כרגע יש סרט ישראלי אחד שמציג בבתי הקולנוע – "מבול" – אבל בשמונה השבועות הקרובים יעלו בזה אחר זה לא פחות מששה סרטים ישראלים, אולי אפילו שבעה. הנה הם:

"ציון ואחיו" של ערן מרב יעלה כבר בסוף השבוע הקרוב (31.3). מתישהו במהלך אפריל אמור לצאת גם "בין השמשות" של אלון זיגמן, סרט מקסים מאוד שחיבבתי בפסטיבל חיפה האחרון. "וביום השלישי" שביים משה איבגי, יעלה ב-28.4. באותו יום מתוכנן כרגע לעלות גם "ז'ה טם איי לאב יו טרמינל" של דני מנקין (אני מקווה שהוא יזוז מהתאריך הזה כי אין שום הגיון להוציא שני סרטים ישראליים זה בצמוד לזה). "אמא של ולנטינה", של מתי הררי ואריק לובצקי, יעלה ב-5.5. ו"הערת שוליים", החדש של יוסף סידר, יעלה כאמור ב-2.6. לפני כמה חודשים היה דיבור על זה שגם "שני דגלים" של ליאור מולכו יעלה במהלך אפריל, לקראת חופשת פסח. אבל אין לי מושג אם זה עדיין בתוקף.

יש סיבה לחשוש: מאז ספטמבר אף סרט ישראלי לא הביא לקופות יותר מ-70,000 צופים. הרוב התקשו להביא אפילו 50,000 צופים. וזה בוודאי יהיה קשה יותר כשסרטים ישראליים יתחרו זה בזה על הקהל שלהם. האם יש סיכוי שאחד הסרטים האלה יצליח?

יש לשים לב: חוץ מ"הערת שוליים", כל הסרטים האלה הם הפצות מאוחרות לסרטים שכבר הוצגו בבכורות לפני כמה וכמה חודשים, ואף שנים. "ציון ואחיו", "אמא של ולנטינה" ו"שני דגלים" התחרו על פרס אופיר בשנת 2009 (בשנה שבה זכה "עג'מי"). "בין השמשות" ו"ז'ה טם איי לאב יו טרמינל" הוקרנו בפסטיבל חיפה האחרון, ו"וביום השלישי" הוקרן בפסטיבל ירושלים הקודם. שלושתם התחרו על פרס אופיר בשנת 2010.

ובערך ביוני יתחילו הקרנות האקדמיה לתחרות של שנת 2011.  במילים אחרות, אנחנו שוב עדים לכך שפרס אופיר הוא תחרות בין הסרטים הכי טובים שרובם יוקרנו בשנתיים שאחרי הטקס (אם בכלל, לא פחות מששה סרטים מהתחרות של שנת 2009 לא הופצו באופן מסחרי רשמי, או עדיין לא הופצו, ואלה מהם שכן הוקרנו עשו זאת במסגרות סמי-מסחריות כמו הקרנות סינמטקיות או הפצה באינטרנט: "אחים", "לב של אבן", "בדרך אל החתולים", "מופע החיים של גוטל בוטל", "מוקי בוערה" ו"נתיב המזלות").  ואחר כל מתפלאים שאף זכיין לא רוצה לשדר את הטקס ושהוא זוכה לרייטינג של אחוזים ספורים. מתי כבר מישהו ינער את הפרס הזה?

הסרט כולו בפריים אחד

פורסם ב"פנאי פלוס" 23.3.2011

"המשרתת" מתחיל עם סצינה שבה צעירה קופצת אל מותה בלב איזור בילויים ומסעדות בסיאול. בסצינה חריגה מבחינה סגנונית יחסית לשאר הסרט, מוצגת באופן נטורליסטי ואגבי שגרת יומם של צעירי דרום קוריאה, שמתייחסים ברובם אל מקרה ההתאבדות שהם חזו בו כרגע די בשיוויון נפש. המטרופולין לא עוצר: הטבחים ממשיכים לקצוץ אוכל, פועלי התברואה ממשיכים לפנות את האשפה. כשסרט שעומד לעסוק בחייהם של העשירים מתחיל בסצינות ארוכות של פינוי אשפה, אני לא יכול שלא להסתקרן. המסר – הנמסר באופן ויזואלי, ללא מילים מפורשות – מוצג בצורה די שנונה כבר בפתיחה. סרט שמתחיל בהתאבדות לא מבטיח סוף טוב.  מי שכן מוצאת עניין במקרה ההתאבדות הזה היא גיבורת הסרט, שלמחרת תקבל הצעת עבודה: לבוא להיות משרתת ואומנת בבית משפחה עשירה.

את "המשרתת" ביים אים סאנג-סו, שזה הסרט הראשון שלו שמוצג מסחרית בארץ (טוב, לא חוכמה, חוץ מקים קי-דוק אף במאי קוריאני כמעט ולא הוצג מסחרית בארץ). אבל שניים מסרטיו הקודמים, שהיו להיטים די גדולים במולדתם, הוצגו בפסטיבל חיפה בשנים הקודמות. בשניהם, וכעת בשלישי, זיהיתי סימפטום דומה: שלושתם מתחילים מקסים, אבל נגמרים באופן נורא מעצבן. אם בתחילה חשבתי שזה פשוט סוג של רישול או חוסר הקפדה, עכשיו אני כבר יודע שזה הקטע שלו. לענג אותנו בפתיחה, ואז להביא לנו קורנס לראש ולהוציא אותנו עם הלם בסוף. אלא שלדעתי שינוי הפאזה הזה באמצע הסרט פשוט לא עובד, ואף מקלקל. הוא לוקח רעיונות קלילים, סאטיריים, משעשעים שמוצגים באופן מעודן, אבל בסוף הוא לוקח בחירות רדיקליות, נטולות עידון, לעיתים אכזריות. ב"המשרתת" זה מורגש מצוין בשימוש במוזיקה. המוזיקה בחצי הראשון של הסרט פשוט מקסימה, כמו הסרט כולו, ונותנת לסרט סוג של קלילות וקלות דעת. בחצי השני, המוזיקה נהיית מאיימת יותר. במילים אחרות, אמנם ראיתי שלושה סרטים של אים סאנג-סו אבל למעשה אני מרגיש שראיתי שישה. יש לו נטייה להחליף סרט באמצע. החצאים הראשונים של סרטיו מקסימים למדי.

ב"המשרתת" הוא עושה רימייק לסרט קוריאני מ-1960. זה רעיון מעניין: הקולנוע הקוריאני הפך ללהיט מקומי ובינלאומי בעשור האחרון, אחרי שנים של תרדמה, וסאנג-סו מנצל את מעמדו כדי לחשוף לעולם סרט מהפרה-היסטוריה של תעשיית הקולנוע שלו. הסיפור דומה – אשה צעירה מגיעה לעבוד בבית משפחה אמידה; בעוד בעלת הבית נמצאת בחודשי ההריון האחרונים שלה, המשרתת מנהלת רומן עם הבעל ונכנסת להריון ממנו. אך בעוד הסרט המקורי הוא מעשיית מוסר, הסרט החדש הוא מעין סאטירה חברתית, אבל יותר מזה: בעוד הסרט המקורי היה מאופק, כנהוג בקולנוע האסיאתי של שנות הששים, הסרט החדש בוטה למדי: יש בו סקס ואלימות בשפע, והוא למעשה סרט חושני למדי. הוא גם מצליח ליצור כמה וכמה תעתועים מוסריים באופן בו הוא מציג את הדמויות ומערכות היחסים ביניהן.

לכאורה נדמה שכשהוא מספר סיפור על כניסתה של משרתת לבית עשיר והאופן שבו כניסתה לחיים מערערת את כל השיווי המשקל בתוך המשפחה סאנג-סו חושב על במאים מרקסיסטיים כמו לואיס בונואל. מעין "סוד הקסם של הבורגנות" הקוריאני – החיים כמשחק של טורפים ונטרפים, בין אם בין מעמדות או בין ג'נדרים. בתחילה נדמה שאכן זה הכיוון, שיש כאן סאטירה אנטי-בורגנית חריפה. אבל לא לגמרי. אם נדמה לנו שאנחנו עומדים לצפות בסרט על ניצול – המשרתת נדרשת להגיש, לטפל, לנקות, לעסות ואז גם לדאוג לצרכיו המיניים של המאסטר שלה – הרי שהסרט מציג גם את הגיבורה עצמה באור אחר. משרתי הבית מוצגים כמי שנהנים לחיות חיים של מותרות ועושר, מהשאריות שמשאירים להם הבוסים שלהם. הם אוכלים מטעמי גורמה, שאותם הם מפנים משולחן הארוחה. הם נהנים בבריכה, כשהם מלווים את המשפחה לבית הקיט. הם חומקים לאמבטיה המפוארת אחרי שבעלת הבית סיימה את הרחצה שלה. ואז, כשפנטזיית העושר מחלחלת פנימה, מתחילה התאווה להשתלט על שאר שירותי הבית, כמו למשל אלה של בעל הבית. כלומר אים סאנג-סו, באופן די חצוף, מציג את הרומן בין המשרתת לגבר, כניצול הדדי. אלא שהמימד הסאטירי הזה מתמוסס די מהר, כי לסיפור הזה, בסופו של דבר, יהיה קורבן אחד בלבד. אם לואיס בונואל באמת היה מביים את הסרט, ולא רק נותן משהו מרוחו לסצינות הפתיחה, כל הפירמידה היתה נעמדת על ראשה, או מתפרקת לחלוטין, עד סוף הסרט. אים סאנג-סו, בסופו של דבר, מתחיל את סרטו באופן סאטירי-סקסואלי, אבל מסיים אותו כאופרת סבון היסטרית, הנושקת לגרוטסקה ולאימה. זה מרתק בתחילה, מפלצתי לסיום.

נ.ב, עם ספוילר

(אך ורק למי שראה את סרטיו של אים סונג-סו, או למי שלא מתכוון לצפות בהם, או רוצה להתכונן להלם שהם מספקים).

למעשה, בביקורת הנ"ל – שרק רומזת על אירועי המערכה השלישית ולא מסגירה אותם מפורשות – הייתי מעודן מדי. האמת היא שאני חושב שאים סאנג-סו הוא קצת מפלצת, או מישהו שאלמנטים מהותיים באנושות שלו נעדרים. בסרט קודם שלו, "A Good Lawyer's Wife", שגם מתחיל קליל, סאטירי ומסוגנן, העסק מתהפך כשזוג פושעים חוטף את בנם של גיבורי הסרט ומשליך אותו מגג בניין. החיוך נמחק לי מהפנים. ב"המשרתת" הגיבורה עוברת הפלה בעל כורחה, בניתוח המוצג באופן די גרפי. כשבמאי מתעקש כך להתעלל בגיבוריו, אני לא רק מכבה את עצמי למשך שאר הסרט, אלא גם נרתע ממנו כהוגן.

פורסם ב"פנאי פלוס", 23.3.2011

כשנכנסים לסרט צריך להתחיל להפעיל את המוח ולחפש רמזים מרגע שהוא מתחיל. למעשה, כבר משלב הלוגואים. לוגו ראשון לפני "זהות לא ידועה" ("Unknown"): של חברת ההפקה "דארק קאסל". והראש כבר אומר "או-או". דארק קאסל היא חברה קטנה שהוקמה על ידי שני מפיקים בכירים, ג'ואל סילבר ורוברט זמקיס, מתוך רצון לייצר באמצעותה סרטי ז'אנר זולים, לרוב רימייקים לסרטי אימה ישנים. למשל, "בית השעווה", סרט הבכורה של במאי הפרסומות הקטלאני שביים כעת את "זהות לא ידועה". זו חברה שהוקמה מתוך כוונה מוצהרת ליצור ג'אנק, טראש אלים ומודע לעצמו בתקציב נמוך, לרוב ישירות עבור שוק הדי.וי.די. לוגו שני: אולפני באבלסברג, האולפנים העצומים בברלין. זה השלב שבו אנחנו מבינים שאנחנו למעשה יושבים לצפות בהפקה גרמנית, אבל דוברת אנגלית. ועם ליאם ניסן בתפקיד הראשי. אה, נו, ברור. הגרמנים ראו את "חטופה", בהפקת לוק בסון ועם ליאם ניסן בתפקיד הראשי שמתרחש כולו בפריז, ורצו לעשות סרט כזה לעצמם. וניסן – כנראה כמו וודי אלן בערוב ימיו, גם הוא ינדוד לאן שנמצא הכסף. וכך, כשהוא מתקרב לגיל 60, ניסן למעשה המציא לעצמו ז'אנר משלו: מותחנים אירופאיים מאוד לא מתוחכמים שהם גם סוג של טיול בנופי העיר. מכיוון שגם "זהות לא ידועה", ממש כמו "חטופה", הגיע למקום הראשון עם צאתו באמריקה, אני מניח שנוכל לצפות לראות אותו רודף אחרי נבלים בבירות אירופיות נוספות בקרוב.

וכאן אני מוצא את עצמי בדילמה. כי מצד אחד, אני חובב גדול של בי מוביז, סרטים טראשיים וג'אנקיים. אני מחבב אותם כי לכאורה יש להם את הרשות להיות מרושלים, אבל מצד שני יש להם את החובה להמיר רישול תסריטאי באיזושהי הברקה אדירה אחרת. או בימוי מפתיע, או אמירה קיצונית, או כל דבר שהוא חסר פשרות ושמתאפשר בזכות העובדה שזה סרט שאמור לטוס מתחת לרדאר של המיינסטרים. אבל מצד אחד "זהות לא ידועה" משדר כבר מראשיתו ויברציות של בי מובי נחות – חי נפשי אם זה לא התסריט המחורר והמרושל ביותר שנתקלתי בו בבית קולנוע מזה עידנים. ואיך נזהה תסריט איום? כזה שכל נקודות המפנה המרכזיות שבו נובעות מצירוף מקרים, ולא מהתפתחות אורגנית. נקודת המוצא הסיפורית מונעת על ידי צירוף מקרים? זה בסדר, וזה גם מקובל. אבל בכל פעם שהגיבור שלנו מגלה משהו או נחלץ ממשהו זה בזכות העובדה שבדיוק במקרה קרה משהו שעזר לו בכך. וכאמור, בבי מובי אמיתי, זה היה עובד, אבל מצד שני "זהות לא ידועה" מופק באופן כזה שאם נגיד ליד יוצריו את המילים "בי מובי" הם יעלבו נורא. אני מניח שמבחינתם הם עשו כאן משהו שמשתווה להיצ'קוק. ואני אומר כאן ועכשיו: מי שיכתוב על "זהות לא ידועה" שזהו מותחן היצ'קוקי, אני משגר אליו את משטרת ההיצ'קוק לעצירתו בעוון לשון הרע.

ב"זהות לא ידועה" מתעורר ליאם ניסן בבית חולים גרמני אחרי תאונת דרכים וארבעה ימים בתרדמת. אבל משהו השתבש: כשהוא יוצא מבית החולים אשתו לא מזהה אותו וגבר אחר טוען שהוא הוא. מה קרה לו בזמן התאונה? ומי הוא באמת? השאלה האמיתית שנשאלת היא כמה סרטי מתח ראיתם בימי חייכם עד "זהות לא ידועה". כי אם ראיתם יותר מחמישה, בערך אחרי 20 דקות של סרט גם אתם תתחילו להעלות בראשכם נרטיביים אפשריים לפתרון התעלומה. יש פחות או יותר שלושה תרחישים אפשריים לכך, שאותם ראינו בסרטים קודמים, ואחד מהם הוא אכן הפתרון לתעלומה. כלומר, עד סוף הסרט תוכלו למלמל לעצמכם באכזבה, "ראיתי את זה בא". בייחוד אם ראיתם כבר את "מזימות בינלאומיות" או את "האיש שידע יותר מדי" או את "פרנטיק" או את "נשיקה ארוכה ללילה" או את "זהות אבודה".

אבל, כאמור, יש ז'אנרים שתסריט מבולגן וצפוי יכול לעבוד בהם היטב, אם יש משהו שיפצה. זו, למעשה, היתה גדולתו של היצ'קוק. לא התסריטים, שלעיתים היו מרובי חורים ואי-הגיון, אלא ההבנה שלו לדרוש מתסריטאיו לדאוג לרצפים של מתח ואקשן שיהיו מעין מיני-סרטים בפני עצמם, ולמעשה יסיחו את דעת הצופה מהעלילה הגדולה, אותה ניתן לפצח די בקלות או מתרכזים רק בה. הגדולה של היצ'קוק היתה בכך שהוא תמיד דאג לגרום לנו לשכוח – קצת כמו מאחז עיניים שמלהטט בידיו ביד שמאל כדי שלא נשים לב לכדור שהוא מעלים ביד ימין – את התעלומה הגדולה, וגרם לנו להתעלם ממנה ככל האפשר, לטובת סצינות מתח קצרות ואפקטיבית – והכי חשוב: וירטואוזיות."זהות לא ידועה" מצליח במשך סרט שלם לעשות את זה רק פעם אחת: בסצינת מרדף מכוניות לא רעה – שכוללת מפגש עם רכבת קלה – ושלמעשה מצדיקה את השימוש בברלין כלוקיישן לסרט. חוץ מהסצינה הזאת, שאר הסרט הוא מופת של בינוניות מייאשת.

חברי עידן אלתרמן יביא מחר את שיתוף הפעולה שלו עם המג'יקל מיסטרי טור לזאפה הרצליה. את המופע שלהם, "Alt+Shift", ראיתי לפני כשבועיים בחולון ונהניתי כהוגן. עידן ושות' בחרו לקט שירים מקסימים – מהביץ' בויז ועד טראוולינג ווילבוריז – ותרגמו אותם לעברית. התוצאה שנונה מאוד. לרגעים, התרגום מדויק מאוד, כמו ב"כל דבר שהיא עושה הוא קסם" של פוליס, לעתים הוא מבודח וכמעט פרודי, כמו בהפיכת "נערות קליפורניה" ל"נערות חיפה", וברגעים המושלמים יותר זה איפשהו בין לבין: תרגום שנשאר נאמן למקור אבל נותר מודע לכך שצריך לשות מילים למטרות מצלול, חריזה, טמפו, אבל גם תקופה ומקום. ההברקות של אלתרמן ושות' מגיעות לרגעים ממקומות לא צפויים. לפעמים הוא לא רק מתרגם מילה שתתאים בחריזה, אלא שאפילו תתאים לתנועת השפתיים, ואז זה לא סתם גרסת כיסוי לשיר, אלא ממש גרסת דיבוב. זה מוצלח לא תמיד אנחנו שמים לב למילות השירים במקור אבל אנחנו זוכרים את הצלילים מהזמזום מהזיכרון, וכשהמילה מתאימה גם בחרוז, גם בטמפו וגם בצליל זה מבדר כמו לראות לוליין מצלח לתפוס את כל חמשת הכדורים שהעיף לאוויר.

אבל הקטע שהכי אהבתי בהופעה הוא זה שמראה שגם במוזיקה ההערכה שלנו קשורה לקונטקסט של זמן, מקום וז'אנר. באחד השירים בחר אלתרמן דווקא לתרגם הפוך, מעברית לאנגחית. הוא תרגם את "רקדי" של ישי לוי לאנגלית, מילה במילה, השאיר את הלחן, אבל האט את הקצב ושר אותו בסגנון לאונרד כהן. זה מבריק, כי כל אשכנזי שונא מזרחית (וגם כל ירושלמי שונא מזרחית) חייב להודות שהתקת השיר מהטמפו והשפה משנה את השיפוט שלנו אותו. אמש ביצע אלתרמן את השיר ב"הינשופים" (קפצו לדקה ה-30). והנה הקלטה מההופעה בחולון מלפני שבועיים:

פעמיים בשבוע האחרון ניצבתי משתאה מול סרט חדש שמגיע מבין ידיו של קולנוען בכיר זוכה אוסקר ושהוא פיאסקו גמור. הראשון היה "דרושות אמהות ממאדים", הפקתו של רוברט זמקיס לסרטו של סיימון וולס, והשני הוא "הדילמה", סרטו החדש של רון הווארד. זה ממש נדיר למצוא סרט שכלום לא עובד בו, ושנראה שהוא טעות אחת גמורה מתחילתו ועד סופו. וזה תמוה שצוותים כה מיומנים עבדו חודשים ושנים על הסרטים ולא הצליחו להציל אותם ולו במעט. אני תוהה איך זה יתכן.

"הדילמה" הוא סוג של פדיחה משונה. רון הווארד עבר את גיל ההתבגרות בסיטקום האמריקאי "ימים מאושרים", ובתחילת דרכו ביים כמה קומדיות לא רעות. בראשן "ספלאש" – לדעתי הסרט הטוב ביותר בקריירה שלו. אפילו סרטים רציניים יותר כמו "הורים במשרה מלאה" ו"העיתון" הכילו כמות נאה של הומור. כלומר, לאיש יש חוש הומור, ופשוט הנחתי שהוא מעדיף להעביר את גיל העמידה שלו בסרטים רציניים יותר. זה נחשב איכותי יותר ומביא אוסקרים. ע"ע "נפלאות התבונה".

לכן, כשאתם שומעים על סרט כמו "הדילמה" אתם (כלומר, אני) מיד מסיקים שהווארד התגעגע לקומדיות, ורואה בקנאה יוצרים כמו ג'אד אפטאו שעושים קומדיות למבוגרים שבתוך כל ההומור האינפנטילי מסתתר גם עומק מסוים המתבונן בחיים באופן בוגר וכן. ולכן הוא ליהק לסרט את וינס ווהן ואת קווין ג'יימס, שני שחקנים שהתפרסמו בשנים האחרונות בדיוק באותן קומדיות סמי-רומנטיות על גברים שמתנהגים כמו ילדים קטנים. ואף תמצית העלילה – וינס ווהן מגלה שאשתו (ווינונה ריידר) של חברו הטוב ביותר (ג'יימס), מנהלת רומן, והוא נמצא בדילמה האם לספר לו או לא – נשמעת מתאימה לקומדיה אמריקאית בעלת חן וחסרת ייחוד. ובאופן משונה ותמוה, "הדילמה" הוא סרט נטול כל חוש הומור. אין בו אפילו בדיחה אחת. הוא כל כך לא קומי שאני תוהה מה נתן לי את הרעיון שהוא בכלל אמור להיות קומי. הליהוק? הפוסטר? התקציר? וכעת לעולם לא אדע, האם תסריט של אלן לוב ("וול סטריט 2") נכתב כקומדיה אלא שבבימוי כל ההומור נשאב ממנה החוצה, או שהוא מעולם לא התיימר להיות הגרסה של הווארד ל"היץ'". ובמהלך הצפייה רק התגעגעתי לאחים פארלי, שרק לפני שבוע שיעשעו אותי כהוגן עם "רווקים לשבוע". הם היו לוקחים את הרעיון הזה, עם התסריט הזה (או יותר טוב, מאחדים את אוון ווילסון עם וינס ווהן) ועושים מזה מטעמים קומיים מצמררים, שלוחצים על כל הנקודות הכי רגישות לא רק ביחסים בין נשים וגברים, אלא ביחסים שבין גברים לגברים.

הפרקליט והמכונית

האמת, החמצה. יוצרי "סניגור במבחן" ("The Lincoln Lawyer") יכלו לבחור שני נתיבים מעניינים עם הסרט, ובמקום זאת הם בחרו בדרך האמצע, שהיא קצת בינונית ולא ממש מעניינת. יש לומר: הסרט סביר. לא רע. אין בו רגע אחד של ייחוד או ענייןף ואם ראיתם מספיק דרמות בית משפט אתם מבינים אן הוא ולך די מהר. אז בלי שום חידוש עלילתי ובלי שום חידוש סגנוני, מה נשאר לסרט להציע? דמות. האטרקציה העיקרית של "סניגור במבחן" היא הגיבור במרכזו, פרי המצאתו של הסופר מייקל קונלי ("מי שכתב את "רצח מתקתק", שהפך לסרט של קלינט איסטווד שמעולם לא הגיע להקרנות בישראל). לא שום דבר שלא קיבלנו מג'ון גרישם קודם, ובכל זאת, דמותו של מיק הולר (בגילומו השרמנטי של מתיו מקונוהיי) היא הצדקת קיומו של הסרט: עורך דין חלקלק שלא ברור אם הוא בא מעולם הביבים או עולם היוקרה, שהוא חצי ערס, חצי ג'נטלמן, ושמנהל את עסקיו מלימוזינה מדגם לינקולן והנהג שלו הוא מעין סיידקיק שעוזר לו עם עולמות הגנגסטה של רחובות אל.איי. במילים אחרות: אחלה דמות לסדרת טלוויזיה, משהו שהיה הולך נהדר בסבנטיז. או כיום, בין אם ב-HBO או בסי.בי.אס. ואכן, "סניגור במבחן" הוא סרט כה נטול עוקץ שנראה שהוא היה יכול להיות פיילוט מצוין לסדרת טלוויזיה.

אבל אם יוצרי הסרט בחרו שלא להפוך את הסרט לפיילוט לטלוויזיה, הם החמיצו לדעתי את האופציה השניה שעמדה לרשותם: להחזיר לאופנה את סרטי ג'ו אסטרהאז-פול ורהובן. העלילה על הסניגור שמנהל רומן און-אנד-אוף עם תובעת (מריסה טומיי) ושיש לו נטיה להגן על ג'אנקיז היתה יכולה לזכו לטיפול הרבה יותר קיצוני וקינקי מהטיפול הטלוויזיוני הסטנדרטי שהעניק לו במאי הסרט, בראד פורמן. גם כל המערכה השלישית נראית כמו קופי-פייסט מ"להב משונן", המותחן האירוטי שכתב אסטרהאז ב-1985 בבימויו של ריצ'רד מארקאנד. לא רק הטוויסט על הטוויסט על הטוויסט, אלא אפילו אותה סכין עם אותו להב משונן צצה כראייה במשפט.

אבל "סניגור במבחן" אינו חלבי מספיק לטלוויזיה, ולא אפל מספיק כדי להיות באמת זכיר, או באמת מהנה, הוא נותר סרט סביר שנראה כמו מיחזור של אלפי דמות בית משפט וסדרות עורכי דין שכבר ראינו.

30 שנה אחרי, 1981 חוזרת לישראל בקאמבק מרהיב. תראו מי הולך להגיע ארצה בחודשיים וקצת הקרובים: בריאן פרי, מארק אלמונד ולורי אנדרסון. שלושתם עשו חיל במצעדים ב-1981. מי מהם מחזיק מעמד את 30 השנים האלה הכי טוב?

1. בריאן פרי עם רוקסי מיוזיק.

ב-1980 הוציאה רוקסי מיוזיק את "בשר ודם", ב-1982 היא הוציאה את "אבאלון". בסוף 1980, רגע לפני 1981, יצא הסינגל הזה של הלהקה, אותו כתב ושר פרי, שיגיע ב-19.4 להיכל התרבות.

2. מארק אלמונד וסופט סל.

מארק אלמונד יגיע בפעם השלישית לישראל ב-14 במאי, להופעה בבארבי. הוא הגיע פעם אחת בתחילת האייטיז לקולנוע דן עם הרכב מארק והממבס, ואז הגיע פעם שנייה ל-TLV ב-2004, שם ראיתי אותו בהופעה, שהיתה קטנה, קאמפית, קווירית אבל מקסימה לגמרי. חצי שנה אחר כך הוא נפצע קשה בתאונת אופנוע. ועכשיו הוא חוזר בשלישית, הפעם לבארבי. הנה, הישר מ-1981, אז יצא אלבום הבכורה של סופט סל, הנה הסינגל השני שלהם מהתקליט:

3. לורי אנדרסון

גם ללורי אנדרסון זהו ביקור שלישי בישראל, אם אני סופר נכון. זו, לפחות, תהיה (כך אני מקווה) הפעם השלישית שאראה אותה בהופעה חיה בישראל. היא תגיע ביוני להיכל התרבות. ובאופן מפתיע, גם לורי אנדרסון כיכבה ב-1981 במצעדי הפזמונים, כמעט בפעם היחידה בקריירה שלה. אנדרסון היתה אמנות פרפורמנס שהסתובבה בחצי השני של שנות השבעים עם המופע המונומנטלי שלה "יונייטד סטייטס", וב-, 1981, כשסינתיסייזרים היו ה-דבר החם בפופ, היא ראתה שהעולם מוכן עבורה, נכנסה לאולפן והקליטה את אלבום האולפן הראשון שלה, "Big Science", שהכיל לא מעט שירים שכבר הוצגו שנים במסגרת "יונייטד סטייטס". אחד מהם היה "או סופרמן", קטע מינימליסטי בן 8 דקות שבזכות תזמון מושלם הגיע למקום השני במצעד הבריטי. עבורנו זו יצירת אוונגארד המושפעת מסטיב רייך בעלת מסרים אנטי מלחמתיים, אבל עבור ההמונים – אני מניח – זה היה מעין שיר פריקי/היתולי מהסוג שהמצעד הבריטי כה חיבב באותם ימים, כמו "איינשטיין א-גוגו" ו"דה דה דה".

אם אני צריך לבחור הופעה אחת מהשלושה, זו תהיה לורי אנדרסון, היחידה שאני עוקב אחרי באדיקות כל 30 השנים האלה ובבעלותי כל הדיסקים שלה. בריאן פרי ומארק אלמונד – שגם איתם הלכתי דרך לא קצרה לתוך קריירות הסולו שלהם – בעיקר מייצגים עבורי נוסטלגיה. אנדרסון, בעיני, ממשיכה להתחדש. הדיסק האחרון שלה, "הומלנד" (שעם ההופעה שלו היא הגיעה ארצה בביקורה הקודם, יחד עם לו ריד), היה פנטסטי. והיא מגיעה עם הופעה חדשה. לא נוסטלגיה, התחדשות. אבל אני גם רוצה לראות את בריאן פרי (לראשונה) ואת מארק אלמונד (בפעם השניה). לזוג, במקומות הזולים, שלוש הופעות בחודשיים זה 1,200 שקל. לא פשוט. נראה מה יהיה. בינתיים, שריינו לנו מקום ללורי אנדרסון ביוני. באים.

כמה וכמה דברים שקרו ב-48 השעות האחרונות:

אליזבת טיילור הלכה לעולמה בגיל 79. תראו אותה כאן, בגיל 24, מול מונטגומרי קליפט. מדהים המונטגומרי קליפט הזה. יש שחקנים שמוות מוקדם הופך אותם לאייקון, ויש כאלה שמוות מוקדם קצת משכיח אותם. קליפט היה מהסוג השני. בכל פעם שאני נתקל בו, אני מתפעל איזה שחקן אדיר הוא היה. אבל הסרטון הנ"ל הוא לזכר ליז טיילור.

=============

חמישה סרטים ישראליים יוקרנו בפסטיבל הוט-דוקס בקנדה, אחד הפסטיבלים הכי חשובים לקולנוע תיעודי: "הגבעות" של יגאל הכט (על נוער הגבעות); "רחוקים", של רוצי שץ ועדי ברש (על משת"פים פלסטינים שחיים בתל אביב); "הדולפין" של דני מנקין ויונתן ניר (על דולפין ונער); "מליסה mom ואני" של לימור פנחסוב ויעל שחר; ו"סוסיא" של דני רוזנברג ויואב גרוס. ארבעה מהחמישה בוימו בצמד. טרנד? פסטיבל הוט-דוקס יפתח ב-28 באפריל.

=============

פסטיבל דוק אביב יפתח ב-12 במאי, וזו תהיה השנה הראשונה של הפסטיבל בניהולו האמנותי של סיני אבט, לשעבר מנהל ערוץ 8. אבט החליף את אילנה צור, שהיתה מייסדת הפסטיבל ומנהלתו האמנותית עד פרישתה בשנה שעברה. 12 סרטים יתחרו בתחרות הישראלית, אחד מהם הוא "רחוקים" שיוקרן לפני כן גם בהוט-דוקס. הנה הרשימה.

================

"הערת שוליים", סרטו הרביעי של יוסף סידר, בו מגלמים ליאור אשכנזי ושלמה בראבא אב ובן שהם גם חוקרי תלמוד מתחרים, ייצא לקולנוע ב-2 ביוני. יש לו פוסטר. הנה הוא:

ויש גם גרסה הפוכה שבה ליאור אשכנזי כלפי מעלה.

אבל רגע, 2 ביוני? אני מבין שמשה אדרי, מפיץ הסרט, מאמין בשיטתו ולא זע ממנה. הוא מוציא סרט ישראלי מדובר בקיץ, והוא הופך ללהיט. לפני שנה זה היה "פעם הייתי" שהביא כמעט 300,000 צופים. אבל 2 ביוני אומר שני דברים: שהסרט לא יתחרה בפסטיבל ירושלים. אבל חשוב יותר: שהוא לא יזכה בפרס אופיר. אלא אם יתרחש תקדים מפתיע, עוד לא קרה שסרט שיצא בקיץ זכה בפרס אופיר בקטגוריית הסרט הטוב. זה מין באג כזה קבוע של מצביעי האקדמיה בארץ שרוצים להעניק את הפרס רק לסרט שעוד לא הופץ, ולא כזה שכבר הופץ (הסתייגות קלה: "אביבה אהובתי", שיצא בקיץ, זכה בפרס הסרט הטוב ביותר, אבל בתיקו עם "אדמה משוגעת" שיצא בסתיו).

עוד "רגע רגע" אחד: רגע רגע, הימור פרוע. אם כבר נעלו תאריך ל-2 ביוני והוציאו ידיעה על כך – והרי בארץ תאריכי יציאת סרטים הם דבר נזיל, טנטטיבי ופתאומי, ובייחוד אצל יונייטד קינג – ואם פסטיבל קאן ננעל עשרה ימים לפני כן, ב-22 במאי. האם זה אומר שמפיקי הסרט כבר קיבלו תשובה לגבי השתתפותם בפסטיבל והם משריינים את התאריך כדי לנצל את המומנטום והבאז של ההקרנה בפסטיבל ליציאה המסחרית? או שזו ספקולציה בעלמא והתאריכים הם סתם צירוף מקרים?

=============

כתבי "אינדי-ווייר" מפרטים 40 סרטים של בכירי הבמאים העולמיים שסרטיהם אמורים להיות מוכנים בכל רגע ושהם מפנטזים שהם יהיו חלק מהליין-אפ של פסטיבל קאן. תיירי פרמו, מנהל פסטיבל קאן, יכריז על הסרטים המשתתפים בפסטיבל רק ב-14 באפריל, מה שנותן לנו שלושה שבועות של ספקולציות. אבל ממול, כתבי "סקרין דיילי" עושים עבודת גישוש מעמיקה יותר לגבי אילו סרטים באמת יהיו מוכנים עד מאי, והם, למשל, גורסים שהסרטים חדשים של פדרו אלמודובר, דיוויד קרוננברג ושל וונג קאר-וויי, כלל לא יהיו מוכנים וככל הנראה רבים יותר הסיכויים למצוא אותם בפסטיבל ונציה. זה עדיין משאיר אותנו עם ליין-אפ פוטנציאלי אדיר למדי שעשוי להכיל סרטים חדשים של טרנס מאליק, גאס ואן-סאנט, סטיבן סודרברג, האחים דארדן, נורי בילגה ג'יילון, לארס פון טרייר, פאולו סורנטינו (יש!), אלכסנדר פיין, לין רמזי, כריסטוף אונורה, ברונו דימון, מרג'ן סטראפי, הירוקאזו קורה-אדה ופן-אק ראטאנארואנג. גם אנשי "סקרין" וגם אנשי "אינדי-ווייר" מצפים למצוא את "ההתחלפות" של ערן קולירין בקאן השנה.

זהו זה. חזרנו. תודה על הסבלנות. החלפנו שרתים. עדכנו תוכנה. עכשיו אפשר לחזור ולעדכן על שלל הדברים שקרו בימים האחרונים. מיד חוזר לפעילות מלאה.

שלחו לי במייל טיפ שאין לי עליו שום אישור רשמי, מעביר אותו הלאה כמו שהוא: יש כבר סרט ישראלי אחד שקיבל הודעה מפסטיבל קאן שהוא בפנים – "תנאטור" של תאופיק אבו ווייל ("עטאש"). התוכניה הרשמית של פסטיבל קאן תתפרסם רק ב-14 באפריל.

==============

המודעות של קולנוע לב בעיתוני סוף השבוע ל"נאום המלך" בישרו ש-250,000 איש כבר ראו את הסרט.

==============

אם ראיתם אמש את פרק הבכורה של "סרט שחור לבן", הסדרה בת שלוש הפרקים על סרטי הבורקס, שביים רון כחלילי לערוץ 8 של הוט, אני מזכיר לכם את הטקסט של כחלילי על סרטי הבורקס שפרסמתי כאן ביום שלישי, שממשיך לעורר מחלוקת.

=============

אם אתם עדיין יכולים לקרוא את הפוסט הזה, אשריכם. בהמשך היום יירד הבלוג לכמעט 48 שעות של תחזוקה, שדרוגים והחלפת שרתים. וזה הזמן להזכיר לכם ברגע האחרון שאתם יכולים להמשיך לעקוב אחרי הבלוג גם כשהוא מושבת. איפה: בטוויטר ובפייסבוק. אם משהו קורה כשאני לא ליד המחשב, שם אני מעדכן בזמן אמת. ושם גם אעדכן כשעבודות התחזוקה יסתיימו והבלוג יחזור לפעילות מלאה. אל תתרחקו.

================

ובהזדמנות זו: פורים שמח. אני מתחפש השנה לברסלבר. ארבע מצוות יש לכם בפורים, אם אתם רוצים לקיים אותו כהלכתו. סימנם, מממ"מ: מגילה, משלוח מנות, מתנות לאביונים, משתה. קריאת מגילה: קפצו לבית הכנסת הסמוך לביתכם בבוקר לשמוע את הקריאה במגילת אסתר. זה לוקח 45-60 דקות. וזה אחד הסיפורים הנפלאים שתשמעו מימיכם. אגב, לתל אביבים: בכיכר דיזנגוף תתקיים קריאת מגילה בכל שעה עגולה. משלוח מתנות: הביאו לשני חברים משלוח מנות, שיש בו לפחות שני סוגי אוכל שונים. מתנות לאביונים: זה היום בו לא עושים חשבון לקבצנים ברחוב. פרטו שטר למטבעות ותנו היום לכל קבצן שתראו. בלי חשבונות. משתה: החלק הכי מפורסם של פורים. אוכלים ושותים, ומתבסמים. לחיים לחיים.