29 מרץ 2008 | 13:38 ~ 6 Comments | תגובות פייסבוק

דייויד לינץ' הולך לאופרה (ופותר בעיות)

בתור אחד שצפה ב"ונדטה" יותר מפעם אחת, אני מאמין ל-V. אין צירופי מקרים, רק אשליה של צירופי מקרים.

לפני שבועיים-שלושה מצאתי ביו-טיוב סרטון משעשע, בכיכובו של לא-דייויד-לינץ'. השבוע, חשבתי לצרף אותו לפוסט כלשהו, והנה הפנתה סטיבי את תשומת ליבי לידיעה הבאה: הסרט "כביש אבוד" עובד לאופרה. ההסבר ההגיוני למקריות הזו, הוא שמדיטציה טראנסדנטלית עובדת. וגם תביא שלום עולמי (ופוסטים שלמים על דייויד לינץ').

על הגרסה המוזיקלית של "כביש אבוד" אחראית המלחינה האוסטרית אולגה נויווירת' (ניטפוקים יתקבלו בברכה), מעריצה ותיקה של הבמאי בפרט וכנראה גם של קולנוע בכלל – את התזה שלה בימי הלימודים כתבה על המוזיקה  בסרט של אלן רנה. היוצרים מבטיחים להעביר את הסרט כמכלול מן האקרן אל התאטרון, אז היכונו להרבה בלבול.

שני דברים לכדו את עיניי בידיעה. הראשון הוא עיצוב התפאורה.

Running at floor level right through the audience at the Young Vic will be the "lost highway" down which Fred ends up fleeing from the police. Up above its central point there'll be a floating plexiglass box accessible by a retractable spiral staircase, surrounded on all four sides by video screens

הדבר יאפשר מעורבות גבוהה של הקהל, לטענת המעצב פיליפ בוסמן:

These screens might show an action in close-up…or they can be Pete's garage, or the apartment. So, in effect, the audience can make their own cut or edit by going from the screen to the live action

השני, הוא תגובתו של לינץ' לכל האירוע הזה. ניווורת' מספרת:

Oh, he was so supportive to me, and he's so open to all kinds of music

תזכורת לכך שלינץ' פתוח לכל סוגי המוזיקה, קיבלנו גם ב"אינלנד אמפייר":

אז שאלה לכל הלינצ'אים הרדומים של הבלוג – באין פרוייקט של הבמאי עצמו באופק – איך יעבוד "כביש אבוד" כאופרה? ואיזו יצירה אחרת של הקולנוען ראויה לגרסה נוספת, מכל סוג או סוגה?

למרות שמה שבאמת מעניין אותי הוא מה יחשבו חובביו של האיש על הסרטון המדובר מהיו-טיוב המדובר, שהפך בינתיים לסדרת "דייויד לינץ' פותר בעיות". אני צחקתי עד שכאב לי בצד.

הנה הסרטון הראשון:

השני והמוזיקלי:

השלישי, זה הולך ונעשה הזוי:

הרביעי, כבר אין לי מילים:

החמישי והאחרון, זה עם הטוויסט:

(אורון, עבור סינמסקופ)

28 מרץ 2008 | 22:22 ~ 15 Comments | תגובות פייסבוק

"בקצה גן העדן", הביקורת

אז מה נסגר? פאטי אקין, או פטיח? והאם התעתוק יהיה מהאיות הערבי של שמות (שהרי גם טורקית כותבים באותיות לטיניות) או באופן בו הוא מבטא בעצמו את שמו (שאני מניח שתהיה בגרסה הלא גרונית)? אני משאיר את פאטי בינתיים – בפ' רפויה – אבל אם מישהו מגלה תשובה מוסמכת, אשמח להתעדכן ולעדכן.



continue reading…

Categories: ארכיון, ביקורת

28 מרץ 2008 | 07:28 ~ 5 Comments | תגובות פייסבוק

ארבע קטנות

זכרתם להעביר לשעון קיץ הלילה?

איזה עולם קטנטן:

1.
כבר כתבתי את זה, אבל שוב: שניים מהסרטים שעולים השבוע, "עץ לימון" הישראלי ו"בקצה גן העדן" הגרמני, צולמו על ידי אותו צלם: השוויצרי ריינר קלאוסמן. בעיניי זה די מדהים. אגב, קחו בדי.וי.די את "הפלישה" של אוליבר הירשביגל, שגם צולם על ידי קלאוסמן. סרט לא רע בכלל.

2.
רובין סוויקורד, שכתבה וביימה את "מועדון הספרים של ג'יין אוסטן" שיוצא השבוע, כתבה את התסריט לגרסה הקולנועית של "נשים קטנות" מ-1994. את "נשים קטנות" ביימה ג'יליאן ארמסטרונג, שסרטה החדש "להקסים את הארי" יצא בשבוע שעבר. "מועדון הספרים של ג'יין אוסטן", אגב, הוא צ'יק-פליק חמוד.

3.
מגי גרייס, בוגרת "אבודים", מופיעה כעת גם ב"מועדון הספרים של ג'יין אוסטן" וגם ב"חטופה", שיצא בארץ בשבוע שעבר.

4.
פאטי אקין השתמש בסרטו בשני שחקנים מפורסמים – האחת גרמניה, השני טורקי – שיהיו מוכרים לקהל הישראלי המבוגר. הגרמניה היא חנה שיגולה, שבשנות השבעים שיחקה בלא מעט מסרטיו של פסבינדר (שראיון עם צלמו, מייקל בולהאוס, יכולתם לקרוא כאן השבוע). באחרונה היא שיחקה גם באפיזודה באילת ב"הארץ המובטחת" של עמוס גיתאי. הטורקי הוא השחקן הוותיק טונזל קורטיז, ששיחק – בין השאר – בסרטיו של ילמז גונאי, הבמאי הטורקי שבילה חלק ניכר מחייו בכלא. קורטיז אף שיחק בסרט הישראלי "חיוך הגדי" של שמעון דותן מ-1986, על פי ספרו של דויד גרוסמן.

Categories: כללי

27 מרץ 2008 | 08:19 ~ 19 Comments | תגובות פייסבוק

"עץ לימון", הביקורת

continue reading…

26 מרץ 2008 | 07:16 ~ 16 Comments | תגובות פייסבוק

ערפדים על מטוס

30 days of night on a plane
דני יוסטון, הערפד הראשי ב"30 יום של לילה", כפי שנראה על המחשב הנייד שלי בטיסה מהונג קונג לנפאל

המסע לקטמנדו.
חלק א': הונג קונג

המראה. טיסת אל על להונג קונג. מטוס נגב, מדגם בואינג 777. המרווח לרגליים במחלקת תיירים הוא הקטן והצפוף ביותר שברכיי חוו מימיהן. הטיסה נמשכת קצת פחות מ-11 שעות. במסך האישי מוצגים "ג'ונו", "כפרה", "ביקור התזמורת" ו"בייוולף" – חתיכת שרינקג' מטורף עבר הסרט הזה ממסך ה-600 מ"ר של האיימאקס אל מסך השלושה אינץ' הזערורי שעל גף המושב שמולי. את כל הסרטים כבר ראיתי. רואה קצת מ"ג'ונו" שוב. סרט משעשע. המון משפטים שאאמץ בקרוב ללקסיקון הפרטי. ב"ביקור התזמורת", שראיתי כבר שלוש פעמים בקולנוע, ראיתי קצת בלי סאונד. איזה פריימים יפים יש לסרט הזה גם במסך קטנטן.
אבל עד מהרה ההיצע הזה התחיל לשעמם אותי. אז שלפתי את המחשב הנייד והתחלתי לראות סרטים שהבאתי איתי ושעוד לא ראיתי. וכאן הגיעה ההארה הגדולה: סרטי אימה בטיסות זה חתיכת דבר ענק. חברות התעופה לא מקרינות סרטי אימה, כי המטרה בטיסה היא לשמור על מאות הנוסעים רגועים ולא מתוחים. אבל מבחינתי, זו היתה אחת החוויות הקולנועיות האינטראקטיביות המבדרות שחוויתי. ראיתי את "30 ימים של לילה" בגרסת הבלו-ריי. איכות מרהיבה לסרט ערפדים פשוט מצוין. הגרסה של דיוויד סלייד לרומן הגרפי שכה התלבתי ממנו לפני כמה שנים לוקחת כמה סיבובים מפתיעים מהמקור המאויר – הודות לתסריט די מרשים של סטיוארט ביטי ("הנוסע") – ובעיקר מפתיע כסרט אימה שהולך די רחוק עם עצמו.
אבל הנה התבלין שנתן לכל העסק את הפוש הסופי: צפייה בסרט זה במטוס, עם סאונד הצרחות, והמתות הנמעכות באוזניות, יוצרת צמרמורת כפולה ומכופלת. והכי מדהים: ברגעים הכי מותחים פתאום קשה להתעלם מהטלטולים הקלים של המטוס. בכל פעם שהטיסה חלפה ליד מערבולת האוויר הכי קטנה, הסרט פתאום נהיה פי ארבעה יותר מפחיד ומותח.
ב"30 ימים של לילה" מופיעה בתפקיד הכמעט-ראשי מליסה ג'ורג', שמגלמת בימים אלה את איילת זורר בגרסה האמריקאית של "בטיפול". דני יוסטון הוא מנהיג קבוצת הערפדים שמגיעה לחגוג בעיירה באלסקה, שלמשך חודש שלם תהיה שרויה בעלטת חורף מוחלטת. דיוויד סלייד, הבמאי, הוא האיש שגילה לעולם את אלן פייג' בסרטו הקודם "הארד קנדי". נראה לי שזה מישהו סופר-מוכשר שצריך לשים אליו לב טוב טוב.

המתנה של חמש שעות בהונג קונג. ואז עוד שעתיים איחור. ואז עוד כמעט חמש שעות טיסה מהונג קונג בחזרה לכיון נפאל ב-757 של חברת רויאל נפאל, מטוס מיושן – אין סרטים בטיסה, אבל יש עוף בצ'ילי ופודינג שוקולד חלבי בארוחת הערב – אבל יש בעיקר שפע של מקום לרגליים בין השורות.
הסרט שלי לטיסה הזאת: "הנוסע השמיני נגד הטורף: רקוויאם". סרט הרבה פחות טוב – אבל לא רע בתור ג'אנק פאסט-פודי לשעת טיסות, שגם כאן שודרג בזכות טלטלות מתוזמנות היטב ותחושה – שהזכירה לי את הסגמנט של ג'ורג' מילר מתוך "איזור הדמדומים: הסרט" שהטורף נמצא על כנף המטוס, בשעה שיצורי הנוסע השמיני זוחלים בסראונד מעל ומתחת לנפאלים שסביבי על הטיסה.

נחיתה בקטמנדו. 24 שעות אחרי ההמראה מתל אביב. 30 דולר לוויזה ונסיעת מונית למלון שמזכירה את הפתיחה של "רכבת לדרג'ילינג".

המשך יבוא, אני מניח.

Categories: גיבורי על

25 מרץ 2008 | 07:59 ~ 9 Comments | תגובות פייסבוק

שיחה עם מייקל בולהאוס

Categories: כללי

24 מרץ 2008 | 18:28 ~ 14 Comments | תגובות פייסבוק

שלוש ושלושת-רבעי השעה קדימה

עדכון לענייני הבלוג:

בערך בשעה זו אני מתחיל קרוב ל-24 שעות של נדודים טרנסאטלנטייםאסיאתיים עד שמחר בערב אנחת בקטמנדו, בירת נפאל. מה אני עושה שם? או, סוג של סיפור.
(אגב, את הסיפור בו פעם ניסו לגייס אותי למוסד סיפרתי פעם למישהו כאן? אחד הרגעים המצחיקים בחיי. סרבתי להצעה, אגב).

זה התחיל לפני שנתיים. למעשה, לפני שנתיים על השעון. אסתר נייר, חברה, עיתונאית ב"גלובס", תסריטאית מבריקה בוגרת החוג לתסריטאות בסם שפיגל (לפני שאני התחלתי ללמד שם), וגם – האח! – קוראת הבלוג, עירבה אותי בשני פרויקטים שהיא הגתה. האחד הוא פיצ'ר שקיבל באחרונה תקציב פיתוח מקרן הקולנוע. והשני הוא סדרת טלוויזיה עלילתית שבשנה וחצי האחרונות אנחנו מעניינים לא מעט אנשים וגופים בה. ובכן, נראה שהסדרה הזאת עומדת לקרות. הייתי שמח לנפק פרטים נוספים, ותמיד חשבתי שברגע שייחתם חוזה אעדכן את הבלוג בסקופ שאני יצרתי במו ידיי, אבל חתימת החוזה מתמהמהמת, מתעכבת, מתארכת, לכן אני לא יכול להגיד עדיין מי-מה-ומו. אבל מה שכן: הסדרה מתרחשת בקטמנדו. ויש רק בעיה אחת קטנה: מעולם לא הייתי שם. אז הערב יוצאת לנפאל משלחת למטרות תחקיר. זו היתה אמורה להיות משלחת נכבדת, אבל בגלל שעדיין לא נסגר חוזה, זה יותר חיל גישוש ראשוני.

ומה עם הבלוג? ובכן: מישהו היה כאן בקטמנדו פעם? מישהו יודע מה מצב הזמינות של האינטרנט האלחוטי שם? איפה כדאי לחפש? בזה זה תלוי. אם יהיה אינטרנט אלחוטי בכל קרן רחוב יש סיכוי שלא תשימו לב שאני לא באיזור. העדכונים ימשיכו כרגיל. אם לא, הרי שהעידכונים יהיו מעט יותר מרווחים, אבל אז האחריות תיפול על כתפיכם, קוראיי המסורים: קראתם משהו מעניין? שתפו אותי ואת כולם בתגובות. ראיתם סרט? ספרו עליו. קרה משהו בתפוצות? עדכנו.
כוחות נאמני הבלוג הוזעקו למילואים והם מפטרלים מסביב לגדרות הבלוג מרגע זה, לוודא שהסדר והנקיון נשמר. הם גם יסייעו לי בעדכונים בשלט רחוק אם יהיו לי בעיות התחברות.

את העדכון הבא אבצע משדה התעופה בהונג קונג, לשם אגיע מחר בבוקר. בשבועיים הבאים הבלוג הזה יהיה על קולנוע ונדודים. צפו לסיפורי מסע וצילומים. כמו גם הבדיקה הבלתי נמנעת: האם בקטמנדו עושים הפסקות בסרטים?

ומי שהיה (או היתה) בקטמנדו ורוצה לספק המלצות, מה לעשות, מה לראות, מה אסור להחמיץ וממה להיזהר – אנא שתפו.

ומי שרוצה את אפרת גוש בעירום? היכנסו פנימה.

continue reading…

Categories: כללי

24 מרץ 2008 | 15:48 ~ 5 Comments | תגובות פייסבוק

"ביקור התזמורת": 2 מיליון דולר באמריקה

על פי הערכתי, הלילה יחצה "ביקור התזמורת" את קו 2 מיליון הדולר בהכנסות באמריקה. נכון לאתמול הכנסות הסרט עמדו על 1.957 מיליון דולר, ומספר בתי הקולנוע בהם הוא מופץ עלה ל-118 אולמות. "ביקור" עקף את "חתונה מאוחרת" והוא כעת הסרט הישראלי השני הכי קופתי באמריקה אחרי "ללכת על המים" של איתן פוקס (עם 2.5 מיליון דולר). עם ממוצע די יציב של בין 250,000 ל-300,000 דולר בסופי שבוע, "ביקור התזמורת" יהפוך לסרט הישראלי הקופתי ביותר בתולדות ארצות הברית בעוד עשרה ימים.

24 מרץ 2008 | 08:39 ~ 6 Comments | תגובות פייסבוק

איגודי הבמאים והתסריטאים קוראים להחרים את טקס פרסי האקדמיה לטלוויזיה

באיגרת ששלח רני בלייר, היו"ר החדש של איגוד הבמאים, הוא קורא לחברי האיגוד להחרים את את טקס פרסי האקדמיה הישראלית לטלוויזיה. הסיבות: טופס המועמדויות מערבב "באופן אבסורדי בין טלנובלות לדרמות, בין סדרות דוקומנטריות לתכניות ריאליטי, ובין שעשועונים לדרמה קומית והעיד על בורות במקרה הטוב, או חוסר תום לב במקרה הרע". כמו כן, את הפרסים ליוצרי הסדרות הוחלט לחלק בזמן ההפסקות לפרסומות.

מהמכתב ששלח בלייר לחברי האיגודים עולה ש:
1. האיגודים מכריזים על החרמת טקס פרסי האקדמיה לטלוויזיה לשנת 2008 וממליצים לחברי האיגוד "להדיר רגליהם מהטקס המביש הזה, שבז ליוצר וליצירה בישראל". גם כאלה המועמדים לפרסים.
2. בלייר עצמו, המועמד על בימוי "שבתות וחגים" "פרשת השבוע", לא מתכוון להגיע לאירוע.
3. איגודי היוצרים מתכננים להשיק פרס משלהם לדרמה ולקומדיה בעברית בינואר 2009 (אני תהיתי איך אין עדיין פרסים חלופיים לפרסי האקדמיה, מטעם האיגודים השונים, בפסקה האחרונה של כתבתי על האקדמיה מ-2004).

אחרי הקפיצה: האיגרת של בלייר לחברי איגוד הבמאים, המכתב ששלח בלייר לאבי ניר, מנכ"ל קשת, ומכתב התשובה של ניר לבלייר.

continue reading…

23 מרץ 2008 | 07:30 ~ 48 Comments | תגובות פייסבוק

בעד או נגד הפסקות בסרטים? עכשיו הבמאים מגיבים

לפני כשבוע התנהל כאן דיון לוהט ומרתק: האם הפסקות בקולנוע זה דבר טוב או רע? אני חושב שזה דבר איום ונורא. אבל להפתעתי, חלק לא מבוטל מכם חשב שהפסקות זה הכרחי, בגלל הפיפי. הייתי בשוק. ואם זה מה שחושבים שוחרי קולנוע צעירים, מה יגידו הצופים המזדמנים המבוגרים, אלה שממילא התרגלו לכך שיש הפסקות בסרטים מהימים בהם הפסקות היו הכרח טכני? האם הפסקות הם רק עניין כלכלי מצד בעלי בתי הקולנוע, לקדם את מזנוניהם? האם הם הרגל ישראלי שבעלי הקולנועים חוששים לעקור מפאת תגובת הקהל? או שזה עוד עדות לבוז ליצירה הקולנועית ולעובדה המצערת לכך שמרגע שהסרט מגיע לידי המקרין הוא עושה איתו מה שבא לא, בלי לחשוב על היצירה או היוצר?
מה שגרם לי לתהות: מה חושבים היוצרים – הבמאים והתסריטאים – על העובדה שיש בתי קולנוע העושים הפסקה בסרטים? האם זה משנה להם? מפריע להם? האם הם אדישים לכך? פניתי לכמה קולנוענים, ותיקים וצעירים, וקיבלתי תשובות:

אתגר קרת ("מדוזות"):
אני מתנגד להפסקות בסרטים כצופה וכיוצר, ועם עובדי המזנון הסליחה.

דני לרנר ("ימים קפואים"):
אם הייתי בעל רשת בתי קולנוע הייתי לגמרי בעד הפסקות אחרי הפרסומות, לפני הבקרובים, באמצע הסרט, ממש לפני סוף הסרט וזאת כמובן "על פי בקשת הקהל ועבור נוחיות הצופים", אבל בתור יוצר אני לגמרי נגד הפסקות בסרטים כי אני לא ממש משתגע על פופקורן, המליצו לי להפסיק לשתות קולה ועל מתוקים בכלל אין על מה לדבר.

יקי יושע ("סוסעץ"):
הפסקה זה לא טוב. לבעלי שלפוחית קטנה אני ממליץ להשתין בפרסומות.

יוסי מדמוני ("המנגליסטים"):
השאלה היא אם יש משמעות לעמדתי כ"יוצר" יותר מעמדה של אינסטלטור, רופא או מ"פ בגולני.
אישית, אני מניח שיש סרטים שהם יותר לכיוון בידורי וקל (לאו דווקא קלוקל) שהפסקה לא ממש תגרע מחווית הצפיה שלי בהם.
היחס של יוצר לגבי הצפייה בסרטיו גובל או אפילו חוצה את הקו ההיסטרי נוירוטי ולפעמים אף פסיכוטי. ולכן בנוגע להפסקה בסרטים שלי – על גופתי.

עמית ליאור (תסריטאי "נו אקזיט", במאי "סיפורי בית קפה"):
חדר העריכה בפיצ’ר אינו מתייחס לאופציה (של ההפסקה) ולכן מכוון את כל האנרגיה של הצופה לצפיית רצף ולעבר קתרזיס מדוד, רציף ומבוקר. להבדיל מהטלוויזיה, בה, במדינות מתוקנות ולפעמים אפילו אצלינו, מכוונים את הדרמה לעבר ההפסקות שלה וישנה סוג של בקרה של היוצרים על חלוקת אנרגיית הצפייה, יוצר הקולנוע אינו חושב כך בתהליך העריכה – ולכן ההפסקה, שנקבעת שרירותית על ידי הגורם המקרין עלולה לפגוע פגיעה קשה בחווית הצפייה.
מי מבטיח לנו שאיזה מקרין מסטול לא יקטע את סרט האימה בדיוק לפני הצעקה הגדולה, את הקומדיה באמצע בדיחה, את הדרמה ברגע הכי תובעני שלה?
אני נגד.

אבי נשר ("הסודות"):
זהו מנהג ברברי ומקומם (שעניינו לא בשלפוחית השתן של הצופה אלא בקופה הרושמת של הקיוסקאי, שהוא על פי רוב קרוב משפחה של בעל בית הקולנוע).
יצירה קולנועית (כמו יצירה מוסיקלית) הופכת אפקטיבית כאשר הצופה "נבלע" אל תוך העולם שנפרש לפניו ומתחבר אמוציונאלית לנרטיב ולמערכות היחסים שהולכות ומתגבשות. כפי שאין לעלות על הדעת שמישהו היה עושה הפסקה בעת ביצוע "הבולרו" של רוול, אין לקבל הפסקה באמצע There will be Blood (למרות אורך הסרט).

שמי זרחין ("אביבה אהובתי"):
מעדיף בלי הפסקות, כצופה וגם כבמאי. אבל מוכן לחיות איתן בתמורה לאיכות הקרנה טובה ולהגנה מפני רעשי לעיסת הפופקורן והבזקי האור של הטלפונים הניידים המסמסים מכל עבר. לפני כמה ימים ראיתי סרט כשבסמוך אלי ישבה גברת שכל כמה שניות הוציאה עלה חסה משקית מרשרשת וכירסמה אותו ברעש מחריד. אין לי מושג אם היתה הפסקה או לא, גם מהסרט אני לא זוכר כלום, כנראה שהייתי שקוע מידי במחשבות שונות אודות הרצח המושלם והאם יש בכוחי לבצע אותו.

רשף לוי (תסריטאי "אהבה קולומביאנית", במאי "איים אבודים"):
קודם כל בתור צופה בקולנוע התגובה האינסטינקטיבית שלי היא להתנגד להפסקות בסרטים. אבל אני עוד יותר מתנגד לבתי קולנוע שיוצרים את התחושה שתהיה הפסקה ואז אין. כי גם מצבים כאלה קרו בעברי. אתה שותה את הקולה גדולה בלי לקחת בחשבון את התוצאות, ואחרי שעה ועשרים ואתה מוצא את עצמך תקוע מול סרט שאתה לא רוצה להפסיד ולו שוט אחד שלו, כאשר השלפוחית שלך מאיימת להציף את האולם. בסרטים שלי? עד היום הסרטים שהייתי מעורב בהם לא עברו את מאה הדקות הקלאסיות באורכם, ולכן אני כמובן מתנגד להפסקה. הסרט הוא יצירה שלמה שאמורה לסחוף את הצופה לסוף. בהפסקה של הרבה מאד סרטים נפלאים, יכולת לשמוע אנשים אומרים דברי ביקורת שבסיום לא תהיה להם שום משמעות. בכל פעם שמשהו שעשיתי לדוגמא מוקרן בערוץ 2 הלב שלי נשבר כשמתחילות הפרסומות. 100 דקות של לא להשתין לא לעשן הן גזירה שהקהל יכול לעמוד בה.
אבל למרות כל מה שאמרתי, אם הייתי עושה סרט ארוך כמו מגנוליה, או זה ייגמר בדם, של שעתיים וחצי, יכול להיות שהייתי קובע בתוך הסרט עצמו מקום קבוע להפסקה. בתיאטרון לדוגמא בכל ההצגות שלי יש הפסקה שאנחנו מתכננים בראש, עם שיא, שיגרום לקהל לרצות לחזור ולשמוע מה קרה הלאה. זה חלק מהטקס של התיאטרון, ואני מאמין שצריך לציית לטקסים של המדיום.

אורי פסטר ("מלך של קבצנים"):
להחזיר את ההפסקה לבתי הקולנוע? למה שלא יקימו מחדש את הפלמ"ח גם? ומה זה תירוציי שלפוחית השתן הרגישה של הקהל הישראלי? אפילו בתיאטרון בחו"ל כבר הבינו שההצלחות הגדולות הן ההפקות ללא ההפסקה. יותר חשוב במקום להחזיר את ההפסקה המטופשת יתחילו המפיצים לטפל בביטול הפרסומות על המסך הגדול. באמת, הכרטיסים לא ממש זולים ולמה לקהל מגיע לצפות בפרסומות שרודפות אחריו מהמסך הקטן למסך הגדול? אז בלי פרסומות, ובלי הפסקה חווית הצפייה הקולנועית, תהיה מרוכזת ושלמה כבכל מקום תרבותי אחר בעולם.

במאי צעיר נוסף, שביקש להישאר בעילום שם, מסר שגם הוא מתנגד להפסקה בסרטים שלו.
ובמקרה פגשתי השבוע את אורי פסטר שסיפר לי שאפילו בליטא, שם צילם את "מלך של קבצנים", אין הפסקות בסרטים – אבל הוסיף לי פרט מידע שלא ידעתי: מתברר שבעולם יש יותר ויותר הצגות תיאטרון שגם מוותרות על הפסקה. אני מניח שזה פונקציה של אורך ומורכבות הסט, או החלטה של מחזאי ובמאי. אבל מדובר במגמה גוברת. אבל התיאטרונים בארץ, גם כשהם מעלים הצגה שבחו"ל הוצגה ללא הפסקה, מסרבים בתוקף לכך, וכופים למצוא מקום להפסקה. כנראה שזה פשוט עניין של אופי לאומי. ישראלים אוהבים לנוח מלחשוב.

Categories: בתי קולנוע