את חגיגות יום ההולדת ל"סינמסקופ" אני מקיים השנה, באופן שרירותי, ב-10 בינואר. זה פשוט יוצא יותר נוח: התנעתי את הבלוג ב-6 בינואר 2006, התחלתי לפרסם פוסטים בבלוג ב-8 בינואר 2006. "סינמסקופ" הראשון בדפוס יצא ב-12 בינואר 1996. אז ה-10 בינואר יוצא בין לבין. וכן אכן, את הבלוג השקתי כחלק מחגיגות עשר השנים למדור המודפס – שהתחיל ב"זמן תל אביב", עבר ל"העיר" ב-1999 ואז ל"פנאי פלוס" ב-2005.
אז הרימו כוסות: היום חוגגים 12 שנה למדור ושנתיים לבלוג. בהתחלה היינו כאן 800 איש בכל יום, היום כבר כ-3500.
דבורית שרגל היתה העורכת הראשונה של "סינמסקופ" המודפס*. ואז היא עברה ל"נשיונל ג'יאוגרפיק", אני החלפתי אותה בעריכת התרבות, מולי שגב ורונן זרצקי ערכו את העיתון ורענן שקד היה עורך המדורים. ואז, לתקופה קצרה ואומללה (מבחינתי), אני (יחד עם מושיק לביא) ניסיתי לערוך את העיתון. נקודת האור היחידה היתה שמדור התרבות, ואיתו מלאכת עריכת המדור, נפלו על כתפיו של עמית שהם. באותה עת גל אוחובסקי, תמי גלבץ וגיא אסיף ערכו את "תרבות מעריב" שגם בו היה לי מדור (אותו ירשתי מאבנר ברנהיימר ושאותו הורשתי אחר כך לדרור פויר). אמנון רבי ואמיר אותם השגיחו, כעורכי על, מהקומה הרביעית של בית מעריב. כנאמר: איפה הימים שלא היו.
(* לא אכחיש: אחרי שדבורית – חברה טובה, קולגה, אבל גם לפרקים מתחרה – השיקה את ולווט המהפכני שלה, ואני ראיתי שחזון אתר הקולנוע רחב ההיקף אותו ניסיתי להשיק הולך ונגוז, החלטתי מתוך קנאה צרופה להשיק בלוג קטן בעצמי, בתקווה – שעדיין שרירה, אגב – שאל הבלוג יצטרף מתישהו מגזין קולנוע ישראלי אינטרנטי. זה עוד יקרה).
ככה נראה "סינמסקופ" המודפס הראשון.
ככה נראה השבוע הראשון של הבלוג.
וככה נראה סיכום השנה הראשון של הבלוג, כולל שלל הרפתקאות האינטרנט שלי עד ההשקה.
קצת מספרים? כתבתי בשנתיים האלה 833 פוסטים (בגלל שאנחנו במספר סידורי של פוסט מספר 910, זה אומר שכ-80 פוסטים הותחלו, אבל נגנזו, נחמקו או נשארו בשלב טיוטה). אתם, בתמורה, כתבתם 15,903 תגובות.
מה קרה השנה בבלוג?
טעמנו דונאט משונה.
הרענו ל"בופור"
התפעלנו מ"ביקור התזמורת"
תהינו…
התרענו…
ואז…
ולבסוף, אמרנו "אמרנו לכם"…
בתוך כל זה, קרה דבר מוזר: מינואר אני שולח תקצירים באנגלית לכמה מבלוגרי הקולנוע שאני אוהב לקרוא באמריקה. ופתאום הם התחילו להגיב, ולפרסם, וללנקק. אן תומפסון מ"וראייטי", למשל, באה להשתתף בחידון האוסקרים שלי. ג'פרי וולס פרסם את הסופגניה הרדיואקטיבית (אנשי פוקס בהוליווד מיד שלחו לאנשי מטלון בישראל מייל גוער), ניקי פינק כתבה על חרם המבקרים בישראל, ואז עקבה מקרוב אחר פרשת "ביקור התזמורת". מה שגרם לי לחשוב: במקום לכתוב תקצירים לעשרה בלוגרים, אכתוב אותם ליותר. וכך נולד ב-1 בדצמבר 2007 האח האמריקאי הזאטוט של "סינמסקופ". בלוג, בן חודש ושבוע, שאני בעצמי עוד לא ממש יודע מה לעשות איתו, אבל שכבר זכה לאיזכורים אצל אן תומפסון, ג'פרי וולס, סשה סטון, סלאשפילם, דיוויד האדסון (גרין-סין) ודיוויד פולנד (Movie City News). וקצת לפני זה, בנובמבר, גם התחלתי לסקר את המקוף הישראלי ל"וראייטי" (במקום גואל פינטו שפרש). אייטם חדש יעלה ביום שני.
זה היה הפוסט הכי נקרא השנה באתר:
לייב בלוג באוסקר.
וזה הפוסט השני הכי נקרא השנה באתר: דיון על "הסודות".
וזה הפוסט השלישי הכי נקרא השנה: היום שאחרי הפסילה של "ביקור התזמורת" (פוסט שגם הביא אל קו הטלפון שלי אחד אהוד בלייברג די עצבני).
עוד פוסטים שחיבבתי השנה:
הפריימים של "מלון 9 כוכבים"
נפרדנו מ"הסופרנוס" עם קאט ארוך לשחור שהותיר אותנו מבולבלים.
ב-31 באוקטובר בישרתי שאילן דה פריס יתמנה למנהל החדש של פסטיבל ירושלים והסינמטק. ליה ון ליר תישאר כיו"ר. הפרסום הגיע בעקבות שנה שלמה של שמועות מכיוון קרן ירושלים והכחשות כעוסות של ון ליר.
מטלון הצליחו, בשנייה אחרונה של שיקול לדעת, להימנע מפיאסקו נוראי בבחירת שם עברי לסרט. אבל המותג נשאר כסמל לדורי דורות.
עידן האיימקס 3D הגיע ארצה. נותרתי עם לשון דבוקה על רצפת הקולנוע.
הוט חיפשה מפעיל חדש לערוצי הסרטים. ומצאה.
הוליווד עלתה באש. מילולית ומטאפורית. התסריטאים שובתים כבר חודשיים.
ולבסוף: הראיון הארוך-ארוך-ארוך אבל עדיין מאוד-מאוד לא מקיף שלי עם אבי נשר. כשיצאתי לראיין אותו הימרו כל העיתונאים סביבי ש"הסודות" שלו יהיה פלופ נוראי. אני לא הבנתי על מה הם מדברים. הסרט מכר לבסוף 208,000 כרטיסים. נשר הפך, מאז הכתבה, לעמיתי ללימודי תסריטאות בסם שפיגל. העונג כולו שלי.
תגובות אחרונות