איזה רעיון מקסים! (שעל לידתו סיפרתי כאן).

מורן שוב יזמה, פורום פילם הרימה את הכפפה ואיפשרה, וזה יצא לדרך. סמנו ביומנכם, יום ה' הבא:

רק, אלוהים אדירים, מי אחראי לכרזה הזאת? מי עדיין קורא לביטלס חיפושיות? רק מישהו שנולד לפני 1955.

וידוי: אני מת על גילברט גודפריד. הוא נורא מצחיק אותי. הנה גודפריד בפרודיה של כותבי לטרמן לסדרת Speechless של איגוד התסריטאים:

==========

דיוויד קאר מה"ניו יורק טיימס" פגש את איתן כהן בבכורת "ארץ קשוחה" בסוף השבוע. קאר שאל את כהן מה דעתו על כל הפרסים שהסרט שלו אמור לזכות בהם (ושמאז ההקרנה בחלקם כבר זכה). וכהן, לקוני כהרגלו, ענה לו: “It will be good for the Jews.”

==========

ויה גרין-סין: הסיפור מאחורי הפרסומת של מרטין סקורסזי ליין התוסס שאת שמו אני לא יודע איך מבטאים, ואיך נראה המשך השידוך בין תוכן קולנועי איכותי ותוכן שיווקי.

==========

דן קציר מאוכזב ממבקרי הקולנוע הישראליים. הם התעלמו מסרטו החדש "אשה אגדה". קציר מרגיש שיש כאן משהו אישי, איזשהו ניסיון למעוך את הסרט, להכחיד אותו, על ידי התעלמות. אז הוא כתב על כך בזעף.

אני לא יודע לגבי שאר המבקרים – האם הם ראו את "אשה אגדה" והאם הם מתעלמים מהסרט אחרי פגישה לילית סודית במרתפי הבונים החופשיים בה הוחלט שהסרט הזה עדיף שיתנדף – אני יכול להעיד רק על עצמי. ולפגישה הלילית הסודית ההיא לא הוזמנתי. ראיתי את "אשה אגדה" והרגשתי שהסרט הוא החמצה. אמרתי את זה בשידור בפינתי בתוכנית הבוקר של קשת. יש בו גרעין עלילתי מוצדק ומרתק שאיכשהו לא מקבל טיפול קולנועי מספק. ובעיקר: סגנונו של קציר, שגרם לי לחבב את סרטיו הקודמים, פשוט לא מתלבש נכון על הסרט הזה. קציר מספר את סיפוריו בגוף ראשון ודומני של"אשה אגדה" היה מתאים יותר גוף שלישי.
עכשיו, אני מחבב את קציר, ואהדתי את סרטיו הקודמים. וכל מה שאמרתי בשידור (ובאייטם שיתפרסם בסוף השבוע הקרוב, בו "אשה אגדה" מוזכר באופן אגבי) כתבתי לו גם באופן אישי כששלח לי מייל לתהות למה לא כתבתי על סרטו. עניתי לו: כי הסרט פשוט לא התחבב עליי. יש בו סיפור שראוי לספר: ניסיון ההישרדות של תיאטרון יידיש ניו יורקי הנפרש על פני ימי החנוכה (של תחילת המילניום הנוכחי). סצינת התיאטרון היידי בניו יורק, או לפחות שרידיה, ראויה לתיעוד. והמירוץ נגד הזמן, למצוא להצגה מעון חדש ומימון, היה יכול לאכלס סרט שואו-ביזנס מרתק. אבל זה לא סוחף. ובמידה מסוימת מה שעלה בגורלה של אותה הצגה, המחפשת קהל, מתברר גם כגורלו של הסרט עצמו. מה שכן, אני מודה, קהל שוחרי תרבות היידיש, בייחוד המבוגרים, עשויים ליהנות מהסרט. אבל זו תהיה הנאה מניחוחת שהם מתגעגעים אליהם, לא ממנה מבושלת היטב.
בעיקר תהיתי למה סרט שצולם כבר לפני שבע שנים מגיע למסך כשהוא עדיין נראה כמו סקיצה.
קציר, אדם שנשמתו במקום הנכון, ענה לי במכתב גדוש כנות. האמת, התשובה שלו ריגשה אותי יותר מהסרט כולו. אבל היא גם גרמה לי להבין שיש איזשהו חיבור מיסטי בין גורלו של הסרט וגורלו של התיאטרון אותו הוא מתעד בסרטו. ביקשתי את רשותו לפרסם כמה פסקאות ממכתבו, והוא הסכים:

אתה צודק שהסרט לא מושלם. חיכיתי שבע שנים בתקווה לגייס את הכסף שיאפשר לי לערוך אותו יותר, וכן כדי לקנות צילומי סטילס וקטעי ארכיון מהתקופה ועוד רעיונות שהיו לי להפיכת הסרט למוצר שרציתי שהוא יהיה. לצערי זה לא קרה. התרבות הנכחדת הזו עדיין גורמת לצמרמורת אצל רבים בעולם היהודי ולכן הסרט לא הצליח לגייס תקציב אמיתי מינימלי.

סרט הוא סרט וצריך לבחון אותו בקנה מידה אובייקטיבי. ויחד עם זאת, אני כן חושב שאי אפשר להשוות סרטים שנעשו בתקציב גדול לסרט קטן מחתרתי, שנעשה בתקציב יותר נמוך מתקציב כתבה ממוצעת בישראל.

לסרט לא מעט בעיות, אך הוא כן השיג הישג לא מבוטל עד עתה בנגיעה בקהל ובדור שלם בכל העולם.

קולנוע לב החליט לאור הביקוש של הקהל לאפשר לסרט להכנס לשבוע רביעי בהקרנה מסחרית. זה מוכיח שיש בסרט משהו שכן נוגע גם בקהל בישראל, כי כלי השיווק המרכזי היה המלצות מפה לאוזן.

כשלא גייסתי את הכסף לעשיית סרט דוקומנטרי רחב יריעה ונוצץ, החלטתי בכסף המועט שעוד נותר לי, לסיים את הסרט כדוקומנטרי קלאסי, דהיינו – מסמך פחות נוצץ אך יותר נטורליסטי וחשוב על תופעה תרבותית הנמצאת בסכנה וסיפור חייה של אישה מופלאה שבגלל כל מיני סיבות שלא אכנס אליהן- הרבה מאד אנשים בניו יורק ניסו להשכיח את סיפורה ואת הישגיה. בסופו של דבר, האותנטיות הלא מתוסרטת של הקולנוע הזה, היא שנותנת לו את הכוח והקסם.

אנחנו חיים היום בעולם יותר מודרני, שאולי אין בו יותר מקום לסוג כזה של קולנוע קלאסי, כי קולנוע דוקומנטרי גם הוא נהיה היום קולנוע מסחרי, והשורה התחתונה היא כסף ורמת ליטוש שתאפשר עשיית כסף.

לכל במאי יש את ההתלבטות מתי סרט מגיע לקו הגמר. אני הבנתי לאור הכשלון בגיוס כספים עבורו, שייתכן שיקח שנים רבות לגייס את הכספים הדרושים. הרגשתי שהסרט כרגע רלוונטי לדור שלם של אנשים שמוכנים להתמודד עם התסביכים שלהם עם המוצא היהודי האשכנזי שלהם.

דיוויד אדלסטין מ"ניו יורק מגזין" מסכם את סרטי השנה שלו ברשימה שמכילה המון סרטים שראיתי. אנחת רווחה. כל מי שאומר לכם ש"הפרפר ופעמון הצלילה" הוא יצירת מופת: תאמינו לו. "סוויני טוד" מתחיל ממש לסקרן אותי. ואני מקווה לקבל ממש בקרוב סקרינר של "No End In Sight", הסרט התיעודי שמתחיל לבלוט על פני מתחריו.

=========

סקוט פיינברג שואל בבלוג שלו: "לאן נעלם 'כפרה'?". הסיבה: הסרט לא זכה ולו בפרס אחד במבול פרסי המבקרים שפורסמו ב-48 השעות האחרונות. "ארץ קשוחה" של האחים כהן הוא הסרט שקיבל הכי הרבה תרועות, ומיד לצידו: "הפרפר ופעמון הצלילה" של ג'וליאן שנאבל ו"זה יגמר בדם" של פול תומס אנדרסון. עניתי לו בבלוג: אל דאגה, "כפרה" עוד יהיה מועמד. הוא פשוט נראה כמו סרט קהל ולא סרט מבקרים. (וזה עוד לפני שאני בכלל רואה אותו, רק על סמך התגובות אליו מאז פסטיבל ונציה).
פרס הבימוי להאחים כהן מטעם אגודת המבקרים הניו יורקיים די סוגר את ההובלה שלהם לזכות בפרס הבימוי באוסקר (כל שלושת הזוכים האחרונים בפרס הבימוי מטעם המבקרים הניו יורקיים, זכו אחר כך גם באוסקר).
ריכזתי את כל זוכי אגודות המבקרים של היומיים האחרונים בבלוג השני שלי (יותר קל לעשות קופי-פייסט באנגלית, ופרסי אגודות מבקרים ממילא אף פעם לא זכו ממני לכיסוי משמעותי קודם לכן. אל דאגה: את מועמדי גלובוס הזהב אעלה ביום חמישי גם פה).

========

זה קטע קצת משעשע, בעיקר כי מבדר לגלות שגם ב"וראייטי" – ולא רק בנרג' – מתבצעות טעויות מביכות (אגב, טעויות אומללות, שנובעות מעריכה חפוזה מדי מצד עורכיי, השתרבבו גם לרוב הדיווחים שאני העברתי עד כה ל"וראייטי"). הנה קיילין ווילסון גולדי מדווחת על הסרטים המזרח תיכוניים שיוצגו זה לצד זה בפסטיבל סאנדאנס האחרון, ועל הפריחה של הקולנוע במזרח התיכון. והיא נותנת רקע: בשנה שעברה, היא מזכירה, הוקרנו בסאנדאנס שני סרטים ישראליים שגם יצאו משם עם פרסים. האחד הוא "הבטחוניים" ("Hot House") של שמעון דותן (או דתון, אליבה דגולדי) והשני הוא "Sweet Mud" של הבמאי… של מי?! אוי, מישהי לא ממש הבינה את התוכנייה. טוב, תקראו לבד:

That's double the number of Middle Eastern films at Sundance in 2006 and 2007. Last year's festival included two Israeli films, Shimon Daton's "Hot House" and Adama Meshugaat's "Sweet Mud."

אאוץ'.

מר משוגעת לא הגיב לידיעה.

=======

איזה במאי הייתם רוצים להזמין אליכם ביום שישי לקידוש? את קלוד ללוש בן ה-70 או את כריסטיאן מונג'יו בן ה-39? שניהם יבלו את סוף השבוע בארץ, לקדם את סרטיהם שיוצאים שניהם בדיזנגוף סנטר: "הצטלבות" של ללוש למעלה בלב, "4 חודשים…" למטה בדיזנגוף.
עדכון: גם פול שריידר בארץ. עושה ADR ל"אדם בן כלב".
========

ולפני שמונג'יו היה הרומני הראשון שזכה בדקל הזהב בקאן, היה את כריסטיאן פויו שביים סרט לא פחות קודר בשם "מותו של מר לזרסקו", שזכה ב-2005 בפרס של מסגרת "מבט מסוים" בקאן. ובשבת מר לזרסקו באמת מת. כלומר השחקן יון פיסקוטיאנו שגילם את מר לזרסקו, הקשיש שנותר זעפן וכעוס גם בשעות גסיסותיו האחרונות. הוא היה בן 70. "הניו יורק טיימס" מספיד ומדבר עם פויו על השחקן שלו.

עדכון: אח, הפוקסים האלה של יס. לגמרי במקרה הערב ב-22:00 משודר ביס 3 "מותו של מר לזרסקו".

=========

הקהל הרחב לא ממש הכיר את סם קאסל או את ריאנון מאייר, בני 28, שעבדו בחברות הפקה מוכרות בהוליווד, אבל בתפקידי מנהלה עדיין. קאסל היה הסמנכ"ל של סקוט רודין, המפיק העצמאי שאחראי העונה גם ל"זה יגמר בדם" וגם ל"ארץ קשוחה" (וגם ל"דרג'ילינג בע"מ" וגם ל"מרגו בחתונה" וגם ל"רמז לסקנדל" שדובר בו פה אתמול). מאייר היתה סמנכ"לית חברת ההפקה "רד וואגון", שהיתה אחראית ל"זכרונותיה של גיישה" ו"ג'ארהד". קאסל ומאייר חזרו אמש מארוחת ערב עם חברים ונסעו במכונית ההונדה סיוויק שלהם במורד שדרות סאנסט באחת לפנות בוקר כשברמזור של פינת סאנסט וגאוור שעט באור אדום חוזה לואיס ורגס, שנהג תחת השפעת אלכוהול או סמים, והתנגש במכוניתם. מאייר וקאסל נהרגו במקום. "וראייטי" מדווח.

אם אתם לקוחות של הוט: לכו היום לבית של מנוי יס. אם אתם לקוחות יס: אל תשכחו לצפות הערב – או לפחות להקליט – את "המלחמה", סדרת התעודה העצומה של קן ברנז שמתחילה היום ב-22:00 בערוץ יס דוקו. אני לא נלהב מהעובדה שאנשי יס דוקו פיצלו את שבעת הפרקים (משך כל אחד מהם שעתיים) ל-14 פרקים בני שעה, אבל אני מוכן לתייג את זה תחת "נו, מילא", העיקר שהסדרה כאן, בזריזות מרשימה ובמלואה.
"המלחמה" עוקב אחר שנות מלחמת העולם השניה והשפעתה על ארבע עיירות אמריקאיות ועל תושביהן, אלה שבחזית ואלה שבעורף. עבודת הארכיון של ברנז מרהיבה והסרט מכיל חומרים ויזואלים עוצרי נשימה. ובעיקר, מבעד לטון הפטריוטי המאפיין את הסדרה, כמו גם את שאר מפעלי התיעוד הענקיים של ברנז, מבצבצת גם התמונה הבלתי רשמית, הבלתי לאומנית, זו שחושפת את הצדדים האפלים של האומה האמריקאים, את איבוד הצביון האנושי, וגם את הצדדים השליליים במלחמה שהיתה אמורה להיות צודקת ומעל לכל מחלוקת.
התכוננו לקראת הצפייה עם האתר הלא פחות מרשים של הסדרה, המכיל קטעים מהסדרה וסרטונים על הפקתה.
צפיית חובה.

דצמבר – חודש הרשימות. הנה אני מתחיל עם שלי. העליתי דף ובו תמצאו את כל 219 הסרטים שהוקרנו בשנת 2007 בארץ (תודה ענקית לדורון פישלר, אולי עיתונאי הקולנוע הכי מסודר ומתויק בארץ, שעזר לי להשלים חורים ברשומותיי). אתם מוזמנים לעבור עליה ולהתחיל לבחור בה את הסרטים שהכי אהבתם השנה. אם אתם רואים סרטים שחסרים לי ברשימה, אנא עזרו לי להשלים.

=======

וזה הזמן להתחיל לקמפל את רשימת גנוזי השנה. ראיתם סרט מתוצרת 2007 שהגיע לדי.וי.די או לטלוויזיה או לפסטיבלים או אולי שראיתם בחו"ל, התמוגגתם ממנו ורטנתם שהוא לא הגיע לבתי הקולנוע? אנא הזכירו.

=======

וכרגיל, בעודי מנסה להרכיב את רשימת סרטי השנה שלי, עולה הדילמה התמידית: האם לכלול בה את כל הסרטים שראיתי השנה או רק את הסרטים שהוצגו השנה בבתי הקולנוע בארץ. בסוף אני בוחר באופציה המסחרית יותר, כדי שהרשימה תהיה נגישה לכמה שיותר קוראים. אבל השנה זה שוב מטריד: מצד אחד, "המבוך של פאן" – סרט שמאוד אהבתי בשלהי 2006, יצא בארץ רק בסוף הרבעון הראשון של 2007 וכעת קצת קשה לי לשחזר את ההתלהבות שהיתה לי ממנו לפני שנה. לעומת זאת, את "קונטרול" של אנטון קורבין ראיתי ביולי בפסטיבל ירושלים והוא לא יצא להקרנות מסחריות עדיין. אם הוא היה יוצא הוא היה נבחר לסרט השנה שלי. אבל מכיוון שלא, האם לחכות לו? אני מתלבט. וכמובן שמה שווים הסרטים של האחים כהן ופול תומס אנדרסון נדע רק באיזור פברואר. ככה זה כל שנה בארץ. השנה, למשל, יצטרכו כל חובבי "המלכה" לשבץ את הסרט ברשימותיהם. מצד שני, בחלוף שנה מכל ההייפ הגדול סביבו בפסטיבלים ובאוסקרים, האם מישהו באמת מתגעגע אליו?
אז אולי לקחת שנה מרחק מהסרט הוא לא רעיון כה רע.

=======

וחוץ מלכתוב שני בלוגים, ללמד, לכתוב מדור, ולגדל שתי בנות אני מנסה בשבועות האלה לצפות שוב בסרטים שהכי אהבתי השנה, לראות מה מהם מחזיק מעמד הכי טוב. ואני מנסה להשלים פערים של סרטים שהחמצתי.
עזרו לי לסנן: מבין הסרטים שלא ראיתי השנה – "אל תגלה", "רמז לסקנדל", "הסגת גבול", "למות מלווייה" "עדות שבורה", "שעת שיא 3", "הזמר" ו"מכושפת" – האם יש סרט שהוא בבחינת "חובת צפייה" לדעתכם? שכל סיכום שנה ללא אחד הסרטים האלה יהיה לקוי? אשמח להמלצות.

========

והנה רשימת סרטי השנה של המגזין הבריטי "Sight and Sound" (ויה אן תומפסון). הם ערכו משאל בין עשרות מבקרים מרחבי העולם, שנתנו תשובות אקלקטיות מאוד, ובסופו של דבר סיכמו את כל התשובות וקיבלו את "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" של כריסטיאן מונג'יו במקום הראשון, את "אינלנד אמפייר" של דיוויד לינץ' במקום השני ואת "זודיאק" של דיוויד פינצ'ר במקום השלישי.

"אמריקן גנגסטר" הוא סרט לא רע. סביר. בר צפייה. לא משעמם. אבל היו בו חומרים, ותסריט עם פוטנציאל עצום, שהיו יכולים לאכלס יצירת מופת. אלא שאז מישהו מסר את הסרט לידיים של רידלי סקוט, טובח הסרטים הגדול. אני באמת חושב יותר ויותר שסקוט הוא פשוט אדם לא מאוד חכם. הוא לא באמת מבין את המשמעויות של סרטיו, או את האופן בו במאי מייצר משמעות ולא רק עלילה. אני ממשיך להיות שבור לב מבמאי שכנער חשבתי שהוא לא פחות מאלוהים (גם ישי קיצ'לס, שראה את גרסת הבמאי הסופית של "בליידר ראנר" ממקום מושבו הנוכחי בהולנד, נכנס בו; ואהרון קשלס גם התבאס מ"אמריקן גנגסטר").
הנה הביקורת שלי על "אמריקן גנגסטר", מגיליון "פנאי פלוס" 6.12.2007
להמשך הקריאה…

ג'פרי וולס פרסם את רשימת סרטי השנה שלו. במקום הראשון "זודיאק" של דיוויד פינצ'ר. במקום השני: "ארץ קשוחה" של האחים כהן. במקום השלישי: "קונטרול" של אנטון קורבין. אם "קונטרול" היה יוצא ב-2007 בארץ אני הייתי משבץ אותו במקום הראשון ואת "זודיאק" במקום השני. הרשימה שלי תתפרסם ב-27 בדצמבר ב"פנאי פלוס", ויש בה רק שני סרטים שמופיעים גם ברשימה של וולס, ולא בגלל פערים בטעם, אלא בגלל פערים בתאריכי הפצה.
וזו בעצם המסקנה הכי מבאסת מקריאת הרשימה: מבין עשר סרטי השנה של וולס, רק שלושה יצאו בישראל השנה. השאר – אלה שלא יגנזו – ייצאו ב-2008. רק חמישה מתוך 16 הסרטים שהוא מזכיר, כולל ציונים לשבח, הוקרנו בארץ ("זודיאק", "זהות אבודה", "בעמק האלה", "אמריקן גנגסטר", "פירצה"). כלומר שהרשימה שלו מהיום תיראה כמו רשימת סרטי השנה ב-2008 של המבקרים בישראל. אותי זה מדכא.

=========

קריס טייפלי מדווח שההקרנה של "קונטרול" לגילדת השחקנים – הנציגות הכי גדולה מבין מצביעי האוסקר – היתה הפגנת אהבה עצומה לסרט ולסם ריילי, המגלם את איאן קרטיס.

=========

צפו בעשר הדקות הראשונות של "Walk Hard: The Dewey Cox Story", שיתוף הפעולה השני של ג'ייק קסדן וג'אד אפאטו.

=========

ניקי פינק מדווחת מהיום השמיני למו"מ בין האולפנים לתסריטאים: העסק קרוב לפיצוץ. נציגי האולפנים נטשו את שולחן המו"מ. המצב נראה עגום.

=======

אתם כבר במצב רוח לאוסקר? כי הנה זה מתחיל. מחר (ראשון): פרסי המבקרים של בוסטון ולוס אנג'לס. ביום שני: פרסי המבקרים של ניו יורק. ביום שלישי: פרסי המבקרים המשדרים בטלוויזיה. ביום רביעי: פרסי המבקרים של שיקגו. וביום חמישי: המועמדויות לגלובוס הזהב.

בואו ל-cinemascopian.com כדי לקרוא את הביקורת שלי על "מצפן הזהב". לקרוא את סקירת הביקורות על "ביקור התזמורת", שעלה אתמול בניו יורק ובלוס אנג'לס. לראות את הטריילר של "Speed Racer" של האחים וושאובסקי. ואת הטריילר ל"סקס והעיר הגדולה".

===============

ואם אתם לוקחים את עצמכם ו/או את הילדים לסרט אחד בחופשת החנוכה, זה חייב להיות ל"הבלון האדום".

(עדכון מבואס: מישהו בתגובות עידכן ש"הבלון האדום" מוצג בסינמטק ב"הקרנה דיגיטלית" – כלומר או מדי.וי.די או מקלטת בטא. אני המום מהמידע הה ומרגיש נבגד. ציון חמישה הכוכבים שנתתי לסרט, הוא עבור הסרט בלבד – אני מתנגד נחרצות להקרנות וידיאו נמוך-רזולוציה על מסך גדול לסרטים שצולמו בפילם. זה ביזיון בעיניי וחטא ענק נגד הסרט. הסרט עצמו מעולה, את ההחלטה האם להשקיע כסף בהקרנה באיכות ביתית אשאיר לכם. אולי כבר עדיף לחכות לדי.וי.די).

הנה הביקורת שלי – שנייה תוך כמה חודשים – על הסרט. (את "הסוס הלבן", המוקרן לצידו, לא ראיתי. מישהו ראה? ממליץ?)
להמשך הקריאה…

ראיתי אתמול את "מצפן הזהב" וחשבתי שהסרט די קטסטרופלי. ניסיתי בכוח להיכנס אליו, להיסחף על ידו, להיות מוקסם ממנו. התלהבתי מהילדה, מהאפקטים הבאמת נהדרים, מהעיצוב הנפלא, ומהפסקול של אלכסנדר דספלה (מועמדות מובטחת, לא?). אבל העלילה, הסיפור, ההרפתקאות, כל מה שהיה אמור לסחוף אותי פנימה פשוט לא עבדו. גרוע מזה: הם היו ממש איומים בעיניי. לא האמנתי לכלום. ושנאתי את ניקול קידמן בלהט. לא את הדמות שלה – שאמורה להיות מכשפתית – אלא את קידמן עצמה.
היה רגע, בערך אחרי שעה וחצי של סרט, בו מסתיים קרב גורלי, מעין קליימקס עלילתי, והגיבורה שלנו יוצאת נחושה להציל את דודה/אביה, והזדקפתי בכסא. זה נראה לי כמו תזמון מושלם להשקת המערכה השלישטית אחרי שהוחדרה לסרט הפלגמטי הזה קצת אנרגיה. ציפיתי לחצי שעה אחרונה של סרט שתציל את מה שבא קודם. הנחתי שמדובר בסרט של שעתיים. אלא שאז, בדיוק אז, בעודה פונה הילדה להשלים את הרפתקאתה, הסרט הסתיים. אה, יהיה סרט המשך? יופי, עוד פעם שילמתי 35 שקל לטריילר? אולי שהוליווד תפסיק כבר לתכנן את סרטי ההמשך ותגרום לנו להתעניין קודם בסרט הראשון, כדי שבכלל יתחשק לנו לראות את הסרט הבא.
אני מניח שבגלל הגיבורה בנות 12 אמורות לחבב את הסרט הזה.
אולם רב חן 1 היה מלא למדי אמש ב-21:50, ערב גשום. קבוצה גדולה של נערות אמריקאיות גדשה את האולם. ספרתי קרוב למאה צופים. ביציאה היו כמה בני נוער שהישוו את הסרט לספר. לא קראתי את הספר, אבל הסרט לא גרם לי להרגיש שהחמצתי משהו יוצא דופן. ברדק היסטרי. שיעמום מפואר. די סבלתי.

קראו גם: דורון פישלר. דורה. אני.

=========

את ההצעה הכי טובה ששמעתי עד עכשיו לתרגום שם הסרט של מישל גונדרי – "Be Kind Rewind" – סיפק לי אבנר שביט. ההצעה המוצלחת שלו: "במחילה, גלגל להתחלה". זה מצחיק בעיניי. אני תומך.

=========

אני כבר לא יודע מתי ייצא "קונטרול" של אנטון קורבין בארץ – הדיווח האחרון היה ינואר (למה ינואר? למה?), ומאז לא שמעתי עדכונים. בכל מקרה, פסקול הסרט כבר בחנויות הדיסקים ולצידו הוצאות מחודשות של שני אלבומי האולפן של ג'וי דיוויז'ן. כתבתי על הלהקה כמה מילים בגיליון "פנאי פלוס" מאתמול.

========

ארבעת התסריטאים/בלוגרים הכי טובים בהוליווד הפגינו שלשום יחד. ויש תיעוד. משמאל לימין: ג'ון אוגוסט ("גו", "צ'רלי בממלכת השוקולד"), ג'יין אספנסון ("באפי"), ג'וש פרידמן ("מלחמת העולמות"), קרייג מייזין ("מת לצעוק").

=========

לפני שלושה חודשים שמעתי על מצלמת ההי-דפינישן החדשה והכנראה-מהפכנית, Red One, ועל הסרט הקצר שפיטר ג'קסון צילם איתה, כדי להפגין את איכויותיה. ואתמול במייל עודכנתי שהמצלמה הגיעה סוף סוף גם ארצה. תמצאו אותה בחברת השכרת ציוד הצילום און-אייר, בשדרות ההשכלה בתל אביב. "מה מצלמים איתה כרגע?", ניסיתי לברר – אולי ללכת לראות אותה בפעולה. ענו לי: "כרגע זה בלתי ניתן לצלם בה פרויקטים ארוכים בגלל בעיות של הורדות ושמירת הקבצים השוקלים טרות על טרות של הארד-דיסקים". במילים אחרות: פרסומות? מי שיש לו פרטים נוספים, מוזמן לעדכן.

ואם Red One באמת תהפוך לכזו סנסציה בתולדות הטכנולוגיה הקולנועית, זה הסרט שיוכל להתגאות בעובדה שהוא הסרט הראשון באורך מלא שצולם בה: