הפרקליט והמכונית

האמת, החמצה. יוצרי "סניגור במבחן" ("The Lincoln Lawyer") יכלו לבחור שני נתיבים מעניינים עם הסרט, ובמקום זאת הם בחרו בדרך האמצע, שהיא קצת בינונית ולא ממש מעניינת. יש לומר: הסרט סביר. לא רע. אין בו רגע אחד של ייחוד או ענייןף ואם ראיתם מספיק דרמות בית משפט אתם מבינים אן הוא ולך די מהר. אז בלי שום חידוש עלילתי ובלי שום חידוש סגנוני, מה נשאר לסרט להציע? דמות. האטרקציה העיקרית של "סניגור במבחן" היא הגיבור במרכזו, פרי המצאתו של הסופר מייקל קונלי ("מי שכתב את "רצח מתקתק", שהפך לסרט של קלינט איסטווד שמעולם לא הגיע להקרנות בישראל). לא שום דבר שלא קיבלנו מג'ון גרישם קודם, ובכל זאת, דמותו של מיק הולר (בגילומו השרמנטי של מתיו מקונוהיי) היא הצדקת קיומו של הסרט: עורך דין חלקלק שלא ברור אם הוא בא מעולם הביבים או עולם היוקרה, שהוא חצי ערס, חצי ג'נטלמן, ושמנהל את עסקיו מלימוזינה מדגם לינקולן והנהג שלו הוא מעין סיידקיק שעוזר לו עם עולמות הגנגסטה של רחובות אל.איי. במילים אחרות: אחלה דמות לסדרת טלוויזיה, משהו שהיה הולך נהדר בסבנטיז. או כיום, בין אם ב-HBO או בסי.בי.אס. ואכן, "סניגור במבחן" הוא סרט כה נטול עוקץ שנראה שהוא היה יכול להיות פיילוט מצוין לסדרת טלוויזיה.

אבל אם יוצרי הסרט בחרו שלא להפוך את הסרט לפיילוט לטלוויזיה, הם החמיצו לדעתי את האופציה השניה שעמדה לרשותם: להחזיר לאופנה את סרטי ג'ו אסטרהאז-פול ורהובן. העלילה על הסניגור שמנהל רומן און-אנד-אוף עם תובעת (מריסה טומיי) ושיש לו נטיה להגן על ג'אנקיז היתה יכולה לזכו לטיפול הרבה יותר קיצוני וקינקי מהטיפול הטלוויזיוני הסטנדרטי שהעניק לו במאי הסרט, בראד פורמן. גם כל המערכה השלישית נראית כמו קופי-פייסט מ"להב משונן", המותחן האירוטי שכתב אסטרהאז ב-1985 בבימויו של ריצ'רד מארקאנד. לא רק הטוויסט על הטוויסט על הטוויסט, אלא אפילו אותה סכין עם אותו להב משונן צצה כראייה במשפט.

אבל "סניגור במבחן" אינו חלבי מספיק לטלוויזיה, ולא אפל מספיק כדי להיות באמת זכיר, או באמת מהנה, הוא נותר סרט סביר שנראה כמו מיחזור של אלפי דמות בית משפט וסדרות עורכי דין שכבר ראינו.

30 שנה אחרי, 1981 חוזרת לישראל בקאמבק מרהיב. תראו מי הולך להגיע ארצה בחודשיים וקצת הקרובים: בריאן פרי, מארק אלמונד ולורי אנדרסון. שלושתם עשו חיל במצעדים ב-1981. מי מהם מחזיק מעמד את 30 השנים האלה הכי טוב?

1. בריאן פרי עם רוקסי מיוזיק.

ב-1980 הוציאה רוקסי מיוזיק את "בשר ודם", ב-1982 היא הוציאה את "אבאלון". בסוף 1980, רגע לפני 1981, יצא הסינגל הזה של הלהקה, אותו כתב ושר פרי, שיגיע ב-19.4 להיכל התרבות.

2. מארק אלמונד וסופט סל.

מארק אלמונד יגיע בפעם השלישית לישראל ב-14 במאי, להופעה בבארבי. הוא הגיע פעם אחת בתחילת האייטיז לקולנוע דן עם הרכב מארק והממבס, ואז הגיע פעם שנייה ל-TLV ב-2004, שם ראיתי אותו בהופעה, שהיתה קטנה, קאמפית, קווירית אבל מקסימה לגמרי. חצי שנה אחר כך הוא נפצע קשה בתאונת אופנוע. ועכשיו הוא חוזר בשלישית, הפעם לבארבי. הנה, הישר מ-1981, אז יצא אלבום הבכורה של סופט סל, הנה הסינגל השני שלהם מהתקליט:

3. לורי אנדרסון

גם ללורי אנדרסון זהו ביקור שלישי בישראל, אם אני סופר נכון. זו, לפחות, תהיה (כך אני מקווה) הפעם השלישית שאראה אותה בהופעה חיה בישראל. היא תגיע ביוני להיכל התרבות. ובאופן מפתיע, גם לורי אנדרסון כיכבה ב-1981 במצעדי הפזמונים, כמעט בפעם היחידה בקריירה שלה. אנדרסון היתה אמנות פרפורמנס שהסתובבה בחצי השני של שנות השבעים עם המופע המונומנטלי שלה "יונייטד סטייטס", וב-, 1981, כשסינתיסייזרים היו ה-דבר החם בפופ, היא ראתה שהעולם מוכן עבורה, נכנסה לאולפן והקליטה את אלבום האולפן הראשון שלה, "Big Science", שהכיל לא מעט שירים שכבר הוצגו שנים במסגרת "יונייטד סטייטס". אחד מהם היה "או סופרמן", קטע מינימליסטי בן 8 דקות שבזכות תזמון מושלם הגיע למקום השני במצעד הבריטי. עבורנו זו יצירת אוונגארד המושפעת מסטיב רייך בעלת מסרים אנטי מלחמתיים, אבל עבור ההמונים – אני מניח – זה היה מעין שיר פריקי/היתולי מהסוג שהמצעד הבריטי כה חיבב באותם ימים, כמו "איינשטיין א-גוגו" ו"דה דה דה".

אם אני צריך לבחור הופעה אחת מהשלושה, זו תהיה לורי אנדרסון, היחידה שאני עוקב אחרי באדיקות כל 30 השנים האלה ובבעלותי כל הדיסקים שלה. בריאן פרי ומארק אלמונד – שגם איתם הלכתי דרך לא קצרה לתוך קריירות הסולו שלהם – בעיקר מייצגים עבורי נוסטלגיה. אנדרסון, בעיני, ממשיכה להתחדש. הדיסק האחרון שלה, "הומלנד" (שעם ההופעה שלו היא הגיעה ארצה בביקורה הקודם, יחד עם לו ריד), היה פנטסטי. והיא מגיעה עם הופעה חדשה. לא נוסטלגיה, התחדשות. אבל אני גם רוצה לראות את בריאן פרי (לראשונה) ואת מארק אלמונד (בפעם השניה). לזוג, במקומות הזולים, שלוש הופעות בחודשיים זה 1,200 שקל. לא פשוט. נראה מה יהיה. בינתיים, שריינו לנו מקום ללורי אנדרסון ביוני. באים.

כמה וכמה דברים שקרו ב-48 השעות האחרונות:

אליזבת טיילור הלכה לעולמה בגיל 79. תראו אותה כאן, בגיל 24, מול מונטגומרי קליפט. מדהים המונטגומרי קליפט הזה. יש שחקנים שמוות מוקדם הופך אותם לאייקון, ויש כאלה שמוות מוקדם קצת משכיח אותם. קליפט היה מהסוג השני. בכל פעם שאני נתקל בו, אני מתפעל איזה שחקן אדיר הוא היה. אבל הסרטון הנ"ל הוא לזכר ליז טיילור.

=============

חמישה סרטים ישראליים יוקרנו בפסטיבל הוט-דוקס בקנדה, אחד הפסטיבלים הכי חשובים לקולנוע תיעודי: "הגבעות" של יגאל הכט (על נוער הגבעות); "רחוקים", של רוצי שץ ועדי ברש (על משת"פים פלסטינים שחיים בתל אביב); "הדולפין" של דני מנקין ויונתן ניר (על דולפין ונער); "מליסה mom ואני" של לימור פנחסוב ויעל שחר; ו"סוסיא" של דני רוזנברג ויואב גרוס. ארבעה מהחמישה בוימו בצמד. טרנד? פסטיבל הוט-דוקס יפתח ב-28 באפריל.

=============

פסטיבל דוק אביב יפתח ב-12 במאי, וזו תהיה השנה הראשונה של הפסטיבל בניהולו האמנותי של סיני אבט, לשעבר מנהל ערוץ 8. אבט החליף את אילנה צור, שהיתה מייסדת הפסטיבל ומנהלתו האמנותית עד פרישתה בשנה שעברה. 12 סרטים יתחרו בתחרות הישראלית, אחד מהם הוא "רחוקים" שיוקרן לפני כן גם בהוט-דוקס. הנה הרשימה.

================

"הערת שוליים", סרטו הרביעי של יוסף סידר, בו מגלמים ליאור אשכנזי ושלמה בראבא אב ובן שהם גם חוקרי תלמוד מתחרים, ייצא לקולנוע ב-2 ביוני. יש לו פוסטר. הנה הוא:

ויש גם גרסה הפוכה שבה ליאור אשכנזי כלפי מעלה.

אבל רגע, 2 ביוני? אני מבין שמשה אדרי, מפיץ הסרט, מאמין בשיטתו ולא זע ממנה. הוא מוציא סרט ישראלי מדובר בקיץ, והוא הופך ללהיט. לפני שנה זה היה "פעם הייתי" שהביא כמעט 300,000 צופים. אבל 2 ביוני אומר שני דברים: שהסרט לא יתחרה בפסטיבל ירושלים. אבל חשוב יותר: שהוא לא יזכה בפרס אופיר. אלא אם יתרחש תקדים מפתיע, עוד לא קרה שסרט שיצא בקיץ זכה בפרס אופיר בקטגוריית הסרט הטוב. זה מין באג כזה קבוע של מצביעי האקדמיה בארץ שרוצים להעניק את הפרס רק לסרט שעוד לא הופץ, ולא כזה שכבר הופץ (הסתייגות קלה: "אביבה אהובתי", שיצא בקיץ, זכה בפרס הסרט הטוב ביותר, אבל בתיקו עם "אדמה משוגעת" שיצא בסתיו).

עוד "רגע רגע" אחד: רגע רגע, הימור פרוע. אם כבר נעלו תאריך ל-2 ביוני והוציאו ידיעה על כך – והרי בארץ תאריכי יציאת סרטים הם דבר נזיל, טנטטיבי ופתאומי, ובייחוד אצל יונייטד קינג – ואם פסטיבל קאן ננעל עשרה ימים לפני כן, ב-22 במאי. האם זה אומר שמפיקי הסרט כבר קיבלו תשובה לגבי השתתפותם בפסטיבל והם משריינים את התאריך כדי לנצל את המומנטום והבאז של ההקרנה בפסטיבל ליציאה המסחרית? או שזו ספקולציה בעלמא והתאריכים הם סתם צירוף מקרים?

=============

כתבי "אינדי-ווייר" מפרטים 40 סרטים של בכירי הבמאים העולמיים שסרטיהם אמורים להיות מוכנים בכל רגע ושהם מפנטזים שהם יהיו חלק מהליין-אפ של פסטיבל קאן. תיירי פרמו, מנהל פסטיבל קאן, יכריז על הסרטים המשתתפים בפסטיבל רק ב-14 באפריל, מה שנותן לנו שלושה שבועות של ספקולציות. אבל ממול, כתבי "סקרין דיילי" עושים עבודת גישוש מעמיקה יותר לגבי אילו סרטים באמת יהיו מוכנים עד מאי, והם, למשל, גורסים שהסרטים חדשים של פדרו אלמודובר, דיוויד קרוננברג ושל וונג קאר-וויי, כלל לא יהיו מוכנים וככל הנראה רבים יותר הסיכויים למצוא אותם בפסטיבל ונציה. זה עדיין משאיר אותנו עם ליין-אפ פוטנציאלי אדיר למדי שעשוי להכיל סרטים חדשים של טרנס מאליק, גאס ואן-סאנט, סטיבן סודרברג, האחים דארדן, נורי בילגה ג'יילון, לארס פון טרייר, פאולו סורנטינו (יש!), אלכסנדר פיין, לין רמזי, כריסטוף אונורה, ברונו דימון, מרג'ן סטראפי, הירוקאזו קורה-אדה ופן-אק ראטאנארואנג. גם אנשי "סקרין" וגם אנשי "אינדי-ווייר" מצפים למצוא את "ההתחלפות" של ערן קולירין בקאן השנה.

זהו זה. חזרנו. תודה על הסבלנות. החלפנו שרתים. עדכנו תוכנה. עכשיו אפשר לחזור ולעדכן על שלל הדברים שקרו בימים האחרונים. מיד חוזר לפעילות מלאה.

שלחו לי במייל טיפ שאין לי עליו שום אישור רשמי, מעביר אותו הלאה כמו שהוא: יש כבר סרט ישראלי אחד שקיבל הודעה מפסטיבל קאן שהוא בפנים – "תנאטור" של תאופיק אבו ווייל ("עטאש"). התוכניה הרשמית של פסטיבל קאן תתפרסם רק ב-14 באפריל.

==============

המודעות של קולנוע לב בעיתוני סוף השבוע ל"נאום המלך" בישרו ש-250,000 איש כבר ראו את הסרט.

==============

אם ראיתם אמש את פרק הבכורה של "סרט שחור לבן", הסדרה בת שלוש הפרקים על סרטי הבורקס, שביים רון כחלילי לערוץ 8 של הוט, אני מזכיר לכם את הטקסט של כחלילי על סרטי הבורקס שפרסמתי כאן ביום שלישי, שממשיך לעורר מחלוקת.

=============

אם אתם עדיין יכולים לקרוא את הפוסט הזה, אשריכם. בהמשך היום יירד הבלוג לכמעט 48 שעות של תחזוקה, שדרוגים והחלפת שרתים. וזה הזמן להזכיר לכם ברגע האחרון שאתם יכולים להמשיך לעקוב אחרי הבלוג גם כשהוא מושבת. איפה: בטוויטר ובפייסבוק. אם משהו קורה כשאני לא ליד המחשב, שם אני מעדכן בזמן אמת. ושם גם אעדכן כשעבודות התחזוקה יסתיימו והבלוג יחזור לפעילות מלאה. אל תתרחקו.

================

ובהזדמנות זו: פורים שמח. אני מתחפש השנה לברסלבר. ארבע מצוות יש לכם בפורים, אם אתם רוצים לקיים אותו כהלכתו. סימנם, מממ"מ: מגילה, משלוח מנות, מתנות לאביונים, משתה. קריאת מגילה: קפצו לבית הכנסת הסמוך לביתכם בבוקר לשמוע את הקריאה במגילת אסתר. זה לוקח 45-60 דקות. וזה אחד הסיפורים הנפלאים שתשמעו מימיכם. אגב, לתל אביבים: בכיכר דיזנגוף תתקיים קריאת מגילה בכל שעה עגולה. משלוח מתנות: הביאו לשני חברים משלוח מנות, שיש בו לפחות שני סוגי אוכל שונים. מתנות לאביונים: זה היום בו לא עושים חשבון לקבצנים ברחוב. פרטו שטר למטבעות ותנו היום לכל קבצן שתראו. בלי חשבונות. משתה: החלק הכי מפורסם של פורים. אוכלים ושותים, ומתבסמים. לחיים לחיים.

פורסם ב"פנאי פלוס", ב-16.3.2010

בשנים האחרונות יש נושא שמעסיק אותי לא מעט בקשר לקולנוע הישראלי: איך יתכן שהקולנוע הישראלי כל כך מנותק משורשי התרבות היהודית? (הכוונה, כמובן, לקולנוע הישראלי הנעשה על ידי יוצרים יהודים). בשעה שכל במאי העולם רצים לעבד לסרטים את אבות המזון של תרבות המערב – מסופוקלס דרך שייקספיר ועד דאשייל האמט – הקולנוע הישראלי נמצא בניכור די מוחלט לאבות המזון התרבותיים שלו. לא רק שבקושי מעבדים ספרים עכשוויים – למרות שבשנה האחרונה ראינו גל עיבודים לספרים, שנראה לי שהיה ככל הנראה רגעי ורנדומלי – בוודאי שלא מעבדים טקסטים יהודיים קדומים יותר. ש"י עגנון ואחורה. כשאני מזהה סרט שמתבסס על טקסט יהודי קדום – למשל, סיפור מהגמרא ב"חופשת קיץ" או ב"ברוריה" – זה מצית את הנשמה שלי. וכשיוצרים עכשוויים פונים אל התורה לחפש השראה – גם אם זה עבור "זוהי סדום" – אני נמלא שמחה. זה הרי מגוחך, כי בשעה שסיפורי התנ"ך מופיעים בתחפושות במיטב סרטי הוליווד (חפשו את התקציר ל"הסנדק" בספר מלכים א'), דווקא מהקולנוע הישראלי הם נעדרים. איך זה קרה?

לכן סרט כמו "מבול" – שהגיע אל מסכי הקולנוע כשהוא מעוטר בפרס אופיר לשחקן המשנה, פרס הסרט מפסטיבל חיפה, ציון לשבח מפסטיבל ברלין – מרגש אותי. כי הוא לוקח סיטואציה קולנועית מוכרת – אפשר אפילו להגיד נדושה – ומעניק לה טיפול דו כיווני שחושף מימדים נוספים בסיפור המוכר. הסיפור: משפחה מפוררת. האב והאם לא מדברים. נראה שהם רגע לפני פירוק. האב הוא טייס שקורקע, האם היא גננת שלא משגיחה. הסיבה: בנם הבכור הוא אוטיסט, ונטל הטיפול בו, ואולי גם רגשות האשמה המלווים את החיים לצידו, כנראה הכריע אותם. שנים אחרי שהוא נשלח למוסד טיפולי, המוסד נסגר והבן הבכור חוזר הביתה. בדיוק לשבוע בר המצווה של הבן הצעיר. הבן עולה לתורה בפרשת נח, הפרשה השניה בתורה. ובשעה שהילד לומד את טעמי המקרא, האח האוטיסט מתחיל לטפח תיבת נוח קטנה משל עצמו במשקי הסביבה.

וכך, מבחינה התסריט של נועה ברמן-הרצברג, החיבור הרעיוני שבין פרשת השבוע, הסיפור המקראי, ובין האופן שהוא נארג לתוך חייה של המשפחה מהדהד את מילותיו של בעל התניא שקרא ללומדי פרשת השבוע "לחיות עם הזמן", קרי – למצוא בכל פרשה, שהרי הפרשות חוזרות על עצמן כל שנה ושנה – את הרלוונטיות שלה לאירועי אותו שבוע ספציפי בחיים. וכך, למרבה התדהמה, בכל שנה כל פרשה מקבלת משמעות חדשה, הנובעת מההתבגרות שלנו, וגם מהקונטקסט שלה ביחס לאירועים המזדמנים של החיים. "מבול" ממחיש את זה נורא יפה.

הדבר השני קשור פחות לתסריט ויותר לבימוי המעודן של גיא נתיב ("זרים"), שמביים מתוך העיניים של גיבוריו הצעירים, אלה שעדיין מוצאים קסם בחיים, בטבע, בשעה שהמבוגרים, כך נדמה, כבר נאטמו לגמרי וסגרו את עצמם מאחורי קירות וגדרות. האופן שבו הסרט מתבונן אל השמים, אל הים, אל הצמחיה ואל החי מרים את "מבול" גבוה מעל לסיפור המשפחה-הלא-מתפקדת שכבר ראינו כדוגמתו בקולנוע הישראלי (והעולמי) ונותן לו את נקודת התצפית היפה, העדינה והמרגשת משלו.

פורסם ב"פנאי פלוס", 16.3.2011

בעוד כמה משפטים אכתוב בהתפעלות רבה על סרט האנימציה החדש, "רנגו", שמגיע השבוע אל מסכינו. אציין בהרחבה למה הסרט הזה שנון ומקורי, ואראה איך הוא מתכתב עם כמה וכמה יצירות אמריקאיות משמעותיות, כאלה שרומזות על האמביציה של יוצרי הסרט שלא לייעד אותו דווקא לקהל ילדותי. הביקורת, באופן כללי, תהיה חיובית. אבל לפני שאני ממשיך ונכנס ללהט הפירגון, יש משהו קטן שאני צריך להבהיר: ל"רנגו" יש בעיה חמורה של קצב. למעשה, נדמה לי ש"רנגו" היה יכול להיות סרט קצר מושלם, משהו בסביבות החצי שעה, וש-107 הדקות שלו קצת נמתחות מדי ומשאירות רגעים ארוכים של צחיחות יבשה. במילים אחרות, הרעיון של "רנגו" הרבה יותר מוצלח מהסרט בשלמותו. מצד שני, היכולת לצלוח את הסרט מתחילתו ועד סופו, היא עוד עדות לכך שהסרט מכוון לקהל מעט מבוגר יותר מזה של סרט האנימציה הממוצע.

במאי אנימציה צריכים להגיש מאוימים. פתאום נהיה אופנתי לבמאים שבכלל לא מגיעים מתחום האנימציה לביים סרטי אנימציה. רוברט זמקיס היה חלוץ בזה, ואז בא לוק בסון, ואז ארי פולמן, והנה סטיבן ספילברג ופיטר ג'קסון תכף באים. במאי האנימציה, מצידם, ניסו להכות חזרה: בראד בירד, עילוי האנימציה מאחורי "רטטוי" ו"משפחת סופר על", מביים עכשיו את סרט הפעולה הרביעי בסדרת "משימה בלתי אפשרית". והבמאים של "מלך האריות" ושל "שרק", למשל, הפכו לבמאי סרטי פנטזיה ואפקטים, אבל לא בהצלחה מרובה. והנה עוד אחד שחוצה את הקווים: גור ורבינסקי החליט אחרי שלושה סרטי "שודדי הקריביים" לעשות מעשה נועז – לא רק לנטוש את הסדרה ולא להמשיך לסרט רביעי (אותו השאיר בידי רוב מרשל, ההוא מ"שיקגו"), אלא לנטוש לחלוטין את אולפני דיסני, עבורם ביים את שלושת הסרטים שהכניסו יחד כמעט שלושה מיליארד דולר בעולם, וללכת לנסות משהו אחר. ורבינסקי גייס את חברת האפקטים של ג'ורג' לוקאס, "ILM", לאתגר משותף: אנחנו יודעים מצוין לעשות סרטים ענקיים עם המון אפקטים ממוחשבים, האם נדע גם לעשות סרט אנימציה? כלומר, לא רק הפנה עורף לדיסני, אלא גם הלך להתחרות בהם במגרש שלהם. ורבינסקי הביא איתו את ג'וני דפ, ופנה לרוג'ר דיקינס, הצלם הקבוע של האחים כהן, שייתן לו תמיכה ויזואלית (דיקינס עשה את זה בשנים האחרונות גם ל"וול-אי" וגם ל"הדרקון הראשון שלי", ובזכותו סרטי האנמציה מהעת האחרונה קיבלו ריכוך מפתיע, והפסיקו להיות כה חדים בדיגיטליות שלהם). אבל ההחלטה הכי משונה של ורבינסקי ושות': באופן שהולך בניגוד לכל מה שנחשב מסחרי בימינו, הם יצרו סרט אנימציה דיגיטלי, אבל לא בתלת מימד. זה ממש רטרו לימי העבר העתיקים של… תחילת 2009.

זהו סיפורה של הזיקית ללא השם. ממש כמו האיש ללא השם, אותו גילם קלינט איסטווד במערבוני הספגטי, גם הזיקית חוצה מדבר ומגיעה לעיירה נידחת ומגלה שמישהו צריך להשליט שם סדר. אלא שלזיקית שלנו יש חוש דרמטי מפותח. עד לפני רגע היא חיה באקווריום, לפני שעפה החוצה מהמכונית בה נסעה עם המשפחה שגידלה אותה, ונזרקה לצידי הדרך. בתור זיקית מבוייתת היא קראה לא מעט, בעיקר שייקספיר. וכעת היא מקבלת הזדמנות לביים את עצמה לתפקיד הראשי. אז היא ממציאה לעצמה סיפור רקע הירואי, ובוחרת שם הירואי – רנגו, ממש כמו ג'נגו, גיבור מערבונים אחר – ויוצאת לברר לאן נעלמו המים שהחזיקו את העיירה הזאת בחיים, ולמי יש אינטרס לייבש את העיירה ולהשתלט על אדמותיה. רגע, מה יש לנו כאן? עלילה על איש עסקים מושחת שמשתלט על המים של עיר שלמה? הרי זהו "צ'יינטאון". ואכן, "רנגו" מכיל ציטוטים מפורשים משם. והגיבור ללא השם שבא להציל את העיירה? זה "היו זמנים במערב". אה, הכיוון מתחיל להיות ברור: זה סרט אנימציה שהוא כמו שיפוד שעליו נעוצים לא מעט איזכורים לקלאסיקות קולנועיות. (ואגב, הזיקית? היא בן. אבל איך אתייחס לזיקית בלשון זכר?).

אבל איכשהו, חוץ מהרעיון להשתעשע באופן פרודי על סרטים אחרים, יש כאן איזשהו הגיון. הרי מלכתחילה עוצבה דמות הזיקית כמי שחיה חיים מלאים בפנטזיות תיאטרליות, כאילו היא גיבורה של הצגה פרי עטה. כל עולם ההתייחסות של הזיקית לחיים בה מאותם סרטים. ובתחילה נדמה אפילו שהזיקית הזאת גם משוכנעת שהיא בתוך סרט של ג'וני דפ. הוכחה? כשהיא רק נזרקת מהמכונית אל המדבר, אם תמצמצו שניה תחמיצו מישהו שנראה ממש כמו הנטר ס' תומפסון במכונית האדומה עם הגג הנפתח שלו – דמות שדפ גילם ב"פחד ותיעוב בלאס וגאס" – כמעט דורס אותו. תומפסון הוא מישהו שחווה לא מעט הארות והזיות במדבר. וכמה רגעים אחר כך, כשמצב התודעה של הזיקית הולך ומתעמעם מרוב צמא, הוא הוזה דג גדול ששוחה בשמים מעליו, אותו דג צעצוע שבילה איתו באוקווריום. הפעם זה ציטוט מ"חלום אריזונה", סרט מדברי אחר של ג'וני דפ. כך שבעשר הדקות הראשונות לסרט יש לנו הומאז'ים לסרטים של טרי גיליאם ואמיר קוסטוריצה ובהמשך זה הופך לסרג'יו ליאונה ורומן פולנסקי. אנחנו לא בדיסני יותר.

למרות שוורבינסקי מוכר כיום כבמאי של סרטי "שודדי הקריביים", מדובר ביוצר שמצליח מדי פעם להפתיע ולנוע מסרטים ילדותיים מאוד לסרטים עם רגעים בוגרים למדי. ראו, למשל, את "החזאי", סרט קודר ושנון שביים עם ניקולס קייג'. הבעיה היא ש – לטעמי לפחות – ורבינסקי אולי מצליח לשעשע עם בחירת חומרים מפתיעה, ועם לא מעט רעיונות ויזואליים מרשימים בכל סרט, אבל כבמאי הוא עוד לא יצר סרט באמת שלם, או בעל חשיבות. "רנגו" הוא סרט עמוס הברקות ושנינויות ויש בו משהו חביב ומרענן, ונראה שוורבינסקי היה זקוק לקלילות הזאת אחרי הפקות הענק של "שודדי הקריביים", אבל גם כאן – ואולי דווקא כאן – מתחוור שמתחת לרעיונות הטובים עדיין חסר משהו. למשל, קצת יותר הומור.

שימו לב: ביום ראשון בצהריים הבלוג יירד למשך כ-48 למטרות תחזוקה, שידרוג והחלפת שרתים. מכיוון שראשון-שני זו חופשת פורים ורובכם ממילא קוראים אותי בעבודה או באוניברסיטה, אני מניח שחלקכם לא יבחינו בכך. אבל כל השאר, שגולשים כרגיל מהבית ומהטלפון גם בפורים ובשושן פורים, אם אתם עוקבים אחרי הבלוג בטוויטר ובפייסבוק, תמצאו שם עדכונים בזמן אמת אם יקרה משהו מעניין בתחום הקולנוע בזמן שהבלוג מושבת. וגם עדכונים על שובו של הבלוג לפעילות מלאה. אם אתם עדיין לא עוקבים אחרי הבלוג בפייסבוק ובטוויטר, ובכן – קדימה.

אל תשאלו מה קרה דקה לפני זה. בלעעע

אני חושב שצריך להודות בזה: האחים פיטר ובובי פארלי הם סוג של גאונים. צריך להודות בזה עכשיו, כי לאחים פארלי היו בשנים האחרונות וכמה וכמה נפילות קשות, האחרון שבהם היה "אשת החלומות" עם בן סטילר. אבל "רווקים לשבוע", בכמה מרגעי השיא שלו, מביא אותם לשיאים המוקדמים שלהם, בתור הצמד שעשה מהפיכה לא קטנה בקומדיה האמריקאית.

האחים פארלי מוציאים שם טוב לחוצפה. הם עושים סרטים בוטים, חסרי נימוס, שהולכים רחוק מבחינת כל מה שאמור להיות התקפה על הטעם הטוב. אבל המדהים הוא שבתוך כל ההומור הוולגרי שלהם הם מצליחים לעשות שני דברים מפתיעים. הראשון, הם מצליחים לשים את האצבע לא פעם על רגעים צורבים של אמת. ההומור שלהם לעיתים לוחץ בדיוק על איפה שכואב. כשם ש"משתגעים על מרי" הכיל כמה אמירות כנות על התברות ועל חיזור, כך "רווקים לשבוע" מכיל לא מעט אמת חומצתית על חיי זוגיות. השני, בסרט שמכיל שני זרגים, זוג שדיים אחד, המון בדיחות על מין אוראלי, ופלוץ אחד, מפתיע לגלות בסופו כמה הסרט הזה, כמו כל סרטיהם, עמוס בלב, סנטימנטליות, תום ורומנטיקה.

העניין הוא שהאחים פארלי הם קצת סוכנים כפולים. הם חושפים בסרטיהם את כל הביצה המזוהמת שמתחוללת בתוך ראשו של הבר הממוצע. אם אי פעם תשלוט בעולם דיקטטורה נשית שתרצה להעמיד לדין את כל המין הגברי על שנים של דיכוי, סרטיהם של האחים פארלי יהיו מוצג מצוין לטענת התביעה. יוצרים אחרים מנסים ליצור תמונה מאוזנת, מרוככת, אבל האחים פארלי מפיצים את הסודות בצורה בוטה. סרטים של האחים פארלי איומים לצפייה בדייט, כי הם חושפים את כל הסודות הכי כמוסים של הגבר.

ב"רווקים לשבוע" לאשתו של אוון ווילסון נמאס. בעלה פשוט חולה מין. וכך גם חבריו. כל היום רק מסתכלים על בחורות אחרות. לפחות כך זה נראה מנקודת מבטה. מנקודת מבטם של הגברים הכל נורמלי: מדברים על בנות כל היום. והוא עוד הגבר המתוק, המתחשב, האדיב והנאמן שבחבורה. בעצתה של חברה פסיכולוגית היא מחליטה לתת לבעלה פס לשבוע: חופשה מהנישואים. לפסיכולוגית יש גם הסבר מצוין: כל עוד הגברים מרגישים כלואים בנישואים, הם מאשימים את נשותיהם בכך שבגללן הם לא יכולים לצאת ולשכב עם כל הנשים שהם פוגשים כל יום. אומרת הפסיכולוגית: שחררי אותו לשבוע, תאפשרי לו לעשות כל מה שעולה על דעתו בלי השלכות, והוא יגלה שלאף אחת מהפנטזיות שלו אין ביסוס, ושאף אחת לא משתוקקת לנהל רומן עם גבר משעמם עם כרס בגיל העמידה. ובקיצור, הוא יחזור על ארבע, מאולף וכנוע ויבין שאין כמו בבית. וכך, שני זוגות נשואים יוצאים לניסיון בן שבוע: כל אחד עושה מה שבא לו. וכצפוי, הל קורה הפןך: הגברים קולטים שהרבה יותר מעניין אותם לאכול ולישון מלהתחיל למצוא סקס מזדמן, ודווקא הנשים מגלות שיש להן לא מעט מחזרים. האם הניסוי הזה אכן ישקם את הנישואים של הזוגות, או דווקא יפרק אותם? ובכן, אל דאגה כי סרטיהם של האחים פארלי בועטים בכל טאבו של טעם טוב, אבל מקפידים להחזיר את הסדר המקורי על כנו. פירוק והרכבה.

ואולי ההברקה הכי גדולה של הסרט – שיש בו פשוט המון בדיחות נורא מצחיקות, אבל הוא לא תמיד נראה כמו הקומדיה הכי רעננה באיזור (ואולי כי כולם שם, מאוון ווילסון ועד האחים עצמם, כבר עייפו מקומדיית השטויות שאיתן הם השיקו את הקריירות שלהם) – היא הליהוק של ג'נה פישר (פאם מ"המשרד") לתפקיד אשתו של ווילסון. היא נהדרת, ובזכותה מסר ה"אהבה תנצח" נראה מוצדק. בזכותה או בזכותם, "רווקים לשבוע" – למרות שיש בו נפיחה אחת יותר מדי לטעמי האישי – היא קומדיית הגברים-מתנהגים-כמו-אידיוטים היחידה שהצחיקה אותי בעת האחרונה, מאז "סופרבד", והרבה יותר מ"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס".

אחד הספרים על קולנוע שהכי חיבבתי בשנים האחרונות היה "מקרינים כוח" שכתב דוד שליט בהוצאת רסלינג. הספר סיפר את סיפורו של הקולנוע הישראלי, ממש מראשית ימיו, אבל לא מנקודת מבטם של היוצרים והקולנוענים, אלא של בעלי בתי הקולנוע והמפיצים. הוא הראה איך תחום הקולנוע – כבידור, כעסק וגם כתרבות – התפתח כאן, בימים שכמעט כל בית קולנוע בארץ היה בבעלות פרטית ועשרות משפחות ישראליות התפרנסו מתפעול בתי קולנוע והפצת סרטים.

כשאני נכנסתי לעולם הקולנוע, כסטודנט ואז גם כעיתונאי, בתחילת שנות ה-90, מצאתי עולם קולנועי שונה לחלוטין. בתי הקולנוע הישנים של ילדותי נהרסו, אולמות נבנו בתוך קניונים, ואחרוני משפחות הקולנוע העצמאיות – משפחת גלפנד (בעלי קולנוע פאר) ומשפחת גלעד (מפיצי וורנר בישראל) – נעלמו ממפת הקולנוע הישראלי (נצחונה גלעד עדיין מפיצה מדי פעם סרטים בסינמטק תחת המותג "סרטי נחשון"). עולם הקולנוע הרוחש ורב המשתתפים ששליט הציג בספרו – עולם שבשיאו, בשנת 1968, שנת לידתי, הביא למכירות של 50 מיליון כרטיסים בשנה אחת – התאדה מהעולם מרגע שאני התחלתי לסקר אותו. היכלי הקולנוע האחרונים שהכרתי מילדותי – קולנוע תפארת בראשון לציון, קולנוע צפון וקולנוע דקל בצפון תל אביב – נסגרו ונהרסו.

כך שכל מה שאני יודע על כל מה שקרה בארץ בתחום ניהול הקולנוע וההפצה לפני 1990 מגיע מספרו המאלף של שליט, שמדי פעם גורם לי לחשוב איך היה נראה הבלוג הזה, לו היה פעיל בשנות החמישים והשישים.

ומשום אהדתי הרבה לספר, שמחתי לקבל את הבשורה שדוד שליט הקים הוצאת ספרים בשם אינסרט, שתתמחה בספרים על קולנוע. בקרוב ייצאו בה שני ספרים, האחד עוסק בקשרי הקולנוע בין הוליווד לישראל בשנים 1948 ל-1978. והשני יעסוק במחקר של שליט על בתי הקולנוע של חיפה.

אבל בימים אלה רואה אור ספרה הראשון של ההוצאה: "אולם שכולו טוב". לעומת הספר הקודם, שהציג תזה מתוחקרת ועמוסת מידע, הספר הזה הוא פרויקט קליל, מעין ספר מזכרת יותר מאשר ספר קריאה ועיון. מדובר באנתולוגיה קליפית של עשרות קטעים קצרים שליקט שליט מאת סופרים וקולנוענים ישראליים שכותבים על זכרונות הקולנוע שלהם. חלק מהזכרונות נלקחו מספרים, חלקם מראיונות עיתונאים, וחלקם משיחות שערך שליט עם אנשים במיוחד עבור הספר. כרגיל, בכל פעם שאנחנו נזכרים בנוסטלגה של אחרים, זה לוחץ על כפתורי הנוסטלגיה שלנו, ועל זה הספר עובד. מעין אלבום מתנה ומזכרת להרגלי הקולנוע של פעם.

כמה מהמשתתפים באסופה: נסים אלוני, יורם קניוק, עלי מוהר, סמי מיכאל, גבי ניצן, אברהם הפנר, רפי לביא, נתן אלתרמן. אבל כמו תמיד מי שכותב גם על הקולנוע הכי תמציתי ומדויק הוא יואל הופמן, שציטוט שלו מתוך "קוריקולום ויטה" מופיע בספר בזו הלשון: "בבתי הקולנוע אנחנו רואים סיפורים אחרים ואנחנו שוכחים שאנחנו יוצאי רומניה". אשכרה.