ארבעה סרטים חדשים עולים היום בבתי הקולנוע, על אף אחד מהם לא תוכלו לקרוא כאן ביקורת. אם אתם לא צריכים מבקרי קולנוע, אז מה אכפת לכם, אבל שימו לב לדבר הבא:

"קינסניירה" הוקרן בפסטיבל סאנדנס 2006 (ינואר) ופסטיבל ברלין באותה השנה (פברואר). הקרנות מסחריות – אוגוסט 2006. "מלך קליפורניה" נראה לראשונה כבר בסאנדנס 2007 והופץ מסחרית ובאופן מוגבל בארה"ב בחודש ספטמבר. "החבר הכי טוב שלי" נצפה במולדתו הצרפתית בדצמבר 2006, ועוד קודם לכן בפסטיבל טורונטו של אותה השנה. "אוויר לנשימה" הוא סרט מודל 2007, מקסימום ינואר 2008 למתעקשים. אז לא יפה להגיד שזכינו השבוע לסחורה לא טובה, שכן גילם הביולוגי של הסרטים לא מעיד על טיבם, אבל קשה להתעלם מההרגשה שהסחורה לא מי יודע מה טריה.

בהתייחס לאיכות, היחיד שראיתי הוא "אוויר לנשימה". ומתוקף החוקים שמגבילים אותי, דעתי המורחבת עליו יכולה לזהם את המרחב הוירטואלי רק מיום ראשון. אז הנה דעתי המקוצרת והלא מנומקת, לצערי – אסון אמיתי, להתרחק ומהר. את "מלך קליפורניה" אראה במהלך סוף השבוע, בשביל העכבר.

עוד מישהו מעוניין להמליץ או להזהיר?

===============================================================

אירוע נוסף שהתחיל כבר היום, הוא פסטיבל דוקאביב, שיש סביבו רחש מיוחד השנה. תחושת התחדשות אמיתית, ברוח האביב כנראה. הנה הפוסט המפורט של בעל הבלוג. יש גם המלצות של נירית אנדרמן מגלריה. וזה מה שיש לסטיבי להגיד בנושא. גם הפעם אתם יותר ממוזמנים להמליץ, ממש כאן, לשאר הגולשים על סרטים שראיתם בפסטיבל. במיוחד על כאלה שאפשר לתפוס בהקרנות נוספות. אותי שעשעה העובדה שהיום, יומו הראשון של הדוקאביב, הוקרן סרט בשם "קטמנדו". מעניין מה יאיר היה חושב עליו.

בהמשך החודש בסינמטק ת"א – הקרנות נוספות של "ההתנקשות בג'סי ג'יימס", אולי הזדמנות אחרונה לצפות בסרט המעולה הזה על מסך גדול. והוא פשוט דורש אחד כזה. שמחתי גם למצוא שם הרבה מאוד קישלובסקי, אבל כל מי שעיין בתוכנייה מעט יותר משתי דקות מוזמן לעדכן.

ולסיום, דילמה:

יש פה מישהו/מישהי/משהו שיעניין אותם דיון על "Southland Tales", סרטו החדש והדי מדובר של ריצ'רד "דוני דארקו" קלי? אני ממש זקוק לתמריץ בשביל לצפות בו…

(אורון, עבור סינמסקופ)

שתי ידיעות שהיו מאוד חביבות על בעל הבלוג התקבצו להן יחדיו.

הראשונה נוגעת להגעת עידן הקולנוע הדיגיטלי לארצנו. סטיבי שאלה בתגובות איפה יאיר כשצריך לדווח על עניין שכזה. התשובה היא בקטמנדו, למי ששכח, אבל האווירה המבודחת לא נעצרת כאן. דורון פישלר, איש הדג, לקח על עצמו את האחריות ובישר כי הקולנוע הראשון בישראל שתהיה לו היכולת לספק לצופיו הקרנה דיגיטלית הוא אולם 1 בגלובוס עזריאלי. האמת היא שזה אכן האולם הטוב ביותר שיש לגלובוס להציע בתוך תל-אביב, וסוג של נחמה פורתא עבור אותם תל-אביבים, אחרי שאולם האיימקס של החברה נפתח דווקא בקריות.

המשמעות המיידית של הידיעה היא שהסרט שיפתח באופן חגיגי את הקיץ, "איירון מן" בעל הטריילר המגניב, יוקרן בהקרנה דיגיטלית. ואם יורשה לי – ווהו!

הידיעה השניה נוגעת לגל פיטורים של מבקרי קולנוע בארה"ב, והיא הובאה בתגובות על-ידי Cinephile. הכותרת אומנם קצת צעקנית, ובהמשך הידיעה עולה הטענה שהמבקרים פשוט נודדים מן העיתונות הכתובה לאינטרנט. ומי מתקומם כנגד התנדפות מבקרי הקולנוע מן העיתונים? מפיקי הסרטים כמובן. סקוט רודין, שהפיק השנה את "לא ארץ לזקנים" ו"זה ייגמר בדם", טוען שהביקורות האוהדות סייעו לאחים כהן לצאת מנצחים מטקס האוסקר האחרון.

ומה אתם אומרים? האם יש מקום לביקורות קולנוע מודפסות בעידן הווב 2.0, או שדיונים במרחב הווירטואלי הם כל מה שאנחנו צריכים?

בהמשך היום יעלה פוסט שיבחן האם וכמה אנו באמת זקוקים למבקרי קולנוע.

(אורון, עבור סינמסקופ)

עדכון 1 באפריל: רק ידיעה וחצי נכונה בפוסט הזה. okok4 הפריך את שמועת קזבלנקה, ואיתן את חזרתו של הארי המזוהם, כאשר עלילת הסרט החדש של איסטווד נותרת בעלטה. וכמה עצוב ששתי הידיעות על מותם של מוסקו אלקלעי ושוש עטרי, יהי זכרם ברוך, הן אמת לאמיתה.

(אורון, המפריך היוצא של פוסטי סינמסקופ לענייני 1 באפריל)

 הפרוייקט הבא של מייקל ביי די ברור מאליו אחרי ההצלחה של ה"רובוטריקים", אבל על מה שוקד בימים אלה החצי המוצלח (והקפיטליסטי) יותר שלו, מפיק העל ג'רי ברוקהיימר? מסתבר שעל רימייק לסדרת הטלוויזיה "הפרש הבודד". לצורך המשימה גויסו התסריטאים טד אליוט וטרי רוסיו, שאחראים לטרילוגיית "שודדי הקאריביים". מעניין אם זה אומר שגור ורבינסקי, הבמאי של הטרילוגיה, ילוהק אף הוא להחיאה של הפרש.

(דרורית)

סטיבי עידכנה בתגובות (והקדישה לעופר) אבל הייתה כה מזועזעת עד שהחליטה לפצל את הידיעה לכמה שורות, אולי כדי למנוע פאניקה אמיתית בקרב הקוראים. אז הנה במשפט מוחץ אחד – מדונה רוצה לעשות רימייק לקלאסיקת הקלאסיקות "קזבלנקה", ולמקם את העלילה בעיראק.

(סטיבי)

 וקאמבק אחרון: קלינט איסטווד הכריז שסרטו הבא כבמאי ייקרא "גראן טורינו" (כמו המכונית). איסטווד גם יישחק בסרט, אחרי 4 שנים של היעדרות מהמסכים. עלילת הסרט נשמרת כביכול תחת מעטה סודיות, אבל טבעו האמיתי כבר דלף לרשת – אחרי שג'ון מקליין, ג'ון רמבו והקיץ הזה גם אינדיאנה ג'ונס התקמבקו לעת זקנה, איסטווד מחזיר את הארי המזוהם לפרק רביעי שישי. צופי הקולנוע מוזמנים לחזור ולשאול את עצמם – האם הם מרגישים ברי-מזל, Punk?

(אורון)

אדי ודר הוא קודם כל הסולן של להקת "פרל ג'אם". את זה יודעים כולם. אבל הוא מתגלה בשנים האחרונות גם כזמר פוליטי. ודר הוא גם חבר אישי קרוב של שון פן, וזה האחרון ידוע בתור אדם פוליטי. הוא לא מסתיר את הדעות האנטי-בושיות שלו, ובכל הזדמנות אומר בצורה בוטה את מה שהוא חושב על מלחמת עיראק ומי ששלח את החיילים האמריקאים לשם, למשל כאן.

דווקא בסרט האחרון של פן אין כביכול שום אזכור לפוליטיקה, אבל בעצם כל כולו פוליטי. ג'ורג' בוש האב מופיע בפריים אחד בלבד בסרט, והשנה אז היא שנת 1990, טרום המלחמה הראשונה בעיראק, כנדמה שפן אומר לנו שכלום בעצם לא השתנה מאז. בוש נראה במקרה זה כחלק מ"רע כללי" שחונק את הגיבור ומבריח אותו Into the Wild. אבל שיר כזה מפסקול הסרט, שנכתב ומושר על ידי אדי ודר, עם הקליפ הזה, מכוון שוב למקום האנטי-מלחמתי, לאותו מקום ששון פן עצמו תומך בו.

וזה מה שודר אומר בראיון לבילבורד בנוגע לבחירות הקרבות בארה"ב:

Well, speaking of that very thing, we have an important election coming up. Have you guys started to think about how you might add your voice or presence to what will be going on then? If emocracy was a big bus, and you're on board, and you think you have an idea where it should be going, you should combine your voices in the back to tell the driver. At some point, you might have to get your foot on the brakes and take over the wheel. We're talking about hiring a new bus driver. I can't imagine being inactive. But I think everybody should, in whatever ways they can. If we want to protect our Constitution our country as an ideal still have meaning, we're going to have to participate.

אמנם דברים קצת עמומים, אבל אין ספק שבבחירה שלו לכתוב את הפסקול לסרט הדוקומנטרי Body of War(שיוקרן בפסטיבל דוקאביב הבא עלינו לטובה, ומכיל גם מוזיקה של טום ווייטס) יש אמירה פוליטית נחרצת. אותו "גוף" שלחם את המלחמה ועכשיו לוחם נגדה הוא של החייל לשעבר תומס יאנג.

כאן ודר ויאנג מדברים על הסרט ועל המוזיקה שנכתבה עבורו:

אז נכון, ודר הוא עדיין לא בוב דילן, אבל נדמה לי שהשיר "אדוני המלחמה" יושב עליו כמו כפפה על יד (דרך אגב, ודר מבצע שיר אחר של דילן, All Along the Watchtower, בפס הקול של סרטו של טוד היינז "אני לא שם").

עוד אדי ודר אחד, בהופעה הקצרצרה שלו ב- Singles של קמרון קרואו כחלק מלהקת הליווי של מאט דילון, שנקראה בסרט בשם המופלא Citizen Dick

ואפרופו שון פן וודר האקטיביסטים, המלחמה בעיראק והבחירות הקרבות: המילה הראשונה ב"בעמק האלה" של פול האגיס היא "אבא". טומי לי ג'ונס חולם שבנו מדבר אליו מעיראק השסועה, ואחר כך אנחנו מבינים שהבן אכן מדבר אליו דרך קטעי הווידאו שהוא מצליח לפענח. המילה הראשונה ב-Into the Wild של שון פן היא "אימא". מרשה גיי הרדן מתעוררת מחלום שבו אמיל הירש, בנה הנעלם, קורא לה, והיא בוכה בזרועות בעלה, וויליאם הרט, על הבן שאבד ולא יחזור. בכלל, הרבה מהסרטים המובילים של השנה האחרונה כוללים תימות של אבות-בנים-אמהות-ילדים. ב"נראתה לאחרונה" של בן אפלק ילדה הולכת לאיבוד, והסרט כולו דן בין השאר במסוגלות ההורית של אם אחת ספציפית, ודרך הסיפור שלה בדור אבוד שלם של ילדים ואנשים צעירים שנותרו חסרי הורים, חסרי השגחה אמיתית ברחובות האלימים של בוסטון, יו.אס.איי. ב"ג'ונו" ילדה יולדת ילד, ומוסרת אותו בלי המון מאבקים פנים-נפשיים, כך נראה לפחות, ל"מבוגרת האחראית" שרוצה וראויה כנראה לגדל אותו, ואז חוזרת לילדות שלה. ואם אתם ממש מתעצבנים על הילד האישי שלכם, אתם תמיד יכולים לנסות לשאוג עליו – You're just a bastard I found in a basket. במחשבה שנייה, אולי עדיף שלא. נראה ששנים של פסיכואנליזה מהמשובחות ביותר שכסף יכול לקנות לא יתקן את הטראומה שתיגרם לצאצא.

ואצלנו, עידן אלתרמן, בפוסט הזה שלו על הסרטים הטובים בעיניו לשנת 2007, כתב את המשפט הבא: "…בסופו של דבר, 'בופור' הוא סרט על אבות שמפקירים את הבנים שלהם".

ייתכן מאוד שודר לא מדבר רק על "להחליף את נהג האוטובוס" אלא על להחליף את דמות האב. מי יודע אם זה יקרה או לא.

דרורית, לסינמסקופ

ויה ג'ף וולס:
סרט הפרופגנדה שביים ג'ון פורד בסוף שנות הששים הקורא לתמיכה במלחמת וייטנאם. צ'רלטון הסטון מקרין. זה הסרט האחרון שג'ון פורד חתום עליו. הבלוגר אריק ספיגלמן העלה את הסרט במלואו:

Vietnam! Vietnam! from Eric Spiegelman on Vimeo.

ריצ'רד ווידמרק נפטר. ריצ'רד קורליס מ"טיים" כותב לו הספד.

פרוייקט מעניין שפורסם בניו יורק טיימס: הבמאי והכותב הניו יורקי ברודי בייקר ביים 12 סרטים קצרים עם מיטב השחקנים הצעירים כיום. אפשר לצפות בסרטונים כאן.

ושניה לפני שהסרט הדוקומנטרי של סקורסזי Shine a Light מוצג ב"דוקאביב" בסינמטק ת"א, אפשר לשמוע את פס הקול של הסרט ולראות את הטריילר כאן. אחרי שראיתי את הטריילר יש לי תחושה שזה סרט שלא רק אפשר למחוא כפיים בסופו אלא באמת לקום ולרקוד (ואני אפילו לא כזו מעריצת "אבנים").

לפני שבועיים בערך פורסם שאדם הציע את החיים שלו למכירה באיביי. אם כך, הכול פתוח! גם אתם יכולים לגשת למכרז ואולי אפילו לזכות בתפקיד קטנטן בסרט החדש עם ג'וליה רוברטס וקלייב אוון, ממש פה.

ג'ון יוז הוא אחד הבמאים האהובים עליי. את "מועדון ארוחת הבוקר" ראיתי אין ספור פעמים. אפילו כתבתי עליו סמינר פעם (מוזר, אבל אמת לאמיתה). השבוע התפרסם עליו מאמר בלוס אנג'לס טיימס, שמציין את החותם העצום שהשאיר על דור שלם, פה
וג'ף וולס סרק את הכתבה מהמגזין "ספיי" ב-1993 שתיארה את ג'ון יוז כתינוק גדול ומפונק שכולם מוכנים לסבול את הגחמות שלו כל עוד סרטיו עושים כסף. מאז יוז די נעלם מהשטח. הוא פרש מבימוי וכמעט שלא מפיק או כותב.

ככה נחתמה הכתבה ההיא מלפני 15 שנה, רגע לפני שיוז הפך למעין ג'יי.די סלינג'ר ונעלם מעין הקהל והוליווד ואפילו לא מעסיק סוכן:

.

ובתזמון מושלם מגיע ראיון מתחנת הרדיו המצויינת NPR עם Long Duk Dong, ששיחק את הסטודנט האסייתי בסרט של יוז "בת שש-עשרה הייתי". הראיון פה.

ועוד ג'ון אחד, ג'ון מלקוביץ' בראיון אמבטיה מיוחד.

ג'ון אחרון ודי! ג'ון ווטרס בראיון לניו יורק מגזין.

– מאת דרורית

רגע נדיר של חיבור אינטרנט רצוף וסביר מקטמנדו:

תודה לאורון על הפוסט על דיוויד לינץ'. פוסטים אורחים יתפרסמו במהלך השבוע ואני אמשיך לעדכן כל כמה שעות, ככל שאזדמן לאינטרנט בלתי נקטע. ומכיוון שבכל פעם שאני נתקל במחשב מקוון אני בודק בעיקר מה קרה כאן, אנא מכם: עדכנו אותי ואת העולם בתגובות בכל מה שחדש בעסקי הקולנוע. קורים דברים מעניינים בימים האחרונים?

אפרופו דיוויד לינץ': בדי.וי.די של "בלייד ראנר" למדתי שרידלי סקוט היה הבחירה המקורית של דינו דה-לורנטיס לבימוי "חולית" ושהוא כבר התחיל לעבוד על הקדם הפקה לפני שפרש, הלך ל"בלייד ראנר" ודיוויד לינץ' הובא במקומו. והשבוע התבשרנו שפיטר ברג ("הממלכה") יביים את הגרסה המחודשת לרומן של פרנק הרברט. ברג, גם שחקן לפעמים ("כאריות לכבשים", למשל), הוא בעיני במאי בינוני מאוד, מאנייריסט, אבל הוא מצליח לייצר תוצאות סבירות, שתמיד נדמה שבידיו של במאי אחר היו יוצאות מוצלחות יותר. מה דעתכם? מישהו כאן רוצה לראות את "חולית" בגרסה חדשה? ועם פיטר ברג כבמאי? ואם לא הוא, אז למי הייתם נותנים לביים?

בתור אחד שצפה ב"ונדטה" יותר מפעם אחת, אני מאמין ל-V. אין צירופי מקרים, רק אשליה של צירופי מקרים.

לפני שבועיים-שלושה מצאתי ביו-טיוב סרטון משעשע, בכיכובו של לא-דייויד-לינץ'. השבוע, חשבתי לצרף אותו לפוסט כלשהו, והנה הפנתה סטיבי את תשומת ליבי לידיעה הבאה: הסרט "כביש אבוד" עובד לאופרה. ההסבר ההגיוני למקריות הזו, הוא שמדיטציה טראנסדנטלית עובדת. וגם תביא שלום עולמי (ופוסטים שלמים על דייויד לינץ').

על הגרסה המוזיקלית של "כביש אבוד" אחראית המלחינה האוסטרית אולגה נויווירת' (ניטפוקים יתקבלו בברכה), מעריצה ותיקה של הבמאי בפרט וכנראה גם של קולנוע בכלל – את התזה שלה בימי הלימודים כתבה על המוזיקה  בסרט של אלן רנה. היוצרים מבטיחים להעביר את הסרט כמכלול מן האקרן אל התאטרון, אז היכונו להרבה בלבול.

שני דברים לכדו את עיניי בידיעה. הראשון הוא עיצוב התפאורה.

Running at floor level right through the audience at the Young Vic will be the "lost highway" down which Fred ends up fleeing from the police. Up above its central point there'll be a floating plexiglass box accessible by a retractable spiral staircase, surrounded on all four sides by video screens

הדבר יאפשר מעורבות גבוהה של הקהל, לטענת המעצב פיליפ בוסמן:

These screens might show an action in close-up…or they can be Pete's garage, or the apartment. So, in effect, the audience can make their own cut or edit by going from the screen to the live action

השני, הוא תגובתו של לינץ' לכל האירוע הזה. ניווורת' מספרת:

Oh, he was so supportive to me, and he's so open to all kinds of music

תזכורת לכך שלינץ' פתוח לכל סוגי המוזיקה, קיבלנו גם ב"אינלנד אמפייר":

אז שאלה לכל הלינצ'אים הרדומים של הבלוג – באין פרוייקט של הבמאי עצמו באופק – איך יעבוד "כביש אבוד" כאופרה? ואיזו יצירה אחרת של הקולנוען ראויה לגרסה נוספת, מכל סוג או סוגה?

למרות שמה שבאמת מעניין אותי הוא מה יחשבו חובביו של האיש על הסרטון המדובר מהיו-טיוב המדובר, שהפך בינתיים לסדרת "דייויד לינץ' פותר בעיות". אני צחקתי עד שכאב לי בצד.

הנה הסרטון הראשון:

השני והמוזיקלי:

השלישי, זה הולך ונעשה הזוי:

הרביעי, כבר אין לי מילים:

החמישי והאחרון, זה עם הטוויסט:

(אורון, עבור סינמסקופ)

אז מה נסגר? פאטי אקין, או פטיח? והאם התעתוק יהיה מהאיות הערבי של שמות (שהרי גם טורקית כותבים באותיות לטיניות) או באופן בו הוא מבטא בעצמו את שמו (שאני מניח שתהיה בגרסה הלא גרונית)? אני משאיר את פאטי בינתיים – בפ' רפויה – אבל אם מישהו מגלה תשובה מוסמכת, אשמח להתעדכן ולעדכן.

continue reading…

זכרתם להעביר לשעון קיץ הלילה?

איזה עולם קטנטן:

1.
כבר כתבתי את זה, אבל שוב: שניים מהסרטים שעולים השבוע, "עץ לימון" הישראלי ו"בקצה גן העדן" הגרמני, צולמו על ידי אותו צלם: השוויצרי ריינר קלאוסמן. בעיניי זה די מדהים. אגב, קחו בדי.וי.די את "הפלישה" של אוליבר הירשביגל, שגם צולם על ידי קלאוסמן. סרט לא רע בכלל.

2.
רובין סוויקורד, שכתבה וביימה את "מועדון הספרים של ג'יין אוסטן" שיוצא השבוע, כתבה את התסריט לגרסה הקולנועית של "נשים קטנות" מ-1994. את "נשים קטנות" ביימה ג'יליאן ארמסטרונג, שסרטה החדש "להקסים את הארי" יצא בשבוע שעבר. "מועדון הספרים של ג'יין אוסטן", אגב, הוא צ'יק-פליק חמוד.

3.
מגי גרייס, בוגרת "אבודים", מופיעה כעת גם ב"מועדון הספרים של ג'יין אוסטן" וגם ב"חטופה", שיצא בארץ בשבוע שעבר.

4.
פאטי אקין השתמש בסרטו בשני שחקנים מפורסמים – האחת גרמניה, השני טורקי – שיהיו מוכרים לקהל הישראלי המבוגר. הגרמניה היא חנה שיגולה, שבשנות השבעים שיחקה בלא מעט מסרטיו של פסבינדר (שראיון עם צלמו, מייקל בולהאוס, יכולתם לקרוא כאן השבוע). באחרונה היא שיחקה גם באפיזודה באילת ב"הארץ המובטחת" של עמוס גיתאי. הטורקי הוא השחקן הוותיק טונזל קורטיז, ששיחק – בין השאר – בסרטיו של ילמז גונאי, הבמאי הטורקי שבילה חלק ניכר מחייו בכלא. קורטיז אף שיחק בסרט הישראלי "חיוך הגדי" של שמעון דותן מ-1986, על פי ספרו של דויד גרוסמן.