זוכרים את הימים ההם, אי שם באייטיז, כשטרי גאר וטום קונטי היו סוג של כוכבים? זה היה רגע אחרי שכוכבו של רוי שיידר החל לדעוך. משונה, העסק הזה עם שחקנים. כן, רוי שיידר היה פעם כוכב קולנוע. יותר נכון: הוא היה מאותם שחקנים רציניים וכריזמטיים שהיה מהנה לפגוש בסרטים, בלי הצורך לרצות לתלות פוסטרים שלהם על הקירות, ושקיבל שפע הזדמנויות להחזיק סרט בתפקיד הראשי.
הוא גילם את בן דמותו של בוב פוסי ב"כל הג'אז הזה". היה מפקד המשטרה במרכזו של השוט הכה-מפורסם ב"מלתעות" עם הדולי-אין-זום-אאוט כשהכריש תוקף לראשונה מול החוף. כיכב בסרט הפעולה המשובח (לשעתו) "רעם כחול". והיה אסטרונאוט ב"2010". תפקידי המשנה שלו היו לא פחות נהדרים: "הקשר הצרפתי", "איש המרתון", "נערת הטלפון והבלש".
אתמול הוא מת, בגיל 75, מזיהום חיידקי.

===================

מאז שנתבקשתי להעביר מדי פעם אייטמים ל"וראייטי" אני מנסה להבין איך בדיוק עובדת המערכת. מה שקרה השבוע היה משונה: העברתי ביום חמישי לעלי ג'פאר ראש דסק המזרח התיכון, האיש מולו אני מתנהל ב"וראייטי", אייטם על שלושת הפרויקטים העתידיים של איתן פוקס, יוסף סידר ודובר קוסאשווילי. ג'פאר, שנמצא עכשיו בפסטיבל ברלין, הרחיב על הפרויקטים של פוקס וסידר בדיווחיו מברלין (שני הפרויקטים האלה יופקו ויצולמו בגרמניה ולג'פאר, ולעמיתיו, היתה גישה למפיקי הסרטים האמורים). והיום עלה האייטם המקורי שלי, שמאגד את שלושת הסיפורים לחתיכה אחת. כל עוד נותנים קרדיט ומשלמים, שיעשו מה שבא להם. אז קבלו: קוסאשווילי, פוקס וסידר עובדים על סרטים בינלאומיים. אני חושב שזה הישג נפלא, ואני מאמין שככל שליותר במאים ישראליים יתאפשר לעבוד עם מפיקים זרים, צוותים זרים, ומנטליות קולנועית וכלכלית שונה, כך תתפתח גם התעשייה המקומית, שעדיין לוקה מדי פעם בקטנוניות קרתנית.
וזה בוודאי גם מצוין ליוצרים עצמם. אני מזכיר אנקדוטה: אחרי שמשה מזרחי היה מועמד לאוסקר על "הבית ברחוב שלוש" ולא זכה, הוא קיבל ג'וב לביים בצרפת את "כל החיים לפניו", ועליו הוא כן זכה באוסקר.

==================

מדהים הרוג'ר איברט הזה: רק לפני כשבועיים הוא שוב עבר ניתוח והנה הוא כבר מנתר ומפרסם את הימורי האוסקר השנתיים שלו. הוא, למשל, מהמר שרובי די תזכה באוסקר על שחקנית משנה ואלן פייג' תזכה באוסקר על שחקנית ראשית. אני בשוק.

הבאפטא, פרסי האקדמיה הבריטית, מצליחים להיות בשנים האחרונים מנבאים לא רעים לקראת האוסקרים. אם זה נכון גם לגבי השנה הרי שצפוי ברדק: קטגוריות השחקניות (משנית וראשית) פתוחות לחלוטין. וכך גם קטגוריית התסריט המעובד. העובדה ש"כפרה" זכה בבאפטא אינה מפתיעה – זהו הרי סרט מאוד בריטי – אבל יש המון בריטים באקדמיה האמריקאית, כך שאולי צפויה איזושהי הפתעה עם הזכייה שהיתה אמורה להיות בטוחה של "לא ארץ לזקנים"? הנה רשימת הזוכים, אני עוד צריך לשבת ולהבין איך היא משפיעה על ההימורים שלי לאוסקרים:

סרט: "כפרה"
סרט בריטי: "זאת היא אנגליה", שיין מדואס
הישג של יוצר בריטי בסרט בכורה: מאט גרינלה, תסריטאי, "קונטרול"
בימוי: איתן וג'ואל כהן, "לא ארץ לזקנים"
תסריט מעובד: "הפרפר ופעמון הצלילה", רונלד הארווד
תסריט מקורי: דיאבלו קדי, "ג'ונו"
שחקן: דניאל דיי לואיס, "זה ייגמר בדם"
שחקן משנה: חאווייר בארדם, "לא ארץ לזקנים"
שחקנית: מריון קוטיאר, "החיים בוורוד"
שחקנית משנה: טילדה סווינטון, "מייקל קלייטון"
סרט בשפה זרה: "חיים של אחרים"
סרט אנימציה: "רטטוי"
איפור: "החיים בוורוד"
עריכה: "זהות אבודה"
צילום: "לא ארץ לזקנים"
עיצוב: "כפרה"
תלבושות: "החיים בוורוד" (מריט אלן, הזוכה, מתה בשנה שעברה)
פסקול: "החיים בוורוד" (מה??)
סאונד: "זהות אבודה"
אפקטים: "מצפן הזהב"

עוד שבועיים האוסקרים

האחים כהן ודיאבלו קודי זכו הלילה בפרסי גילדת התסריטאים. הם על התסריט המעובד ל"לא ארץ לזקנים", והיא על התסריט המקורי של "ג'ונו".

באתר הרשמי של "לא ארץ לזקנים" תמצאו תיעוד של פאנל שערכו האחים כהן עם אנשי הצוות שעבדו איתם. ראשון הוא הצלם, רוג'ר דיקינס. ואז יש גם את אנשי הסאונד והעיצוב. ספייק ג'ונז מנחה. (מומלץ לצפייה רק למי שכבר ראה את הסרט).

ובצורה תמציתית יותר: "וראייטי" מארחים קטעי וידיאו משלבים שונים של תהליך עיצוב הסאונד של סצינת בית המלון מ"לא ארץ לזקנים" עם פרשנות של עורך הסאונד סקיפ ליבסי על העבודה, משלב ההקלטה על הסט ועד המיקס הסופי.

ובמסגרת מחווה לסרטיו של סטיבן ספילברג, חאווייר בארדם – הלא הוא אנטון שיגור האימתני – מספר על אהבתו ל"אי.טי".

=========

"ניו יורק מגזין" משבח את עבודת הווידיאו בת 18 הדקות של גיא בן-נר (הבן של איציק), "Stealing Beauty", המוצגת בגלריה ניורקית. הבלוג של העיתון מציג קטע בן שלוש דקות מהווידיאו, שצולם בחנויות איקאה ברחבי העולם.

=========

"ביקור התזמורת" יצא ביום שישי באמריקה והביקורות שם אוהדות.

=========

אן תומפסון עם פרופיל של מארק ג'ונסון, ועל הדרך שעשה מהפרטנר של בארי לווינסון ועד הפקת "נרניה", ובדרך ניסיונותיו לבצע מהפכה באופן בו סרטים זרים מועמדים לאוסקר.
למה אנשים רוצים להיות חברים בוועדה הבוחרת את הסרטים הזרים? ג'ונסון משיב: "כי בעבר הסרטים הזרים היו המקום היחיד בהם אפשר היה לראות עירום על המסך".

==========

ולקינוח: 10 דקות מתוך "זה ייגמר בדם".

אחרי שלל טיזרים, זהו למעשה הטריילר המלא הראשון של "וול-E", הסרט הבא של פיקסאר (מאת אנדרו סטנטון, הבמאי של "למצוא את נמו"). הקריינות, אם זיהיתי נכון, היא של איאן מק'קלן. רוב החומרים בטריילר כבר נראו בטיזרים, אבל יש כבר התחלה של סיפור.

(תודה לא.ק על הלינק לווידיאו)

דרק אלי מ"וראייטי" מהלל את "עץ לימון" של ערן ריקליס, שהוקרן אתמול במסגרת הפנורמה בפטיבל ברלין. הוא אף טוען שהסרט טוב יותר מ"הכלה הסורית", סרטו הקודם – וכנראה הדומה בתכניו – של ריקליס (ושאותו מאוד אהבתי).
וב"סקרין דיילי" דן פיינרו חמוץ ל"עץ לימון", כהרגלו כלפי רוב הסרטים הישראליים שהוא מסקר לעיתון.

צפו כאן בסשן הצילומים ובמסיבת העיתונאים של ערן ריקליס ויוצרי "עץ לימון", אתמול במלון הייאט בברלין (מסיבת העיתונאים מתחילה בדקה ה-7 של הווידיאו, ואיזה כיף לראות שדורון תבורי לוהק לסרט).

==================

הנה חלום שלי שמתחיל להתגשם: חברת היי-טק שמקימה אתר בו יהיה אפשר לצפות בסרטים זרים וקלאסיקות באיכות היי-דפינישן. האתר הוא theauteurs.com והוא הושק היום בפסטיבל ברלין, שם נודע שמפעיליו חתמו על הסכם עם חברת "צלולואיד דרימז", המחזיקה קטלוג מפואר של סרטים מצוינים.
אני אומר את זה השכם וערב: עידן ההיי-דפינישן יהיה ברכה למדינה כמו ישראל, הסובלת מתת-השקעה בכל הקשור להצגת קלאסיקות בבתי קולנוע, סינמטקים ופסטיבלים. זה מתחיל בשירות שכזה, בו יהיה אפשר להוריד סרטים באינטרנט – אך לצפות בהם במסכי פלזמה, LCD או מקרני היי-דפינישן – באיכות משובחת, וימשיך, בטוחני, בשירות משוכלל אף יותר שיאפשר למוסדות ציבור (כמו סינמטקים שלמנהליהם אכפת גם מהרפרטואר וגם מאיכות ההקרנה) להוריד להארד דיסק קלאסיקות להקרנה פומבית באיכות מושלמת (ולא מדי.וי.די או מבטא, אלא באיכות היי-דפינישן משובחת) דרך מקרן היי-דפינישן מסחרי (ולא ביתי).
אמרתי את פעם לאנשי הסינמטק בתל אביב, שם נבנה עכשיו אגף חדש עם שלושה אולמות חדשים, שתוך חמש שנים עידן השכרת הסרטים לסינמטקים יעבור להיי-דפינישן ושכל בנייה חדשה צריכה לקחת עתיד כזה בחשבון בשלב ההקמה, אחרת הסינמטק החדש יהיה מיושן ברגע השקתו. והנה, זה קורה. עדיין לצרכן הביתי, לא המוסדי, אבל זו ההתחלה. אין לי מושג אם מישהו שם בסינמטק שמע בעצתי.

==================

זוכרים שסיפרתי לכם על כמה עשרות מעריצי קולנוע שמאסו בהתמהמהות של ג.ג עם הבאת "לא ארץ של זקנים", מצאו עותק די.וי.די של הסרט, אירגנו מקרן באיכות משובחת והפיקו לעצמם הקרנה מוקדמת של הסרט ב-10 בינואר? ובכן, זה קרה שלשום שוב. הפעם עם "זה ייגמר בדם" של פול תומס אנדרסון.

אלה שכבר ראו את הסרט ישתעשעו כהוגן מהתמונה הבאה והאייטמים שבעקבותיה:

הצילום הזה מגיע מבלוג האוסקרים של קריס טייפלי ב"וראייטי", והוא מבצע קידום מכירות משונה – אבל מבדר למדי – של פרמאונט ששלחה מילקשייקים לעיתונאים, עם כרטיס ברכה באדיבות "זה ייגמר בדם", מן הסתם לקידום הסרט רגע לפני סוף ההצבעה לאוסקרים. מי שראה את הסרט כבר מכיר את הרפליקה המופלאה "I drink your milkshake" מהסצינה האחרונה והאדירה של הסרט הזה. (ג'פרי וולס קיטר על האיכות המקדונלדסית של המילקשייק, שלא עמדה בסטנדרט של הסרט. ופיטר סירטה ב"סלאשפילם" מעדכן שמי שלא היה בבית קיבל מעטפה עם קופון לקבלת מילקשייק חינם בגלידריה סמוכה).

זה היה בלוס אנג'לס.
ובקנדה:
פיטר האוול מ"הטורונטו סטאר" מעדכן אצל ג'פרי וולס שהמבקרים שהגיעו אתמול בבוקר להקרנה המוקדמת של "ביקור התזמורת" קיבלו בכניסה הזמנה לאירוע מטעם חברת היחצנות של "זה ייגמר בדם" שנערך מיד אחרי הקרנת הסרט הישראלי, ובו הוגשו מילקשייקים "באיכות משובחת, לא מקדונלדס", מספר האוול. מעניין אם הם יזכרו את "ביקור התזמורת" אחרי זה.

למי שלא ראה את הסרט רק אעדכן: אין מילקשייקים ב"זה ייגמר בדם". זו מטאפורה בלבד.

ואגב, אלה שמוזמנים להקרנות עיתונאים: "זה ייגמר בדם" יוצא ביום חמישי הקרוב: האם עדיין לא התקיימה הקרנת העיתונאים לקראתו? ואגב, התמוגגתי משער ה"פאק-יו מפיצים ויחצנים" של "טיים אאוט", עם דניאל דיי לואיס בשער, ראיון איתו שתורגם מ"טיים אאוט ניו יורק" וסקירה משובחת של יעל שוב על פול תומס אנדרסון, שדי ברור ממנה שהיא צפתה בסרט איפשהו (ולא בעזרת המפיצים, שעדיין מחרימים את המבקרים). שאפו ובראבו. שיחרימו כמה שהם רוצים. מזמן לא צריך אותם.

אני פרסמתי ראשון בבלוג השני, ועלי ג'פאר מ"וראייטי" הוסיף המון פרטים משלו אחרי שיחה עם המפיק בברלין, ואלה הפרטים הראשונים:

יוסף סידר, שטס הערב ללוס אנג'לס לשבועיים שלפני טקס האוסקרים (שם מועמד סרטו "בופור" לאוסקר בשפה זרה), דוחה בינתיים את תוכניותיו לביים סרט מוזיקלי על חייו של הרב שלמה קרליבך, והוא מפנה את מרצו לכתיבת ובימוי סרט בהפקת המפיק הגרמני (שיושב בלונדון) ריינר גרופה, שתקציבו מתוכנן להיות בין 10 ל-12 מיליון דולר.
הסרט יעסוק בפייט הרלן, הבמאי הגרמני שהיה בן טיפוחיו של יוזף גבלס ויצר את אחד מסרטי הפרופגנדה האנטישמיים המפורסמים והמצליחים בתולדות גרמניה הנאצית, "היהודי זיס". סרטו של הארלן מ-1940 מספר סיפור על דמות אמיתית מהמאה ה-18 שהונצחה בספרו של ליון פויכטוונגר. היהודי זיס האמיתי – יוזף אופנהיימר היה שמו האמיתי – היה איש עסקים שהוצא להורג אחרי קנוניה אנטישמית להכפשת שמו. בספרו של פויכטוונגר מגלה אופנהיימר, לפני הוצאתו להורג, שהוא בעצם לא באמת יהודי, אבל מסתיר את המידע הזה ומעדיף להתמודד עם גורלו. בסרטו של הארלן – העשוי למופת, למרבה הצער (סרט שאני מניח שכל מי שלמד אצל ד"ר מיכל פרידמן בחוג לקולנוע בתל אביב ראה) – מוצגת הקנוניה נגד אופנהיימר כאמת צרופה והוא מוצג כיהודי טיפוסי, רודף בצע, שהורג את מעבידו ואונס את בתו. ספרו של פויכטוונגר זכה לגרסה קולנועית קודמת, נאמנה יותר, באנגליה של 1934, בהפקת מייקל בלקון (אחד מגדולי המפיקים באנגליה, שהיה אחראי מאוחר יותר ל"טום ג'ונס" זוכה האוסקר ולכל הקומדיות של אילינג), ושם גילם את היהודי זיס קונרט פייט, שחקן יהודי שנמלט מגרמניה הנאצית, לא לפני שגילם את אחת הדמויות המפורסמות בתולדות הקולנוע: סזאר הסומנובוליסט מ"הקבינט של ד"ר קליגרי" (ואז עבר לאמריקה שם גילם את מייג'ור שטראסה ב"קזבלנקה").
אשתו הראשונה של פייט הרלן היתה יהודיה שהוצאה להורג באוושוויץ. אחייניתו של פייט הרלן היא כריסטיאן קובריק, אלמנתו של הבמאי יהודי המנוח, סטנלי קובריק. אחיין נוסף, אחיה של כריסטיאן קובריק, יאן הארלן, היה המפיק האחראי של קובריק מ"בארי לינדון" ועד הסוף.
במילים אחרות: חוץ מעניינים של היסטוריה, פיקציה, תיעוד, בדיון, פרופגנדה ואנטישמיות, הסיפור הזה, על כל הסתעפויותיו, מכיל גם מסע לאורך תולדות הקולנוע – מ"הקבינט של ד"ר קליגרי" ועד "עיניים עצומות לרווחה". סידר עצמו סיפר בראיונות ש"שבילי התהילה" של קובריק היה אחת ההשפעות עליו בבואו לביים את "בופור".
ג'פאר מדווח שסרטו של סידר יצולם בברלין וינוע בין 1940, ימי הפקת סרטו של הארלן, ובין סיפורו האמיתי של אופנהיימר מהמאה ה-18. אומר סידר ל"וראייטי": "סרטו של הרלן מזעזע והוא אחד הסרטים הנתעבים שראיתי מימיי, אבל הוא גם מבריק. הסיפור מאחורי הפקת הסרט עשיר ומסובך. הוא עוסק בבמאי ששאפתנותו עיוורה אותו ושמכר את נשמתו לגבלס. היה עליו להתמודד עם השלכות מעשיו, שהכתימו אותו, עד סוף חייו".
הארלן נשפט על פשעים נגד האנושות אך זוכה. הוא המשיך לביים סרטים עד מותו ב-1965.

הנה יתרון אחד בלהיות בלוגר קולנוע בצד הזה של העולם: הוליווד עדיין לא התעוררה כך שאיש שם עוד לא פתח את המייל שלו. בשלוש לפנות בוקר שעון לוס אנג'לס שלח פטריק ורון, נשיא גילדת התסריטאים, מייל לכל חברי הגילדה, ובו דראפט ראשוני להסכם טנטטיבי בין איגוד התסריטאים והאולפנים. היום (שבת) יכונסו כל חברי האיגוד בניו יורק ובלוס אנג'לס וההסכם יוצג בפניהם והם יתבקשו להצביע על אישורו. אם הוא יאושר, זה אומר – אני מניח – שבתוך כמה ימים, ברגע שייחתם הסכם סופי, תסתיים השביתה שהתחילה ב-5 בנובמבר.
מכיוון שכל העיתונאים באמריקה עדיין ישנים עוד אין לי סיכום של הישגי ההסכם, אקרא אותו כעת ואראה אם משהו צץ. אם יש כאן מישהו שבקיא בחוזי עבודה, אשמח לפרשנויות מהמסמך.

מסתמן קונסנזוס די נדיר: "הפרפר ופעמון הצלילה" המיס את המבקרים בארץ.
מאיה פנחסי, שמוליק דובדבני ויעל שוב נתנו לו חמישה כוכבים.
אורי קליין, גידי אורשר ואני נתנו לו ארבעה כוכבים וחצי.
יקיר אלקריב ומאיר שניצר: ארבעה כוכבים.

הסיבה לכך? זהו מיזוג נדיר בין סרט שהוא בראש ובראשונה יפהפה לעין (בעיקר לעין שמאל), שמצליח להיות גם וגם: גם יצירת אמנות אינטליגנטית, ויזואלית, מופשטת, מהסוג שמבקרים נהנים לפרק, להרכיב ולנתח. וגם, די בפשטות, מלודרמת בית חולים סופר-מרגשת, מבוצעת היטב, שתביא דמעות לעיני מנויות קולנוע לב (בעיקר, כאמור, לעין שמאל), אלה שבאות לסרטים כדי להתרגש, ולא לנתח יותר מדי. כן, לעיתים קרובות גם אני מנויה של קולנוע לב. הישג אדיר לג'וליאן שנאבל, שנמצא כאן בשיאו, אחרי שני סרטים שלא חיבבתי במיוחד.
עושרו של הסרט מאפשר לכל מבקר לקרוא בו את עולמו הפרטי, כמו מבחן רורשאך נע: אורי קליין חשב על פרנסואה טריפו, יקיר אלקריב חשב על פולנסקי, ואני – כרגיל – חשבתי על ספילברג.

הנה ביקורתי מגיליון "פנאי פלוס" שלשום, 6.2.08
continue reading…

מה המשותף ל"בלייד ראנר" ול"אי.טי"?

את הפוסטרים הכה זכורים של שני הסרטים האלה עיצב אותו איש: ג'ון אלווין, שמת היום בגיל 59.
(ויה MCN)

פוסטרים נוספים שהוא עיצב:
continue reading…

אז מה מתברר בסוף? שהית לדג'ר הוא הג'ודי גרלנד החדש. מותו, כך פורסם תמול-שלשום היה מוות בשוגג על ידי יותר מדי כדורים במחזור הדם: אנטי-היסטמין, וקסאנקס וואליום ורסטוריל (כדור שינה), וויקודין ואוקסי-קונטין (משככי כאבים). וזה בדיוק מה שהרג, גם בשגגה, את ג'ודי גרלנד ב-1969. בתה סיפרה שהיא היתה תלותית בכדוריה: כדור אחד כדי להתעורר, ואז כדור כדי להירגע ולבסוף כדור כדי לישון. עד שהיא הלכה לישון ולא קמה יותר.

==========

ועוד מישהו שלא קם יותר: המהרישי מאהש יוגי, שהיה הגורו ההודי של הביטלס בשנות הששים, ומהאנשים שקידמו את המדיטציה הטרנסנדנטלית בעולם. הוא מת בביתו בהולנד. ג'ון לנון כתב עליו את "סקסי סיידי" וג'ורג' הריסון המשיך להיות ממאמיניו האדוקים. הם מתו והוא המשיך לחיות – הוא מת בגיל 90 (בערך, שנת לידתו לא ידועה), האם יש כאן מסר, מאסטר?. ה"גרדיאן" מספיד.

==========

לאן נעלם ביל פורסיית? פורסיית הסקוטי ביים ב-1983 את "גיבור מקומי", אחד הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים, ואת "החברה של גרגורי" האולטרה-מתוק. סרטיו הבאים היו כבר חמוצים יותר, למרות שאהדתי מאוד את דרמת הגלידה שלו "נחמות קטנות". הוא נכשל קשות עם "Being Human" עם רובין וויליאמס, הסרט ההוליוודי היחיד שלו, ונעלם אחר כך. ב-1999 הוא ביים סרט המשך ל"החברה של גרגורי". ומאז – דממה.
בשבת יצרף ה"טיימס" בלונדון את הדי.וי.די של "החברה של גרגורי" לגיליון ולכבוד האירוע הם מראיינים את הבמאי, שמתבודד עם אשתו השנייה אי שם בסקוטלנד ומודה שהוא שונא לביים ובשנים האחרונות הוא גם די שונא קולנוע. הוא גם לא ממש מחבב את "החברה של גרגורי". לביים? הוא לא מוכן יותר. אבל ככותב הוא עובד על כמה פרויקטים טלוויזיוניים. ובאופן כללי, כך נדמה, הוא מנסה להתרחק מחברת בני אדם.

הנה מתוך אותה כתבה, הטריילר ל"החברה של גרגורי" מ-1981:

ועוד קטע.
(רציתי למצוא את הסצינה שבה הוא אומר "I bruise like a peach", רפליקה שאספתי מהסרט ואני עדיין משתמש בה, אבל לא מצאתי).

=============

כשאני צופה שוב בקטעים מ"החברה של גרגורי" אני לא יכול שלא לתהות האם "ג'ונו" הוא לא – בעצם – "החברה של גרגורי" לימינו, כשמייקל סרה נכנס לנעלי הספורט של ג'ון גורדון סינקלייר. "ג'ונו" הוא סרט מתוק להפליא ולרגעים מצחיק מאוד, ובסופו מרגש. אבל נדמה לי שהמועמדות שלו לאוסקר, כסרט הטוב של השנה, היא הפרזה קטלנית. היא הופכת סרט קטן ומקסים לסרט גדול ומהולל, ובעיניי זה רק חושף את מגרעותיו של הסרט, שלרגעים מתאמץ יותר מדי חזק להיות חמודי-דודי. החן בסרטים האלה הוא שהם רחוקים משלמות, זה הקסם שלהם. האם "שמתי ברז למורה", גם הוא מין "ג'ונו" שכזה, היה יכול להיות מועמד לאוסקר? בקיצור, חיבבתי את הסרט אבל אני גם מסוייג ממנו. הנה הביקורת שלי מגיליון "פנאי פלוס" של אתמול.