אני פרסמתי ראשון בבלוג השני, ועלי ג'פאר מ"וראייטי" הוסיף המון פרטים משלו אחרי שיחה עם המפיק בברלין, ואלה הפרטים הראשונים:

יוסף סידר, שטס הערב ללוס אנג'לס לשבועיים שלפני טקס האוסקרים (שם מועמד סרטו "בופור" לאוסקר בשפה זרה), דוחה בינתיים את תוכניותיו לביים סרט מוזיקלי על חייו של הרב שלמה קרליבך, והוא מפנה את מרצו לכתיבת ובימוי סרט בהפקת המפיק הגרמני (שיושב בלונדון) ריינר גרופה, שתקציבו מתוכנן להיות בין 10 ל-12 מיליון דולר.
הסרט יעסוק בפייט הרלן, הבמאי הגרמני שהיה בן טיפוחיו של יוזף גבלס ויצר את אחד מסרטי הפרופגנדה האנטישמיים המפורסמים והמצליחים בתולדות גרמניה הנאצית, "היהודי זיס". סרטו של הארלן מ-1940 מספר סיפור על דמות אמיתית מהמאה ה-18 שהונצחה בספרו של ליון פויכטוונגר. היהודי זיס האמיתי – יוזף אופנהיימר היה שמו האמיתי – היה איש עסקים שהוצא להורג אחרי קנוניה אנטישמית להכפשת שמו. בספרו של פויכטוונגר מגלה אופנהיימר, לפני הוצאתו להורג, שהוא בעצם לא באמת יהודי, אבל מסתיר את המידע הזה ומעדיף להתמודד עם גורלו. בסרטו של הארלן – העשוי למופת, למרבה הצער (סרט שאני מניח שכל מי שלמד אצל ד"ר מיכל פרידמן בחוג לקולנוע בתל אביב ראה) – מוצגת הקנוניה נגד אופנהיימר כאמת צרופה והוא מוצג כיהודי טיפוסי, רודף בצע, שהורג את מעבידו ואונס את בתו. ספרו של פויכטוונגר זכה לגרסה קולנועית קודמת, נאמנה יותר, באנגליה של 1934, בהפקת מייקל בלקון (אחד מגדולי המפיקים באנגליה, שהיה אחראי מאוחר יותר ל"טום ג'ונס" זוכה האוסקר ולכל הקומדיות של אילינג), ושם גילם את היהודי זיס קונרט פייט, שחקן יהודי שנמלט מגרמניה הנאצית, לא לפני שגילם את אחת הדמויות המפורסמות בתולדות הקולנוע: סזאר הסומנובוליסט מ"הקבינט של ד"ר קליגרי" (ואז עבר לאמריקה שם גילם את מייג'ור שטראסה ב"קזבלנקה").
אשתו הראשונה של פייט הרלן היתה יהודיה שהוצאה להורג באוושוויץ. אחייניתו של פייט הרלן היא כריסטיאן קובריק, אלמנתו של הבמאי יהודי המנוח, סטנלי קובריק. אחיין נוסף, אחיה של כריסטיאן קובריק, יאן הארלן, היה המפיק האחראי של קובריק מ"בארי לינדון" ועד הסוף.
במילים אחרות: חוץ מעניינים של היסטוריה, פיקציה, תיעוד, בדיון, פרופגנדה ואנטישמיות, הסיפור הזה, על כל הסתעפויותיו, מכיל גם מסע לאורך תולדות הקולנוע – מ"הקבינט של ד"ר קליגרי" ועד "עיניים עצומות לרווחה". סידר עצמו סיפר בראיונות ש"שבילי התהילה" של קובריק היה אחת ההשפעות עליו בבואו לביים את "בופור".
ג'פאר מדווח שסרטו של סידר יצולם בברלין וינוע בין 1940, ימי הפקת סרטו של הארלן, ובין סיפורו האמיתי של אופנהיימר מהמאה ה-18. אומר סידר ל"וראייטי": "סרטו של הרלן מזעזע והוא אחד הסרטים הנתעבים שראיתי מימיי, אבל הוא גם מבריק. הסיפור מאחורי הפקת הסרט עשיר ומסובך. הוא עוסק בבמאי ששאפתנותו עיוורה אותו ושמכר את נשמתו לגבלס. היה עליו להתמודד עם השלכות מעשיו, שהכתימו אותו, עד סוף חייו".
הארלן נשפט על פשעים נגד האנושות אך זוכה. הוא המשיך לביים סרטים עד מותו ב-1965.

הנה יתרון אחד בלהיות בלוגר קולנוע בצד הזה של העולם: הוליווד עדיין לא התעוררה כך שאיש שם עוד לא פתח את המייל שלו. בשלוש לפנות בוקר שעון לוס אנג'לס שלח פטריק ורון, נשיא גילדת התסריטאים, מייל לכל חברי הגילדה, ובו דראפט ראשוני להסכם טנטטיבי בין איגוד התסריטאים והאולפנים. היום (שבת) יכונסו כל חברי האיגוד בניו יורק ובלוס אנג'לס וההסכם יוצג בפניהם והם יתבקשו להצביע על אישורו. אם הוא יאושר, זה אומר – אני מניח – שבתוך כמה ימים, ברגע שייחתם הסכם סופי, תסתיים השביתה שהתחילה ב-5 בנובמבר.
מכיוון שכל העיתונאים באמריקה עדיין ישנים עוד אין לי סיכום של הישגי ההסכם, אקרא אותו כעת ואראה אם משהו צץ. אם יש כאן מישהו שבקיא בחוזי עבודה, אשמח לפרשנויות מהמסמך.

מסתמן קונסנזוס די נדיר: "הפרפר ופעמון הצלילה" המיס את המבקרים בארץ.
מאיה פנחסי, שמוליק דובדבני ויעל שוב נתנו לו חמישה כוכבים.
אורי קליין, גידי אורשר ואני נתנו לו ארבעה כוכבים וחצי.
יקיר אלקריב ומאיר שניצר: ארבעה כוכבים.

הסיבה לכך? זהו מיזוג נדיר בין סרט שהוא בראש ובראשונה יפהפה לעין (בעיקר לעין שמאל), שמצליח להיות גם וגם: גם יצירת אמנות אינטליגנטית, ויזואלית, מופשטת, מהסוג שמבקרים נהנים לפרק, להרכיב ולנתח. וגם, די בפשטות, מלודרמת בית חולים סופר-מרגשת, מבוצעת היטב, שתביא דמעות לעיני מנויות קולנוע לב (בעיקר, כאמור, לעין שמאל), אלה שבאות לסרטים כדי להתרגש, ולא לנתח יותר מדי. כן, לעיתים קרובות גם אני מנויה של קולנוע לב. הישג אדיר לג'וליאן שנאבל, שנמצא כאן בשיאו, אחרי שני סרטים שלא חיבבתי במיוחד.
עושרו של הסרט מאפשר לכל מבקר לקרוא בו את עולמו הפרטי, כמו מבחן רורשאך נע: אורי קליין חשב על פרנסואה טריפו, יקיר אלקריב חשב על פולנסקי, ואני – כרגיל – חשבתי על ספילברג.

הנה ביקורתי מגיליון "פנאי פלוס" שלשום, 6.2.08
continue reading…

מה המשותף ל"בלייד ראנר" ול"אי.טי"?

את הפוסטרים הכה זכורים של שני הסרטים האלה עיצב אותו איש: ג'ון אלווין, שמת היום בגיל 59.
(ויה MCN)

פוסטרים נוספים שהוא עיצב:
continue reading…

אז מה מתברר בסוף? שהית לדג'ר הוא הג'ודי גרלנד החדש. מותו, כך פורסם תמול-שלשום היה מוות בשוגג על ידי יותר מדי כדורים במחזור הדם: אנטי-היסטמין, וקסאנקס וואליום ורסטוריל (כדור שינה), וויקודין ואוקסי-קונטין (משככי כאבים). וזה בדיוק מה שהרג, גם בשגגה, את ג'ודי גרלנד ב-1969. בתה סיפרה שהיא היתה תלותית בכדוריה: כדור אחד כדי להתעורר, ואז כדור כדי להירגע ולבסוף כדור כדי לישון. עד שהיא הלכה לישון ולא קמה יותר.

==========

ועוד מישהו שלא קם יותר: המהרישי מאהש יוגי, שהיה הגורו ההודי של הביטלס בשנות הששים, ומהאנשים שקידמו את המדיטציה הטרנסנדנטלית בעולם. הוא מת בביתו בהולנד. ג'ון לנון כתב עליו את "סקסי סיידי" וג'ורג' הריסון המשיך להיות ממאמיניו האדוקים. הם מתו והוא המשיך לחיות – הוא מת בגיל 90 (בערך, שנת לידתו לא ידועה), האם יש כאן מסר, מאסטר?. ה"גרדיאן" מספיד.

==========

לאן נעלם ביל פורסיית? פורסיית הסקוטי ביים ב-1983 את "גיבור מקומי", אחד הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים, ואת "החברה של גרגורי" האולטרה-מתוק. סרטיו הבאים היו כבר חמוצים יותר, למרות שאהדתי מאוד את דרמת הגלידה שלו "נחמות קטנות". הוא נכשל קשות עם "Being Human" עם רובין וויליאמס, הסרט ההוליוודי היחיד שלו, ונעלם אחר כך. ב-1999 הוא ביים סרט המשך ל"החברה של גרגורי". ומאז – דממה.
בשבת יצרף ה"טיימס" בלונדון את הדי.וי.די של "החברה של גרגורי" לגיליון ולכבוד האירוע הם מראיינים את הבמאי, שמתבודד עם אשתו השנייה אי שם בסקוטלנד ומודה שהוא שונא לביים ובשנים האחרונות הוא גם די שונא קולנוע. הוא גם לא ממש מחבב את "החברה של גרגורי". לביים? הוא לא מוכן יותר. אבל ככותב הוא עובד על כמה פרויקטים טלוויזיוניים. ובאופן כללי, כך נדמה, הוא מנסה להתרחק מחברת בני אדם.

הנה מתוך אותה כתבה, הטריילר ל"החברה של גרגורי" מ-1981:

ועוד קטע.
(רציתי למצוא את הסצינה שבה הוא אומר "I bruise like a peach", רפליקה שאספתי מהסרט ואני עדיין משתמש בה, אבל לא מצאתי).

=============

כשאני צופה שוב בקטעים מ"החברה של גרגורי" אני לא יכול שלא לתהות האם "ג'ונו" הוא לא – בעצם – "החברה של גרגורי" לימינו, כשמייקל סרה נכנס לנעלי הספורט של ג'ון גורדון סינקלייר. "ג'ונו" הוא סרט מתוק להפליא ולרגעים מצחיק מאוד, ובסופו מרגש. אבל נדמה לי שהמועמדות שלו לאוסקר, כסרט הטוב של השנה, היא הפרזה קטלנית. היא הופכת סרט קטן ומקסים לסרט גדול ומהולל, ובעיניי זה רק חושף את מגרעותיו של הסרט, שלרגעים מתאמץ יותר מדי חזק להיות חמודי-דודי. החן בסרטים האלה הוא שהם רחוקים משלמות, זה הקסם שלהם. האם "שמתי ברז למורה", גם הוא מין "ג'ונו" שכזה, היה יכול להיות מועמד לאוסקר? בקיצור, חיבבתי את הסרט אבל אני גם מסוייג ממנו. הנה הביקורת שלי מגיליון "פנאי פלוס" של אתמול.

כל המועמדים לאוסקר הוזמנו אתמול לארוחת צהריים בהוליווד והתקבצו יחד לצילום הקבוצתי המסורתי:

(הקליקו על התמונה להגדלתה, ויה Awards Daily)

ומי לא נמצא שם? יוסף סידר. אולי כי המסעדה לא היתה כשרה? לא יודע למה.
(אגב, סידר בחברה טובה. גם ג'וני דפ, דניאל דיי לואיס, פיליפ סימור הופמן, טומי לי ג'ונס, קייט בלאנשט וסירשה רונאן לא הגיעו).

עדכון. סידר מסביר למה הוא לא שם: הבמאים הזרים לא מוזמנים למפגש הזה. "יש כמה אירועים סביב הסרטים הזרים בשבוע שלפני הטקס. בכל מקרה, אני עדיין בארץ. טס במוצ"ש".
הבלוג, לו היתה לו אישיות אחרת, היה מלווה את משלחת "בופור" לשדה התעופה ומשליך עליהם אורז מבושם בדרכם לכיבוש הרים רחוקים.

וג'וליאן שנאבל הגיע בפיג'מה:

בצילום הקבוצתי של התסריטאים, דיאבלו קודי (יושבת מתחת לפול תומס אנדרסון) צריכה להתמודד מאתמול עם האבחנה שיש סיכוי שטוני גילרוי (מלכסן מבט מימין לפסל האוסקר), תסריטאי "מייקל קלייטון", יביס אותה.

לקונאן אובריאן נמאס מג'ון סטיוארט ומסטיבן קולבר. אובריאן, מעריץ מוצהר של צ'אק נוריס, טוען שבזכות התוכנית שלו מייק האקבי הפך למועמד ממשי בפריימריז ולא סתם לקוריוז. לא מעט בזכות תמיכתו של צ'אק נוריס במועמד. אלא שסטיוארט, שהיה הראשון שהראה את הווידיאו של נוריס עומד מאחורי האקבי, טוען שזה בזכותו. ואילו קולבר, שהזמין את האקבי לאולפנו כדי שיחשוף מה יש לו בכיסי חליפתו, טוען שהכל בזכותו. (הנה הרקע לכל העסק, וכאן חלק ב'). אובריאן זעם והצהיר שאם הוא ייראה את אחד משני המגישים של "קומדי סנטרל" ברחוב הוא יכסח להם את הצורה. ואז קורה הדבר הבא:

.
.
צריך לזכור שהתוכניות של אובריאן, סטיוארט וקולבר עדיין מתפקדות ללא תסריטאים, כך שהתגוששות בין מנחים – האחד גבוה והשני נמוך ("ועוד אחד ממוצע באמצע", כדברי אובריאן) – היא דרך לא רעה למלא סגמנט בלתי מתוסרט.

תודה לאהוד שעידכן והפנה את תשומת ליבי לזה שהקרב המשיך גם באולפנים של סטיוארט וקולבר:

תראו כמה נחמד: אחרי שרונה סגל הסכימה לתרגם את הפוסט של פרננדו מיירלס מפורטוגלית לעברית, התנדבה קוראת "סינמסקופ" הוותיקה מירי כהן לתרגם אותו מעברית לאנגלית עבור הבלוג השני שלי. הגיע לשם הכומר הבלוגר ריק אולסון, קרא, התלהב והפנה את תשומת ליבו של ג'ים אמרסון, מהבלוגרים המוצלחים ביותר על קולנוע באנגלית (ועורך האתר של רוג'ר איברט), שכתב על כך פוסט הלילה. כמה נעים.

==========

מתברר ש"כפרה" הולך לא רע בקופות בארץ. 46 אלף צופים כבר ראו אותו אחרי שלושה סופי שבוע.
אבל הסרט הכי קופתי בסוף השבוע האחרון בארץ היה דווקא – גאלפ – "מתים על החיים" של רוב ריינר. 27 אלף כרטיסים נמכרו לו בשלושת ימיו הראשונים באולמות.
"קלוברפילד", שריסק קופות באנגליה בסוף השבוע האחרונות, פיהק מול אולמות ריקים בישראל: רק 11 אלף צופים הגיעו לצפות בו בסוף האחרון. שזה עדיין יותר ממה שהגיעו ל"ארץ קשוחה". אחרי שפתח עם 17,000 צופים בסוף השבוע הראשון, סיים סרטם של האחים כהן את סוף השבוע השני עם סך כולל של 28,000 כרטיסים, כלומר הוא מכר 11,000 כרטיסים בשבוע.

============

ועוד אורחים: אדם גרינברג, צלם אדיר, יעביר סדנת צילום באוניברסיטת תל אביב ב-10 ב-17 בפברואר.

==============

הגיעה אליי שמועה שבימים אלה מוקם סינמטק חדש בחולון. יש למישהו פרטים?

================

האם מישהו שם לב שהחל מסוף השבוע האחרון הפסיקו לפרסם ב"עכבר העיר" את לוחות שידורי הטלוויזיה?

=================

יש לי חדשות טובות וחדשות רעות. החדשות הטובות: "קונטרול" של אנטון קורביין יעלה סוף סוף בסוף השבוע הבא, 14.2. החדשות הרעות: הוא יעלה לבסוף בקולנוע דיזנגוף. שימו לב: אם אתם מגיעים לקופות ומתברר לכם שהסרט מוקרן באולם 3, אל תיכנסו. אסור לראות שם סרטים. אם הוא מוצג באולם 1 או 2, היכנסו רק אם יש מקומות פנויים בשורות 3-5, כל שורה מאחורי זה והסרט ייראה על המסכים הפיצפונים של קולנוע דיזנגוף כאילו אתם מתבוננים בו מבעד למשקפת הפוכה: רחוק וקטן. באולמות 1 ו-2 יש סאונד דולבי דיג'יטל. בקשו מהמקרינה שתגביר את הווליום. לבשו שחור.

טוד סולונדז יגיע לישראל ויקיים כיתות אמן ב-13 וב-14 במרץ בסינמטק ירושלים. בית הספר לקולנוע ע"ש סם שפיגל בירושלים אחראי על הבאתו. סולונדז – שמו העברי הוא טוביה, אגב – זכה לאהדתי בזכות "ברוכים הבאים לבית הבובות" הארסי והחריף שלו, אבל איבד אותי מאז סרטו השני, "אושר". שני סרטיו האחרונים, "אגדות וסיפורים" ו"פלינדרום", כבר היו בלתי נסבלים. (אם כי אני חייב לתת לו קרדיט על כמה רעיונות אמיצים והברקות). ובכל זאת, יש לו לא מעט חובבים בארץ.

מה שכן, הוא פעם היה די דומה לנפוליאון דיינמייט, לא?

בטוויסט מלהיב של העלילה – כלומר, מלהיב למי שעקב אחרי העלילה – הבקיעה קבוצת הניו יורק ג'יאנטס טאץ'-דאון 35 שניות לפני סוף המשחק וניצחה את הניו אינגלנד פטריוטס בסופרבול הלילה.
לא הייתי ער, לא צפיתי, לא איש ספורט. אבל אם הסופרבול היה משודר בישראל בלייב בהיי-דפינישן הייתי צופה בו (הסופרבול היה, לפני שמונה שנים, שידור ההיי-דפינישן הראשון באמריקה). (עידכון: אויה, כמה אידיוטי. פלאפי בתגובות מעדכן שהסופרבול דווקא כן שודר ביס בהיי-דפינישן רק בלי לספר לאף אחד על זה).
אבל מדהים ככל שזה יישמע בעידן היו-טיוב והסטרימינג, האטרקציה הגדולה בסופרבול היא עדיין הפרסומות. עדיין מפיקים פרסומות יעודיות ויחודיות אך ורק למשדר הזה, בעל הרייטינג הגדול ביותר של השנה.

רשת פוקס, המשדרת של הסופרבול, נמצאת בבעלות ניוז קורפ. מיי-ספייס גם היא בבעלות ניוז קורפ. ולכן, אין לכם סינרגיה טובה יותר מדף המיי-ספייס הזה, המרכז את כל פרסומות הסופרבול ששודרו הלילה. והן מושקעות להפליא.

עבור חובבי הקולנוע ההוליוודי, הסופרבול הוא רגע ההשקה של הקמפיינים הקולנועיים הגדולים של האביב והקיץ. הטריילר הראשון ל"איירון מן", למשל. טיזר חדש ל"וול-E" של פיקסאר, עם וודי ובאז בתפקידי אורח (ואתר חדש שעלה). טיזר ל"אל תתעסק עם הזוהן". וגם "נרניה" השני. ו"ג'אמפר". וכל מיני שילובים: פרסומת לבאד לייט עם וויל פרל, או פרסומת לקוקה קולה עם סטיואי מ"איש משפחה" וצ'רלי בראון. או פרסומת לאאודי על בסיס סצינה קלאסית מ"הסנדק".

בקיצור: הנה הפרסומות מהסופרבול דאמש. איזה הכי טובות לדעתכם?