מלא אנשים שלחו לי מיילים וסמסים היום עם שפע בשורות קולנועיות טובות:

– ענק! "Shine a Light", סרט ההופעה של הרולינג סטונס שביים מרטין סקורסזי והוצג בפתיחת פסטיבל ברלין האחרון, יוצג בפסטיבל דוקאביב הקרוב. יותר משזה תיעוד של הופעה של הרולינג סטונס, מבחינתי הסרט הוא קטלוג מסקרן של מיטב צלמי הקולנוע שעובדים כרגע, שכל אחד היה אחראי על צילום קטע מההופעה, ביניהם רוברט אלסוויט (חתן האוסקר הטרי על "זה ייגמר בדם"), עמנואל לובצקי ("הילדים של מחר"), רוברט ריצ'רדסון (זוכה האוסקר על "ג'יי.אף.קיי" ו"הטייס"), אלן קוראס ("שמש נצחית בראש צלול", "קדימה תריץ אחורה") ואלברט מייזלס (שכבר צילם את הסטונס בהופעה בסרט התיעודי "תנו לי מחסה").

– "פרנואיד פארק" של גאס ואן סאנט, הסרט הכי מסקרן מבחינתי שמוקרן כרגע באמריקה, נקנה להפצה בישראל. עוד אין לו תאריך יציאה.

– ג'ון סיילס ובת זוגו (ומפיקת סרטיו) מגי רנזי, יגיעו לביקור בישראל ביוני לרגל יציאת סרטם האחרון, "Honeydripper". סיילס הוא אחד הבמאים האהובים עלי.

– שגרירות פולין שמחה לבשר שבקרוב מאוד יציינו בישראל את שנת פולין. מבחינת חובבי הקולנוע זה אומר שמ-5 באפריל עד אמצע מאי תתקיים בסינמטקים בארץ רטרוספקטיבה כנראה די מקיפה לקז'ישטוף קישלובסקי שתכלול 40 סרטים, ובהם גם כל הסרטים התיעודיים שביים קישלובסקי ושיוקרנו בישראל בפעם הראשונה.

========

תראו מה זה עולם קטן, בו גם הדברים הכי רנדומליים מסתדרים יחד בזוגות: ב-27 במרץ יעלו בארץ שני סרטים: האחד גרמני, "בקצה גן עדן" של פאטי אקין. השני, ישראלי, "עץ לימון", של ערן ריקליס. אין קשר, נכון? לא נכון: את שניהם צילם אותו צלם: הגרמני ריינר קלאוסמן ("עם הראש בקיר", "הנפילה"), שחתום השנה גם על "הפלישה", סרט המד"ב/אימה הגנוז (אבל הבכלל לא נורא) של אוליבר הירשפיגל עם ניקול קידמן.

ושלושה שבועות אחר כך ייצאו בארץ, לגמרי במקרה, גם "בת בוליין האחרת" וגם "חנות הקסמים", שניהם עם נטלי פורטמן. אגב, נטלי פורטמן.

==========

כפי שחזיתי ביום חמישי (ראו את האייטם "ביקור התזמורת" תופס תאוצה באמריקה), "ביקור התזמורת" אכן חצה השבוע את קו מיליון הדולר בהכנסות באמריקה, בסך הכל הסרט הישראלי הרביעי שעשה את זה. הכנסותיו עומדות כעת על 1.24 מיליון דולר. אבל יותר משמעותי: מניין בתי הקולנוע שלו ממשיך לעלות, והגיע בסוף השבוע הזה ל-85 אולמות (במילים אחרות, מפיציו מביעים בו אמון). כבר בשבוע שעבר היה "ביקור התזמורת" לסרט הישראלי עם ההפצה הרחבה ביותר אי פעם באמריקה, מהשבוע הוא גם הסרט המזרח תיכוני עם ההפצה הרחבה ביותר אי פעם, אחרי שעקף את "גן עדן עכשיו", שהופץ על ידי וורנר אינדיפנדנט ב-2005 ב-65 אולמות, וגרף לבסוף 1.45 מיליון דולר. אם "ביקור התזמורת" יצליח להמשיך להכניס בסביבות ה-200,000 אלף לסוף שבוע גם השבוע, הוא יעקוף השבוע גם את "גן עדן עכשיו" וגם אולי את "אושפיזין". אמשיך כמובן לעקוב.

===========

הקורא חיים מדווח בזעזוע מוצדק במייל שבשבוע שעבר הוא הלך לראות את "כפרה" ברב חן קניון ארנה והשתנק כשהסרט נקטע להפסקה בדיוק באמצע השוט הארוך בדאנקירק. אח, תענוג. אין כמו אהבת קולנוע אמיתית כדי למלא את הריאות בחמצן של אושר. הבשורה על הסגירה המתקרבת של הקולנוע בקניון ארנה אינה אלא תמצית הביטוי "צדק פואטי".

============

היכנסו לכאן שוב ב-11:11 הבוקר, יהיה משהו מגניב להפליא.

מהנאות ערוץ ה-HD של יס: צפייה ב"אבא מתארס" המתוק של השאיימרים (צ'רלס שאייר וננסי מאיירס, זוג במאים נשוי שהתגרש מאז, היא שגשגה כבמאית בנפרד, הוא לא), שנעשה לפני עשור בדיוק, עם לינדסי לוהאן בת ה-12 בתפקיד הראשי הכפול, ועם איכות HD שחושפת כל נמש בפניה. אין מה לעשות, לוהאן היא שחקנית נהדרת – ראו את זה כבר ב"אבא מתארס" וראו את זה גם ב"המדריך לחיים בכפר" של רוברט אלטמן. העובדה ש"ניו יורק מגזין" צילמו אותה בתור מרילין מונרו לפני כמה שבועות מעידה על כך שכולם בטוחים שהיא רגע לפני התרסקות פטאלית. אבל אם, באיזשהו נס, היא תתעשת ותתאפס על עצמה, היא תצליח להניב שיאים מרגשים מהכשרון הטבעי, כמו גם משאיפות ההרס העצמי, אם יתועלו לאמנות ולא להרס.

=========

נחשו מי היה יחצן של "ניו ליין" לפני שנהיה עיתונאי קולנוע? הפרה-היסטוריה של מבקרי הקולנוע תמיד משעשעת אותי. העובדה שמאיר שניצר היה בשנות השבעים יחצן סרטים, ושמו מופיע בכתוביות הסיום של "דיזנגוף 99" (ולפחות בעוד סרט אחד, לא זוכר בצלילות איזה, אולי "עם ישראל חי" של אסי דיין? אבדוק ואעדכן) היא דוגמה נאה לאירוניה, או לפחות מטאפורה לכך שאין לנו מושג לאן החיים יקחו אותנו.

=========

והנה מבקר קולנוע שרצה – ולרגעים היה – גם קולנוען אוונגרדי: ג'יי הוברמן, שחוגג בימים אלה 30 שנות כתיבה ב"ווילג' וויס" ומקבל לרגל המאורע הזדמנות לאצור מבחר מסרטיו האהובים בבא"ם, הסינמטק בברוקלין. הסדרה, שמתחילה מחר, מציגה מגוון אקלקטי ומסעיר שנע מ"ראש מחק" ועד "אנדריי רובלב", עם לא מעט קולנוע אוונגרדי אמריקאי באמצע, וגם קצת אלן ארקוש, ג'ון קרפנטר ושנטל אקרמן.

==========

ברור שמתישהו ייצא מזה סרט טלוויזיה או מיני סדרה. פרשת אנתוני פליקאנו, שמעסיקה את הוליווד כבר שנתיים, מגיעה בקרוב לבית המשפט. פליקאנו הוא חוקר פרטי שברשימת הקליינטים שלו נמצאים כל בכירי הוליווד, והוא מואשם בבית משפט פדרלי על ביצוע האזנות סתר לא חוקיות, איסוף מידע לא חוקי ותשלום שוחד לשוטרים. רשימת העדים שיזומנו להעיד בבית המשפט כוללת את: כריס רוק, גארי שנדלינג, סילבסטר סטאלון, קית קראדין, פארה פוסט, ג'ון מקטירנן, בראד גריי (נשיא אולפני פראמאונט) ומייקל אוביץ (לשעבר נשיא דיסני ומגה-סוכן). למרות שכמה מהקליינטים שלו הם בכירי עורכי הדין של האולפנים והכוכבים, פליקאנו החליט לייצג את עצמו בבית משפט, ללא עורך דין.

===========

הקמפיין של "באטמן: האביר האפל" מתחיל עם כתבה מהסט וראיון עם כריס נולן בגיליון "ניו יורק טיימס" של היום. הית לדג'ר, כמובן, הופך לנושא שיחה טראגי.

===========

מייקל שייבון, שספרו החדש יהפוך בקרוב לסרט של האחים כהן, והתסריט שכתב ל"ספיידרמן 2" מעולם לא צולם, כותב ל"ניו יורקר" על אהבתו לסופרמן, כפי שהתעוררה במהלך שיעורי אתיקה יהודית בילדותו.

אין לי מושג איך ייצא הסרט "פובידיליה" אבל אני חייב לתת לצוות הפקת הסרט קרדיט על עבודה טובה – so far – בעדכון בלוג הסרט. יש שם כבר סרטון וידיאו על יום הצילומים הראשון, שפע תמונות סטילס, ופכים כמעט בזמן אמת על תלאות ההפקה – כמו סיפורים על חתולים שלא משתפים פעולה, ועל שכנים שכן משתפים פעולה כשרוצים להציב פנס בפתח ביתם. ויש גם בונוסים שבוודאי היו מלהיטים אתרים כמו פרז הילטון או The Superficial. כשההפקה יצאה לצלם סצינת פנטזיה בקיבוץ געש, בה יוצאים עפר שכטר ואפרת בוימולד לפגישה המתרחשת כולה בדמיון הגיבור, העניקה מצלמת הסטילס של צחי צלניקר משמעות חדשה לביטוי "מאחורי הקלעים":

שלושה סרטים קצרים של יוצרים ישראליים אליהם הגעתי דרך אתרים עמיתים.
continue reading…

עד לפני ארבע שנים העסק עבד היטב: צ'רלי קאופמן כתב את התסריטים לסרטים של ספייק ג'ונז ומישל גונדרי והתוצאות – גם אם לא אחידות – היו לפחות עקביות במבריקותן. אבל אז, כמו כל הרכב פופ, החבורה התפרקה, מן הסתם כי כל אחד רצה להוכיח שהוא יכול גם לעבוד סולו. גונדרי נותר הפורה מהשלושה, כש"קדימה, תריץ אחורה" הוא כבר הסרט השני שלו בו הוא כותב בעצמו את התסריט. ג'ונז נכנס להפקה של "ארץ יצורי הפרא", על פי מוריס סנדק, וכנראה שקע שם בבוץ טובעני (או תובעני) שהוא מתקשה להיחלץ ממנו. וקאופמן יביא לפסטיבל קאן הקרוב את סרטו הראשון כבמאי, "סינקדוכה, ניו יורק", ואם התסריט שברשותי הוא גם הגרסה שצולמה לבסוף הרי שהסרט מתחיל עם ילדה בת ארבע שרואה באסלה שהקקי שלה ירוק, ממשיך כשאבא שלה נפצע כשכיור האמבטיה מתפוצץ באמצע הגילוח, ואז עובר לסצינה בה החתך מעל עינו של האב – כתוצאה מפיצוץ הכיור – נתפר בבית החולים, כשקאופמן מדגיש בתסריט שאנו רואים את אקט התפירה במלואו ובפרוטרוט. נדמה שהאיש להוט לגרום לקהל שלו להתפתל בכסאו.

אם ב"מדעי החלום" נוכחותו של קאופמן לא היתה חסרה, בעיקר בגלל המבנה האסוציאטיבי/חלומי/סוריאליסטי של הסרט, שהסתדר לא רע ללא מגע תסריטאי הדוק ומתובנת, הרי שנוכחותו של תסריטאי אס כבר יותר מורגשת ב"קדימה, תריץ אחורה". כל עוד הסרט הוא מעין Spoof, כלומר פרודיה על סרטים אחרים, מעין "סרט מטוגן" א-לה גונדרי, הוא עובד היטב. אבל למרות שגונדרי מראה שיש לו את המוח ואת הלב להפוך את סרטו ליותר מרק רצף גגים, קשה להתעלם מהעובדה שכל העסק פשוט לא מתאזן היטב.
הנה ביקורתי על הסרט:

continue reading…

שני סרטים עם סיגורני וויבר בתפקיד קטן יוצאים היום בארץ: "קדימה תריץ אחורה" ו"שמונה צדדים לאמת"
כנראה שסיגורני וויבר לא ממש אוהבת לעבוד קשה מדי בימים אלה. השבוע יוצאים שני סרטים בהם היא מופיעה בסצינה אחת, גג שתיים, ואז נעלמת. היא מופיעה ב"קדימה תריץ אחורה" בתור נציגת האולפנים הדורשת להשמיד את קלטות הווידיאו המחודשות. וב"שמונה צדדים לאמת" היא מופיעה בתור במאית טלוויזיה שעל כתפיה מונחת האחריות לסקר את ביקורו של נשיא ארה"ב בספרד. בזמן הזה בשנה שעברה היא גם הופיעה בסרט "The TV Set" של ג'ייק קסדן וג'אד אפאטו בתור מנהלת רשת טלוויזיה. כנראה שהעובדה שאביה היה נשיא רשת אן.בי.סי בשנות החמישים, והאיש שהמציא את תוכנית האירוח הלילית (כמו זו של ג'יי לנו), משפיעה על בחירותיה.

וזו הביקורת שלי על "שמונה צדדים לאמת", סרט פעולה מהנה למדי אבל אידיוטי בריבוע, סרט שהשם "קדימה, תריץ אחורה" מתאים לו אפילו יותר:
continue reading…

"סלאשפילם" מביא את הסוף המקורי של "אני האגדה", לפני שהקרנות מבחן גרמו לאולפני וורנר לצאת לצילומי השלמה ליצירת סיום חלופי. בסוף המקורי, שאותו תוכלו מיד, מבין וויל סמית שהוא המפלצת הרצחנית בסיפור הזה, ובכך מתקרב הסוף – ולו במעט – לרעיון שניסה ריצ'רד מתיסון להעביר בסיפור המקורי עליו מבוסס הסרט. הנה שבע הדקות האחרונות והמקוריות של הסרט שיופיעו בדי.וי.די שייצא החודש גם בישראל:

פרויקט מבדר מאוד: ברנש בשם ריי סמית העלה ל"גוגל מפות" שרטוט של הנתיב שגומאות המכוניות במרדף המפורסם מ"בוליט", סרט הפעולה של פיטר ייט עם סטיב מקווין מ-1968. הסרט – "זהות אבודה" של הסיקסטיז – זכה באוסקר על העריכה. הנה מעקב שהופך למרדף הנמשך עשר דקות מסך:

(ויה MCN)

============

לנארד רוזנמן, שהלחין את "מרד הנעורים", "קדמת עדן" ו"המסע המופלא" (ההוא עם ראקל וולש, לא ההוא של מיאזאקי) מת אתמול בגיל 83.

============

לפני כמה חודשים התחלתי פוסט ובו רציתי לתמלל את המיטב מהמפגש הפומבי האחרון בין ורנר הרצוג וארול מוריס שהתקיים באוניברסיטת ברנדייס במרילנד (וניתן לצפייה כאן). אחרי כמה פסקאות עשיתי הפסקה, תכננתי לחזור לזה אבל כמובן שזה מעולם לא קרה. עכשיו כתב העת "המאמין" עשה את העבודה עבורי והוא מפרסם את תמלול המפגש.
ההיכרות בין הרצוג ומוריס התחילה בסוף שנות השבעים וכבר הולידה את הסרט התיעודי "ורנר הרצוג אוכל את הנעל שלו". על פניו נראה כאילו אין שני יוצרים קוטביים יותר מאשר הרצוג הפרוע והפראי ומוריס המתובנת והמאופק, אך המפגשים ביניהם מוכיחים שוב ושוב שעמוק בפנים הם נמשכים לאלמנטים דומים, ושההבדלים ביניהם סגנוניים בלבד. שניהם עוסקים בחיפוש אחר אמת, אבל אמת שהיא כה מופרכת, כה אבסורדית, כה בלתי נתפסת שהיא נראית כאילו רק מוח מעוות יכול היה להמציא אותה. משום כך הם יוצרים סרטים תעודיים, המתעדים מציאות, אבל שנראים כאילו הם תעתוע אחד גדול שאין סיכוי שהוא יכול להיות אמיתי.
במפגש באוניברסיטת ברנדייס הם גם מדברים על התקופה בה הם רבו ולא דיברו זה עם זה, אחרי שהרצוג גנב ממוריס לא רעיון לסרט, או דמות, אלא חבל ארץ. זה מתחיל כשמוריס מתנצל בפני הרצוג שלא הגיע כשקבעו להיפגש בבית קברות לחפור באישון לילה את קברה של אמו של הרוצח הסדרתי אד גיין, ובכך לברר האם הרוצח גנב את גופתה. ואז מתנצל הרצוג על העוול שעשה למוריס כשביים באותה עיירה את "סטרושק", אחרי שמוריס עבר לגור באיזור ותכנן בעצמו לביים משהו שם. וכך הם אומרים:

WH: I said that we were going to do a film there in Plainfield, and that really upset Errol a lot. He thought I was a thief without loot. This was his country, his territory, his Plainfield, and I shot in Plainfield. I shot a film, Stroszek, which I think is forgotten and forgiven by now, and we can maintain friendship over this now.
EM: I told Werner: For you to steal a character or a story isn’t real theft. But to steal a landscape, that is a very, very serious crime.
WH: I understand that. I take it to heart, but there actually is a film out there, and we can’t take it off the map.
EM: It’s a very good film.
WH: It has a beautiful end with a dancing chicken, and I really like it.
EM: Yes.

ואגב, למי שראה את "קונטרול" של אנטון קורביין: "סטרושק" של הרצוג הוא הסרט שאיאן קרטיס רואה בטלוויזיה לפני שהוא מתאבד.

אם הכל מסתדר נכון, הרי שממש ברגעים אלה חוצה "ביקור התזמורת" את קו המיליון דולר בהכנסות בקופות באמריקה. על פי "בוקס אופיס מוג'ו" עד יום ראשון, לפני שלושה ימים, הכניס הסרט בחמישה סופי שבוע 900 אלף דולר. בסוף השבוע האחרון העלתה סוני פיקצ'רס קלאסיקס את מניין בתי הקולנוע בו מוקרן הסרט באמריקה מ-26 ל-64. בכך הוא הפך לסרט הישראלי שקיבל את ההפצה הרחבה ביותר אי פעם באמריקה, ועקף בכך את השיאנים הקודמים: "אושפיזין" (48 בתי קולנוע), "ללכת על המים" (47 בתי קולנוע) ו"חתונה מאוחרת" (38 בתי קולנוע).
"ביקור התזמורת" עקף בסוף השבוע האחרון את "קדוש" של עמוס גיתאי, שהכניס באמריקה בשנת 2000 כ-700 אלף דולר. הוא יהפוך השבוע לסרט הישראלי הרביעי שחוצה את קו מיליון הדולר בהכנסות באמריקה. שיאן ההכנסות הוא עדיין "ללכת על המים" עם 2.7 מיליון דולר, ואחריו "חתונה מאוחרת" עם 1.6 מיליון דולר ו"אושפיזין" עם 1.5 מיליון דולר. העובדה ש"ביקור התזמורת" הגיע למיליון דולר בחמישה שבועות עשויה להעיד שאם לא תהיה לפתע עצירה פתאומית בקצב הכנסותיו, יש סיכוי שהוא יצליח לעקוף את כל הסרטים האלה עד שתסתיים הקדנציה שלו על מסכי הקולנוע ולהפוך לשיאן ההכנסות הישראלי באמריקה.

אבל זה עוד לא הכל. על פי "בוקס אופיס מוג'ו" "ביקור התזמורת" מכר ברחבי העולם כרטיסים בשווי 6 מיליון דולר (בהשוואה ל-4.4 מיליוון דולר של "ללכת על המים"). השיאנים הם צרפת עם 3 מיליון דולר ו-למרבה ההפתעה-שוויץ שם מכר הסרט כרטיסים בשווי של מיליון דולר. בצרפת הופץ הסרט ב-145 עותקים וצפו בו למעלה מ-300,000 צופים.

ועדיין באיסוף החומרים המאוחרים, אחרי הג'ט-לג מהאוסקרים: למי שהחמיץ, או למי שאין יס, זה הביקור שלי בתוכנית של אורי גוטליב ביום חמישי לפני שבועיים, שלושה ימים לפני האוסקרים. זו הפעם הראשונה שלי בתוכנית אירוח, אחרי שנים של פינות בתוכניות אקטואליה רציניות יותר. הסיפור על סקוטרמן שאורי ואני מזכירים כאן קרה לפני כחמש-שש (או אולי שבע-שמונה) שנים, כשגוטליב – כבר לא זוכר איך – פנה אלי ואל חבר שלי כדי שנציע לו רעיונות לספיישל למשדר יום העצמאות לערוץ 2. הצענו לו את "ההרפתקאות החדשות של סקוטרמן", גרסה חדשה, עדכנית, לסדרה ההיא ללימודי אנגלית של הטלוויזיה החינוכית, שמבחינתי היתה הפעם הראשונה והאחרונה בה נוצרה בטלוויזיה הישראלית דמות של מעין גיבור-על, או לוחם פשע. סקוטרמן הוא הבאטמן הישראלי (כשהווספה של סקוטרמן בתפקיד הבאטמוביל, קיקסטנד בתפקיד רובין, ודוקטור האפבייקד בתפקיד הג'וקר). ואני חשבתי שגוטליב יהיה סקוטרמן חדש מושלם. באנו עם הרעיון ליפה אורנשטיין בערוץ 2, שזרקה אותנו מכל המדרגות תוך חמש דקות, ובכך העסק נגמר.