ג'פרי וולס השיק הלילה את העיצוב החדש של אתרו, Hollywood-Elswhere. אחרי שבמשך שנים האתר הצליח לשמור על מראה יוצא דופן, שהיה שונה משאר הבלוגים בכך שהוא לא נראה כמו בלוג, עכשיו הוא נראה כמו בלוג, עם כותרת לכל אייטם ומסגרת בעלת פינות מעוגלות סביבות הפוסטים.

======

מכירים את הסרט "ציפור הדרור שהפכה לקיסרית"? לא? ככה קראו באסיה ל"אשה יפה". זוכרים את "אל תשאלי מי אני"? בוודאי שכן: כך קראו בהונג קונג ל"הפצוע האנגלי". ו"ליאון" של לוק בסון הפך בסינית ל"הרוצח השכיר שלא היה קר כמו שהיה נדמה לו". הטור הזה, מעיתון בהונג קונג, יגרום לכל המקטרים על תרגומי השמות בארץ לרגע קטן של אחווה והזדהות. גם בסין, ממש כמו בישראל, התרגומים הנלוזים נשמעים כמו ניסיונות נואשים של המפיצים לדפוק קופה. אחרי שג'ים קארי זכה להצלחה בסין עם "אייס ונטורה" – שתורגם בסינית ל"קלף מנצח" (כלומר, "אס") – כל סרטיו הבאים הפכו לכאורה לחלק מסדרה. "שקרן שקרן" תורגם ל"האס שקרן גדול" ו"כייבל גאי" הפך ל"האס המומחה". ואז הגיע "אוסטין פאוארס" ותורגם ל"האס מרגל גדול". אולי כי המפיצים הסינים לא שמו לב שזה מייק מאיירס בתפקיד הראשי ולא ג'ים קארי. או כי הם קיוו שהקהל לא ישים לב. הרי כל הלבנים נראים אותו דבר בעיני הסינים.
אבל הכי מבריק: "עיניים עצומות לרווחה" של קובריק תורגם בסינית ל"עיניים פקוחות לרווחה".

========

היפנים מבשרים: תוך 15 שנה גם היי-דפינישן יהיה מיושן. היפנים עובדים עכשיו על פיתוח טכנולוגיה בשם סופר-הי-ויז'ן, שתהיה באיכות תמונה חדה פי 33 משידורי ההיי דפינישן העכשוויים. ה-BBC מתכוון להשתמש בטכנולוגיה הזאת כדי להקרין שידרוים מאולימפיאדת לונדון 2012 על מסכי ענק שיוצבו בערים הגדולות. שידורי טלוויזיה ביתיים בטכנולוגיה הזאת לא צפויים לפני שנת 2025.

=========

אני עדיין מחכה ליום בו תפיץ אחת מרשתות הקולנוע בארץ את הידיעה בה היא מבשרת שהיא מוסיפה מקרני היי-דפינישן לאולמותיה. בעלי בתי הקולנוע בארץ לוקחים את הזמן שלהם. התקנת מקרן היי-דפינישן – ועוד כזה המסוגל להציג סרט תלת מימדי – היא השקעה כספית די מסיבית, ובעלי בתי הקולנוע בארץ הם טיפוסים די שמרניים שמן הסתם עדיין חושבים שכל העסק הזה עם ההיי-דפינישן והתלת מימד הוא בטח איזו אופנה שתכף תעבור מהעולם. ויותר מזה: בעלי בתי הקולנוע באמריקה ובאירופה מנסים למצוא כל מיני שיתופי פעולה עם חברות הפצה, בהן עליות שדרוג האולמות מתחלקות בין המציגים והמפיצים (או שהמציגים מממנים את עלות השדרוג ובתמורה המפיצים סופגים חלק מעמלות ההפצה למשך מספר שנים). אבל בארץ, לפחות עד שנשמע אחרת, כנראה אין שום דיל שנרקם בין בעל בית קולנוע מקומי (שהוא גם מפיץ הרי) ובין אולפן שייתמוך בו, בין במישרין או בעקיפין, כדי להביא לשיפור חוויית ההקרנה בארץ וליישר קו עם הסטנדרט שמתחיל להיות יותר ויותר נפוץ באמריקה ובאירופה.
לכן אני מניח שבעלי בתי הקולנוע בארץ מעדיפים את אסטרטגיית ההמתנה: אולי מחירי הציוד יירדו, אולי יבוא אולפן שירצה לתמוך, ובכל מקרה בסופו של דבר יגיע רגע – וזה יקרה בוודאי בתחילת 2009 בו יגיע אולטימטום: אם לא תתקינו ציוד הקרנת HD3D לא תקבלו את הסרט להפצה בטריטוריה שלכם. זה יקרה או ב"עידן הקרח 3" של פוקס או ב"חיזרים נגד מפלצות" של דרימוורקס או, הכי הגיוני, ב"אוואטר" של ג'יימס קמרון מאולפני פראמונט (מה שעשוי לדחות את הדד-ליין בארץ עד סוף 2009, אולי אפילו תחילת 2010, שלפני זה לא נראה כאן ולו מקרן HD אחד באולמות מסחריים).
למה זה מעסיק אותי (שוב)? כי בלאס וגאס נפתח השבוע, כמדי מרץ, כנס שואו-ווסט, בו מתכנסים בעלי בתי הקולנוע באמריקה למסע חיזורים מצד האולפנים (כן, באמריקה בעלי בתי הקולנוע והמפיצים הם גופים שונים ולא אותם אנשים). זה המקום בו מסוכמים נתוני השנה שחלפה והאולפנים מציגים את הנפלאות המסחריות של השנה המתקרבת. וכבר כמה שנים שהתעשייה מדברת בכנס הזה בעיקר על העתיד הדיגיטלי. הוליווד רוצה לדחוף אותו כמה שיותר מהר, אבל בעלי בתי הקולנוע עדיין מסויגים, בעיקר בגלל ההוצאות שהתקנת מערכת הקרנה ומסך חדשים, כפול מספר האולמות שבבעלותן, דורשות.
אבל השנה הוליווד מגיעה עם קלף מנצח לכנס: הצלחת סרט ההופעה "האנה מונטנה" לפני מספר שבועות הפכה לשגריר הטוב ביותר למען קידום התקנת ציוד ההקרנה הדיגיטלי. הסרט הופץ על ידי דיסני אך ורק באולמות עם מקרני היי-דפינישן תלת מימד, ההנחות לילדים מתחת לגיל 12 בוטלו, ומחיר לכרטיס עלה ל-17-20 דולר, סכום עתק יחסית למחיר כרטיס קולנוע ממוצע (שעומד באמריקה בין 6-10 דולר), אבל סכום זעום למעריצי הסדרה "האנה מונטנה" שלא יכלו להרשות לעצמם בין 100 ל-200 דולר לכרטיס כניסה להופעה עצמה. הסרט הופץ ב-638 אולמות קולנוע בלבד וגרף תוך שלושה ימים סכום אסטרונומי של 31 מיליון דולר (שזה בערך מה שהכניס השבוע "10,000" של רולנד אמריך בשלושה ימים ב-3,400 מסכים). כלומר: בסוף השבוע הראשון, ממוצע ההכנסות פר-מסך היה יותר מ-45 אלף דולר. ואם עולה כ-120 אלף דולר להתקין מערכת הקרנת היי-דף-תלת-מימד לכל אולם, הרי שמי שהימר על הטכנולוגיה הזאת מוקדם באמריקה והקרין את "האנה מונטנה", כיסה את ההשקעה הראשונית שלו תוך שלושה סופי שבוע. (כל הנתונים כאן).
בארצות הברית, מדווח "וראייטי", יש 37,000 מסכי קולנוע. מתוכם 4,600 כבר מצוידים במקרני היי-דף. יותר מעשרה אחוז. העלייה מהשנים הקודמות היא דרמטית. אבל המטרה של האולפנים היא לפחות להכפיל את המספר הזה עד תחילת 2009, שאז ייצאו בבת אחת המון סרטים בתלת מימד, ואמור להיפתח עידן חדש בהקרנה קולנועית, מהזן שאי אפשר יהיה לצלם במצלמה ביתית ולהעלות לאינטרנט, מהזן שאמור למשוך את הצופים שוב לבתי הקולנוע, לראות איכות תמונה צלולה ודמויית-חיים כפי שמעולם לא נראתה.
ובישראל? מחפשים חלוץ. יש מתנדבים?

"זרים" של ארז תדמור וגיא נתיב חזר מפסטיבל סאנדאנס וכבר אורז את עצמו לקראת פסטיבל טרייבקה, שיתקיים באפריל. אבל הסרט מגיע לניו יורק עם תגבורת רצינית. למעשה, מדובר בשיחוק אדיר של תדמור ונתיב: את שיר הנושא של הסרט, "One More Word", הקליטו גלן האנסרד ומרקטה אירגלובה, צמד הזמרים/כותבים/מלחינים/שחקנים שהקסימו ב"פעם אחת" האירי וזכו באוסקר על השיר "Falling Slowly" שהם כתבו וביצעו בסרט.

ארז תדמור מסביר איך קרה שזוכי האוסקר יופיעו בפסקול סרט ישראלי: "הכרנו את גלן דרך חבר טוב שלנו, הבמאי הצ'כי יאן ז'בק. הוא לקח את גלן לסרט אחר שלו והמליץ לנו לקחת אותו לשיר את השיר שכתב אייל ליאון קצב. כששלחנו לגלן את השיר הוא התלהב מאוד ואמר שהוא מוכן לשיר את זה עם בת זוגו מרקטה אירגלובה. לאחר שבוע הם הקליטו את השיר באולפן בצ'כיה, ושבועיים לאחר מכן הם זכו באוסקר. בעוד חודש אנחנו עומדים לצלם אותו בקליפ שיהיה שיר הנושא של 'זרים'".

הנה השיר, בהשמעת בכורה ראשונה ובלעדית, שכתב והלחין אייל ליאון קצב. עם האנסרד בשירה ואירגלובה בקולות רקע (במיקס לא סופי):

"זרים", שעוד אין לו תאריך יציאה בארץ, הוא – אם תרצו – גם מעין "פעם אחת", אבל עם טוויסט פוליטי במקום טוויסט מוזיקלי (אח, ההבדל הקטן). אבל שני הסרטים עוסקים ברומנטיקה היפותטית הנרקמת בין זרים מלאומים שונים ברחובות אירופה ומצולמת בסגנון כמעט-תיעודי ודל תקציב במצלמת DV. גם "פעם אחת", ממש כמו "זרים", התחיל את המסע האמריקאי שלו (בדיוק לפני שנה) בפסטיבל סאנדאנס ואז בפסטיבל טרייבקה.

מלא אנשים שלחו לי מיילים וסמסים היום עם שפע בשורות קולנועיות טובות:

– ענק! "Shine a Light", סרט ההופעה של הרולינג סטונס שביים מרטין סקורסזי והוצג בפתיחת פסטיבל ברלין האחרון, יוצג בפסטיבל דוקאביב הקרוב. יותר משזה תיעוד של הופעה של הרולינג סטונס, מבחינתי הסרט הוא קטלוג מסקרן של מיטב צלמי הקולנוע שעובדים כרגע, שכל אחד היה אחראי על צילום קטע מההופעה, ביניהם רוברט אלסוויט (חתן האוסקר הטרי על "זה ייגמר בדם"), עמנואל לובצקי ("הילדים של מחר"), רוברט ריצ'רדסון (זוכה האוסקר על "ג'יי.אף.קיי" ו"הטייס"), אלן קוראס ("שמש נצחית בראש צלול", "קדימה תריץ אחורה") ואלברט מייזלס (שכבר צילם את הסטונס בהופעה בסרט התיעודי "תנו לי מחסה").

– "פרנואיד פארק" של גאס ואן סאנט, הסרט הכי מסקרן מבחינתי שמוקרן כרגע באמריקה, נקנה להפצה בישראל. עוד אין לו תאריך יציאה.

– ג'ון סיילס ובת זוגו (ומפיקת סרטיו) מגי רנזי, יגיעו לביקור בישראל ביוני לרגל יציאת סרטם האחרון, "Honeydripper". סיילס הוא אחד הבמאים האהובים עלי.

– שגרירות פולין שמחה לבשר שבקרוב מאוד יציינו בישראל את שנת פולין. מבחינת חובבי הקולנוע זה אומר שמ-5 באפריל עד אמצע מאי תתקיים בסינמטקים בארץ רטרוספקטיבה כנראה די מקיפה לקז'ישטוף קישלובסקי שתכלול 40 סרטים, ובהם גם כל הסרטים התיעודיים שביים קישלובסקי ושיוקרנו בישראל בפעם הראשונה.

========

תראו מה זה עולם קטן, בו גם הדברים הכי רנדומליים מסתדרים יחד בזוגות: ב-27 במרץ יעלו בארץ שני סרטים: האחד גרמני, "בקצה גן עדן" של פאטי אקין. השני, ישראלי, "עץ לימון", של ערן ריקליס. אין קשר, נכון? לא נכון: את שניהם צילם אותו צלם: הגרמני ריינר קלאוסמן ("עם הראש בקיר", "הנפילה"), שחתום השנה גם על "הפלישה", סרט המד"ב/אימה הגנוז (אבל הבכלל לא נורא) של אוליבר הירשפיגל עם ניקול קידמן.

ושלושה שבועות אחר כך ייצאו בארץ, לגמרי במקרה, גם "בת בוליין האחרת" וגם "חנות הקסמים", שניהם עם נטלי פורטמן. אגב, נטלי פורטמן.

==========

כפי שחזיתי ביום חמישי (ראו את האייטם "ביקור התזמורת" תופס תאוצה באמריקה), "ביקור התזמורת" אכן חצה השבוע את קו מיליון הדולר בהכנסות באמריקה, בסך הכל הסרט הישראלי הרביעי שעשה את זה. הכנסותיו עומדות כעת על 1.24 מיליון דולר. אבל יותר משמעותי: מניין בתי הקולנוע שלו ממשיך לעלות, והגיע בסוף השבוע הזה ל-85 אולמות (במילים אחרות, מפיציו מביעים בו אמון). כבר בשבוע שעבר היה "ביקור התזמורת" לסרט הישראלי עם ההפצה הרחבה ביותר אי פעם באמריקה, מהשבוע הוא גם הסרט המזרח תיכוני עם ההפצה הרחבה ביותר אי פעם, אחרי שעקף את "גן עדן עכשיו", שהופץ על ידי וורנר אינדיפנדנט ב-2005 ב-65 אולמות, וגרף לבסוף 1.45 מיליון דולר. אם "ביקור התזמורת" יצליח להמשיך להכניס בסביבות ה-200,000 אלף לסוף שבוע גם השבוע, הוא יעקוף השבוע גם את "גן עדן עכשיו" וגם אולי את "אושפיזין". אמשיך כמובן לעקוב.

===========

הקורא חיים מדווח בזעזוע מוצדק במייל שבשבוע שעבר הוא הלך לראות את "כפרה" ברב חן קניון ארנה והשתנק כשהסרט נקטע להפסקה בדיוק באמצע השוט הארוך בדאנקירק. אח, תענוג. אין כמו אהבת קולנוע אמיתית כדי למלא את הריאות בחמצן של אושר. הבשורה על הסגירה המתקרבת של הקולנוע בקניון ארנה אינה אלא תמצית הביטוי "צדק פואטי".

============

היכנסו לכאן שוב ב-11:11 הבוקר, יהיה משהו מגניב להפליא.

מהנאות ערוץ ה-HD של יס: צפייה ב"אבא מתארס" המתוק של השאיימרים (צ'רלס שאייר וננסי מאיירס, זוג במאים נשוי שהתגרש מאז, היא שגשגה כבמאית בנפרד, הוא לא), שנעשה לפני עשור בדיוק, עם לינדסי לוהאן בת ה-12 בתפקיד הראשי הכפול, ועם איכות HD שחושפת כל נמש בפניה. אין מה לעשות, לוהאן היא שחקנית נהדרת – ראו את זה כבר ב"אבא מתארס" וראו את זה גם ב"המדריך לחיים בכפר" של רוברט אלטמן. העובדה ש"ניו יורק מגזין" צילמו אותה בתור מרילין מונרו לפני כמה שבועות מעידה על כך שכולם בטוחים שהיא רגע לפני התרסקות פטאלית. אבל אם, באיזשהו נס, היא תתעשת ותתאפס על עצמה, היא תצליח להניב שיאים מרגשים מהכשרון הטבעי, כמו גם משאיפות ההרס העצמי, אם יתועלו לאמנות ולא להרס.

=========

נחשו מי היה יחצן של "ניו ליין" לפני שנהיה עיתונאי קולנוע? הפרה-היסטוריה של מבקרי הקולנוע תמיד משעשעת אותי. העובדה שמאיר שניצר היה בשנות השבעים יחצן סרטים, ושמו מופיע בכתוביות הסיום של "דיזנגוף 99" (ולפחות בעוד סרט אחד, לא זוכר בצלילות איזה, אולי "עם ישראל חי" של אסי דיין? אבדוק ואעדכן) היא דוגמה נאה לאירוניה, או לפחות מטאפורה לכך שאין לנו מושג לאן החיים יקחו אותנו.

=========

והנה מבקר קולנוע שרצה – ולרגעים היה – גם קולנוען אוונגרדי: ג'יי הוברמן, שחוגג בימים אלה 30 שנות כתיבה ב"ווילג' וויס" ומקבל לרגל המאורע הזדמנות לאצור מבחר מסרטיו האהובים בבא"ם, הסינמטק בברוקלין. הסדרה, שמתחילה מחר, מציגה מגוון אקלקטי ומסעיר שנע מ"ראש מחק" ועד "אנדריי רובלב", עם לא מעט קולנוע אוונגרדי אמריקאי באמצע, וגם קצת אלן ארקוש, ג'ון קרפנטר ושנטל אקרמן.

==========

ברור שמתישהו ייצא מזה סרט טלוויזיה או מיני סדרה. פרשת אנתוני פליקאנו, שמעסיקה את הוליווד כבר שנתיים, מגיעה בקרוב לבית המשפט. פליקאנו הוא חוקר פרטי שברשימת הקליינטים שלו נמצאים כל בכירי הוליווד, והוא מואשם בבית משפט פדרלי על ביצוע האזנות סתר לא חוקיות, איסוף מידע לא חוקי ותשלום שוחד לשוטרים. רשימת העדים שיזומנו להעיד בבית המשפט כוללת את: כריס רוק, גארי שנדלינג, סילבסטר סטאלון, קית קראדין, פארה פוסט, ג'ון מקטירנן, בראד גריי (נשיא אולפני פראמאונט) ומייקל אוביץ (לשעבר נשיא דיסני ומגה-סוכן). למרות שכמה מהקליינטים שלו הם בכירי עורכי הדין של האולפנים והכוכבים, פליקאנו החליט לייצג את עצמו בבית משפט, ללא עורך דין.

===========

הקמפיין של "באטמן: האביר האפל" מתחיל עם כתבה מהסט וראיון עם כריס נולן בגיליון "ניו יורק טיימס" של היום. הית לדג'ר, כמובן, הופך לנושא שיחה טראגי.

===========

מייקל שייבון, שספרו החדש יהפוך בקרוב לסרט של האחים כהן, והתסריט שכתב ל"ספיידרמן 2" מעולם לא צולם, כותב ל"ניו יורקר" על אהבתו לסופרמן, כפי שהתעוררה במהלך שיעורי אתיקה יהודית בילדותו.

אין לי מושג איך ייצא הסרט "פובידיליה" אבל אני חייב לתת לצוות הפקת הסרט קרדיט על עבודה טובה – so far – בעדכון בלוג הסרט. יש שם כבר סרטון וידיאו על יום הצילומים הראשון, שפע תמונות סטילס, ופכים כמעט בזמן אמת על תלאות ההפקה – כמו סיפורים על חתולים שלא משתפים פעולה, ועל שכנים שכן משתפים פעולה כשרוצים להציב פנס בפתח ביתם. ויש גם בונוסים שבוודאי היו מלהיטים אתרים כמו פרז הילטון או The Superficial. כשההפקה יצאה לצלם סצינת פנטזיה בקיבוץ געש, בה יוצאים עפר שכטר ואפרת בוימולד לפגישה המתרחשת כולה בדמיון הגיבור, העניקה מצלמת הסטילס של צחי צלניקר משמעות חדשה לביטוי "מאחורי הקלעים":

שלושה סרטים קצרים של יוצרים ישראליים אליהם הגעתי דרך אתרים עמיתים.
continue reading…

עד לפני ארבע שנים העסק עבד היטב: צ'רלי קאופמן כתב את התסריטים לסרטים של ספייק ג'ונז ומישל גונדרי והתוצאות – גם אם לא אחידות – היו לפחות עקביות במבריקותן. אבל אז, כמו כל הרכב פופ, החבורה התפרקה, מן הסתם כי כל אחד רצה להוכיח שהוא יכול גם לעבוד סולו. גונדרי נותר הפורה מהשלושה, כש"קדימה, תריץ אחורה" הוא כבר הסרט השני שלו בו הוא כותב בעצמו את התסריט. ג'ונז נכנס להפקה של "ארץ יצורי הפרא", על פי מוריס סנדק, וכנראה שקע שם בבוץ טובעני (או תובעני) שהוא מתקשה להיחלץ ממנו. וקאופמן יביא לפסטיבל קאן הקרוב את סרטו הראשון כבמאי, "סינקדוכה, ניו יורק", ואם התסריט שברשותי הוא גם הגרסה שצולמה לבסוף הרי שהסרט מתחיל עם ילדה בת ארבע שרואה באסלה שהקקי שלה ירוק, ממשיך כשאבא שלה נפצע כשכיור האמבטיה מתפוצץ באמצע הגילוח, ואז עובר לסצינה בה החתך מעל עינו של האב – כתוצאה מפיצוץ הכיור – נתפר בבית החולים, כשקאופמן מדגיש בתסריט שאנו רואים את אקט התפירה במלואו ובפרוטרוט. נדמה שהאיש להוט לגרום לקהל שלו להתפתל בכסאו.

אם ב"מדעי החלום" נוכחותו של קאופמן לא היתה חסרה, בעיקר בגלל המבנה האסוציאטיבי/חלומי/סוריאליסטי של הסרט, שהסתדר לא רע ללא מגע תסריטאי הדוק ומתובנת, הרי שנוכחותו של תסריטאי אס כבר יותר מורגשת ב"קדימה, תריץ אחורה". כל עוד הסרט הוא מעין Spoof, כלומר פרודיה על סרטים אחרים, מעין "סרט מטוגן" א-לה גונדרי, הוא עובד היטב. אבל למרות שגונדרי מראה שיש לו את המוח ואת הלב להפוך את סרטו ליותר מרק רצף גגים, קשה להתעלם מהעובדה שכל העסק פשוט לא מתאזן היטב.
הנה ביקורתי על הסרט:

continue reading…

שני סרטים עם סיגורני וויבר בתפקיד קטן יוצאים היום בארץ: "קדימה תריץ אחורה" ו"שמונה צדדים לאמת"
כנראה שסיגורני וויבר לא ממש אוהבת לעבוד קשה מדי בימים אלה. השבוע יוצאים שני סרטים בהם היא מופיעה בסצינה אחת, גג שתיים, ואז נעלמת. היא מופיעה ב"קדימה תריץ אחורה" בתור נציגת האולפנים הדורשת להשמיד את קלטות הווידיאו המחודשות. וב"שמונה צדדים לאמת" היא מופיעה בתור במאית טלוויזיה שעל כתפיה מונחת האחריות לסקר את ביקורו של נשיא ארה"ב בספרד. בזמן הזה בשנה שעברה היא גם הופיעה בסרט "The TV Set" של ג'ייק קסדן וג'אד אפאטו בתור מנהלת רשת טלוויזיה. כנראה שהעובדה שאביה היה נשיא רשת אן.בי.סי בשנות החמישים, והאיש שהמציא את תוכנית האירוח הלילית (כמו זו של ג'יי לנו), משפיעה על בחירותיה.

וזו הביקורת שלי על "שמונה צדדים לאמת", סרט פעולה מהנה למדי אבל אידיוטי בריבוע, סרט שהשם "קדימה, תריץ אחורה" מתאים לו אפילו יותר:
continue reading…

"סלאשפילם" מביא את הסוף המקורי של "אני האגדה", לפני שהקרנות מבחן גרמו לאולפני וורנר לצאת לצילומי השלמה ליצירת סיום חלופי. בסוף המקורי, שאותו תוכלו מיד, מבין וויל סמית שהוא המפלצת הרצחנית בסיפור הזה, ובכך מתקרב הסוף – ולו במעט – לרעיון שניסה ריצ'רד מתיסון להעביר בסיפור המקורי עליו מבוסס הסרט. הנה שבע הדקות האחרונות והמקוריות של הסרט שיופיעו בדי.וי.די שייצא החודש גם בישראל:

פרויקט מבדר מאוד: ברנש בשם ריי סמית העלה ל"גוגל מפות" שרטוט של הנתיב שגומאות המכוניות במרדף המפורסם מ"בוליט", סרט הפעולה של פיטר ייט עם סטיב מקווין מ-1968. הסרט – "זהות אבודה" של הסיקסטיז – זכה באוסקר על העריכה. הנה מעקב שהופך למרדף הנמשך עשר דקות מסך:

(ויה MCN)

============

לנארד רוזנמן, שהלחין את "מרד הנעורים", "קדמת עדן" ו"המסע המופלא" (ההוא עם ראקל וולש, לא ההוא של מיאזאקי) מת אתמול בגיל 83.

============

לפני כמה חודשים התחלתי פוסט ובו רציתי לתמלל את המיטב מהמפגש הפומבי האחרון בין ורנר הרצוג וארול מוריס שהתקיים באוניברסיטת ברנדייס במרילנד (וניתן לצפייה כאן). אחרי כמה פסקאות עשיתי הפסקה, תכננתי לחזור לזה אבל כמובן שזה מעולם לא קרה. עכשיו כתב העת "המאמין" עשה את העבודה עבורי והוא מפרסם את תמלול המפגש.
ההיכרות בין הרצוג ומוריס התחילה בסוף שנות השבעים וכבר הולידה את הסרט התיעודי "ורנר הרצוג אוכל את הנעל שלו". על פניו נראה כאילו אין שני יוצרים קוטביים יותר מאשר הרצוג הפרוע והפראי ומוריס המתובנת והמאופק, אך המפגשים ביניהם מוכיחים שוב ושוב שעמוק בפנים הם נמשכים לאלמנטים דומים, ושההבדלים ביניהם סגנוניים בלבד. שניהם עוסקים בחיפוש אחר אמת, אבל אמת שהיא כה מופרכת, כה אבסורדית, כה בלתי נתפסת שהיא נראית כאילו רק מוח מעוות יכול היה להמציא אותה. משום כך הם יוצרים סרטים תעודיים, המתעדים מציאות, אבל שנראים כאילו הם תעתוע אחד גדול שאין סיכוי שהוא יכול להיות אמיתי.
במפגש באוניברסיטת ברנדייס הם גם מדברים על התקופה בה הם רבו ולא דיברו זה עם זה, אחרי שהרצוג גנב ממוריס לא רעיון לסרט, או דמות, אלא חבל ארץ. זה מתחיל כשמוריס מתנצל בפני הרצוג שלא הגיע כשקבעו להיפגש בבית קברות לחפור באישון לילה את קברה של אמו של הרוצח הסדרתי אד גיין, ובכך לברר האם הרוצח גנב את גופתה. ואז מתנצל הרצוג על העוול שעשה למוריס כשביים באותה עיירה את "סטרושק", אחרי שמוריס עבר לגור באיזור ותכנן בעצמו לביים משהו שם. וכך הם אומרים:

WH: I said that we were going to do a film there in Plainfield, and that really upset Errol a lot. He thought I was a thief without loot. This was his country, his territory, his Plainfield, and I shot in Plainfield. I shot a film, Stroszek, which I think is forgotten and forgiven by now, and we can maintain friendship over this now.
EM: I told Werner: For you to steal a character or a story isn’t real theft. But to steal a landscape, that is a very, very serious crime.
WH: I understand that. I take it to heart, but there actually is a film out there, and we can’t take it off the map.
EM: It’s a very good film.
WH: It has a beautiful end with a dancing chicken, and I really like it.
EM: Yes.

ואגב, למי שראה את "קונטרול" של אנטון קורביין: "סטרושק" של הרצוג הוא הסרט שאיאן קרטיס רואה בטלוויזיה לפני שהוא מתאבד.