כל המועמדים לאוסקר הוזמנו אתמול לארוחת צהריים בהוליווד והתקבצו יחד לצילום הקבוצתי המסורתי:

(הקליקו על התמונה להגדלתה, ויה Awards Daily)

ומי לא נמצא שם? יוסף סידר. אולי כי המסעדה לא היתה כשרה? לא יודע למה.
(אגב, סידר בחברה טובה. גם ג'וני דפ, דניאל דיי לואיס, פיליפ סימור הופמן, טומי לי ג'ונס, קייט בלאנשט וסירשה רונאן לא הגיעו).

עדכון. סידר מסביר למה הוא לא שם: הבמאים הזרים לא מוזמנים למפגש הזה. "יש כמה אירועים סביב הסרטים הזרים בשבוע שלפני הטקס. בכל מקרה, אני עדיין בארץ. טס במוצ"ש".
הבלוג, לו היתה לו אישיות אחרת, היה מלווה את משלחת "בופור" לשדה התעופה ומשליך עליהם אורז מבושם בדרכם לכיבוש הרים רחוקים.

וג'וליאן שנאבל הגיע בפיג'מה:

בצילום הקבוצתי של התסריטאים, דיאבלו קודי (יושבת מתחת לפול תומס אנדרסון) צריכה להתמודד מאתמול עם האבחנה שיש סיכוי שטוני גילרוי (מלכסן מבט מימין לפסל האוסקר), תסריטאי "מייקל קלייטון", יביס אותה.

לקונאן אובריאן נמאס מג'ון סטיוארט ומסטיבן קולבר. אובריאן, מעריץ מוצהר של צ'אק נוריס, טוען שבזכות התוכנית שלו מייק האקבי הפך למועמד ממשי בפריימריז ולא סתם לקוריוז. לא מעט בזכות תמיכתו של צ'אק נוריס במועמד. אלא שסטיוארט, שהיה הראשון שהראה את הווידיאו של נוריס עומד מאחורי האקבי, טוען שזה בזכותו. ואילו קולבר, שהזמין את האקבי לאולפנו כדי שיחשוף מה יש לו בכיסי חליפתו, טוען שהכל בזכותו. (הנה הרקע לכל העסק, וכאן חלק ב'). אובריאן זעם והצהיר שאם הוא ייראה את אחד משני המגישים של "קומדי סנטרל" ברחוב הוא יכסח להם את הצורה. ואז קורה הדבר הבא:

.
.
צריך לזכור שהתוכניות של אובריאן, סטיוארט וקולבר עדיין מתפקדות ללא תסריטאים, כך שהתגוששות בין מנחים – האחד גבוה והשני נמוך ("ועוד אחד ממוצע באמצע", כדברי אובריאן) – היא דרך לא רעה למלא סגמנט בלתי מתוסרט.

תודה לאהוד שעידכן והפנה את תשומת ליבי לזה שהקרב המשיך גם באולפנים של סטיוארט וקולבר:

תראו כמה נחמד: אחרי שרונה סגל הסכימה לתרגם את הפוסט של פרננדו מיירלס מפורטוגלית לעברית, התנדבה קוראת "סינמסקופ" הוותיקה מירי כהן לתרגם אותו מעברית לאנגלית עבור הבלוג השני שלי. הגיע לשם הכומר הבלוגר ריק אולסון, קרא, התלהב והפנה את תשומת ליבו של ג'ים אמרסון, מהבלוגרים המוצלחים ביותר על קולנוע באנגלית (ועורך האתר של רוג'ר איברט), שכתב על כך פוסט הלילה. כמה נעים.

==========

מתברר ש"כפרה" הולך לא רע בקופות בארץ. 46 אלף צופים כבר ראו אותו אחרי שלושה סופי שבוע.
אבל הסרט הכי קופתי בסוף השבוע האחרון בארץ היה דווקא – גאלפ – "מתים על החיים" של רוב ריינר. 27 אלף כרטיסים נמכרו לו בשלושת ימיו הראשונים באולמות.
"קלוברפילד", שריסק קופות באנגליה בסוף השבוע האחרונות, פיהק מול אולמות ריקים בישראל: רק 11 אלף צופים הגיעו לצפות בו בסוף האחרון. שזה עדיין יותר ממה שהגיעו ל"ארץ קשוחה". אחרי שפתח עם 17,000 צופים בסוף השבוע הראשון, סיים סרטם של האחים כהן את סוף השבוע השני עם סך כולל של 28,000 כרטיסים, כלומר הוא מכר 11,000 כרטיסים בשבוע.

============

ועוד אורחים: אדם גרינברג, צלם אדיר, יעביר סדנת צילום באוניברסיטת תל אביב ב-10 ב-17 בפברואר.

==============

הגיעה אליי שמועה שבימים אלה מוקם סינמטק חדש בחולון. יש למישהו פרטים?

================

האם מישהו שם לב שהחל מסוף השבוע האחרון הפסיקו לפרסם ב"עכבר העיר" את לוחות שידורי הטלוויזיה?

=================

יש לי חדשות טובות וחדשות רעות. החדשות הטובות: "קונטרול" של אנטון קורביין יעלה סוף סוף בסוף השבוע הבא, 14.2. החדשות הרעות: הוא יעלה לבסוף בקולנוע דיזנגוף. שימו לב: אם אתם מגיעים לקופות ומתברר לכם שהסרט מוקרן באולם 3, אל תיכנסו. אסור לראות שם סרטים. אם הוא מוצג באולם 1 או 2, היכנסו רק אם יש מקומות פנויים בשורות 3-5, כל שורה מאחורי זה והסרט ייראה על המסכים הפיצפונים של קולנוע דיזנגוף כאילו אתם מתבוננים בו מבעד למשקפת הפוכה: רחוק וקטן. באולמות 1 ו-2 יש סאונד דולבי דיג'יטל. בקשו מהמקרינה שתגביר את הווליום. לבשו שחור.

טוד סולונדז יגיע לישראל ויקיים כיתות אמן ב-13 וב-14 במרץ בסינמטק ירושלים. בית הספר לקולנוע ע"ש סם שפיגל בירושלים אחראי על הבאתו. סולונדז – שמו העברי הוא טוביה, אגב – זכה לאהדתי בזכות "ברוכים הבאים לבית הבובות" הארסי והחריף שלו, אבל איבד אותי מאז סרטו השני, "אושר". שני סרטיו האחרונים, "אגדות וסיפורים" ו"פלינדרום", כבר היו בלתי נסבלים. (אם כי אני חייב לתת לו קרדיט על כמה רעיונות אמיצים והברקות). ובכל זאת, יש לו לא מעט חובבים בארץ.

מה שכן, הוא פעם היה די דומה לנפוליאון דיינמייט, לא?

בטוויסט מלהיב של העלילה – כלומר, מלהיב למי שעקב אחרי העלילה – הבקיעה קבוצת הניו יורק ג'יאנטס טאץ'-דאון 35 שניות לפני סוף המשחק וניצחה את הניו אינגלנד פטריוטס בסופרבול הלילה.
לא הייתי ער, לא צפיתי, לא איש ספורט. אבל אם הסופרבול היה משודר בישראל בלייב בהיי-דפינישן הייתי צופה בו (הסופרבול היה, לפני שמונה שנים, שידור ההיי-דפינישן הראשון באמריקה). (עידכון: אויה, כמה אידיוטי. פלאפי בתגובות מעדכן שהסופרבול דווקא כן שודר ביס בהיי-דפינישן רק בלי לספר לאף אחד על זה).
אבל מדהים ככל שזה יישמע בעידן היו-טיוב והסטרימינג, האטרקציה הגדולה בסופרבול היא עדיין הפרסומות. עדיין מפיקים פרסומות יעודיות ויחודיות אך ורק למשדר הזה, בעל הרייטינג הגדול ביותר של השנה.

רשת פוקס, המשדרת של הסופרבול, נמצאת בבעלות ניוז קורפ. מיי-ספייס גם היא בבעלות ניוז קורפ. ולכן, אין לכם סינרגיה טובה יותר מדף המיי-ספייס הזה, המרכז את כל פרסומות הסופרבול ששודרו הלילה. והן מושקעות להפליא.

עבור חובבי הקולנוע ההוליוודי, הסופרבול הוא רגע ההשקה של הקמפיינים הקולנועיים הגדולים של האביב והקיץ. הטריילר הראשון ל"איירון מן", למשל. טיזר חדש ל"וול-E" של פיקסאר, עם וודי ובאז בתפקידי אורח (ואתר חדש שעלה). טיזר ל"אל תתעסק עם הזוהן". וגם "נרניה" השני. ו"ג'אמפר". וכל מיני שילובים: פרסומת לבאד לייט עם וויל פרל, או פרסומת לקוקה קולה עם סטיואי מ"איש משפחה" וצ'רלי בראון. או פרסומת לאאודי על בסיס סצינה קלאסית מ"הסנדק".

בקיצור: הנה הפרסומות מהסופרבול דאמש. איזה הכי טובות לדעתכם?

"לא ארץ לזקנים" של האחים כהן זכה הלילה בפרס איגוד המפיקים (PGA). סשה סטון מזכירה שמאז "שר הטבעות: שיבת המלך" לא היה עוד סרט שגרף את פרסי כל הגילדות (הפרסים של גילדות התסריטאים ואגודת העורכים טרם חולקו). זכייתו של "לא ארץ לזקנים" באוסקר אמורה להיות עכשיו ודאית.
אלא ש…
"לא ארץ לזקנים" לא זכה בגלובוס הזהב בקטגוריות המשעותיות: "כפרה" זכה בפרס הסרט וג'וליאן שנאבל זכה בפרס הבמאי. האם זה סימן למשהו?
וסקוט פיינברג מהמר דווקא על "ג'ונו" כזוכה באוסקר.

"רטטוי" זכה בפרס סרט האנימציה הטוב של השנה מטעם אותה גילדת מפיקים הלילה.

============

מסתמן שיש התקדמות משמעותית במשא ומתן בין התסריטאים והאולפנים. יש עוד סיכוי שהאוסקרים יתקיימו כרגיל.

=============

לא מעט שאלו אותי בסוף השבוע האם קראתי את הטקסט של רענן שקד ב"7 לילות" בו הוא מזהיר את הקהל הרחב מפני "לא ארץ לזקנים", למרות מה ש"אורי קליין ויאיר רוה" כתבו עליו (אח, האירוניה. אני וקליין בנשימה אחת). שקד זועק "המלך הוא עירום" וטוען שבהקרנה בה הוא צפה בסרט הקהל יצא ממורמר ומתוסכל מסופו הסתום וה"בלתי קוהרנטי" של הסרט.

ובכן, שקד ושותפיו המתוסכלים להקרנה היו צריכים לקרוא את "סינמסקופ" באופן מרוכז יותר. כך כתבתי על הסרט ב-29 בדצמבר:

השם “ארץ קשוחה” מאותת לכל חובבי הסרטים הקשוחים, סרטי פעולה, מערבונים, גנגסטרים, שיש כאן סרט בשבילם. ובמשך 100 דקות הם בהחלט יקבלו את מבוקשם – מרדף, יריות, שוטרים, מרחבים פתוחים. כל הז’אנרים כולם מגולגלים בטורטייה משובחת אחת. אבל 20 הדקות האחרונות, עבור קהל שהסרט הכי איכותי שהוא ראה השנה הוא “3:10 ליומה”, יגרמו להם לשסף את הריפוד ולהצית את המסך בייאוש ובזעם. האחים כהן עושים כאן, במערכה האחרונה (שאני בעצמי עדיין מנסה לעכל אותה) מעבר דיוויד לינצ’י אל האבסטרקטי. האם הקהל שרוצה סרט קשוח על ארץ קשוחה ייצא מהסרט וימליץ לחבריו לרוץ לראות אותו? מסופקני. מצד שני, האם הקהל שאהב את “מלהולנד דרייב” יילך לראות סרט שנקרא “ארץ קשוחה”?

וכך כתבתי עליו ב-11 בינואר:

אם (ג.ג) חושבים לשווק את סרטם לחובבי מערבונים/סרטי אקשן, הם הולכים לחטוף תגובות קשות מקהל שאמור להגיע בגל השני ולא בגל הראשון – נראה את חובבי המותחנים והאקשן, לא אנשי הסינמטקים ומעריצי הבמאים, מתמודדים עם עשרים הדקות הדיוויד-לינצ’יות של סוף הסרט. בקיצור, הרצון של ג.ג למכור את “לא ארץ לזקנים” כמותחן בלוקבאסטרי ולא כסרט ארט-האוס עם איכויות מיינסטרימיות היא אחת ההחלטות הכי אומללות שנלקחו כאן. אני לא יכול שלא לתהות האם המפיצים באמת מבינים את הסרטים שהם מפיצים, ואת הקהל מולו הם עובדים.

כך שהתגובות באותה הקרנה רמת גנית היו צפויות לגמרי. ובעיניי הן סימן לכישלון בשיווק הסרט. ג.ג הוציאו את הסרט של האחים כהן בכ-20 עותקים ועם שם של סרט פעולה ובכך אותתו לקהל הרחב שזה סרט עממי לחבר'ה, לכולם. והוא לא. הוא סרט שהיה צריך להיבנות לאט, בהדרגה, להתחיל מהמטורפים לדבר שירוצו לחפש אותו בשניים-שלושה עותקים ורק בסוף להגיע לקהל איתו ראה שקד את הסרט. הסוף של "ארץ קשוחה" אינו פחות מבלבל/משונה מהסוף של "מחבואים" של מיכאל האנקה. אבל "מחבואים" הוקרן מול קהל שרצה לראות אותו, שציפה לו, ואז הגיע הגל השני של צופים שרצו לדעת "על מה כל העניין" ורצו להתמודד עם המשונות שלו. בקיצור, ג.ג דפקו את הסרט (על פי "בוקס אופיס מוג'ו" ראו את "ארץ קשוחה" 17,000 צופים בישראל בסוף השבוע הראשון לצאתו).

כך שלא היתה לי שום בעיה עם הטקסט של שקד ב"7 לילות", ואפילו להפך: ניבאתי אותו (ורענן שקד, ידידי משכבר הימים, הוא מהצדיקים הבודדים בעיתונות הישראלית שזוכר שאת שם משפחתי מאייתים עם ו' אחת). וכמובן שאין לי שום בעיה עם אף אחד שדעתו וטעמו שונים משלי. גם אני נרתע מקונסנזוס.
הבעיה היחידה שהיתה לי עם הקטע היא באופן בה הוא נוסח. שקד לא כתב "אני לא אהבתי" אלא "הקהל לא אהב". וזו נקודה פרובלמטית. אדם יכול לייצג רק את דעתו, ולנסות לנמק אותה באופן הכי צלול וכריזמטי. שקד הוא אלוף בזה, כמובן: הוא היה מבקר הטלוויזיה הנהדר של "ידיעות אחרונות" כמה שנים טובות. האם הוא היה מעז לכתוב ביקורת אוהדת על תוכנית שסלד ממנה אם היה רואה אותה באולם מלא צופים שהיו מתפעמים ממנה לצידו? או הפוך: האם היה קוטל דרמה, משדר או סרט תיעודי משובח, איכותי ומורכב, אם היה יושב באולם ורואה את הקהל נוטש בתסכול או שיעמום? דומני שלא. כל מי שמנסה להגיד "אני מייצג את טעם הקהל הרחב" הוא חשוד בעיניי (והלוואי והייתי יכול למצוא טקסט של שקד בו הוא קוטל את "טיטאניק", זה היה מוכיח את הנקודה שלי היטב). מהטקסט שלו ביום שישי השתמע שהוא חשב שהסרט גרוע כי הקהל שישב לידו סלד ממנו, וזה טיעון מחורבן. הטיעון "אני חשבתי שהסרט מחורבן, ולראייה גם שותפיי לצפייה בסרט חשבו כמוני", כבר הגיוני יותר (אם כי אני מטיל ספק בכך ששקד ביצע סקר דעת קהל ביציאה מהאולם והסתפק בוודאי בתגובות הקולניות של נגיד, גג, חמישה צופים). אבל אני מצפה ממבקר ומעיתונאי לא לפנות לדמגוגיה של ההמונים כי היא תמיד מביסה את עצמה (בייחוד בדיונים תלויי טעם). הייתי מעריך את הקטע של שקד יותר אם היה כותב "הלכתי לראות את 'ארץ קשוחה' בהמלצת המבקרים. סבלתי קשות. והנה נימוקיי", ושישאיר את הקהל מחוץ לזה. דווקא שקד, אביר המלחמה נגד הטוקבקיסטים, צריך לדעת שמיעוט קולני הוא קבוצת מיקוד לא אמינה, גם אם הוא במקרה לשבריר שנייה משקף את עמדתך.
הקהל הרחב מחפש תסריט קוהרנטי, טוען שקד. ואני מסכים. "הקהל הרחב", כישות כוללנית ואמורפית, מחפש בידור ולא אמנות. מחפש את מה שהוא כבר מכיר, ולא מה שחדש. מחפש את מה שדורש ממנו מינימום מאמץ, ולא משהו שמאתגר את מחשבתו ודורש ממנו ניסיונות פיענוח. האם ימליץ מעתה שקד לקוראיו רק על ספריו של רם אורן ויקרא לשרוף את ספריו של קורמק מקארתי? קרח דק.
אבל זה שהקהל איתו צפה שקד בסרט לא הבין אותו לא אומר שהסרט לא טוב. וזה מה שציפיתי ששקד יבין. זה פשוט אומר שהקהל הלא נכון הגיע אליו. כולל הוא עצמו. וזו לא בעיה עם איכות הסרט אלא עם המכירה שלו, כי 17,000 הצופים שחשבו שהם הולכים לראות סרט מתח בסוף השבוע שעבר יצאו ממנו וסיפרו לחברים שלהם שלא יתקרבו לסרט הזה. וזו, בעיניי, הטרגדיה של הסרט האדיר, המתוחכם, האמיץ, הלא שגרתי הזה. ואני מזהיר את שקד, ואת העשרות שישבו לידו בשבת שעברה באולם: אל תתקרבו ל"זה ייגמר בדם". מדובר ביצירת מופת.

מישהו היה כאן בהקרנת החינם של "עצור, גלגל לאחור" ביום שישי? דיווחים?

הנה מישל גונדרי עושה רימייק שוודי לטריילר של הסרט של עצמו:

גיא נתיב וארז תדמור חזרו השבוע מפסטיבל סאנדאנס, שם הקרינו בשבת שעברה את סרטם "זרים". ג'ון אנדרסון מ"וראייטי" הוקסם מהסרט. "But it's the acting and the nearly faultless script that make "Strangers" a winner", הוא כותב.

והנה בלוגרית שראתה את "זרים" בסאנדאנס והתלהבה מאוד. ועוד אחת. ועוד אחד. וקרינה צ'וקנו מה"לוס אנג'לס טיימס" מזכירה את "זרים" בכתבת רוחב שלה מסאנדאנס.

תדמור ונתיב גם שלחו לי תמונות הפסטיבל. למשל זאת, בה מצולמים במאיי כל הסרטים שהשתתפו בתחרות הבינלאומית (תדמור ונתיב שמאליים בשורה התחתונה. באמצע השורה, עם כוס יין ביד: לירון לבו, כוכב סרטם).

או זאת, בה מצולם לבו עם מחמוד אל-מסד, הבמאי הירדני של הסרט התיעודי "מיחזור", שזכה בפרס הצילום.

אני ראיתי את "זרים" בפסטיבל ירושלים האחרון ביולי וחיבבתי אותו, בעיקר את חציו הראשון.

כמה קטעי יו-טיוב שהצטברו מהימים האחרונים, ויה התגובות כאן או הבלוגים מטור הצד:

נקרעתי מצחוק. שרה סילברמן ומט דיימון:

(הבדיחה עם מאט דיימון וג'ימי קימל קצת יותר מצחיקה אם נזכרים בקטע הזה מלפני כמה חודשים)

.
.
.
הטריילר לסרט החדש של ג'ון וו:

.
.
.

ככל שאני יודע, זו הפעם הראשונה שחברת הפקה עושה שימוש ביו-טיוב כדי לעזור לקדם מועמדות של שחקן (שחקנית, במקרה הזה) לאוסקר. וויינסטין קומפני, של הארווי ובוב, שלחה לכל חברי האקדמיה די.וי.די עם הסצינות של קייט בלנשט מתוך "אני לא שם", כדי להבטיח את זכייתה באוסקר על שחקנית המשנה. ובמקביל, הם גם העלו את הקטעים לדף היו-טיוב הרשמי של החברה.

בכל 2 בפברואר, מאז 1886, מקיימים פרנסי העיירה פאנקסוטוני בפנסילווניה את אירועי יום המרמיטה, גראונדהוג דיי. פיל המרמיטה, שזכה לכינוי פאנקסוטוני פיל, יוצא ב-2 בפברואר, עם זריחת השמש (בערך ב-7:30 בבוקר בימי החורף האלה) מביט סביבו ואם הוא לא רואה את צילו, הוא חוזר מיד למאורתו להמשיך את שנת החורף שלו לששה שבועות נוספים. וכך, כדי להפיג את שיעמום החורף האינסופי של החוף המזרחי, נהנים תושבי פאנקסטוני מפסטיבל הנמשך יום שלם, שיחזיק אותם עד הפתיחה הרשמית של האביב ב-21 במרץ, ששה שבועות אחר כך. גם הבוקר, ב-7:35 שעון פילדלפיה, אחרי פסטיבל שהתחיל בשלוש לפנות בוקר, יצא פיל את מאורתו בפעם ה-122 והכריז שנותרו ששה שבועות נוספים של חורף.
לפני 15 שנה, ב-1993, לקח הארולד ראמיס תסריט של דני רובין המתרחש כולו ב-2 בפברואר, שיכתב אותו, ליהק את ביל מוריי לתפקיד הראשי ויצר את אחת הקומדיות האמריקאיות המבריקות בכל הזמנים. באנגלית היא נקראה "Groundhog Day", בעברית: "לקום אתמול בבוקר" (מ"ללכת שבי אחריו" ועד "ריקוד לאור הירח", המפיצים הישראליים – כמו אחרון עורכי מוספי סוף השבוע – אוהבים פראפרזות על שמות שירים מהזמר העברי כתרגומים לסרטים ששמותיהם סתומים להם). ביל מוריי הוא חזאי בשם פיל מפילדלפיה שנשלח בכל שנה לסקר את אירועי הגראונדהוג דיי, שהרי מהו פאנקסוטוני פיל אם לא החזאי הראשון. פיל המריר מאס בג'וב הזה והוא מבצע אותו בחוסר חשק. למעשה, הוא מעביר את רוב חייו בחוסר חשק, בלי התכוונות, בלי משמעות. אבל פיל גיבורנו הוא חזאי שלא מסוגל לחזות מה עומד לקרות לו, וכך, על ידי טעות קוסמית, הוא נתקע בעיר על ידי סופת שלגים שהוא לא חזה שתגיע, ואז מתעורר שוב ושוב ושוב באותו יום, 2 בפברואר, ונדרש לחוות אותו מחדש, עד שהוא יצליח ללמוד להיות בן אדם ולעבור אותו בשלום מתחילתו ועד סופו. זהו סרט גאוני קודם כל כי הוא מצחיק ומבדר להפליא, אבל הוא גם גדוש במשמעויות – החל מפסיכולוגיות (12 השלבים של פיל בהתמודדות עם הסיטואציה התמוהה אליה הוא נקלע) ועד הרוחניות (פיל חייב לעבור חשבון נפש כדי להשתחרר מהכלא הקלנדרי אליו נקלע).
לרגל ה-2 בפברואר, ובמלאת 15 שנה ל"גראונדהוג דיי", נזכרתי בפרופיל מאלף, בן 7000 מילה, על ראמיס מה"ניו יורקר" שפורסם ב-2004. בין השאר עוקב שם הכתב, טאד פרנד, אחר תהליך השכתוב של "גראונדהוג דיי", ואיך ראמיס – מגדולי במאי ותסריטאי הקומדיה האמריקאית ברוב שנות השמונים (ותחילת התשעים) – הפך אותו מסתם קומדיה לאחד הסרטים המשמעותיים והנפלאים, אבל לא תמיד המהוללים, בתולדות הקולנוע האמריקאי. הוא זכה מאז בכורתו גם לאינספור פרשנויות וניתוחים, ולא מעט דתות עשו בו שימוש כדי להמחיש את עיקרי אמונותיהם. הארולד ראמיס, בכתבה הזאת מ"הניו יורק טיימס" מ-2003, מספר שהוא מקבל מכתבים מרבנים, כמרים ישועים ואנשי דת בודהיסטים, שבטוחים שהוא אחד משלהם שכן סרטו מעביר את עקרונות האמונה שלהם באופן כה מבריק (ראמיס, כמובן, יהודי).

הנה שש דקות מהסרט. אם לא ראיתם, צפו בסרט לאלתר, עוד היום. אם ראיתם, צפו בו שוב ושוב ושוב ושוב.