לפני ארבעה ימים לינקקתי לבלוג של הבמאי הברזילאי פרננדו מיירלס ("עיר האלוהים", "הגנן המסור") בו הוא כתב עד לפני כמה חודשים על תהליך העבודה על "על העיוורון", העיבוד שלו לספר של ז'וזה סראמאגו (עם ג'וליאן מור, מארק רפאלו וגאל גרסיה ברנאל בתפקידים הראשיים). רונה סגל המופלאה הרימה את הכפפה שהשלכתי ותירגמה מפורטוגלית לעברית את הפוסט האחרון בבלוג שלו, בו מתאר מיירלס את תהליך העריכה של סרטים בכלל, ושל סרטו הנוכחי בפרט. טקסט מרתק:
שני מסמכים שהגיעו אליי השבוע משני איגודי הבמאים שאני הכי עוקב אחר פעילותם: הישראלי והאמריקאי.
מייקל אפטד ("7 אפ", "גורילות בערפל"), נשיא איגוד הבמאים האמריקאי, כתב ב-17 בינואר מכתב לחברי האיגוד בו הוא מסכם ומפרט את עיקרי ההסכם שנחתם מול בעלי האולפנים, שקובע בין השאר קבלת תמלוגים לסרטים ותכנים שנמכרים להורדה חוקית בראינטרנט וגם תמלוגים לתכנים המועברים בסטרימינג באינטרנט. ההסכם תקף לשלוש שנים (זה אומר שבסוף 2010 נתחיל את כל הברדק הזה שוב) והוא מבוסס על תחקיר יסודי ויקר שערך האיגוד, ושנמשך כשלוש שנים, שניסה לנתח איך ייראה המודל הכלכלי של האולפנים והרשתות בעידן בו הצפייה בטלוויזיה ובבתי הקולנוע תהיה במגמת ירידה, והמכירה של תכנים באינטרנט – בין אם בתשלום, או בחינם בתוספת פרסומות – תעלה. המסקנה של האיגוד היתה דומה לזו של בעלי הבית: מוקדם מדי לדעת. לכן ההסכם הוא רק לשלוש שנים. אבל הם הצליחו להכניס רגל משמעותית בדלת ולזכות בהישגים ראשוניים בסעיפים שלפני כן היה "ייהרג ובל יעבור" עבור האולפנים והרשתות. קראו את המסמך המלא כאן (קובץ PDF).
דורון צברי ("בית שאן סרט מלחמה", "הבחור של שולי") הודיע השבוע על פרישתו מתפקיד יו"ר איגוד הבמאים בישראל אחרי קדנציה בת חמש שנים. הסיבה לתזמון: חוק רשות השידור, שצברי היה בין מנסחיו והלוביסט המרכזי להעברתו, עבר בקריאה ראשונה. צברי מעיד:
זה היה העניין שהיה הכי קרוב לליבי. תחושת שליחות טהורה שהפכה, עם הזמן, לאובססיה שהשתלטה על חיי (בקרוב הסרט). למעשה זו הסיבה שהניעה אותי לקחת על עצמי את תפקיד היו"ר. החלטתי לפעול למען רפורמה בערוץ הראשון והבנתי שללא פלטפורמה ציבורית (כמו האיגוד) שתעניק לי לגיטימציה, זה יהיה בלתי אפשרי.
מחכים לסרט!
רני בלייר ("שבתות וחגים", "פרשת השבוע") נבחר השבוע כיו"ר החדש של איגוד הבמאים, המונה נכון להשבוע 420 חברים.
צברי היה זה שדחף אותי ושיכנע אותי לקבל את החברות במועצת הקולנוע, תפקיד (התנדבותי) אותו אתחיל למלא מיום שלישי הקרוב, כשאני מלא חששות, הסתייגויות ולבטים, האם אוכל להיות חבר בעל כוח השפעה, שמשאיר אחריו חותם משמעותי. אני יודע בוודאות, ואף נודר כך, שלא אשאר דקה אחת במועצה אם ארגיש שחברותי שם ריקה מתוכן משמעותי.
צריך לזכור שלפני שצברי היה במאי ויו"ר, הוא היה עיתונאי. ולכן מסמך הפרידה שלו מתפקיד היו"ר, בו הוא מסכם את ההישגים ואת הכשלונות של הקדנציה שלו הוא טקסט מרתק, מרגש, לוחמני ומאיר עיניים. אני מביא לכם אותו בהמשך במלואו. אבל למי שאין כוח לקרוא את כל 3,000 המילה, הנה שלוש פסקאות מרכזיות מתוכו:
1. תולדות האיגוד. מדהים. לא ידעתי את המידע הזה:
איגוד הבמאים הוקם בשנת 1971 ע"י קבוצת במאים שכללה את ז'אק קטמור ובנימין חיים ז"ל, דני וולמן, ג'אד נאמן, מוטי קירשנבאום, אברהם הפנר, מוטי אידלס, יצחק צ'פל ישורון, אורי זוהר וגדעון גנני. היו"ר הראשון של האיגוד היה המשורר דוד אבידן ז"ל.
2. צל"ש "השמינייה":
אחד ההישגים העצומים של איגודי היוצרים (הגוף המשותף לאיגוד התסריטאים, שאני חבר בו, ולאיגוד הבמאים) הוא חתימת הסכם עם הוט (ואחר כך עם שאר הזכייניות) לתשלום תמלוגים לבמאים ולתסריטאים. הסכם שקדם לו מאבק שאפשר להגדירו כהיסטורי. (זוכרים? עקבתי אחר מאבק היוצרים למען תמלוגים ממש כאן).
וכעת, תחת סעיף "היום כבר אפשר לספר", מהלל צברי את הסולדיריות שהפגינו חברי שני האיגודים במלחמה נגד הוט, ובעיקר את התסריטאיות שהיו בראש חזית המאבק וששילמו למענו את המחיר הכבד ביותר:
סולידריות. זה ההישג הכי גדול שלנו. העובדה שלאחר שהוכרזה שביתת חוזים, אף חבר באיגודים לא חתם הסכם עם הוט הוכיחה להם שהשרשרת שלנו עומדת וחזקה. למרות הלחצים שהופעלו עליה אף חוליה בה לא נשברה.
כל המערכות מוכרעות, בסוף, בגלל החיילים שעומדים בקו הראשון. רצה הגורל והלוחמות שלנו בקו הראשון של המאבק היו התסריטאיות של "השמינייה". הופעלו עליהן לחצים עצומים ונופפו מולם בפיתויים כספיים אדירים במטרה לשכנע אותן לשבור את השביתה. זה לא עזר להם. אף אחת מהן לא נכנעה. לאחר שפוטרו גילו המנהלים של הוט, לתדהמתם, שאף תסריטאי אחר לא מוכן להחליף אותן. חברים, זו סולידאריות!
אם היו צל"שים או עיטורי גבורה באיגודים אני חושב שהם היו ראויות להם. כיוון שאין אסתפק בציון שמותיהן: מאיה הפנר, חן קלימן, דפנה ממן ושירי צוק. כל אחת מהן היא לוחמת אמיצה. חלק גדול מהניצחון על הוט הושג בזכותן. תודה וסחתיין.
3. פרשת "למראית עין":
מתברר כעת שהאירוע השנוי במחלוקת הזה, בו למעשה נאלץ האיגוד לפעול נגד אחד מחבריו, היה נקודת המפנה של המאבק:
בכל מערכה יש רגע אחד ברור שמכריע את הקרב. אני חושב שהרגע הזה אצלנו התרחש בלילה שבו "פוצצנו" את הבכורה של דני סירקין בסינמה סיטי. מי שהיה שם יודע על מה אני מדבר. מסוג הלילות ששנים רבות לאחר מכן עוד שולפים אותם מהזיכרון ומתבסמים מיופיים ונדירותם של רגעים שהיו בהם.
מנהלי הוט ראו בהקרנה הזו סוג של מבחן כוח. גם אנחנו. יותר מ-100 במאים ותסריטאים התייצבו לקריאת האיגודים לבוא ולמנוע את ההקרנה. אני עוד זוכר את דפיקות הלב באוטובוס למראה הניידות שפטרלו סביב המתחם וההבנה שיש שם יותר מ-30 שוטרים של היס"מ סביב הפתחים.
…
שילה דה בר, הנציג של נוני מוזס (מבעלי המניות של הוט), התקשר יום לאחר האירוע בסינימה סיטי וביקש להיפגש. באותו יום התחיל המו"מ שהביא, בסופו של דבר, לחתימת ההסכם עם הוט (ועם שאר גופי השידור).
אני מדביק בהמשך הפוסט את המסמך המלא, שנכתב ב-12 בינואר ונשלח לחברי האיגודים אמש. הוא מעורר השראה לדעתי. כדאי לקרוא.
ראיתי אתמול את שני הפרקים הראשונים של "In Treatment", הגרסה האמריקאית ל"בטיפול", ונפעמתי. לאו דווקא מהסדרה עצמה, אלא מההישג. מדובר בהישג עצום לחגי לוי, אורי סיון וניר ברגמן, יוצרי הסדרה ומפתחיה, שהפרקים שלהם נלקחו כמעט as-is ותורגמו לאנגלית. אפילו המיזנסצינה של רודריגו גרסיה נראית לרגעים זהה. עד אותו רגע חשבתי שהאמריקאים יקחו את הקונספט – מטפל-מטופל, כל יום מישהו אחר – אבל יעבדו אותו למשהו שונה. ולא: זה בינתיים אחד לאחד. אפילו נעימת הפתיחה של אבי בללי שם (אבל, למרבה הצער, כותרות הפתיחה היפהפיות עם הדיו במים היוצרים כתמי רורשאך הוחלפו בסיקוונס כותרות אחר, גם הוא עם מוטיב מימי, אבל פחות יפה). אפילו הקרדיטים של יעל הדיה וארי פולמן, כתסריטאים של הפרקים המקוריים בעברית, נמצאים שם. וכמובן, הקרדיטים של נעה תשבי ושל מארק וולברג, שהביאו את הסדרה לגרסיה ול-HBO. אני מוריד את הכובע בפני כל החבורה הזאת, שעשתה את הדבר הכי קרוב שיש בעולם הטלוויזיה הישראלי לאקזיט של סטארט-אפ היי-טקי הנמכר לתאגיד ענק. וכן, אני מקנא להפליא.
הנה השבוע הראשון של "In Treatment", שמוצע לצפייה חינם – גם בישראל – דרך iTunes
את חגי לוי אני מכיר כבר לא מעט שנים, און-אנד-אוף. את שמו הכרתי עוד כשהייתי חייל קורא "חדשות", והוא היה המבקר הזוטר לצד מאיר שניצר, שהיה מבקר הקולנוע הראשי של העיתון. ואז, בשנים הבאות, יצא לקריירות (העיתונאיות) שלנו להצטלב כמה פעמים. בפעם הראשונה זה היה באיזור 1991 או 1992 כשלוי יצא לחופשה מ"חדשות" כדי לביים את סרטו הראשון, "שלג באוגוסט", ונילי לנדסמן, שהיתה אחת העורכות ב"קליפ", פנתה אלי, מבקר צעיר במקומונים "צומת השרון" ו"ערים", כדי שאמלא את מקומו במדור הווידיאו בעת היעדרו. כמה חודשים אחר כך, בשנה א' בחוג לקולנוע, שאל אותי ערן שפירא, המתרגל באולפן הטלוויזיה, אם אני אח של חגי לוי. בשלב הזה מעולם אפילו לא פגשתי את לוי, אז לא ידעתי מה הוא רוצה ממני. אחר כך הוא פשוט הסביר שלשנינו יש עיניים שקועות, ונראינו לו דומים. שיהיה ברור: לוי ואני לא דומים בכלל. אבל פתאום הבחנתי שהשם הזה "חגי לוי" מלווה אותי.
זה המשיך: ב-1994 הוא היה המבקר הראשי של "זמן תל אביב" ואני הצטרפתי כמבקר הזוטר. תקופה של מתיחות, תחרות. פתאום הוא היה השניצר ואני הייתי הלוי. ומי שקורא את מדוריי מספיק זמן יודע שאני, מסיבות של הרס עצמי, אוהב לעקוץ את אלה הבכירים והחזקים ממני. ועקצתי. וגם חטפתי בחזרה. לא היתה ידידות גדולה בינינו באותם ימים. אבל כשלוי עזב את "זמן תל אביב" ב-1996 אני קיבלתי את הביג-ברייק שלי: הפכתי למבקר הראשי של המקומון והמדור "סינמסקופ" הושק. כך שבדיעבד הבנתי שאני חב ללוי לא מעט.
לוי עבר ל"העיר". ובסוף 1999 אני הגעתי לשם בתור סגן עורך ועורך התרבות. פתאום ההייררכיה התהפכה ואני הייתי העורך שלו. הציפייה (הכלכלית) במערכת היתה שאני גם ארש את תפקיד מבקר הקולנוע, אלא שכעת, חמש שנים אחרי המפגש המקצועי הראשון שלנו, שנינו הבשלנו. אם ב-1994 משהו בגישתו של לוי לתחום ביקורת הקולנוע הציק לי, ולא הסתרתי את זה בכתביי, הרי שמאז שעבר ל"העיר" הוא מצא את הטון שלו והנפיק כמה מהטקסטים היפים ביותר שאי פעם נכתבו על קולנוע. לוי היה מבקר הקולנוע היחיד בארץ עם נשמה. השארתי את לוי ב"העיר" והפעם כתבנו זה לצד זה, בשיתוף פעולה, ללא תחרויות, מלחמות אגו ועקיצות הדדיות. בשנתיים האלה אני חושב שמדור הקולנוע של "העיר" היה מופלא, כשאני מספק את נקודת המבט המעט ילדותית והמתלהבת שלי, עם כל המלחמות שאני אוהב להתסיס, ולוי מכניס לעסק את העומק והנשמה.
ואז הוא יצא לביים את סדרת האמבולנסים "101" ולמרות שהוא חזר לכתוב מדי פעם, המדור הסדיר שלו מעולם לא חזר. כשהוא התחיל את העבודה על "אהבה מעבר לפינה" הוא עבר לעבודה בפול-טיים בטלוויזיה ונטש סופית את העיתונות. עד היום, אחת לכמה חודשים אני רואה סרט שאני חושב לעצמי שחבל שחגי לוי לא יכתוב עליו, כי הוא בטח יידע להעריך אותו יותר טוב ממני, ולכתוב עליו יותר יפה. (נזכרתי עד כמה יפה ומרגש לוי כותב כשפירסם בשבוע שעבר את כתבת השער ב"רייטינג" על יצירת "בטיפול". אנשי "רייטינג" מתבקשים להעלות את הטקסט הזה לאתרם).
את "בטיפול" ראיתי באיחור (אין לי "הוט"), וגם אז התמקדתי בעיקר בדמותה של מאיה מרון (יש לי שם נקודה רגישה). החיבה שלי ל"בטיפול" הגיעה מאוחר מאוד, אבל לא העליתי על דעתי שהסדרה הקטנה הזאת, הדואטית, היא שתביא את לוי לקריירה בינלאומית (ואני כמעט בטוח שאני זוכר את לוי מתלהב מגבריאל בירן ומדיאן וויסט עוד כמבקר, חבל שאין את ארכיון "העיר" באינטרנט כדי לחפש הוכחות). אבל אם יש דבר אחד שלמדתי בחיים האלה הוא שכל נקודות המפנה הדרמטיות בעלילה מגיעות מהרגעים שנראים בתחילה הכי פחות משמעותיים. כיום, כשאני מביט לאחור בהיכרות הכמעט רנדומלית וספוראדית שלי עם לוי, אני יכול להגיד בפה מלא: אני נורא גאה בו.
וכן, איילת זורר אוכלת את מליסה ג'ורג' בלי מלח.
מתברר שטעיתי: הוועדה לבדיקת המועמדות של השיר מתוך "פעם אחת" התכנסה ביום שני (שלשום), ולא תתכנס ביום שני (הבא), והיא הכריעה: השיר כשיר להתמודדות באוסקר.
==============
"מתים על החיים" הוא סרט בלתי נסבל.
==============
אתם יכולים להיות בטוחים שיותר לעולם לא אכתוב משפטים כמו "אני נקניקיה אם…". דווקא ההימור שהתברר כמדויק לימד אותי את הלקח שלי. זה לא משתלם. האינטרנט הוא מקום קטנוני ונקמני מדי לקחת בו סיכונים כאלה. הימורים? בכיף, תמיד. אני נהנה מזה. אבל ללא אנלוגיות קולינריות, בוודאי שלא מתחום הבשר המעובד. אבל בעוד קוראי הבלוג הזה אולי זוכרים את נבואת הנקניקיה שלי, כשכתבתי ב-8 בפברואר 2007 ש"בופור" יהיה מועמד בימים אלה לאוסקר האמריקאי, רבים אולי לא ראו את ההצהרה הזאת שאני נותן לדני קושמרו ב-23 בפברואר 2007, בשניה ה-42 של קטע הווידיאו הזה. חושיי עבדו שעות נוספות.
אני מקדים את עניין ההימורים הזה כי למרות ש"לא ארץ לזקנים" אמור להיות הזוכה הוודאי באוסקרים בעוד חודש, גוברת בי התחושה שארצה לנסות להמר כאן דווקא על "זה ייגמר בדם" שיעקוף ויפתיע בפרס הסרט הטוב ביותר. אני לא יודע. עוד לא החלטתי. אבל יש לי תחושת בטן שתהיה הפתעה, ואני פשוט מת על הסרט הזה. אז אולי אאמין בו. כמובן אפרסם הימורים מסודרים בימים שלפני הטקס. עד אז, אמשיך להתלבט.
ונתחיל עם ההודעה לעיתונות: כותב שורות אלה מצטרף ביום שלישי הקרוב כחבר במועצת הקולנוע. החברות במועצה הוצעה לי כבר לפני כמה חודשים, אז סרבתי לה כי בראש המועצה ישב רוני מילוא, שנדמה היה שכל מטרתו היתה לייבש את הקולנוע הישראלי. לא רציתי להיות שותף לאי-העשייה שלו. עכשיו התמנה לתפקיד השר לשעבר מיכה חריש והסכמתי להתמנות כחבר במועצה. מה זה אומר? האמת, אין לי מושג. והאמת, אני נורא מודאג. מי עוד נמצא שם? האם אנשי קולנוע או פונקציונרים שונים שרואים בקולנוע מטרד. אני מגיע למועצה עם אג'נדה ברורה, אותה אני כותב במדוריי ובבלוגי כבר שנים, אני בא כדי לנסות לראות האם יש אפשרות לממש את רעיונותיי ולהפוך אותם למציאות, להציל את הקולנוע בארץ, להעשיר אותו, להפוך אותו לבן בכור ולא לבן חורג. אני מצטרף למועצת הקולנוע כדי להבין איך זה פועל מבפנים, האם אפשר לשנות מבפנים, והאם איש אחד יכול לעשות שינוי.
==========
כמה כותרות ויה MCN:
כריסטופר פלאמר, המגלם דוקטור פרנסוס בסרט החדש של טרי גיליאם "The Imaginarium of Doctor Parnassus" מתראיין ל"פיפל" ומספר שגיליאם שובר את הראש עכשיו איך להציל את הסרט אחרי מותו של הית לדג'ר. אפשרות אחת היא לבטל את ההפקה כולה, שעולה 30 מיליון דולר. אבל פלאמר מספר שגיליאם שוקל לשנות את התסריט כך שהדמות אותה גילם לדג'ר תהפוך, באמצעות אפקטים, לכמה דמויות שונות. הרי "זהו סרט על קסמים", הוא אומר.
פלאמר מספר גם על תנאי הצילום הקשים שחוו השחקנים בלונדון: כולם הצטננו בגלל צילומי הלילה הקרים והלחים. לדג'ר, הוא מספר, היה במצב רוח מעולה. אבל הוא סיפר שהוא מתקשה לישון, ונזקק לכדורי שינה רבים.
וב"גרדיאן": סקירה של כל הפרויקטים המקוללים של גיליאם. צריך לזכור שגם "האחים גרים", הסרט בו נפגשו גיליאם ולדג'ר לראשונה, הוא סרט שהארווי וויינסטין ערך ברובו בעצמו (כלומר, עם אנשיו) אחרי שלא היה מרוצה מהגרסה של גיליאם. גיליאם עזב את חדר העריכה לכמעט שנה, הלך לצלם את "טיידלנד" (האיום בעיני) ורק אז חזר לגמור את העבודה על "האחים גרים".
וראיתי אתמול ביס 1 את "פישר קינג", אחרי שנים שלא ראיתי אותו, ונזכרתי במייקל ג'יטר שמשחק שם (ומוכר להורים כאן כמר צחוקי מ"עולמו של אלמו") שמת בינתיים מאיידס (באמצע העבודה על "רכבת לקוטב" של רוברט זמקיס).
===========
ברוס פיירסטין, אחד העורכים ב"ואניטי פייר" ומי שהיה שותף לכתיבת שלושה תסריטים לסרטי ג'יימס בונד בקדנציה של פירס ברוסנן, מסביר איך נבחרים השמות לסרטי ג'יימס בונד, איך הוא המציא את "מחר לנצח" ואיך כל זה קשור ל"ג'יימס בונד: קוונטום", הסרט הבא בסדרה שבטח ייקרא בעברית על שם טבליות המדיח החדשות של פיניש.
===========
אם אכן יונייטד קינג יקראו ל"Once" "פעם אחת" במקום "פעם" הרי שזו עדות לכך שהם לא ראו את הסרט ולא הקשיבו למילות השירים. האזינו לשיר הנושא ואימרו אתם: "פעם" או "פעם אחת"?
12%20Once.mp3זו הכרזה המבריקה של "קלוברפילד", עם פסל החירות ערוף הראש (והדאון-טאון המעשן של מנהטן):
שהיא הומאז' ברור ומשעשע לכרזה של "הבריחה מניו יורק" של ג'ון קרפנטר מ-1981, שהסרט כולו איכשהו מרפרר אליו. אם אתם רואים את הכרזה של "קלוברפילד" ושואלים "רגע, איפה הראש של פסל החירות", מגיע הפוסטר של "הבריחה מניו יורק" ועונה: "הנה הוא!" (ו"קלוברפילד" מציע, באיזור הדקה ה-20 בסרט, הומאז' מושלם לשוט הזה).
והכרזה של "הבריחה מניו יורק" היא כמובן פראפרזה על שוט הסיום של "כוכב הקופים" (המקורי, מ-1968), שוט שהפך לפוסטר של הסרט בהוצאותיו המחודשות.
ועכשיו לסקנדל הבא: האם המועמדות של השיר "Falling Slowly" מתוך "פעם" תיפסל? ועדה מיוחדת של האקדמיה תתכנס ביום שני להכריע. דיוויד קאר מדווח. והתקשורת האירית זועקת "לא יעלה על הדעת!".
ואכן, קטגוריית השיר הטוב ביותר השנה רחוקה מלהלהיב. לא שזו קטגורייה מלהיבה בדרך כלל, אבל היה נחמד בשנים קודמות למצוא שם את איימי מאן, אליוט סמית, ברוס ספרינגסטין, פיל קולינס, סטינג, אמינם ואחרים. ובתור חסיד גדול של שירי דיסני, ומעריץ לא קטן של הפסקולים של אלן מנקן ל"בת הים הקטנה", "היפה והחיה" ו"אלאדין", הפסקול שלו ל"מכושפת" משעמם אותי. העובדה שאף אחד מהשירים של אדי ודר ל"Into the Wild" לא זכה למועמדות אבל הביזיון מ"ריקוד לאור ירח" כן, היא סוג של השפלת הטעם הטוב.
============
רשת בתי הקולנוע AMC תקרין בשבת שלפני האוסקרים את חמשת הסרטים המועמדים ברצף, בשמונים בתי קולנוע, בכרטיס אחד של 30 דולר, ועם פופקורן חינם, כולל מילוי חוזר לאורך כל היום. MCN מביא את הפרטים. ומה בארץ? עד ה-23 בפברואר כל המועמדים כבר יהיו בבתי הקולנוע: שניים מהם של א.ד מטלון, שניים של ג.ג ואחד של פורום פילם, כך שאם אני יס פלאנט או סינמה סיטי הייתי מארגן מרתון דומה. ואף יותר: החיבור בין יס ובין יס פלאנט מאפשר לעשות מרתון כזה בראשון בערב, שיימשך עד שעת שידור האוסקרים, שיכולה להיות משודרת על מסך גדול באחד מאולמות יס פלאנט. נו, האם מישהו ירים את הכפפה?
============
לקוראי הפורטוגזית ביניכם: פרננדו מיירלס ("עיר האלוהים") כתב בלוג במהלך צילומי "על העיוורון", הגרסה שלו לספרו של ז'וזה סראמאגו. תרגומים יתקבלו בברכה (הנה תרגום חלקי). ויה אן תומפסון.
===========
ב"קלוברפילד", שיוצא בארץ מחר (אחרי שקרס ב-68 אחוזים בסוף השבוע השני באמריקה), מנסים היוצרים לשכנע אתכם שכל הסרט צולם במצלמה ביתית קטנה אותה מחזיק ברנש בשם האד, אחד הגיבורים. למעשה, מעדכן האתר "גיזמונדו", מדובר במצלמת היי-דפינישן של סוני שעולה בסביבות 110,000 דולר.
============
עם כל הכבוד לרובי די, שהיתה נהדרת ב"עשה את הדבר הנכון" וב"קדחת הג'ונגל" של ספייק לי, ושזכתה ביום ראשון בפרס גילדת השחקנים ומועמדות לאוסקר כשחקנית משנה, זה רק אני או שגם אתם חושבים שהיא היתה פשוט איומה בתור האמא של דנזל וושינגטון ב"אמריקן גנגסטר"?
============
"ג'ון רמבו" נכשל במשימתו לכבוש את המקום הראשון באמריקה בסוף השבוע האחרון, אבל הוא מסמל את הפתיחה הכי חזקה בתולדות חברת ההפקה של בועז דוידזון, דני דימבורט ואבי לרנר. הארווי וויינסטין, השותף להפקה, מעריך שהסרט יכניס באמריקה 50 מיליון דולר ועוד כ-100 מיליון בשאר העולם, כך שהוא גם יהפוך לסרט הכי קופתי בתולדות סרטי מילניום וניו אימג', החברות של דוידזון, דימבורט ולרנר. לניקי פינק וויינסטין אומר שהוא רוצה עוד סרט בסדרת "רמבו", והפעם שעלילתו תחזור לאדמת ארצות הברית (זוכרים את "משחק הדמים" המצוין של טד קוטשף, הסרט שהתחיל את הכל?).
============
ג'יי.ג'יי אברמס קיים צ'ט לייב עם קוראי האתר TrekMovie בו הוא ענה, באיזור הטוקבקים, לשאלותיהם. הנה הלינק.
=============
פשוט תענוג מה שקורה בשעות האחרונות בערוץ החדש "יס מוביז" עם מרתון מפתיע של פרנסיס פורד קופולה: "הסנדק", "הסנדק 2", "פאטון" ו"אפוקליפסה עכשיו" משודרים כמעט ברצף מאז אמש. קשה לי להתנתק.
=============
לכל מי שהתקשה לראות את סרט האנימציה "פטר והזהב" בפוסט הקודם: נסו שוב. החלפתי את הנגן. וזה כדאי: מדובר בסרט מוצלח מאוד, וכרגע הפייבוריט שלי לזכייה. גם "מדאם טולי-פוטלי" מצוין. אגב, גם "מדאם טוטלי-פוטלי" וגם "גם יונים הולכות לגן עדן" עוסקים באותו נושא כמעט: המסע האחרון לעבר העולם הבא. בסרט אחד כלי התחבורה הוא רכבת עם פרופלור, בסרט השני זו חללית בצורת דוד.
רוצים לשמוע את חמשת השירים המועמדים לאוסקר? לקרוא שמונה מעשרת התסריטים המועמדים? לראות ארבעה מחמשת סרטי האנימציה המועמדים? היכנסו פנימה.
קולנוע רב חן אופרה מנסה (שוב) להשיק מיצוב מחדש בתור סוג-של קולנוע לב המציג סרטי איכות. "לארס והבחורה האמיתית" הסימפטי, "סיקו" המרתק ו"אני לא שם" המצוין כבר מציגים בו. "רכבת לדרג'ילינג", "זה ייגמר בדם" ו"לסגור מעגל" יעלו שם בשבועות הקרובים. הרעיון עצמו מוצלח מאוד. וגם הסרטים ראויים. אבל יש בעיה אחת: מדובר בבית קולנוע איום ונורא! ממש זוועה. בית קולנוע שעדיף להתרחק ממנו, עד שהוא יעוצב מחדש ולא ימוצב מחדש. יש בו רק אולם אחד שהוא איכשהו סביר, עם מסך בגודל ראוי, אבל גם אז זהו מאותם אולמות משונים בהם האיזור שנמצא מיידית מול המסך, ובו אמורים להיות המושבים הכי טובים, מוקדש לשביל המעבר. וחוץ מאולם סביר אחד, ועוד אולם נו-איכשהו-ניחא-מילא-שיהיה, יש בו שלושה אולמות קטסטרופליים, עם מסכים איומים וסאונד גרוע. לפיכך הרעיון מאחורי המיצוב, ללא עדכון מערכות הצפייה והשמע, הוא מהזן שהכי מרתיח אותי: שלסרטים "קטנים" לא מגיע סאונד דיגיטלי בווליום גבוה ובאיכות ראויה. כמה פעמים שאלתי מנהל קולנוע איזה מערכת סאונד יש באולם והוא ענה לי "דולבי SR", ואני – שמבין שאני מקבל את מיטב התוצרת של 1994, מעקם פרצוף ואז מקבל את התשובה "אבל מה את רוצה, זה לא סרט עם אפקטים שצריך בשבילו סאונד". וזה מקפיץ לי את הפיוזים. לכו תראו את "ארץ קשוחה", סרט לכאורה דומם, באולם עם סאונד דיגיטלי ותקשיבו לעריכת הסאונד המופלאה של הסרט הזה. האם "אני לא שם" ו"רכבת לדרג'ילינג", רוויי השירים, לא זקוקים למערכת הגברה נאותה?
ולמי שלא גר באיזור רחוב הירקון או רחוב אלנבי, מגדל האופרה הוא מקום שצריך להגיע עם מונית או מכונית, ואז אם כבר נכנסים למכונית כבר עדיף לנסוע עוד רבע שעה ליס פלאנט ברמת גן, שם החנייה חופשית והאולמות משובחים. אם כי, הנה תלונה מהצפייה ב"לארס והבחורה האמיתית" בשבוע שעבר: הרעמים והפיצוצים מ"אוצר לאומי: ספר הסודות" באולם הסמוך הרעידו את כסאות האולם שלנו, בסרט השקט והמינורי הזה.
והנה שתי ביקורות מגיליון "פנאי פלוס" האחרון, על "סיקו" של מייקל מור שחיבבתי, ועל "נשימה" של קים קי-דוק שלא.
תגובות אחרונות