במחיר 95 באט אני מקבל בבית הקפה שמתחת למלון שלי, בדרך קואסן בבנגקוק, לא רק אייס מוקה גדול אלא גם חיבור לאינטרנט. אז אני מעלה בזריזות שני פוסטים. זה השני. הקודם עלה לפני כמה שניות. סקרולרו אחורה.

אני חייב לכם דיווח על צפייה בסרט הודי בקטמנדו ומאתמול גם דיווח על צפייה בסרט תאילנדי בתאילנד. אשאיר את זה לקפה הבא (אני גם אמור לעבוד על עניינים בלתי-בלוגיים בין קפה לקפה). ובינתיים, כמה עדכונים:

– משום מה ה-4 באפריל הוא תאריך שאני מתקשה להתעלם ממנו. האם זה סתם בגלל המספר, או בגלל היסטוריה? בכל אופן, אתמול מלאו 40 לרצח מרטין לותר קינג.

– אם יש לכם הוט, חפשו ב-VOD את הקטגוריה החדשה "המלצה חמה", שם תמצאו בשבועות הקרובים המלצות שלי לסרטי הספרייה של שירות ה-VOD (ובגלל שאני בניכר כשזה עלה אתם מוזמנים לדווח כאן, לי ולאחרים, איך זה נראה והאם זה מועיל). הוט אמנם שילמו לי על שירותיי, אבל הרעיון הוא שאני בוחר את הסרטים שאני אוהב מבין סרטי הספריה שלהם – כלומר, הסרטים שכבר נבלעו במורד הרשימה ואינם זוכים לתשומת לב של סרטי הבכורות. ביום ראשון שעבר עלו ההמלצות שלי על "חתונה מאוחרת" ועל "שוטרים לוהטים" ומספרים לי שההיענות נאה. המלצות נוספות יעלו מדי שבוע.

– פבלו אוטין, אחד האנשים היותר רציניים ומסורים שכותבים בארץ על קולנוע, תרגם לאנגלית את המאמר שכתב לפני כמה חודשים על הקולנוע הישראלי ל"סינמטק". המאמר המתורגם ראה כעת אור בכתב העת הקנדי המוצלח "סינמה-סקופ". אתר האינטרנט של כתב העת לא מכיל את המאמר. ידידיי הקנדיים: האם תוכלו לסרוק אותו ולשלוח במייל?

– אתר האינטרנט של תעשיית הקולנוע והטלוויזיה של אירלנד מדווח על השיר שהקליטו גלן הנסרד ומרקטה אירגלובה לסרט הישראלי "זרים" של ארז תדמור וגיא נתיב. האייטם עשוי להיראות לכמה מכם קצת מוכר.

– מי היה מאמין שלריצ'רד ווידמארק, שחקן שנדמה שקצת נשכח בעשרים השנים האחרונות, יש כזו השפעה במרומים. תחילה הוא מת, ואז מת אבי מן, שכתב את התסריט ל"משפט נירנברג" בו שיחק ווידמארק (מן גם היה האיש שהמציא את קוז'אק). ואז מת ז'ול דאסן, שביים את ווידמארק ב"לילה בעיר".

– טורניר חיקויי טום קרוז: מי עושה אותו טוב יותר – בן סטילר או מיילס פישר?

– ובמלאת קרוב לשבועיים להיעדרותי מאדמת ישראל (בקרוב השיבה ארצה, אל דאגה), אני פונה לעמיתיי העיתונאים והמבקרים: אילו סרטים הוקרנו לתקשורת בשבועיים האחרונים, ואיך הם היו? עוד משהו מעניין קרה?

בגלל שלא יצא לי לראות אף אחד מהסרטים החדשים שעלו אתמול בארץ (ורובם נראים לי די זניחים, הלא ככה? החל ב"מלך קליפורניה", הלא הוא סרט הפתיחה של פסטיבל אילת 2007) הקדשתי את מדורי בדפוס השבוע בסקירת כמה מהסרטים שראיתי בעת האחרונה בדי.וי.די אחרי שדילגו על הגעה לבתי הקולנוע בארץ. במקרה של "Into the Wild" של שון פן מדובר בהזנחה פושעת מצד המפיץ, אם אכן יוחלט לגנזו (לפחות שיביאו לסינמטק, כמעשה "ג'סי ג'יימס", למרות שבסרט של שון פן אין אפילו את בראד פיט כדי לגרום למפיצים אפילו להרהר באופצייה).

continue reading…

השבוע הזה היה עצוב במיוחד. נפטרו בו כמה יוצרים ושחקנים חשובים ואהובים, ונכתבו הרבה הספדים, גם בחו"ל וגם בארץ. סטיבי כתבה פוסט הספדים מרגש. גם התסריטאי אבי מאן נפטר. מאן ייזכר במיוחד בתור התסריטאי של "משפטי נירנברג", שבו כיכב ריצ'רד ווידמרק שנפטר אף הוא השבוע, אבל גם, בין השאר, בתור האדם שעמד מאחורי המצאת הדמות של טלי סוואלס ב"קוג'אק". הנה הספד קצר שמספר את תולדותיו.

באתר הניו יורקר, ריצ'רד ברודי מדבר על ז'אן-לוק גודאר ופרנסואה טריפו, היחסים ביניהם והגל החדש. כבונוס יש גם סדרת תמונות נפלאה. ניתן להאזין לתוכנית בלינק הזה. ופה, בחינה של המושג "אוטר", שבמאי הגל החדש התייחסו אליו רבות.

אדם יאוק מהביסטי בויז עומד לביים את סרטו הראשון, שייקרא "Gunning for that 1^st Spot", בו הוא מתעד את המירוץ לפסגה של כמה משחקני כדורסל התיכונים הטובים ביותר בארה"ב כיום. לסרט אמור להיות פסקול מקפיץ במיוחד, ויש כבר טריילר קצר.

אלחנדרו גונזאלס איניאריטו, במאי "בבל" ו-"21 גרם", ביים כמה תשדירים נגד השימוש בסמים. התשדירים שודרו השבוע בפעם הראשונה, במונטנה. איניאריטו אמר כי החליט לביים את התשדירים בעקבות תשדירים באותו הנושא שביים דארן ארונופסקי.

אחת השערוריות האחרונות המעסיקות את עולם הבידור בארה"ב היא ראיון שערך ג'יי לנו עם השחקן ריאן פיליפי, שמופיע ב-"Stop Loss", סרטה החדש של קימברלי פירס ("בנים אינם בוכים"). ג'יי גילה את העובדה המדהימה שלפני שנים רבות פיליפי שיחק באופרת הסבון המצליחה "One Life to Live" תפקיד של – שום ושמיים! – הומוסקסואל. מאותו הרגע לנו, בעדינות של פיל בחנות חרסינה, דרש שוב ושוב מפיליפי (שנראה נע בחוסר נוחות בכיסא) להתייחס לנושא. הדובדבן שבקצפת היה המשפט שאמר: "Look into the camera and give me your gayest look". פיליפי ממש לא הסכים, ובעקבות הראיון עלה לאוויר האתר הזה, בו אנשים מראים לעולם, וגם ללנו עצמו, מהו המראה ההומואי ביותר שלהם.
בינתיים לנו התנצל, אבל אין ספק שהראיון הזה ימשיך להיות מקור בלתי נדלה לחיקויים, פארודיות ובדיחות.

מוזיאון בטוקיו גילה שני סרטי אנימציה יפניים שנעשו כפי הנראה בשנים 1917 ו-1918. לפי התמונה הזו רולרבליידס היו בסביבה כבר אז.

עדכון באטמן – ראיון עם כריסטופר נולאן.

ושאריות מאחד באפריל, משהו שבהתחלה נראה (לי) כמו מתיחה. וודי אלן תובע את חברת הבגדים American Apparel על שימוש ללא רשות בדמותו (לבוש כיהודי חסידי, מתוך "אנני הול" בסצינה הקלאסית בבית הוריה של אנני) בפרסומות שלהם.

ולסיום משהו שנכתב כמתיחה אבל עדיין משעשע. ידיעה על פרידה מתוקשרת בין קתרין הייגל (מ"Knocked Up") והידיד הכי טוב שלה. כולל "עצות" שנותנת לה גרייס אדלר (מ"וויל וגרייס").

דרורית – לסינמסקופ

ארבעה סרטים חדשים עולים היום בבתי הקולנוע, על אף אחד מהם לא תוכלו לקרוא כאן ביקורת. אם אתם לא צריכים מבקרי קולנוע, אז מה אכפת לכם, אבל שימו לב לדבר הבא:

"קינסניירה" הוקרן בפסטיבל סאנדנס 2006 (ינואר) ופסטיבל ברלין באותה השנה (פברואר). הקרנות מסחריות – אוגוסט 2006. "מלך קליפורניה" נראה לראשונה כבר בסאנדנס 2007 והופץ מסחרית ובאופן מוגבל בארה"ב בחודש ספטמבר. "החבר הכי טוב שלי" נצפה במולדתו הצרפתית בדצמבר 2006, ועוד קודם לכן בפסטיבל טורונטו של אותה השנה. "אוויר לנשימה" הוא סרט מודל 2007, מקסימום ינואר 2008 למתעקשים. אז לא יפה להגיד שזכינו השבוע לסחורה לא טובה, שכן גילם הביולוגי של הסרטים לא מעיד על טיבם, אבל קשה להתעלם מההרגשה שהסחורה לא מי יודע מה טריה.

בהתייחס לאיכות, היחיד שראיתי הוא "אוויר לנשימה". ומתוקף החוקים שמגבילים אותי, דעתי המורחבת עליו יכולה לזהם את המרחב הוירטואלי רק מיום ראשון. אז הנה דעתי המקוצרת והלא מנומקת, לצערי – אסון אמיתי, להתרחק ומהר. את "מלך קליפורניה" אראה במהלך סוף השבוע, בשביל העכבר.

עוד מישהו מעוניין להמליץ או להזהיר?

===============================================================

אירוע נוסף שהתחיל כבר היום, הוא פסטיבל דוקאביב, שיש סביבו רחש מיוחד השנה. תחושת התחדשות אמיתית, ברוח האביב כנראה. הנה הפוסט המפורט של בעל הבלוג. יש גם המלצות של נירית אנדרמן מגלריה. וזה מה שיש לסטיבי להגיד בנושא. גם הפעם אתם יותר ממוזמנים להמליץ, ממש כאן, לשאר הגולשים על סרטים שראיתם בפסטיבל. במיוחד על כאלה שאפשר לתפוס בהקרנות נוספות. אותי שעשעה העובדה שהיום, יומו הראשון של הדוקאביב, הוקרן סרט בשם "קטמנדו". מעניין מה יאיר היה חושב עליו.

בהמשך החודש בסינמטק ת"א – הקרנות נוספות של "ההתנקשות בג'סי ג'יימס", אולי הזדמנות אחרונה לצפות בסרט המעולה הזה על מסך גדול. והוא פשוט דורש אחד כזה. שמחתי גם למצוא שם הרבה מאוד קישלובסקי, אבל כל מי שעיין בתוכנייה מעט יותר משתי דקות מוזמן לעדכן.

ולסיום, דילמה:

יש פה מישהו/מישהי/משהו שיעניין אותם דיון על "Southland Tales", סרטו החדש והדי מדובר של ריצ'רד "דוני דארקו" קלי? אני ממש זקוק לתמריץ בשביל לצפות בו…

(אורון, עבור סינמסקופ)

שתי ידיעות שהיו מאוד חביבות על בעל הבלוג התקבצו להן יחדיו.

הראשונה נוגעת להגעת עידן הקולנוע הדיגיטלי לארצנו. סטיבי שאלה בתגובות איפה יאיר כשצריך לדווח על עניין שכזה. התשובה היא בקטמנדו, למי ששכח, אבל האווירה המבודחת לא נעצרת כאן. דורון פישלר, איש הדג, לקח על עצמו את האחריות ובישר כי הקולנוע הראשון בישראל שתהיה לו היכולת לספק לצופיו הקרנה דיגיטלית הוא אולם 1 בגלובוס עזריאלי. האמת היא שזה אכן האולם הטוב ביותר שיש לגלובוס להציע בתוך תל-אביב, וסוג של נחמה פורתא עבור אותם תל-אביבים, אחרי שאולם האיימקס של החברה נפתח דווקא בקריות.

המשמעות המיידית של הידיעה היא שהסרט שיפתח באופן חגיגי את הקיץ, "איירון מן" בעל הטריילר המגניב, יוקרן בהקרנה דיגיטלית. ואם יורשה לי – ווהו!

הידיעה השניה נוגעת לגל פיטורים של מבקרי קולנוע בארה"ב, והיא הובאה בתגובות על-ידי Cinephile. הכותרת אומנם קצת צעקנית, ובהמשך הידיעה עולה הטענה שהמבקרים פשוט נודדים מן העיתונות הכתובה לאינטרנט. ומי מתקומם כנגד התנדפות מבקרי הקולנוע מן העיתונים? מפיקי הסרטים כמובן. סקוט רודין, שהפיק השנה את "לא ארץ לזקנים" ו"זה ייגמר בדם", טוען שהביקורות האוהדות סייעו לאחים כהן לצאת מנצחים מטקס האוסקר האחרון.

ומה אתם אומרים? האם יש מקום לביקורות קולנוע מודפסות בעידן הווב 2.0, או שדיונים במרחב הווירטואלי הם כל מה שאנחנו צריכים?

בהמשך היום יעלה פוסט שיבחן האם וכמה אנו באמת זקוקים למבקרי קולנוע.

(אורון, עבור סינמסקופ)

עדכון 1 באפריל: רק ידיעה וחצי נכונה בפוסט הזה. okok4 הפריך את שמועת קזבלנקה, ואיתן את חזרתו של הארי המזוהם, כאשר עלילת הסרט החדש של איסטווד נותרת בעלטה. וכמה עצוב ששתי הידיעות על מותם של מוסקו אלקלעי ושוש עטרי, יהי זכרם ברוך, הן אמת לאמיתה.

(אורון, המפריך היוצא של פוסטי סינמסקופ לענייני 1 באפריל)

 הפרוייקט הבא של מייקל ביי די ברור מאליו אחרי ההצלחה של ה"רובוטריקים", אבל על מה שוקד בימים אלה החצי המוצלח (והקפיטליסטי) יותר שלו, מפיק העל ג'רי ברוקהיימר? מסתבר שעל רימייק לסדרת הטלוויזיה "הפרש הבודד". לצורך המשימה גויסו התסריטאים טד אליוט וטרי רוסיו, שאחראים לטרילוגיית "שודדי הקאריביים". מעניין אם זה אומר שגור ורבינסקי, הבמאי של הטרילוגיה, ילוהק אף הוא להחיאה של הפרש.

(דרורית)

סטיבי עידכנה בתגובות (והקדישה לעופר) אבל הייתה כה מזועזעת עד שהחליטה לפצל את הידיעה לכמה שורות, אולי כדי למנוע פאניקה אמיתית בקרב הקוראים. אז הנה במשפט מוחץ אחד – מדונה רוצה לעשות רימייק לקלאסיקת הקלאסיקות "קזבלנקה", ולמקם את העלילה בעיראק.

(סטיבי)

 וקאמבק אחרון: קלינט איסטווד הכריז שסרטו הבא כבמאי ייקרא "גראן טורינו" (כמו המכונית). איסטווד גם יישחק בסרט, אחרי 4 שנים של היעדרות מהמסכים. עלילת הסרט נשמרת כביכול תחת מעטה סודיות, אבל טבעו האמיתי כבר דלף לרשת – אחרי שג'ון מקליין, ג'ון רמבו והקיץ הזה גם אינדיאנה ג'ונס התקמבקו לעת זקנה, איסטווד מחזיר את הארי המזוהם לפרק רביעי שישי. צופי הקולנוע מוזמנים לחזור ולשאול את עצמם – האם הם מרגישים ברי-מזל, Punk?

(אורון)

אדי ודר הוא קודם כל הסולן של להקת "פרל ג'אם". את זה יודעים כולם. אבל הוא מתגלה בשנים האחרונות גם כזמר פוליטי. ודר הוא גם חבר אישי קרוב של שון פן, וזה האחרון ידוע בתור אדם פוליטי. הוא לא מסתיר את הדעות האנטי-בושיות שלו, ובכל הזדמנות אומר בצורה בוטה את מה שהוא חושב על מלחמת עיראק ומי ששלח את החיילים האמריקאים לשם, למשל כאן.

דווקא בסרט האחרון של פן אין כביכול שום אזכור לפוליטיקה, אבל בעצם כל כולו פוליטי. ג'ורג' בוש האב מופיע בפריים אחד בלבד בסרט, והשנה אז היא שנת 1990, טרום המלחמה הראשונה בעיראק, כנדמה שפן אומר לנו שכלום בעצם לא השתנה מאז. בוש נראה במקרה זה כחלק מ"רע כללי" שחונק את הגיבור ומבריח אותו Into the Wild. אבל שיר כזה מפסקול הסרט, שנכתב ומושר על ידי אדי ודר, עם הקליפ הזה, מכוון שוב למקום האנטי-מלחמתי, לאותו מקום ששון פן עצמו תומך בו.

וזה מה שודר אומר בראיון לבילבורד בנוגע לבחירות הקרבות בארה"ב:

Well, speaking of that very thing, we have an important election coming up. Have you guys started to think about how you might add your voice or presence to what will be going on then? If emocracy was a big bus, and you're on board, and you think you have an idea where it should be going, you should combine your voices in the back to tell the driver. At some point, you might have to get your foot on the brakes and take over the wheel. We're talking about hiring a new bus driver. I can't imagine being inactive. But I think everybody should, in whatever ways they can. If we want to protect our Constitution our country as an ideal still have meaning, we're going to have to participate.

אמנם דברים קצת עמומים, אבל אין ספק שבבחירה שלו לכתוב את הפסקול לסרט הדוקומנטרי Body of War(שיוקרן בפסטיבל דוקאביב הבא עלינו לטובה, ומכיל גם מוזיקה של טום ווייטס) יש אמירה פוליטית נחרצת. אותו "גוף" שלחם את המלחמה ועכשיו לוחם נגדה הוא של החייל לשעבר תומס יאנג.

כאן ודר ויאנג מדברים על הסרט ועל המוזיקה שנכתבה עבורו:

אז נכון, ודר הוא עדיין לא בוב דילן, אבל נדמה לי שהשיר "אדוני המלחמה" יושב עליו כמו כפפה על יד (דרך אגב, ודר מבצע שיר אחר של דילן, All Along the Watchtower, בפס הקול של סרטו של טוד היינז "אני לא שם").

עוד אדי ודר אחד, בהופעה הקצרצרה שלו ב- Singles של קמרון קרואו כחלק מלהקת הליווי של מאט דילון, שנקראה בסרט בשם המופלא Citizen Dick

ואפרופו שון פן וודר האקטיביסטים, המלחמה בעיראק והבחירות הקרבות: המילה הראשונה ב"בעמק האלה" של פול האגיס היא "אבא". טומי לי ג'ונס חולם שבנו מדבר אליו מעיראק השסועה, ואחר כך אנחנו מבינים שהבן אכן מדבר אליו דרך קטעי הווידאו שהוא מצליח לפענח. המילה הראשונה ב-Into the Wild של שון פן היא "אימא". מרשה גיי הרדן מתעוררת מחלום שבו אמיל הירש, בנה הנעלם, קורא לה, והיא בוכה בזרועות בעלה, וויליאם הרט, על הבן שאבד ולא יחזור. בכלל, הרבה מהסרטים המובילים של השנה האחרונה כוללים תימות של אבות-בנים-אמהות-ילדים. ב"נראתה לאחרונה" של בן אפלק ילדה הולכת לאיבוד, והסרט כולו דן בין השאר במסוגלות ההורית של אם אחת ספציפית, ודרך הסיפור שלה בדור אבוד שלם של ילדים ואנשים צעירים שנותרו חסרי הורים, חסרי השגחה אמיתית ברחובות האלימים של בוסטון, יו.אס.איי. ב"ג'ונו" ילדה יולדת ילד, ומוסרת אותו בלי המון מאבקים פנים-נפשיים, כך נראה לפחות, ל"מבוגרת האחראית" שרוצה וראויה כנראה לגדל אותו, ואז חוזרת לילדות שלה. ואם אתם ממש מתעצבנים על הילד האישי שלכם, אתם תמיד יכולים לנסות לשאוג עליו – You're just a bastard I found in a basket. במחשבה שנייה, אולי עדיף שלא. נראה ששנים של פסיכואנליזה מהמשובחות ביותר שכסף יכול לקנות לא יתקן את הטראומה שתיגרם לצאצא.

ואצלנו, עידן אלתרמן, בפוסט הזה שלו על הסרטים הטובים בעיניו לשנת 2007, כתב את המשפט הבא: "…בסופו של דבר, 'בופור' הוא סרט על אבות שמפקירים את הבנים שלהם".

ייתכן מאוד שודר לא מדבר רק על "להחליף את נהג האוטובוס" אלא על להחליף את דמות האב. מי יודע אם זה יקרה או לא.

דרורית, לסינמסקופ

ויה ג'ף וולס:
סרט הפרופגנדה שביים ג'ון פורד בסוף שנות הששים הקורא לתמיכה במלחמת וייטנאם. צ'רלטון הסטון מקרין. זה הסרט האחרון שג'ון פורד חתום עליו. הבלוגר אריק ספיגלמן העלה את הסרט במלואו:

Vietnam! Vietnam! from Eric Spiegelman on Vimeo.

ריצ'רד ווידמרק נפטר. ריצ'רד קורליס מ"טיים" כותב לו הספד.

פרוייקט מעניין שפורסם בניו יורק טיימס: הבמאי והכותב הניו יורקי ברודי בייקר ביים 12 סרטים קצרים עם מיטב השחקנים הצעירים כיום. אפשר לצפות בסרטונים כאן.

ושניה לפני שהסרט הדוקומנטרי של סקורסזי Shine a Light מוצג ב"דוקאביב" בסינמטק ת"א, אפשר לשמוע את פס הקול של הסרט ולראות את הטריילר כאן. אחרי שראיתי את הטריילר יש לי תחושה שזה סרט שלא רק אפשר למחוא כפיים בסופו אלא באמת לקום ולרקוד (ואני אפילו לא כזו מעריצת "אבנים").

לפני שבועיים בערך פורסם שאדם הציע את החיים שלו למכירה באיביי. אם כך, הכול פתוח! גם אתם יכולים לגשת למכרז ואולי אפילו לזכות בתפקיד קטנטן בסרט החדש עם ג'וליה רוברטס וקלייב אוון, ממש פה.

ג'ון יוז הוא אחד הבמאים האהובים עליי. את "מועדון ארוחת הבוקר" ראיתי אין ספור פעמים. אפילו כתבתי עליו סמינר פעם (מוזר, אבל אמת לאמיתה). השבוע התפרסם עליו מאמר בלוס אנג'לס טיימס, שמציין את החותם העצום שהשאיר על דור שלם, פה
וג'ף וולס סרק את הכתבה מהמגזין "ספיי" ב-1993 שתיארה את ג'ון יוז כתינוק גדול ומפונק שכולם מוכנים לסבול את הגחמות שלו כל עוד סרטיו עושים כסף. מאז יוז די נעלם מהשטח. הוא פרש מבימוי וכמעט שלא מפיק או כותב.

ככה נחתמה הכתבה ההיא מלפני 15 שנה, רגע לפני שיוז הפך למעין ג'יי.די סלינג'ר ונעלם מעין הקהל והוליווד ואפילו לא מעסיק סוכן:

.

ובתזמון מושלם מגיע ראיון מתחנת הרדיו המצויינת NPR עם Long Duk Dong, ששיחק את הסטודנט האסייתי בסרט של יוז "בת שש-עשרה הייתי". הראיון פה.

ועוד ג'ון אחד, ג'ון מלקוביץ' בראיון אמבטיה מיוחד.

ג'ון אחרון ודי! ג'ון ווטרס בראיון לניו יורק מגזין.

– מאת דרורית

רגע נדיר של חיבור אינטרנט רצוף וסביר מקטמנדו:

תודה לאורון על הפוסט על דיוויד לינץ'. פוסטים אורחים יתפרסמו במהלך השבוע ואני אמשיך לעדכן כל כמה שעות, ככל שאזדמן לאינטרנט בלתי נקטע. ומכיוון שבכל פעם שאני נתקל במחשב מקוון אני בודק בעיקר מה קרה כאן, אנא מכם: עדכנו אותי ואת העולם בתגובות בכל מה שחדש בעסקי הקולנוע. קורים דברים מעניינים בימים האחרונים?

אפרופו דיוויד לינץ': בדי.וי.די של "בלייד ראנר" למדתי שרידלי סקוט היה הבחירה המקורית של דינו דה-לורנטיס לבימוי "חולית" ושהוא כבר התחיל לעבוד על הקדם הפקה לפני שפרש, הלך ל"בלייד ראנר" ודיוויד לינץ' הובא במקומו. והשבוע התבשרנו שפיטר ברג ("הממלכה") יביים את הגרסה המחודשת לרומן של פרנק הרברט. ברג, גם שחקן לפעמים ("כאריות לכבשים", למשל), הוא בעיני במאי בינוני מאוד, מאנייריסט, אבל הוא מצליח לייצר תוצאות סבירות, שתמיד נדמה שבידיו של במאי אחר היו יוצאות מוצלחות יותר. מה דעתכם? מישהו כאן רוצה לראות את "חולית" בגרסה חדשה? ועם פיטר ברג כבמאי? ואם לא הוא, אז למי הייתם נותנים לביים?