תייקו תחת סיוט: ישבתי אתמול בירושלים כשעה וחצי עם אנטון קורבין, אחד מגיבוריי הגדולים, רק כדי לגלות בתום השיחה שלנו שמכשיר ההקלטה שלי שבק אחרי כעשר דקות שיחה. אני עכשיו עסוק בתמלול היסטרי של שיחתנו בהתבסס על רשימות הנייר שלי והזכרון. ההגעה שלו ארצה, בחסות המועצה הבריטית, היא אחד הרגעים היפים בחיי כעיתונאי וכצופה קולנוע. "קונטרול", גם בצפייה שניה, נותר סרט מושלם ויפהפה.

===========

פסטיבל סאנדאנס התחיל ביום חמישי עם הקרנת הבכורה של "In Bruges" של מרטין מקדונה, שיש כבר שמשווים אותו ל"לצאת נקי" של ג'ונתן גלייזר (מה שמיד גורם לי לחשוב איך המפיצים בארץ יוכלו להפוך את השם המקורי למשהו, יו נואו, יותר "סקסי", כמו "עסקים מלוכלכים בברוז'"). סרטה השלישי של כריסטין ג'פס ("סילביה"), "Sunshine Cleaners", מושך בינתיים הכי הרבה תשומת לב מהמפיצים שנלחמים על קנייתו. והארווי וויינסטין קנה את זכויות ההפצה הבינלאומיות של הסרט התיעודי על רומן פולנסקי (כלומר שבארץ הוא עשוי להיגנז על ידי פורום פילם). והקולנוען הישראלי-לשעבר נועם מורו, בן 46 (ידיד של דבורית שרגל), שפעם עשה כותרת וחצי כשהיה אמור לביים את "הצלצול 2" ואז פרש, מביא לסאנדאנס את סרטו הראשון, "Smart People" עם דניס קווייד ושרה ג'סיקה פרקר. הוא מציג את עצמו ואת הסרט באינדי-ווייר. ואתמול בערב החשיכה הפסקת חשמל את כל פארק סיטי למשך חצי שעה.

================

"בופור" יוצא בסוף השבוע הזה בניו יורק (איי.או סקוט נותן לו ביקורת נאה ב"ניו יורק טיימס" ואלה טיילור אוהדת ב"ווילג' ווייס"), אבל יוסף סידר מתראיין דווקא ב"לוס אנג'לס טיימס". וב"וושינגטון פוסט" מנסים להבין מה לעשות עם קטגוריית הסרט בשפה זרה באוסקרים.

לשחקנית בת ה-13 המגלמת את בראיוני הצעירה קוראים… רגע איך קוראים לה? שמה באנגלית הוא Saoirse, שזה "חופש" באירית. אבל איך מבטאים את זה? האם סאורסה, כמו שכתוב בכתוביות התרגום בסרט, או סאורס כמו שכתוב בדפי המידע לעיתונאים שהנפיקו יחצני הסרט? ובכן, לא כך ולא כך. האזינו לראיונות איתה – אחרי הכל היא היתה מועמדת השבוע לגלובוס הזהב – ותגלו ששמה הוא סירשה. סירשה רונאן. בתו של השחקן פול רונאן ("יריב אינטימי"). חפשו אותה עכשיו גם ב"לעולם לא אהיה שלך" לצד מישל פייפר.

מתוך "פנאי פלוס", 16.1.2008
continue reading…

מתוך "פנאי פלוס", 16.1.2008

שלושה אירועים בשנה. זה היבול הפסטיבלי שאני מצליח לחבב בסינמטקים בשנה השוטפת. תלונותיי מוכרות ומשומשות: הסינמטקים, בגלל מצוקות תקציב, מאפשרים לקונסוליות הזרות בארץ גישה בלתי מפרעת אל מסכיהם, או לפחות כך זה נראה למתבונן מן הצד. ומאחורי אירועים כמו "שבוע הקולנוע הפולני" תמצאו על פי רוב סרטים מדרג ב' של אותה מדינה, כפי שלוקטו על ידי משרד החוץ הפולני והמשוגרים לסינמטקים נטולי סטנדרט עריכתי בסיסי. ונדמה שהסינמטקים, הצמאים לחומרים כדי למלא את מסכיהם, מקרינים הכל, ללא סינון או מיון. וגם אם במסגרת האירועים האלה מגיע סרט או שניים ראויים (במחווה לקולנוע הרוסי שהתקיימה באחרונה, היו שני סרטים ראויים), הם מוקפים בלא מעט תוצרים זניחים. הסיבה ברורה: הסרטים הגדולים, המצליחים, המדוברים של אותה מדינה באותה שנה לא זקוקים למשרד החוץ כדי להיות מוקרנים בסינמטקים. continue reading…

חוץ מהצוות של "זרים", האם יש כאן עוד מישהו – קורא, עיתונאי, מפיץ – שנוסע לפסטיבל סאנדאנס שמתחיל מחר? אם כן, דיווחים וצילומים יתקבלו בברכה. או כאן בתגובות, פלוס לינקים לפליקרים למיניהם, או ישירות לתא הדואר של האתר: yair@cinemascopian.com

– בראד רנפרו, שהתגלה כשהיה בן 12 בסרט "הלקוח", ואז הופיע גם ב"תלמיד מצטיין מדי" המעולה של בריאן סינגר (מול איאן מק'קלן), "סליפרס" של בארי לווינסון, "בולי" של לארי קלארק וב"העולם שבפנים" של טרי זוויגוף, נמצא אמש מת בביתו. הוא היה בן 25. הוא סיים באחרונה את צילומי הסרט "המלשינים", על פי ספרו של ברט איסטון אליס. גרגור ג'ורדן ("חייל מצטיין") ביים. ווינונה ריידר, קים בייסינגר, בילי בוב תורנטון ומיקי רורק שיחקו לצידו.

===========

– ועדת הסרט הזר של האוסקרים פרסמה אמש את רשימת תשעת הסרטים שעוברים לשלב ההצבעה הבא. אין "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים". אבל מדהים יותר מבחינתי: אין "פרספוליס". אבל יש "בופור". ביום רביעי שעבר לינקקתי בבלוג האנגלי שלי לאתר של קן רודולף, חבר אקדמיה שמשתתף בוועדה הסרט הזר, שכותב על כל הסרטים שהוא רואה. כבר שם היתה תחושה שיש ל"בופור" לפחות מעריץ אחד בין חברי הוועדה. רודולף, למשל, לא ממש יצא מגדרו מ"ביקור התזמורת". (מאז הפוסט ההוא סשה סטון, מהאתר Awards Daily, עשתה לו פולו-אפ, ואותו קן רודולף הצטרף לדיונים בתגובות אצלי. הבלוג באנגלית מתחיל להוכיח את עצמו).
כבר אצל רודולף קראתי שהסרט הסרבי נחשב שם כהפתעת התחרות. זו הרשימה, שכוללת סרטים של ניקיטה מיכאלקוב, סרגיי בודרוב, ג'וזפה טורנטורה, דניס ארקאן ואנדז'יי ויידה. את המועמדויות לקנדה, אוסטריה, ישראל ואיטליה איכשהו צפיתי. כל השאר הפתיעו אותי.

Austria, “The Counterfeiters,”
Brazil, “The Year My Parents Went on Vacation”
Canada, “Days of Darkness”
Israel, “Beaufort”
Italy, “The Unknown Woman”
Kazakhstan, “Mongol”
Poland, “Katyn”
Russia, “12”
Serbia, “The Trap"

==========

ויום לפני כן פירסם ניק דוסון ראיון ב"אינדי-ווייר" עם יוסף סידר וערן קולירין. עם סידר הוא שוחח בניו יורק ואז התקשר לקולירין בלוס אנג'לס ושאל אותו אותן שאלות. "בופור" עולה באמריקה מחרתיים, "ביקור התזמורת" יוצא שם חודש אחר כך. דוסון שואל אותם האם הסרטים שלהם פוליטיים, האם יש איבה ביניהם בעקבות פרשת הפסילה באוסקר, מה המסר של הסרט שלך (שאלה ששני הבמאים עונים עליה באופן כמעט זהה). אבל הכותרת שלי מהראיון היא תשובתו של סידר לגבי הסרט הבא שלו: "זה יהיה סרט יהודי, אבל לא ישראלי". אני ידעתי שסידר מתכנן סרט מוזיקלי על חייו הרב קרליבך, שיהיה הפקה ישראלית. אבל עכשיו מתברר שקרליבך נדחה והוא עובד על סרט אחר.

==========

ובעוד חצי שעה (9:45) כאן המועמדויות לבאפט"א. עדכון: ועכשיו כאן.

פול תומאס אנדרסון ואדם סנלדר על הסט של ״מוכה אהבה״. משהו פראי

פעם, בארץ רחוקה רחוקה, לפני הרבה הרבה שנים, היה מפיץ סרטים שחשב שלהראות סרטים למבקרים זה רעיון טוב. שלתת לעיתונות לתווך לקהל סרטים יוצאים דופן, ייחודיים, הממוקמים מעט שמאלה מהמיינסטרים, זה משהו שיכול להועיל לקדם סרטים מהסוג שכוכבים וקמפיינים פרסומיים לא יכולים לקדם. אלא שחלפו השנים ועל ממלכת ההפצה שהקים השתלט אחיו התאום והמרושע, שגזר נידוי של כל המבקרים מאולמותיו. הוא ביער את הביקורות על סרטיו מדפי העיתונות ונתן לסרטים קטנים ומינוריים לא יותר ממודעת 4 אינץ' ב"7 לילות" והפצה גמדית. כן, הוא שנא כנראה גם את הסרטים האלה כשם שהוא שנא את המבקרים, אלה עם הדעות העצמאיות שלהם, והאינטגריטי העיתונאי והאמנותי המשונה והבזוי שלהם. אלה שמלכלכים לו את הצלחת "שודדי הקריביים" עם ביקורות אנינות. בה האמבאג!

אבל זה לא תמיד היה כך. היו ימים, עתיקים ונושנים, של אחווה פסטורלית. חשדנות, כשם שאנשי ממון ואנשי תוכן נוטים לעקם מבט זה מול זה, אבל שיתוף פעולה אפקטיבי. ימים בהם כשהיה יוצא סרט ייחודי, מרתק, אמנותי, מבקרים היו מוזמנים לצפות בו ולנתחו מבעוד מועד. לכתור לי לו כתרים מהללים מחד, לנחור בבוז מאידך, אבל כך או כך לסמן את הסרט המרכזי של אותו סוף שבוע ולעורר סביבו דיון. כלומר, סרט שראוי שדיון יתעורר סביבו. ואפילו, אל תשאלו, מדי פעם היה המפיץ מאפשר למבקרים את הגישה אל קודש-קודשי ארמונו: אפשרות לשוחח עם הבמאי.

וכך, שלוש שנים אחרי ש"מגנוליה" היה סרט השנה של "סינמסקופ" יכולתי, בתיווך אחד המפיצים שכיום כבר ניתק מגע ממבקרי קולנוע, לפגוש את פול תומאס אנדרסון בבית מלון בליסבון, ולבלות איתו כמה שעות טובות כשהגיע לשם לקדם את "מוכה אהבה", הדיוורטימנטו הקסום שלו.

רגע לפני שעיתונאי ישראל מסתערים עליו בג'אנקטים בפסטיבל ברלין, לכבוד צאת "זה יגמר בדם" שלו, הנה פלאשבק בן כמעט חמש שנים, לסרט הקודם של אנדרסון, כשכבר ידענו שהוא בדרך ליצירת מופת, אבל לא העלינו על דעתנו שתוך חמש שנים הוא ימטיר עלינו את אחד הסרטים האמריקאים הטובים בכל הזמנים.

ויש שלל בונוסים בפנים:
continue reading…

אלוהי הסרטים הטובים שלח ליס פלאנט מתנה: יצירת מופת. לא פחות ולא יותר. "זה יגמר בדם", בדיוק עוד חודש במסכים (אחרי שיזכה קודם בפסטיבל ברלין), הוא בדיוק כזה: יצירת מופת.
אבל האנשים שמתפעלים את האתר של יס פלאנט לא יידעו להבדיל בין יצירת מופת ובין פרונקל מוגלתי גם אם אחת תעמוד מולם ותנפנף. וכך הם מקדמים באתר שלהם את פניו של אחד הסרטים המרהיבים שראיתי בשנים האחרונות: "סיפור על משפחה, תאוות בצע, דת ושמן, המתמקד על בחור מטקסס (דניאל דיי לואיס) שמחפש אוצרות טבע ונקלע להזדמנות חייו כבר בתחילת דרכו במקצוע".

הקליקו והגדילו

המממ… מגרה. ממש עושה חשק לרוץ. בעיקר כי כבר הרבה זמן לא ראינו איזה סרט טוב על שמן. Oil, אתם מבינים, זה שמן. ברור.

(תודה לא"ש על הלינק)
==============

ובאדיבות סשה סטון: שני נאומי זכייה מטקס בחירת המבקרים ששודר בשבוע שעבר ב-VH1, לטובת אלה שנמצאים בקריז מהעדרם של נאומי זכייה מגלובוס הזהב שלשום. האמת, רגעים יפים. משוחררים, ללא לחץ זמן, ללא תזמורת שמתחילה לנגן אחרי חצי דקה. חאוויר ברדם במיוחד יוצא סוג של נסיך מהנאום שלו.

איגוד המפיקים פרסם את מועמדיו:
– "לא ארץ לזקנים"
– "זה יגמר בדם"
– "הפרפר ופעמון הצלילה"
– "מייקל קלייטון"
– "ג'ונו"

הסטטיסטיקה משנים קודמות מוכיחה שארבעה מחמשת הסרטים הנ"ל יהיו גם מועמדים לאוסקר. המתח כעת כפול: לא רק מי מהחמישיה הזאת ישאר בחוץ, אלא מי יכנס במקומו: "כפרה" או "Into the Wild".

והמועמדים לפרס סרט האנימציה מטעם איגוד המפיקים:
– "רטטוי"
– "משפחת סימפסון, הסרט"
– "כוורת בסרט"

אני עדיין מאמין ש"פרספוליס" יחליף את "כוורת בסרט" במועמדויות לאוסקר. "רטטוי", בכל מקרה, הוא כרגע הזוכה הוודאי היחיד באוסקרים.

האירוניה של הפרסים האלה, ברגע הספציפי הזה, הוא שה-PGA, איגוד המפיקים, מכיל את רוב האנשים שאיגוד התסריטאים שובת נגדם. והנה הם מעניקים פרסים לסרטים, ומה מתברר: ששלושה מהסרטים המועמדים נכתבו על ידי האנשים שגם ביימו אותם. אז תסריטאים עושים סרטים מצוינים, שמגיעים להם פרסים, אבל תמלוגים לא? איפה ההגיון?

============

אוי למבוכה. הבוקר כתבתי ל"פנאי פלוס" את טקסט סיכום "גלובוס הזהב" ופתחתי אותו במשפט "כשעץ נופל ביער, אבל אין טקס חגיגי סביבו המועבר בפריים טיים בערוץ טלוויזיה מרכזי, האם הוא עושה רעש?". ועכשיו אני קורא, ויה ג'פרי וולס, את הטקסט של טימותי גריי שנפתח כך:"

"it raises a philosophical question. If a tree falls in the forest and no one is around, does it make a sound? Similarly, if you win an award in Hollywood, but there is no red carpet, no kiss from the presenter, no acceptance speech and no interviews backstage, did you really win?

אאוץ'. קלישאות זו קללה. הטקסט של גריי התפרסם הבוקר. הטקסט שלי יתפרסם רק מחרתיים. לצערי אין עוד איש במערכת העיתון כדי לבקש ממנו להסיר את המשפט שלי.

===========

רוג'ר אייברי, שזכה באוסקר על השותפות בכתיבת "ספרות זולה", והיה באחרונה שותף לכתיבת "בייוולף", נעצר הלילה אחרי שהיה מעורב בתאונת דרכים קטלנית בלוס אנג'לס שאירעה בשעה שהוא נהג בשכרות. אשתו של אייברי נפצעה קשה ונוסע שלישי ברכב נהרג.

===========

סטיבי פתחה בלוג. שזה נפלא. אבל גם מדאיג: זה אומר שהיא יותר לא תעדכן אותי (אותי) כאן לגבי מי שמת?
כמו למשל:

אדוארד קלוסינסקי, הצלם הפולני שעבד עם אנדז'יי ויידה, צילם לקישלובסקי את "לבן" (ואת פרק 2 ב"דקלוג") והיה אחד משלושה צלמים שעבדו עם לארס פון טרייר על "רכבות לילה", מת לפני שבוע מסרטן ריאות. הוא היה בן 65.

===========

יוני ציגלר ("חומוס קארי"), איש חמוד ללהפליא שהיינו אמורים לא מזמן לעשות איזה משהו ביחד שבסוף לא יצא, גם השיק בלוג.

לפני הכל עידכון: נראה שראשי איגוד הבמאים לקחו את מושכות המו"מ מול האולפנים לעצמם. התחושה הגורפת היא שעם התסריטאים אי אפשר להגיע לשום מקום. ועכשיו יש גם תחושת בהילות מחודשת: איש (אני מניח) לא יתן לפיאסקו הגלובוסים לחזור באוסקרים. מבחינת האיגודים הגלובוסים היו יריה באוויר. זה הבהיל את העיר כהוגן. את כולם. כולל את התסריטאים ואת השחקנים. אבל זה גם הפך את האיש עם האקדח לדמות הקצת מטורפת, הלא אמינה, זו שמדרבנת את כולם לעשייה, אבל מרחיקה אותם מהגורם המפריע. בקיצור, התסריטאים הצליחו היטב במאבקם, אבל זה גם כרגע פוגע בהם. הם הפכו לילדים הרעים.
עכשיו נצטרך לראות מה קורה במו"מ עם הבמאים. תסריטאי פסימיסט אחד כתב שהסוף ברור לו: הבמאים יחתמו עם האולפנים על הסכם שהתסריטאים כבר היו יכולים להשיג בעצמם לפני חודש. הבמאים והשחקנים יכריחו את התסריטאים להצטרף אליהם לחתימה משותפת. השביתה תסתיים, כשכל התעשייה מדווחת על רגע היסטורי, ורק התסריטאים למעשה יוצאים מופסדים, עם לפחות חודש שביתה מיותר.
אבל יש גם סיכוי אחר: שהבמאים – שהם איגוד שהאולפנים מעדיף לנהל איתו מו"מ – יצליחו באמת להשיג הישגים שהתסריטאים לא הצליחו להשיג. ואז שביתה ומחירי ישתלמו.
וסיכוי שלישי: שהאולפנים יהיו נוקשים גם עם הבמאים, המו"מ יתפוצץ, האוסקרים יבוטלו או יידחו, והשביתה תימשך עמוק לתוך הקיץ. זו מחשבה מצמררת.

ובקשר לגלובוסים מאמש:

ללא טקס חגיגי, בלי הקלוז-אפים על המועמדים, ההימורים, הנבואות, ה"מה יהיה עכשיו?", כל הדרמה התאדתה. האחים כהן נכנסו הפייבוריטים ויצאו הלוזרים. מדהים. "כפרה" הביס את "ארץ קשוחה" בפרס סרט הדרמה. ג'וליאן שנאבל הביס את האחים בפרס הבימוי. הם יצאו עם תסריט ועם שחקן משנה (חאווייר בארדם). "ג'ונו" הפסיד ל"סוויני טוד" את פרס הקומדיה/מיוזיקל. אלן פייג' הפסידה למריון קוטיאר את פרס השחקנית בקומדיה/מיוזיקל.
וזה הרגע לשאול, כמדי שנה בימי הלימבו שבין הגלובוסים לאוסקרים: האם הגלובוסים באמת מנבאים משהו?
והתשובה, כתמיד, היא: כן ולא.
נדמה לי שג'ולי כריסטי וחאווייר בארדם די הבטיחו לעצמם את האוסקרים בזכייתם אמש. לכאורה גם דניאל דיי לואיס, הפייבוריט לזכייה, אמור להרגיש שהאוסקר (השני שלו) מתקרב אליו, אבל ג'וני דפ (שזכה כשחקן בקומדיה/מיוזיקל) מדביק את הפער ועשוי לעקוף עד סוף פברואר.

אני לא חושב שהזכייה של "כפרה" מעידה על עובדת היות תא הכתבים של הוליווד מוסד זקן. הסיבה שבשבוע שעבר הכרזתי ש"כפרה" יזכה באוסקר (למחרת חזרתי בי מההצהרה אחרי שהסרט נעדר מרשימת המועמדים לפרס איגוד הבמאים) היא שהוא נראה לי הסרט ההגיוני לזכייה. הוא גם סרט מאוד-מאוד טוב, עשוי לעילא, עם תסריט מצוין, וירטאוזיות בימויית, ועם עלילה שמציעה תחכום נראטיבי, והוא גם דרמה תקופתית מלחמתית מרגשת ורבת הדר מהזן שהאוסקרים נוטים לחבב. ובעיקר, הוא מאוד הזכיר לי את "הפצוע האנגלי", סרט שאני מאוד אוהב שזכה באוסקר.
לעומת זאת, זכייה של "ארץ קשוחה" באוסקר לא ברורה לי. לא כי הסרט לא טוב. הוא מעולה. הוא פשוט לא נראה לי מסוג הסרטים שאוכלוסיית האוסקר יכולה להריע לו. הוא קצת, נו, משונה. זכיה של "ארץ קשוחה" באוסקר אומרת שהגוף הזה שנקרא "האקדמיה לאמנויות ומדעי הקולנוע" אינו מתאים יותר לפרופיל שאנחנו רגילים לו.
אבל הקרב בין "כפרה" ו"ארץ קשוחה" אינו קרב בין דורות. הוא קרב בין יבשות.
כל מי שחלק ל"ארץ קשוחה" את השבחים עד כה היו אמריקאים. חברי תא העיתונאים הזרים הם, כמתבקש משמם, לא אמריקאים. "ארץ קשוחה" הוא, במידה רבה, מערבון. ועוד מזן הניאו-מערבון: המערבון המהורהר. (אפשר להמשיך הלאה: קוואזי-מערבון, פסאודו-מערבון). זהו ז'אנר שנוגע במיתולוגיה האמריקאית ופורט על רגשות אמריקאים מובהקים. מחוץ לאמריקה הז'אנר הזה פחות משמעותי, פחות רגשי. הוא נדמה שכלתני, בשעה שהוא (עבור הצופה האמריקאי) רגשי ברמה הכי בסיסית ועמוקה.
זו הסיבה, למשל, ש"בלתי נסלח" של קלינט איסטווד הפסיד בגלובוס הזהב ל"ניחוח אשה" ובבאפט"א ל"זכרונות מאחוזת האוורד" ואז זכה באוסקר. כלומר, "כפרה" עוד יזכה בבאפט"א לפני שיפסיד באוסקר. אבל… האם הוא יפסיד באוסקרים? כי הרי יש המון בריטיים באקדמיה האמריקאית.

אם אני הייתי חבר אקדמיה הייתי מצביע ל"זה ייגמר בדם" של פול תומס אנדרסון בסרט ולאחים כהן על הבימוי. "כפרה", עם כל חיבתי אליו, קיבל אתמול את המקסימום שלו. הוא עוד עשוי למרוט לנו עצבים בדרך: הוא בטח יהיה הסרט עם הכי הרבה מועמדויות לאוסקר, מה ששוב ימצב אותו לרגע כמוביל. ואני כל הזמן אתהה: האם שגיתי שהימרתי עליו כזוכה אבל אז מיד התחרטתי.
יש סיכוי להפתעה באוסקרים, זו שנה עם מתח אדיר – בעיקר כי הסרטים עצמם ממש-ממש-נפלאים. כך ש"ארץ קשוחה" הוא לא זוכה ודאי, חד משמעי. מה שבטוח הוא שיהיה נפלא אם שתיים מהדמויות הכי אדירות שאי פעם נראו בסרט אמריקאי, דניאל פליינוויו (דניאל דיי לואיס) ואנטון שיגור (חאווייר בארדם), ייצאו מהטקס הקרובה עם אוסקרים.