דני יוסטון, הערפד הראשי ב"30 יום של לילה", כפי שנראה על המחשב הנייד שלי בטיסה מהונג קונג לנפאל

המסע לקטמנדו.
חלק א': הונג קונג

המראה. טיסת אל על להונג קונג. מטוס נגב, מדגם בואינג 777. המרווח לרגליים במחלקת תיירים הוא הקטן והצפוף ביותר שברכיי חוו מימיהן. הטיסה נמשכת קצת פחות מ-11 שעות. במסך האישי מוצגים "ג'ונו", "כפרה", "ביקור התזמורת" ו"בייוולף" – חתיכת שרינקג' מטורף עבר הסרט הזה ממסך ה-600 מ"ר של האיימאקס אל מסך השלושה אינץ' הזערורי שעל גף המושב שמולי. את כל הסרטים כבר ראיתי. רואה קצת מ"ג'ונו" שוב. סרט משעשע. המון משפטים שאאמץ בקרוב ללקסיקון הפרטי. ב"ביקור התזמורת", שראיתי כבר שלוש פעמים בקולנוע, ראיתי קצת בלי סאונד. איזה פריימים יפים יש לסרט הזה גם במסך קטנטן.
אבל עד מהרה ההיצע הזה התחיל לשעמם אותי. אז שלפתי את המחשב הנייד והתחלתי לראות סרטים שהבאתי איתי ושעוד לא ראיתי. וכאן הגיעה ההארה הגדולה: סרטי אימה בטיסות זה חתיכת דבר ענק. חברות התעופה לא מקרינות סרטי אימה, כי המטרה בטיסה היא לשמור על מאות הנוסעים רגועים ולא מתוחים. אבל מבחינתי, זו היתה אחת החוויות הקולנועיות האינטראקטיביות המבדרות שחוויתי. ראיתי את "30 ימים של לילה" בגרסת הבלו-ריי. איכות מרהיבה לסרט ערפדים פשוט מצוין. הגרסה של דיוויד סלייד לרומן הגרפי שכה התלבתי ממנו לפני כמה שנים לוקחת כמה סיבובים מפתיעים מהמקור המאויר – הודות לתסריט די מרשים של סטיוארט ביטי ("הנוסע") – ובעיקר מפתיע כסרט אימה שהולך די רחוק עם עצמו.
אבל הנה התבלין שנתן לכל העסק את הפוש הסופי: צפייה בסרט זה במטוס, עם סאונד הצרחות, והמתות הנמעכות באוזניות, יוצרת צמרמורת כפולה ומכופלת. והכי מדהים: ברגעים הכי מותחים פתאום קשה להתעלם מהטלטולים הקלים של המטוס. בכל פעם שהטיסה חלפה ליד מערבולת האוויר הכי קטנה, הסרט פתאום נהיה פי ארבעה יותר מפחיד ומותח.
ב"30 ימים של לילה" מופיעה בתפקיד הכמעט-ראשי מליסה ג'ורג', שמגלמת בימים אלה את איילת זורר בגרסה האמריקאית של "בטיפול". דני יוסטון הוא מנהיג קבוצת הערפדים שמגיעה לחגוג בעיירה באלסקה, שלמשך חודש שלם תהיה שרויה בעלטת חורף מוחלטת. דיוויד סלייד, הבמאי, הוא האיש שגילה לעולם את אלן פייג' בסרטו הקודם "הארד קנדי". נראה לי שזה מישהו סופר-מוכשר שצריך לשים אליו לב טוב טוב.

המתנה של חמש שעות בהונג קונג. ואז עוד שעתיים איחור. ואז עוד כמעט חמש שעות טיסה מהונג קונג בחזרה לכיון נפאל ב-757 של חברת רויאל נפאל, מטוס מיושן – אין סרטים בטיסה, אבל יש עוף בצ'ילי ופודינג שוקולד חלבי בארוחת הערב – אבל יש בעיקר שפע של מקום לרגליים בין השורות.
הסרט שלי לטיסה הזאת: "הנוסע השמיני נגד הטורף: רקוויאם". סרט הרבה פחות טוב – אבל לא רע בתור ג'אנק פאסט-פודי לשעת טיסות, שגם כאן שודרג בזכות טלטלות מתוזמנות היטב ותחושה – שהזכירה לי את הסגמנט של ג'ורג' מילר מתוך "איזור הדמדומים: הסרט" שהטורף נמצא על כנף המטוס, בשעה שיצורי הנוסע השמיני זוחלים בסראונד מעל ומתחת לנפאלים שסביבי על הטיסה.

נחיתה בקטמנדו. 24 שעות אחרי ההמראה מתל אביב. 30 דולר לוויזה ונסיעת מונית למלון שמזכירה את הפתיחה של "רכבת לדרג'ילינג".

המשך יבוא, אני מניח.

עדכון לענייני הבלוג:

בערך בשעה זו אני מתחיל קרוב ל-24 שעות של נדודים טרנסאטלנטייםאסיאתיים עד שמחר בערב אנחת בקטמנדו, בירת נפאל. מה אני עושה שם? או, סוג של סיפור.
(אגב, את הסיפור בו פעם ניסו לגייס אותי למוסד סיפרתי פעם למישהו כאן? אחד הרגעים המצחיקים בחיי. סרבתי להצעה, אגב).

זה התחיל לפני שנתיים. למעשה, לפני שנתיים על השעון. אסתר נייר, חברה, עיתונאית ב"גלובס", תסריטאית מבריקה בוגרת החוג לתסריטאות בסם שפיגל (לפני שאני התחלתי ללמד שם), וגם – האח! – קוראת הבלוג, עירבה אותי בשני פרויקטים שהיא הגתה. האחד הוא פיצ'ר שקיבל באחרונה תקציב פיתוח מקרן הקולנוע. והשני הוא סדרת טלוויזיה עלילתית שבשנה וחצי האחרונות אנחנו מעניינים לא מעט אנשים וגופים בה. ובכן, נראה שהסדרה הזאת עומדת לקרות. הייתי שמח לנפק פרטים נוספים, ותמיד חשבתי שברגע שייחתם חוזה אעדכן את הבלוג בסקופ שאני יצרתי במו ידיי, אבל חתימת החוזה מתמהמהמת, מתעכבת, מתארכת, לכן אני לא יכול להגיד עדיין מי-מה-ומו. אבל מה שכן: הסדרה מתרחשת בקטמנדו. ויש רק בעיה אחת קטנה: מעולם לא הייתי שם. אז הערב יוצאת לנפאל משלחת למטרות תחקיר. זו היתה אמורה להיות משלחת נכבדת, אבל בגלל שעדיין לא נסגר חוזה, זה יותר חיל גישוש ראשוני.

ומה עם הבלוג? ובכן: מישהו היה כאן בקטמנדו פעם? מישהו יודע מה מצב הזמינות של האינטרנט האלחוטי שם? איפה כדאי לחפש? בזה זה תלוי. אם יהיה אינטרנט אלחוטי בכל קרן רחוב יש סיכוי שלא תשימו לב שאני לא באיזור. העדכונים ימשיכו כרגיל. אם לא, הרי שהעידכונים יהיו מעט יותר מרווחים, אבל אז האחריות תיפול על כתפיכם, קוראיי המסורים: קראתם משהו מעניין? שתפו אותי ואת כולם בתגובות. ראיתם סרט? ספרו עליו. קרה משהו בתפוצות? עדכנו.
כוחות נאמני הבלוג הוזעקו למילואים והם מפטרלים מסביב לגדרות הבלוג מרגע זה, לוודא שהסדר והנקיון נשמר. הם גם יסייעו לי בעדכונים בשלט רחוק אם יהיו לי בעיות התחברות.

את העדכון הבא אבצע משדה התעופה בהונג קונג, לשם אגיע מחר בבוקר. בשבועיים הבאים הבלוג הזה יהיה על קולנוע ונדודים. צפו לסיפורי מסע וצילומים. כמו גם הבדיקה הבלתי נמנעת: האם בקטמנדו עושים הפסקות בסרטים?

ומי שהיה (או היתה) בקטמנדו ורוצה לספק המלצות, מה לעשות, מה לראות, מה אסור להחמיץ וממה להיזהר – אנא שתפו.

ומי שרוצה את אפרת גוש בעירום? היכנסו פנימה.

continue reading…

על פי הערכתי, הלילה יחצה "ביקור התזמורת" את קו 2 מיליון הדולר בהכנסות באמריקה. נכון לאתמול הכנסות הסרט עמדו על 1.957 מיליון דולר, ומספר בתי הקולנוע בהם הוא מופץ עלה ל-118 אולמות. "ביקור" עקף את "חתונה מאוחרת" והוא כעת הסרט הישראלי השני הכי קופתי באמריקה אחרי "ללכת על המים" של איתן פוקס (עם 2.5 מיליון דולר). עם ממוצע די יציב של בין 250,000 ל-300,000 דולר בסופי שבוע, "ביקור התזמורת" יהפוך לסרט הישראלי הקופתי ביותר בתולדות ארצות הברית בעוד עשרה ימים.

באיגרת ששלח רני בלייר, היו"ר החדש של איגוד הבמאים, הוא קורא לחברי האיגוד להחרים את את טקס פרסי האקדמיה הישראלית לטלוויזיה. הסיבות: טופס המועמדויות מערבב "באופן אבסורדי בין טלנובלות לדרמות, בין סדרות דוקומנטריות לתכניות ריאליטי, ובין שעשועונים לדרמה קומית והעיד על בורות במקרה הטוב, או חוסר תום לב במקרה הרע". כמו כן, את הפרסים ליוצרי הסדרות הוחלט לחלק בזמן ההפסקות לפרסומות.

מהמכתב ששלח בלייר לחברי האיגודים עולה ש:
1. האיגודים מכריזים על החרמת טקס פרסי האקדמיה לטלוויזיה לשנת 2008 וממליצים לחברי האיגוד "להדיר רגליהם מהטקס המביש הזה, שבז ליוצר וליצירה בישראל". גם כאלה המועמדים לפרסים.
2. בלייר עצמו, המועמד על בימוי "שבתות וחגים" "פרשת השבוע", לא מתכוון להגיע לאירוע.
3. איגודי היוצרים מתכננים להשיק פרס משלהם לדרמה ולקומדיה בעברית בינואר 2009 (אני תהיתי איך אין עדיין פרסים חלופיים לפרסי האקדמיה, מטעם האיגודים השונים, בפסקה האחרונה של כתבתי על האקדמיה מ-2004).

אחרי הקפיצה: האיגרת של בלייר לחברי איגוד הבמאים, המכתב ששלח בלייר לאבי ניר, מנכ"ל קשת, ומכתב התשובה של ניר לבלייר.

continue reading…

לפני כשבוע התנהל כאן דיון לוהט ומרתק: האם הפסקות בקולנוע זה דבר טוב או רע? אני חושב שזה דבר איום ונורא. אבל להפתעתי, חלק לא מבוטל מכם חשב שהפסקות זה הכרחי, בגלל הפיפי. הייתי בשוק. ואם זה מה שחושבים שוחרי קולנוע צעירים, מה יגידו הצופים המזדמנים המבוגרים, אלה שממילא התרגלו לכך שיש הפסקות בסרטים מהימים בהם הפסקות היו הכרח טכני? האם הפסקות הם רק עניין כלכלי מצד בעלי בתי הקולנוע, לקדם את מזנוניהם? האם הם הרגל ישראלי שבעלי הקולנועים חוששים לעקור מפאת תגובת הקהל? או שזה עוד עדות לבוז ליצירה הקולנועית ולעובדה המצערת לכך שמרגע שהסרט מגיע לידי המקרין הוא עושה איתו מה שבא לא, בלי לחשוב על היצירה או היוצר?
מה שגרם לי לתהות: מה חושבים היוצרים – הבמאים והתסריטאים – על העובדה שיש בתי קולנוע העושים הפסקה בסרטים? האם זה משנה להם? מפריע להם? האם הם אדישים לכך? פניתי לכמה קולנוענים, ותיקים וצעירים, וקיבלתי תשובות:

אתגר קרת ("מדוזות"):
אני מתנגד להפסקות בסרטים כצופה וכיוצר, ועם עובדי המזנון הסליחה.

דני לרנר ("ימים קפואים"):
אם הייתי בעל רשת בתי קולנוע הייתי לגמרי בעד הפסקות אחרי הפרסומות, לפני הבקרובים, באמצע הסרט, ממש לפני סוף הסרט וזאת כמובן "על פי בקשת הקהל ועבור נוחיות הצופים", אבל בתור יוצר אני לגמרי נגד הפסקות בסרטים כי אני לא ממש משתגע על פופקורן, המליצו לי להפסיק לשתות קולה ועל מתוקים בכלל אין על מה לדבר.

יקי יושע ("סוסעץ"):
הפסקה זה לא טוב. לבעלי שלפוחית קטנה אני ממליץ להשתין בפרסומות.

יוסי מדמוני ("המנגליסטים"):
השאלה היא אם יש משמעות לעמדתי כ"יוצר" יותר מעמדה של אינסטלטור, רופא או מ"פ בגולני.
אישית, אני מניח שיש סרטים שהם יותר לכיוון בידורי וקל (לאו דווקא קלוקל) שהפסקה לא ממש תגרע מחווית הצפיה שלי בהם.
היחס של יוצר לגבי הצפייה בסרטיו גובל או אפילו חוצה את הקו ההיסטרי נוירוטי ולפעמים אף פסיכוטי. ולכן בנוגע להפסקה בסרטים שלי – על גופתי.

עמית ליאור (תסריטאי "נו אקזיט", במאי "סיפורי בית קפה"):
חדר העריכה בפיצ’ר אינו מתייחס לאופציה (של ההפסקה) ולכן מכוון את כל האנרגיה של הצופה לצפיית רצף ולעבר קתרזיס מדוד, רציף ומבוקר. להבדיל מהטלוויזיה, בה, במדינות מתוקנות ולפעמים אפילו אצלינו, מכוונים את הדרמה לעבר ההפסקות שלה וישנה סוג של בקרה של היוצרים על חלוקת אנרגיית הצפייה, יוצר הקולנוע אינו חושב כך בתהליך העריכה – ולכן ההפסקה, שנקבעת שרירותית על ידי הגורם המקרין עלולה לפגוע פגיעה קשה בחווית הצפייה.
מי מבטיח לנו שאיזה מקרין מסטול לא יקטע את סרט האימה בדיוק לפני הצעקה הגדולה, את הקומדיה באמצע בדיחה, את הדרמה ברגע הכי תובעני שלה?
אני נגד.

אבי נשר ("הסודות"):
זהו מנהג ברברי ומקומם (שעניינו לא בשלפוחית השתן של הצופה אלא בקופה הרושמת של הקיוסקאי, שהוא על פי רוב קרוב משפחה של בעל בית הקולנוע).
יצירה קולנועית (כמו יצירה מוסיקלית) הופכת אפקטיבית כאשר הצופה "נבלע" אל תוך העולם שנפרש לפניו ומתחבר אמוציונאלית לנרטיב ולמערכות היחסים שהולכות ומתגבשות. כפי שאין לעלות על הדעת שמישהו היה עושה הפסקה בעת ביצוע "הבולרו" של רוול, אין לקבל הפסקה באמצע There will be Blood (למרות אורך הסרט).

שמי זרחין ("אביבה אהובתי"):
מעדיף בלי הפסקות, כצופה וגם כבמאי. אבל מוכן לחיות איתן בתמורה לאיכות הקרנה טובה ולהגנה מפני רעשי לעיסת הפופקורן והבזקי האור של הטלפונים הניידים המסמסים מכל עבר. לפני כמה ימים ראיתי סרט כשבסמוך אלי ישבה גברת שכל כמה שניות הוציאה עלה חסה משקית מרשרשת וכירסמה אותו ברעש מחריד. אין לי מושג אם היתה הפסקה או לא, גם מהסרט אני לא זוכר כלום, כנראה שהייתי שקוע מידי במחשבות שונות אודות הרצח המושלם והאם יש בכוחי לבצע אותו.

רשף לוי (תסריטאי "אהבה קולומביאנית", במאי "איים אבודים"):
קודם כל בתור צופה בקולנוע התגובה האינסטינקטיבית שלי היא להתנגד להפסקות בסרטים. אבל אני עוד יותר מתנגד לבתי קולנוע שיוצרים את התחושה שתהיה הפסקה ואז אין. כי גם מצבים כאלה קרו בעברי. אתה שותה את הקולה גדולה בלי לקחת בחשבון את התוצאות, ואחרי שעה ועשרים ואתה מוצא את עצמך תקוע מול סרט שאתה לא רוצה להפסיד ולו שוט אחד שלו, כאשר השלפוחית שלך מאיימת להציף את האולם. בסרטים שלי? עד היום הסרטים שהייתי מעורב בהם לא עברו את מאה הדקות הקלאסיות באורכם, ולכן אני כמובן מתנגד להפסקה. הסרט הוא יצירה שלמה שאמורה לסחוף את הצופה לסוף. בהפסקה של הרבה מאד סרטים נפלאים, יכולת לשמוע אנשים אומרים דברי ביקורת שבסיום לא תהיה להם שום משמעות. בכל פעם שמשהו שעשיתי לדוגמא מוקרן בערוץ 2 הלב שלי נשבר כשמתחילות הפרסומות. 100 דקות של לא להשתין לא לעשן הן גזירה שהקהל יכול לעמוד בה.
אבל למרות כל מה שאמרתי, אם הייתי עושה סרט ארוך כמו מגנוליה, או זה ייגמר בדם, של שעתיים וחצי, יכול להיות שהייתי קובע בתוך הסרט עצמו מקום קבוע להפסקה. בתיאטרון לדוגמא בכל ההצגות שלי יש הפסקה שאנחנו מתכננים בראש, עם שיא, שיגרום לקהל לרצות לחזור ולשמוע מה קרה הלאה. זה חלק מהטקס של התיאטרון, ואני מאמין שצריך לציית לטקסים של המדיום.

אורי פסטר ("מלך של קבצנים"):
להחזיר את ההפסקה לבתי הקולנוע? למה שלא יקימו מחדש את הפלמ"ח גם? ומה זה תירוציי שלפוחית השתן הרגישה של הקהל הישראלי? אפילו בתיאטרון בחו"ל כבר הבינו שההצלחות הגדולות הן ההפקות ללא ההפסקה. יותר חשוב במקום להחזיר את ההפסקה המטופשת יתחילו המפיצים לטפל בביטול הפרסומות על המסך הגדול. באמת, הכרטיסים לא ממש זולים ולמה לקהל מגיע לצפות בפרסומות שרודפות אחריו מהמסך הקטן למסך הגדול? אז בלי פרסומות, ובלי הפסקה חווית הצפייה הקולנועית, תהיה מרוכזת ושלמה כבכל מקום תרבותי אחר בעולם.

במאי צעיר נוסף, שביקש להישאר בעילום שם, מסר שגם הוא מתנגד להפסקה בסרטים שלו.
ובמקרה פגשתי השבוע את אורי פסטר שסיפר לי שאפילו בליטא, שם צילם את "מלך של קבצנים", אין הפסקות בסרטים – אבל הוסיף לי פרט מידע שלא ידעתי: מתברר שבעולם יש יותר ויותר הצגות תיאטרון שגם מוותרות על הפסקה. אני מניח שזה פונקציה של אורך ומורכבות הסט, או החלטה של מחזאי ובמאי. אבל מדובר במגמה גוברת. אבל התיאטרונים בארץ, גם כשהם מעלים הצגה שבחו"ל הוצגה ללא הפסקה, מסרבים בתוקף לכך, וכופים למצוא מקום להפסקה. כנראה שזה פשוט עניין של אופי לאומי. ישראלים אוהבים לנוח מלחשוב.

בחמישי, 3.4 (עוד כשבועיים), ייפתח פסטיבל דוק-אביב במהדורתו העשירית. בשנים קודמות התעלמתי ממנו, או ירדתי עליו, בעיקר כי התקשיתי למצוא בו (כלומר, בתחרות הבינלאומית שלו) סרטים שסיקרנו אותי או שאהבתי. אבל השנה הם הצליחו לדלות כמות נאה של אטרקציות: אלה שעוד לא ראיתי מסקרנים אותי עד זוב דם, אלה שכן ראיתי היו מעולים ("ג'ימי קרטר, האיש מהמרחבים" של ג'ונתן דמי הוא אחד הסרטים התיעודיים הנהדרים שראיתי באחרונה). ועצם העובדה שפסטיבל דוקומנטרי מתהדר בסרטים חדשים של מרטין סקורסזי וג'ונתן דמי, היא כבר סיבה לחגיגה.
אז מה מסקרן?
– "Shine a Light" של מרטין סקורסזי (אן תומפסון הסבירה שלשום ב"ווארייטי" מה עשו שם 18 צלמים).
– "האזרח האבל" (שהפך להצלחה מסחרית גדולה ומפתיעה ממש השבוע בצ'כיה)
– המחווה לניקולא פיליבר.
– המחווה ל"פרטיסיפנט מדיה", חברת ההפקה המעורבת-פוליטית של המיליארדר ג'ף סקול, מייסד eBay, שאני כבר שנתיים מנסה למצוא דרך לראיין אותו – גם השנה ניסיתי – וטרם הצלחתי.
– "לגופה של מלחמה" ("Body of War"), סרט תיעודי מסקרן ומדובר על המלחמה בעירק בהפקת איש הטלוויזיה הוותיק פיל דונהיו, ועם פסקול של אדי ודר.
– "מנדה בלה", הסרט שזכה בתחרות הדוקמנטרית בפסטיבל סאנדאנס.
– "צ'אק קלוז", דיוקן של צייר שאני מחבב עם פסקול מאת פיליפ גלאס (ולצידו עוד כמה סרטים על אמנים: כריסטו, אנני לייבוביץ', גילברט וג'ורג', ורוברט מייפלתורפ).
– "שיקגו 10" של ברט מורגן ("הילד נשאר בסרט"), שמוצג בימים אלה בבתי הקולנוע באמריקה, והוא סרט תיעודי באנימציה. סרטי תעודה באנימציה, מתברר, הוא טרנד שהולך ומתחזק (בקרוב בישראל עם "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן).

זו רשימת הסרטים המלאה.

וזו הסקירה שלי את הסרטים שכבר ראיתי:

continue reading…

פורים שמח. ארבע מצוות יש לכם לקיים במהלך פורים, הן די קלות: משלוח מנות, מתנות לאביונים (זה היום לשים מטבעות או שטרות בכיס ולתת לקבצנים ברחוב), קריאת מגילה (אם אתם מתעצלים לקום מהמחשב, קראו את המגילה כאן) ומשתה. המשתה מגיע בסוף וזו המצווה החביבה על חבריי הדתיים: שתיה לשכרה. בירושלים, שם נחוג פורים יום אחרי שאר הארץ, קורה השנה שפורים יוצא בשבת, לכן הוא נדחה ליום ראשון. זה נקרא "פורים המשולש", יום חגיגי ועולץ במיוחד. את משלוחי המנות, המתנות לאביונים וקריאת המגילה מסיימים היום ומחר, לפני כניסת השבת ואחריה, ואז מקדישים את כל יום ראשון למצוות המשתה. צפו לראות המון דתיים חייכנים וסמוקי לחיים ברחובות ירושלים ביום ראשון. שזה אומר שמחה גדולה, אבל גם סכנה: נקווה שהם לא ינהגו, לא ירוצו לכביש ולא יתקרבו לג'בל מוכבר.

==========

האם מישהו מקוראי הבלוג התחפש הפורים הזה לאנטון שיגור? לדניאל פליינוויו? לג'ונו? אם התחפשתם לדמות קולנועית, ואם צילמתם את עצמכם, ואם העלתם את התמונה לאיזה לקיר או דומיו, שימו לינק בתגובות.

==========

שמוליק דובדבני כותב באהדה על "נוזהת אל-פואד" של ג'אד נאמן. תכל'ס כל מה שהוא כתוב נכון ומדויק: זהו אכן סרט על פירוק, שבוחן רבדים של בדיון בהקשר של תרבות לאומית – הטלנובלה בת ימינו מול אגדות אלף לילה ולילה. אז הניתוח מצוין, וגם רעיונות התיאורטיים, התימאטיים, בבסיס הסרט לא נטולי עניין. וגם הרצון לייצר טקסט קולנועי אלטרנטיבי, שובר מוסכמות, שמנסה ליצור נראטיב אלטרנטיבי, או למעשה להציג את הדיקטטורה של הנרטיב. הכל טוב ויפה. אבל יש רק בעיה אחת: הסרט הזה בלתי נסבל. אין טעם ברעיונות תיאורטיים אם הם מנוסחים בעילגות. שקול הדבר בעיניי לפילוסוף שמגיש הרהור, לא נטול עניין, על העולם סביבו, ומחליט לעשות זאת באופן מאתגר, בו הטיעונים נבנים שלא על פי המוסכמות. אבל אללי, אותו פילוסוף, מתברר, גם מתקשה באיות והפונט היחיד שיש ברשותו להדפסת המאמר כמעט בלתי קריא. כך שהרעיונות אולי תקפים, אבל העלתם על הכתב אינה ראויה. ואחרי שצפיתי בכל סרטיו חוששני שנאמן הוא פילוסוף המתקשה באיות.
כמו כן: אם הבנתי נכון, הרי שהטלנובלה מסמלת עבור נאמן את האמריקניזציה של התרבות הישראלית, הנהייה אחרי המערבי, תוך התכחשות למקורות התרבותיים של האיזור בו אנו חיים, מקורות ערביים ומזרחיים. הרשו לי לגלגל עיניים. בעיקר כי אין שום "אמריקניזציה" בטלנובלה. זו תרבות מזרחית, וזו תרבות ספרדית. ושניהם מייצגים צורך דומה, תוך השלכת האמינות לכל הרוחות. ונדמה לי שגם הסרטן המתגלה בגופה של השחקנית הוא איזושהי מטאפורה ליסודות סרטניים בחברה ובתרבות, אבל לא ממש הבנתי מה.
מה שכן, אפרת גוש ויעל הדר די ממגנטות בסרט הזה.

===========

הרשו לי לעשות כמנהג קולנוע לב ולפנות אל קוראיי בשאלה תפעולית: האם תרצו שאעלה לאתר תמונה של אפרת גוש בעירום מתוך "נוזהת אל-פואד"? אני יודע כבר שאיתן, עמיצי, דבורית וחלי מתנגדים נחרצות. ומה עם השאר? בעד או נגד? אנא שתפו.

===========

אתר ה"וול סטריט ג'ורנל" פתוח רק למנויי העיתון, למעט כשתי כתבות ביום הפתוחות חינם לכלל הגולשים ברשת. רופרט מרדוק, שקנה את העיתון באחרונה, מתכוון להשאיר את האתר סגור למנויים. אבל כתב האינטרנט של "סלון" מצא דרך עקיפה בה מאפשר הג'ורנל לכל הקוראים להגיע בחינם לכל הכתבות באתרות. הנה ככה.

=========

הישג לבמאי הקולנוע בשבדיה. שני במאים תבעו זכיין של ערוץ טלוויזיה מסחרי בטענה שהפסקת הסרטים שלהם לפרסומות בעת שידורם בטלוויזיה מהווה הפרה של זכויות היוצרים שלהם. הם תבעו כבר בשתי ערכאות והפסידו, אך השבוע בערעור לבית הדין הגבוה בשטוקהולם הם זכו לנצחון תקדימי שבוודאי יילמד על ידי יוצרים וזכיינים ברחבי העולם: קטיעת הסרט לפרסומות אכן נחשבת לפגיעה בזכויות היוצרים.

the court said commercial breaks destroy the viewer's overall experience of a film. Even if the commercial is placed between two different scenes, it still breaks the interplay between the scenes that the helmer had envisioned.

המשמעות המיידית של פסק הדין הזה הוא שמעתה יחייבו זכייניות, משקיעים ומפיקים את היוצרים לחתום בחוזה על סעיף בו הם מרשים לזכיין לקטוע את הסרט לפרסומות מבלי שייראו בכך הפרה של זכויותיהם, ובכך יעקפו את החלטת בית המשפט. אבל ההחלטה תהיה בידי היוצרים.

אבל קחו את הפסיקה הזאת הלאה, גם לנושא ההפסקות בבתי הקולנוע בארץ. אומר בית המשפט השוודי שהקטיעה "הורסת את חוויית הצפייה בסרט" ושגם אם ההפסקה ממוקמת בין סצינות היא עדיין "מפירה את מערכות היחסים בין הסצינות כפי שהתקיימו בחזונו של היוצר". ובכך היא מפרה את זכויותיו של היוצר.

==========

לזכרו של אנתוני מינגלה: קטעים מתוך הספר "מינגלה על מינגלה" בהוצאת "פייבר אנד פייבר".

==========

Vulture מציג: עשרת האלבומים הטובים ביותר של שחקנים.

============

"ימים של אפלה", סרטו האחרון של דניס ארקאן ("שיחות מלוכלכלות", "שיחות נפש", "ישו ממונטריאול") היה אחד מתשעת הסרטים בשורט-ליסט לפרס האוסקר הזר (אחרי שכבר זכה על "שיחות נפש"), אבל לא הגיע לחמישיה. היום הסרט יוצא סוף סוף בקנדה, מולדתו של הבמאי. אבל בארץ הסרט כבר מוקרן שלושה שבועות בערוץ ה-VOD של האוזן השלישית בהוט. טרם ראיתיו, אולי בסוף השבוע. לעיתון של טורונטו אומר ארקן, בראיון לקראת צאת הסרט, שהוא מודה שהחלק האמצעי בסרט – המכיל קטע פנטזיה המתרחש בימי הביניים – היה טעות. "אבל הייתי חייב לעשות את זה", הוא אומר.

במקור קראו לסרט "Death Defying Acts", שם שמעיד על סכנה. בעברית זה "להקסים את הארי", שם שאמור להישמע כמו דרמה אביבית וקלילה שממשיכה את הרפתקאותיו של הארי, ההוא מ"לפרק את הארי" ומ"הארי, חבר אמיתי". אלא שההארי הפעם הוא הארי הודיני ו"להקסים את הארי" הוא השלישי בסדרת סרטים אקראית על קוסמים מתחילת המאה ה-20 שהופקו בשנתיים האחרונות, אחרי "יוקרה" ו"אמן האשליות". הוא גם החלש מהשלושה.
כל ביקורת – לפחות שלי – על סרט ג'יליאן ארמסטרונג מתחילה כבר יותר מעשר שנים כך: הבמאית שהיתה – לצד ג'יין קמפיון, פיטר וויר, ג'ורג' מילר ופיליפ נויס – מהקולות המקוריים והמרעננים של הגל החדש האוסטרלי בתחילת שנות השמונים, הפכה ליוצרת משעממת למדי. זו שהקסימה והרשימה עם "הקריירה המבריקה שלי" ו"גברת סופל", הצליחה לגרום לרביםן עדיין לחבב אותה עם "ימים אחרונים שלנו" ו"נשים קטנות", אבל אני כבר נטשתי. סרטיה הלכו ונהיו טרחניים יותר ויותר. מהבחינה הזאת, ארמסטרונג צריכה להיות מקובצת עם ברוס ברספורד וג'ון דייגן, כיוצרים אוסטרליים שנדמה היה שהם הולכים לקראת גדולה בשנות השמונים ותחילת התשעים, ואז הפסיקו לעשות סרטים טובים.
ב"להקסים את הארי" עובדת ארמסטרונג עם תסריט שכתב טוני גריסוני, אחד התסריטאים הבריטיים המרתקים של השנים האלה, ומי שעבד גם עם טרי גיליאם וגם עם מייקל ווינטרבוטום על פרויקטים מרובים. ואכן, עם תסריט שגורם לנו להרהר האם אנחנו בסרט שעוסק באשליות ומניפולציות, או בכוחות על טבעיים ויכולת להביט אל העולם שמעבר למוות, ארמסטרונג מצליחה לייצר כמה דקות של קולנוע מסקרן, רווי צילום אווירתי בגוון מרק בצל, שמתניע סרט שהיה יכול להיות מסקרן. אבל עד מהרה הוא מתפרק לרסיסים ושוקע למצולות השיעמום כמו להטוטן הכבול בשלשלאות פלדה. אשמה ראשית היא קתרין זטה ג'ונס, שחקנית איומה שמצליחה לחרב כל סצינה שהיא נמצאת בה. אשם שני: גאי פירס, ליהוק משונה לתפקיד הודיני (אני מדמיין את יו ג'קמן ורייצ'ל וייס או קייט ווינסלט בתפקידים הראשיים והסרט כבר משתפר ב-20 אחוז). אבל האשמה היא של ארמסטרונג, שנטלה חומר בעל פוטנציאל להיות מרתק, עשיר, מסעיר ומורכב, והפכה אותו לרומן רומנטי נדוש על שני אנשים שאין לך שמץ של עניין האם הם יתאהבו זה בזו או לא, ושמתהלכים בעולם כאילו הלכו לאיבוד בתוך נשף מסכות. יתרון בודד בסרט הוא סירשה רונן, שגנבה את ההצגה ב"כפרה" ועושה בדיוק אותו דבר גם כאן: היא זו שמספרת את הסיפור, היא זו שמזריקה חיוניות וחן לסרט. מצד שני, היא זו שמקריאה את הקריינות של הסרט, שרק מוסיפה לתחושה שסרט עם פוטנציאל כמעט סוריאליסטי בתחילתו הופך עד מהרה לרומנסה מתקתקה וחסרת חשיבות.

הביקורת של אוריה קניג ב"מקור ראשון" על ספרו החדש של יאיר לפיד, "ארבע הרצאות תנ"כיות", היא אחד הטקסטים היותר שנונים שקראתי באחרונה. פסקה לדוגמה:

כאן כבר אתה מפסיק לכעוס על לפיד, שמאכיל אותך לוקשים דאשתקד, ומתחיל להתפלא על מי שלא ניתק לו את המיקרופון הספרותי. איך הוצאה מכובדת כמו 'ידיעות ספרים' מאפשרת לפרסם ספר רצוף טעויות שכזה? האם הדבר היה יכול לקרות גם בכל תחום אחר של מדע או תרבות, חוץ מאשר תנ"ך? ואם יאיר לפיד יחליט להוציא ספר על תולדות ישראל בעת החדשה, ויקבע בו שהקלינגונים כבשו את הארץ מידי התורכים, ושלראש הממשלה הראשון קראו יובל המבולבל – האם גם אז ירקדו מכונות הדפוס לחלילו?

===========

משפחת מינגלה כיכבה השבוע בכותרות: תחילה מונתה האנה מינגלה למפיקה הראשית של אולפני האנימציה של סוני. שלשום התחיל אחיה, מקס מינגלה, את צילומי הסרט התקופתי "אגורה", שמביים אלחנדו אמנבר ("הים שבפנים"), עם אשרף ברהום, סמי סמיר, יוסף סווייד ואושרי כהן בתפקידי משנה. ואתמול מת אבא שלהם, אנתוני מינגלה.

============

ומינגלה לא היה לבד בקטיף הדמים של השבוע: ארתור סי. קלארק מת. חי לראות את 2001, אבל לא הגיע ל-2010. לפחות הוא יפגוש בגן עדן גם את סטנלי קובריק (שביים את "2001") וגם את רוי שיידר (ששיחק ב"2010").
ובאדי מיילס, שתופף עם ג'ימי הנדריקס וג'ון מקלפלין, גם מת.

גם מקס, החתול של האנתולוג'י פילם ארקייב בשדרה השניה בניו יורק מת. מקס נכנס לפני 17 שנה לארכיון הסרטים, המוסד שמנהל סטן ברקהג' לשימור הקולנוע הניסיוני, האוונגרדי והמחתרתי בניו יורק, ומאז לא עזב. הוא הפך לקמע של המקום. לעובד הכי ותיק בו, ושנוכחותו בו גם תמיד רצופה. בספטמבר האחרון הוא מת. האנתולוג'י הקדיש לו בסוף השבוע האחרון תוכנית של סרטי ניסיוניים על חתולים. מדהים כמה סרטי אוונגרד על חתולים נעשו.

===========

אחד הסרטים שאני הכי מחכה להם השנה הוא "Standard Operating Procedure" של ארול מוריס, סרט תיעודי על צילומי העינויים של חיילי ארה"ב כלא אבו-גרייב בעירק. הסרט תומלל ועובד גם לספר, שכתב מוריס יחד עם פיליפ גורביץ'. ה"ניו יורקר" מגיש קטע מהספר, ומאפשר הצצה די נרחבת לסרט עם כמה קטעים מתוכו. אני כמובן מקווה שהוא יוקרן בפסטיבל ירושלים הקרוב.

=============

זוכרים את סרט הטלוויזיה "הנחשול" שהיה מוקרן תדיר בטלוויזיה הלימודית? הסרט, שעוסק בניסוי אמיתי שערך מורה בקליפורניה בו הוא החליט ללמד את תלמידיו מהו פאשיזם על ידי הקמת תנועה פאשיסטית בין כתלי כתתם, הפך כעת לסרט גרמני. הספר עליו מבוסס הסרט הוא חומר קריאה חובה לתלמידים בגרמניה. הסרט כבר הוקרן בפסטיבל סאנדאנס, אבל בסוף השבוע האחרון הוא יצא בגרמניה והפך עם בכורתו ללהיט ענק. עכשיו, זה כמובן משמח שגרמנים מוכנים להתמודד עם הנושאים האלה, מצד שני זה גם די מצמרר לדמיין שורות שורות של גרמנים צועדים לתוך אולמות הקולנוע כדי לצפות בסרט שמנסה לשכנע נערים כמה הנאציזם היה רע באמצעות ניסוי בפסיכולוגיה הפוכה. ומה אם הם ישתכנעו במסקנה הלא נכונה?