בתור עיתונאי אני לפעמים צריך לקבל מידע ממפיצים על סרטים עתידיים שלהם. את המלאכ כפוית הטובה של ייצוג המפיצים מול העיתונאים עושים אנשי יחסי הציבור. כיום, אחרי כעשרים שנה של עבודה מול יחצני קולנוע, אני חושב שסוף סוף הצלחתי לפצח את הקוד הסודי שאיתו מקדדים היחצנים והמפיצים את התשובות האמיתיות שלהם.

אז בניתי מילון, שבו תוכלו להיעזר אם במקרה אתם נתקלים בקומוניקט העוסק בעולם הפצת הסרטים. מצד אחד, מה הם אומרים, מצד שני – למה הם באמת מתכוונים.

"לסרט לא תיערך הקרנה מוקדמת" פירושו "זה חרא סרט" (*).

"הקרנת העיתונאים לסרט תתקיים יום לפני יציאת הסרט לבתי הקולנוע" פירושו "זה חרא סרט".

"ההקרנה המוקדמת היחידה לסרט תתקיים ב-14:00 בצהריים" פירושו "זה חרא סרט".

"העותק עדיין לא הגיע" פירושו "זה חרא סרט".

"העותק בצנזורה" פירושו "זה חרא סרט".

"בשל הקדמת יציאת הסרט לא נספיק לארגן הקרנה מוקדמת" פירושו "זה חרא סרט"

"הסרט יופץ רק בדיבוב לעברית" פירושו "זה חרא סרט" (**)

"לסרט אין תאריך יציאה" פירושו "הסרט לא יופץ בארץ".

"הסרט לא יופץ בישראל" פירושו "זה חרא סרט".

(*) הנוסח המלא במקרה הזה הוא "אנחנו די בטוחים שאתם המבקרים תחשבו שזה חרא סרט, ואין לנו כוח להתמודד עם האמת כרגע".

(**) – נכון רק לסרטי אנימציה אמריקאים ויפניים. סרטי אנימציה ממדינות אחרות הם, ממילא, חרא סרטים.

הבעיה היא שלעיתים קרובות אני מקבל תחושה שמפיצי הסרטים מעריכים את הסרטים של עצמם פחות אפילו מהמבקרים. הם כה חוששים מביקורות שנדמה שהם יעשו לא מעט מאמצים – כולל כתיבת קומוניקטים בקוד הסודי הנ"ל – כדי לצמצם למינימום את נוכחות המבקרים בהקרנות. חשוב לציין: יש יוצאי דופן. יש סרטים שהמפיצים מאוד גאים בהם ויקיימו לכבודם הקרנות גדולות, ושפע הקרנות חוזרות, לוודא שיראו אותם כמה שיותר אנשי תקשורת לקיום באז. ויש מפיצים, הקטנים יותר בדרך כלל, שאין להם תקציב להציף את העיתונים, האינטרנט, שלטי החוצות וספוטי החסות ב"ארץ נהדרת" בפרסומות לסרטם, ושמבינים שגם ביקורת רעה היא פרסומת טובה (אם היה לי שקל על כל איש שאמר לי שבכל פעם שמבקר קוטל סרט הוא יודע שזה אחלה סרט, היו לי כעת לפחות 62 שקלים); ובעיקר, הם תמיד מפגינים גאווה גדולה לסרטים שלהם. כשמפיץ מסתיר סרט מהתקשורת הוא אולי חושב שהוא מעביר את המסר "זה סרט של קהל, לא של ביקורת", אבל בעצם הוא משדר תחושה שהוא נבוך בסרט, ושהוא מפיץ אותו כמעט בעל כורחו.

מחר (רביעי) יפתח בסינמטק חולון אירוע בן ארבעה ימים שכותרתו "Print Screen" העוסק באופן בו הקולנוע מטפל בתרבות הדיגיטלית, והוא יכלול די הרבה הרצאות על ענייני תרבות דיגיטלית – אינטרנט, טכנולוגיה, רשתות חברתיות, חיים מדומים וכו'. מי שעורך את האירוע הוא ליאור זלמנסון. במהלכו יוקרנו סרטים כמו "We Live in Public" המומלץ של אונדי טימונר; "הרשת החברתית" של דיוויד פינצ'ר; וסרט הפתיחה יהיה "TalHotBlond", סרט שאני לא מכיר שאמור לספר סיפור מזעזע על רומן וירטואלי עם סוף טראגי. מעין "קאטפיש", אבל פחות ידוע (הם רצו את "קאטפיש" להקרנה בסינמטק אבל מתברר שהזכויות נמצאות אצל יונייטד קינג שמתכננים להוציא את הסרט בית הקולנוע, למרות שכבר שודר ביס דוקו).

אנשי פרינט סקרין מגייסים את בלוגי הקולנוע לקידום אחד האירועים, ויש לי חמישה כרטיסים לחלק לכם לאירוע הזה (חיכיתי בסבלנות עד ש"עין הדג" יגמרו לחלק את שלהם). ביום חמישי יוקרן הסרט "אקזיסטנז" של דיוויד קרוננברג, ולפניו יתקיים דיון על משחקי מחשב, עולמות וירטואליים והתפתחויות טכנולוגיות של החדרת שבבים למוח. אני זוכר ש"אקזיסטנז" יצא, די בסמוך ל"מטריקס", ולא הרבה אחרי "ימים משונים", כשהמילה הכי חמה בעולם ההיי-טק היתה "מציאות מדומה". "אקזיסטנז" הוא "התחלה" לואו-טקי – עם הטוויסט הביו-פילוסופי שמעסיק לא מעט את קרובברג, ואם לא ראיתם אותו, אתם תחגגו איתו כאילו זאת 1999.

רוצים כרטיס? שלחו מייל אלי לכתובת yair.raveh@gmail.com עם המילים "פרינט סקרין" בשורת הנושא, ושמכם המלא. חמשת הראשונים יקבלו הודעה שכרטיס יחכה להם בכניסה לאולם בחולון ביום חמישי ב-22:30.

נירית אנדרמן עושה ב"הארץ" עבודה מבורכת ועוקבת אחר כל מה שקורה באקדמיה הישראלית לקולנוע, בעקבות כנס חברי האקדמיה שהתקיים ביום שלישי שעבר. כמאה מתוך 940 חברי האקדמיה הגיעו לכנס בסינמטק תל אביב, שבו לכמה וכמה מהם היו כמה וכמה תלונות לראשי האקדמיה. אני מבואס מהאקדמיה הישראלית לקולנוע מאז 2004, ושבע שנים אחרי מעט מאוד השתנה. זה עדיין מוסד עקום לגמרי. מצד שני, חלק מהקריאות שנשמעו בכנס – כפי שמדווחת אנדרמן – בעצמן לא לגמרי הגיוניות. רוני ניניו, למשל, דורש שכל מי שמצביע למועמדים לפרס הסרט ייצפה בכל הסרטים של אותה שנה. מרק רוזנבאום, היו"ר, מציין שהשנה יהיו בין 30 ל-35 סרטים מועמדים (!!), ושדרישה כזאת אינה רלוונטית. אני חושב שהוא צודק. מצד שני, זה כן נכון לדרוש שהמצביעים בשלב השני יצפו בכל חמשת הסרטים המועמדים בכל קטגוריה. זה כן הגיוני.

שאול דישי דורש, למשל, לערב את 940 חברי האקדמיה בכל שינוי תקנון ובכל החלטה חשובה. זה גם לא הגיוני. בשביל זה יש מוסדות הנהלה. אם המוסדות האלה לא מתפקדים או מקבלים החלטות שערורייתיות פשוט צריך להחליף אותם. וזה, בסופו של דבר, מה שהכי פגום באקדמיה: שהיא כבר יותר מעשור נותרה ללא שינוי, ללא התחלפות. עולם הקולנוע השתנה כל כך הרבה בעשור האחרון – בעולם, ובייחוד בארץ – והאקדמיה כמעט ולא הביאה שום דבר מזה בחשבון בעבודתה בשנים האלה.

אבל יודעים מה הבעיה האמיתית באקדמיה? שלאף אחד לא באמת אכפת. אני לא יכול לספור את כמות הפוסטים המעוצבנים והכתבות המתרעמות ותחלופי המיילים בעניין עם רוזנבאום שפרסמתי כאן בעבר. המון מילים. והאמת, תשו כוחותיי. למשל, אני סבור שלפרס אופיר צריכים להיות מועמדים רק סרטים שהופצו מסחרית, ולא כאלה שאולי יופצו מסחרית אם בכלל מתישהו. רוזנבאום ושות', שעדיין חושבים על הקולנוע הישראלי של 1999, אז היו בקושי 5-6 סרטים, מול 30-35 סרטים כיום, חושב שכולם צריכים להיכנס, גם סרטים בגרסת ראף-קאט כמו שהיה עם "שני דגלים" לפני שנתיים.

ואם לחברי האקדמיה באמת היה אכפת, הם היו עולים על בריקדות ודואגים לשינוי. איגודי המפיקים, הבמאים והתסריטאים הצליחו לנער ולטלטל את הכנסת, את הוט את קשת. העובדה שהם עוד לא קמו על האקדמיה לערוך בה שינויים אומרת שזה לא באמת משנה למישהו. חוץ מרוני ניניו, שאול דישי ואני. ואפילו אנחנו לא מסכימים על מה צריך להיות שם.

מי מקים אקדמיה חדשה?

ביום חמישי הגיע סר רונלד הארווד לבנין גילמן באוניברסיטת תל אביב להרצות על ההבדל בין כתיבה לקולנוע ובין כתיבה לתיאטרון. הארווד יודע: הוא כתב לתיאטרון את "המלביש", ובקולנוע הוא זכה באוסקר על כתיבת התסריט ל"הפסנתרן" של רומן פולנסקי. בתזמון מעניין עם הרטרוספקטיבה של אישטוון סאבו בסינמטקים ראוי להזכיר שהארווד כתב את התסריט גם ל"להיות ג'וליה" של סאבו. בגלל ענייני משפחה לא הצלחתי להגיע להרצאה, אבל למרבה המזל מחלקת הווידיאו של אוניברסיטת תל אביב העלתה היום את ההרצאה במלוה – 98 דקות – ליו-טיוב. לימוד נעים (אנשי הווידיאו של אוניברסיטת תל אביב: אתם חייבים לעשות משהו עם התאורה בחדרים):

והנה דף הפייסבוק של מחלקת הווידיאו של האוניברסיטה, בו תוכלו לצפות בהרצאות נוספות ולהתעדכן בבאות.

פורסם ב"פנאי פלוס", 23.3.2011

עוד אחד?! אולי די! ליסבת סלנדר הפכה בחצי השנה האחרונה מהדמות הכי מסקרנת לדמות הכי מייגעת בקולנוע. ותראו איזה פלא: אחרי שהגרסה הקולנועית השבדית ל"הנערה עם קעקוע הדרקון" הפכה ללהיט בינלאומי ענק, קרו שני דברים הפוכים: מצד אחד, נדמה שכל מה שקשור ל"קעקוע דרקון" רק נהיה חם יותר. נומי רפאס, השחקנית השבדית שמגלמת את סלנדר, זכתה למועמדות מפתיעה לפרסי הבאפט"א הבריטיים והפכה רשמית לכוכבת הוליוודית בפוטנציה כשלוהקה לתפקיד הראשי לסרט הבא של רידלי סקוט ול"שרלוק הולמס 2". אבל מצד שני, שני סרטי ההמשך רק הפכו את העלילה ליותר ויותר מאוסה, ואת הסרטים לפחות ופחות מצליחים. האמת, אני מתקשה להבין איך סדרת סרטים עם כתיבה כה מרושלת ודמויות כה חסרות חן הפכה ללהיט כה עצום. ואם בתום הסרט השלישי נשמתי לרווחה שהטרילוגיה הזאת נגמרה, פתאום הגיעה הבשורה שנמצא כתב יד לספר רביעי בסדרה. אני מניח שעוד סרט בסדרה הוא עניין של זמן (ועכשיו אני רק תוהה האם הכשרון העצום של דיוויד פינצ'ר וסטיב זייליאן יצליח להפוך את הסרטים השבדים הבינוניים לסדרת סרטים אמריקאים טובים, או שזה אבוד?).

ובעיקר, תוך כדי הצפייה בסרט השלישי, שעולה בארץ בסוף השבוע הקרוב, לא הצלחתי ממש להבין איך הגענו לכאן. בסרט הראשון התוודענו להאקרית בשם ליסבת סלנדר שמצטרפת לחוקר בשם מיכאל בלומקוויסט שחוקר איזו פרשיה עתיקה שמערבבת בין הון, שלטון ונאצים. וכשכבר חשבנו שסלנדר ובלומקוויסט הם מעין ווטסון ושרלוק הולמס לעידן הדיגיטלי הפוסט-ג'נדרי, מגיע הסרט השלישי שבו בעצם מתברר שכל קיומה של אותה סלנדר הוא סוג של קונספירציה עצומת מימדים שמגיעה עד לראשי הממשלות של שבדיה וברית המועצות בשנות השבעים. הלו?! לפני רגע היא היתה האקרית שנכנסה לסיפור באופן אקראי, ופתאום גורלה של המלחמה הקרה כולה מונח על כתפיה של סלנד כשהיתה בת 12? איבדתם אותי לגמרי.

ואם שני הסרטים הראשונים עוד ניסו להכניס לעלילה הקלושה איזשהו סגנון קולנועי כלשהו, הסרט השלישי כבר לא מסתיר בכלל את מקורותיו הטלוויזיוניים. וכך, בלי שאין ממש סגנון להביט בו, אנו נותרים עם הסיפור בלבד שמנתר מתפנית מופרכת אחת לשנייה. כשהתמיהה שלי על כך שהסדרה הזאת רק נהנית להתעלל בגיבורה שלה, ממשיכה גם כאן: אחרי שבפרק הראשון היא נאנסת ובפרק השני יורים בה, בפרק השלישי אנחנו רואים בתקריב איך מנסרים לה את הגולגולת ומחלצים את הקליע מהסרט הקודם שנעוץ בתוך רקמת המוח שלה. מקסים. תמיד רציתי להציץ אל מתחת לקרקפת של גיבורות הסרטים שאני רואה.

מה שכן, רק עכשיו באיחור קלטתי שהסרט הקודם, "הנערה ששיחקה באש", היה הומאז' ל"האימפריה מכה שנית", בו גילינו שהאיש הרע, שכל כולו רוע אחד אינסופי, הוא אביה של הגיבורה והוא מנסה לחסל אותה. זאת, אחרי שהוא כבר עלה באש בגללה כמה שנים לפני כן. בול סיפורו של דארת ויידר, לא? ובסרט השלישי, שמתחיל עם תקציר הפרק הקודם (ממש כמו סדרת טלוויזיה) אחת הדמויות אומרת לאחרת: "אבא של סלנדר ואחיה למחצה ניסו לרצוח אותה אז היא תקפה את אביה בגרזן". וואלה. ובזאת, הפרק השלישי הופך את הסרט השני למיותר.

כרגע יש סרט ישראלי אחד שמציג בבתי הקולנוע – "מבול" – אבל בשמונה השבועות הקרובים יעלו בזה אחר זה לא פחות מששה סרטים ישראלים, אולי אפילו שבעה. הנה הם:

"ציון ואחיו" של ערן מרב יעלה כבר בסוף השבוע הקרוב (31.3). מתישהו במהלך אפריל אמור לצאת גם "בין השמשות" של אלון זיגמן, סרט מקסים מאוד שחיבבתי בפסטיבל חיפה האחרון. "וביום השלישי" שביים משה איבגי, יעלה ב-28.4. באותו יום מתוכנן כרגע לעלות גם "ז'ה טם איי לאב יו טרמינל" של דני מנקין (אני מקווה שהוא יזוז מהתאריך הזה כי אין שום הגיון להוציא שני סרטים ישראליים זה בצמוד לזה). "אמא של ולנטינה", של מתי הררי ואריק לובצקי, יעלה ב-5.5. ו"הערת שוליים", החדש של יוסף סידר, יעלה כאמור ב-2.6. לפני כמה חודשים היה דיבור על זה שגם "שני דגלים" של ליאור מולכו יעלה במהלך אפריל, לקראת חופשת פסח. אבל אין לי מושג אם זה עדיין בתוקף.

יש סיבה לחשוש: מאז ספטמבר אף סרט ישראלי לא הביא לקופות יותר מ-70,000 צופים. הרוב התקשו להביא אפילו 50,000 צופים. וזה בוודאי יהיה קשה יותר כשסרטים ישראליים יתחרו זה בזה על הקהל שלהם. האם יש סיכוי שאחד הסרטים האלה יצליח?

יש לשים לב: חוץ מ"הערת שוליים", כל הסרטים האלה הם הפצות מאוחרות לסרטים שכבר הוצגו בבכורות לפני כמה וכמה חודשים, ואף שנים. "ציון ואחיו", "אמא של ולנטינה" ו"שני דגלים" התחרו על פרס אופיר בשנת 2009 (בשנה שבה זכה "עג'מי"). "בין השמשות" ו"ז'ה טם איי לאב יו טרמינל" הוקרנו בפסטיבל חיפה האחרון, ו"וביום השלישי" הוקרן בפסטיבל ירושלים הקודם. שלושתם התחרו על פרס אופיר בשנת 2010.

ובערך ביוני יתחילו הקרנות האקדמיה לתחרות של שנת 2011.  במילים אחרות, אנחנו שוב עדים לכך שפרס אופיר הוא תחרות בין הסרטים הכי טובים שרובם יוקרנו בשנתיים שאחרי הטקס (אם בכלל, לא פחות מששה סרטים מהתחרות של שנת 2009 לא הופצו באופן מסחרי רשמי, או עדיין לא הופצו, ואלה מהם שכן הוקרנו עשו זאת במסגרות סמי-מסחריות כמו הקרנות סינמטקיות או הפצה באינטרנט: "אחים", "לב של אבן", "בדרך אל החתולים", "מופע החיים של גוטל בוטל", "מוקי בוערה" ו"נתיב המזלות").  ואחר כל מתפלאים שאף זכיין לא רוצה לשדר את הטקס ושהוא זוכה לרייטינג של אחוזים ספורים. מתי כבר מישהו ינער את הפרס הזה?

הסרט כולו בפריים אחד

פורסם ב"פנאי פלוס" 23.3.2011

"המשרתת" מתחיל עם סצינה שבה צעירה קופצת אל מותה בלב איזור בילויים ומסעדות בסיאול. בסצינה חריגה מבחינה סגנונית יחסית לשאר הסרט, מוצגת באופן נטורליסטי ואגבי שגרת יומם של צעירי דרום קוריאה, שמתייחסים ברובם אל מקרה ההתאבדות שהם חזו בו כרגע די בשיוויון נפש. המטרופולין לא עוצר: הטבחים ממשיכים לקצוץ אוכל, פועלי התברואה ממשיכים לפנות את האשפה. כשסרט שעומד לעסוק בחייהם של העשירים מתחיל בסצינות ארוכות של פינוי אשפה, אני לא יכול שלא להסתקרן. המסר – הנמסר באופן ויזואלי, ללא מילים מפורשות – מוצג בצורה די שנונה כבר בפתיחה. סרט שמתחיל בהתאבדות לא מבטיח סוף טוב.  מי שכן מוצאת עניין במקרה ההתאבדות הזה היא גיבורת הסרט, שלמחרת תקבל הצעת עבודה: לבוא להיות משרתת ואומנת בבית משפחה עשירה.

את "המשרתת" ביים אים סאנג-סו, שזה הסרט הראשון שלו שמוצג מסחרית בארץ (טוב, לא חוכמה, חוץ מקים קי-דוק אף במאי קוריאני כמעט ולא הוצג מסחרית בארץ). אבל שניים מסרטיו הקודמים, שהיו להיטים די גדולים במולדתם, הוצגו בפסטיבל חיפה בשנים הקודמות. בשניהם, וכעת בשלישי, זיהיתי סימפטום דומה: שלושתם מתחילים מקסים, אבל נגמרים באופן נורא מעצבן. אם בתחילה חשבתי שזה פשוט סוג של רישול או חוסר הקפדה, עכשיו אני כבר יודע שזה הקטע שלו. לענג אותנו בפתיחה, ואז להביא לנו קורנס לראש ולהוציא אותנו עם הלם בסוף. אלא שלדעתי שינוי הפאזה הזה באמצע הסרט פשוט לא עובד, ואף מקלקל. הוא לוקח רעיונות קלילים, סאטיריים, משעשעים שמוצגים באופן מעודן, אבל בסוף הוא לוקח בחירות רדיקליות, נטולות עידון, לעיתים אכזריות. ב"המשרתת" זה מורגש מצוין בשימוש במוזיקה. המוזיקה בחצי הראשון של הסרט פשוט מקסימה, כמו הסרט כולו, ונותנת לסרט סוג של קלילות וקלות דעת. בחצי השני, המוזיקה נהיית מאיימת יותר. במילים אחרות, אמנם ראיתי שלושה סרטים של אים סאנג-סו אבל למעשה אני מרגיש שראיתי שישה. יש לו נטייה להחליף סרט באמצע. החצאים הראשונים של סרטיו מקסימים למדי.

ב"המשרתת" הוא עושה רימייק לסרט קוריאני מ-1960. זה רעיון מעניין: הקולנוע הקוריאני הפך ללהיט מקומי ובינלאומי בעשור האחרון, אחרי שנים של תרדמה, וסאנג-סו מנצל את מעמדו כדי לחשוף לעולם סרט מהפרה-היסטוריה של תעשיית הקולנוע שלו. הסיפור דומה – אשה צעירה מגיעה לעבוד בבית משפחה אמידה; בעוד בעלת הבית נמצאת בחודשי ההריון האחרונים שלה, המשרתת מנהלת רומן עם הבעל ונכנסת להריון ממנו. אך בעוד הסרט המקורי הוא מעשיית מוסר, הסרט החדש הוא מעין סאטירה חברתית, אבל יותר מזה: בעוד הסרט המקורי היה מאופק, כנהוג בקולנוע האסיאתי של שנות הששים, הסרט החדש בוטה למדי: יש בו סקס ואלימות בשפע, והוא למעשה סרט חושני למדי. הוא גם מצליח ליצור כמה וכמה תעתועים מוסריים באופן בו הוא מציג את הדמויות ומערכות היחסים ביניהן.

לכאורה נדמה שכשהוא מספר סיפור על כניסתה של משרתת לבית עשיר והאופן שבו כניסתה לחיים מערערת את כל השיווי המשקל בתוך המשפחה סאנג-סו חושב על במאים מרקסיסטיים כמו לואיס בונואל. מעין "סוד הקסם של הבורגנות" הקוריאני – החיים כמשחק של טורפים ונטרפים, בין אם בין מעמדות או בין ג'נדרים. בתחילה נדמה שאכן זה הכיוון, שיש כאן סאטירה אנטי-בורגנית חריפה. אבל לא לגמרי. אם נדמה לנו שאנחנו עומדים לצפות בסרט על ניצול – המשרתת נדרשת להגיש, לטפל, לנקות, לעסות ואז גם לדאוג לצרכיו המיניים של המאסטר שלה – הרי שהסרט מציג גם את הגיבורה עצמה באור אחר. משרתי הבית מוצגים כמי שנהנים לחיות חיים של מותרות ועושר, מהשאריות שמשאירים להם הבוסים שלהם. הם אוכלים מטעמי גורמה, שאותם הם מפנים משולחן הארוחה. הם נהנים בבריכה, כשהם מלווים את המשפחה לבית הקיט. הם חומקים לאמבטיה המפוארת אחרי שבעלת הבית סיימה את הרחצה שלה. ואז, כשפנטזיית העושר מחלחלת פנימה, מתחילה התאווה להשתלט על שאר שירותי הבית, כמו למשל אלה של בעל הבית. כלומר אים סאנג-סו, באופן די חצוף, מציג את הרומן בין המשרתת לגבר, כניצול הדדי. אלא שהמימד הסאטירי הזה מתמוסס די מהר, כי לסיפור הזה, בסופו של דבר, יהיה קורבן אחד בלבד. אם לואיס בונואל באמת היה מביים את הסרט, ולא רק נותן משהו מרוחו לסצינות הפתיחה, כל הפירמידה היתה נעמדת על ראשה, או מתפרקת לחלוטין, עד סוף הסרט. אים סאנג-סו, בסופו של דבר, מתחיל את סרטו באופן סאטירי-סקסואלי, אבל מסיים אותו כאופרת סבון היסטרית, הנושקת לגרוטסקה ולאימה. זה מרתק בתחילה, מפלצתי לסיום.

נ.ב, עם ספוילר

(אך ורק למי שראה את סרטיו של אים סונג-סו, או למי שלא מתכוון לצפות בהם, או רוצה להתכונן להלם שהם מספקים).

למעשה, בביקורת הנ"ל – שרק רומזת על אירועי המערכה השלישית ולא מסגירה אותם מפורשות – הייתי מעודן מדי. האמת היא שאני חושב שאים סאנג-סו הוא קצת מפלצת, או מישהו שאלמנטים מהותיים באנושות שלו נעדרים. בסרט קודם שלו, "A Good Lawyer's Wife", שגם מתחיל קליל, סאטירי ומסוגנן, העסק מתהפך כשזוג פושעים חוטף את בנם של גיבורי הסרט ומשליך אותו מגג בניין. החיוך נמחק לי מהפנים. ב"המשרתת" הגיבורה עוברת הפלה בעל כורחה, בניתוח המוצג באופן די גרפי. כשבמאי מתעקש כך להתעלל בגיבוריו, אני לא רק מכבה את עצמי למשך שאר הסרט, אלא גם נרתע ממנו כהוגן.

פורסם ב"פנאי פלוס", 23.3.2011

כשנכנסים לסרט צריך להתחיל להפעיל את המוח ולחפש רמזים מרגע שהוא מתחיל. למעשה, כבר משלב הלוגואים. לוגו ראשון לפני "זהות לא ידועה" ("Unknown"): של חברת ההפקה "דארק קאסל". והראש כבר אומר "או-או". דארק קאסל היא חברה קטנה שהוקמה על ידי שני מפיקים בכירים, ג'ואל סילבר ורוברט זמקיס, מתוך רצון לייצר באמצעותה סרטי ז'אנר זולים, לרוב רימייקים לסרטי אימה ישנים. למשל, "בית השעווה", סרט הבכורה של במאי הפרסומות הקטלאני שביים כעת את "זהות לא ידועה". זו חברה שהוקמה מתוך כוונה מוצהרת ליצור ג'אנק, טראש אלים ומודע לעצמו בתקציב נמוך, לרוב ישירות עבור שוק הדי.וי.די. לוגו שני: אולפני באבלסברג, האולפנים העצומים בברלין. זה השלב שבו אנחנו מבינים שאנחנו למעשה יושבים לצפות בהפקה גרמנית, אבל דוברת אנגלית. ועם ליאם ניסן בתפקיד הראשי. אה, נו, ברור. הגרמנים ראו את "חטופה", בהפקת לוק בסון ועם ליאם ניסן בתפקיד הראשי שמתרחש כולו בפריז, ורצו לעשות סרט כזה לעצמם. וניסן – כנראה כמו וודי אלן בערוב ימיו, גם הוא ינדוד לאן שנמצא הכסף. וכך, כשהוא מתקרב לגיל 60, ניסן למעשה המציא לעצמו ז'אנר משלו: מותחנים אירופאיים מאוד לא מתוחכמים שהם גם סוג של טיול בנופי העיר. מכיוון שגם "זהות לא ידועה", ממש כמו "חטופה", הגיע למקום הראשון עם צאתו באמריקה, אני מניח שנוכל לצפות לראות אותו רודף אחרי נבלים בבירות אירופיות נוספות בקרוב.

וכאן אני מוצא את עצמי בדילמה. כי מצד אחד, אני חובב גדול של בי מוביז, סרטים טראשיים וג'אנקיים. אני מחבב אותם כי לכאורה יש להם את הרשות להיות מרושלים, אבל מצד שני יש להם את החובה להמיר רישול תסריטאי באיזושהי הברקה אדירה אחרת. או בימוי מפתיע, או אמירה קיצונית, או כל דבר שהוא חסר פשרות ושמתאפשר בזכות העובדה שזה סרט שאמור לטוס מתחת לרדאר של המיינסטרים. אבל מצד אחד "זהות לא ידועה" משדר כבר מראשיתו ויברציות של בי מובי נחות – חי נפשי אם זה לא התסריט המחורר והמרושל ביותר שנתקלתי בו בבית קולנוע מזה עידנים. ואיך נזהה תסריט איום? כזה שכל נקודות המפנה המרכזיות שבו נובעות מצירוף מקרים, ולא מהתפתחות אורגנית. נקודת המוצא הסיפורית מונעת על ידי צירוף מקרים? זה בסדר, וזה גם מקובל. אבל בכל פעם שהגיבור שלנו מגלה משהו או נחלץ ממשהו זה בזכות העובדה שבדיוק במקרה קרה משהו שעזר לו בכך. וכאמור, בבי מובי אמיתי, זה היה עובד, אבל מצד שני "זהות לא ידועה" מופק באופן כזה שאם נגיד ליד יוצריו את המילים "בי מובי" הם יעלבו נורא. אני מניח שמבחינתם הם עשו כאן משהו שמשתווה להיצ'קוק. ואני אומר כאן ועכשיו: מי שיכתוב על "זהות לא ידועה" שזהו מותחן היצ'קוקי, אני משגר אליו את משטרת ההיצ'קוק לעצירתו בעוון לשון הרע.

ב"זהות לא ידועה" מתעורר ליאם ניסן בבית חולים גרמני אחרי תאונת דרכים וארבעה ימים בתרדמת. אבל משהו השתבש: כשהוא יוצא מבית החולים אשתו לא מזהה אותו וגבר אחר טוען שהוא הוא. מה קרה לו בזמן התאונה? ומי הוא באמת? השאלה האמיתית שנשאלת היא כמה סרטי מתח ראיתם בימי חייכם עד "זהות לא ידועה". כי אם ראיתם יותר מחמישה, בערך אחרי 20 דקות של סרט גם אתם תתחילו להעלות בראשכם נרטיביים אפשריים לפתרון התעלומה. יש פחות או יותר שלושה תרחישים אפשריים לכך, שאותם ראינו בסרטים קודמים, ואחד מהם הוא אכן הפתרון לתעלומה. כלומר, עד סוף הסרט תוכלו למלמל לעצמכם באכזבה, "ראיתי את זה בא". בייחוד אם ראיתם כבר את "מזימות בינלאומיות" או את "האיש שידע יותר מדי" או את "פרנטיק" או את "נשיקה ארוכה ללילה" או את "זהות אבודה".

אבל, כאמור, יש ז'אנרים שתסריט מבולגן וצפוי יכול לעבוד בהם היטב, אם יש משהו שיפצה. זו, למעשה, היתה גדולתו של היצ'קוק. לא התסריטים, שלעיתים היו מרובי חורים ואי-הגיון, אלא ההבנה שלו לדרוש מתסריטאיו לדאוג לרצפים של מתח ואקשן שיהיו מעין מיני-סרטים בפני עצמם, ולמעשה יסיחו את דעת הצופה מהעלילה הגדולה, אותה ניתן לפצח די בקלות או מתרכזים רק בה. הגדולה של היצ'קוק היתה בכך שהוא תמיד דאג לגרום לנו לשכוח – קצת כמו מאחז עיניים שמלהטט בידיו ביד שמאל כדי שלא נשים לב לכדור שהוא מעלים ביד ימין – את התעלומה הגדולה, וגרם לנו להתעלם ממנה ככל האפשר, לטובת סצינות מתח קצרות ואפקטיבית – והכי חשוב: וירטואוזיות."זהות לא ידועה" מצליח במשך סרט שלם לעשות את זה רק פעם אחת: בסצינת מרדף מכוניות לא רעה – שכוללת מפגש עם רכבת קלה – ושלמעשה מצדיקה את השימוש בברלין כלוקיישן לסרט. חוץ מהסצינה הזאת, שאר הסרט הוא מופת של בינוניות מייאשת.

חברי עידן אלתרמן יביא מחר את שיתוף הפעולה שלו עם המג'יקל מיסטרי טור לזאפה הרצליה. את המופע שלהם, "Alt+Shift", ראיתי לפני כשבועיים בחולון ונהניתי כהוגן. עידן ושות' בחרו לקט שירים מקסימים – מהביץ' בויז ועד טראוולינג ווילבוריז – ותרגמו אותם לעברית. התוצאה שנונה מאוד. לרגעים, התרגום מדויק מאוד, כמו ב"כל דבר שהיא עושה הוא קסם" של פוליס, לעתים הוא מבודח וכמעט פרודי, כמו בהפיכת "נערות קליפורניה" ל"נערות חיפה", וברגעים המושלמים יותר זה איפשהו בין לבין: תרגום שנשאר נאמן למקור אבל נותר מודע לכך שצריך לשות מילים למטרות מצלול, חריזה, טמפו, אבל גם תקופה ומקום. ההברקות של אלתרמן ושות' מגיעות לרגעים ממקומות לא צפויים. לפעמים הוא לא רק מתרגם מילה שתתאים בחריזה, אלא שאפילו תתאים לתנועת השפתיים, ואז זה לא סתם גרסת כיסוי לשיר, אלא ממש גרסת דיבוב. זה מוצלח לא תמיד אנחנו שמים לב למילות השירים במקור אבל אנחנו זוכרים את הצלילים מהזמזום מהזיכרון, וכשהמילה מתאימה גם בחרוז, גם בטמפו וגם בצליל זה מבדר כמו לראות לוליין מצלח לתפוס את כל חמשת הכדורים שהעיף לאוויר.

אבל הקטע שהכי אהבתי בהופעה הוא זה שמראה שגם במוזיקה ההערכה שלנו קשורה לקונטקסט של זמן, מקום וז'אנר. באחד השירים בחר אלתרמן דווקא לתרגם הפוך, מעברית לאנגחית. הוא תרגם את "רקדי" של ישי לוי לאנגלית, מילה במילה, השאיר את הלחן, אבל האט את הקצב ושר אותו בסגנון לאונרד כהן. זה מבריק, כי כל אשכנזי שונא מזרחית (וגם כל ירושלמי שונא מזרחית) חייב להודות שהתקת השיר מהטמפו והשפה משנה את השיפוט שלנו אותו. אמש ביצע אלתרמן את השיר ב"הינשופים" (קפצו לדקה ה-30). והנה הקלטה מההופעה בחולון מלפני שבועיים:

פעמיים בשבוע האחרון ניצבתי משתאה מול סרט חדש שמגיע מבין ידיו של קולנוען בכיר זוכה אוסקר ושהוא פיאסקו גמור. הראשון היה "דרושות אמהות ממאדים", הפקתו של רוברט זמקיס לסרטו של סיימון וולס, והשני הוא "הדילמה", סרטו החדש של רון הווארד. זה ממש נדיר למצוא סרט שכלום לא עובד בו, ושנראה שהוא טעות אחת גמורה מתחילתו ועד סופו. וזה תמוה שצוותים כה מיומנים עבדו חודשים ושנים על הסרטים ולא הצליחו להציל אותם ולו במעט. אני תוהה איך זה יתכן.

"הדילמה" הוא סוג של פדיחה משונה. רון הווארד עבר את גיל ההתבגרות בסיטקום האמריקאי "ימים מאושרים", ובתחילת דרכו ביים כמה קומדיות לא רעות. בראשן "ספלאש" – לדעתי הסרט הטוב ביותר בקריירה שלו. אפילו סרטים רציניים יותר כמו "הורים במשרה מלאה" ו"העיתון" הכילו כמות נאה של הומור. כלומר, לאיש יש חוש הומור, ופשוט הנחתי שהוא מעדיף להעביר את גיל העמידה שלו בסרטים רציניים יותר. זה נחשב איכותי יותר ומביא אוסקרים. ע"ע "נפלאות התבונה".

לכן, כשאתם שומעים על סרט כמו "הדילמה" אתם (כלומר, אני) מיד מסיקים שהווארד התגעגע לקומדיות, ורואה בקנאה יוצרים כמו ג'אד אפטאו שעושים קומדיות למבוגרים שבתוך כל ההומור האינפנטילי מסתתר גם עומק מסוים המתבונן בחיים באופן בוגר וכן. ולכן הוא ליהק לסרט את וינס ווהן ואת קווין ג'יימס, שני שחקנים שהתפרסמו בשנים האחרונות בדיוק באותן קומדיות סמי-רומנטיות על גברים שמתנהגים כמו ילדים קטנים. ואף תמצית העלילה – וינס ווהן מגלה שאשתו (ווינונה ריידר) של חברו הטוב ביותר (ג'יימס), מנהלת רומן, והוא נמצא בדילמה האם לספר לו או לא – נשמעת מתאימה לקומדיה אמריקאית בעלת חן וחסרת ייחוד. ובאופן משונה ותמוה, "הדילמה" הוא סרט נטול כל חוש הומור. אין בו אפילו בדיחה אחת. הוא כל כך לא קומי שאני תוהה מה נתן לי את הרעיון שהוא בכלל אמור להיות קומי. הליהוק? הפוסטר? התקציר? וכעת לעולם לא אדע, האם תסריט של אלן לוב ("וול סטריט 2") נכתב כקומדיה אלא שבבימוי כל ההומור נשאב ממנה החוצה, או שהוא מעולם לא התיימר להיות הגרסה של הווארד ל"היץ'". ובמהלך הצפייה רק התגעגעתי לאחים פארלי, שרק לפני שבוע שיעשעו אותי כהוגן עם "רווקים לשבוע". הם היו לוקחים את הרעיון הזה, עם התסריט הזה (או יותר טוב, מאחדים את אוון ווילסון עם וינס ווהן) ועושים מזה מטעמים קומיים מצמררים, שלוחצים על כל הנקודות הכי רגישות לא רק ביחסים בין נשים וגברים, אלא ביחסים שבין גברים לגברים.