ביומיים האחרונים העברתי את רוב זמני בצפייה בשמונה סרטי קולנוע ישראליים עצמאיים מתוכם נתבקשתי לבחור ארבעה שיוקרנו במסגרת חדשה של סרטי חצות בפסטיבל קולנוע דרום. היינו ארבעה אנשים בצוות המיון, ואני מניח שהתוצאה המשוקללת של בחירותינו תתפרסם בתוך יום-יומיים. אבל העניין הוא כזה: נהניתי בטירוף. היו סרטים שאהבתי יותר, והיו שפחות, אבל בסך הכל באופן ממוצע ממש הוקסמתי מהסרטים ומהרעננות שלהם. לקראת הפסטיבל בקיץ אכתוב ביתר פירוט על הסרטים שהכי אהבתי במקבץ, אבל כרגע אני רק במתכונת "לרוץ לספר לחבר'ה": קורים דברים מקסימים, חצופים, רעננים ומקוריים בקולנוע הישראלי, וזה לא קורה בקרנות הקולנוע. מרענן מאוד.

מצטער שאני עדיין עמום בשלב הזה, פשוט כדי לתת לאנשי הפסטיבל אפשרות להוציא את הפרסום הרשמי שלהם ולא ליצור ציפיות שווא בקרב היוצרים.

אבל בינתיים, יש לי רק שתי מילים להגיד לכם: קרן ברגר.

ועכשיו, יש לי המון להדביק מהיומיים אחרונים. חזרה לעבודה.

מישהו יכול להסביר לי למה הסרט ששמו המקורי הוא "Des hommes et des dieux" ("אלים", ברבים, לא ביחיד), ובאנגלית "Of Gods and Men" (אלים, ברבים) נקרא בעברית "על אלוהים ואנשים"? והרי אלוהים הוא אחד, ולא רבים. לי ממש לא נוח עם השם הזה. מעדיף "על אלים ואנשים".

אתמול ציין העולם מלאת 43 שנים לרצח מרטין לותר קינג, ואולפני יוניברסל ציינו את יום הזיכרון הזה בהכרזה שהם מבטלים את הסרט "ממפיס", שהיה אמור להיות ביוגרפיה על ימיו האחרונים של קינג בבימויו של פול גרינגראס ("טיסה 93 ", "זהות כפולה"). מייקל פלמינג ב"דדליין" חושף את המכניקה והפוליטיקה של אחורי הקלעים, שגרמה למשפחתו של קינג להפעיל לחץ על האולפן לבטל את הסרט, בגלל פרטי אינטימיים על חייו של קינג שהם מתנגדים להצגתם.

פלמינג מדווח שלמרות שיוניברסל פרשו מהפרויקט הבמאי גרינגראס והמפיק סקוט רודין ("הרשת החברתית") עדיין מתכננים לעשות את הסרט והם מחפשים לו בית אחר.

ובאופן מפתיע למדי אתמול שודרה כתבה אחרת, אבל באותו עניין: אסיף מנדבי ב"דיילי שואו" יצא לחקור באופן משעשע למדי מי התנקש במיני סדרה "משפחת קנדי" שכבר צולמה בהזמנת ערוץ ההיסטוריה אבל אז נגנזה, בעקבות קמפיין שניהל האקטיביסט רוברט גרינוולד, שמחה נגד העובדה שמורשתו של קנדי מוצגת בסרט מנקודת מבט רוויזיוניסטית/ימנית שממעיטה בחשיבותו של קנדי כנשיא בעל הישגים ועוסקת בעיקר בתיאבון המיני שלו. הוא מגיע בתחקיר העומק שלו עד ג'יימס ואן דר ביק.

זה מול זה, והעולם הטריקי של ביוגרפיות קולנועיות, והניסיון לשלוט בפוליטיקה של הייצוג ההיסטורי, נחשף במעט, ובעיקר נחשפת העובדה כמה האולפנים וערוצי השידור נבהלים ממחלוקת. מנדבי גם חושף לא מעט צביעות וחוסר עקביות לגבי מה שנחשב טאבו ומה שלא בתקשורת האלקטרונית (קנדי – טאבו, רייגן לא).

=================

האמת, זה מרשים מאוד: "כלבת" יציג בעוד שבועיים בפסטיבל טרייבקה ומגזין האימה "פנגוריה" ממש התלהב מהסרט. ולעומת זאת, הבלוג "Movie Buzzers" ממש ממש התלהב מהסרט. כל עירבובי הז'אנר שהסרט עושה ושעצבנו ותסכלו כמ וכמה מבקרים בארץ הם בדיוק מה שחובבי האימה האמריקאים מצאו מבריק ומקורי ומלהיב בסרט.

=====================

הבלוג io9 פנה לדנקן ג'ונס, הבמאי של "קוד מקור", שיסביר להם מה בדיוק קורה בסוף הסרט. זה תמיד מפתיע כשכתבי קולנוע עושים את עצמם נורא מבולבלים בסוף סרטי מדע בדיוני וזקוקים לבמאי שיבוא להסביר להם את הפאנץ'-ליין, ועוד בלוג כמו io9 שכל כולו עוסק מדי יום בתיאוריות של מכניקת קוואנטים ועולמות מקבילים. זה קרה בשנה שעברה עם "התחלה", וזה קורה כל שנה עם סרט אחר. נראה כאילו זה הסרט הראשון שהם רואים שעוסק בקפיצה בין זמנים ו/או מציאויות (ג'ונס עצמו מסביר באייטם שההשראה הגדולה שלו ליצירה הסרט היתה סדרת הטלוויזיה "זינוק לאתמול", וכהומאז' לה הוא פנה לסקוט באקולה שיגלם את קולו של אביו של ג'ייק ג'ילנהול בראיון ברדיו ובשיחת טלפון). אז אם מאיזושני סיבה גם אתם מצאתם את הסוף מבלבל, אם זה הסרט הראשון שאתם רואים שעוסק במעין מסע בזמן והאופן שבו הוא משנה את היקום המקביל מבי לגעת ביקום המקורי, בהחלט – לכו לקרוא את ההסבר. זהירות, זה ספוילר אחד גדול שם.

================

חובה לקרוא: ראיון מצוין של אורי קליין עם מבקר הקולנוע הצרפתי מישל סימן, שמבקר עכשיו בארץ לרגל פסטיבל הקולנוע הצרפתי בסינמטקים. סימן הוא כמעט נצר אחרון לדור הולך ונעלם של מבקרי קולנוע, דור סמכותי מאוד, כוחני אפילו, ששואף להכתיב טעם וסדר יום וליצר הייררכיות. סימן אומר באומץ שטריפו היה מבקר קולנוע טוב יותר משהיה במאי, ואני מסכים איתו לגמרי. מצד שני, סימן – כמו כל מי שמונע על ידי אידיאולוגיה בלתי גמישה – גדוש פרדוקסים. הוא לא מרוצה ממצב ביקורת הקולנוע באינטרנט, אבל מודה שהוא כלל לא נכנס לאינטרנט. הוא מתלונן שמבקרי הקולנוע של היום מנתחים רק את הסיפור ולא את האסתטיקה (מסכים!), אבל אז מאשים את אנשי "מחברות הקולנוע" על כך שההתייחסות שלהם היתה רק קולנועית ולא מספיק פוליטית וללא מטען של אמנויות חוץ-קולנועיות. בקיצור, סמטוכה, אבל מצד שני, הברדק הזה הוא מה שהופך טקסטים של אנשי ביקורת והגות לחוויה כה מענגת של פיצוח.

והנה, לגזור ולשים על המקרר – מישל סימן נותן חמישה דברים שצריך שיהיו אצל מבקר קולנוע טוב:

"ראשית, מבקר צריך לדעת לכתוב. אני מאמין שמבקר טוב חייב למצוא לעצמו סגנון משלו כדי להעניק צורה לחוויה שהוא מנסה לשדר לקוראים שלו.

"שנית, מבקר חייב להכיר את התחום שבו הוא עוסק. אם מבקר אינו מכיר את תולדות הקולנוע, אינו מכיר את סרטיו הקודמים של הבמאי שעל סרטו הוא כותב, או את סרטיהם הקודמים של השחקנים המופיעים בסרט או של התסריטאים או הצלמים שהיו שותפים ליצירת הסרט – אין לו מה לעסוק בביקורת קולנוע. תפקידו של המבקר הוא לספק לקוראים שלו מידע, שיקנה להם הקשר היסטורי לסרט שעליו הוא כותב.

"שלישית, מבקר חייב לדעת לנתח סרט. אחת הבעיות כיום היא שרבים מהמבקרים אינם יודעים לנתח סרט מבחינה אסתטית; הם עוסקים רוב הזמן בניתוח הסיפור, וההרגשה היא שהם כותבים על ספר ולא על סרט. אתה קורא את הביקורות שלהם ואינך יודע מה הם הרגישו במשך הצפייה בסרט, מה הממד החזותי שלו עשה להם.

"רביעית, מבקר צריך להעריך סרט. פעם, בחוגים מסוימים, זה היה מאוד לא פופולרי להעריך יצירות אמנות; כולן היו שוות. אני כן מאמין שמבקר צריך ליצור היררכיה ולטעון שסרטים מסוימים הם טובים יותר מסרטים אחרים. מובן שעליו להיות מסוגל לנמק את קביעתו, לחשוף את אמות המידה שעל פיהן הוא שופט את ערכו של סרט. אני מאמין שלמבקר קולנוע טוב חייבת להיות היכולת לזהות כישרון חדש, חייבת להיות לו העין לזהות סגנון ייחודי, ולא להרבה מבקרים, גם אם השכלתם רחבה ויכולת הניתוח שלהם משוכללת, יש המיומנות הזאת.

"התכונה החמישית שמבקר קולנוע חייב שתהיה לו היא תשוקה וסקרנות, ואני מאמין שהשתיים חופפות זו לזו."

הנה הטיזר השני מתוך שלושה לסרט החדש של יוסף סידר, "הערת שוליים". בשבוע הבא טיזר שלישי. ושבוע אחרי זה טריילר סופי ומלא. בינתיים, הטיזינג עובד. הטעימות הקטנות והמדודות – בפעם הקודמת זה היה רצף שוטים קצרים, הפעם זה שוט אחד ארוך – נראות מצוין.

====================

הבשורה הגדולה שיצאה מכנס איגוד בעלי בתי הקולנוע באמריקה שהתקיימה בסוף השבוע שעבר בלאס וגאס (פעם קראו לזה שואו-ווסט, עכשיו קוראים לזה סינמה-קון) מחקה את החיוך של בעלי בתי הקולנוע מהפנים. האולפנים הודיעו שהם משיקים שירות VOD פרימיום בו בעבור 30 דולר יוכלו צופי הטלוויזיה באמריקה לצפות בשוברי הקופות 60 יום אחרי בכורתם הקולנועית. בעלי בתי הקולנוע מזהירים שכל צמצום של חלון ההפצה שבין אולמות הקולנוע ואפיקי הפצה הביתיים מסכנת את קיומם של בתי הקולנוע. מצד שני, מי יסכים לשלם 30 דולר על צפייה ביתית חד פעמית? שני הסרטים הראשונים שיוקרנו בשירות פרימיום הזה שיושק החודש יהיו "זהות לא ידועה" ו"לזרום עם זה".

==================

קונן אובריאן יערוך לייב בלוג בדף הפייסבוק שלו במקביל לשידור התוכנית שלו, הערב ב-23:00, שעון ניו יורק. שזה 6:00 בבוקר של מחר, שעון ישראל.

====================

ואתמול הייתי עסוק בהוראה, כשלטלפון שלי התחילו להגיע סמ"סים שעידכנו אותי שג'וליאנו מר נרצח בג'נין. זו בעיני ידיעה מדכאת מאין כמוה. את מר חיבבתי במיוחד בתור אדי הקצב, גיבור "זעם ותהילה", סרטו המעולה של אבי נשר. נראה שסופו של מר היה דומה למדי לסופו של אדי הקצב.

לזכרו, ישדר ערוץ 8 במוצאי שבת בשידור חוזר את הסרט התיעודי "הילדים של ארנה" שביים מר על אימו, ארנה חמיס, שהקימה תיאטרון לילדי ג'נין.

================

הפתעה! יונייטד קינג שלחו אמש את הקומוניקט הבא:

פתיחה מצוינת ל"קוד מקור" בישראל וארה"ב. המותחן העתידני בכיכובו של ג'ייק ג'ילנהול, "קוד מקור" כבש את טבלת ה-Box Office בישראל במהלך סוף השבוע האחרון. הסרט, המופץ בישראל ע"י סרטי יונייטד קינג ויצא לאקרנים יממה לפני צאתו בארה"ב, הביא לבתי הקולנוע בארץ כ-20,000 צופים – זאת במקביל לפתיחה מצוינת גם בארה"ב, עם 15 מיליון דולר הכנסות בסופ"ש הראשון ליציאתו.

אז מצד אחד, וואו. נתוני קופות, כד להשלים את הטבלה שמתפרסמת של סרטי האולפנים הגדולים. האם זה בעקבות היעדרותו של "סנגור במבחן" מטבלת השבוע שעבר?

מצד שני, בואו נירגע עם הסופרלטיבים, אוקיי? 20,000 צופים בארץ ו-15 מיליון דולר באמריקה (מקום שני) זו פתיחה סבירה, לא "מצוינת". הפתיחה של "הופ ארנב", מול "קוד מקור", היתה מצוינת: עם 37.8 מיליון זו (היתה כמעט) הפתיחה הכי טובה בינתיים השנה. כדי שהדיווח יהיה אמין, כדאי לשמור על הסופרלטיבים לרגעים שבהם הם מוצדקים.

"אני יורה בכל מי שעושה סרט על רפליקנטים בלעדיי". הריסון פורד מעוצבן ב"קשה על הבוקר"

והיום אנחנו בסרטים שמתחילים ב-ק'. שניהם חביבים לצפייה (אחד קצת יותר. אבל שניהם גם קצת מאכזבים).

"קשה על הבוקר"

אלין ברוש מקנה כתבה את התסריט ל״השטן לובשת פראדה", המבוסס על זכרונותיה של צעירה (לורן ווייסברגר, שכתבה את הספר עליו מבוסס הסרט) שעבדה בתקשורת תחת בוסית מהגיהנום. רוג׳ר מיצ׳ל ביים את ״נוטינג היל״, בו כוכבת קולנוע מתגלה כיצור בשר ודם בעל רגשות וחולשות. עכשיו שניהם חתומים על ״קשה על הבוקר", סרט שגם אם נתאמץ ונמצא בו חן מסוים לא יהיה מנוס מלהודות שהוא פשוט מלאכת מיחזור. קיראו לו ״השטן לובש שלייקעס". היא כותבת על בוס מהגיהנום, הוא מביים סרט על כוכב-על שמגלה לב מתחת קליפת הבן-זונה שעטה על עצמו.

ב״קשה על הבוקר" מפיקה צעירה, וורקוהולית והיפראקטיבית מפוטרת מעבודתה בתחנת טלוויזיה מקומית בניו ג'רזי (קיצוצים) ומקבלת ג'וב כמפיקה ראשית של תוכנית הבוקר של תחנה ארצית בניו יורק, אבל כזו שנמצאת בתחתית סולם הרייטינג. רייצ'ל מקאדמס, שחקנית שאני ממש מחבב, עושה חסד עם דמות איומה למדי: היא כה חסרת אונים, צווחנית, צחקקנית, מועדת, נופלת, מבולבלת שברגעים שבהם היא נדרשת להיות אסרטיבית ולהוכיח שהיא מנהלת את העניינים הדמות שלה נהיית פתאום לא אמינה.

הסרט מתניע, נתקע, ושוב מתניע. לוקח לו כמה וכמה התחלות כושלות עד שהוא מגיע לעיקר הדרמה שלו: המפיקה הצעירה שמושלכת למים העמוקים נאלצת להתעמת עם אחד מכוכבי הרשת (הריסון פורד). הוא עיתונאי בעל הישגים שכיום מעדיף לבזבז את הימים שנותרו לו על חוזה המיליונים שלו עם הרשת מאשר להשקיע את מרצו בתחקירים שאיש ממילא לא רואה (והדבר היחיד שלקחתי מהסרט הוא את התחושה שממש האמנתי להריסון פורד שהוא כזאת מפלצת). היא מוצאת פרצה בחוזה שלו שמאלצת אותו להסכים להיות המגיש החדש של תוכנית הבוקר. הוא, מושפל ומובך, הופך את חייה לסיוט בתור קוץ בתחת. היא, שהעריצה אותו כעיתונאי, נאלצת להתמודד עם העובדה שמדובר בחרא של אדם. הוא מגלה שהיא דווקא בסדר ומתחיל להתרכך. ואנחנו יושבים באולם ומבינים שהכל כאן צפוי אבל איכשהו מצליח להיות סמי-חינני, לא לגמרי ברור איך. זה כמו "משדרים חדשות" רק בלי בדל הברקה, או חשיבות או משמעות, ועם תסריט שכאילו נכתב על ידי רובוט (סיפור הרקע על האבא המת של הגיבורה ממש נראה כאילו הושתל פנימה על ידי תוכנת תסריטאות שאיבחנה ומצאה שאין לדמות דרייב. להוספת אב מת לדמות, שלמענו היא מנסה להגשים את עצמה, לחץ קונטרול+ D).

ואפרופו רובוטים. הלאה:

"קוד מקור"

האם בסרטו השני אפשר כבר לזהות תימה חוזרת אצל דנקן ג'ונס? כפילויות ושיעתוקים. ב"ירח", סרטו הראשון, סם רוקוול מגלם טכנאי שחי לבד במעבדה על הירח שמגלה שהוא אחד מכמה וכמה שיעתוקי אדם ושכל המציאות, הזכרונות והחיים שהוא זוכר הם פבריקציה עליה שולט רובוט. כעת מגיע סרטו השני. הפעם, עבודה מוזמנת עם תקציב נכבד יותר (אבל עדיין סרט פעולה יחסית מצומצם בנפחו). בעקבות "ירח" קיבל ג'ונס את ההזדמנות לביים את תסריטו המדובר למדי של האלמוני בן ריפלי. הפעם, ג'ייק ג'ילנהול הוא טייס מסוקי קרב שמגלה שהוא נשלח למשימה שמבלבלת אותו: התודעה שלו מושתלת בגופו של אדם זר, ודרך עיניו וגופו עליו לפענח מי הטמין פצצה ברכבת נוסעים בדרך לשיקגו. יש לו שמונה דקות לפענח. לא מצא? הרכבת מתפוצצת והוא צריך לתחיל מחדש, ושמונה הדקות מתנגנות שוב. הנימוק לכל זה: פיזיקת קוואנטים, תיאוריית המיתרים, עולמות מקבילים. וגם כאן, יש מעין אח גדול ששולט עליו, הפעם זה לא רובוט אלא קצינת בקרה (ורה פרמיגה). וגם כאן הוא מגלה שכל התודעה שלו, כל הסיפןר שלו, וכל הסביבה שלו, למעשה שונה ממה שהיה נדמה לו בתחילה.

במילים אחרות, מי אחראי לתימה החוזרת? אולי אלה בכלל המפיקים? היה ברשותם התסריט של ריפלי, הם ראו את "ירח" בסאנדאנס, ראו שיש דמיון בנושאי-העל והניחו שהתסריט שבידיהם יעניין את הבמאי הזה. כלומר, אולי זו לא תימה חוזרת אלא מיחזור מובהק: עשית סרט קטן בנושא אחד, בוא תעשה עבורנו סרט גדול יותר עם נושא דומה. והוא הסכים. ברור. מי לא.

ואולי ג'ונס באמת מתעניין במקום שבו הטכנולוגיה פוגשת את התודעה. וזה כמובן מפתה לתהות אם העובדה שמדובר בבנו של דיוויד בואי, קשורה בהתעניינות שלו בחומרים האלה, או שאני מחפש בכוח לחבר בין הביוגרפיה של האב לביוגרפיה של הבן (בבחינת התפוח שלא נפל רחוק מהעץ וכל זה). ב"ירח" זה היה ברור, אבל גם ב"קוד מקור" אפשר למצוא את זה: משהו מהעולם של מייג'ור טום. האם דנקן ג'ונס הוא הזיגי סטארדאסט של הקולנוע ההוליוודי החדש? ואם כן, אשמח לראות אותו עושה סרט בשם "העכבישים ממאדים". על, ובכן, עכבישים ממאדים. שיהיה שיעתוקי קוואנטים של עכבישים ממאדים מצידי.

אני כמובן אוהב סרטים שמראים שהעולם שלנו הוא לא יותר מהשתקפות ניתנת למניפולציה של מציאות וירטואלית, ושבכל רגע ורגע יש בידינו היכולת לשנות את המציאות, ושיש עוד ועוד מימדים ומציאויות שנסתרים מעינינו. המקום שבו הפיזיקה פוגשת את המטה-פיזיקה. "קוד מקור", מהבחינה הזאת, אמור לשחק במגרש של "לקום אתמול בבוקר", "התחלה", "מטריקס" ושאר סרטים שמתקיימים באיזשהו יקום מקביל, או בתוך מוחו של הגיבור.

אבל כאן נחשפת הבעיה. כי גם אם אנחנו מודים שדנקן ג'ונס הפך לבמאי שבתוך שני סרטים עוסק בנושאים מרתקים, המשתמשים בטרמינולוגיית מדע בדיוני כדי לעסוק בעניינים של מוסר ואנושיות, צריך גם להודות שהוא עדיין לא במאי מלהיב כל כך. "קוד מקור" הוא סרט סתמי למדי מבחינה סגנונית. לסיפור כזה, שכשמתעמקים בו הוא מתפורר מבחינה לוגית, היה מגיע בימוי להטוטני יותר, מפואר יותר, מופרע יותר. מצד שני, גם כריסטופר נולן התחיל קטן.

נ.ב מאוחר: רגע שחיבבתי בסוף הסרט – זה לדעתי הסרט הראשון שעושה שימוש קולנועי/מטאפורי בפסל של אניש קאפור המוצב במילניום פארק בשיקגו. שימוש יפה, חכם, שמקפל לתוכו כמה וכמה רעיונות מתוך הסרט.

איזו מתנה אדירה! בסוף 2010 הכרזתי על "המעגל הפנימי" ("Inside Job") כאחד הסרטים הכי טובים של השנה, מבין אלה שלא הופצו באופן מסחרי. למרות שזכויותיו היו בידי א.ד מטלון, שאף תרגמו אותו, הוא רק הוקרן בפסטיבל חיפה וכמ פעמים בסינמטקים. בסוף פברואר וא זכה, בצדק גמור לדעתי, באוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר. עכשיו פרגוסון, שקרא מעל בימת האוסקרים להעמיד דין את בכירי חברות הפיננסים שבהתנהגותם היו אחראים למפולת הכלכלית העולמית של 2008, מציע את סרטו לצפייה בחינם באינטרנט. הוא עשה אותו דבר עם סרטו הקודם, "אין סוף באופק" (על מלחמת עירק). צריך לזכור: פרגוסון עשה את הונו בעולם ההיי-טק כשמכר את תוכנת פרונט-פייג' שלו למיקרוסופט. סרטים תיעודיים זו לא פרנסה עבורו.

אתם יכולים להוריד את הסרט לאייפון כאן.

ובקובץ AVI לצפייה במחשב כאן.

או בצפייה בסטרימינג כאן.

וחובה לצפות. זה פשוט סרט מתח תיעודי מורט עצבים. מאט דיימון מקריין, וזה מבחינתי סרט לא פחות מסעיר חושים מסרטי "זהות אבודה" בכיכובו.

אגב, שוטטו קצת באתר הזה – archive.org – המרכז בתוכו המון סרטים הזמינים לצפייה חינם חוקית, רובם בעלי עניין חינוכי או חברתי. שם, למשל, תוכלו לצפות בסדרה התיעודית של אדם קרטיס, "כוחם של סיוטים".

"הייתי סקפטי. עכשיו אני הרבה פחות סקפטי", כותב דידי חנוך בבלוג שלו על הפרזנטציה בת 4 הדקות ל"גרין לנטרן" שהוצגה אתמול ב-WonderCon, כינוס חובבי פנטזיה. ואם איש מד"ב וקומיקס כחנוך פחות סקפטי, אני רק יכול להיות פחות סקפטי בעצמי. אבל אומר זאת: זה נראה סרט שונה לגמרי ממה שמכרו לנו בטריילר הרשמי והכלל-ציבורי לסרט, שהיה ממש לא מעורר תיאבון. כל כך שונה, עד שאני תוהה למי כאן מוכרים את הלוקש: האם דלו את כל סצינות החיזרים לטובת הגיקים – ואכן, הטוויטריה התעלפה מהסצינות האלה, מעריצי גרין לנטרן פרצו בבכי מהתרגשות בציוצים חיים – והסתירו מהם את כל שאר 90 הדקות הבלתי חיזריות, או שדלו את שתי הדקות הכי נורמליות לטובת כלל-הציבור והסתירו מהם כמה הארד-קור קומיקס הסרט הזה? מה שכן, למרא הטריילר זה קצת נראה כמו הסרט שגיירמו דל טורו היה צריך לביים לא? (אם כי, הוא היה צובע את הכל בכתום).

אולפני וורנר יפיצו את הסרט בתלת מימד ביוני. ולמראה 4 דקות האלה אני מרגיש די משוכנע שאם הסרט הזה לא יעשה טונות של כסף באמריקה, הוא לא יגיע ארצה (מצד שני, המפיצים בארץ בינתיים לא ששים לגנוז סרטי תלת מימד, כך שאולי מקומו על מסכינו מובטח?). מרטין קמבל ("גולדן איי", "קזינו רויאל", "זורו") הוא הבמאי.

אחד הדברים שאיפיינו את רעידת האדמה שפקדה את יפן בחודש הקודם זה הכמות העצומה של מידע ויזואלי ומדעי שהצטבר כמעט בזמן אמת. עכשיו מגיע צ'אנל 4 הבריטי ובזריזות מרשימה – ולא פחות מזה, מיומנות מרשימה – מלקט את כל המידע הזה לסרט תיעודי שמצליח להישאר מדעי ולא סנסציוני. ובכל זאת – סנסציוני.

(ויה אן תומפסון)

כשנכנסים לעולם של סוזן בייר ("אחרי החתונה", "אחים") צריכים להיות ערוכים שטוב לא יהיה שם. צריכים להיות מודעים שבייר היא במאית שאוהבת להפיל מטען של עצב וקדרות על צופיה ושהיא רואה את העולם בעיקר בצבע אחד: שחור. זה לאו דווקא רע בפני עצמו. יש גם כאלה שאוהבים לשמוע שירי עצב ונהי, ויכולים לקשיב לניק קייב במשך ימים, בלי לאזן את זה עם קצת מדנס. וזה גם עניין של תקופות בחיים. אז נכון שאני עכשיו בפאזה בחיי שבה אין לי סבלנות לסרטים שמתאכזים רק באסונות, מצוקות, סכנות וטרגדיות. אני שם את זה מקדימה כדי שיהיה ברור שיש כאן עניין של טעם. מצד שני, אני גם מופתע מכך שבייר עשתה לעצמה קריירה מהיגון של דמויותיה. כשמישהו חוגג על יגונם של אחרים, אני מתחיל לחשוד לגביו.

החסד היחידי שסרטיה מציעים היא הידיעה שלעיתים היא מזכה את גיבוריה (לפחות חלק מהם) בחסד מסוים לקראת סיום. מעט החסד הזה, אחרי שעתיים של צער ויסורים, הוא מקור בלתי מבוטל לקתרזיס אפשרי, וכך קורה שלבייר יש כעת אוסקר ביד וניצניה של קריירה הוליוודית. כשרואים סרט אחד שלה, הוא נראה מהוגן. אלה פני הקולנוע האירופי של ימינו: פליטים, ניכור, מוות, ושוטים אסתטיים בצבעוניות מנחמת. אבל כשעוקבים אחרי רצף סרטיה מתגבשת תמונה שונה. והאמת, עד "בעולם טוב יותר" הייתי בקונפליקט לגביה – היו סרטים שלה שחיבבתי, ואחרים שלא, אבל היא במאית שסיקרנה אותי.

אולם, "בעולם טוב יותר" – למרות, וחשוב לציין את זה, שיש בו קטעים יפים למדי – עימת אותי עם התחושה הלא נעימה שבייר היא יוצרת מאוד מוגבלת. כבמאית, נדמה שסגנונה מתנדף ברוח עם אופנות מזדמנות. כשתנועת דוגמה 95' באופנה, בייר קופצת על העגלה (מבלי להבחין שדוגמה 95' היתה או אקט של שרלטנות, או מתיחה פרועה מבית מדרשו של לארס פון טרייר שרצה כנראה לבדוק עד כמה הוא יוכל להתל בעולם הקולנוע על ידי המצאת תנועה קולנועית איידיאולוגית שכל כולה סתירות פנימיות). כשעוקבים אחר האופן שבו בייר נשרכת אחר אופנות קולנעיות נוצרת תחושה קשה של קיטש. ואולי אף נצלנות. בייר יודעת על אילו כפתורים ללחוץ. פתאום אני לא מרגיש שום כנות או יושרה מסרטיה.

השטאנץ של בייר ברוב סרטיה הוא בחיבור של טרגדיות אישיות עם טרגדיות גלובליות. ב"בעולם טוב יותר" החיבור כה מלאכותי שזה כמעט כמו פארודיה. הסרט נע על הציר שבין אפריקה לדנמרק. רופא דני עובד במרפאה הומוניטרית באפריקה, מציל את הילידים ממחלות ומאלימות. אנחנו מבינים שהעולם הוא מקום חסר רחמים, ויש פה ושם כמה צדיקים שמסים לעזור לזולת. ובינתיים בנמרק: הלוויה. אשה הלכה לעולמה מסרטן. בנה הצעיר מספיד אותה. אביו, המנותק רגשית, לוקח אותו לבית הסבתא, שם הם יגורו מעכשיו. בילד יש זעם עצור. אנחנו מבינים שהוא יתפרץ. בבית הספר החדש שלו הוא יפגוש חבורת בריונים המתעמרים בילד חלש. הוא מחליט לנקום. הרופא חוזר לביתו בדנמרק. הוא ואשתו פרודים. הוא ניהל רומן. ובנו סובל מהצקות מהבריונים בבית הספר. ומכאן הסיפור מתייצב על שני הילדים, והציר הגולמני של בייר מקבל צורה: החיים הם מעגל של אלימות ודיכוי. זה מתחיל בין ילדים בבית הספר ונגמר באלימות בין שבטית באפריקה. יש כאן אמירה קטנה (האב שלא מצליח להציל את משפחתו, אבל מנסה להציל את העולם. ואולי הוא מנסה להציל את העולם משום חוסר האונים שלו בביתו שלו); ויש אמירה גרנדיוזית יותר: אלימות קטנה תגדל לאלימות קטנה. זה מתחיל בין ילדים ונגמר בין מעצמות.

אבל כבר בפתיחה אוצר המילים הרגשי של בייר נחשף: עוני, מחלות, אונס, אלימות כלפי ילדים, מוות, סרטן, יתמות, בגידה, גירושין, בריונות. כשמגיעה איזו נחמה לקראת הסוף היא כל כך מעושה ומביכה שכבר עדיף היה בלעדיה.

אבל מה שאין לבייר ברעיונות תסריטאים, יש לה ביכולת שלה לגנוב מאחרים. עכשיו דוגמה כבר אאוט, ופיוט מסוגנן אין. ואת סרט בייר וצלמה מרצפים בשוטים יפים ועדינים המתבוננים בטבע – אני מניח שהאמירה היא שאל מול האלימות האנושית, ניצב הטבע במלוא הדרו ואדישותו (שמישהו יזעיק את ורנר הרצוג, שבסרטיו אומר את ההפך: שהטבע הוא המקום הכי ברוטאלי שיש, ושאלימות האדם היא השתקפות לזו של הג'ונגל שבתוכו הוא חי). אבל החיבור בין כל האלמנטים והאמירות – וזאת, כאמור, למרות שבערך ב-2/3 של סרט יש כמה רגעים יפים – יוצר סרט נורא מלאכותי ומגושם.

פורסם ב"פנאי פלוס", 30.3.2011

ג'סטין טיים

אני מודה מיד: לולא היתה לי ילדה בת תשע, ספק אם הייתי טורח לראות את סרט ההופעה של ג'סטין ביבר. אני מניח שכמו רבים מבני גילי הייתי מתנשא על הסרט, מגדיר אותו – מבלי לצפות בו – כמוצר תעשייתי בר חלוף של כוכב פופ רגעי בר חלוף וממשיך הלאה. ובמידה רבה, כנראה שהייתי קולע בול. אבל הרצון לשמח את בתי, התגלה כחוויה חינוכית למדי – ואף, להפתעתי הרבה, מרגשת – דווקא עבורי. אז כן, בהחלט יתכן ש"ג'סטין ביבר, הסרט" הוא מוצר תעשייתי, תאגידי, כמו טי-שירט הנמכר בירידים שמחוץ לאיצטדיוני הופעות, או צעצוע במסעדת מזון מהיר, אבל אני מוריד את כובע: הוא עשוי במיומנות מעוררת השתאות. הייתי מוותר על כל עניין התלת מימד, שבסרט הזה מיותר לגמרי – וקצת מריח מנצלנות כלכלית – אבל העריכה בסרט פנומנלית. וברמה הדוקומנטרית, יש כאן כמה רגעים מפתיעים באיכותם. אבל רגע, אני מקדים את המאוחר. כי אם אתם מעל גיל 19 אתם בעיקר עסוקים עכשיו בשאלה: מי זה הג'סטין ביבר הזה?

ובכן, זוכרים את נועם קניאל? אז ג'סטין ביבר הוא פחות או יותר אותו דבר, רק 35 שנה אחר כך. אפילו השיער דומה. בשנה האחרונה ילדות בנות 8 עד 18 (ואמותיהן) צורחות ומתעלפות למראה מראה החמודות של הנער בין ה-16 הזה, ששר שירי באבל-גאם חסרי צורה. כמניין עשוריכם על פני הכדור הזה, כך מניין הפעמים שראיתם את הסיפור הזה חוזר על עצמו. "כל דור זורק גיבור אל ראש מצעד הפזמונים", שר פעם פול סיימון. אז בשנה האחרונה קוראים לו ג'סטין ביבר. פופ סנסיישן. אבל רגע, לפני שאני טובל באמבט הציניות, אני חייב רגע של הכנעה: לפני 15 שנים בטח הייתי כותב באותה מידה של ציניות על ג'סטין טימברלייק ואנסינק, וראו מה קרה – טימברלייק הזה, שבטח חטף באמצע שנות התשעים לא מעט גלגולי עיניים מאת עיתונאי תרבות שכבר ראו עשרות אלילי פופ באים ונעלמים, הפך פתאום לשחקן מבוקש, ולא רע בכלל, עם טעם משובח למדי. האם בעוד 15 שנה, כשהוא בן 31, גם ג'סטין ביבר יופיע בסרט שיהיה מועמד לאוסקר?

באחת הסצינות ב"ג'סטין ביבר, הסרט", אומר האמרגן אל.איי ריד – האיש שהחתים את אאוטקאסט, מאריה קארי, ריאנה, קניה ווסט, ואז את ג'טין ביבר – שכשהביאו אליו לראות את ביבר לראשונה, הוא היה בטוח שהוא איזה מין מקוליי קולקין שיודע לשיר. המשפט הזה מכיל הכל: החשש של מפיקים ותיקים – שכאמור, ראו הכל – שכמו קולקין, וכמו רבים אחרים, כל מה שיש לו להציע זה מתיקות של ילד שתתנדף במהרה, ושגם ביבר יהיה כוכב ענק לרגע ואז יעלם לחיים של עושר, סמים ונערות ליווי. אבל כולם כעת מהמרים שלא.

הביטלס חיכו עד אלבום האולפן האחרון שלהם עד שקיבלו סרט הופעה. מדונה היתה צריכה להצטלם בעירום ולשכב עם וורן בייטי עד שקיבלה סרט הופעה. מייקל ג'קסון היה צריך למות לפני שסרט הופעה שלו ייצא. ואילו ביבר מקבל את שלו כשנתיים אחרי שהשיק את הקריירה שלו. אבל הפורמט זהה אצל כולם: סיפור דוקומנטרי, כולל ראיונות, משולבים בשירים בהופעות ובחזרות. אצל ביבר: קטעי הופעה שצולמו במדיסון סקוור גרדן בתלת מימד, משולבים בסרט דוקומנטרי המספר את סיפור עלייתו לצמרת של הילדון מעיירה קטנה בקנדה, שגדל עם אמו החד הורית והסבא והסבתא התומכים, שיום אחד גילו שכל כלי שהילד לוקח לידו הוא מוכשר בו. אם מטרת הסרט היא להוכיח (להורים; מסופקני אם לילדים היה ספק בכך) שביבר איננו בובת הופעות של מפיקים ציניים עם סיגרים שמנים, אלא ילדון מוכשר בטירוף, שכבר בסרטוני וידיאו ביתיים מהימים העתיקים ההם, כשהיה בן 12 (שקיימים כולם ביו-טיוב), נשמעות הנבואות שהילדון הזה יהיה כוכב גדול מתישהו, הרי שהמסר הזה עובר היטב. ביבר מוכשר: בתופים, גיטרה, פסנתר, ריקוד וכדורסל. אחד הצופים בסרטונים האלה ביו-טיוב היה האמרגן הצעיר והרעב, סקוטר בראון, שהטיס את ביבר ואת אימו לאלטנטה, ושידך בינו ובין אשר ריימונד, שהפך למנטור המוזיקלי שלו, ולכותב של רוב שיריו. (וכאן, אגב, הבעיה האישית שלי עם המוזיקה של ביבר. כי למרות שיש לי חולשה בלתי נשלטת לפופ קליט-סופר-מסחרי, את השירים של אשר אני פשוט לא מחבב. לא שזה מזיז לו, אשר – שבעצמו התגלה כילד פלא באמצע שנות ה-90 – הוא אחד מאמני ההיפ הופ הכי מצליחים באמריקה כרגע, בלי קשר לאי חיבתי לרוב שיריו).

מה שנחמד בצפייה ב"ג'סטין ביבר, הסרט" זה שבעת בעונה אחת זה גם תוצר מסחרי של מכונת התאגיד, אבל גם תיעוד מרתק למדי לאופן שבו המכונה הזאת עובדת. איך מאתרים כוכב, איך מעצבים אותו, איך כותבים ומביימים אותו, ואיך משגרים אותו לעולם. אבל מה שמקסים בסרט הוא עד כמה נטול ציניות הוא: הסרט מראה בצורה משכנעת למדי שכל המנגנון העצום הזה – שבסופו של דבר מטרתו לשטוף את מוחן של נערות צעירות שצורחות בדמעות בהופעות – לא היה יכול לעבוד אם בבסיסו לא היו שתי תכונות אנושיות מאוד, ומאוד אנטי-תאגידיות: כשרון רב, וכמות עצומה של עבודה. ג'סטין ביבר, הבנתי, עבד בפרך כדי להשיג את ההצלחה שוא חלם עליה. וזה מדבר הישר לנשמת הפרולטריון המאמין בחלום האמריקאי: מי שעובד קשה, זוכה לתגמול. גם אם הוא קנדי.

אבל יש יותר מזה. הסרט מכיל לפחות שתי סצינות תיעודיות פנטסטיות. באחת, יוצא סקוטר בראון עם צוותו לרחובות הסמוכים למקום הופעתו של ביבר ומוצא נערות שבורות לב שלא הצליחו להשיג כרטיס להופעה, או שאין ברשותן הכסף לממן אותו, והם מפתיעים אותן בכרטיסים חינם, למקומות בקדמת האולם. הנערות נרגשות עד דמעות. עד כאן יפה. אבל אז, בשיר הבא, צוות הצילום (בראשות הבמאי ג'ון צ'ו, מי שאחראי על שני סרטי "סטפ אפ" האחרונים), לוכד את אותן בנות בקהל, ומביא את הסרט לקליימקס רגשי יפה על הקשר שבין האמן ומעריציו. סצינה יפה נוספת עורכת לשיר אחד את כל הקטעים שמעריצותיו העלו ליו-טיוב ובו הן מבצעות את שיריו.

ובסופו של סרט, הציניות נשטפה ממני. למרות שלא הפכתי מעריץ לשיריו, התמלאתי הערכה למפעל הזה שמתנהל סביב נער בן 16 (שיגיע להופעה בישראל בפסח, ואוויל מי שלא ממקם דוכן למכירת כרטיסים ביציאה מאולם הקולנוע כי הסרט הזה הוא פרומו אדיר להופעה החיה), וכמו כולם, גם אני תוהה עכשיו האם בעוד עשר שנים ביבר הזה עוד יהיה בחיינו.