שלג
ראיתי אתמול את שני הפרקים הראשונים של "In Treatment", הגרסה האמריקאית ל"בטיפול", ונפעמתי. לאו דווקא מהסדרה עצמה, אלא מההישג. מדובר בהישג עצום לחגי לוי, אורי סיון וניר ברגמן, יוצרי הסדרה ומפתחיה, שהפרקים שלהם נלקחו כמעט as-is ותורגמו לאנגלית. אפילו המיזנסצינה של רודריגו גרסיה נראית לרגעים זהה. עד אותו רגע חשבתי שהאמריקאים יקחו את הקונספט – מטפל-מטופל, כל יום מישהו אחר – אבל יעבדו אותו למשהו שונה. ולא: זה בינתיים אחד לאחד. אפילו נעימת הפתיחה של אבי בללי שם (אבל, למרבה הצער, כותרות הפתיחה היפהפיות עם הדיו במים היוצרים כתמי רורשאך הוחלפו בסיקוונס כותרות אחר, גם הוא עם מוטיב מימי, אבל פחות יפה). אפילו הקרדיטים של יעל הדיה וארי פולמן, כתסריטאים של הפרקים המקוריים בעברית, נמצאים שם. וכמובן, הקרדיטים של נעה תשבי ושל מארק וולברג, שהביאו את הסדרה לגרסיה ול-HBO. אני מוריד את הכובע בפני כל החבורה הזאת, שעשתה את הדבר הכי קרוב שיש בעולם הטלוויזיה הישראלי לאקזיט של סטארט-אפ היי-טקי הנמכר לתאגיד ענק. וכן, אני מקנא להפליא.
הנה השבוע הראשון של "In Treatment", שמוצע לצפייה חינם – גם בישראל – דרך iTunes
את חגי לוי אני מכיר כבר לא מעט שנים, און-אנד-אוף. את שמו הכרתי עוד כשהייתי חייל קורא "חדשות", והוא היה המבקר הזוטר לצד מאיר שניצר, שהיה מבקר הקולנוע הראשי של העיתון. ואז, בשנים הבאות, יצא לקריירות (העיתונאיות) שלנו להצטלב כמה פעמים. בפעם הראשונה זה היה באיזור 1991 או 1992 כשלוי יצא לחופשה מ"חדשות" כדי לביים את סרטו הראשון, "שלג באוגוסט", ונילי לנדסמן, שהיתה אחת העורכות ב"קליפ", פנתה אלי, מבקר צעיר במקומונים "צומת השרון" ו"ערים", כדי שאמלא את מקומו במדור הווידיאו בעת היעדרו. כמה חודשים אחר כך, בשנה א' בחוג לקולנוע, שאל אותי ערן שפירא, המתרגל באולפן הטלוויזיה, אם אני אח של חגי לוי. בשלב הזה מעולם אפילו לא פגשתי את לוי, אז לא ידעתי מה הוא רוצה ממני. אחר כך הוא פשוט הסביר שלשנינו יש עיניים שקועות, ונראינו לו דומים. שיהיה ברור: לוי ואני לא דומים בכלל. אבל פתאום הבחנתי שהשם הזה "חגי לוי" מלווה אותי.
זה המשיך: ב-1994 הוא היה המבקר הראשי של "זמן תל אביב" ואני הצטרפתי כמבקר הזוטר. תקופה של מתיחות, תחרות. פתאום הוא היה השניצר ואני הייתי הלוי. ומי שקורא את מדוריי מספיק זמן יודע שאני, מסיבות של הרס עצמי, אוהב לעקוץ את אלה הבכירים והחזקים ממני. ועקצתי. וגם חטפתי בחזרה. לא היתה ידידות גדולה בינינו באותם ימים. אבל כשלוי עזב את "זמן תל אביב" ב-1996 אני קיבלתי את הביג-ברייק שלי: הפכתי למבקר הראשי של המקומון והמדור "סינמסקופ" הושק. כך שבדיעבד הבנתי שאני חב ללוי לא מעט.
לוי עבר ל"העיר". ובסוף 1999 אני הגעתי לשם בתור סגן עורך ועורך התרבות. פתאום ההייררכיה התהפכה ואני הייתי העורך שלו. הציפייה (הכלכלית) במערכת היתה שאני גם ארש את תפקיד מבקר הקולנוע, אלא שכעת, חמש שנים אחרי המפגש המקצועי הראשון שלנו, שנינו הבשלנו. אם ב-1994 משהו בגישתו של לוי לתחום ביקורת הקולנוע הציק לי, ולא הסתרתי את זה בכתביי, הרי שמאז שעבר ל"העיר" הוא מצא את הטון שלו והנפיק כמה מהטקסטים היפים ביותר שאי פעם נכתבו על קולנוע. לוי היה מבקר הקולנוע היחיד בארץ עם נשמה. השארתי את לוי ב"העיר" והפעם כתבנו זה לצד זה, בשיתוף פעולה, ללא תחרויות, מלחמות אגו ועקיצות הדדיות. בשנתיים האלה אני חושב שמדור הקולנוע של "העיר" היה מופלא, כשאני מספק את נקודת המבט המעט ילדותית והמתלהבת שלי, עם כל המלחמות שאני אוהב להתסיס, ולוי מכניס לעסק את העומק והנשמה.
ואז הוא יצא לביים את סדרת האמבולנסים "101" ולמרות שהוא חזר לכתוב מדי פעם, המדור הסדיר שלו מעולם לא חזר. כשהוא התחיל את העבודה על "אהבה מעבר לפינה" הוא עבר לעבודה בפול-טיים בטלוויזיה ונטש סופית את העיתונות. עד היום, אחת לכמה חודשים אני רואה סרט שאני חושב לעצמי שחבל שחגי לוי לא יכתוב עליו, כי הוא בטח יידע להעריך אותו יותר טוב ממני, ולכתוב עליו יותר יפה. (נזכרתי עד כמה יפה ומרגש לוי כותב כשפירסם בשבוע שעבר את כתבת השער ב"רייטינג" על יצירת "בטיפול". אנשי "רייטינג" מתבקשים להעלות את הטקסט הזה לאתרם).
את "בטיפול" ראיתי באיחור (אין לי "הוט"), וגם אז התמקדתי בעיקר בדמותה של מאיה מרון (יש לי שם נקודה רגישה). החיבה שלי ל"בטיפול" הגיעה מאוחר מאוד, אבל לא העליתי על דעתי שהסדרה הקטנה הזאת, הדואטית, היא שתביא את לוי לקריירה בינלאומית (ואני כמעט בטוח שאני זוכר את לוי מתלהב מגבריאל בירן ומדיאן וויסט עוד כמבקר, חבל שאין את ארכיון "העיר" באינטרנט כדי לחפש הוכחות). אבל אם יש דבר אחד שלמדתי בחיים האלה הוא שכל נקודות המפנה הדרמטיות בעלילה מגיעות מהרגעים שנראים בתחילה הכי פחות משמעותיים. כיום, כשאני מביט לאחור בהיכרות הכמעט רנדומלית וספוראדית שלי עם לוי, אני יכול להגיד בפה מלא: אני נורא גאה בו.
וכן, איילת זורר אוכלת את מליסה ג'ורג' בלי מלח.
נקניקיה לנצח
מתברר שטעיתי: הוועדה לבדיקת המועמדות של השיר מתוך "פעם אחת" התכנסה ביום שני (שלשום), ולא תתכנס ביום שני (הבא), והיא הכריעה: השיר כשיר להתמודדות באוסקר.
==============
"מתים על החיים" הוא סרט בלתי נסבל.
==============
אתם יכולים להיות בטוחים שיותר לעולם לא אכתוב משפטים כמו "אני נקניקיה אם…". דווקא ההימור שהתברר כמדויק לימד אותי את הלקח שלי. זה לא משתלם. האינטרנט הוא מקום קטנוני ונקמני מדי לקחת בו סיכונים כאלה. הימורים? בכיף, תמיד. אני נהנה מזה. אבל ללא אנלוגיות קולינריות, בוודאי שלא מתחום הבשר המעובד. אבל בעוד קוראי הבלוג הזה אולי זוכרים את נבואת הנקניקיה שלי, כשכתבתי ב-8 בפברואר 2007 ש"בופור" יהיה מועמד בימים אלה לאוסקר האמריקאי, רבים אולי לא ראו את ההצהרה הזאת שאני נותן לדני קושמרו ב-23 בפברואר 2007, בשניה ה-42 של קטע הווידיאו הזה. חושיי עבדו שעות נוספות.
אני מקדים את עניין ההימורים הזה כי למרות ש"לא ארץ לזקנים" אמור להיות הזוכה הוודאי באוסקרים בעוד חודש, גוברת בי התחושה שארצה לנסות להמר כאן דווקא על "זה ייגמר בדם" שיעקוף ויפתיע בפרס הסרט הטוב ביותר. אני לא יודע. עוד לא החלטתי. אבל יש לי תחושת בטן שתהיה הפתעה, ואני פשוט מת על הסרט הזה. אז אולי אאמין בו. כמובן אפרסם הימורים מסודרים בימים שלפני הטקס. עד אז, אמשיך להתלבט.
להקת המועצה
ונתחיל עם ההודעה לעיתונות: כותב שורות אלה מצטרף ביום שלישי הקרוב כחבר במועצת הקולנוע. החברות במועצה הוצעה לי כבר לפני כמה חודשים, אז סרבתי לה כי בראש המועצה ישב רוני מילוא, שנדמה היה שכל מטרתו היתה לייבש את הקולנוע הישראלי. לא רציתי להיות שותף לאי-העשייה שלו. עכשיו התמנה לתפקיד השר לשעבר מיכה חריש והסכמתי להתמנות כחבר במועצה. מה זה אומר? האמת, אין לי מושג. והאמת, אני נורא מודאג. מי עוד נמצא שם? האם אנשי קולנוע או פונקציונרים שונים שרואים בקולנוע מטרד. אני מגיע למועצה עם אג'נדה ברורה, אותה אני כותב במדוריי ובבלוגי כבר שנים, אני בא כדי לנסות לראות האם יש אפשרות לממש את רעיונותיי ולהפוך אותם למציאות, להציל את הקולנוע בארץ, להעשיר אותו, להפוך אותו לבן בכור ולא לבן חורג. אני מצטרף למועצת הקולנוע כדי להבין איך זה פועל מבפנים, האם אפשר לשנות מבפנים, והאם איש אחד יכול לעשות שינוי.
==========
כמה כותרות ויה MCN:
כריסטופר פלאמר, המגלם דוקטור פרנסוס בסרט החדש של טרי גיליאם "The Imaginarium of Doctor Parnassus" מתראיין ל"פיפל" ומספר שגיליאם שובר את הראש עכשיו איך להציל את הסרט אחרי מותו של הית לדג'ר. אפשרות אחת היא לבטל את ההפקה כולה, שעולה 30 מיליון דולר. אבל פלאמר מספר שגיליאם שוקל לשנות את התסריט כך שהדמות אותה גילם לדג'ר תהפוך, באמצעות אפקטים, לכמה דמויות שונות. הרי "זהו סרט על קסמים", הוא אומר.
פלאמר מספר גם על תנאי הצילום הקשים שחוו השחקנים בלונדון: כולם הצטננו בגלל צילומי הלילה הקרים והלחים. לדג'ר, הוא מספר, היה במצב רוח מעולה. אבל הוא סיפר שהוא מתקשה לישון, ונזקק לכדורי שינה רבים.
וב"גרדיאן": סקירה של כל הפרויקטים המקוללים של גיליאם. צריך לזכור שגם "האחים גרים", הסרט בו נפגשו גיליאם ולדג'ר לראשונה, הוא סרט שהארווי וויינסטין ערך ברובו בעצמו (כלומר, עם אנשיו) אחרי שלא היה מרוצה מהגרסה של גיליאם. גיליאם עזב את חדר העריכה לכמעט שנה, הלך לצלם את "טיידלנד" (האיום בעיני) ורק אז חזר לגמור את העבודה על "האחים גרים".
וראיתי אתמול ביס 1 את "פישר קינג", אחרי שנים שלא ראיתי אותו, ונזכרתי במייקל ג'יטר שמשחק שם (ומוכר להורים כאן כמר צחוקי מ"עולמו של אלמו") שמת בינתיים מאיידס (באמצע העבודה על "רכבת לקוטב" של רוברט זמקיס).
===========
ברוס פיירסטין, אחד העורכים ב"ואניטי פייר" ומי שהיה שותף לכתיבת שלושה תסריטים לסרטי ג'יימס בונד בקדנציה של פירס ברוסנן, מסביר איך נבחרים השמות לסרטי ג'יימס בונד, איך הוא המציא את "מחר לנצח" ואיך כל זה קשור ל"ג'יימס בונד: קוונטום", הסרט הבא בסדרה שבטח ייקרא בעברית על שם טבליות המדיח החדשות של פיניש.
===========
אם אכן יונייטד קינג יקראו ל"Once" "פעם אחת" במקום "פעם" הרי שזו עדות לכך שהם לא ראו את הסרט ולא הקשיבו למילות השירים. האזינו לשיר הנושא ואימרו אתם: "פעם" או "פעם אחת"?
12%20Once.mp3מי ערף את פסל החירות?
זו הכרזה המבריקה של "קלוברפילד", עם פסל החירות ערוף הראש (והדאון-טאון המעשן של מנהטן):
שהיא הומאז' ברור ומשעשע לכרזה של "הבריחה מניו יורק" של ג'ון קרפנטר מ-1981, שהסרט כולו איכשהו מרפרר אליו. אם אתם רואים את הכרזה של "קלוברפילד" ושואלים "רגע, איפה הראש של פסל החירות", מגיע הפוסטר של "הבריחה מניו יורק" ועונה: "הנה הוא!" (ו"קלוברפילד" מציע, באיזור הדקה ה-20 בסרט, הומאז' מושלם לשוט הזה).
והכרזה של "הבריחה מניו יורק" היא כמובן פראפרזה על שוט הסיום של "כוכב הקופים" (המקורי, מ-1968), שוט שהפך לפוסטר של הסרט בהוצאותיו המחודשות.
זאב זאב
ועכשיו לסקנדל הבא: האם המועמדות של השיר "Falling Slowly" מתוך "פעם" תיפסל? ועדה מיוחדת של האקדמיה תתכנס ביום שני להכריע. דיוויד קאר מדווח. והתקשורת האירית זועקת "לא יעלה על הדעת!".
ואכן, קטגוריית השיר הטוב ביותר השנה רחוקה מלהלהיב. לא שזו קטגורייה מלהיבה בדרך כלל, אבל היה נחמד בשנים קודמות למצוא שם את איימי מאן, אליוט סמית, ברוס ספרינגסטין, פיל קולינס, סטינג, אמינם ואחרים. ובתור חסיד גדול של שירי דיסני, ומעריץ לא קטן של הפסקולים של אלן מנקן ל"בת הים הקטנה", "היפה והחיה" ו"אלאדין", הפסקול שלו ל"מכושפת" משעמם אותי. העובדה שאף אחד מהשירים של אדי ודר ל"Into the Wild" לא זכה למועמדות אבל הביזיון מ"ריקוד לאור ירח" כן, היא סוג של השפלת הטעם הטוב.
============
רשת בתי הקולנוע AMC תקרין בשבת שלפני האוסקרים את חמשת הסרטים המועמדים ברצף, בשמונים בתי קולנוע, בכרטיס אחד של 30 דולר, ועם פופקורן חינם, כולל מילוי חוזר לאורך כל היום. MCN מביא את הפרטים. ומה בארץ? עד ה-23 בפברואר כל המועמדים כבר יהיו בבתי הקולנוע: שניים מהם של א.ד מטלון, שניים של ג.ג ואחד של פורום פילם, כך שאם אני יס פלאנט או סינמה סיטי הייתי מארגן מרתון דומה. ואף יותר: החיבור בין יס ובין יס פלאנט מאפשר לעשות מרתון כזה בראשון בערב, שיימשך עד שעת שידור האוסקרים, שיכולה להיות משודרת על מסך גדול באחד מאולמות יס פלאנט. נו, האם מישהו ירים את הכפפה?
============
לקוראי הפורטוגזית ביניכם: פרננדו מיירלס ("עיר האלוהים") כתב בלוג במהלך צילומי "על העיוורון", הגרסה שלו לספרו של ז'וזה סראמאגו. תרגומים יתקבלו בברכה (הנה תרגום חלקי). ויה אן תומפסון.
===========
ב"קלוברפילד", שיוצא בארץ מחר (אחרי שקרס ב-68 אחוזים בסוף השבוע השני באמריקה), מנסים היוצרים לשכנע אתכם שכל הסרט צולם במצלמה ביתית קטנה אותה מחזיק ברנש בשם האד, אחד הגיבורים. למעשה, מעדכן האתר "גיזמונדו", מדובר במצלמת היי-דפינישן של סוני שעולה בסביבות 110,000 דולר.
============
עם כל הכבוד לרובי די, שהיתה נהדרת ב"עשה את הדבר הנכון" וב"קדחת הג'ונגל" של ספייק לי, ושזכתה ביום ראשון בפרס גילדת השחקנים ומועמדות לאוסקר כשחקנית משנה, זה רק אני או שגם אתם חושבים שהיא היתה פשוט איומה בתור האמא של דנזל וושינגטון ב"אמריקן גנגסטר"?
============
"ג'ון רמבו" נכשל במשימתו לכבוש את המקום הראשון באמריקה בסוף השבוע האחרון, אבל הוא מסמל את הפתיחה הכי חזקה בתולדות חברת ההפקה של בועז דוידזון, דני דימבורט ואבי לרנר. הארווי וויינסטין, השותף להפקה, מעריך שהסרט יכניס באמריקה 50 מיליון דולר ועוד כ-100 מיליון בשאר העולם, כך שהוא גם יהפוך לסרט הכי קופתי בתולדות סרטי מילניום וניו אימג', החברות של דוידזון, דימבורט ולרנר. לניקי פינק וויינסטין אומר שהוא רוצה עוד סרט בסדרת "רמבו", והפעם שעלילתו תחזור לאדמת ארצות הברית (זוכרים את "משחק הדמים" המצוין של טד קוטשף, הסרט שהתחיל את הכל?).
============
ג'יי.ג'יי אברמס קיים צ'ט לייב עם קוראי האתר TrekMovie בו הוא ענה, באיזור הטוקבקים, לשאלותיהם. הנה הלינק.
=============
פשוט תענוג מה שקורה בשעות האחרונות בערוץ החדש "יס מוביז" עם מרתון מפתיע של פרנסיס פורד קופולה: "הסנדק", "הסנדק 2", "פאטון" ו"אפוקליפסה עכשיו" משודרים כמעט ברצף מאז אמש. קשה לי להתנתק.
=============
לכל מי שהתקשה לראות את סרט האנימציה "פטר והזהב" בפוסט הקודם: נסו שוב. החלפתי את הנגן. וזה כדאי: מדובר בסרט מוצלח מאוד, וכרגע הפייבוריט שלי לזכייה. גם "מדאם טולי-פוטלי" מצוין. אגב, גם "מדאם טוטלי-פוטלי" וגם "גם יונים הולכות לגן עדן" עוסקים באותו נושא כמעט: המסע האחרון לעבר העולם הבא. בסרט אחד כלי התחבורה הוא רכבת עם פרופלור, בסרט השני זו חללית בצורת דוד.
המועמדים לאוסקר: צפו, האזינו, קראו
רוצים לשמוע את חמשת השירים המועמדים לאוסקר? לקרוא שמונה מעשרת התסריטים המועמדים? לראות ארבעה מחמשת סרטי האנימציה המועמדים? היכנסו פנימה.
עוצר "נשימה" וחולה על "סיקו"
קולנוע רב חן אופרה מנסה (שוב) להשיק מיצוב מחדש בתור סוג-של קולנוע לב המציג סרטי איכות. "לארס והבחורה האמיתית" הסימפטי, "סיקו" המרתק ו"אני לא שם" המצוין כבר מציגים בו. "רכבת לדרג'ילינג", "זה ייגמר בדם" ו"לסגור מעגל" יעלו שם בשבועות הקרובים. הרעיון עצמו מוצלח מאוד. וגם הסרטים ראויים. אבל יש בעיה אחת: מדובר בבית קולנוע איום ונורא! ממש זוועה. בית קולנוע שעדיף להתרחק ממנו, עד שהוא יעוצב מחדש ולא ימוצב מחדש. יש בו רק אולם אחד שהוא איכשהו סביר, עם מסך בגודל ראוי, אבל גם אז זהו מאותם אולמות משונים בהם האיזור שנמצא מיידית מול המסך, ובו אמורים להיות המושבים הכי טובים, מוקדש לשביל המעבר. וחוץ מאולם סביר אחד, ועוד אולם נו-איכשהו-ניחא-מילא-שיהיה, יש בו שלושה אולמות קטסטרופליים, עם מסכים איומים וסאונד גרוע. לפיכך הרעיון מאחורי המיצוב, ללא עדכון מערכות הצפייה והשמע, הוא מהזן שהכי מרתיח אותי: שלסרטים "קטנים" לא מגיע סאונד דיגיטלי בווליום גבוה ובאיכות ראויה. כמה פעמים שאלתי מנהל קולנוע איזה מערכת סאונד יש באולם והוא ענה לי "דולבי SR", ואני – שמבין שאני מקבל את מיטב התוצרת של 1994, מעקם פרצוף ואז מקבל את התשובה "אבל מה את רוצה, זה לא סרט עם אפקטים שצריך בשבילו סאונד". וזה מקפיץ לי את הפיוזים. לכו תראו את "ארץ קשוחה", סרט לכאורה דומם, באולם עם סאונד דיגיטלי ותקשיבו לעריכת הסאונד המופלאה של הסרט הזה. האם "אני לא שם" ו"רכבת לדרג'ילינג", רוויי השירים, לא זקוקים למערכת הגברה נאותה?
ולמי שלא גר באיזור רחוב הירקון או רחוב אלנבי, מגדל האופרה הוא מקום שצריך להגיע עם מונית או מכונית, ואז אם כבר נכנסים למכונית כבר עדיף לנסוע עוד רבע שעה ליס פלאנט ברמת גן, שם החנייה חופשית והאולמות משובחים. אם כי, הנה תלונה מהצפייה ב"לארס והבחורה האמיתית" בשבוע שעבר: הרעמים והפיצוצים מ"אוצר לאומי: ספר הסודות" באולם הסמוך הרעידו את כסאות האולם שלנו, בסרט השקט והמינורי הזה.
והנה שתי ביקורות מגיליון "פנאי פלוס" האחרון, על "סיקו" של מייקל מור שחיבבתי, ועל "נשימה" של קים קי-דוק שלא.
"לא ארץ לזקנים" ממשיך להוביל בדרך לאוסקרים
פרסי גילדת השחקנים חולקו הלילה וכמעט כל הזוכים היו צפויים:
פרס האנסמבל: "לא ארץ לזקנים"
פרס השחקן: דניאל דיי לואיס, "זה ייגמר בדם"
פרס השחקנית: ג'ולי כריסטי, "הרחק ממנה"
פרס שחקן המשנה: חאווייר בארדם, "לא ארץ לזקנים"
פרס שחקנית המשנה: רובי די, "אמריקן גנגסטר"
ההפתעה היחידה היא הזכייה של רובי די הוותיקה בפרס. על פי ההימור שלי, ארבעת הזוכים הראשונים יילכו הביתה עם אוסקרים, אבל קייט בלאנשט או איימי רייאן יחליפו את רובי די כזוכה בפרס שחקנית המשנה.
מצד שני, כפי שכתבתי אתמול: לרוב אין התאמה בין פרס האנסמבל של ה-SAG ופרס האוסקר לסרט הטוב ביותר. האם זו תהיה שנה יוצאת דופן או שזו דווקא הכנה לכך שלבסוף דווקא סרט אחר יזכה באוסקר? אני ממשיך להריע לטובת "זה ייגמר בדם".
היידה
בשעה טובה הסתיימו עבודות הבנייה בחדר ההקרנה המשופץ שלי, עם פלזמת ההיי דפינישן שחוברה בסוף השבוע לממיר ה-HD של יס. בסך הכל שלושה ערוצי HD יש שם, אבל קשה להתיק מהם את העיניים. ביום שישי שודר "מכוניות" של פיקסאר והמסך כמעט נמס מהחדות, כמות הפרטים והצבעים הרוויים. ידיד שצפה כבר קודם בשידורי ה-HD של יס אמר לי שהערוץ שהוא הכי נהנה לצפות בו הוא ערוץ הספורט, למרות שהוא בכלל לא מתעניין בספורט. חוששני שאני מצטרף לקלישאה: ביומיים האחרונים צפיתי בשני משחקי כדורגל, שהיו שני משחקי הכדורגל הראשונים שראיתי מימיי. פשוט נדהמתי מהעובדה שאפשר לראות את החצ'קונים על פניהם של הצופים בטריבונות.
אבל אחרי שההתלהבות מהחידוש הטכנולוגי תדעך אשאר עם כמה שאלות משמעותיות. כמו למשל מה אומר כל עניין ההיי-דפינישן הזה על האסתיטקה הקולנועית. אני רגיל לכך שהקולנוע הוא אמנות של קונטורים רכים, של תאורה מפוזרת, של ריכוך הנובע מהאופי הפיזי של המדיום – הפילם, הגרעיניות, הכימיה. ופתאום אני רואה סרטים בהיי-דפינישן ויש בהם משהו חד מאוד כמו תער, קריספי, נוצץ, מטאלי. והעניין הוא שבניגוד לציפיותיי, זה די יפהפה בעיניי. אני עדיין צופה בערוצים הישנים, אלה בשיטת ה-SD, שפתאום נראים דהויים כמו ערוצים הסרטים הישנים מתחילת ימי הכבלים, לפני כניסת השידור הדיגיטלי של הלוויין, אלה ששודרו מקלטות סופר-VHS, ויש משהו נעים ברכות שלהם, בטשטוש הקל, באובך שנראה כאילו שרוי על המסך. אבל כשאני עובר לערוץ "נשיונל ג'יאוגרפיק" ב-HD החדות הזאת כבר פחות נעימה. זו חדות של וידיאו. כן, היא עשירה בפרטים והצבעוניות מרהיבה, אבל זה כבר נראה קר מדי, אפילו מכוער. אז איך ייראה הקולנוע בעוד חמש או עשר שנים? כשהקרנת היי-דפינישן נטולת צלולואיד תהיה הסטנדרט? האם הכל ייראה חד מדי?
=============
היה תענוג לרבוץ מול הטלוויזיה בשבת. בערוץ יס 3 היה מרתון מופלא של סרטים על קולנוע, עם כמה הברקות אדירות. כמו "הטייקון האחרון" של איליה קאזאן, סרט שאני כבר המון זמן מת לראות שוב. או "חמש המכשלות" המופתי של לארס פון טרייר. ביס מקס טענתי לי את "מארי" של אייבל פררה שעוד לא ראיתי. מת על אייבל פררה.
=============
ב"דה מרקר" גילו היום שיש שביתת תסריטאים בהוליווד והקדישו לכך שלושה עמודים. יפה. בין השאר כתוב שם שההפסד של רשת אן.בי.סי מביטול טקס גלובוס הזהב היה בין 10-15 מיליון דולר. אלא שב"גרדיאן" של יום שישי נכתב שההפסדים של אן.בי.סי הגיעו ל-60 מיליון דולר. אנשי ה"גרדיאן" גם ישבו וחישבו כמה יפסידו כל הגורמים הקשורים לאוסקרים אם הטקס יבוטל. סך כל ההפסדים, על פי חישובם, יגיע ל-441 מיליון דולר. הנה החישוב.
============
מאבדים את בובי פישר
פספסתי את זה בזמן אמת: סטיב זייליאן, שביים סרט יפה בשם "מחפשים את בובי פישר" (או בעברית: "מהלכים תמימים"), מספיד את בובי פישר, האיש שכיכב בשם הסרט שלו, מבלי שהסרט בכלל עסק בו, ומבלי שהוא בכלל פגש אותו.
(אגב רכות הצילום בפילם: העבודה של קונרד הול ז"ל בסרטיו של סטיב זייליאן היא דוגמה מופתית לאיכות צילום שאני נורא אוהב ותוהה האם עליי להתחיל להתגעגע אליה).
===========
קולטים ירדן
הפרסים שחולקו אמש בפסטיבל סאנדאנס מעידים שהרנסנס הקולנועי של המזרח התיכון הגיע השנה גם לירדן. פרס הקהל בתחרות הבינלאומית הוענק לסרט הירדני "קפטן אבו ראאד" שביים אמין מטלקה. זהו הסרט הראשון שנעשה בירדן מזה 50 שנה, נכתב בהודעה לעיתונות של פסטיבל סאנדאנס, והוא מספר על סבל בשדה תעופה שזוכה להערצה מצד ילדי השכונה הענייה בה הוא גר המשוכנעים שהוא טייס. ופרס הצילום בקטגורייה הדוקומנטרית של התחרות הבינלאומית הוענק לסרט הירדני "מיחזור".
=============
ארזי הלבנון
שימו לב לתגובה הרביעית בביקורת הזו על "בופור": "Did you notice that a guy named Cedar made a movie about Lebanon" (תודה ליניב אידלשטיין על הלינק).
==============
אוי ואבוי: לסרט הבא בסדרת ג'יימס בונד, ושייצא באיזור חג המולד 2008, יקראו "Quantum of Solace". שזה, בערך, "נחמה פורטא" בעברית. מה יעשו אנשי א.ד מטלון, מפיצי הסרט, עם השם הזה? אולי יהפכו אותו ל"נקמה פורטא"?
תגובות אחרונות