בחמישי, 3.4 (עוד כשבועיים), ייפתח פסטיבל דוק-אביב במהדורתו העשירית. בשנים קודמות התעלמתי ממנו, או ירדתי עליו, בעיקר כי התקשיתי למצוא בו (כלומר, בתחרות הבינלאומית שלו) סרטים שסיקרנו אותי או שאהבתי. אבל השנה הם הצליחו לדלות כמות נאה של אטרקציות: אלה שעוד לא ראיתי מסקרנים אותי עד זוב דם, אלה שכן ראיתי היו מעולים ("ג'ימי קרטר, האיש מהמרחבים" של ג'ונתן דמי הוא אחד הסרטים התיעודיים הנהדרים שראיתי באחרונה). ועצם העובדה שפסטיבל דוקומנטרי מתהדר בסרטים חדשים של מרטין סקורסזי וג'ונתן דמי, היא כבר סיבה לחגיגה.
אז מה מסקרן?
– "Shine a Light" של מרטין סקורסזי (אן תומפסון הסבירה שלשום ב"ווארייטי" מה עשו שם 18 צלמים).
– "האזרח האבל" (שהפך להצלחה מסחרית גדולה ומפתיעה ממש השבוע בצ'כיה)
– המחווה לניקולא פיליבר.
– המחווה ל"פרטיסיפנט מדיה", חברת ההפקה המעורבת-פוליטית של המיליארדר ג'ף סקול, מייסד eBay, שאני כבר שנתיים מנסה למצוא דרך לראיין אותו – גם השנה ניסיתי – וטרם הצלחתי.
– "לגופה של מלחמה" ("Body of War"), סרט תיעודי מסקרן ומדובר על המלחמה בעירק בהפקת איש הטלוויזיה הוותיק פיל דונהיו, ועם פסקול של אדי ודר.
– "מנדה בלה", הסרט שזכה בתחרות הדוקמנטרית בפסטיבל סאנדאנס.
– "צ'אק קלוז", דיוקן של צייר שאני מחבב עם פסקול מאת פיליפ גלאס (ולצידו עוד כמה סרטים על אמנים: כריסטו, אנני לייבוביץ', גילברט וג'ורג', ורוברט מייפלתורפ).
– "שיקגו 10" של ברט מורגן ("הילד נשאר בסרט"), שמוצג בימים אלה בבתי הקולנוע באמריקה, והוא סרט תיעודי באנימציה. סרטי תעודה באנימציה, מתברר, הוא טרנד שהולך ומתחזק (בקרוב בישראל עם "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן).

זו רשימת הסרטים המלאה.

וזו הסקירה שלי את הסרטים שכבר ראיתי:

continue reading…

פורים שמח. ארבע מצוות יש לכם לקיים במהלך פורים, הן די קלות: משלוח מנות, מתנות לאביונים (זה היום לשים מטבעות או שטרות בכיס ולתת לקבצנים ברחוב), קריאת מגילה (אם אתם מתעצלים לקום מהמחשב, קראו את המגילה כאן) ומשתה. המשתה מגיע בסוף וזו המצווה החביבה על חבריי הדתיים: שתיה לשכרה. בירושלים, שם נחוג פורים יום אחרי שאר הארץ, קורה השנה שפורים יוצא בשבת, לכן הוא נדחה ליום ראשון. זה נקרא "פורים המשולש", יום חגיגי ועולץ במיוחד. את משלוחי המנות, המתנות לאביונים וקריאת המגילה מסיימים היום ומחר, לפני כניסת השבת ואחריה, ואז מקדישים את כל יום ראשון למצוות המשתה. צפו לראות המון דתיים חייכנים וסמוקי לחיים ברחובות ירושלים ביום ראשון. שזה אומר שמחה גדולה, אבל גם סכנה: נקווה שהם לא ינהגו, לא ירוצו לכביש ולא יתקרבו לג'בל מוכבר.

==========

האם מישהו מקוראי הבלוג התחפש הפורים הזה לאנטון שיגור? לדניאל פליינוויו? לג'ונו? אם התחפשתם לדמות קולנועית, ואם צילמתם את עצמכם, ואם העלתם את התמונה לאיזה לקיר או דומיו, שימו לינק בתגובות.

==========

שמוליק דובדבני כותב באהדה על "נוזהת אל-פואד" של ג'אד נאמן. תכל'ס כל מה שהוא כתוב נכון ומדויק: זהו אכן סרט על פירוק, שבוחן רבדים של בדיון בהקשר של תרבות לאומית – הטלנובלה בת ימינו מול אגדות אלף לילה ולילה. אז הניתוח מצוין, וגם רעיונות התיאורטיים, התימאטיים, בבסיס הסרט לא נטולי עניין. וגם הרצון לייצר טקסט קולנועי אלטרנטיבי, שובר מוסכמות, שמנסה ליצור נראטיב אלטרנטיבי, או למעשה להציג את הדיקטטורה של הנרטיב. הכל טוב ויפה. אבל יש רק בעיה אחת: הסרט הזה בלתי נסבל. אין טעם ברעיונות תיאורטיים אם הם מנוסחים בעילגות. שקול הדבר בעיניי לפילוסוף שמגיש הרהור, לא נטול עניין, על העולם סביבו, ומחליט לעשות זאת באופן מאתגר, בו הטיעונים נבנים שלא על פי המוסכמות. אבל אללי, אותו פילוסוף, מתברר, גם מתקשה באיות והפונט היחיד שיש ברשותו להדפסת המאמר כמעט בלתי קריא. כך שהרעיונות אולי תקפים, אבל העלתם על הכתב אינה ראויה. ואחרי שצפיתי בכל סרטיו חוששני שנאמן הוא פילוסוף המתקשה באיות.
כמו כן: אם הבנתי נכון, הרי שהטלנובלה מסמלת עבור נאמן את האמריקניזציה של התרבות הישראלית, הנהייה אחרי המערבי, תוך התכחשות למקורות התרבותיים של האיזור בו אנו חיים, מקורות ערביים ומזרחיים. הרשו לי לגלגל עיניים. בעיקר כי אין שום "אמריקניזציה" בטלנובלה. זו תרבות מזרחית, וזו תרבות ספרדית. ושניהם מייצגים צורך דומה, תוך השלכת האמינות לכל הרוחות. ונדמה לי שגם הסרטן המתגלה בגופה של השחקנית הוא איזושהי מטאפורה ליסודות סרטניים בחברה ובתרבות, אבל לא ממש הבנתי מה.
מה שכן, אפרת גוש ויעל הדר די ממגנטות בסרט הזה.

===========

הרשו לי לעשות כמנהג קולנוע לב ולפנות אל קוראיי בשאלה תפעולית: האם תרצו שאעלה לאתר תמונה של אפרת גוש בעירום מתוך "נוזהת אל-פואד"? אני יודע כבר שאיתן, עמיצי, דבורית וחלי מתנגדים נחרצות. ומה עם השאר? בעד או נגד? אנא שתפו.

===========

אתר ה"וול סטריט ג'ורנל" פתוח רק למנויי העיתון, למעט כשתי כתבות ביום הפתוחות חינם לכלל הגולשים ברשת. רופרט מרדוק, שקנה את העיתון באחרונה, מתכוון להשאיר את האתר סגור למנויים. אבל כתב האינטרנט של "סלון" מצא דרך עקיפה בה מאפשר הג'ורנל לכל הקוראים להגיע בחינם לכל הכתבות באתרות. הנה ככה.

=========

הישג לבמאי הקולנוע בשבדיה. שני במאים תבעו זכיין של ערוץ טלוויזיה מסחרי בטענה שהפסקת הסרטים שלהם לפרסומות בעת שידורם בטלוויזיה מהווה הפרה של זכויות היוצרים שלהם. הם תבעו כבר בשתי ערכאות והפסידו, אך השבוע בערעור לבית הדין הגבוה בשטוקהולם הם זכו לנצחון תקדימי שבוודאי יילמד על ידי יוצרים וזכיינים ברחבי העולם: קטיעת הסרט לפרסומות אכן נחשבת לפגיעה בזכויות היוצרים.

the court said commercial breaks destroy the viewer's overall experience of a film. Even if the commercial is placed between two different scenes, it still breaks the interplay between the scenes that the helmer had envisioned.

המשמעות המיידית של פסק הדין הזה הוא שמעתה יחייבו זכייניות, משקיעים ומפיקים את היוצרים לחתום בחוזה על סעיף בו הם מרשים לזכיין לקטוע את הסרט לפרסומות מבלי שייראו בכך הפרה של זכויותיהם, ובכך יעקפו את החלטת בית המשפט. אבל ההחלטה תהיה בידי היוצרים.

אבל קחו את הפסיקה הזאת הלאה, גם לנושא ההפסקות בבתי הקולנוע בארץ. אומר בית המשפט השוודי שהקטיעה "הורסת את חוויית הצפייה בסרט" ושגם אם ההפסקה ממוקמת בין סצינות היא עדיין "מפירה את מערכות היחסים בין הסצינות כפי שהתקיימו בחזונו של היוצר". ובכך היא מפרה את זכויותיו של היוצר.

==========

לזכרו של אנתוני מינגלה: קטעים מתוך הספר "מינגלה על מינגלה" בהוצאת "פייבר אנד פייבר".

==========

Vulture מציג: עשרת האלבומים הטובים ביותר של שחקנים.

============

"ימים של אפלה", סרטו האחרון של דניס ארקאן ("שיחות מלוכלכלות", "שיחות נפש", "ישו ממונטריאול") היה אחד מתשעת הסרטים בשורט-ליסט לפרס האוסקר הזר (אחרי שכבר זכה על "שיחות נפש"), אבל לא הגיע לחמישיה. היום הסרט יוצא סוף סוף בקנדה, מולדתו של הבמאי. אבל בארץ הסרט כבר מוקרן שלושה שבועות בערוץ ה-VOD של האוזן השלישית בהוט. טרם ראיתיו, אולי בסוף השבוע. לעיתון של טורונטו אומר ארקן, בראיון לקראת צאת הסרט, שהוא מודה שהחלק האמצעי בסרט – המכיל קטע פנטזיה המתרחש בימי הביניים – היה טעות. "אבל הייתי חייב לעשות את זה", הוא אומר.

במקור קראו לסרט "Death Defying Acts", שם שמעיד על סכנה. בעברית זה "להקסים את הארי", שם שאמור להישמע כמו דרמה אביבית וקלילה שממשיכה את הרפתקאותיו של הארי, ההוא מ"לפרק את הארי" ומ"הארי, חבר אמיתי". אלא שההארי הפעם הוא הארי הודיני ו"להקסים את הארי" הוא השלישי בסדרת סרטים אקראית על קוסמים מתחילת המאה ה-20 שהופקו בשנתיים האחרונות, אחרי "יוקרה" ו"אמן האשליות". הוא גם החלש מהשלושה.
כל ביקורת – לפחות שלי – על סרט ג'יליאן ארמסטרונג מתחילה כבר יותר מעשר שנים כך: הבמאית שהיתה – לצד ג'יין קמפיון, פיטר וויר, ג'ורג' מילר ופיליפ נויס – מהקולות המקוריים והמרעננים של הגל החדש האוסטרלי בתחילת שנות השמונים, הפכה ליוצרת משעממת למדי. זו שהקסימה והרשימה עם "הקריירה המבריקה שלי" ו"גברת סופל", הצליחה לגרום לרביםן עדיין לחבב אותה עם "ימים אחרונים שלנו" ו"נשים קטנות", אבל אני כבר נטשתי. סרטיה הלכו ונהיו טרחניים יותר ויותר. מהבחינה הזאת, ארמסטרונג צריכה להיות מקובצת עם ברוס ברספורד וג'ון דייגן, כיוצרים אוסטרליים שנדמה היה שהם הולכים לקראת גדולה בשנות השמונים ותחילת התשעים, ואז הפסיקו לעשות סרטים טובים.
ב"להקסים את הארי" עובדת ארמסטרונג עם תסריט שכתב טוני גריסוני, אחד התסריטאים הבריטיים המרתקים של השנים האלה, ומי שעבד גם עם טרי גיליאם וגם עם מייקל ווינטרבוטום על פרויקטים מרובים. ואכן, עם תסריט שגורם לנו להרהר האם אנחנו בסרט שעוסק באשליות ומניפולציות, או בכוחות על טבעיים ויכולת להביט אל העולם שמעבר למוות, ארמסטרונג מצליחה לייצר כמה דקות של קולנוע מסקרן, רווי צילום אווירתי בגוון מרק בצל, שמתניע סרט שהיה יכול להיות מסקרן. אבל עד מהרה הוא מתפרק לרסיסים ושוקע למצולות השיעמום כמו להטוטן הכבול בשלשלאות פלדה. אשמה ראשית היא קתרין זטה ג'ונס, שחקנית איומה שמצליחה לחרב כל סצינה שהיא נמצאת בה. אשם שני: גאי פירס, ליהוק משונה לתפקיד הודיני (אני מדמיין את יו ג'קמן ורייצ'ל וייס או קייט ווינסלט בתפקידים הראשיים והסרט כבר משתפר ב-20 אחוז). אבל האשמה היא של ארמסטרונג, שנטלה חומר בעל פוטנציאל להיות מרתק, עשיר, מסעיר ומורכב, והפכה אותו לרומן רומנטי נדוש על שני אנשים שאין לך שמץ של עניין האם הם יתאהבו זה בזו או לא, ושמתהלכים בעולם כאילו הלכו לאיבוד בתוך נשף מסכות. יתרון בודד בסרט הוא סירשה רונן, שגנבה את ההצגה ב"כפרה" ועושה בדיוק אותו דבר גם כאן: היא זו שמספרת את הסיפור, היא זו שמזריקה חיוניות וחן לסרט. מצד שני, היא זו שמקריאה את הקריינות של הסרט, שרק מוסיפה לתחושה שסרט עם פוטנציאל כמעט סוריאליסטי בתחילתו הופך עד מהרה לרומנסה מתקתקה וחסרת חשיבות.

הביקורת של אוריה קניג ב"מקור ראשון" על ספרו החדש של יאיר לפיד, "ארבע הרצאות תנ"כיות", היא אחד הטקסטים היותר שנונים שקראתי באחרונה. פסקה לדוגמה:

כאן כבר אתה מפסיק לכעוס על לפיד, שמאכיל אותך לוקשים דאשתקד, ומתחיל להתפלא על מי שלא ניתק לו את המיקרופון הספרותי. איך הוצאה מכובדת כמו 'ידיעות ספרים' מאפשרת לפרסם ספר רצוף טעויות שכזה? האם הדבר היה יכול לקרות גם בכל תחום אחר של מדע או תרבות, חוץ מאשר תנ"ך? ואם יאיר לפיד יחליט להוציא ספר על תולדות ישראל בעת החדשה, ויקבע בו שהקלינגונים כבשו את הארץ מידי התורכים, ושלראש הממשלה הראשון קראו יובל המבולבל – האם גם אז ירקדו מכונות הדפוס לחלילו?

===========

משפחת מינגלה כיכבה השבוע בכותרות: תחילה מונתה האנה מינגלה למפיקה הראשית של אולפני האנימציה של סוני. שלשום התחיל אחיה, מקס מינגלה, את צילומי הסרט התקופתי "אגורה", שמביים אלחנדו אמנבר ("הים שבפנים"), עם אשרף ברהום, סמי סמיר, יוסף סווייד ואושרי כהן בתפקידי משנה. ואתמול מת אבא שלהם, אנתוני מינגלה.

============

ומינגלה לא היה לבד בקטיף הדמים של השבוע: ארתור סי. קלארק מת. חי לראות את 2001, אבל לא הגיע ל-2010. לפחות הוא יפגוש בגן עדן גם את סטנלי קובריק (שביים את "2001") וגם את רוי שיידר (ששיחק ב"2010").
ובאדי מיילס, שתופף עם ג'ימי הנדריקס וג'ון מקלפלין, גם מת.

גם מקס, החתול של האנתולוג'י פילם ארקייב בשדרה השניה בניו יורק מת. מקס נכנס לפני 17 שנה לארכיון הסרטים, המוסד שמנהל סטן ברקהג' לשימור הקולנוע הניסיוני, האוונגרדי והמחתרתי בניו יורק, ומאז לא עזב. הוא הפך לקמע של המקום. לעובד הכי ותיק בו, ושנוכחותו בו גם תמיד רצופה. בספטמבר האחרון הוא מת. האנתולוג'י הקדיש לו בסוף השבוע האחרון תוכנית של סרטי ניסיוניים על חתולים. מדהים כמה סרטי אוונגרד על חתולים נעשו.

===========

אחד הסרטים שאני הכי מחכה להם השנה הוא "Standard Operating Procedure" של ארול מוריס, סרט תיעודי על צילומי העינויים של חיילי ארה"ב כלא אבו-גרייב בעירק. הסרט תומלל ועובד גם לספר, שכתב מוריס יחד עם פיליפ גורביץ'. ה"ניו יורקר" מגיש קטע מהספר, ומאפשר הצצה די נרחבת לסרט עם כמה קטעים מתוכו. אני כמובן מקווה שהוא יוקרן בפסטיבל ירושלים הקרוב.

=============

זוכרים את סרט הטלוויזיה "הנחשול" שהיה מוקרן תדיר בטלוויזיה הלימודית? הסרט, שעוסק בניסוי אמיתי שערך מורה בקליפורניה בו הוא החליט ללמד את תלמידיו מהו פאשיזם על ידי הקמת תנועה פאשיסטית בין כתלי כתתם, הפך כעת לסרט גרמני. הספר עליו מבוסס הסרט הוא חומר קריאה חובה לתלמידים בגרמניה. הסרט כבר הוקרן בפסטיבל סאנדאנס, אבל בסוף השבוע האחרון הוא יצא בגרמניה והפך עם בכורתו ללהיט ענק. עכשיו, זה כמובן משמח שגרמנים מוכנים להתמודד עם הנושאים האלה, מצד שני זה גם די מצמרר לדמיין שורות שורות של גרמנים צועדים לתוך אולמות הקולנוע כדי לצפות בסרט שמנסה לשכנע נערים כמה הנאציזם היה רע באמצעות ניסוי בפסיכולוגיה הפוכה. ומה אם הם ישתכנעו במסקנה הלא נכונה?

כל היום אני יושב מול המחשב וכלום לא קורה. רק אני יוצא לשעתיים מהבית לקניות וטראח, מישהו מת. ולא סתם מישהו: אנתוני מינגלה, במאי ותסריטאי שאני נורא אוהב, מת הבוקר בלונדון משטף דם במוח, בעקבות "ניתוח שגרתי בצוואר" (איך ניתוח יכול להיות שגרתי, אין לי מושג). הוא היה בן 54.
מינגלה ריגש אותי שוב ושוב, קודם כל בזכות המילים שלו. לאיש היה פטיש לשפה, שהוא הביא לידי מיצוי בראש ובראשונה בסרטו הראשון "Truly Madly Deeply", סרט שעסק – כפי ששמו מעיד – בתואר הפועל (Adverbs). "הפצוע האנגלי" שלו היה סרט על שמות תואר (Adjectives). אפילו סרטו הזניח ביותר, "איש נפלא שלי", הניסיון שלו להשתחל לעולם הקומדיות ההוליוודיות, הוא בבסיסו משא ומתן בין זוג אוהבים על המילים שיגדירו את הקשר ביניהם.
אבל לפני כל זה, מינגלה היה התסריטאי העילוי של "סיפורי עמים", הסדרה הנפלאה שיצר ג'ים הנסון ובה סיפר ג'ון הרט את אגדות האחים גרים לכלבו, ואז הן הומחזו ברקע, כשלא ברור האם מדובר בדמיון של המספר או בדמיון של הכלב שאחראי לאופן בו הן מיוצגות.
וזה, לדעתי, היה הדבר שהכי עניין את מינגלה ביצירותיו: הזליגה בין עולמות, מציאויות, דמיונות וזהויות והאופן שבו המילים מייצגות את העולמות האלה אבל גם משבשות אותם. זה אולי גם לא מקרי שכמעט כל סרטיו היו עיבודים לספרים, שהרי סרטיו עסקו בחיים כעיבוד, בתיווך הסובייקטיבי – והניתן לפרשנויות סותרות – בין החוויה ובין האופן שבו היא נקלטת ומועברת הלאה, קודם כל על ידי הגיבורים עצמם, שהיו תמיד מספרים מאוד לא מהימנים בסרטיו. הסרט הבא שלו אחרי "הפצוע האנגלי" היה מיד שיא נוסף: "הכשרון של מר ריפלי". סרט נפלא. בעצם, כל הדמויות שלו היו קצת ריפליות, אנשים שחיים בהעמדת פנים. ואולי מינגלה היה בעצמו מעין ריפלי כזה, שהיה עסוק בלבדות לעצמו סיפורים וזהויות.
מינגלה היה הקמע של האוסקר האחרון: שני סרטים שהוא היה קשור בהם היו מועמדים לפרס הסרט הטוב. "כפרה" נראה כסרט שהושפע מ"הפצוע האנגלי", ומינגלה מופיע בו לשבריר שנייה בסוף כמראיין בתוכנית הטלוויזיה שבה מתארחת ונסה רדגרייב. והוא היה אחד המפיקים של "מייקל קלייטון". סידני פולאק וסול זאנץ היו האנשים שהימרו עליו לפני עשר שנים, רגע לפני "הפצוע האנגלי". מינגלה ופולאק הקימו יחד חברת הפקה. ודווקא פולאק הוא זה שאמור להיות מאוד חולה ובכל פעם שמישהו הזכיר את שמו באוסקרים זה נאמר בטון של פרידה. אבל פולאק עדיין חי, ומינגלה פתאום מת.
מינגלה הספיק לביים השנה לבי.בי.סי את סרט הטלוויזיה "סוכנות הבלשיות מספר אחת", על פי ספרו של אלכסנדר מקול סמית, שישודר בבכורה בעוד חמישה ימים. חתיכת קידום מכירות הוא עשה לסרט.
ולא פחות מצמרר: ג'ים הנסון, האיש שנתן למינגלה (עד אז מחזאי) הזדמנות ראשונה בתסריטאות, מת גם הוא במפתיע. זה קרה ב-1990 מסיבוכים של דלקת ריאות. גם הוא היה בן 54. ספוּקי.

בגרסה הישראלית של "PC Magazine" פורסמה כתבה למתחילים שרוצים להיכנס לענייני הבלוגים. איך, מי, מה. ובבוקסה הם היו נדיבים מספיק כדי להכניס את "סינמסקופ" לרשימת 12 הבלוגים שכדאי לבקר בהם בארץ. חן חן.

=========

פול מקארטני היה אתמול בחדשות בגלל ענייני הגירושים והגרושים – איזה באסה ליפול מלינדה מקארתני האצילית אל התר מילס – אבל הכותרת היותר מעניינת הקשורה במקארטני השבוע היא זאת: מפיקי "ג'יימס בונד: קוואנטום" פנו אליו שילחין את שיר הנושא של הסרט. אבל הוא סרב. הוא כבר עשה את זה פעם ב"חיה ותן למות", וזה הספיק לו. וחוץ מזה, הוא אומר, לסרט קוראים באנגלית Quantum of Solace והוא לא הצליח למצוא שום חרוז ל-Solace, למעט Wallace. מקארטני הציע למפיקים את איימי וויינהאוס במקומו.

========

15,000 איש ראו בסוף השבוע האחרון את "10,000" בבתי הקולנוע בארץ. קיוויתי שזה יהיה 10,000 איש, כדי למצוא איזושהי בדיחה, אבל לא יצא.

=========

בלוגים של במאים המדווחים בזמן אמת (פחות או יותר) על הפקותיהם הופכים נפוצים יותר ויותר, ושל יוצרים פחות ופחות איזוטריים. אני מאוד מחבב את הטרנד הזה. זאק סניידר ("300") הודיע לפני חודש בבלוגו שהסתיימו צילומי "Watchmen", סרטו הבא על פי הרומן הגרפי של אלן מור. והשבוע הוא בישר שנותרה שנה עד בכורת הסרט, ושיתף בתמונות ראשונות מתוכו.

הקליקו להגדלה

ריקי ג'רווייס ("המשרד") פתח בלוג נורא מצחיק – יש בו בינתיים רק שני פוסטים, קטע אודיו ושלושה קטעי וידיאו – בו הוא מסקר את הפקת סרטו הראשון כבמאי (יחד עם מאט רובינסון), "This Side Of The Truth". בפוסט הראשון הוא מחפש לוקיישנים באיזור בוסטון ומוולווט את הידיעות עליו בעיתון המקומי. בפוסט השני הוא משלים את עסקי הליהוק וכבר מתחיל לפנטז על הבונוסים בדי.וי.די של הסרט.

וב"פובידיליה" מעדכנים שסצינת הסקס בין אפרת בוימולד ועפר שכטר צולמה, אבל שהם לא מעלים תמונות לאתר.

"הבועה" של איתן פוקס זכה הלילה בפרס הסרט הטוב ביותר (בהפצה מצומצמת) מטעם GLAAD, האגודה האמריקאית לשמירה על ייצוגי הומואים ולסביות בתקשורת. ברברה וולטרס זכתה שם בפרס על כתבה שהכינה על טרנס-ג'נדרים. (תודה לסטיבי על הכותרת).

=======

האמת, אני די בשוק מכמות האנשים בתגובות שחשבו שהפסקה בסרטים היא לא רעה חולה, ואפילו רעיון טוב. לא טרחתי לספור כמה היו בעד וכמה נגד, כי גם המעטים שהיו בעד – חלקם הביעו את דעתם גם בטלפון ובמייל – גרמו לי לספוק ידיים בייאוש. הפסקה בסרט? אני לא מבין את זה. מה הלאה, תרשו לעיוורים למשש את המונה ליזה בלובר כי הם לא יכולים לראות, אז מגיע להם גם ליהנות מהיצירה הזאת. נכון, המישוש הזה יהרוס את הציור, אבל הייתם מעיזים להגיד לא לעיוור? מה אתם כאלה חסרי רגישות? ולמה לעצור במישוש. אולי גם ליקוק. ההשוואה לתיאטרון כמובן מגוחכת בעיני. בתיאטרון יש שחקנים על הבמה שצריכים להחליף תלבושות, לנגב זיעה, יש תפאורה שצריך להחליף, ובעיקר מחזאי שלקח את הצד הטכני של ההצגה בחשבון והוא כבר יודע איפה תבוא ההפסקה במחזה וכותב אותה פנימה לחילופי המערכות. ההפסקה בתיאטרון לא נועדה לקהל, היא נועדה להצגה. ואכן, היו סרטים שניסו להפוך את הקולנוע לחוויה תיאטרלית אופראית – "לורנס איש ערב", למשל – בו שילב דיוויד לין אלמנטים מהאופרה לתוך הסרט – אוברטורה בפתיחה (מסך שחור ורק מוזיקה) והפסקה באמצע, במקום המגיע מסומן מראש, בהנחיית היוצר.
מה שכן, כולם מסכימים בתגובות – גם אלה שהם בעד, או שמוכנים לחיות בשלום עם הפסקה – שההפסקות בארץ תמיד מגיעות ברגעים שרירותיים. אבל זה חלק מהבעיה: תנו לבעל בית הקולנוע את הזכות להתערב בסרט והוא יעשה את זה על פי טעמו ולא על פי טעמכם. מה השלב הבא? בסרט הבא של מישל גונדרי קולנוע לב יזמין את הצופים לעזור בבחירת שם עברי לסרט וגם כדי להתייעץ מה המקום הכי טוב לקבוע בו את ההפסקה? מישהו כאן יכול לציין סצינה ב"לא ארץ לזקנים" שאחריה זה רגע טוב לצאת להפסקה?

=========

אפרופו "לא ארץ לזקנים". האחים כהן תמיד היו במאים לקוניים ונוטים לשתקנות כשזה מגיע לסרטיהם. אבל זה היה חמור במיוחד עם סרטם האחרון, בו הם סירבו בתוקף לנתח אותו או להגיד עליו שום דבר מעבר ל"נשארנו נאמנים לחזון של קורמק מקארתי". מצד שני, אולי הוסיף להילת המסתורין סביב הסרט. לכן הופתעתי כשלגמרי במקרה נתקלתי אתמול בשני קבצי אודיו, לא ממש חדשים, בהם שמעתי את האחים כהן מדברים מעט יותר מהרגיל.
הראשון הוא תוכנית הקולנוע הנפלאה של בי.בי.סי רדיו 4, בה התארחו האחים ב-18 בינואר. הם לא מדברים הרבה, אבל יותר ממה שהם דיברו בתקשורת האמריקאית עם יציאת הסרט. (ובכלל, תוכנית הקולנוע של רדיו בי.בי.סי היא דבר די נפלא שגיליתי רק לאחרונה. כדאי לעקוב מדי שבוע).

האייטם השני ישן יותר: הוא שיחה שניהלו האחים כהן עם בארי סוננפלד (שצילם להם את "רציחות פשוטות", "בייבי אריזונה" ו"צומת מילר") בפסטיבל טרייבקה הקודם, מאי 2007 (זה האייטם השביעי ברשימת הפודקסטים מטרייבקה, והוא נמשך 47 דקות מאלפות). "לא ארץ לזקנים" כבר היה גמור ומוכן לנסיעה לקאן והם התחילו את העבודה על "לשרוף אחרי הקריאה". העילה לשיחה – בחסות אפל – היא העובדה שהאחים כהן רק באחרונה (בארבעה-חמישה הסרטים האחרונים) עברו לעבוד על עריכה במחשב ונטשו את העריכה הפיזית על הצלולויד עצמו (הם מציינים שרק סטיבן ספילברג וקן לואץ' נותרו האחרונים שעוד עורכים על מכונות עריכה ישנות עם פילם). הם דילגו על ה-AVID ונחתו ישר לפיינל קאט של אפל. אולי בגלל שהם לא באו לקדם אף סרט, ואולי בגלל שהם עוד לא החליטו מה תהיה אסטרטגיית השיווק שלהם של "לא ארץ לזקנים" (שהיתה לבסוף "לא להגיד כלום"), הם נשמעו כאן הכי נדיבים במידע. זו אחת השיחות הכי ערות של האחים כהן בהן שמעתי אותם מדברים על התכל'ס של העבודה שלהם. למשל: מי כותב בפועל את התסריטים (איתן). איך הם עובדים עם סטורי-בורדס. איך הם עובדים בחדר עריכה (ג'ואל מחליט, איתן מדביק). והם מצליחים לאוורר מול קהל כמה מסכסוכי העבר שלהם עם סוננפלד, שכיום כבר הפכו לפולקלור שאפשר להתבדח עליו. כמו למשל העובדה שהוא סרב לעשות Pan בסרטים שלהם כשהוא צילם. למה? "כי תמיד כשסרט משמעם זה אומר שיש בו Pan", אומר סוננפלד. האמת, אני נוטה להסכים איתו. "שמעתי שהסרט החדש שלכם (כלומר, "לא ארץ לזקנים") הוא מעל שעתיים. אז אני מניח שיש לכם בו הרבה Panים", הוא מקניט אותם.

בתגובה לפוסט מאתמול עונה נורית שני, הבעלים של קולנוע לב:

"ההפסקה קרתה בטעות ובזכות פנייתו של הצופה הטעות תוקנה. עם זאת ברצוני להוסיף כי קהל הצופים בסופ"ש מפציר בנו לעשות הפסקות בימי שישי ושבת, בטענה שבילוי הסופ"ש אמור להיות נינוח ורגוע. האמת היא שאנחנו מתלבטים בנושא זה בימים אלו ממש…"

אנא, קוראים יקרים, עיזרו לקולנוע לב להחליט: האם לקיים הפסקות בסופי השבוע או לא?

לפני תשעה ימים כתבה דבורית שרגל על ביקורה בקולנוע לב עת באה לצפות ב"קדימה תריץ אחורה" של מישל גונדרי:

בעומדי בקופה, התרתה בי הקופאית שאין הפסקה. עם כניסתי לאולם הודיעה לי הסדרנית חגיגית שאין הפסקה. לא הבנתי מה קפץ עליהן ובשביל מה הודיעו, ולכן היה מצחיק מאוד כשבמהלך הסרט נדלקו האורות בעוד הסרט ממשיך לרוץ. זה קרה פעמיים ועבר זמן עד שהגברים בשחור של קולנוע לב השתלטו על התופעה המוזרה.

כמה ימים אחר כך סיפר לי ידיד על הביקור שלו בקולנוע לב, כשבוע לפני כן. באמצע "לא ארץ לזקנים" של האחים כהן, בסצינה שהיתה כנראה מאוד אינטנסיבית ומותחת, נדלקו האורות והוכרזה הפסקה. הרי כך נעשה בלא מעט בתי קולנוע בארץ: עושים הפסקה באמצע הסרט. הפסקה שרירותית לחלוטין, אגב, שבעבר הרחוק היתה לה עוד איזושהי הצדקה טכנית ("להחליף גלגל") אבל כבר מזמן לא. בכל אופן, אותו ידיד היה כה בשוק מההפרעה הבוטה במהלך הסרט שהוא הרגיש צורך לזעוק את מחאתו. וכך, בעודו יושב באולם מחכה לחידוש הסרט הוא שלף את טלפונו וחייג ל-144 שם ביקש את מספר הטלפון של נורית שני, בעלת בית הקולנוע. והוא קיבל. הסרט עדיין לא התחדש לכן חייג האיש למספר אותו קיבל. השעה היתה כבר אחרי 23:00 ומן העבר השני של הקו ענה בעלה של שני, איז'ו (מפיק הסרטים האגדי). הידיד מעדכן שנדמה לו שהוא העיר אותם משנתם, אם כי הוא לא בטוח בכך. פירט הידיד את סיבת התקשורותו ומחאתו באוזני איז'ו, שהעביר את הדיווח לנורית. השניים הודו לו על השיחה והבטיחו לבדוק. ועכשיו, מוסר הידיד, אין יותר הפסקות בקולנוע לב, והקופאים חוזרים ומדגישים באוזני רוכשי הכרטיסים את העובדה הזאת.
פניתי למשרד יחסי הציבור של קולנוע לב לבקשת תגובה לסיפור וכדי להבין האם באמת שיחת הטלפון הלילית הזאת הביאה לחיסולה של ההפסקה בקולנוע לב. ענו לי שלמיטב ידיעתם מעולם לא היו הפסקות בקולנוע לב, אבל בודקים לי. כשאקבל אעדכן. עד אז, אני ממליץ לשאר נפגעי ההפסקות לאמץ את השיטה, לפחות עד שמפיצי ישראל ייפנו ל-144 בבקשה להטיל חיסיון על מספריהם הפרטיים.

==========

הדיון על בעיית תרגומי השמות בעולם, ולאו דווקא בישראל, הגיעה לבלוגי באנגלית. שם תוהה איתן בתגובות האם יש דבר כזה שנקרא "מחלת המפיצים" (מפיציטיס? דיסטריביוטיס?) שגורמת לכך שבאופן עקבי מפיץ המקבל סרט בשפה שאינה שפתו יתעלל בשם הסרט.

===========

ויה סטיבי בתגובות: בלוגר אמריקאי כותב על "ביקור התזמורת".

===========

בשורות טובות מיונייטד קינג: "Shine a Light", סרט ההופעה של מרטין סקורסזי על הרולינג סטונס, יעלה להקרנות מסחריות ב-17 באפריל. אבל לאן נעלם "החלום של קסנדרנ" של וודי אלן שכבר היה אמור לעלות בינואר?

אוי ואבוי! סרט שואה מאת במאי שהוא נכדם של נאצים? נשמע פרובלמטי. אבל "הזייפנים" הוא סרט מרתק, בעיקר בגלל שהבמאי שלו מעז לתאר סיפור העוסק בשואה ולהשתמש באוצר מילים שבמאי יהודי, צאצא לניצולי שואה, לא בטוח שהיה מעז להכניס לסרט כזה. התוצאה מרתקת. הנה ביקורתי על הסרט: continue reading…