פרויקט מבדר מאוד: ברנש בשם ריי סמית העלה ל"גוגל מפות" שרטוט של הנתיב שגומאות המכוניות במרדף המפורסם מ"בוליט", סרט הפעולה של פיטר ייט עם סטיב מקווין מ-1968. הסרט – "זהות אבודה" של הסיקסטיז – זכה באוסקר על העריכה. הנה מעקב שהופך למרדף הנמשך עשר דקות מסך:

(ויה MCN)

============

לנארד רוזנמן, שהלחין את "מרד הנעורים", "קדמת עדן" ו"המסע המופלא" (ההוא עם ראקל וולש, לא ההוא של מיאזאקי) מת אתמול בגיל 83.

============

לפני כמה חודשים התחלתי פוסט ובו רציתי לתמלל את המיטב מהמפגש הפומבי האחרון בין ורנר הרצוג וארול מוריס שהתקיים באוניברסיטת ברנדייס במרילנד (וניתן לצפייה כאן). אחרי כמה פסקאות עשיתי הפסקה, תכננתי לחזור לזה אבל כמובן שזה מעולם לא קרה. עכשיו כתב העת "המאמין" עשה את העבודה עבורי והוא מפרסם את תמלול המפגש.
ההיכרות בין הרצוג ומוריס התחילה בסוף שנות השבעים וכבר הולידה את הסרט התיעודי "ורנר הרצוג אוכל את הנעל שלו". על פניו נראה כאילו אין שני יוצרים קוטביים יותר מאשר הרצוג הפרוע והפראי ומוריס המתובנת והמאופק, אך המפגשים ביניהם מוכיחים שוב ושוב שעמוק בפנים הם נמשכים לאלמנטים דומים, ושההבדלים ביניהם סגנוניים בלבד. שניהם עוסקים בחיפוש אחר אמת, אבל אמת שהיא כה מופרכת, כה אבסורדית, כה בלתי נתפסת שהיא נראית כאילו רק מוח מעוות יכול היה להמציא אותה. משום כך הם יוצרים סרטים תעודיים, המתעדים מציאות, אבל שנראים כאילו הם תעתוע אחד גדול שאין סיכוי שהוא יכול להיות אמיתי.
במפגש באוניברסיטת ברנדייס הם גם מדברים על התקופה בה הם רבו ולא דיברו זה עם זה, אחרי שהרצוג גנב ממוריס לא רעיון לסרט, או דמות, אלא חבל ארץ. זה מתחיל כשמוריס מתנצל בפני הרצוג שלא הגיע כשקבעו להיפגש בבית קברות לחפור באישון לילה את קברה של אמו של הרוצח הסדרתי אד גיין, ובכך לברר האם הרוצח גנב את גופתה. ואז מתנצל הרצוג על העוול שעשה למוריס כשביים באותה עיירה את "סטרושק", אחרי שמוריס עבר לגור באיזור ותכנן בעצמו לביים משהו שם. וכך הם אומרים:

WH: I said that we were going to do a film there in Plainfield, and that really upset Errol a lot. He thought I was a thief without loot. This was his country, his territory, his Plainfield, and I shot in Plainfield. I shot a film, Stroszek, which I think is forgotten and forgiven by now, and we can maintain friendship over this now.
EM: I told Werner: For you to steal a character or a story isn’t real theft. But to steal a landscape, that is a very, very serious crime.
WH: I understand that. I take it to heart, but there actually is a film out there, and we can’t take it off the map.
EM: It’s a very good film.
WH: It has a beautiful end with a dancing chicken, and I really like it.
EM: Yes.

ואגב, למי שראה את "קונטרול" של אנטון קורביין: "סטרושק" של הרצוג הוא הסרט שאיאן קרטיס רואה בטלוויזיה לפני שהוא מתאבד.

אם הכל מסתדר נכון, הרי שממש ברגעים אלה חוצה "ביקור התזמורת" את קו המיליון דולר בהכנסות בקופות באמריקה. על פי "בוקס אופיס מוג'ו" עד יום ראשון, לפני שלושה ימים, הכניס הסרט בחמישה סופי שבוע 900 אלף דולר. בסוף השבוע האחרון העלתה סוני פיקצ'רס קלאסיקס את מניין בתי הקולנוע בו מוקרן הסרט באמריקה מ-26 ל-64. בכך הוא הפך לסרט הישראלי שקיבל את ההפצה הרחבה ביותר אי פעם באמריקה, ועקף בכך את השיאנים הקודמים: "אושפיזין" (48 בתי קולנוע), "ללכת על המים" (47 בתי קולנוע) ו"חתונה מאוחרת" (38 בתי קולנוע).
"ביקור התזמורת" עקף בסוף השבוע האחרון את "קדוש" של עמוס גיתאי, שהכניס באמריקה בשנת 2000 כ-700 אלף דולר. הוא יהפוך השבוע לסרט הישראלי הרביעי שחוצה את קו מיליון הדולר בהכנסות באמריקה. שיאן ההכנסות הוא עדיין "ללכת על המים" עם 2.7 מיליון דולר, ואחריו "חתונה מאוחרת" עם 1.6 מיליון דולר ו"אושפיזין" עם 1.5 מיליון דולר. העובדה ש"ביקור התזמורת" הגיע למיליון דולר בחמישה שבועות עשויה להעיד שאם לא תהיה לפתע עצירה פתאומית בקצב הכנסותיו, יש סיכוי שהוא יצליח לעקוף את כל הסרטים האלה עד שתסתיים הקדנציה שלו על מסכי הקולנוע ולהפוך לשיאן ההכנסות הישראלי באמריקה.

אבל זה עוד לא הכל. על פי "בוקס אופיס מוג'ו" "ביקור התזמורת" מכר ברחבי העולם כרטיסים בשווי 6 מיליון דולר (בהשוואה ל-4.4 מיליוון דולר של "ללכת על המים"). השיאנים הם צרפת עם 3 מיליון דולר ו-למרבה ההפתעה-שוויץ שם מכר הסרט כרטיסים בשווי של מיליון דולר. בצרפת הופץ הסרט ב-145 עותקים וצפו בו למעלה מ-300,000 צופים.

ועדיין באיסוף החומרים המאוחרים, אחרי הג'ט-לג מהאוסקרים: למי שהחמיץ, או למי שאין יס, זה הביקור שלי בתוכנית של אורי גוטליב ביום חמישי לפני שבועיים, שלושה ימים לפני האוסקרים. זו הפעם הראשונה שלי בתוכנית אירוח, אחרי שנים של פינות בתוכניות אקטואליה רציניות יותר. הסיפור על סקוטרמן שאורי ואני מזכירים כאן קרה לפני כחמש-שש (או אולי שבע-שמונה) שנים, כשגוטליב – כבר לא זוכר איך – פנה אלי ואל חבר שלי כדי שנציע לו רעיונות לספיישל למשדר יום העצמאות לערוץ 2. הצענו לו את "ההרפתקאות החדשות של סקוטרמן", גרסה חדשה, עדכנית, לסדרה ההיא ללימודי אנגלית של הטלוויזיה החינוכית, שמבחינתי היתה הפעם הראשונה והאחרונה בה נוצרה בטלוויזיה הישראלית דמות של מעין גיבור-על, או לוחם פשע. סקוטרמן הוא הבאטמן הישראלי (כשהווספה של סקוטרמן בתפקיד הבאטמוביל, קיקסטנד בתפקיד רובין, ודוקטור האפבייקד בתפקיד הג'וקר). ואני חשבתי שגוטליב יהיה סקוטרמן חדש מושלם. באנו עם הרעיון ליפה אורנשטיין בערוץ 2, שזרקה אותנו מכל המדרגות תוך חמש דקות, ובכך העסק נגמר.

את "ג'אמפר" עוד לא ראיתי, אבל את "שמונה צדדים לאמת" כן. ואכן, זה סרט אקשן לא רע – קצבי, מותח, ועם ניסיון כמעט נואש להיראות כמו "זהות אבודה" (במאי הסרט כנראה רוצה להיות הפול גרינגראס הבא, והשניים כבר עבדו יחד בימיהם כבמאי טלוויזיה בריטיים). אבל שמעו, הסרט הזה אידיוטי ברמות קשות, לרגעים על גבול הבלתי נסבל והבלתי נסלח. אבל התעלומה הכי גדולה (כרגיל) מבחינתי היא: מאיפה הוקרץ השם העברי? כלומר, אני די בטוח שאני יודע. את הסרט המפיץ הישראלי לא ראה, אבל את הכרזה האמריקאי כן. ושם כתוב: "שמונה זרים, שמונה נקודות תצפית". אלא שבסרט יש חמש, גג שש, נקודות תצפית. הסרט מציג את עלילתו בראשונה מבעד לעיניה של סיגורני וויבר, כבמאית טלוויזיה. ואז חוזר לאחור ומסופר מבעד לעיניו של דניס קווייד, כסוכן השירות החשאי. ואז מבעד לעיניו של פורסט וויטאקר, בתור תייר אמריקאי בספרד. ואז מבעד לעיניו של שוטר ספרדי. ואז מבעד לעיניו של וויליאם הרט, בתור נשיא ארצות הברית. ואז, בסיקוונס האחרון, מסופר כל הסיפור ברצף מהתחלה עד הסוף, מבעד לעיני הבמאי, שמרכיב את כל החלקים בפאזל יחד. כלומר חמישה צדדים לאמת ועוד צד אחד, יודע-כל. סך הכל ששה.
ואיילת זורר? היא בסדר. אבל מי שלא רצה את שחקני ישראל בתור טרוסיטסטים ערביים, יקבל את שחקניות ישראל בתור טרוריסטיות ספרדיות.

===========

ג'ונתן רוזנבאום, המבקר הנפלא של "שיקגו רידר", יצא לגמלאות. אבל, מתברר, שהוא לא יפסיק לכתוב. בקרוב הוא אף ישיק אתר אינטרנט משל עצמו. ובכל אופן, העיתון שלו עושה לו כבוד, ומקבץ בפרויקט פנסיה מיוחד את עשר הביקורות שהוא אהב מהעשור האחרון. וגם, ראיון וידיאו אתו ממשרדו בעיתון.

ומהצד הטרגי של הביקורת: אודי אשרי, מבקר הטלוויזיה של "הארץ", נפטר אמש בגיל 56. לא הכרתי אותו אישית, אבל הייתי צרכן די כפייתי של מוסף סוף השבוע של "חדשות" שאשרי ערך. שם, למשל, הושק המדור "ציפורה". ובעוד אין לי בדל זכרון אילו אייטמים קראתי שם, ומי היו הסלבריטיז שהרכילות עסקה בהם בסוף שנות השמונים, אני כן זוכר את המטפל היונגיאני של ציפורה ואת הבדיחה בסוף המדור שתמיד נפתחה במילים "אחד, לא חשוב מאיזה עדה".

הספקולציה של ניקי פינק שפרסמתי כאן מלפני כמה ימים, כנראה היתה מדויקת: סרטי ניו ליין בעולם יעברו בקרוב מאוד לטיפול מערך ההפצה הבינלאומי של וורנר. כך מדווח "סקרין דיילי". הבשורה הזאת מגיעה כשלידי וורנר מגיעה עוד בשורה צורבת: מתברר ש"מצפן הזהב" דווקא עושה חיל בעולם (להבדיל מכשלונו העגום באמריקה), והוא פתח באופן די פנומנלי בסוף השבוע האורון ביפן. הכנסותיו בשווקים הבינלאומיים כבר חצו את ה-200 מיליון. אלא מה: ניו ליין מכרה את זכויות ההפצה הבינלאומיות של הסרט למפיצים עצמאיים, כך שאף אגורה מה-200 מיליון האלה לא מגיעה לכיסה.

יש בישראל זן של במאים/מפיקים שאני לא מחבב במיוחד את תוצרתם העכשווית, אבל אני לא יכול שלא להתפעל מכשרונם כאנשי עסקים, וכמפיקים שמצליחים לגייס כמעט מדי שנה משקיעים וממשיכים ליצור סרטים בקצב מרשים. מנחם גולן, עמוס גיתאי, עמוס קולק. ועכשיו גם חיים בוזגלו. אחרי שנדמה היה שבוזגלו מיצה את עצמו, הוא חוזר בשוונג עצום עם כמות די אסטרונומית של פרויקטים בהפקה ובפיתוח. והכי מדהים: עם הון. שבי רוזנפלד באתר "קולנוען" מדווחת שאיש עסקים אמריקאי השקיע באחרונה 1.2 מיליון דולר בחברת ההפקה של בוזגלו. עכשיו נראה מה ייצא מזה.

סליחה על האיחור, לא שמתי לב למייל הזה בתיבתי, ובכל זאת כדאי לעיין: ליאור זלמנסון היה בפסטיבל ברלין (לפני שבועיים) וכתב בבלוגו כמה סקירות תמציתיות על הסרטים החדשים של מדונה ומייק לי, ואחרים. פלוס צילומים.

סטיבי מעדכנת: מרתף 10, מועדון הופעות חיפאי כנראה די מיתולוגי לסטודנטים (הוא קיים מאז שנות השבעים), נמצא בסכנת סגירה. רוצים לחתום על עצומה נגד הסגירה?

לא הכל עובד ב"ההתנקשות בג'סי ג'יימס", שיוקרן היום ובהמשך השבוע בסינמטק תל אביב. בתוןר סרט שמנסה להיות לירי, הוא די גדוש בעלילה. ובכל זאת, הוא אח גאה ל"איש מת", מערבון דומה שביים ג'ים ג'רמוש, ושכבר זכה לשם החיבה "המערבון שטרקובסקי היה בטח מביים". נו, לא בטוח לגבי זה, אבל הכותרת מוצאת חן בעיני.
יש את הרגע בו אתם יודעים שהסרט לכד אתכם. אצלי זה קרה לא רחוק מתחילת "התנקשות בג'סי ג'יימס". כשהאחים ג'יימס וכנפוייתם החדשה ממתינים להגעתה של רכבת אותה הם מתכננים לשדוד. אמצע הלילה, אמצע היער, חושך מוחלט. ואז המצלמה של רוג'ר דיקינס מבצעת תנועת מצלמה לתוך חושך מוחלט, עד שהחושך – לדעתי באותו שוט רצוף – מואר על ידי פנסי הרכבת המתקרבת ואנחנו מקבלים את הפריים הבא:

"ההתנקשות בג'סי ג'יימס". (מתוך פרויקט נהדר של קריס טייפלי על עשרת השוטים היפים של השנה).

לכו לראות את "ההתנקשות בג'סי ג'יימס", בעיקר כי הוא מרהיב על המסך הגדול, וכי נדיר שסרט כזה ייעשה, לא כל שכן יגיע להקרנות בישראל שלא "בפורמט דיגיטלי". ולמרות פגמים מסוימים בחציו השני, הוא גם די קרוב למופתי. הנה ביקורתי עליו ממדור הדפוס שלי:

continue reading…

שלשום הזכרתי כאן את "במצמוץ העין" של וולטר מרץ' ואז חשבתי שזה יהיה רעיון נפלא אם אוכל להעלות לכאן פרק או שניים מהספר. פניתי לינץ לוי, שתרגם את הספר, ולמרב שאול מהוצאת אסיה והם הסכימו. הנה שני הפרקים הראשונים מהספר של וולטר מרץ', שערך את "אפוקליפסה עכשיו" ואת "הפצוע האנגלי". זהו תמלול של הרצאה שקיים באוסטרליה. הספר יצא במקור בשנת 1995, כשעדיין ערכו סרטים באופן פיזי, והוצאה שנייה שלו יצאה ב-2001, בה כבר הוסיף מרץ' פרק על עריכה דיגיטלית. ובכל מקרה, הספר עוסק בהגיון של העריכה ושל הקאט, כמו גם בצד הקוגניטיבי של הצפייה בסרט, ופחות בצד הטכני של העריכה:

continue reading…

השבוע עבר בקריאה ראשונה אחד החוקים הכי אידיוטיים שנכתבו בעברית בו מנסים אמנון כהן ואריאל אטיאס למצוא דרכים למנוע מאתרים פוגעניים להגיע למחשבי ישראל באמצעות אותה רשת ארורה המוכרת לעמי הארץ בשם אינטערנעט. אני מקשיב לשר אטיאס מנסה להגן על חוקו ולא מצליח להבין: האם הוא אידיוט או מרושע? אם הוא אידיוט הרי שכוונתו טובה והוא באמת לא מבין כלום באינטרנט וטכנולוגיה כדי להבין כמה ההצעה שלו היא פרדוקס. אם הוא מרושע אני כמובן מבוהל יותר, זה אומר שהוא מבין שהתגוננות שלו בתקשורת היא מסך עשן מלא שקרים שנועד "להרגיע" ואז להגיע למצב דה-פקטו בו הוא מחליט מה מותר ומה אסור באינטרנט. הוא בונה על הפסיביות של רוב האזרחים. הוא מדבר על "להגן על הילדים" מפני פורנו והימורים. ובכן, לי יש שתי בנות שרק עכשיו מתחילות לגלות את האינטרנט ואני לא רוצה שהן ייחשפו לאתרים שאינם מתאימים לגילן, לא משנה מאיזה טיב (לא רק פורנו, גם אלימות ושפה רעה). אבל האחריות על חינוכן ועל מה הן נחשפות באינטרנט, כמו גם בטלוויזיה או בעיתונים, היא עליי, ולא על השר אטיאס. למה שקול הדבר? לכך שיבוא השר אטיאס ויגיד: 50 ילדים נהרגו בתאונות דרכים בשנה שעברה על כן אחוקק חוק שיאסור ייבוא ומכירת מכוניות, כי כך אגן על ילדינו.
רוצה להגן על הילדים באמצעות חקיקה? אני נגד, אני חושב שזו אחריות ההורים. אבל אם אתה רוצה להיות טיפר גור, האשה שגידרה את התרבות האמריקאית כדי שילדים חס וחלילה לא יישמעו אף ראפר אומר "פאק", חוקק חוק בו האחריות היא על ההורים או על האתרים שאתה מגדיר פרובלמטיים, ולא על ספקי האינטרנט או על איזשהו שסתום לאומי שאתה מצוי עם האצבע עליו. שסתום שאני לא יודע אם הוא בכלל קיים, ואם השר אטיאס וחבר מרעיו יקימו אותו הוא ללא ספק ייגרום לנזקים יותר מאשר תועלת.

גדי שמשון הוזמן השבוע לאולפנו של עודד בן עמי כדי להתעמת עם השר אטיאס (שהוא שר תקשורת לא רע בכלל, אגב, אלא שהצעת החוק הזאת אינה קשורה במאום לתפקידו כשר תקשורת). ומכיוון שלא הספיק להגיב על כל דבריו המצמררים והמטייחים של השר, שלף את תוכנת העריכה שלו והנפיק את הסרטון הבא שמפרק את טענות אטיאס בזו אחר זו:

(ויה ולווט)

וכך כתבתי ב"7 לילות" כשהצעת החוק האידיוטית הזאת עברה בקריאה טרומית, ביוני 2007:
continue reading…

חדשות אנימציה:

בעוד עשרה ימים יגיע ארצה רון דיאמונד שיציג בסינמטקים את מיטב סרטי האנימציה הבינלאומיים של השנה האחרונה בהקרנת 35 מ"מ. בין הסרטים שהוא יציג יהיו גם "מדאם טוטלי פוטלי" ו"אני פגשתי את הניבתן" שהיו מועמדים לאוסקר. ההקרנות יתקיימו ב-9 במרץ בסינמטק ירושלים (קבלת פנים ב-20:00, הקרנה ב-21:15) ולמחרת ב-10 במרץ בסינמטק ת"א (קבלת פנים ב-18:00, הקרנה ב-19:00). מספר המקומות מוגבל וכדי להבטיח מקום יש להירשם כאן.

ועוד אורח: ביום ראשון (מחרתיים) יגיע טל שוורצמן, אנימטור ממוצא ישראלי שעובד בדרימוורקס, להרצאה חד פעמית במכללה הישראלית לאנימציה. ההרצאה תתקיים ביום ראשון, 2 במרץ, מ-17:30 עד 20:45 באודיטוריום בבית הספר תלמה ילין בגבעתיים. שוורצמן (או ג'רמי שו, כפי שהוא חותם על עבודותיו באמריקה) יציג קטעים מסרט האנימציה החדש של דרימוורקס, "קונג פו פנדה", עם ג'ק בלאק ודסטין הופמן, שהוא אחד האנימטורים שעבדו עליו. ההרצאה תעסוק בנושאים הבאים: 1. הצורך במחקר מקדים ותכנון רעיונות ככלי עזר לביסוס דמות אנימטיבית אמינה, היוצרת עניין אצל הקהל. 2. שימוש בווידיאו מצולם כמקור השראה לאיפיון דמויות. 3. כיצד תיכנון וקצב נכונים מאפשרים להחיות דמות תוך שימוש בתנועה בסיסית בלבד. לפני ההרצאה יוקרנו סרטי אנימציה קצרים שזכו באחרונה באוסקר, ביניהם "פטר והזאב", הזוכה הטרי מהשבוע. גם כאן יש מספר מקומות מוגבל שפתוח בחינם לקהל הרחב, לפרטים נוספים ולהרשמה היכנסו לכאן. קטעי וידיאו מעבודותיו הקודמות של שוורצמן/שו ב"גיבור של כולם" ו"עידן הקרח 2" תמצאו כאן.

חדשות ספרים:

שני ספרים על קולנוע יצאו באחרונה בעברית.

1. "במצמוץ העין, מבט על עריכת סרטים", וולטר מרץ' (הוצאת אסיה). וולטר מרץ' הוא אחד העורכים הגדולים של הוליווד, עם הישגים כמו "השיחה", "אפוקליפסה עכשיו" ו"הפצוע האנגלי" ברזומה שלו. הספר, שיצא לאור באנגלית ב-1995 מבוסס על סדרת הרצאות מ-1988 בהן מסביר מרץ' מה תפקידו של העורך, לא רק ברמה הטכנית והדרמטית, אלא גם בתור האיש שצריך להבין איך הצופה קולט את התמונה הקולנועית ולעזור לכוונן את מבטו, הבנתו והכרתו. כך שזהו לא רק ספר טכני אלא מאמר מאלף על האופן בו צופים וקולטים סרטים. (הנה ביקורת של העורכת יעל פרלוב, שערכה בין השאר את "חתונה מאוחרת", על הספר ממוסף "ספרים" של "הארץ" שלשום).

2. "מתחת לאף, תסריט". מאת חיים מרין. עם מאמרים בעריכת קובי ניב (הוצאת נ.ב ספרים). סרטו של ינקול גולדווסר, עם משה איבגי ואורי גבריאל, חגג יום הולדת 25 לפני כמה חודשים. למרות שאני לא מחסידי הסרט אני שמח בכל פעם שעוד תסריט בעברית מצטרף למדף הספרים, ובייחוד מרתקת השיחה בין מרין וגולדווסר על תהליך כתיבת הסרט ויצירתו.
במוסף "ספרים" משלשום היה גם על הספר הזה, טקסט של מרט פרחומובסקי שמפנה את תשומת הלב לנקודה מרתקת:

נקודת החולשה העיקרית של הספר טמונה באופן שבו הוא מתייחס למיקומו של "מתחת לאף" בתוך ההקשר הקולנועי-ישראלי. בעמוד 22 מצהיר ניב: "אני לא מאלה שאוהבים, גם לא בדיעבד, את סרטי הבורקס. אני חושב שזה חרא של סרטים, סרטים שונאי אדם". חיים מרין מצטרף אליו ומוסיף: "אני כמוך שונא את סרטי הבורקס. וידעתי שבסרט שלי אני לא רוצה שזה יהיה ככה".
חילופי הדברים האלה הם עדות מצערת לתסמונת שעדיין רווחת בקרב אנשי קולנוע מקומיים, המתבטאת בהתכחשות לסביבה שבה הם פועלים, עיוורון אליטיסטי לשורשים שמהם הם ניזונים. האמת היא שבמסגרתו של ז'אנר "סרטי הבורקס" הופקו במשך השנים סרטים טובים וסרטים גרועים – אבל אין ספק שמדובר בחטיבה חשובה ומשפיעה בתולדות הקולנוע הישראלי, שראויה להערכה ולהתייחסות מעמיקה.
בראיון שהעניק מרין לעיתון "העיר" לא מזמן, הוא קובל על כך שהקולנוענים הצעירים והמוערכים של היום – דוגמת דובר קוסאשווילי, ניר ברגמן ושבי גביזון – מתכחשים להשפעה שהיתה לסרט "מתחת לאף" על יצירתם. אבל הדבר כמובן לא צריך להפתיע: כפי שמרין נותן גט כריתות למסורת הקולנועית שנוצרה כאן לפניו, כך גם הקולנוענים החדשים אינם רוצים שום קשר עם הקולנוע שלו.
הרי הקולנוע הישראלי הוא משהו שכל דור ודור מתיימר להתחיל מחדש, וממהר לגדוע את החיבור עם אלה שהיו שם לפניו. בעוד שהקולנוענים האמריקאים והאירופים ניזונים מהמסורת הקולנועית שלהם ומתכתבים איתה, הקולנוענים הישראליים עסוקים בהכחשתה. אלא שככה לא בונים תרבות: עם כל הכבוד ל"אוצר מסיירה מדרה" ול"רחובות זועמים", שיוצרי "מתחת לאף" רואים בהם את מקורות השראתם (עמ' 11) – השורשים שלהם נמצאים קודם כל בקולנוע של בועז דוידזון ומנחם גולן.
מאמרו של שמוליק דובדבני בספר מיטיב למקם את "מתחת לאף" בתוך ההקשר הנכון, וקורא אותו כ"בורקס חתרני". דובדבני עורך השוואה מרתקת בין הדפוסים הז'אנריים של "סרטי הבורקס", שנוצרו בישראל בעיקר בשנות ה-70, לבין הביטוי שלהם ב"מתחת לאף".

בראבו!

חדשות וורנר:

1. ב-13 במרץ, במסגרת אירוע שואו-ווסט, בו מציגה הוליווד לבעלי בתי הקולנוע את תוצרת קיץ 2008, יתקיים אירוע של אולפני וורנר בשם "התמונה הגדולה 2008" בו יוצגו לראשונה קטעים בלעדיים מסרטי האולפן לשנה הקרובה: "ספיד רייסר" של הוושאובסקיאים, "האביר האפל" של כריס נולן, "סמארט ואשתו" של פיטר סיגל, "מלחמת הכוכבים: מלחמות המשובטים" ו"אחוות הג'ינס 2".

2. אולפני וורנר הודיעו אתמול שהם בולעים לתוכם את חברת ניו-ליין. הצעד הזה היה די צפוי בחודשים האחרונים, בייחוד אחרי הכשלון הקולוסלי של "מצפן הזהב". חברת ניו ליין הוקמה בניו יורק על ידי בוב שיי ומייקל לין לפני 40 שנה, והיתה חברת הפצה עצמאית וקטנה שהתמחתה בהפצת סרטי אימה ושבשנות השמונים מצאה לעצמה נישה גדולה: הפקת סרטי אימה הפונים לבני נוער. סדרת סרטי "סיוט ברחוב אלם", למשל, היתה שלהם. בהמשך הם מצאו נישה בדמות סרטים לקהל שחור, ואז הם מצאו זהב בעזרת ג'ים קארי. החברה נקנתה על ידי אולפני וורנר אבל שמרה על עצמאותה כחברת הפקה נפרדת שהפכה להיות יותר ויותר גדולה. להבדיל ממיראמקס, שגם היא הוקמה בניו יורק לסרטי נישה וגם היא נקנתה על ידי אולפן גדול (דיסני) אבל ניסתה לשמור על פאסון איכותי (למרות לא מעט סרטי נעורים), ניו ליין פנו לתוצרת יותר ויותר מיינסטרימית, של סרטי פעולה וקומדיות עממיות, שהתחרו היטב בתוצרת ההוליוודית שהם בעבר ניסו לספק לה אלטרנטיבה. סרטי "שעת שיא", למשל. ההצלחה של טרילוגיית "שר הטבעות" הפכה אותם כבר לאולפן בסדר גודל ענק, סיפקה להן מיליארדים בהכנסות ואפילו אוסקר. אבל שיי ולין הצליחו להשניא על עצמם את התעשייה בשנים האחרונות, בתחילה בגלל הסכסוך שלהם עם פיטר ג'קסון, ואז עם פרשת "מצפן הזהב". בין לבין נשמעו יותר ויותר תלונות על כך שהשניים מסרבים ליישר קו עם מדיניות וורנר, וששיקול הדעת שלהם התחיל להיות מונע מענייני אגו ולא איכות או הגיון פיננסי. אז עכשיו השניים, שהקימו את החברה, נבעטו החוצה.
נשאלת השאלה: מה תהיה ההשלכה של המהלך הזה על סרטי ניו ליין בישראל? כבר יותר מ-25 שנה שאת סרטי ניו ליין בישראל מפיצה פורום פילם, החברה ששונאת מבקרי קולנוע. פורום פילם הצליחו להפוך את הלהיט הכי גדול של ניו ליין ב-2007, "היירספריי", לכשלון בישראל, ומנעו מקהל גדול להיחשף לאחד הסרטים המהנים של השנה שעברה. גם "שעת שיא 3" ו"מצפן הזהב" צלעו בארץ. האם ימשיכו סרטי ניו ליין להישאר בידי פורום פילם, או שיעברו לידי ג.ג, מפיצת סרטי וורנר בישראל? אני מניח שגם אנשי ניו ליין בעצמם עוד לא יודעים את התשובה לכך.

תוספת: שאלתי את ניקי פינק, שבישרה כבר בינואר שבליעתה של ניו ליין על ידי וורנר היא עניין של זמן, מה היא יודעת על עתיד ההפצה הבינלאומית של סרטי ניו ליין והיא ענתה: "אני מניחה שזה עניין של זמן עד שכל סרטי ניו ליין יופצו על ידי וורנר". בשורות טובות.

אז מה יש לנו בסוף השבוע בבתי הקולנוע? רגע לפני יום האשה בינלאומי, שני סרטים שבוימו על ידי נשים שמופצים על ידי גברים בישראל שדפקו להם שמות בלתי נסבלים.
את "לא דופקות חשבון" ("Mad Money" במקור) ביימה קאלי חורי, שזכתה באוסקר על התסריט של "תלמה ולואיז". הסרט, עם דיאן קיטון, קווין לאטיפה וקייטי הולמס, הוא קומדיית שודים קוואזי-פמיניסטית, שמצליחה להיות בלתי מזיקה למרות היותה דבילית לגמרי. יש לסרט חן, אבל בתור קומדיה הוא נטול הומור באופן מחשיד. והכי משונה: עלילתו נראית גנובה מ"בוא נפוצץ מיליון" של שמואל אימברמן עם יהודה ברקן וראובן בר יותם (על פי תסריט של אלי תבור). אני מניח שזה סרט סביר לערב בנות, עבור צופות לא סלקטיביות במיוחד. ארחיב עליו במדורי בשבוע הבא.

ויש את "לסגור מעגל" ("The Savages" במקור), שכתבה וביימה תמרה ג'נקינס המוכשרת. הסרט אמנם לא מבריק כמו שהייתי מדמיין שהוא יכול להיות, אבל יש בו כל כך הרבה רגעים צורבים של אמת מרירה, מתובלת בהומור חומצי, שהוא בהחלט אחת ההמלצות היותר טובות לבידור בוגר לסוף השבוע הקרוב, מהסוג שעושה כבד בבטן בשעה שהוא גם מצליח לרגש ולשעשע כהוגן. הנה ביקורתי עליו. והנה, למשקיענים, התסריט (להורדה בקובץ PDF) עליו היתה ג'נקינס מועמדת השבוע לאוסקר.

"סאטרדיי נייט לייב" חזרו בשבוע שעבר לאוויר אחרי הפסקה של כמעט ארבעה חודשים בגלל שביתת התסריטאים. המערכון הבא נראה כאילו נכתב ללא תסריטאים בכלל, הוא פשוט אוסף של ציטוטי רפליקות מתוך הסרטים המדוברים של העונה. תכל'ס המערכון לא מוצלח במיוחד, אבל הוא מצליח להצחיק בגלל שהוא שם את האצבע בזמן אמת – רגע לפני האוסקרים – על הצייטגייסט התרבותי, זה שמחלחל מלמעלה כלפי מטה. "זה ייגמר בדם" ו"לא ארץ לזקנים" לא הגיעו לקהל הרחב, להמונים, הפראזה "I drink your milkshake" לא נחשפה לעיני המוני צופים כמו המשפט, נגיד, "I'm the king of the world", אבל בזכות פרודיה בזמן אמת הסרטים הופכים למיתולוגיים וייזכו לחיי נצח בקרב ילדיהם של אלה שעכשיו לא מוכנים להתקרב אליהם.

======

הרייטינג של האוסקר השנה היה הנמוך אי פעם. רק 32 מיליון צופים בממוצע צפו בו. להבדיל מ-40 מיליון בשנה שעברה (שגם הוא נחשב אז נתון יחסית נמוך). להבדיל מ-95 מיליון שצפו בסופרבול לפני כחודש. אבל מצד שני: להבדיל מ-6 מיליון שצפו בכל אחת התוכניות המתחרות (כלומר, זה רייטינג נמוך ביחס לאוסקרים, זה עדיין רייטינג עצום ביחס לשבוע צפייה רגיל, שאין בו בכורה או גמר של "אמריקן איידול"). 32 מיליון צופים באמריקה זה 10 אחוזי רייטינג. אבל בניו יורק, עיר מגוריהם של האחים כהן, הרייטינג היה 30 אחוז. כך שהאוסקר כעסק מסחרי הולך ומידרדר, אבל השנה הוא הפך לעסק תרבותי, הפונה לקהל העירוני, המתוחכם, ולא למסעודה מאוקלהומה סיטי. ככה זה כשנותנים פרסים ליצירות מופת, זה עובר מעל לראשו של הצופה הממוצע. רק אחרי עוד כמה מערכוני "I drink your milkshake" ייכנסו הסרטים האלה למיינסטרים. נקווה שעד אז גם יצליחו לשלב את הקאץ'-פרייז הזה לתוך מערכון קצת יותר מבריק. אני רק מדמיין מה ג'ון בלושי היה עושה איתו.