כל היום אני יושב מול המחשב וכלום לא קורה. רק אני יוצא לשעתיים מהבית לקניות וטראח, מישהו מת. ולא סתם מישהו: אנתוני מינגלה, במאי ותסריטאי שאני נורא אוהב, מת הבוקר בלונדון משטף דם במוח, בעקבות "ניתוח שגרתי בצוואר" (איך ניתוח יכול להיות שגרתי, אין לי מושג). הוא היה בן 54.
מינגלה ריגש אותי שוב ושוב, קודם כל בזכות המילים שלו. לאיש היה פטיש לשפה, שהוא הביא לידי מיצוי בראש ובראשונה בסרטו הראשון "Truly Madly Deeply", סרט שעסק – כפי ששמו מעיד – בתואר הפועל (Adverbs). "הפצוע האנגלי" שלו היה סרט על שמות תואר (Adjectives). אפילו סרטו הזניח ביותר, "איש נפלא שלי", הניסיון שלו להשתחל לעולם הקומדיות ההוליוודיות, הוא בבסיסו משא ומתן בין זוג אוהבים על המילים שיגדירו את הקשר ביניהם.
אבל לפני כל זה, מינגלה היה התסריטאי העילוי של "סיפורי עמים", הסדרה הנפלאה שיצר ג'ים הנסון ובה סיפר ג'ון הרט את אגדות האחים גרים לכלבו, ואז הן הומחזו ברקע, כשלא ברור האם מדובר בדמיון של המספר או בדמיון של הכלב שאחראי לאופן בו הן מיוצגות.
וזה, לדעתי, היה הדבר שהכי עניין את מינגלה ביצירותיו: הזליגה בין עולמות, מציאויות, דמיונות וזהויות והאופן שבו המילים מייצגות את העולמות האלה אבל גם משבשות אותם. זה אולי גם לא מקרי שכמעט כל סרטיו היו עיבודים לספרים, שהרי סרטיו עסקו בחיים כעיבוד, בתיווך הסובייקטיבי – והניתן לפרשנויות סותרות – בין החוויה ובין האופן שבו היא נקלטת ומועברת הלאה, קודם כל על ידי הגיבורים עצמם, שהיו תמיד מספרים מאוד לא מהימנים בסרטיו. הסרט הבא שלו אחרי "הפצוע האנגלי" היה מיד שיא נוסף: "הכשרון של מר ריפלי". סרט נפלא. בעצם, כל הדמויות שלו היו קצת ריפליות, אנשים שחיים בהעמדת פנים. ואולי מינגלה היה בעצמו מעין ריפלי כזה, שהיה עסוק בלבדות לעצמו סיפורים וזהויות.
מינגלה היה הקמע של האוסקר האחרון: שני סרטים שהוא היה קשור בהם היו מועמדים לפרס הסרט הטוב. "כפרה" נראה כסרט שהושפע מ"הפצוע האנגלי", ומינגלה מופיע בו לשבריר שנייה בסוף כמראיין בתוכנית הטלוויזיה שבה מתארחת ונסה רדגרייב. והוא היה אחד המפיקים של "מייקל קלייטון". סידני פולאק וסול זאנץ היו האנשים שהימרו עליו לפני עשר שנים, רגע לפני "הפצוע האנגלי". מינגלה ופולאק הקימו יחד חברת הפקה. ודווקא פולאק הוא זה שאמור להיות מאוד חולה ובכל פעם שמישהו הזכיר את שמו באוסקרים זה נאמר בטון של פרידה. אבל פולאק עדיין חי, ומינגלה פתאום מת.
מינגלה הספיק לביים השנה לבי.בי.סי את סרט הטלוויזיה "סוכנות הבלשיות מספר אחת", על פי ספרו של אלכסנדר מקול סמית, שישודר בבכורה בעוד חמישה ימים. חתיכת קידום מכירות הוא עשה לסרט.
ולא פחות מצמרר: ג'ים הנסון, האיש שנתן למינגלה (עד אז מחזאי) הזדמנות ראשונה בתסריטאות, מת גם הוא במפתיע. זה קרה ב-1990 מסיבוכים של דלקת ריאות. גם הוא היה בן 54. ספוּקי.

בגרסה הישראלית של "PC Magazine" פורסמה כתבה למתחילים שרוצים להיכנס לענייני הבלוגים. איך, מי, מה. ובבוקסה הם היו נדיבים מספיק כדי להכניס את "סינמסקופ" לרשימת 12 הבלוגים שכדאי לבקר בהם בארץ. חן חן.

=========

פול מקארטני היה אתמול בחדשות בגלל ענייני הגירושים והגרושים – איזה באסה ליפול מלינדה מקארתני האצילית אל התר מילס – אבל הכותרת היותר מעניינת הקשורה במקארטני השבוע היא זאת: מפיקי "ג'יימס בונד: קוואנטום" פנו אליו שילחין את שיר הנושא של הסרט. אבל הוא סרב. הוא כבר עשה את זה פעם ב"חיה ותן למות", וזה הספיק לו. וחוץ מזה, הוא אומר, לסרט קוראים באנגלית Quantum of Solace והוא לא הצליח למצוא שום חרוז ל-Solace, למעט Wallace. מקארטני הציע למפיקים את איימי וויינהאוס במקומו.

========

15,000 איש ראו בסוף השבוע האחרון את "10,000" בבתי הקולנוע בארץ. קיוויתי שזה יהיה 10,000 איש, כדי למצוא איזושהי בדיחה, אבל לא יצא.

=========

בלוגים של במאים המדווחים בזמן אמת (פחות או יותר) על הפקותיהם הופכים נפוצים יותר ויותר, ושל יוצרים פחות ופחות איזוטריים. אני מאוד מחבב את הטרנד הזה. זאק סניידר ("300") הודיע לפני חודש בבלוגו שהסתיימו צילומי "Watchmen", סרטו הבא על פי הרומן הגרפי של אלן מור. והשבוע הוא בישר שנותרה שנה עד בכורת הסרט, ושיתף בתמונות ראשונות מתוכו.

הקליקו להגדלה

ריקי ג'רווייס ("המשרד") פתח בלוג נורא מצחיק – יש בו בינתיים רק שני פוסטים, קטע אודיו ושלושה קטעי וידיאו – בו הוא מסקר את הפקת סרטו הראשון כבמאי (יחד עם מאט רובינסון), "This Side Of The Truth". בפוסט הראשון הוא מחפש לוקיישנים באיזור בוסטון ומוולווט את הידיעות עליו בעיתון המקומי. בפוסט השני הוא משלים את עסקי הליהוק וכבר מתחיל לפנטז על הבונוסים בדי.וי.די של הסרט.

וב"פובידיליה" מעדכנים שסצינת הסקס בין אפרת בוימולד ועפר שכטר צולמה, אבל שהם לא מעלים תמונות לאתר.

"הבועה" של איתן פוקס זכה הלילה בפרס הסרט הטוב ביותר (בהפצה מצומצמת) מטעם GLAAD, האגודה האמריקאית לשמירה על ייצוגי הומואים ולסביות בתקשורת. ברברה וולטרס זכתה שם בפרס על כתבה שהכינה על טרנס-ג'נדרים. (תודה לסטיבי על הכותרת).

=======

האמת, אני די בשוק מכמות האנשים בתגובות שחשבו שהפסקה בסרטים היא לא רעה חולה, ואפילו רעיון טוב. לא טרחתי לספור כמה היו בעד וכמה נגד, כי גם המעטים שהיו בעד – חלקם הביעו את דעתם גם בטלפון ובמייל – גרמו לי לספוק ידיים בייאוש. הפסקה בסרט? אני לא מבין את זה. מה הלאה, תרשו לעיוורים למשש את המונה ליזה בלובר כי הם לא יכולים לראות, אז מגיע להם גם ליהנות מהיצירה הזאת. נכון, המישוש הזה יהרוס את הציור, אבל הייתם מעיזים להגיד לא לעיוור? מה אתם כאלה חסרי רגישות? ולמה לעצור במישוש. אולי גם ליקוק. ההשוואה לתיאטרון כמובן מגוחכת בעיני. בתיאטרון יש שחקנים על הבמה שצריכים להחליף תלבושות, לנגב זיעה, יש תפאורה שצריך להחליף, ובעיקר מחזאי שלקח את הצד הטכני של ההצגה בחשבון והוא כבר יודע איפה תבוא ההפסקה במחזה וכותב אותה פנימה לחילופי המערכות. ההפסקה בתיאטרון לא נועדה לקהל, היא נועדה להצגה. ואכן, היו סרטים שניסו להפוך את הקולנוע לחוויה תיאטרלית אופראית – "לורנס איש ערב", למשל – בו שילב דיוויד לין אלמנטים מהאופרה לתוך הסרט – אוברטורה בפתיחה (מסך שחור ורק מוזיקה) והפסקה באמצע, במקום המגיע מסומן מראש, בהנחיית היוצר.
מה שכן, כולם מסכימים בתגובות – גם אלה שהם בעד, או שמוכנים לחיות בשלום עם הפסקה – שההפסקות בארץ תמיד מגיעות ברגעים שרירותיים. אבל זה חלק מהבעיה: תנו לבעל בית הקולנוע את הזכות להתערב בסרט והוא יעשה את זה על פי טעמו ולא על פי טעמכם. מה השלב הבא? בסרט הבא של מישל גונדרי קולנוע לב יזמין את הצופים לעזור בבחירת שם עברי לסרט וגם כדי להתייעץ מה המקום הכי טוב לקבוע בו את ההפסקה? מישהו כאן יכול לציין סצינה ב"לא ארץ לזקנים" שאחריה זה רגע טוב לצאת להפסקה?

=========

אפרופו "לא ארץ לזקנים". האחים כהן תמיד היו במאים לקוניים ונוטים לשתקנות כשזה מגיע לסרטיהם. אבל זה היה חמור במיוחד עם סרטם האחרון, בו הם סירבו בתוקף לנתח אותו או להגיד עליו שום דבר מעבר ל"נשארנו נאמנים לחזון של קורמק מקארתי". מצד שני, אולי הוסיף להילת המסתורין סביב הסרט. לכן הופתעתי כשלגמרי במקרה נתקלתי אתמול בשני קבצי אודיו, לא ממש חדשים, בהם שמעתי את האחים כהן מדברים מעט יותר מהרגיל.
הראשון הוא תוכנית הקולנוע הנפלאה של בי.בי.סי רדיו 4, בה התארחו האחים ב-18 בינואר. הם לא מדברים הרבה, אבל יותר ממה שהם דיברו בתקשורת האמריקאית עם יציאת הסרט. (ובכלל, תוכנית הקולנוע של רדיו בי.בי.סי היא דבר די נפלא שגיליתי רק לאחרונה. כדאי לעקוב מדי שבוע).

האייטם השני ישן יותר: הוא שיחה שניהלו האחים כהן עם בארי סוננפלד (שצילם להם את "רציחות פשוטות", "בייבי אריזונה" ו"צומת מילר") בפסטיבל טרייבקה הקודם, מאי 2007 (זה האייטם השביעי ברשימת הפודקסטים מטרייבקה, והוא נמשך 47 דקות מאלפות). "לא ארץ לזקנים" כבר היה גמור ומוכן לנסיעה לקאן והם התחילו את העבודה על "לשרוף אחרי הקריאה". העילה לשיחה – בחסות אפל – היא העובדה שהאחים כהן רק באחרונה (בארבעה-חמישה הסרטים האחרונים) עברו לעבוד על עריכה במחשב ונטשו את העריכה הפיזית על הצלולויד עצמו (הם מציינים שרק סטיבן ספילברג וקן לואץ' נותרו האחרונים שעוד עורכים על מכונות עריכה ישנות עם פילם). הם דילגו על ה-AVID ונחתו ישר לפיינל קאט של אפל. אולי בגלל שהם לא באו לקדם אף סרט, ואולי בגלל שהם עוד לא החליטו מה תהיה אסטרטגיית השיווק שלהם של "לא ארץ לזקנים" (שהיתה לבסוף "לא להגיד כלום"), הם נשמעו כאן הכי נדיבים במידע. זו אחת השיחות הכי ערות של האחים כהן בהן שמעתי אותם מדברים על התכל'ס של העבודה שלהם. למשל: מי כותב בפועל את התסריטים (איתן). איך הם עובדים עם סטורי-בורדס. איך הם עובדים בחדר עריכה (ג'ואל מחליט, איתן מדביק). והם מצליחים לאוורר מול קהל כמה מסכסוכי העבר שלהם עם סוננפלד, שכיום כבר הפכו לפולקלור שאפשר להתבדח עליו. כמו למשל העובדה שהוא סרב לעשות Pan בסרטים שלהם כשהוא צילם. למה? "כי תמיד כשסרט משמעם זה אומר שיש בו Pan", אומר סוננפלד. האמת, אני נוטה להסכים איתו. "שמעתי שהסרט החדש שלכם (כלומר, "לא ארץ לזקנים") הוא מעל שעתיים. אז אני מניח שיש לכם בו הרבה Panים", הוא מקניט אותם.

בתגובה לפוסט מאתמול עונה נורית שני, הבעלים של קולנוע לב:

"ההפסקה קרתה בטעות ובזכות פנייתו של הצופה הטעות תוקנה. עם זאת ברצוני להוסיף כי קהל הצופים בסופ"ש מפציר בנו לעשות הפסקות בימי שישי ושבת, בטענה שבילוי הסופ"ש אמור להיות נינוח ורגוע. האמת היא שאנחנו מתלבטים בנושא זה בימים אלו ממש…"

אנא, קוראים יקרים, עיזרו לקולנוע לב להחליט: האם לקיים הפסקות בסופי השבוע או לא?

לפני תשעה ימים כתבה דבורית שרגל על ביקורה בקולנוע לב עת באה לצפות ב"קדימה תריץ אחורה" של מישל גונדרי:

בעומדי בקופה, התרתה בי הקופאית שאין הפסקה. עם כניסתי לאולם הודיעה לי הסדרנית חגיגית שאין הפסקה. לא הבנתי מה קפץ עליהן ובשביל מה הודיעו, ולכן היה מצחיק מאוד כשבמהלך הסרט נדלקו האורות בעוד הסרט ממשיך לרוץ. זה קרה פעמיים ועבר זמן עד שהגברים בשחור של קולנוע לב השתלטו על התופעה המוזרה.

כמה ימים אחר כך סיפר לי ידיד על הביקור שלו בקולנוע לב, כשבוע לפני כן. באמצע "לא ארץ לזקנים" של האחים כהן, בסצינה שהיתה כנראה מאוד אינטנסיבית ומותחת, נדלקו האורות והוכרזה הפסקה. הרי כך נעשה בלא מעט בתי קולנוע בארץ: עושים הפסקה באמצע הסרט. הפסקה שרירותית לחלוטין, אגב, שבעבר הרחוק היתה לה עוד איזושהי הצדקה טכנית ("להחליף גלגל") אבל כבר מזמן לא. בכל אופן, אותו ידיד היה כה בשוק מההפרעה הבוטה במהלך הסרט שהוא הרגיש צורך לזעוק את מחאתו. וכך, בעודו יושב באולם מחכה לחידוש הסרט הוא שלף את טלפונו וחייג ל-144 שם ביקש את מספר הטלפון של נורית שני, בעלת בית הקולנוע. והוא קיבל. הסרט עדיין לא התחדש לכן חייג האיש למספר אותו קיבל. השעה היתה כבר אחרי 23:00 ומן העבר השני של הקו ענה בעלה של שני, איז'ו (מפיק הסרטים האגדי). הידיד מעדכן שנדמה לו שהוא העיר אותם משנתם, אם כי הוא לא בטוח בכך. פירט הידיד את סיבת התקשורותו ומחאתו באוזני איז'ו, שהעביר את הדיווח לנורית. השניים הודו לו על השיחה והבטיחו לבדוק. ועכשיו, מוסר הידיד, אין יותר הפסקות בקולנוע לב, והקופאים חוזרים ומדגישים באוזני רוכשי הכרטיסים את העובדה הזאת.
פניתי למשרד יחסי הציבור של קולנוע לב לבקשת תגובה לסיפור וכדי להבין האם באמת שיחת הטלפון הלילית הזאת הביאה לחיסולה של ההפסקה בקולנוע לב. ענו לי שלמיטב ידיעתם מעולם לא היו הפסקות בקולנוע לב, אבל בודקים לי. כשאקבל אעדכן. עד אז, אני ממליץ לשאר נפגעי ההפסקות לאמץ את השיטה, לפחות עד שמפיצי ישראל ייפנו ל-144 בבקשה להטיל חיסיון על מספריהם הפרטיים.

==========

הדיון על בעיית תרגומי השמות בעולם, ולאו דווקא בישראל, הגיעה לבלוגי באנגלית. שם תוהה איתן בתגובות האם יש דבר כזה שנקרא "מחלת המפיצים" (מפיציטיס? דיסטריביוטיס?) שגורמת לכך שבאופן עקבי מפיץ המקבל סרט בשפה שאינה שפתו יתעלל בשם הסרט.

===========

ויה סטיבי בתגובות: בלוגר אמריקאי כותב על "ביקור התזמורת".

===========

בשורות טובות מיונייטד קינג: "Shine a Light", סרט ההופעה של מרטין סקורסזי על הרולינג סטונס, יעלה להקרנות מסחריות ב-17 באפריל. אבל לאן נעלם "החלום של קסנדרנ" של וודי אלן שכבר היה אמור לעלות בינואר?

אוי ואבוי! סרט שואה מאת במאי שהוא נכדם של נאצים? נשמע פרובלמטי. אבל "הזייפנים" הוא סרט מרתק, בעיקר בגלל שהבמאי שלו מעז לתאר סיפור העוסק בשואה ולהשתמש באוצר מילים שבמאי יהודי, צאצא לניצולי שואה, לא בטוח שהיה מעז להכניס לסרט כזה. התוצאה מרתקת. הנה ביקורתי על הסרט: continue reading…

לפני שנה התלהבתי כהוגן מ"300" של זאק סניידר, למרות שטענתי שאולי אני אמור להיות מודאג מהסרט, המייצג את המל-גיבסוניזציה של הקולנוע ההוליוודי (מצד שני, התלהבתי גם מ"אפוקליפטו" של גיבסון). "10,000" של רולנד אמריך אמור היה להיות – לפחות מבחינת אולפני וורנר – ה-300 של השנה: הוא יצא באותו סוף שבוע ופונה לאותו קהל. אבל הוא לא. הוא גם לא "אפוקליפטו", למרות שעלילתו כמעט זהה. אם אתם קוראים את האתר הזה ואת מדוריי מספיק זמן אתם ידעים שאני חובב גדול של סרטים עתירי אפקטים ודלים באינטליגנציה, כל עוד הם לא לוקחים עצמם ברצינות. ואמריך לוקח את סרטו החדש כל כך ברצינות עד שנדמה שצופיו יהפכו למאובנים מרוב כובד משקל הסרט עד סופו. הוא מתחיל לאט-לאט, מנסה להידמות לאיזו אגדת עם, והוא פשוט מתיש ומייגע. כשכבר מגיעות סצינות אקשן עם ממוטות, עופות טרור ורבבות מצרים בצל הפירמידות (בערך 7,000 שנה לפני הזמן) זה מאוחר מדי. כמות האקשן ביחס לבולשיט קטנה מדי כדי שיהיה אפשר ליהנות מהסרט. ובגלל שהסרט הוקרן למבקרים בסוף השבוע שעבר, אחרי שהמדור שלי כבר היה סגור, את הביקורת שלי עליו תמצאו כאן.

==========

תייקו תחת: צביעות

רק כ-17 אלף איש ראו עד כה את "זה ייגמר בדם" של פול תומס אנדרסון, אחד הסרטים הטובים שראיתי מימיי. אז מה עושה מפיץ הסרט כדי לדרבן עוד צופים להגיע אליו? מוציא מודעה ובה ציטוטים משלל הביקורות המהללות להם זכה הסרט בארץ. אבל רגע, המפיץ הוא פורום פילם, זה שמחרים מבקרים מהקרנותיו, זה שלא רוצה ביקורות על סרטיו כי הוא מאמין שביקורות זה רע לעסקים, כי ביקורות מעליבות אותו באופן אישי. אז איך קורה שפתאום אותו מפיץ מרגיש שהוא זקוק לביקורות כדי לקדם את עסקיו?
אבל לא פחות חמור: איך ייתכן שמבקרי הקולנוע עצמם מסכימים ששמם יופיע על המודעה הזאת? זה שגידי אורשר שם על המודעה לא מפתיע אותי. אורשר משתף פעולה עם המפיץ, מוזמן להקרנות ומפרסם את ביקורותיו על פי המועד הנוח למפיץ, אחרי סוף שבוע הבכורה, ולא על פי שיקולים הגיוניים יותר של עניין ואקטואליה כפי שהיה מתבקש ממבקר של גוף תקשורת אלקטרוני (ועוד של האיש שאחראי על האינטרנט בתחנה). אורשר, יו"ר תא מבקרי הקולנוע, לא מצליח אפילו להפגין סולידריות עם עמיתיו למקצוע. אז כשמגיעה הזדמנות לראות את שמך בגדול בעיתון, זה כנראה מספיק. אבל איך יכול להיות ש"טיים-אאוט", עיתון מוחרם, מסכים להשתתף בקמפיין של הגוף שמחרים אותו? אני לא מבין את זה.

ועוד בענייני צביעות: כשרענן שקד כתב ב"7 לילות" נגד ההתלהבות שלי מ"לא ארץ לזקנים" הוא חתם בהמלצה חמה על "ג'ונו", זה היה כחודש לפני שהסרט עלה. מה עשו בא.ד מטלון? לקחו את הציטוט שלו ושמו אותו על המודעה בשבוע היציאה. גם מטלון מחרימים מבקרים, גם הם לא רוצים שייכתבו ביקורות על הסרטים שלהם. והנה, מישהו כתב עליהם מילה טובה והם מייד רצים ושמים אותו על המודעה. למה שקד לא מחה ולמה הוא לא עמד לצד חבריו המוחרמים, אין לי מושג. אבל שיחליטו המפיצים: אם אתם לא רוצים ביקורות, אז לכו עם זה עד הסוף.
את "ג'ונו" ראו עד כה בארץ פחות מ-50 אלף צופים. מביך.
ומטלון שוב הוכיחה שתנו לה סרט איכות והיא תעשה ממנו כבד קצוץ: "לסגור מעגל" – שכבר השם שלו הוציא את כל החשק לראות אותו – הביא כ-3,000 צופים בעשרה ימים.

אני מזכיר: בקרוב מגיע לסיומו חוזה ההפצה בין פורום פילם ומיראמקס ואני מניח שמתישהו הם יתחילו לדון בחידושו. כל מה שמפיץ מתחרה שרוצה את מיראמקס לעצמו צריך עכשיו לעשות הוא לקבץ באלבום מהודר את גזרי העיתונות לסרטים של מיראמקס בישראל בשנתיים האחרונים, מאז שהחרם בתוקף, ולהראות איך סרטי האיכות תחת הניהול של פורום פילם זוכים ליחס מעליב ומבזה.

=========

ועוד נתוני קופות:
ג'אמפר הביא עד כה לקופות בארץ כ-20,000 צופים
רודף העפיפונים: 60,000 צופים
ארץ קשוחה: 76,000 צופים

=========

מחר בערוץ יס 3: מרתון אלפונסו קוארון/גיירמו דל טורו/אלחנדרו גונזלס איניאריטו. האטרקציה: סרטו הראשון של קוארון, "אהבה בימי היסטריה" מ-1991, יוקרן בפעם הראשונה בארץ. אשמח להשלים את החור הזה בהשכלתי. דל טורו עם "ילדים של אף אחד" הנפלא. ואיניאריטו עם "אהבה נושכת".

==========

טריילר ההיי-דפינישן החדש של "ספיד רייסר", הסרט החדש של האחים וושאובסקי, הוא אחד הדברים הכי מרהיבים ויזואלית שראיתי מימיי. לא יודע אם הסרט הזה יהיה מעניין עלילתית, אבל בעולם של ממתקי עיניים יש סיכוי שהוא עשוי לצאת אלוף.

שתי מחשבות בעקבות הטריילר:

1. אם ג.ג, מפיצי וורנר בארץ, לא ידבבו את הסרט לעברית, הם הולכים להפסיד המון כסף. ממה שאני רואה בטריילר, זהו – תכל'ס – סרט ילדים. אין לי בנים בבית, אבל כשיצא "מכוניות" כל הבנים בגן חובה יצאו מדעתם מרוב התלהבות, ונדמה לי ש"ספיד רייסר" יכול להפוך ל"מכוניות 2", ובהנחה שאין בו סקס או אלימות הוא נראה מתאים גם לבני השמונה, או אפילו לבני שש שרק רוצים לראות מירוצי מכוניות. (ומתברר שבנים בני שש, לא מבין איך ומאיפה, די מתלהבים ממכוניות. נדמה לי שהסרט אף עוסק בזה).
קהל שני שיכול להפוך את "ספיד רייסר" ללהיט בארץ הוא הסטלנים ושותי הוודקה-רדבול. הקרנות חצות עם אפשרות להכנסת משקאות אלכוהוליים לאולם יהפכו את "ספיד רייסר" לסרט הטריפים האולטימטיבי.

2. מה ש"מטריקס" עשה לד.וי.די, "ספיד רייסר" יעשה לבלו ריי. זה יהיה הסרט שיסמן את הפריצה הגדולה של הטכנולוגיה, יכניס את המותג "בלו ריי" לכל בית, ויהפוך את הסרט הזה לדיסק ההדגמה בחנויות חשמל שיירצו להתגאות בביצועי הנגנים והמסכים.

(תודה לאורון על ה-heads-up)

* מה עשו ביוניברסל אחרי ש"הענק" של אנג לי לא ממש שיגשג? הדחיקו את קיומו והתחילו את הכל מההתחלה. הפעם עם הצרפתי האקשיונר לואי לטרייה בתור הבמאי.

* מת על ההולק, או איך שלא קוראים לו בעברית, אבל גרסת ה-CGI שלו, בטריילר הזה וגם בסרט הקודם של אנג לי פשוט לא מלהיבים אותי. לא יודע, הראש שלו קטן מדי ביחס לגוף. משהו שם לא עובד.

* למה אני לא מופתע לקרוא את הדיווח שאד נורטון עכשיו רב עם אולפני יוניברסל על הגרסה הסופית של הסרט, והדרישה שלו להיות מעורב בעריכתה?

* ונורטון, כשהוא לא רב עם האולפנים, עסוק בבימוי סרט תיעודי על ברק אובמה.

ג'פרי וולס השיק הלילה את העיצוב החדש של אתרו, Hollywood-Elswhere. אחרי שבמשך שנים האתר הצליח לשמור על מראה יוצא דופן, שהיה שונה משאר הבלוגים בכך שהוא לא נראה כמו בלוג, עכשיו הוא נראה כמו בלוג, עם כותרת לכל אייטם ומסגרת בעלת פינות מעוגלות סביבות הפוסטים.

======

מכירים את הסרט "ציפור הדרור שהפכה לקיסרית"? לא? ככה קראו באסיה ל"אשה יפה". זוכרים את "אל תשאלי מי אני"? בוודאי שכן: כך קראו בהונג קונג ל"הפצוע האנגלי". ו"ליאון" של לוק בסון הפך בסינית ל"הרוצח השכיר שלא היה קר כמו שהיה נדמה לו". הטור הזה, מעיתון בהונג קונג, יגרום לכל המקטרים על תרגומי השמות בארץ לרגע קטן של אחווה והזדהות. גם בסין, ממש כמו בישראל, התרגומים הנלוזים נשמעים כמו ניסיונות נואשים של המפיצים לדפוק קופה. אחרי שג'ים קארי זכה להצלחה בסין עם "אייס ונטורה" – שתורגם בסינית ל"קלף מנצח" (כלומר, "אס") – כל סרטיו הבאים הפכו לכאורה לחלק מסדרה. "שקרן שקרן" תורגם ל"האס שקרן גדול" ו"כייבל גאי" הפך ל"האס המומחה". ואז הגיע "אוסטין פאוארס" ותורגם ל"האס מרגל גדול". אולי כי המפיצים הסינים לא שמו לב שזה מייק מאיירס בתפקיד הראשי ולא ג'ים קארי. או כי הם קיוו שהקהל לא ישים לב. הרי כל הלבנים נראים אותו דבר בעיני הסינים.
אבל הכי מבריק: "עיניים עצומות לרווחה" של קובריק תורגם בסינית ל"עיניים פקוחות לרווחה".

========

היפנים מבשרים: תוך 15 שנה גם היי-דפינישן יהיה מיושן. היפנים עובדים עכשיו על פיתוח טכנולוגיה בשם סופר-הי-ויז'ן, שתהיה באיכות תמונה חדה פי 33 משידורי ההיי דפינישן העכשוויים. ה-BBC מתכוון להשתמש בטכנולוגיה הזאת כדי להקרין שידרוים מאולימפיאדת לונדון 2012 על מסכי ענק שיוצבו בערים הגדולות. שידורי טלוויזיה ביתיים בטכנולוגיה הזאת לא צפויים לפני שנת 2025.

=========

אני עדיין מחכה ליום בו תפיץ אחת מרשתות הקולנוע בארץ את הידיעה בה היא מבשרת שהיא מוסיפה מקרני היי-דפינישן לאולמותיה. בעלי בתי הקולנוע בארץ לוקחים את הזמן שלהם. התקנת מקרן היי-דפינישן – ועוד כזה המסוגל להציג סרט תלת מימדי – היא השקעה כספית די מסיבית, ובעלי בתי הקולנוע בארץ הם טיפוסים די שמרניים שמן הסתם עדיין חושבים שכל העסק הזה עם ההיי-דפינישן והתלת מימד הוא בטח איזו אופנה שתכף תעבור מהעולם. ויותר מזה: בעלי בתי הקולנוע באמריקה ובאירופה מנסים למצוא כל מיני שיתופי פעולה עם חברות הפצה, בהן עליות שדרוג האולמות מתחלקות בין המציגים והמפיצים (או שהמציגים מממנים את עלות השדרוג ובתמורה המפיצים סופגים חלק מעמלות ההפצה למשך מספר שנים). אבל בארץ, לפחות עד שנשמע אחרת, כנראה אין שום דיל שנרקם בין בעל בית קולנוע מקומי (שהוא גם מפיץ הרי) ובין אולפן שייתמוך בו, בין במישרין או בעקיפין, כדי להביא לשיפור חוויית ההקרנה בארץ וליישר קו עם הסטנדרט שמתחיל להיות יותר ויותר נפוץ באמריקה ובאירופה.
לכן אני מניח שבעלי בתי הקולנוע בארץ מעדיפים את אסטרטגיית ההמתנה: אולי מחירי הציוד יירדו, אולי יבוא אולפן שירצה לתמוך, ובכל מקרה בסופו של דבר יגיע רגע – וזה יקרה בוודאי בתחילת 2009 בו יגיע אולטימטום: אם לא תתקינו ציוד הקרנת HD3D לא תקבלו את הסרט להפצה בטריטוריה שלכם. זה יקרה או ב"עידן הקרח 3" של פוקס או ב"חיזרים נגד מפלצות" של דרימוורקס או, הכי הגיוני, ב"אוואטר" של ג'יימס קמרון מאולפני פראמונט (מה שעשוי לדחות את הדד-ליין בארץ עד סוף 2009, אולי אפילו תחילת 2010, שלפני זה לא נראה כאן ולו מקרן HD אחד באולמות מסחריים).
למה זה מעסיק אותי (שוב)? כי בלאס וגאס נפתח השבוע, כמדי מרץ, כנס שואו-ווסט, בו מתכנסים בעלי בתי הקולנוע באמריקה למסע חיזורים מצד האולפנים (כן, באמריקה בעלי בתי הקולנוע והמפיצים הם גופים שונים ולא אותם אנשים). זה המקום בו מסוכמים נתוני השנה שחלפה והאולפנים מציגים את הנפלאות המסחריות של השנה המתקרבת. וכבר כמה שנים שהתעשייה מדברת בכנס הזה בעיקר על העתיד הדיגיטלי. הוליווד רוצה לדחוף אותו כמה שיותר מהר, אבל בעלי בתי הקולנוע עדיין מסויגים, בעיקר בגלל ההוצאות שהתקנת מערכת הקרנה ומסך חדשים, כפול מספר האולמות שבבעלותן, דורשות.
אבל השנה הוליווד מגיעה עם קלף מנצח לכנס: הצלחת סרט ההופעה "האנה מונטנה" לפני מספר שבועות הפכה לשגריר הטוב ביותר למען קידום התקנת ציוד ההקרנה הדיגיטלי. הסרט הופץ על ידי דיסני אך ורק באולמות עם מקרני היי-דפינישן תלת מימד, ההנחות לילדים מתחת לגיל 12 בוטלו, ומחיר לכרטיס עלה ל-17-20 דולר, סכום עתק יחסית למחיר כרטיס קולנוע ממוצע (שעומד באמריקה בין 6-10 דולר), אבל סכום זעום למעריצי הסדרה "האנה מונטנה" שלא יכלו להרשות לעצמם בין 100 ל-200 דולר לכרטיס כניסה להופעה עצמה. הסרט הופץ ב-638 אולמות קולנוע בלבד וגרף תוך שלושה ימים סכום אסטרונומי של 31 מיליון דולר (שזה בערך מה שהכניס השבוע "10,000" של רולנד אמריך בשלושה ימים ב-3,400 מסכים). כלומר: בסוף השבוע הראשון, ממוצע ההכנסות פר-מסך היה יותר מ-45 אלף דולר. ואם עולה כ-120 אלף דולר להתקין מערכת הקרנת היי-דף-תלת-מימד לכל אולם, הרי שמי שהימר על הטכנולוגיה הזאת מוקדם באמריקה והקרין את "האנה מונטנה", כיסה את ההשקעה הראשונית שלו תוך שלושה סופי שבוע. (כל הנתונים כאן).
בארצות הברית, מדווח "וראייטי", יש 37,000 מסכי קולנוע. מתוכם 4,600 כבר מצוידים במקרני היי-דף. יותר מעשרה אחוז. העלייה מהשנים הקודמות היא דרמטית. אבל המטרה של האולפנים היא לפחות להכפיל את המספר הזה עד תחילת 2009, שאז ייצאו בבת אחת המון סרטים בתלת מימד, ואמור להיפתח עידן חדש בהקרנה קולנועית, מהזן שאי אפשר יהיה לצלם במצלמה ביתית ולהעלות לאינטרנט, מהזן שאמור למשוך את הצופים שוב לבתי הקולנוע, לראות איכות תמונה צלולה ודמויית-חיים כפי שמעולם לא נראתה.
ובישראל? מחפשים חלוץ. יש מתנדבים?