פורסם ב"פנאי פלוס", ב-16.3.2010

בשנים האחרונות יש נושא שמעסיק אותי לא מעט בקשר לקולנוע הישראלי: איך יתכן שהקולנוע הישראלי כל כך מנותק משורשי התרבות היהודית? (הכוונה, כמובן, לקולנוע הישראלי הנעשה על ידי יוצרים יהודים). בשעה שכל במאי העולם רצים לעבד לסרטים את אבות המזון של תרבות המערב – מסופוקלס דרך שייקספיר ועד דאשייל האמט – הקולנוע הישראלי נמצא בניכור די מוחלט לאבות המזון התרבותיים שלו. לא רק שבקושי מעבדים ספרים עכשוויים – למרות שבשנה האחרונה ראינו גל עיבודים לספרים, שנראה לי שהיה ככל הנראה רגעי ורנדומלי – בוודאי שלא מעבדים טקסטים יהודיים קדומים יותר. ש"י עגנון ואחורה. כשאני מזהה סרט שמתבסס על טקסט יהודי קדום – למשל, סיפור מהגמרא ב"חופשת קיץ" או ב"ברוריה" – זה מצית את הנשמה שלי. וכשיוצרים עכשוויים פונים אל התורה לחפש השראה – גם אם זה עבור "זוהי סדום" – אני נמלא שמחה. זה הרי מגוחך, כי בשעה שסיפורי התנ"ך מופיעים בתחפושות במיטב סרטי הוליווד (חפשו את התקציר ל"הסנדק" בספר מלכים א'), דווקא מהקולנוע הישראלי הם נעדרים. איך זה קרה?

לכן סרט כמו "מבול" – שהגיע אל מסכי הקולנוע כשהוא מעוטר בפרס אופיר לשחקן המשנה, פרס הסרט מפסטיבל חיפה, ציון לשבח מפסטיבל ברלין – מרגש אותי. כי הוא לוקח סיטואציה קולנועית מוכרת – אפשר אפילו להגיד נדושה – ומעניק לה טיפול דו כיווני שחושף מימדים נוספים בסיפור המוכר. הסיפור: משפחה מפוררת. האב והאם לא מדברים. נראה שהם רגע לפני פירוק. האב הוא טייס שקורקע, האם היא גננת שלא משגיחה. הסיבה: בנם הבכור הוא אוטיסט, ונטל הטיפול בו, ואולי גם רגשות האשמה המלווים את החיים לצידו, כנראה הכריע אותם. שנים אחרי שהוא נשלח למוסד טיפולי, המוסד נסגר והבן הבכור חוזר הביתה. בדיוק לשבוע בר המצווה של הבן הצעיר. הבן עולה לתורה בפרשת נח, הפרשה השניה בתורה. ובשעה שהילד לומד את טעמי המקרא, האח האוטיסט מתחיל לטפח תיבת נוח קטנה משל עצמו במשקי הסביבה.

וכך, מבחינה התסריט של נועה ברמן-הרצברג, החיבור הרעיוני שבין פרשת השבוע, הסיפור המקראי, ובין האופן שהוא נארג לתוך חייה של המשפחה מהדהד את מילותיו של בעל התניא שקרא ללומדי פרשת השבוע "לחיות עם הזמן", קרי – למצוא בכל פרשה, שהרי הפרשות חוזרות על עצמן כל שנה ושנה – את הרלוונטיות שלה לאירועי אותו שבוע ספציפי בחיים. וכך, למרבה התדהמה, בכל שנה כל פרשה מקבלת משמעות חדשה, הנובעת מההתבגרות שלנו, וגם מהקונטקסט שלה ביחס לאירועים המזדמנים של החיים. "מבול" ממחיש את זה נורא יפה.

הדבר השני קשור פחות לתסריט ויותר לבימוי המעודן של גיא נתיב ("זרים"), שמביים מתוך העיניים של גיבוריו הצעירים, אלה שעדיין מוצאים קסם בחיים, בטבע, בשעה שהמבוגרים, כך נדמה, כבר נאטמו לגמרי וסגרו את עצמם מאחורי קירות וגדרות. האופן שבו הסרט מתבונן אל השמים, אל הים, אל הצמחיה ואל החי מרים את "מבול" גבוה מעל לסיפור המשפחה-הלא-מתפקדת שכבר ראינו כדוגמתו בקולנוע הישראלי (והעולמי) ונותן לו את נקודת התצפית היפה, העדינה והמרגשת משלו.

פורסם ב"פנאי פלוס", 16.3.2011

בעוד כמה משפטים אכתוב בהתפעלות רבה על סרט האנימציה החדש, "רנגו", שמגיע השבוע אל מסכינו. אציין בהרחבה למה הסרט הזה שנון ומקורי, ואראה איך הוא מתכתב עם כמה וכמה יצירות אמריקאיות משמעותיות, כאלה שרומזות על האמביציה של יוצרי הסרט שלא לייעד אותו דווקא לקהל ילדותי. הביקורת, באופן כללי, תהיה חיובית. אבל לפני שאני ממשיך ונכנס ללהט הפירגון, יש משהו קטן שאני צריך להבהיר: ל"רנגו" יש בעיה חמורה של קצב. למעשה, נדמה לי ש"רנגו" היה יכול להיות סרט קצר מושלם, משהו בסביבות החצי שעה, וש-107 הדקות שלו קצת נמתחות מדי ומשאירות רגעים ארוכים של צחיחות יבשה. במילים אחרות, הרעיון של "רנגו" הרבה יותר מוצלח מהסרט בשלמותו. מצד שני, היכולת לצלוח את הסרט מתחילתו ועד סופו, היא עוד עדות לכך שהסרט מכוון לקהל מעט מבוגר יותר מזה של סרט האנימציה הממוצע.

במאי אנימציה צריכים להגיש מאוימים. פתאום נהיה אופנתי לבמאים שבכלל לא מגיעים מתחום האנימציה לביים סרטי אנימציה. רוברט זמקיס היה חלוץ בזה, ואז בא לוק בסון, ואז ארי פולמן, והנה סטיבן ספילברג ופיטר ג'קסון תכף באים. במאי האנימציה, מצידם, ניסו להכות חזרה: בראד בירד, עילוי האנימציה מאחורי "רטטוי" ו"משפחת סופר על", מביים עכשיו את סרט הפעולה הרביעי בסדרת "משימה בלתי אפשרית". והבמאים של "מלך האריות" ושל "שרק", למשל, הפכו לבמאי סרטי פנטזיה ואפקטים, אבל לא בהצלחה מרובה. והנה עוד אחד שחוצה את הקווים: גור ורבינסקי החליט אחרי שלושה סרטי "שודדי הקריביים" לעשות מעשה נועז – לא רק לנטוש את הסדרה ולא להמשיך לסרט רביעי (אותו השאיר בידי רוב מרשל, ההוא מ"שיקגו"), אלא לנטוש לחלוטין את אולפני דיסני, עבורם ביים את שלושת הסרטים שהכניסו יחד כמעט שלושה מיליארד דולר בעולם, וללכת לנסות משהו אחר. ורבינסקי גייס את חברת האפקטים של ג'ורג' לוקאס, "ILM", לאתגר משותף: אנחנו יודעים מצוין לעשות סרטים ענקיים עם המון אפקטים ממוחשבים, האם נדע גם לעשות סרט אנימציה? כלומר, לא רק הפנה עורף לדיסני, אלא גם הלך להתחרות בהם במגרש שלהם. ורבינסקי הביא איתו את ג'וני דפ, ופנה לרוג'ר דיקינס, הצלם הקבוע של האחים כהן, שייתן לו תמיכה ויזואלית (דיקינס עשה את זה בשנים האחרונות גם ל"וול-אי" וגם ל"הדרקון הראשון שלי", ובזכותו סרטי האנמציה מהעת האחרונה קיבלו ריכוך מפתיע, והפסיקו להיות כה חדים בדיגיטליות שלהם). אבל ההחלטה הכי משונה של ורבינסקי ושות': באופן שהולך בניגוד לכל מה שנחשב מסחרי בימינו, הם יצרו סרט אנימציה דיגיטלי, אבל לא בתלת מימד. זה ממש רטרו לימי העבר העתיקים של… תחילת 2009.

זהו סיפורה של הזיקית ללא השם. ממש כמו האיש ללא השם, אותו גילם קלינט איסטווד במערבוני הספגטי, גם הזיקית חוצה מדבר ומגיעה לעיירה נידחת ומגלה שמישהו צריך להשליט שם סדר. אלא שלזיקית שלנו יש חוש דרמטי מפותח. עד לפני רגע היא חיה באקווריום, לפני שעפה החוצה מהמכונית בה נסעה עם המשפחה שגידלה אותה, ונזרקה לצידי הדרך. בתור זיקית מבוייתת היא קראה לא מעט, בעיקר שייקספיר. וכעת היא מקבלת הזדמנות לביים את עצמה לתפקיד הראשי. אז היא ממציאה לעצמה סיפור רקע הירואי, ובוחרת שם הירואי – רנגו, ממש כמו ג'נגו, גיבור מערבונים אחר – ויוצאת לברר לאן נעלמו המים שהחזיקו את העיירה הזאת בחיים, ולמי יש אינטרס לייבש את העיירה ולהשתלט על אדמותיה. רגע, מה יש לנו כאן? עלילה על איש עסקים מושחת שמשתלט על המים של עיר שלמה? הרי זהו "צ'יינטאון". ואכן, "רנגו" מכיל ציטוטים מפורשים משם. והגיבור ללא השם שבא להציל את העיירה? זה "היו זמנים במערב". אה, הכיוון מתחיל להיות ברור: זה סרט אנימציה שהוא כמו שיפוד שעליו נעוצים לא מעט איזכורים לקלאסיקות קולנועיות. (ואגב, הזיקית? היא בן. אבל איך אתייחס לזיקית בלשון זכר?).

אבל איכשהו, חוץ מהרעיון להשתעשע באופן פרודי על סרטים אחרים, יש כאן איזשהו הגיון. הרי מלכתחילה עוצבה דמות הזיקית כמי שחיה חיים מלאים בפנטזיות תיאטרליות, כאילו היא גיבורה של הצגה פרי עטה. כל עולם ההתייחסות של הזיקית לחיים בה מאותם סרטים. ובתחילה נדמה אפילו שהזיקית הזאת גם משוכנעת שהיא בתוך סרט של ג'וני דפ. הוכחה? כשהיא רק נזרקת מהמכונית אל המדבר, אם תמצמצו שניה תחמיצו מישהו שנראה ממש כמו הנטר ס' תומפסון במכונית האדומה עם הגג הנפתח שלו – דמות שדפ גילם ב"פחד ותיעוב בלאס וגאס" – כמעט דורס אותו. תומפסון הוא מישהו שחווה לא מעט הארות והזיות במדבר. וכמה רגעים אחר כך, כשמצב התודעה של הזיקית הולך ומתעמעם מרוב צמא, הוא הוזה דג גדול ששוחה בשמים מעליו, אותו דג צעצוע שבילה איתו באוקווריום. הפעם זה ציטוט מ"חלום אריזונה", סרט מדברי אחר של ג'וני דפ. כך שבעשר הדקות הראשונות לסרט יש לנו הומאז'ים לסרטים של טרי גיליאם ואמיר קוסטוריצה ובהמשך זה הופך לסרג'יו ליאונה ורומן פולנסקי. אנחנו לא בדיסני יותר.

למרות שוורבינסקי מוכר כיום כבמאי של סרטי "שודדי הקריביים", מדובר ביוצר שמצליח מדי פעם להפתיע ולנוע מסרטים ילדותיים מאוד לסרטים עם רגעים בוגרים למדי. ראו, למשל, את "החזאי", סרט קודר ושנון שביים עם ניקולס קייג'. הבעיה היא ש – לטעמי לפחות – ורבינסקי אולי מצליח לשעשע עם בחירת חומרים מפתיעה, ועם לא מעט רעיונות ויזואליים מרשימים בכל סרט, אבל כבמאי הוא עוד לא יצר סרט באמת שלם, או בעל חשיבות. "רנגו" הוא סרט עמוס הברקות ושנינויות ויש בו משהו חביב ומרענן, ונראה שוורבינסקי היה זקוק לקלילות הזאת אחרי הפקות הענק של "שודדי הקריביים", אבל גם כאן – ואולי דווקא כאן – מתחוור שמתחת לרעיונות הטובים עדיין חסר משהו. למשל, קצת יותר הומור.

שימו לב: ביום ראשון בצהריים הבלוג יירד למשך כ-48 למטרות תחזוקה, שידרוג והחלפת שרתים. מכיוון שראשון-שני זו חופשת פורים ורובכם ממילא קוראים אותי בעבודה או באוניברסיטה, אני מניח שחלקכם לא יבחינו בכך. אבל כל השאר, שגולשים כרגיל מהבית ומהטלפון גם בפורים ובשושן פורים, אם אתם עוקבים אחרי הבלוג בטוויטר ובפייסבוק, תמצאו שם עדכונים בזמן אמת אם יקרה משהו מעניין בתחום הקולנוע בזמן שהבלוג מושבת. וגם עדכונים על שובו של הבלוג לפעילות מלאה. אם אתם עדיין לא עוקבים אחרי הבלוג בפייסבוק ובטוויטר, ובכן – קדימה.

אל תשאלו מה קרה דקה לפני זה. בלעעע

אני חושב שצריך להודות בזה: האחים פיטר ובובי פארלי הם סוג של גאונים. צריך להודות בזה עכשיו, כי לאחים פארלי היו בשנים האחרונות וכמה וכמה נפילות קשות, האחרון שבהם היה "אשת החלומות" עם בן סטילר. אבל "רווקים לשבוע", בכמה מרגעי השיא שלו, מביא אותם לשיאים המוקדמים שלהם, בתור הצמד שעשה מהפיכה לא קטנה בקומדיה האמריקאית.

האחים פארלי מוציאים שם טוב לחוצפה. הם עושים סרטים בוטים, חסרי נימוס, שהולכים רחוק מבחינת כל מה שאמור להיות התקפה על הטעם הטוב. אבל המדהים הוא שבתוך כל ההומור הוולגרי שלהם הם מצליחים לעשות שני דברים מפתיעים. הראשון, הם מצליחים לשים את האצבע לא פעם על רגעים צורבים של אמת. ההומור שלהם לעיתים לוחץ בדיוק על איפה שכואב. כשם ש"משתגעים על מרי" הכיל כמה אמירות כנות על התברות ועל חיזור, כך "רווקים לשבוע" מכיל לא מעט אמת חומצתית על חיי זוגיות. השני, בסרט שמכיל שני זרגים, זוג שדיים אחד, המון בדיחות על מין אוראלי, ופלוץ אחד, מפתיע לגלות בסופו כמה הסרט הזה, כמו כל סרטיהם, עמוס בלב, סנטימנטליות, תום ורומנטיקה.

העניין הוא שהאחים פארלי הם קצת סוכנים כפולים. הם חושפים בסרטיהם את כל הביצה המזוהמת שמתחוללת בתוך ראשו של הבר הממוצע. אם אי פעם תשלוט בעולם דיקטטורה נשית שתרצה להעמיד לדין את כל המין הגברי על שנים של דיכוי, סרטיהם של האחים פארלי יהיו מוצג מצוין לטענת התביעה. יוצרים אחרים מנסים ליצור תמונה מאוזנת, מרוככת, אבל האחים פארלי מפיצים את הסודות בצורה בוטה. סרטים של האחים פארלי איומים לצפייה בדייט, כי הם חושפים את כל הסודות הכי כמוסים של הגבר.

ב"רווקים לשבוע" לאשתו של אוון ווילסון נמאס. בעלה פשוט חולה מין. וכך גם חבריו. כל היום רק מסתכלים על בחורות אחרות. לפחות כך זה נראה מנקודת מבטה. מנקודת מבטם של הגברים הכל נורמלי: מדברים על בנות כל היום. והוא עוד הגבר המתוק, המתחשב, האדיב והנאמן שבחבורה. בעצתה של חברה פסיכולוגית היא מחליטה לתת לבעלה פס לשבוע: חופשה מהנישואים. לפסיכולוגית יש גם הסבר מצוין: כל עוד הגברים מרגישים כלואים בנישואים, הם מאשימים את נשותיהם בכך שבגללן הם לא יכולים לצאת ולשכב עם כל הנשים שהם פוגשים כל יום. אומרת הפסיכולוגית: שחררי אותו לשבוע, תאפשרי לו לעשות כל מה שעולה על דעתו בלי השלכות, והוא יגלה שלאף אחת מהפנטזיות שלו אין ביסוס, ושאף אחת לא משתוקקת לנהל רומן עם גבר משעמם עם כרס בגיל העמידה. ובקיצור, הוא יחזור על ארבע, מאולף וכנוע ויבין שאין כמו בבית. וכך, שני זוגות נשואים יוצאים לניסיון בן שבוע: כל אחד עושה מה שבא לו. וכצפוי, הל קורה הפןך: הגברים קולטים שהרבה יותר מעניין אותם לאכול ולישון מלהתחיל למצוא סקס מזדמן, ודווקא הנשים מגלות שיש להן לא מעט מחזרים. האם הניסוי הזה אכן ישקם את הנישואים של הזוגות, או דווקא יפרק אותם? ובכן, אל דאגה כי סרטיהם של האחים פארלי בועטים בכל טאבו של טעם טוב, אבל מקפידים להחזיר את הסדר המקורי על כנו. פירוק והרכבה.

ואולי ההברקה הכי גדולה של הסרט – שיש בו פשוט המון בדיחות נורא מצחיקות, אבל הוא לא תמיד נראה כמו הקומדיה הכי רעננה באיזור (ואולי כי כולם שם, מאוון ווילסון ועד האחים עצמם, כבר עייפו מקומדיית השטויות שאיתן הם השיקו את הקריירות שלהם) – היא הליהוק של ג'נה פישר (פאם מ"המשרד") לתפקיד אשתו של ווילסון. היא נהדרת, ובזכותה מסר ה"אהבה תנצח" נראה מוצדק. בזכותה או בזכותם, "רווקים לשבוע" – למרות שיש בו נפיחה אחת יותר מדי לטעמי האישי – היא קומדיית הגברים-מתנהגים-כמו-אידיוטים היחידה שהצחיקה אותי בעת האחרונה, מאז "סופרבד", והרבה יותר מ"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס".

אחד הספרים על קולנוע שהכי חיבבתי בשנים האחרונות היה "מקרינים כוח" שכתב דוד שליט בהוצאת רסלינג. הספר סיפר את סיפורו של הקולנוע הישראלי, ממש מראשית ימיו, אבל לא מנקודת מבטם של היוצרים והקולנוענים, אלא של בעלי בתי הקולנוע והמפיצים. הוא הראה איך תחום הקולנוע – כבידור, כעסק וגם כתרבות – התפתח כאן, בימים שכמעט כל בית קולנוע בארץ היה בבעלות פרטית ועשרות משפחות ישראליות התפרנסו מתפעול בתי קולנוע והפצת סרטים.

כשאני נכנסתי לעולם הקולנוע, כסטודנט ואז גם כעיתונאי, בתחילת שנות ה-90, מצאתי עולם קולנועי שונה לחלוטין. בתי הקולנוע הישנים של ילדותי נהרסו, אולמות נבנו בתוך קניונים, ואחרוני משפחות הקולנוע העצמאיות – משפחת גלפנד (בעלי קולנוע פאר) ומשפחת גלעד (מפיצי וורנר בישראל) – נעלמו ממפת הקולנוע הישראלי (נצחונה גלעד עדיין מפיצה מדי פעם סרטים בסינמטק תחת המותג "סרטי נחשון"). עולם הקולנוע הרוחש ורב המשתתפים ששליט הציג בספרו – עולם שבשיאו, בשנת 1968, שנת לידתי, הביא למכירות של 50 מיליון כרטיסים בשנה אחת – התאדה מהעולם מרגע שאני התחלתי לסקר אותו. היכלי הקולנוע האחרונים שהכרתי מילדותי – קולנוע תפארת בראשון לציון, קולנוע צפון וקולנוע דקל בצפון תל אביב – נסגרו ונהרסו.

כך שכל מה שאני יודע על כל מה שקרה בארץ בתחום ניהול הקולנוע וההפצה לפני 1990 מגיע מספרו המאלף של שליט, שמדי פעם גורם לי לחשוב איך היה נראה הבלוג הזה, לו היה פעיל בשנות החמישים והשישים.

ומשום אהדתי הרבה לספר, שמחתי לקבל את הבשורה שדוד שליט הקים הוצאת ספרים בשם אינסרט, שתתמחה בספרים על קולנוע. בקרוב ייצאו בה שני ספרים, האחד עוסק בקשרי הקולנוע בין הוליווד לישראל בשנים 1948 ל-1978. והשני יעסוק במחקר של שליט על בתי הקולנוע של חיפה.

אבל בימים אלה רואה אור ספרה הראשון של ההוצאה: "אולם שכולו טוב". לעומת הספר הקודם, שהציג תזה מתוחקרת ועמוסת מידע, הספר הזה הוא פרויקט קליל, מעין ספר מזכרת יותר מאשר ספר קריאה ועיון. מדובר באנתולוגיה קליפית של עשרות קטעים קצרים שליקט שליט מאת סופרים וקולנוענים ישראליים שכותבים על זכרונות הקולנוע שלהם. חלק מהזכרונות נלקחו מספרים, חלקם מראיונות עיתונאים, וחלקם משיחות שערך שליט עם אנשים במיוחד עבור הספר. כרגיל, בכל פעם שאנחנו נזכרים בנוסטלגה של אחרים, זה לוחץ על כפתורי הנוסטלגיה שלנו, ועל זה הספר עובד. מעין אלבום מתנה ומזכרת להרגלי הקולנוע של פעם.

כמה מהמשתתפים באסופה: נסים אלוני, יורם קניוק, עלי מוהר, סמי מיכאל, גבי ניצן, אברהם הפנר, רפי לביא, נתן אלתרמן. אבל כמו תמיד מי שכותב גם על הקולנוע הכי תמציתי ומדויק הוא יואל הופמן, שציטוט שלו מתוך "קוריקולום ויטה" מופיע בספר בזו הלשון: "בבתי הקולנוע אנחנו רואים סיפורים אחרים ואנחנו שוכחים שאנחנו יוצאי רומניה". אשכרה.

בחיי שאני לא מבין שגרירים, לא משנה מאיזו מדינה, שמוחים נגד הקרנת סרטים. ג'וליאן שנאבל יצר את אחד הסרטים היפים של השנים האחרונות, "הפרפר ופעמון הצלילה", והוא הביא ארצה את אחד הצלמים הכי נפלאים בעולם כרגע, אריק גוטייה, כדי לצלם כאן סרט המציג את הסכסוך הישראלי-פלסטיני מנקודת מבט פלסטינית. והשגריר הישראלי נזעק שהסרט לא מאוזן. הלו, ממתי סרט צריך להיות מאוזן? זה לא דיווח חדשותי, זה סיפור אישי, סובייקטיבי, של אשה שנולדה בשטחים ושיש לה אג'נדה פוליטית. בחיי, כל מי שמוחה נגד הקרנת סרט צריך להיות אידיוט שלא מבין מה זו אמנות, ומה זה חופש הביטוי. וגם לא גאון גדול בתקשורת, כי ברגע שמוחים נגד משהו, מבליטים אותו. הראיון הזה עם ג'וליאן שנאבל, למשל, הוא תגובה ישירה לניסיונות המחאה וההשתקה של נציגי ישראל באו"ם. כלומר, גאוני הסברה שלי, רציתם להשתיק ושמתם לאיש מגאפון ליד הפה. בחיי, אידיוטים.

עוד מאז שצולם בארץ, "מיראל" הוא אחד הסרטים שהכי מסקרנים אותי לראות. אבל מאז פסטיבל קאן אני קורא עליו רק ביקורות רעות. זה מבאס, כי מתברר שגם במאי אמריקאי מוצלח לא מצליח לעשות סרט טוב על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אבל סמכו על הארווי וויינסטין, גאון בשיווק, שיידע להפוך כל ביקורת שלילית על הסרט למחאה פוליטית ולניסיון להשתיק. ובכל זאת, אני ממש רוצה לראות את הסרט הזה. בעיקר כי אני מת מסקרנות לראות איך אריק גוטייה קלט את ישראל בעדשתו.

=============

הסרט האמריקאי העצמאי "הברירה הטבעית" ("Natural Selection") שכתב וביים רובי פיקרינג זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל SXSW שננעל אתמול. הוא זכה גם בלא מעט פרסים נוספים בפסטיבל. אני מציין את זה, למרות שמדובר בסרט אלמוני לחלוטין כרגע, כי בשנה שעברה זכה שם הסרט "רהיטים זעירים" של לינה דנהם. כמה חודשים אחר כך דנהם וסרטה הגיעו לפסטיבל ירושלים והתברר שמדובר באחד הסרטים המקסימים של שהנה שעברה, ושדנהם היא אחת היוצרות המבטיחות והכשרוניות של אמריקה. ואכן, כמה חודשים אחר כך ג'אד אפאטו לקח את דנהם תחת חסותו ויחד הם מפיקים סדרה ל-HBO שדנהם כותבת ומביימת.

=============

"אווה, שם זמני" של דור פדלון – שזכה בציון לשבח בפסטיבל סרטי הסטודנטים של תל אביב בשנה שעברה – יוצג במסגרת תחרות הסרטים הקצרים של פסטיבל טרייבקה. פרסום ראשון על כך הופיע בטוויטר ובפייסבוק של הבלוג, אז אם אתם לא עוקבים הפסדתם.

ו"הדקדוק הפנימי" של ניר ברגמן יצא מפסטיבל מיאמי עם ציון לשבח.

==============

בשבוע הבא יעלה בישראל הסרט הקוריאני "המשרתת". מדובר ברימייק לסרט קוריאני מ-1960, וב-Mubi מציעים לכם את הסרט המקורי לצפייה בחינם. קדימה.

ביום שני, יומו החמישי בבתי הקולנוע, חצה "מבול" את קו 10,000 הצופים. בחמישי-שישי-שבת ראו את הסרט 8,168 איש. המספר הזה פחות או יותר עקבי עם כל נתוני המכירות של הסרטים הישראליים בחצי השנה האחרונה. האם "מבול" יצליח לעקוף את "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" ואת "הדקדוק הפנימי" שעשו מספרים דומים בסוף השבוע הראשון? בשביל זה נצטרך לחכות לסוף השבוע השני כדי לראות אם המספר יעלה (כלומר, הקהל יוצא מרוצה ומרוגש מסרט וממליץ לחבריו ללכת לראות אותו) או יירד.

המעניין הוא ש"מבול" מכר בסוף השבוע הראשון שלו כמות כמעט זהה של כרטיסים מול שני המתחרים ההוליוודיים שהופצו באופן רחב: "יוגי דב" ו"פלישה עולמית: קרב לוס אנג'לס". "קרב לוס אנג'לס" מכר 10,000 כרטיסים, ו"יוגי דב" מכר 9,000 כרטיסים (בארבעה ימים: חמישי עד ראשון. "מבול" מכר 8,000 בחמישי עד שבת). "קרב לוס אנג'לס" היה הסרט הנצפה ביותר באמריקה בסוף השבוע האחרון.

הסרט שהיה במקום הראשון בקופות בסוף השבוע האחרון, כמו גם בשבוע שלפני כן, הוא "קשר לא מחייב" עם נטלי פורטמן ואשטון קוצ'ר. 18,000 איש ראו אותו בסוף השבוע האחרון, ובסך הכל ראו אותו כבר 46,000 איש. 6,500 איש נוספים הלכו לראות בסוף השבוע את נטלי פורטמן ב"ברבור שחור". "ברבור שחור" הוא אחת ההצלחות המפתיעות של העונה בארץ. ראו אותו כבר 150,000 איש.

"תזרום עם זה" עם אדם סנדלר וג'ניפר אניסטון מכר 122,000 כרטיסים עד כה. הקונספציה מתפקדת: קומדיות רומנטיות וסרטי ילדים הם הסרטים שמושכים הכי הרבה קהל בארץ. "פלונטר" של דיסני כבר עבר את 200,000 כרטיסים (אבל לא את 200,000 הצופים. במשפחתנו בת ארבע הנפשות קנו כבר 8 כרטיסים לסרט הזה בשלוש פעמים נפרדות).

את "אומץ אמיתי" של האחים כהן ראו עד כה 75,000 איש.

סוף השבוע הקרוב – סוף שבוע שצמוד לחופשת לימודים בת יומיים של פורים – יעמוד בסימן קרב אנימציה באולמות הקולנוע: "רנגו" מול "דרושות אמהות במאדים". האחד נטול תלת מימד (ועם ג'וני דפ), השני מוצג רק בדיבוב לעברית. אני מהמר על ניצחון מוחץ ל"רנגו".

יש כמה וכמה ישראליים שאנחנו מכירים שעובדים בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה בהוליווד. ארנון מילצ'ן, בועז דווידזון, דני דימבורט, אבי לרנר, אדם גרינברג, רם ברגמן (מפיק) וסער קליין (עורך). באחרונה הצטרפו אליהם גם אורן פלאי, אורן מוברמן ואורן אביב (מבכירי דיסני לשעבר והאש שחתום על הרעיון של סרטי "אוצר לאומי). ויש גם את יהונתן סלע (צלם) וירון אורבך (גם צלם). ואת יאיר לנדאו (מראשי סוני). ואת גיא עוזרי (ההוא שעובד עם מדונה). ואת איילת ולדמן (סופרת ואשתו של מייקל שייבון, שכותבת איתו פיילוט חדש ל-HBO). ויש את השחקניות: מיטל דוהן ("העשב של השכן"), גל גדות ("מהיר ועצבני") ונועה תשבי (שדווקא צוברת קרדיטים כמפיקה). וגם לאיילת זורר יש עדיין קריירה הוליוודית. יש עוד ששכחתי?

ופתאום צצים עוד המון שמות שנשמעים ישראליים, אבל אני בכלל לא בטוח שהם ישראליים (אולי הוריהם היו ישראליים בעבר). יניב שולמן מהסרט "קאטפיש", למשל, טען בראיון שהם לא ישראליים, יש להם רק שמות כאלה.

בסוף "קשה על הבוקר" נתקלתי בראש הרולר בשם אודי נדיבי שהיה מנהל ההפקה של הסרט ונראה שהוא עובד צמוד עכשיו עם ג'יי.ג'יי אברמס (אברמס היה אחד ממפיקי "קשה על הבוקר" ונדיבי עבד איתו עכשיו בצילומי "סופר 8 "). מי זה נדיבי, שבימד"ב מצוין שהוא נולד ב-1952 בתל אביב, אין לי מושג.

ומי זה אורי מרמור, שחתום כמפיק גם על "קרב לוס אנג'לס" וגם על "הצרעה הירוקה"?

ומי זה אורן סגל, שהיום אני קורא אצל ניקי פינק שהוא המנהל האישי של קים בייסינגר, רוז מקגוואן ופז וגה, וכשכעת השיק חברת ניהול אמנים עצמאית?

והכירו נא את אורלי רביד, שעברה לאחרונה מניו יורק ללוס אנג'לס, ושהקימה עמותה ללא כוונת רווח שמטרתה להפיץ סרטים זרים. במאמר הזה היא כותבת על מידת ההצלחה של סרטים זרים בפלטפורומות דיגיטליות (בעיקר VOD). השורה התחתונה: גם שם הם לא מצליחים.

כל הישראלים האלה, לא בא להם להשקיע קצת בקולנוע ישראלי?

עכשיו שיונייטד קינג כנראה מוציאים את "127 שעות" (באיחור קל של 127 ימים), אולי הם ירצו להקרין לפי הסרט את הסרטון ההיתולי הזה שממקם את ווייל אי. קויטי ואת רוד ראנר בתוך עלילת סרטם של דני בויל וג'יימס פרנקו:

אופס, "דרושות אמהות במאדים" קרס בקופות באמריקה. מפעל אנימציה לכידת התמונה של רוברט זמקיס הגיע בזאת, ככל הנראה, לסיומו. זה התחיל בהצלחה פורצת דרך עם "רכבת לקוטב" (סרט אהוב עלי מאוד), והמשיך עם "בייוולף", ומשם הידרדר קשות. דיסני, שהפיצו לו את "רוחות חג המולד" ואת "דרושות אמהות במאדים", החליטו לבטל בזאת את כל הפרויקטים העתידיים שלהם, כולל את הרעיון שלהם לעשות רימייק תלת מימדי ל"צוללת צהובה". הפרויקט הזה טבע. זמקיס גם ויתר סופית על הרעיון לעשות סרט המשך ל"מי הפליל את רוג'ר ראביט". וכעת נראה שזמקיס סוף סוף מפנה עורף לאנימציה בה פעל ב-11 השנים האחרונות וחוזר ללייב אקשן. את "דרושות אמהות במאדים" אמנם הפיק זמקיס, אבל ביים את הסרט סיימון וולס ("נסיך מצרים"), נינו של ה.ג' וולס. הסרט עולה מחרתיים בארץ בדיבוב לעברית בלבד. אני מניח שהבנות יקחו אותי לראות אותו.

=================

תקדים? אלי שגב מדווח שיונייטד קינג החליטו להפיץ בארץ את "127 שעות" של דני בויל במקום פורום פילם/א.ד מטלון, שהחליטו לגנוז את הסרט. למיטב ידיעתי, זו הפעם הראשונה שמפיץ מתחרה לוקח על עצמו להפיץ סרט שעמיתו גנז. בארץ זה אולי לא קרה, אבל לדני בויל זה כבר קרה: סרטו הקודם, "נער החידות ממומבאי", נקנה בזמן ההפקה להפצה באמריקה על ידי וורנר. אך למראה התוצאה הסופית וורנר החליטו שלסרט אין סיכוי מסחרי והם הציעו למפיקים שהם יפיצו אותו ישירות לדי.וי.די, או שהם יחזירו להם בחזרה את זכויות ההפצה. חברת סוני פיקצ'רס קלאסיקס נכנסה במקום וורנר לתפקיד המפיץ, ותחת פיקודה הסרט הפך לסנסציית פסטיבלים, זכה בשמונה אוסקרים והכניס בקופות באמריקה בלבד 141 מיליון דולר. שגב מדווח ש"127 שעות" יופץ על ידי יונייטד קינג ב-7 באפריל.

==================

על "הנוער", הפיצ'ר הראשון של תום שובל, שמעתי לראשונה באירוע הפיצ'ינג של פסטיבל ירושלים לפני שמונה חודשים. מאז אני שומע על הסרט כשהוא נודד בעוד ועוד אירועי פיצ'ינג. הוא היה בפסטיבל ברלין, ובהונג קונג, והוא כבר זכה באירוע פיצ'ינג בפורום קופרודוקציות בסלוניקי, והשבוע זכה בעוד אירוע פיצ'ינג, הפעם בסופיה, בולגריה. וכל זה, עם פרויקט על הנייר שעדיין לא צולם ולא לוהק. מסקרן. אחרי כל המסע הגלובלי הזה אחר גיוס כספים, שובל מתכנן סוף סוף לצלם את הסרט לקראת סוף השנה.

================

ניר ברגמן הציג את "הדקדוק הפנימי" בבכורה אמריקאית בפסטיבל מיאמי בשבוע שעבר, ושם הוא עצר לשיחה קצרה עם פיטר קנגט מ"אינדי-ווייר".

================

האתר Senses of Cinema, מגזין קולנוע אנין מאוד שמופעל על ידי אוניברסיטת מלבורן באוסטרליה, הושק מחדש בעיצוב חדש (הוא היה תחת ניהול סינמטק מלבורן בתחילת דרכו). בגיליון החדש תמצאו, למשל, שיחה מרתקת של צאי מינג ליאנג עם סטודנטים בטאייפה בעקבות סרטו החדש, "פנים", שהופק בשיתוף מוזיאון הלובר.

=================

"אתמול בלילה", עם קירה נייטלי וסם וורתינגטון, שעלה בסוף השבוע בארץ, מצא כבר מסכים בישראל, יוון, צרפת, איטליה, מרוקו, ליטא, רוסיה וקזחסטן. אבל אין לו עדיין מפיץ אמריקאי. בכורתו האמריקאית תתקיים בפסטיבל טרייבקה בעוד חודש וחצי. וזוכרים שלפני כשלושה חודשים עלה וירד סרט בשם "התשוה שבפנים" עם אדיראן ברודי ופנלופה קרוז (ברודי גילם שם לוחם שוורים)? ובכן, העובדה ששני השחקנים הראשיים הם זוכי אוסקר לא עזרה לו למצוא מפיץ אמריקאי. הסרט – שזכה לשם "מאהבת המטאדור" במפיצית אמריקאית – יגנז שם ויעבור ישר ל-VOD. אנשים עם סבלנות: הסרט צולם כבר ב-2005.