים סרטים למסכים במקום לגנוז, ולכן אתאפק מללגלג על חוש התזמון הקצת הפוך שלהם.

ואם בפעם הקודמת הרחבתי על "127 שעות", עכשיו נתמקד ב"יללה".

ב"יללה" סוגר פרנקו כמה וכמה מעגלים. זהו סרטם העלילתי הראשון של צמד הדוקומנטריסטים, רוב אפסטין וג'פרי פרידמן. השניים, שסרטיהם עסקו בנושים בוערים ודמויות חלוציות של הקהילה ההומואית, זכו בשני אוסקרים בשנות השמונים על הסרטים "הזמנים של הארווי מילק" ו"חוטים משותפים". בהשראת סרטם על הארווי מילק – איש מועצת עיריית סן פרנסיסקו שהיה ההומו המוצהר הראשון באמריקה שנבחר לתפקיד ציבורי ושנרצח בשנות השבעים – נעשה הסרט "מילק" שזיכה את שון פן באוסקר. באותו סרט עשה ג'יימס פרנקו את אחד הצעדים המשמעותיים שלו במעבר מלהיות "השחקן החתיך" למעמד שלו בתור "השחקן האמיץ והאיכותי". באותה הזדמנות הוא גם הפך לגיי אייקון לא קטן. פרנקו ממשיך לטפח את הגיי אייקון שבו ב"יללה", בו הוא מגלם את אלן גינסבורג, מבכירי משוררי דור הביט של שנות החמישים, וגם כאן הוא מגלם הומו מוצהר. אבל פרנקו הוא גם חובב שירה ידוע. למעשה, הוא עושה כעת דוקטורט בשירה. כך שלעובדה שהוא מגלם את אחד המשוררים המודרניים המפורסמים והמשפיעים באמריקה בוודאי מתחברת להעדפותיו הספרותיות האישיות. ומי יודע, אולי אף מקנה לו נקודות זכות בדרך לדוקטורט.

"יללה" בנוי קצת כמו סרט תיעודי, לו כזה היה נעשה בזמן אמת, בשנות החמישים. הוא פורס מולנו שלושה צירי התרחשות, המשוחזרים על ידי שחקנים. ב-1957 הוציא אלן גינסברג לאור את השיר "יללה", פואמה ארוכה, אסוציאטיבית, חדשנית, שכולה זעקה נגד עולם של ניכור ודיכוי. נגד המו"ל שהדפיס את השיר בספר הוגשה תביעה בהאשמה שהשיר הזה הוא למעשה פורנוגרפיה (שכן הוא מכיל תיאורי מין, ומזכיר שמות של איברי מין, ובאופן כללי הוא היה בוטה מדי בהומואיות שלו). הסרט, לפיכך, נע בין שלושה צירים – המשפטי, האישי והספרותי: הראשון הוא שיחזור אותו משפט, שניסה (ולמרב ההפתעה, אף הצליח) לברר מה ההבדל בין אמנות ובין זימה; השני הוא מעין ראיון לכאורה עיתונאי-תיעודי עם גינסבורג (בגילומו של פרנקו), המספר את סיפור חייו, ונתיבי החיים והאמנות והגילוי העצמי שהתנקזו לתוך יצירותיו כמשורר; והציר השלישי הוא אותו פרנקו, המגלם את גינסבורג, מקריא את "יללה" שלו מול קהל במועדון בסן פרנסיסקו, שם הוקרא השיר לראשונה ב-1956, לפני שהודפס בספר. השיר זוכה לאינטרפרטציה באנימציה, שמעניקה לו פרשנות מבריקה למדי.

מה שנפלא ב"יללה" הוא ששלושת חלקיו מצוינים למדי, והשילוב ביניהם מעניק ליצירה השלמה לא רק מטען דרמטי מותח, אלא גם עומק רב. מצד אחד יש לנו מין תיעוד של אמריקה הפוריטנית של סוף שנות החמישים/תחילת שנות הששים, אמריקה שמה שהכי מאיים עליה זו מיניות ואנשים שהפכו את הכנות לאמנותם. ראו את "לני" של בוב פוסי, שבוודאי היה השפעה על "יללה", להעמקת הדיון הזה.

יש הרבה רגעים מפתיעים בדקות האבחנה שלהם ב"יללה". למשל, הקול של גינסברג/פרנקו כשהוא מתראיין על חייו ואהבותיו, והקול השונה שלו כשהוא מקריא את השיר שלו מול קהל. האחד קול עדין, מלא רוך, השני קול של משורר, מלא פאתוס והטעמות דרמטיות וניגוניות, שהופך את הקראת השיר למין מופע ג'ז פריסטייל במילים. וסצינות בית המשפט שנונות למדי לא רק בזכות הליהוק של ג'ון האם – האיש שפשוט נראה מושלם לשנות החמישים (כנראה בגלל השיער) – לתפקיד התובע, אלא בזכות העובדה שתחת אמתלה של דיון משפטי אנחנו נחשפים למעשה לסדנה מרתקת לניתוח ספרותי.

"מלנכוליה", הסרט החדש של לארס פון-טרייר, מוגדר כ"סרט יפהפה על סוף העולם". שרלוט גיינסבורג, קירסטן דאנסט (שממשיכה את עידן העירום שלה, שהתחיל ב"כל הדברים יפים") ג'ון הרט, שרלוט רמפלינג וקיפר סאתרלנד משחקים. האלמוני מנואל אלברטו קלארו צילם. אני מניח שהסרט יוקרן בבכורה עולמית העוד חודש בפסטיבל קאן. הנה הטריילר, מה דעתכם?

ותודה לסטיבי בתגובות על הטיפ, ועל שהקדימה את היחצנית של פון-טרייר ברבע שעה! מרשים.

היום מתחילה חופשת הפסח בבתי הספר ואני מניח שבעלי בתי קולנוע כבר כוססים לקראתה ציפורניים בעצבנות, אחרי סוף השבוע האיום בקופות שהיה בשבוע שעבר. כזכור, יונייטד קינג פירסמו בתחילת השבוע ש"קוד מקור" הביא בסוף השבוע 20,000 צופים לבתי הקולנוע. זה הספיק לו כדי להיות הסרט הנצפה ביותר באותו סופ"ש (הסרט לא נמצא בטבלת שוברי הקופות כי סאמיט נחשבת אולפן עצמאי והטבלה השבועית מוקדשת רק למייג'ורס, האולפנים ההוליוודיים הגדולים).

גם "סנגור במבחן" לא נמצא בטבלה מאותה סיבה, אבל אפשר להניח שאם הוא היה מוכר יותר מ-20,000 כרטיסים בשבוע, כבר היתה יוצאת על כך הודעה לעיתונות.

ובהיעדר "קוד מקור" בטבלה, המקום הראשון נשאר בבעלות "זהות לא ידועה" עם ליאן ניסן, שמכר בסופ"ש הקודם עוד 10,000 כרטיסים.

ומתברר שלא רק להופעה בפארק ג'סטין ביבר בקושי מוכר כרטיסים, גם לסרט שלו "ג'סטין ביבר, הסרט" (שאני דווקא חיבבתי) לא הגיעו רבים. בסך הכל כ-5,000 כרטיסים נמכרו לסרט. האם המספר הזה יזנק פלאים החל מיום ראשון, בזכות חופשת הפסח, או שג'סטין ביבר פשוט לא כל כך מבוקש בישראל?

הנה הטבלה:

פורסם ב"פנאי פלוס", 6.4.2011

אולי צריך לחוקק חוק שמחייב במאים להוציא רשיון בימוי לפני שנותנים להם להתקרב לסט. מהנדסים ואדריכלים מחויבים ברשיון כזה. תגידו בוודאי שיש בזה הגיון, שהרי כשבנין קורס אנשים יכולים ליהרג. אבל כשסרט קורס. אין אבדות בנפש, אבל יש אבדות בנשמה. מי יקח אחריות על זה? הייתי רוצה להציע גם שכשיגיע היום ובו במאים יחויבו להוציא רשיון בימוי, שהרשיון הזה ישלל מקתרין הארדוויק. הגברת, שעשתה קריירה נאה כמעצבת תפאורות לסרטים לפני שפנתה לבימוי, לא יודעת לביים. שיהיה ברור, היא הגרסה הנשית לג'ואל שומאכר.

למראה "ירח אדום", סרטה החדש, אני רק יכול לשבת בצד ולמלמל "אמרתי לכם". אמרתי לכם שהיא במאית לא טובה עוד כשיצא סרטה הראשון, "13". אבל איכשהו באמריקה דבקה בסרט ההוא איזושהי תדמית של סרט איכותי וחתרני שמציג נעורים מנקודת מבט נטולת חסד ונטולת פילטרים מחמיאים. אבל בעיני הסרט הזה כולו זיוף. אבל זה הספיק כדי לתת לה את הג'וב הנחשק של בימוי "דמדומים". מי שנתן לה את התפקיד עשה את כל תהליך החשיבה האנליטי נכון – הם רצו מישהי שתביא טוויסט אחר לסרט הנעורים הנדוש, והם רצו טוויסט נשי, כי הם בנו על בנות כקהל יעד. לכאורה הארדוויק ממלאה היטב את שתי הרובריקות. אבל זה בתנאי ששוכרים במאים רק על סמך הרזומה ולא על סמך הצפייה בסרטים. כי כשרון, חוששני, קשה למצוא בסרט. "דמדומים" נגמר עם הכנסות של 200 מיליון דולר באמריקה בלבד ועם זה שהאולפן מעיף את הארדוויק מסרטי ההמשך, בגלל איזושהי אי שביעות רצון הדדית. כאן התיאוריה שלי נתקעת, כי בהוליווד מודדים כשרון על סמך הישגי קופה. ובמאית שסרטה הכניס 200 מיליון דולר – ולא משנה איך תתרצו את זה – היא מישהי שהתקבל עוד הרבה ג'ובים.

והנה, הג'וב החדש. ומדהים, הוא ממשיך לתפור אותה לתוך אותה נישה. מישהו באולפני וורנר בוודאי הקדיש לזה 22 שניות של מחשבה: "אנחנו רוצים לפתח סדרת סרטים לבנות ה-13 שתעשה לאנשי הזאב את מה ש"דמדומים" עשה לערפדים. אז ניקח את הבמאית המפוטרת של "דמדומים", שתעשה את הקסם שלה". והנה, כל מי שרצה להוכיח ש"דמדומים" הצליח בזכות עוצמת המותג וההערצה לספרים, ולא לאיכות הסרט, קיבל אישוש מ"ירח אדום": בלי שום גב משום מותג או ספר וכשהוא נשען רק על כשרון הבימוי הרופס של הארדוויק, "ירח אדום" בא והלך מבלי להשאיר רושם בקופות האמריקאיות. כשהוא מגיע לחופי ישראל, הסוף שלו, שמשאיר מקום לאפשרות לסרט המשך, נראה כעת כמו משאלת לב עצובה.

במקור קראו לסרט "Red Riding Hood", שנבין שאנחנו צופים באגדת כיפה אדומה בטוויסט הורמונלי: הזאב הוא עכשיו איש-זאב. כיפה אדומה אינה ילדה אלא נערה, מלאת הורמונים, בקונפליקט בין שני בנים, ועם מתחים עצומים בבית בין אבא ואמא. בתוך כפר עתיק שמעוצב כמו סרט אימה דל תקציב עשוי מקלקר , מתנהלת קהילה בפחד. בכל ליל ירח מלא מגיע הזאב ומחפש טרף.

כשלעלילה נכנס צייד אנשי הזאב הגדול (גארי אולדמן) הוא מכניס לסרט רעיון מזוויע: אנשי זאב? אלה לא אנשים, אלה נשים. נשים הופכות פעם בחודש – בייחוד כשהירח אדום, רמז רמז – לטורפות קטלניות. הוא יודע, כי הוא הרג את אשתו שהיתה כזאת. וואלה? האם הארדוויק נותנת את ידה לרעיון עלילתי מזוויע שמדמה נשים בזמן מחזור לחיות טרף ומתיר את דמן למוות? ואכן, באופן משונה בהמשך הסרט הרעיון הזה אכן מתנדף (לא אתפלא אם בשכתוב של הרגע האחרון), אבל הארומה שלו נותרת בעינה. מתחת לאגדה על הנערה שמפנטזת על הבחור שיקח את בתוליה, מסתתרת אגדה אפלה בהרבה על גבר שנוקם באשתו על בגידתה. ואם מסתכלים היטב על "13", "דמדומים" ו"ירח אדום" מגלים שהארדוויק היא במאית שלא ממש מחזיקה מנשים.

ארבעה נכנסו ל"ריו". שלוש ילדות ומבוגר. וכולם יצאו משם נטולי התפעלות. מילא המבוגר, אותו כבר קשה להרשים. אבל הבנות? הן הרי מתלהבות מכל מה שהן רואות. אבל "ריו", למרות שהיה "כיף" ו"יפה", היה עבורן גם "ככה ככה".

חשוב לפתוח בעיקר: "ריו" הוא סרט מרהיב ביופיו. כל הצבעים הפוספרנטים בעולם התקבצו יחד לסרט אחד, ובהקרנה הדיגיטלית החדה והנוצצת של אולם 1 ברב חן ככר דיזנגוף הסרט נראה בשיאיו כמו קליידוסקופ עצום מידות.

למעשה, נדמה ש"ריו" הוא מאותם סרטים שקודם כל הגו את הקונספט הוויזואלי ואת הרעיון למקם סרט בריו דה ז'נרו עם כל צבעי הציפורים הטרופיות ואורות הקרנבל, ואז – אחרי ההתלהבות המוצדקת מכה יפה זה ייצא – ישבו לחפש סיפור להלביש על כל היופי הזה. אז לקחו קצת מ"חיים בזרם" וקצת מ"מדגסקר" (יצור שחי חיי פינוק בשבי נאלץ להתמודד עם החיים האמיתיים בבית הגידול הטבעי והפראי שלו), ושילבו פנימה את המערכה השניה של "ללא רחמים" (הסרט בו ריצ'רד גיר כבול באזיקים לקים בייסינגר ושניהם צריכים לברוח, זה לא עבד שם וזה לא עובד כאן) וגייסו את הבמאי של סרטי "עידן הקרח" האחרונים, שכבר הוכיח שאין לו לא חוש קצב ולא חוש הומור, וכך נוצר לו סרט שיש בו מעלות רבות, אבל הוא פשוט לא מאוד מהנה או מרתק.

נקודה אחת לזכות הסרט: את ההפקה המוזיקלית עשה סרג'יו מנדס, והסרט מלא שירי סמבה, בכמה וכמה קטעים מוזיקליים לא רעים בכלל.

כמה הערות נוספות:

א. אם אתם, כמוני, קצת מכורים ל"אנגרי בירדס" הסרט הזה לא קל לצפייה. זה קצת כמו לראות סרט על אוכל כשרעבים. או סרט שבו כולם מעשנים, כשלך אסור לשלוף סיגריה. ברגעים המתים בסרט הפיתוי לשלוף את האייפון ולהתחיל לשחק היה כמעט בלתי נסבל.

ב. כל הסופרלטיבים שלי על רב חן 1 בתוקף, אבל גם צריך לשים לב: יש איזשהו מקור אור שלא הצלחתי לזהות ששוטף באור את כל החלק התחתון של המסך.

ג. מישהו התעצל בארץ. העותק שנשלח לישראל השאיר מקום פנוי בסיקוונס כותרות הסיום כדי שהמפיץ המקומי יכתוב את שמות המדבבים המקומיים ליד תמונת הדמות. בארץ לא טרחו לעשות את זה. וכך כותרות הסיום עולות בלי שום ציון לשום שחקן, לא הבגרסה האמריקאית ולא בגרסה העברית.

ד. ומשום כך אין לי מושג מי החליף בעברית את הקולות של ג'סי אייזנברג, אן התאוויי ולסלי מאן. אבל לראשונה מזה שנים, אני חייב לציין שלא אאהבתי את ליהוק הקול של מי שמדבב את בלו, גיבור הסרט. נשמע קצת כמו קריין פרסומות ופרומואים ולא שחקן.