"ג'סטין ביבר, הסרט", ביקורת
פורסם ב"פנאי פלוס", 30.3.2011
ג'סטין טיים
אני מודה מיד: לולא היתה לי ילדה בת תשע, ספק אם הייתי טורח לראות את סרט ההופעה של ג'סטין ביבר. אני מניח שכמו רבים מבני גילי הייתי מתנשא על הסרט, מגדיר אותו – מבלי לצפות בו – כמוצר תעשייתי בר חלוף של כוכב פופ רגעי בר חלוף וממשיך הלאה. ובמידה רבה, כנראה שהייתי קולע בול. אבל הרצון לשמח את בתי, התגלה כחוויה חינוכית למדי – ואף, להפתעתי הרבה, מרגשת – דווקא עבורי. אז כן, בהחלט יתכן ש"ג'סטין ביבר, הסרט" הוא מוצר תעשייתי, תאגידי, כמו טי-שירט הנמכר בירידים שמחוץ לאיצטדיוני הופעות, או צעצוע במסעדת מזון מהיר, אבל אני מוריד את כובע: הוא עשוי במיומנות מעוררת השתאות. הייתי מוותר על כל עניין התלת מימד, שבסרט הזה מיותר לגמרי – וקצת מריח מנצלנות כלכלית – אבל העריכה בסרט פנומנלית. וברמה הדוקומנטרית, יש כאן כמה רגעים מפתיעים באיכותם. אבל רגע, אני מקדים את המאוחר. כי אם אתם מעל גיל 19 אתם בעיקר עסוקים עכשיו בשאלה: מי זה הג'סטין ביבר הזה?
ובכן, זוכרים את נועם קניאל? אז ג'סטין ביבר הוא פחות או יותר אותו דבר, רק 35 שנה אחר כך. אפילו השיער דומה. בשנה האחרונה ילדות בנות 8 עד 18 (ואמותיהן) צורחות ומתעלפות למראה מראה החמודות של הנער בין ה-16 הזה, ששר שירי באבל-גאם חסרי צורה. כמניין עשוריכם על פני הכדור הזה, כך מניין הפעמים שראיתם את הסיפור הזה חוזר על עצמו. "כל דור זורק גיבור אל ראש מצעד הפזמונים", שר פעם פול סיימון. אז בשנה האחרונה קוראים לו ג'סטין ביבר. פופ סנסיישן. אבל רגע, לפני שאני טובל באמבט הציניות, אני חייב רגע של הכנעה: לפני 15 שנים בטח הייתי כותב באותה מידה של ציניות על ג'סטין טימברלייק ואנסינק, וראו מה קרה – טימברלייק הזה, שבטח חטף באמצע שנות התשעים לא מעט גלגולי עיניים מאת עיתונאי תרבות שכבר ראו עשרות אלילי פופ באים ונעלמים, הפך פתאום לשחקן מבוקש, ולא רע בכלל, עם טעם משובח למדי. האם בעוד 15 שנה, כשהוא בן 31, גם ג'סטין ביבר יופיע בסרט שיהיה מועמד לאוסקר?
באחת הסצינות ב"ג'סטין ביבר, הסרט", אומר האמרגן אל.איי ריד – האיש שהחתים את אאוטקאסט, מאריה קארי, ריאנה, קניה ווסט, ואז את ג'טין ביבר – שכשהביאו אליו לראות את ביבר לראשונה, הוא היה בטוח שהוא איזה מין מקוליי קולקין שיודע לשיר. המשפט הזה מכיל הכל: החשש של מפיקים ותיקים – שכאמור, ראו הכל – שכמו קולקין, וכמו רבים אחרים, כל מה שיש לו להציע זה מתיקות של ילד שתתנדף במהרה, ושגם ביבר יהיה כוכב ענק לרגע ואז יעלם לחיים של עושר, סמים ונערות ליווי. אבל כולם כעת מהמרים שלא.
הביטלס חיכו עד אלבום האולפן האחרון שלהם עד שקיבלו סרט הופעה. מדונה היתה צריכה להצטלם בעירום ולשכב עם וורן בייטי עד שקיבלה סרט הופעה. מייקל ג'קסון היה צריך למות לפני שסרט הופעה שלו ייצא. ואילו ביבר מקבל את שלו כשנתיים אחרי שהשיק את הקריירה שלו. אבל הפורמט זהה אצל כולם: סיפור דוקומנטרי, כולל ראיונות, משולבים בשירים בהופעות ובחזרות. אצל ביבר: קטעי הופעה שצולמו במדיסון סקוור גרדן בתלת מימד, משולבים בסרט דוקומנטרי המספר את סיפור עלייתו לצמרת של הילדון מעיירה קטנה בקנדה, שגדל עם אמו החד הורית והסבא והסבתא התומכים, שיום אחד גילו שכל כלי שהילד לוקח לידו הוא מוכשר בו. אם מטרת הסרט היא להוכיח (להורים; מסופקני אם לילדים היה ספק בכך) שביבר איננו בובת הופעות של מפיקים ציניים עם סיגרים שמנים, אלא ילדון מוכשר בטירוף, שכבר בסרטוני וידיאו ביתיים מהימים העתיקים ההם, כשהיה בן 12 (שקיימים כולם ביו-טיוב), נשמעות הנבואות שהילדון הזה יהיה כוכב גדול מתישהו, הרי שהמסר הזה עובר היטב. ביבר מוכשר: בתופים, גיטרה, פסנתר, ריקוד וכדורסל. אחד הצופים בסרטונים האלה ביו-טיוב היה האמרגן הצעיר והרעב, סקוטר בראון, שהטיס את ביבר ואת אימו לאלטנטה, ושידך בינו ובין אשר ריימונד, שהפך למנטור המוזיקלי שלו, ולכותב של רוב שיריו. (וכאן, אגב, הבעיה האישית שלי עם המוזיקה של ביבר. כי למרות שיש לי חולשה בלתי נשלטת לפופ קליט-סופר-מסחרי, את השירים של אשר אני פשוט לא מחבב. לא שזה מזיז לו, אשר – שבעצמו התגלה כילד פלא באמצע שנות ה-90 – הוא אחד מאמני ההיפ הופ הכי מצליחים באמריקה כרגע, בלי קשר לאי חיבתי לרוב שיריו).
מה שנחמד בצפייה ב"ג'סטין ביבר, הסרט" זה שבעת בעונה אחת זה גם תוצר מסחרי של מכונת התאגיד, אבל גם תיעוד מרתק למדי לאופן שבו המכונה הזאת עובדת. איך מאתרים כוכב, איך מעצבים אותו, איך כותבים ומביימים אותו, ואיך משגרים אותו לעולם. אבל מה שמקסים בסרט הוא עד כמה נטול ציניות הוא: הסרט מראה בצורה משכנעת למדי שכל המנגנון העצום הזה – שבסופו של דבר מטרתו לשטוף את מוחן של נערות צעירות שצורחות בדמעות בהופעות – לא היה יכול לעבוד אם בבסיסו לא היו שתי תכונות אנושיות מאוד, ומאוד אנטי-תאגידיות: כשרון רב, וכמות עצומה של עבודה. ג'סטין ביבר, הבנתי, עבד בפרך כדי להשיג את ההצלחה שוא חלם עליה. וזה מדבר הישר לנשמת הפרולטריון המאמין בחלום האמריקאי: מי שעובד קשה, זוכה לתגמול. גם אם הוא קנדי.
אבל יש יותר מזה. הסרט מכיל לפחות שתי סצינות תיעודיות פנטסטיות. באחת, יוצא סקוטר בראון עם צוותו לרחובות הסמוכים למקום הופעתו של ביבר ומוצא נערות שבורות לב שלא הצליחו להשיג כרטיס להופעה, או שאין ברשותן הכסף לממן אותו, והם מפתיעים אותן בכרטיסים חינם, למקומות בקדמת האולם. הנערות נרגשות עד דמעות. עד כאן יפה. אבל אז, בשיר הבא, צוות הצילום (בראשות הבמאי ג'ון צ'ו, מי שאחראי על שני סרטי "סטפ אפ" האחרונים), לוכד את אותן בנות בקהל, ומביא את הסרט לקליימקס רגשי יפה על הקשר שבין האמן ומעריציו. סצינה יפה נוספת עורכת לשיר אחד את כל הקטעים שמעריצותיו העלו ליו-טיוב ובו הן מבצעות את שיריו.
ובסופו של סרט, הציניות נשטפה ממני. למרות שלא הפכתי מעריץ לשיריו, התמלאתי הערכה למפעל הזה שמתנהל סביב נער בן 16 (שיגיע להופעה בישראל בפסח, ואוויל מי שלא ממקם דוכן למכירת כרטיסים ביציאה מאולם הקולנוע כי הסרט הזה הוא פרומו אדיר להופעה החיה), וכמו כולם, גם אני תוהה עכשיו האם בעוד עשר שנים ביבר הזה עוד יהיה בחיינו.
תגובות אחרונות