חיים ומוות בישראל
שלושה סרטים קצרים של יוצרים ישראליים אליהם הגעתי דרך אתרים עמיתים.
continue reading…
"קדימה, תריץ אחורה", הביקורת
עד לפני ארבע שנים העסק עבד היטב: צ'רלי קאופמן כתב את התסריטים לסרטים של ספייק ג'ונז ומישל גונדרי והתוצאות – גם אם לא אחידות – היו לפחות עקביות במבריקותן. אבל אז, כמו כל הרכב פופ, החבורה התפרקה, מן הסתם כי כל אחד רצה להוכיח שהוא יכול גם לעבוד סולו. גונדרי נותר הפורה מהשלושה, כש"קדימה, תריץ אחורה" הוא כבר הסרט השני שלו בו הוא כותב בעצמו את התסריט. ג'ונז נכנס להפקה של "ארץ יצורי הפרא", על פי מוריס סנדק, וכנראה שקע שם בבוץ טובעני (או תובעני) שהוא מתקשה להיחלץ ממנו. וקאופמן יביא לפסטיבל קאן הקרוב את סרטו הראשון כבמאי, "סינקדוכה, ניו יורק", ואם התסריט שברשותי הוא גם הגרסה שצולמה לבסוף הרי שהסרט מתחיל עם ילדה בת ארבע שרואה באסלה שהקקי שלה ירוק, ממשיך כשאבא שלה נפצע כשכיור האמבטיה מתפוצץ באמצע הגילוח, ואז עובר לסצינה בה החתך מעל עינו של האב – כתוצאה מפיצוץ הכיור – נתפר בבית החולים, כשקאופמן מדגיש בתסריט שאנו רואים את אקט התפירה במלואו ובפרוטרוט. נדמה שהאיש להוט לגרום לקהל שלו להתפתל בכסאו.
אם ב"מדעי החלום" נוכחותו של קאופמן לא היתה חסרה, בעיקר בגלל המבנה האסוציאטיבי/חלומי/סוריאליסטי של הסרט, שהסתדר לא רע ללא מגע תסריטאי הדוק ומתובנת, הרי שנוכחותו של תסריטאי אס כבר יותר מורגשת ב"קדימה, תריץ אחורה". כל עוד הסרט הוא מעין Spoof, כלומר פרודיה על סרטים אחרים, מעין "סרט מטוגן" א-לה גונדרי, הוא עובד היטב. אבל למרות שגונדרי מראה שיש לו את המוח ואת הלב להפוך את סרטו ליותר מרק רצף גגים, קשה להתעלם מהעובדה שכל העסק פשוט לא מתאזן היטב.
הנה ביקורתי על הסרט:
"שמונה צדדים לאמת", הביקורת
שני סרטים עם סיגורני וויבר בתפקיד קטן יוצאים היום בארץ: "קדימה תריץ אחורה" ו"שמונה צדדים לאמת"
כנראה שסיגורני וויבר לא ממש אוהבת לעבוד קשה מדי בימים אלה. השבוע יוצאים שני סרטים בהם היא מופיעה בסצינה אחת, גג שתיים, ואז נעלמת. היא מופיעה ב"קדימה תריץ אחורה" בתור נציגת האולפנים הדורשת להשמיד את קלטות הווידיאו המחודשות. וב"שמונה צדדים לאמת" היא מופיעה בתור במאית טלוויזיה שעל כתפיה מונחת האחריות לסקר את ביקורו של נשיא ארה"ב בספרד. בזמן הזה בשנה שעברה היא גם הופיעה בסרט "The TV Set" של ג'ייק קסדן וג'אד אפאטו בתור מנהלת רשת טלוויזיה. כנראה שהעובדה שאביה היה נשיא רשת אן.בי.סי בשנות החמישים, והאיש שהמציא את תוכנית האירוח הלילית (כמו זו של ג'יי לנו), משפיעה על בחירותיה.
וזו הביקורת שלי על "שמונה צדדים לאמת", סרט פעולה מהנה למדי אבל אידיוטי בריבוע, סרט שהשם "קדימה, תריץ אחורה" מתאים לו אפילו יותר:
continue reading…
האגדה של "אני האגדה"
"סלאשפילם" מביא את הסוף המקורי של "אני האגדה", לפני שהקרנות מבחן גרמו לאולפני וורנר לצאת לצילומי השלמה ליצירת סיום חלופי. בסוף המקורי, שאותו תוכלו מיד, מבין וויל סמית שהוא המפלצת הרצחנית בסיפור הזה, ובכך מתקרב הסוף – ולו במעט – לרעיון שניסה ריצ'רד מתיסון להעביר בסיפור המקורי עליו מבוסס הסרט. הנה שבע הדקות האחרונות והמקוריות של הסרט שיופיעו בדי.וי.די שייצא החודש גם בישראל:
הביאו את התרנגולות המרקדות
פרויקט מבדר מאוד: ברנש בשם ריי סמית העלה ל"גוגל מפות" שרטוט של הנתיב שגומאות המכוניות במרדף המפורסם מ"בוליט", סרט הפעולה של פיטר ייט עם סטיב מקווין מ-1968. הסרט – "זהות אבודה" של הסיקסטיז – זכה באוסקר על העריכה. הנה מעקב שהופך למרדף הנמשך עשר דקות מסך:
(ויה MCN)
============
לנארד רוזנמן, שהלחין את "מרד הנעורים", "קדמת עדן" ו"המסע המופלא" (ההוא עם ראקל וולש, לא ההוא של מיאזאקי) מת אתמול בגיל 83.
============
לפני כמה חודשים התחלתי פוסט ובו רציתי לתמלל את המיטב מהמפגש הפומבי האחרון בין ורנר הרצוג וארול מוריס שהתקיים באוניברסיטת ברנדייס במרילנד (וניתן לצפייה כאן). אחרי כמה פסקאות עשיתי הפסקה, תכננתי לחזור לזה אבל כמובן שזה מעולם לא קרה. עכשיו כתב העת "המאמין" עשה את העבודה עבורי והוא מפרסם את תמלול המפגש.
ההיכרות בין הרצוג ומוריס התחילה בסוף שנות השבעים וכבר הולידה את הסרט התיעודי "ורנר הרצוג אוכל את הנעל שלו". על פניו נראה כאילו אין שני יוצרים קוטביים יותר מאשר הרצוג הפרוע והפראי ומוריס המתובנת והמאופק, אך המפגשים ביניהם מוכיחים שוב ושוב שעמוק בפנים הם נמשכים לאלמנטים דומים, ושההבדלים ביניהם סגנוניים בלבד. שניהם עוסקים בחיפוש אחר אמת, אבל אמת שהיא כה מופרכת, כה אבסורדית, כה בלתי נתפסת שהיא נראית כאילו רק מוח מעוות יכול היה להמציא אותה. משום כך הם יוצרים סרטים תעודיים, המתעדים מציאות, אבל שנראים כאילו הם תעתוע אחד גדול שאין סיכוי שהוא יכול להיות אמיתי.
במפגש באוניברסיטת ברנדייס הם גם מדברים על התקופה בה הם רבו ולא דיברו זה עם זה, אחרי שהרצוג גנב ממוריס לא רעיון לסרט, או דמות, אלא חבל ארץ. זה מתחיל כשמוריס מתנצל בפני הרצוג שלא הגיע כשקבעו להיפגש בבית קברות לחפור באישון לילה את קברה של אמו של הרוצח הסדרתי אד גיין, ובכך לברר האם הרוצח גנב את גופתה. ואז מתנצל הרצוג על העוול שעשה למוריס כשביים באותה עיירה את "סטרושק", אחרי שמוריס עבר לגור באיזור ותכנן בעצמו לביים משהו שם. וכך הם אומרים:
WH: I said that we were going to do a film there in Plainfield, and that really upset Errol a lot. He thought I was a thief without loot. This was his country, his territory, his Plainfield, and I shot in Plainfield. I shot a film, Stroszek, which I think is forgotten and forgiven by now, and we can maintain friendship over this now.
EM: I told Werner: For you to steal a character or a story isn’t real theft. But to steal a landscape, that is a very, very serious crime.
WH: I understand that. I take it to heart, but there actually is a film out there, and we can’t take it off the map.
EM: It’s a very good film.
WH: It has a beautiful end with a dancing chicken, and I really like it.
EM: Yes.
ואגב, למי שראה את "קונטרול" של אנטון קורביין: "סטרושק" של הרצוג הוא הסרט שאיאן קרטיס רואה בטלוויזיה לפני שהוא מתאבד.
"ביקור התזמורת" תופס תאוצה באמריקה
אם הכל מסתדר נכון, הרי שממש ברגעים אלה חוצה "ביקור התזמורת" את קו המיליון דולר בהכנסות בקופות באמריקה. על פי "בוקס אופיס מוג'ו" עד יום ראשון, לפני שלושה ימים, הכניס הסרט בחמישה סופי שבוע 900 אלף דולר. בסוף השבוע האחרון העלתה סוני פיקצ'רס קלאסיקס את מניין בתי הקולנוע בו מוקרן הסרט באמריקה מ-26 ל-64. בכך הוא הפך לסרט הישראלי שקיבל את ההפצה הרחבה ביותר אי פעם באמריקה, ועקף בכך את השיאנים הקודמים: "אושפיזין" (48 בתי קולנוע), "ללכת על המים" (47 בתי קולנוע) ו"חתונה מאוחרת" (38 בתי קולנוע).
"ביקור התזמורת" עקף בסוף השבוע האחרון את "קדוש" של עמוס גיתאי, שהכניס באמריקה בשנת 2000 כ-700 אלף דולר. הוא יהפוך השבוע לסרט הישראלי הרביעי שחוצה את קו מיליון הדולר בהכנסות באמריקה. שיאן ההכנסות הוא עדיין "ללכת על המים" עם 2.7 מיליון דולר, ואחריו "חתונה מאוחרת" עם 1.6 מיליון דולר ו"אושפיזין" עם 1.5 מיליון דולר. העובדה ש"ביקור התזמורת" הגיע למיליון דולר בחמישה שבועות עשויה להעיד שאם לא תהיה לפתע עצירה פתאומית בקצב הכנסותיו, יש סיכוי שהוא יצליח לעקוף את כל הסרטים האלה עד שתסתיים הקדנציה שלו על מסכי הקולנוע ולהפוך לשיאן ההכנסות הישראלי באמריקה.
אבל זה עוד לא הכל. על פי "בוקס אופיס מוג'ו" "ביקור התזמורת" מכר ברחבי העולם כרטיסים בשווי 6 מיליון דולר (בהשוואה ל-4.4 מיליוון דולר של "ללכת על המים"). השיאנים הם צרפת עם 3 מיליון דולר ו-למרבה ההפתעה-שוויץ שם מכר הסרט כרטיסים בשווי של מיליון דולר. בצרפת הופץ הסרט ב-145 עותקים וצפו בו למעלה מ-300,000 צופים.
סקוטרמן ואני
ועדיין באיסוף החומרים המאוחרים, אחרי הג'ט-לג מהאוסקרים: למי שהחמיץ, או למי שאין יס, זה הביקור שלי בתוכנית של אורי גוטליב ביום חמישי לפני שבועיים, שלושה ימים לפני האוסקרים. זו הפעם הראשונה שלי בתוכנית אירוח, אחרי שנים של פינות בתוכניות אקטואליה רציניות יותר. הסיפור על סקוטרמן שאורי ואני מזכירים כאן קרה לפני כחמש-שש (או אולי שבע-שמונה) שנים, כשגוטליב – כבר לא זוכר איך – פנה אלי ואל חבר שלי כדי שנציע לו רעיונות לספיישל למשדר יום העצמאות לערוץ 2. הצענו לו את "ההרפתקאות החדשות של סקוטרמן", גרסה חדשה, עדכנית, לסדרה ההיא ללימודי אנגלית של הטלוויזיה החינוכית, שמבחינתי היתה הפעם הראשונה והאחרונה בה נוצרה בטלוויזיה הישראלית דמות של מעין גיבור-על, או לוחם פשע. סקוטרמן הוא הבאטמן הישראלי (כשהווספה של סקוטרמן בתפקיד הבאטמוביל, קיקסטנד בתפקיד רובין, ודוקטור האפבייקד בתפקיד הג'וקר). ואני חשבתי שגוטליב יהיה סקוטרמן חדש מושלם. באנו עם הרעיון ליפה אורנשטיין בערוץ 2, שזרקה אותנו מכל המדרגות תוך חמש דקות, ובכך העסק נגמר.
שמונה פחות חצי
את "ג'אמפר" עוד לא ראיתי, אבל את "שמונה צדדים לאמת" כן. ואכן, זה סרט אקשן לא רע – קצבי, מותח, ועם ניסיון כמעט נואש להיראות כמו "זהות אבודה" (במאי הסרט כנראה רוצה להיות הפול גרינגראס הבא, והשניים כבר עבדו יחד בימיהם כבמאי טלוויזיה בריטיים). אבל שמעו, הסרט הזה אידיוטי ברמות קשות, לרגעים על גבול הבלתי נסבל והבלתי נסלח. אבל התעלומה הכי גדולה (כרגיל) מבחינתי היא: מאיפה הוקרץ השם העברי? כלומר, אני די בטוח שאני יודע. את הסרט המפיץ הישראלי לא ראה, אבל את הכרזה האמריקאי כן. ושם כתוב: "שמונה זרים, שמונה נקודות תצפית". אלא שבסרט יש חמש, גג שש, נקודות תצפית. הסרט מציג את עלילתו בראשונה מבעד לעיניה של סיגורני וויבר, כבמאית טלוויזיה. ואז חוזר לאחור ומסופר מבעד לעיניו של דניס קווייד, כסוכן השירות החשאי. ואז מבעד לעיניו של פורסט וויטאקר, בתור תייר אמריקאי בספרד. ואז מבעד לעיניו של שוטר ספרדי. ואז מבעד לעיניו של וויליאם הרט, בתור נשיא ארצות הברית. ואז, בסיקוונס האחרון, מסופר כל הסיפור ברצף מהתחלה עד הסוף, מבעד לעיני הבמאי, שמרכיב את כל החלקים בפאזל יחד. כלומר חמישה צדדים לאמת ועוד צד אחד, יודע-כל. סך הכל ששה.
ואיילת זורר? היא בסדר. אבל מי שלא רצה את שחקני ישראל בתור טרוסיטסטים ערביים, יקבל את שחקניות ישראל בתור טרוריסטיות ספרדיות.
===========
ג'ונתן רוזנבאום, המבקר הנפלא של "שיקגו רידר", יצא לגמלאות. אבל, מתברר, שהוא לא יפסיק לכתוב. בקרוב הוא אף ישיק אתר אינטרנט משל עצמו. ובכל אופן, העיתון שלו עושה לו כבוד, ומקבץ בפרויקט פנסיה מיוחד את עשר הביקורות שהוא אהב מהעשור האחרון. וגם, ראיון וידיאו אתו ממשרדו בעיתון.
ומהצד הטרגי של הביקורת: אודי אשרי, מבקר הטלוויזיה של "הארץ", נפטר אמש בגיל 56. לא הכרתי אותו אישית, אבל הייתי צרכן די כפייתי של מוסף סוף השבוע של "חדשות" שאשרי ערך. שם, למשל, הושק המדור "ציפורה". ובעוד אין לי בדל זכרון אילו אייטמים קראתי שם, ומי היו הסלבריטיז שהרכילות עסקה בהם בסוף שנות השמונים, אני כן זוכר את המטפל היונגיאני של ציפורה ואת הבדיחה בסוף המדור שתמיד נפתחה במילים "אחד, לא חשוב מאיזה עדה".
הספקולציה של ניקי פינק שפרסמתי כאן מלפני כמה ימים, כנראה היתה מדויקת: סרטי ניו ליין בעולם יעברו בקרוב מאוד לטיפול מערך ההפצה הבינלאומי של וורנר. כך מדווח "סקרין דיילי". הבשורה הזאת מגיעה כשלידי וורנר מגיעה עוד בשורה צורבת: מתברר ש"מצפן הזהב" דווקא עושה חיל בעולם (להבדיל מכשלונו העגום באמריקה), והוא פתח באופן די פנומנלי בסוף השבוע האורון ביפן. הכנסותיו בשווקים הבינלאומיים כבר חצו את ה-200 מיליון. אלא מה: ניו ליין מכרה את זכויות ההפצה הבינלאומיות של הסרט למפיצים עצמאיים, כך שאף אגורה מה-200 מיליון האלה לא מגיעה לכיסה.
יש בישראל זן של במאים/מפיקים שאני לא מחבב במיוחד את תוצרתם העכשווית, אבל אני לא יכול שלא להתפעל מכשרונם כאנשי עסקים, וכמפיקים שמצליחים לגייס כמעט מדי שנה משקיעים וממשיכים ליצור סרטים בקצב מרשים. מנחם גולן, עמוס גיתאי, עמוס קולק. ועכשיו גם חיים בוזגלו. אחרי שנדמה היה שבוזגלו מיצה את עצמו, הוא חוזר בשוונג עצום עם כמות די אסטרונומית של פרויקטים בהפקה ובפיתוח. והכי מדהים: עם הון. שבי רוזנפלד באתר "קולנוען" מדווחת שאיש עסקים אמריקאי השקיע באחרונה 1.2 מיליון דולר בחברת ההפקה של בוזגלו. עכשיו נראה מה ייצא מזה.
סליחה על האיחור, לא שמתי לב למייל הזה בתיבתי, ובכל זאת כדאי לעיין: ליאור זלמנסון היה בפסטיבל ברלין (לפני שבועיים) וכתב בבלוגו כמה סקירות תמציתיות על הסרטים החדשים של מדונה ומייק לי, ואחרים. פלוס צילומים.
סטיבי מעדכנת: מרתף 10, מועדון הופעות חיפאי כנראה די מיתולוגי לסטודנטים (הוא קיים מאז שנות השבעים), נמצא בסכנת סגירה. רוצים לחתום על עצומה נגד הסגירה?
"ההתנקשות בג'סי ג'יימס", הביקורת
לא הכל עובד ב"ההתנקשות בג'סי ג'יימס", שיוקרן היום ובהמשך השבוע בסינמטק תל אביב. בתוןר סרט שמנסה להיות לירי, הוא די גדוש בעלילה. ובכל זאת, הוא אח גאה ל"איש מת", מערבון דומה שביים ג'ים ג'רמוש, ושכבר זכה לשם החיבה "המערבון שטרקובסקי היה בטח מביים". נו, לא בטוח לגבי זה, אבל הכותרת מוצאת חן בעיני.
יש את הרגע בו אתם יודעים שהסרט לכד אתכם. אצלי זה קרה לא רחוק מתחילת "התנקשות בג'סי ג'יימס". כשהאחים ג'יימס וכנפוייתם החדשה ממתינים להגעתה של רכבת אותה הם מתכננים לשדוד. אמצע הלילה, אמצע היער, חושך מוחלט. ואז המצלמה של רוג'ר דיקינס מבצעת תנועת מצלמה לתוך חושך מוחלט, עד שהחושך – לדעתי באותו שוט רצוף – מואר על ידי פנסי הרכבת המתקרבת ואנחנו מקבלים את הפריים הבא:
"ההתנקשות בג'סי ג'יימס". (מתוך פרויקט נהדר של קריס טייפלי על עשרת השוטים היפים של השנה).
לכו לראות את "ההתנקשות בג'סי ג'יימס", בעיקר כי הוא מרהיב על המסך הגדול, וכי נדיר שסרט כזה ייעשה, לא כל שכן יגיע להקרנות בישראל שלא "בפורמט דיגיטלי". ולמרות פגמים מסוימים בחציו השני, הוא גם די קרוב למופתי. הנה ביקורתי עליו ממדור הדפוס שלי:
הקאט
שלשום הזכרתי כאן את "במצמוץ העין" של וולטר מרץ' ואז חשבתי שזה יהיה רעיון נפלא אם אוכל להעלות לכאן פרק או שניים מהספר. פניתי לינץ לוי, שתרגם את הספר, ולמרב שאול מהוצאת אסיה והם הסכימו. הנה שני הפרקים הראשונים מהספר של וולטר מרץ', שערך את "אפוקליפסה עכשיו" ואת "הפצוע האנגלי". זהו תמלול של הרצאה שקיים באוסטרליה. הספר יצא במקור בשנת 1995, כשעדיין ערכו סרטים באופן פיזי, והוצאה שנייה שלו יצאה ב-2001, בה כבר הוסיף מרץ' פרק על עריכה דיגיטלית. ובכל מקרה, הספר עוסק בהגיון של העריכה ושל הקאט, כמו גם בצד הקוגניטיבי של הצפייה בסרט, ופחות בצד הטכני של העריכה:
תגובות אחרונות