הלילה עוברים לשעון קיץ, זוכרים? מאבדים שעת שינה, מרוויחים שעת אור. ממחר השמש שוקעת ב-19:00. ואל תשכחו שמחר גם 1 באפריל, כך שיהיו כאלה שינסו למתוח אתכם. היו זהירים.

===============

מחר תתקיים בפעם השביעית הקרנת הסרט "הטרמפיסט" – הסרט הגנוז מ-1972 שהפך לסרט פולחן, 39 שנים אחרי. אשר צרפתי, כוכב הסרט, אמור להיות להיות נוכח בהקרנה, שתציין חצי שנה לגאולת הסרט המקושקש הזה ממרפתי הארכיונים. ויש עוד דבר: לקראת סוף השנה, או תחילת שנה הבאה, אמור "הטרמפיסט" לצאת בבלו-ריי באמריקה תחת השם "היפי אמריקאי בישראל", בחברה שמתמחה בהפצת סרטי גריינדהאוס טראשיים, גדושי סקס ואלימות. ולכבוד היציאה – במלאת 40 שנה לסרט – ביקש המפיץ האמריקאי מיניב אידלשטיין, מארגן הקרנות הפולחן האלה בסינמטק, שיצלם את ההקרנה של מחר ואת תגובות הצופים שייערכו לתוך בונוס בבלו-ריי. 2-3 צלמים יתעדו את ההקרנה מחר, והתגובות לפני ואחרי, למטרה זו. הנה דף האירוע בפייסבוק.

ובכלל, ערב פולחני למדי מחר בסינמטק: ב-21:30 פרמיירה של הסרט הגרמני "ביום שבו לא נולדתי" בנוכחות הבמאי, ובחצות סרט בשם "יותר מדי פוסי" במסגרת ההקרנות השבועיות של פסטיבל ההומואים והלסביות. גם ל"הטרמפיסט" אפשר בעצם לקרוא "יותר מדי פוסי", לא? כך שאם אתם מגיעים בחצות, שימו לב לאיזה פוסי אתם נכנסים.

================

תראו כמה דברים למדתי מהודעה אחת לתקשורת מטעם האוניברסיטה העברית. למדתי שלאיזבלה רוסליני יש אחות תאומה בשם אינגריד רוסליני (שניהם בנותיהם של אינגריד ברגמן והבמאי רוברטו רוסליני); שאינגריד רוסליני היא פרופסורית לקולנוע באוניברסיטת ניו יורק; ושהיא מגיעה ארצה כדי להרצות ביום ראשון על שיתוף הפעולה בין אביה ובין פדריקו פליני. ולמה היא באה? או. כי בימים ראשון ושני יתקיים בקמפוס הר הצופים בירושלים כינוס בינלאומי מרשים מאוד שיוקדש לקולנוע של פליני. הכניסה לכל ההרצאות חינם ואני מודה שהכל נשמע שם מרתק למדי. הנה רשימת ההרצאות ומועדיהן.

================

מי מכם רוצה לראות את הסרט הזה? ומה הסיכוי שהוא יגיע ארצה בספטמבר?

==============

ואם במקרה אתם מאלה שנמצאים בבלוג ומתעניינים גם ביהדות, מסורת וחגים, אני מפנה את תשומת לבכם לאירוע שמארגנים חברים שלי בירושלים ביום שלישי הקרוב, יום עיון יהודי ובו הרצאות על המשמעויות הרוחניות והחסידיות של חג הפסח. וזה קורה ב-א' בניסן. מי יודע מה מציינים ב-א' ניסן? וחוץ מהרצאות, תהיה גם מוזיקה. אברהם אבוטבול, אחיו של אלון, יעלה את הופעתו המלאה. לפני כמה שבועות שמתי כאן לינק לשיר של אבוטבול, "אשרינו", מתוך דיסק אוסף של ניגוני ברסלב, בו השתתף גם שולי רנד. זה אחד השירים שהכי אהבתי בחודשים האחרונים. הנה כל הפרטים על האירוע ביום שלישי.

=============

כיסינו כל טעם אפשרי ברשימת האירועים הזאת, לא?

עיון בטבלת שוברי הקופות של ישראל בסוף השבוע האחרון מרתקת בעיניי. שני סרטים חדשים יצאו: "זהות לא ידועה" ו"הדילמה". שניהם הופצו באותו מספר של בתי קולנוע (17), שניהם הופצו על ידי אותה חברה (ג.ג, האחד על ידי חטיבת וורנר, והשני על ידי חטיבת UIP), אבל אחד הכניס פי ארבעה יותר כסף מהשני. "זהות לא ידועה" מכר כ-12,000 כרטיסים, "הדילמה" מכר כ-3,000 כרטיסים. אז למה זה? הייתי כמובן רוצה להגיד שזה בגלל שסרט אחד הוקרן ךתקשורת וזכה לתהודה מסוימת בעיתונות סוף השבוע, והשני לא הוקרן לתקשורת ויצא באופן די חשאי. אבל אני לא חושב שלביקורות יש כזאת השפע על נתוני מכירות כרטיסים. אולי "זהות לא ידועה" יצא עם הרבה יותר פרסום? יתכן. ואולי – לא יעזור – לקהל יש אף. לקהל יש חוש. הוא נמשך לסרט מסוים, ונדחה מסרט אחר. כן, "זהות לא ידועה" טוב יותר מ"הדילמה". אבל לא בהרבה. הוא רק נראה יותר טוב מבחוץ. וכך ממש כמו שהיה באמריקה, גם בישראל "זהות לא ידועה" פתח במקום הראשון, ו"הדילמה" פתח אי שם באמצע הטבלה.

ועוד בנתוני הקופות: התרסקות באגף האנימציה. "רנגו", שפתח בשבוע שעבר במקום הראשון עם כ-20,000 כרטיסים, הידרדר בסוף השבוע השני ב-50 אחוז (מבלי שיהיה שיוי בכמות העותקים שלו. הסרט מופץ על 41 מסכים). "דרושות אמהות במאדים", שפתח בשבוע שעבר עם הנתון הלא-איום 10,000 כרטיסים, הוריד בסוף השבוע השני 30 אחוז ממספר עותקיו, אבל צנח ב-66 אחוז בהכנסותיו. וכי גרוע: "יוגי דוב" נפל מהשבוע שעבר בכ-74 אחוז! וזה כשהדפוס המוכר יותר של סרטי אנימציה הוא דווקא ירידות מתונות מאוד, אם בכלל, בשבועות הראשונים.

ובכלל, זה היה סוף שבוע חלש מאוד בקופות בארץ. הנה הטבלה השבועית, ויה "בוקס אופיס מוג'ו":

סרט                                                       הכנסה בסופ"ש        שינוי    מסכים        פר מסך      מצטבר

לא קשור לקולנוע, אבל כן קשור לביקורת: אם אתם מוציאים לאור ספר, אל תעשו את מה שעשתה הסופרת ג'קלין האוול, שהתחילה להגיב כמו טרולית שיצאה מדעתה – והיא עושה את זה כבר עשרה ימים ברציפות – בבלוג "בוקס אנד פאלס" שפירסם על ספרה ביקורת פושרת. זה כמו לקרוא תאונת דרכים. רוצים להפסיק לקרוא, אבל לא מסוגלים להפנות מבט מהקטסטרופה. (ויה הטוויטר של סטיבן פריי).

================

והטוויטר של ארז תדמור מדווח שמבקרי קנדה חיבבו את "סיפור גדול", שיצא שם בשבוע האחרון. למשל.

===============

אפרופו טוויטר: אחרי אלברט ברוקס אתם כבר עוקבים? רק הצטרף וכבר מפציץ את הרשת עם הבדיחות הכי טובות בפיד. אל תבלבלו בין הטוויטר של אלברט ברוקס והטוויטר של ג'יימס ל' ברוקס. הראשון שיחק ב"משדרים חדשות", השני רק כתב וביים את הסרט.

===================

ועשו ריפליי לטוויט של אליזבת בנקס מלפני שעה בו היא מדווחת שנולד לה בן (באמצעות פונדקאית) ואחלו לה מזל טוב. כן, אליזבת בנקס מ"בתול בן ארבעים" של ג'אד אפאטו, שנורא אוהב לענות לטוויטים של אחרים. נסו אותו.

=================

עינב שיף ב"וואלה" מעדכן שג'ון האם הצטרף לצוות השחקנים ב"הקונגרס" (או "כנס העתידנים") סרטו הבא של ארי פולמן שצילומי חלק הלייב אקשן שלו התקיימו בשבוע שעבר בלוס אנג'לס. אני לא יודע אם הסרט הזה נחשב ישראלי או אמריקאי, אבל זה כרגע אחד הפרויקטים הכי מופלאים והכי מסקרנים שמתגבשים בין היבשות.

================

הראיון של נירית אנדרמן עם ערן מירב, הבמאי של "ציון ואחיו", שהתפרסם אתמול ב"גלריה", פתר לי את התעלומה לאן נעלם מירב בין "אנדרדוג" (שלא אהבתי) ובין "ציון ואחיו" (שמאוד חיבבתי), ולאן הוא נעלם שוב בין בכורת "ציון ואחיו" בסאנדאנס ויציאת הסרט בארץ. הוא פשוט חי בחו"ל, באטלנטה. "ציון ואחיו" יוצא מחר. כדאי לראות. ההתחלה שלו דינמית, סוחפת, וכל סיפור הנעליים מצוין בעיניי. מירב מדבר על "גונבי האופניים" כהשראה. לי זה הזכיר יותר את שיין מדואס הבריטי. אפילו שם הסרט שלו, "נעלי המת", מתאים כאן.

זה מרשים לאללה. ערוך נהדר, מצולם נפלא, אסתטי מאוד, מגרה מאוד. לא נותן יותר מדי אינדיקציה על העלילה, אבל מעביר היטב סגנון ואווירה. הנה, כשהוא משוחרר מכבלי הבלעדיות של וויינט (ומגבלות האימבוד שלי), הטיזר הקצרצר והיפה – ראשון מתוך שלושה שייצאו בשבועות הבאים לפני הטריילר המלא – ל"הערת שוליים", סרטו החדש של יוסף סידר, עם בראבא וליאור אשכנזי בתפקידים הראשיים. בינתיים כל ההגשה של הסרט הזה נורא-נורא מדויקת ומוקפדת. החל מהפוסטר היפה, דרך השיטה המדודה והמרשימה של היציאה: חשיפת התאריך חודשיים וחצי מראש, כל שבוע פרט נוסף (אני מניח שיהיה לנו טריילר מלא תוך שבוע-שבועיים). הוליווד. כל הכבוד. ויש גם בונוס בהמשך, אם אתם מתלבטים אם לקפוץ פנימה או לא.

הטיזר:

========================

המאיירת הירושלמית קסניה טופז ציירה את הסטוריבורד ל"הערת שוליים". בבלוג שלה היא העלתה כמה דפים מתוכו (לחצו להגדיל):

אם אתם, כמוני, אוהבים לשחק פוקר הפצה, הרגע חילקו לכם פול האוס. שימו לב למה שיקרה בבתי הקולנוע ביום חמישי הבא: שלושה סרטי אנימציה (שקול בפוקר לשלישיית תשיעיות) ושני סרטים עם ג'יימס פרנקו (לכאורה זוג נסיכים, אבל הסרטים כבר לא ממש טריים, אז נגיד שזה זוג עשיריות). כן, יונייטד קינג החליטו לתפוס טרמפ על ההפצה של "127 שעות" ולצרף לאותו סוף שבוע גם את "יללה" שהם מחזיקים במחסן כבר כמה שבועות טובים. "יללה" סרט נהדר בעיניי, וגם "127 שעות" לא רע בכלל.

אבל רגע. שלושה סרטי אנימציה יוצאים יחד בסוף שבוע אחד?! טירוף. נכון, בסוף השבוע הבא מתחילה חופשת פסח בבתי הספר, וכולנו יודעים שהסרטים שהכי מצליחים בארץ בשנים האחרונות הם סרטי אנימציה (ובמקום השני, קומדיות רומנטיות). ובכל זאת: שלושה מפיצים שונים נלחמים על אותו קהל בדיוק? מצד שני, אולי הם מכירים את הקהל שלהם ויודעים שההורים הכנועים בארץ (כן, גם אני) בלי בעיה יקחו את ילדיהם לשלושה סרטי אנימציה חדשים בשבוע אחד. שאם חושבים על זה, זה הטירוף האמיתי. זו בולימיה קולנועית.

שלושת הסרטים הם "נומיאו ויוליה" (קולנוע לב), "ריו" (פורום פילם/מטלון) ו"הופ ארנב" (ג.ג). שני הראשונים בתלת מימד, השלישי יוצא בדיבוב לעברית בלבד. אני מניח שקדחת האנימציה בימי החופשות בארץ הגיעה עד אוזני בכירי האולפנים בהוליווד, כי "ריו" יוצא בארץ שבוע לפני אמריקה, כדי ללכוד את נופשי פסח.

אבל רגע, זה עוד לא הכל. כי שבוע אחר כך ייצאו עוד שני סרטי אנימציה, שלא ברור מאיזו תחתית חבית גירדו אותם: "חלומו של דולפין" תוצרת פרו, ו"חתול במגפיים" תוצרת צרפת (שקצת נראה כאילו הוא מנסה לגנוב את הזרקור מהספין אוף של "שרק" שדרימוורקס מוציאים בנובמבר השנה). הטריילרים לשני הסרטים האלה נראים זוועה. אבל בני 3 לא ישימו לב.

במילים אחרות: חמישה סרטי אנימציה חדשים תוך שבועיים, שיצטרפו ל"רנגו", "דרושות אמהות במאדים" ו"יוגי דוב" שכבר מציגים (מעניין אם "אמהות" ו"יוגי" יחזיקו מעמד על המסכים עד פסח). שמונה סרטי אנימציה. מה שאומר דבר אחד: בחופשה בת 20 יום מהלימודים, חסרים כאן עוד 12 סרטי אנימציה כדי למלא את שאר הימים!

וכן, גם אני אצטרך להתמודד עם כל זה עם הילדות שלי בחופשת הפסח. בעיקר כי להקרנות ל"נומיאו ויוליה" ול"הופ ארנב" לא יכולתי להגיע, ול"ריו" אני ממילא לא מוזמן. מצד שני, אף אחד מהסרטים האלה לא ממש מגרה אותי. הטריילר ל"ריו" נראה בעיני איום, נטול כל בדיחה (אבל יפה לעין), והטריילרים ל"נומיאו ויוליה" ול"הופ ארנב" נראים כמו בדיחה אחת, קצת מאולצת, שנמתחת על סרט שלם (צפו בטריילר ל"נומיאו ויוליה" וספרו כמה פעמים הם חוזרים על אותה בדיחה שעוסקת ב-stealth. אם צריך לחזור על אותה בדיחה פעמיים בשביל הטריילר, דמיינו מה קורה בסרט. ובדיחת הפטריה/fungi/fun-guy כל כך ישנה וממוחזרת שזה מביך). ו"הופ ארנב"? רציניים? סרט על ארנב הפסחא? זה חתיכת תקדים, מפיצינו. אם ארנב הפסחא הולך, זה אומר שמעכשיו אתם חייבים לנו כל חנוכה את כל סרטי סנטה קלאוס שאתם גונזים באופן כה מסורתי.

אבל כאמור: בחופשה, כל מה שהילדים והוריהם מחפשים שיהיה מצויר, מדובב ורצוי בתלת מימד. מעניין אם אני אצליח לעמוד בפרץ מול בנותיי.

ואם יש לכם כבר טווינז בבית – בנות 12 והאיזור – אז הפסח הזה כולו "ג'סטין ביבר, הפרומו להופעה בפארק הירקון בתלת מימד" ו"ירח אדום – אנחנו רוצים שתחשבו שזה 'דמדומים' החדש".

כן. אני זה שחשב שהסרט ג'סטין ביבר חמוד. תלו אותי.

===============

אבל רגע. זוכרים את הימים שהיה יוצא בארץ סרט אנימציה מדובב אחד בשנה? לעיתים פעם בשנתיים. ואת כל הדיבובים עשתה שפרירה זכאי? ושסרטי אנימציה מדובבים בטלוויזיה היו כלואים למשבצות השידור לילדים של החינוכית וערוץ 1, עד 17:30? בשנים האחרונות נראה שכל תחום הדיבוב בארץ זינק. אין לי מספרים, אבל יהיה מעניין לברר כמה כסף זורם שם בשנה. יש בין קרוב ל-20 סרטי קולנוע מדובבים בשנה, ועם שפע ערוצים לילדים, המון תוכניות טלוויזיה מדובבות. פרוספריטי בעולם הדיבוב?

בתור עיתונאי אני לפעמים צריך לקבל מידע ממפיצים על סרטים עתידיים שלהם. את המלאכ כפוית הטובה של ייצוג המפיצים מול העיתונאים עושים אנשי יחסי הציבור. כיום, אחרי כעשרים שנה של עבודה מול יחצני קולנוע, אני חושב שסוף סוף הצלחתי לפצח את הקוד הסודי שאיתו מקדדים היחצנים והמפיצים את התשובות האמיתיות שלהם.

אז בניתי מילון, שבו תוכלו להיעזר אם במקרה אתם נתקלים בקומוניקט העוסק בעולם הפצת הסרטים. מצד אחד, מה הם אומרים, מצד שני – למה הם באמת מתכוונים.

"לסרט לא תיערך הקרנה מוקדמת" פירושו "זה חרא סרט" (*).

"הקרנת העיתונאים לסרט תתקיים יום לפני יציאת הסרט לבתי הקולנוע" פירושו "זה חרא סרט".

"ההקרנה המוקדמת היחידה לסרט תתקיים ב-14:00 בצהריים" פירושו "זה חרא סרט".

"העותק עדיין לא הגיע" פירושו "זה חרא סרט".

"העותק בצנזורה" פירושו "זה חרא סרט".

"בשל הקדמת יציאת הסרט לא נספיק לארגן הקרנה מוקדמת" פירושו "זה חרא סרט"

"הסרט יופץ רק בדיבוב לעברית" פירושו "זה חרא סרט" (**)

"לסרט אין תאריך יציאה" פירושו "הסרט לא יופץ בארץ".

"הסרט לא יופץ בישראל" פירושו "זה חרא סרט".

(*) הנוסח המלא במקרה הזה הוא "אנחנו די בטוחים שאתם המבקרים תחשבו שזה חרא סרט, ואין לנו כוח להתמודד עם האמת כרגע".

(**) – נכון רק לסרטי אנימציה אמריקאים ויפניים. סרטי אנימציה ממדינות אחרות הם, ממילא, חרא סרטים.

הבעיה היא שלעיתים קרובות אני מקבל תחושה שמפיצי הסרטים מעריכים את הסרטים של עצמם פחות אפילו מהמבקרים. הם כה חוששים מביקורות שנדמה שהם יעשו לא מעט מאמצים – כולל כתיבת קומוניקטים בקוד הסודי הנ"ל – כדי לצמצם למינימום את נוכחות המבקרים בהקרנות. חשוב לציין: יש יוצאי דופן. יש סרטים שהמפיצים מאוד גאים בהם ויקיימו לכבודם הקרנות גדולות, ושפע הקרנות חוזרות, לוודא שיראו אותם כמה שיותר אנשי תקשורת לקיום באז. ויש מפיצים, הקטנים יותר בדרך כלל, שאין להם תקציב להציף את העיתונים, האינטרנט, שלטי החוצות וספוטי החסות ב"ארץ נהדרת" בפרסומות לסרטם, ושמבינים שגם ביקורת רעה היא פרסומת טובה (אם היה לי שקל על כל איש שאמר לי שבכל פעם שמבקר קוטל סרט הוא יודע שזה אחלה סרט, היו לי כעת לפחות 62 שקלים); ובעיקר, הם תמיד מפגינים גאווה גדולה לסרטים שלהם. כשמפיץ מסתיר סרט מהתקשורת הוא אולי חושב שהוא מעביר את המסר "זה סרט של קהל, לא של ביקורת", אבל בעצם הוא משדר תחושה שהוא נבוך בסרט, ושהוא מפיץ אותו כמעט בעל כורחו.

מחר (רביעי) יפתח בסינמטק חולון אירוע בן ארבעה ימים שכותרתו "Print Screen" העוסק באופן בו הקולנוע מטפל בתרבות הדיגיטלית, והוא יכלול די הרבה הרצאות על ענייני תרבות דיגיטלית – אינטרנט, טכנולוגיה, רשתות חברתיות, חיים מדומים וכו'. מי שעורך את האירוע הוא ליאור זלמנסון. במהלכו יוקרנו סרטים כמו "We Live in Public" המומלץ של אונדי טימונר; "הרשת החברתית" של דיוויד פינצ'ר; וסרט הפתיחה יהיה "TalHotBlond", סרט שאני לא מכיר שאמור לספר סיפור מזעזע על רומן וירטואלי עם סוף טראגי. מעין "קאטפיש", אבל פחות ידוע (הם רצו את "קאטפיש" להקרנה בסינמטק אבל מתברר שהזכויות נמצאות אצל יונייטד קינג שמתכננים להוציא את הסרט בית הקולנוע, למרות שכבר שודר ביס דוקו).

אנשי פרינט סקרין מגייסים את בלוגי הקולנוע לקידום אחד האירועים, ויש לי חמישה כרטיסים לחלק לכם לאירוע הזה (חיכיתי בסבלנות עד ש"עין הדג" יגמרו לחלק את שלהם). ביום חמישי יוקרן הסרט "אקזיסטנז" של דיוויד קרוננברג, ולפניו יתקיים דיון על משחקי מחשב, עולמות וירטואליים והתפתחויות טכנולוגיות של החדרת שבבים למוח. אני זוכר ש"אקזיסטנז" יצא, די בסמוך ל"מטריקס", ולא הרבה אחרי "ימים משונים", כשהמילה הכי חמה בעולם ההיי-טק היתה "מציאות מדומה". "אקזיסטנז" הוא "התחלה" לואו-טקי – עם הטוויסט הביו-פילוסופי שמעסיק לא מעט את קרובברג, ואם לא ראיתם אותו, אתם תחגגו איתו כאילו זאת 1999.

רוצים כרטיס? שלחו מייל אלי לכתובת yair.raveh@gmail.com עם המילים "פרינט סקרין" בשורת הנושא, ושמכם המלא. חמשת הראשונים יקבלו הודעה שכרטיס יחכה להם בכניסה לאולם בחולון ביום חמישי ב-22:30.

נירית אנדרמן עושה ב"הארץ" עבודה מבורכת ועוקבת אחר כל מה שקורה באקדמיה הישראלית לקולנוע, בעקבות כנס חברי האקדמיה שהתקיים ביום שלישי שעבר. כמאה מתוך 940 חברי האקדמיה הגיעו לכנס בסינמטק תל אביב, שבו לכמה וכמה מהם היו כמה וכמה תלונות לראשי האקדמיה. אני מבואס מהאקדמיה הישראלית לקולנוע מאז 2004, ושבע שנים אחרי מעט מאוד השתנה. זה עדיין מוסד עקום לגמרי. מצד שני, חלק מהקריאות שנשמעו בכנס – כפי שמדווחת אנדרמן – בעצמן לא לגמרי הגיוניות. רוני ניניו, למשל, דורש שכל מי שמצביע למועמדים לפרס הסרט ייצפה בכל הסרטים של אותה שנה. מרק רוזנבאום, היו"ר, מציין שהשנה יהיו בין 30 ל-35 סרטים מועמדים (!!), ושדרישה כזאת אינה רלוונטית. אני חושב שהוא צודק. מצד שני, זה כן נכון לדרוש שהמצביעים בשלב השני יצפו בכל חמשת הסרטים המועמדים בכל קטגוריה. זה כן הגיוני.

שאול דישי דורש, למשל, לערב את 940 חברי האקדמיה בכל שינוי תקנון ובכל החלטה חשובה. זה גם לא הגיוני. בשביל זה יש מוסדות הנהלה. אם המוסדות האלה לא מתפקדים או מקבלים החלטות שערורייתיות פשוט צריך להחליף אותם. וזה, בסופו של דבר, מה שהכי פגום באקדמיה: שהיא כבר יותר מעשור נותרה ללא שינוי, ללא התחלפות. עולם הקולנוע השתנה כל כך הרבה בעשור האחרון – בעולם, ובייחוד בארץ – והאקדמיה כמעט ולא הביאה שום דבר מזה בחשבון בעבודתה בשנים האלה.

אבל יודעים מה הבעיה האמיתית באקדמיה? שלאף אחד לא באמת אכפת. אני לא יכול לספור את כמות הפוסטים המעוצבנים והכתבות המתרעמות ותחלופי המיילים בעניין עם רוזנבאום שפרסמתי כאן בעבר. המון מילים. והאמת, תשו כוחותיי. למשל, אני סבור שלפרס אופיר צריכים להיות מועמדים רק סרטים שהופצו מסחרית, ולא כאלה שאולי יופצו מסחרית אם בכלל מתישהו. רוזנבאום ושות', שעדיין חושבים על הקולנוע הישראלי של 1999, אז היו בקושי 5-6 סרטים, מול 30-35 סרטים כיום, חושב שכולם צריכים להיכנס, גם סרטים בגרסת ראף-קאט כמו שהיה עם "שני דגלים" לפני שנתיים.

ואם לחברי האקדמיה באמת היה אכפת, הם היו עולים על בריקדות ודואגים לשינוי. איגודי המפיקים, הבמאים והתסריטאים הצליחו לנער ולטלטל את הכנסת, את הוט את קשת. העובדה שהם עוד לא קמו על האקדמיה לערוך בה שינויים אומרת שזה לא באמת משנה למישהו. חוץ מרוני ניניו, שאול דישי ואני. ואפילו אנחנו לא מסכימים על מה צריך להיות שם.

מי מקים אקדמיה חדשה?

ביום חמישי הגיע סר רונלד הארווד לבנין גילמן באוניברסיטת תל אביב להרצות על ההבדל בין כתיבה לקולנוע ובין כתיבה לתיאטרון. הארווד יודע: הוא כתב לתיאטרון את "המלביש", ובקולנוע הוא זכה באוסקר על כתיבת התסריט ל"הפסנתרן" של רומן פולנסקי. בתזמון מעניין עם הרטרוספקטיבה של אישטוון סאבו בסינמטקים ראוי להזכיר שהארווד כתב את התסריט גם ל"להיות ג'וליה" של סאבו. בגלל ענייני משפחה לא הצלחתי להגיע להרצאה, אבל למרבה המזל מחלקת הווידיאו של אוניברסיטת תל אביב העלתה היום את ההרצאה במלוה – 98 דקות – ליו-טיוב. לימוד נעים (אנשי הווידיאו של אוניברסיטת תל אביב: אתם חייבים לעשות משהו עם התאורה בחדרים):

והנה דף הפייסבוק של מחלקת הווידיאו של האוניברסיטה, בו תוכלו לצפות בהרצאות נוספות ולהתעדכן בבאות.

פורסם ב"פנאי פלוס", 23.3.2011

עוד אחד?! אולי די! ליסבת סלנדר הפכה בחצי השנה האחרונה מהדמות הכי מסקרנת לדמות הכי מייגעת בקולנוע. ותראו איזה פלא: אחרי שהגרסה הקולנועית השבדית ל"הנערה עם קעקוע הדרקון" הפכה ללהיט בינלאומי ענק, קרו שני דברים הפוכים: מצד אחד, נדמה שכל מה שקשור ל"קעקוע דרקון" רק נהיה חם יותר. נומי רפאס, השחקנית השבדית שמגלמת את סלנדר, זכתה למועמדות מפתיעה לפרסי הבאפט"א הבריטיים והפכה רשמית לכוכבת הוליוודית בפוטנציה כשלוהקה לתפקיד הראשי לסרט הבא של רידלי סקוט ול"שרלוק הולמס 2". אבל מצד שני, שני סרטי ההמשך רק הפכו את העלילה ליותר ויותר מאוסה, ואת הסרטים לפחות ופחות מצליחים. האמת, אני מתקשה להבין איך סדרת סרטים עם כתיבה כה מרושלת ודמויות כה חסרות חן הפכה ללהיט כה עצום. ואם בתום הסרט השלישי נשמתי לרווחה שהטרילוגיה הזאת נגמרה, פתאום הגיעה הבשורה שנמצא כתב יד לספר רביעי בסדרה. אני מניח שעוד סרט בסדרה הוא עניין של זמן (ועכשיו אני רק תוהה האם הכשרון העצום של דיוויד פינצ'ר וסטיב זייליאן יצליח להפוך את הסרטים השבדים הבינוניים לסדרת סרטים אמריקאים טובים, או שזה אבוד?).

ובעיקר, תוך כדי הצפייה בסרט השלישי, שעולה בארץ בסוף השבוע הקרוב, לא הצלחתי ממש להבין איך הגענו לכאן. בסרט הראשון התוודענו להאקרית בשם ליסבת סלנדר שמצטרפת לחוקר בשם מיכאל בלומקוויסט שחוקר איזו פרשיה עתיקה שמערבבת בין הון, שלטון ונאצים. וכשכבר חשבנו שסלנדר ובלומקוויסט הם מעין ווטסון ושרלוק הולמס לעידן הדיגיטלי הפוסט-ג'נדרי, מגיע הסרט השלישי שבו בעצם מתברר שכל קיומה של אותה סלנדר הוא סוג של קונספירציה עצומת מימדים שמגיעה עד לראשי הממשלות של שבדיה וברית המועצות בשנות השבעים. הלו?! לפני רגע היא היתה האקרית שנכנסה לסיפור באופן אקראי, ופתאום גורלה של המלחמה הקרה כולה מונח על כתפיה של סלנד כשהיתה בת 12? איבדתם אותי לגמרי.

ואם שני הסרטים הראשונים עוד ניסו להכניס לעלילה הקלושה איזשהו סגנון קולנועי כלשהו, הסרט השלישי כבר לא מסתיר בכלל את מקורותיו הטלוויזיוניים. וכך, בלי שאין ממש סגנון להביט בו, אנו נותרים עם הסיפור בלבד שמנתר מתפנית מופרכת אחת לשנייה. כשהתמיהה שלי על כך שהסדרה הזאת רק נהנית להתעלל בגיבורה שלה, ממשיכה גם כאן: אחרי שבפרק הראשון היא נאנסת ובפרק השני יורים בה, בפרק השלישי אנחנו רואים בתקריב איך מנסרים לה את הגולגולת ומחלצים את הקליע מהסרט הקודם שנעוץ בתוך רקמת המוח שלה. מקסים. תמיד רציתי להציץ אל מתחת לקרקפת של גיבורות הסרטים שאני רואה.

מה שכן, רק עכשיו באיחור קלטתי שהסרט הקודם, "הנערה ששיחקה באש", היה הומאז' ל"האימפריה מכה שנית", בו גילינו שהאיש הרע, שכל כולו רוע אחד אינסופי, הוא אביה של הגיבורה והוא מנסה לחסל אותה. זאת, אחרי שהוא כבר עלה באש בגללה כמה שנים לפני כן. בול סיפורו של דארת ויידר, לא? ובסרט השלישי, שמתחיל עם תקציר הפרק הקודם (ממש כמו סדרת טלוויזיה) אחת הדמויות אומרת לאחרת: "אבא של סלנדר ואחיה למחצה ניסו לרצוח אותה אז היא תקפה את אביה בגרזן". וואלה. ובזאת, הפרק השלישי הופך את הסרט השני למיותר.