לפני תשעה ימים כתבה דבורית שרגל על ביקורה בקולנוע לב עת באה לצפות ב"קדימה תריץ אחורה" של מישל גונדרי:

בעומדי בקופה, התרתה בי הקופאית שאין הפסקה. עם כניסתי לאולם הודיעה לי הסדרנית חגיגית שאין הפסקה. לא הבנתי מה קפץ עליהן ובשביל מה הודיעו, ולכן היה מצחיק מאוד כשבמהלך הסרט נדלקו האורות בעוד הסרט ממשיך לרוץ. זה קרה פעמיים ועבר זמן עד שהגברים בשחור של קולנוע לב השתלטו על התופעה המוזרה.

כמה ימים אחר כך סיפר לי ידיד על הביקור שלו בקולנוע לב, כשבוע לפני כן. באמצע "לא ארץ לזקנים" של האחים כהן, בסצינה שהיתה כנראה מאוד אינטנסיבית ומותחת, נדלקו האורות והוכרזה הפסקה. הרי כך נעשה בלא מעט בתי קולנוע בארץ: עושים הפסקה באמצע הסרט. הפסקה שרירותית לחלוטין, אגב, שבעבר הרחוק היתה לה עוד איזושהי הצדקה טכנית ("להחליף גלגל") אבל כבר מזמן לא. בכל אופן, אותו ידיד היה כה בשוק מההפרעה הבוטה במהלך הסרט שהוא הרגיש צורך לזעוק את מחאתו. וכך, בעודו יושב באולם מחכה לחידוש הסרט הוא שלף את טלפונו וחייג ל-144 שם ביקש את מספר הטלפון של נורית שני, בעלת בית הקולנוע. והוא קיבל. הסרט עדיין לא התחדש לכן חייג האיש למספר אותו קיבל. השעה היתה כבר אחרי 23:00 ומן העבר השני של הקו ענה בעלה של שני, איז'ו (מפיק הסרטים האגדי). הידיד מעדכן שנדמה לו שהוא העיר אותם משנתם, אם כי הוא לא בטוח בכך. פירט הידיד את סיבת התקשורותו ומחאתו באוזני איז'ו, שהעביר את הדיווח לנורית. השניים הודו לו על השיחה והבטיחו לבדוק. ועכשיו, מוסר הידיד, אין יותר הפסקות בקולנוע לב, והקופאים חוזרים ומדגישים באוזני רוכשי הכרטיסים את העובדה הזאת.
פניתי למשרד יחסי הציבור של קולנוע לב לבקשת תגובה לסיפור וכדי להבין האם באמת שיחת הטלפון הלילית הזאת הביאה לחיסולה של ההפסקה בקולנוע לב. ענו לי שלמיטב ידיעתם מעולם לא היו הפסקות בקולנוע לב, אבל בודקים לי. כשאקבל אעדכן. עד אז, אני ממליץ לשאר נפגעי ההפסקות לאמץ את השיטה, לפחות עד שמפיצי ישראל ייפנו ל-144 בבקשה להטיל חיסיון על מספריהם הפרטיים.

==========

הדיון על בעיית תרגומי השמות בעולם, ולאו דווקא בישראל, הגיעה לבלוגי באנגלית. שם תוהה איתן בתגובות האם יש דבר כזה שנקרא "מחלת המפיצים" (מפיציטיס? דיסטריביוטיס?) שגורמת לכך שבאופן עקבי מפיץ המקבל סרט בשפה שאינה שפתו יתעלל בשם הסרט.

===========

ויה סטיבי בתגובות: בלוגר אמריקאי כותב על "ביקור התזמורת".

===========

בשורות טובות מיונייטד קינג: "Shine a Light", סרט ההופעה של מרטין סקורסזי על הרולינג סטונס, יעלה להקרנות מסחריות ב-17 באפריל. אבל לאן נעלם "החלום של קסנדרנ" של וודי אלן שכבר היה אמור לעלות בינואר?

אוי ואבוי! סרט שואה מאת במאי שהוא נכדם של נאצים? נשמע פרובלמטי. אבל "הזייפנים" הוא סרט מרתק, בעיקר בגלל שהבמאי שלו מעז לתאר סיפור העוסק בשואה ולהשתמש באוצר מילים שבמאי יהודי, צאצא לניצולי שואה, לא בטוח שהיה מעז להכניס לסרט כזה. התוצאה מרתקת. הנה ביקורתי על הסרט: continue reading…

לפני שנה התלהבתי כהוגן מ"300" של זאק סניידר, למרות שטענתי שאולי אני אמור להיות מודאג מהסרט, המייצג את המל-גיבסוניזציה של הקולנוע ההוליוודי (מצד שני, התלהבתי גם מ"אפוקליפטו" של גיבסון). "10,000" של רולנד אמריך אמור היה להיות – לפחות מבחינת אולפני וורנר – ה-300 של השנה: הוא יצא באותו סוף שבוע ופונה לאותו קהל. אבל הוא לא. הוא גם לא "אפוקליפטו", למרות שעלילתו כמעט זהה. אם אתם קוראים את האתר הזה ואת מדוריי מספיק זמן אתם ידעים שאני חובב גדול של סרטים עתירי אפקטים ודלים באינטליגנציה, כל עוד הם לא לוקחים עצמם ברצינות. ואמריך לוקח את סרטו החדש כל כך ברצינות עד שנדמה שצופיו יהפכו למאובנים מרוב כובד משקל הסרט עד סופו. הוא מתחיל לאט-לאט, מנסה להידמות לאיזו אגדת עם, והוא פשוט מתיש ומייגע. כשכבר מגיעות סצינות אקשן עם ממוטות, עופות טרור ורבבות מצרים בצל הפירמידות (בערך 7,000 שנה לפני הזמן) זה מאוחר מדי. כמות האקשן ביחס לבולשיט קטנה מדי כדי שיהיה אפשר ליהנות מהסרט. ובגלל שהסרט הוקרן למבקרים בסוף השבוע שעבר, אחרי שהמדור שלי כבר היה סגור, את הביקורת שלי עליו תמצאו כאן.

==========

תייקו תחת: צביעות

רק כ-17 אלף איש ראו עד כה את "זה ייגמר בדם" של פול תומס אנדרסון, אחד הסרטים הטובים שראיתי מימיי. אז מה עושה מפיץ הסרט כדי לדרבן עוד צופים להגיע אליו? מוציא מודעה ובה ציטוטים משלל הביקורות המהללות להם זכה הסרט בארץ. אבל רגע, המפיץ הוא פורום פילם, זה שמחרים מבקרים מהקרנותיו, זה שלא רוצה ביקורות על סרטיו כי הוא מאמין שביקורות זה רע לעסקים, כי ביקורות מעליבות אותו באופן אישי. אז איך קורה שפתאום אותו מפיץ מרגיש שהוא זקוק לביקורות כדי לקדם את עסקיו?
אבל לא פחות חמור: איך ייתכן שמבקרי הקולנוע עצמם מסכימים ששמם יופיע על המודעה הזאת? זה שגידי אורשר שם על המודעה לא מפתיע אותי. אורשר משתף פעולה עם המפיץ, מוזמן להקרנות ומפרסם את ביקורותיו על פי המועד הנוח למפיץ, אחרי סוף שבוע הבכורה, ולא על פי שיקולים הגיוניים יותר של עניין ואקטואליה כפי שהיה מתבקש ממבקר של גוף תקשורת אלקטרוני (ועוד של האיש שאחראי על האינטרנט בתחנה). אורשר, יו"ר תא מבקרי הקולנוע, לא מצליח אפילו להפגין סולידריות עם עמיתיו למקצוע. אז כשמגיעה הזדמנות לראות את שמך בגדול בעיתון, זה כנראה מספיק. אבל איך יכול להיות ש"טיים-אאוט", עיתון מוחרם, מסכים להשתתף בקמפיין של הגוף שמחרים אותו? אני לא מבין את זה.

ועוד בענייני צביעות: כשרענן שקד כתב ב"7 לילות" נגד ההתלהבות שלי מ"לא ארץ לזקנים" הוא חתם בהמלצה חמה על "ג'ונו", זה היה כחודש לפני שהסרט עלה. מה עשו בא.ד מטלון? לקחו את הציטוט שלו ושמו אותו על המודעה בשבוע היציאה. גם מטלון מחרימים מבקרים, גם הם לא רוצים שייכתבו ביקורות על הסרטים שלהם. והנה, מישהו כתב עליהם מילה טובה והם מייד רצים ושמים אותו על המודעה. למה שקד לא מחה ולמה הוא לא עמד לצד חבריו המוחרמים, אין לי מושג. אבל שיחליטו המפיצים: אם אתם לא רוצים ביקורות, אז לכו עם זה עד הסוף.
את "ג'ונו" ראו עד כה בארץ פחות מ-50 אלף צופים. מביך.
ומטלון שוב הוכיחה שתנו לה סרט איכות והיא תעשה ממנו כבד קצוץ: "לסגור מעגל" – שכבר השם שלו הוציא את כל החשק לראות אותו – הביא כ-3,000 צופים בעשרה ימים.

אני מזכיר: בקרוב מגיע לסיומו חוזה ההפצה בין פורום פילם ומיראמקס ואני מניח שמתישהו הם יתחילו לדון בחידושו. כל מה שמפיץ מתחרה שרוצה את מיראמקס לעצמו צריך עכשיו לעשות הוא לקבץ באלבום מהודר את גזרי העיתונות לסרטים של מיראמקס בישראל בשנתיים האחרונים, מאז שהחרם בתוקף, ולהראות איך סרטי האיכות תחת הניהול של פורום פילם זוכים ליחס מעליב ומבזה.

=========

ועוד נתוני קופות:
ג'אמפר הביא עד כה לקופות בארץ כ-20,000 צופים
רודף העפיפונים: 60,000 צופים
ארץ קשוחה: 76,000 צופים

=========

מחר בערוץ יס 3: מרתון אלפונסו קוארון/גיירמו דל טורו/אלחנדרו גונזלס איניאריטו. האטרקציה: סרטו הראשון של קוארון, "אהבה בימי היסטריה" מ-1991, יוקרן בפעם הראשונה בארץ. אשמח להשלים את החור הזה בהשכלתי. דל טורו עם "ילדים של אף אחד" הנפלא. ואיניאריטו עם "אהבה נושכת".

==========

טריילר ההיי-דפינישן החדש של "ספיד רייסר", הסרט החדש של האחים וושאובסקי, הוא אחד הדברים הכי מרהיבים ויזואלית שראיתי מימיי. לא יודע אם הסרט הזה יהיה מעניין עלילתית, אבל בעולם של ממתקי עיניים יש סיכוי שהוא עשוי לצאת אלוף.

שתי מחשבות בעקבות הטריילר:

1. אם ג.ג, מפיצי וורנר בארץ, לא ידבבו את הסרט לעברית, הם הולכים להפסיד המון כסף. ממה שאני רואה בטריילר, זהו – תכל'ס – סרט ילדים. אין לי בנים בבית, אבל כשיצא "מכוניות" כל הבנים בגן חובה יצאו מדעתם מרוב התלהבות, ונדמה לי ש"ספיד רייסר" יכול להפוך ל"מכוניות 2", ובהנחה שאין בו סקס או אלימות הוא נראה מתאים גם לבני השמונה, או אפילו לבני שש שרק רוצים לראות מירוצי מכוניות. (ומתברר שבנים בני שש, לא מבין איך ומאיפה, די מתלהבים ממכוניות. נדמה לי שהסרט אף עוסק בזה).
קהל שני שיכול להפוך את "ספיד רייסר" ללהיט בארץ הוא הסטלנים ושותי הוודקה-רדבול. הקרנות חצות עם אפשרות להכנסת משקאות אלכוהוליים לאולם יהפכו את "ספיד רייסר" לסרט הטריפים האולטימטיבי.

2. מה ש"מטריקס" עשה לד.וי.די, "ספיד רייסר" יעשה לבלו ריי. זה יהיה הסרט שיסמן את הפריצה הגדולה של הטכנולוגיה, יכניס את המותג "בלו ריי" לכל בית, ויהפוך את הסרט הזה לדיסק ההדגמה בחנויות חשמל שיירצו להתגאות בביצועי הנגנים והמסכים.

(תודה לאורון על ה-heads-up)

* מה עשו ביוניברסל אחרי ש"הענק" של אנג לי לא ממש שיגשג? הדחיקו את קיומו והתחילו את הכל מההתחלה. הפעם עם הצרפתי האקשיונר לואי לטרייה בתור הבמאי.

* מת על ההולק, או איך שלא קוראים לו בעברית, אבל גרסת ה-CGI שלו, בטריילר הזה וגם בסרט הקודם של אנג לי פשוט לא מלהיבים אותי. לא יודע, הראש שלו קטן מדי ביחס לגוף. משהו שם לא עובד.

* למה אני לא מופתע לקרוא את הדיווח שאד נורטון עכשיו רב עם אולפני יוניברסל על הגרסה הסופית של הסרט, והדרישה שלו להיות מעורב בעריכתה?

* ונורטון, כשהוא לא רב עם האולפנים, עסוק בבימוי סרט תיעודי על ברק אובמה.

ג'פרי וולס השיק הלילה את העיצוב החדש של אתרו, Hollywood-Elswhere. אחרי שבמשך שנים האתר הצליח לשמור על מראה יוצא דופן, שהיה שונה משאר הבלוגים בכך שהוא לא נראה כמו בלוג, עכשיו הוא נראה כמו בלוג, עם כותרת לכל אייטם ומסגרת בעלת פינות מעוגלות סביבות הפוסטים.

======

מכירים את הסרט "ציפור הדרור שהפכה לקיסרית"? לא? ככה קראו באסיה ל"אשה יפה". זוכרים את "אל תשאלי מי אני"? בוודאי שכן: כך קראו בהונג קונג ל"הפצוע האנגלי". ו"ליאון" של לוק בסון הפך בסינית ל"הרוצח השכיר שלא היה קר כמו שהיה נדמה לו". הטור הזה, מעיתון בהונג קונג, יגרום לכל המקטרים על תרגומי השמות בארץ לרגע קטן של אחווה והזדהות. גם בסין, ממש כמו בישראל, התרגומים הנלוזים נשמעים כמו ניסיונות נואשים של המפיצים לדפוק קופה. אחרי שג'ים קארי זכה להצלחה בסין עם "אייס ונטורה" – שתורגם בסינית ל"קלף מנצח" (כלומר, "אס") – כל סרטיו הבאים הפכו לכאורה לחלק מסדרה. "שקרן שקרן" תורגם ל"האס שקרן גדול" ו"כייבל גאי" הפך ל"האס המומחה". ואז הגיע "אוסטין פאוארס" ותורגם ל"האס מרגל גדול". אולי כי המפיצים הסינים לא שמו לב שזה מייק מאיירס בתפקיד הראשי ולא ג'ים קארי. או כי הם קיוו שהקהל לא ישים לב. הרי כל הלבנים נראים אותו דבר בעיני הסינים.
אבל הכי מבריק: "עיניים עצומות לרווחה" של קובריק תורגם בסינית ל"עיניים פקוחות לרווחה".

========

היפנים מבשרים: תוך 15 שנה גם היי-דפינישן יהיה מיושן. היפנים עובדים עכשיו על פיתוח טכנולוגיה בשם סופר-הי-ויז'ן, שתהיה באיכות תמונה חדה פי 33 משידורי ההיי דפינישן העכשוויים. ה-BBC מתכוון להשתמש בטכנולוגיה הזאת כדי להקרין שידרוים מאולימפיאדת לונדון 2012 על מסכי ענק שיוצבו בערים הגדולות. שידורי טלוויזיה ביתיים בטכנולוגיה הזאת לא צפויים לפני שנת 2025.

=========

אני עדיין מחכה ליום בו תפיץ אחת מרשתות הקולנוע בארץ את הידיעה בה היא מבשרת שהיא מוסיפה מקרני היי-דפינישן לאולמותיה. בעלי בתי הקולנוע בארץ לוקחים את הזמן שלהם. התקנת מקרן היי-דפינישן – ועוד כזה המסוגל להציג סרט תלת מימדי – היא השקעה כספית די מסיבית, ובעלי בתי הקולנוע בארץ הם טיפוסים די שמרניים שמן הסתם עדיין חושבים שכל העסק הזה עם ההיי-דפינישן והתלת מימד הוא בטח איזו אופנה שתכף תעבור מהעולם. ויותר מזה: בעלי בתי הקולנוע באמריקה ובאירופה מנסים למצוא כל מיני שיתופי פעולה עם חברות הפצה, בהן עליות שדרוג האולמות מתחלקות בין המציגים והמפיצים (או שהמציגים מממנים את עלות השדרוג ובתמורה המפיצים סופגים חלק מעמלות ההפצה למשך מספר שנים). אבל בארץ, לפחות עד שנשמע אחרת, כנראה אין שום דיל שנרקם בין בעל בית קולנוע מקומי (שהוא גם מפיץ הרי) ובין אולפן שייתמוך בו, בין במישרין או בעקיפין, כדי להביא לשיפור חוויית ההקרנה בארץ וליישר קו עם הסטנדרט שמתחיל להיות יותר ויותר נפוץ באמריקה ובאירופה.
לכן אני מניח שבעלי בתי הקולנוע בארץ מעדיפים את אסטרטגיית ההמתנה: אולי מחירי הציוד יירדו, אולי יבוא אולפן שירצה לתמוך, ובכל מקרה בסופו של דבר יגיע רגע – וזה יקרה בוודאי בתחילת 2009 בו יגיע אולטימטום: אם לא תתקינו ציוד הקרנת HD3D לא תקבלו את הסרט להפצה בטריטוריה שלכם. זה יקרה או ב"עידן הקרח 3" של פוקס או ב"חיזרים נגד מפלצות" של דרימוורקס או, הכי הגיוני, ב"אוואטר" של ג'יימס קמרון מאולפני פראמונט (מה שעשוי לדחות את הדד-ליין בארץ עד סוף 2009, אולי אפילו תחילת 2010, שלפני זה לא נראה כאן ולו מקרן HD אחד באולמות מסחריים).
למה זה מעסיק אותי (שוב)? כי בלאס וגאס נפתח השבוע, כמדי מרץ, כנס שואו-ווסט, בו מתכנסים בעלי בתי הקולנוע באמריקה למסע חיזורים מצד האולפנים (כן, באמריקה בעלי בתי הקולנוע והמפיצים הם גופים שונים ולא אותם אנשים). זה המקום בו מסוכמים נתוני השנה שחלפה והאולפנים מציגים את הנפלאות המסחריות של השנה המתקרבת. וכבר כמה שנים שהתעשייה מדברת בכנס הזה בעיקר על העתיד הדיגיטלי. הוליווד רוצה לדחוף אותו כמה שיותר מהר, אבל בעלי בתי הקולנוע עדיין מסויגים, בעיקר בגלל ההוצאות שהתקנת מערכת הקרנה ומסך חדשים, כפול מספר האולמות שבבעלותן, דורשות.
אבל השנה הוליווד מגיעה עם קלף מנצח לכנס: הצלחת סרט ההופעה "האנה מונטנה" לפני מספר שבועות הפכה לשגריר הטוב ביותר למען קידום התקנת ציוד ההקרנה הדיגיטלי. הסרט הופץ על ידי דיסני אך ורק באולמות עם מקרני היי-דפינישן תלת מימד, ההנחות לילדים מתחת לגיל 12 בוטלו, ומחיר לכרטיס עלה ל-17-20 דולר, סכום עתק יחסית למחיר כרטיס קולנוע ממוצע (שעומד באמריקה בין 6-10 דולר), אבל סכום זעום למעריצי הסדרה "האנה מונטנה" שלא יכלו להרשות לעצמם בין 100 ל-200 דולר לכרטיס כניסה להופעה עצמה. הסרט הופץ ב-638 אולמות קולנוע בלבד וגרף תוך שלושה ימים סכום אסטרונומי של 31 מיליון דולר (שזה בערך מה שהכניס השבוע "10,000" של רולנד אמריך בשלושה ימים ב-3,400 מסכים). כלומר: בסוף השבוע הראשון, ממוצע ההכנסות פר-מסך היה יותר מ-45 אלף דולר. ואם עולה כ-120 אלף דולר להתקין מערכת הקרנת היי-דף-תלת-מימד לכל אולם, הרי שמי שהימר על הטכנולוגיה הזאת מוקדם באמריקה והקרין את "האנה מונטנה", כיסה את ההשקעה הראשונית שלו תוך שלושה סופי שבוע. (כל הנתונים כאן).
בארצות הברית, מדווח "וראייטי", יש 37,000 מסכי קולנוע. מתוכם 4,600 כבר מצוידים במקרני היי-דף. יותר מעשרה אחוז. העלייה מהשנים הקודמות היא דרמטית. אבל המטרה של האולפנים היא לפחות להכפיל את המספר הזה עד תחילת 2009, שאז ייצאו בבת אחת המון סרטים בתלת מימד, ואמור להיפתח עידן חדש בהקרנה קולנועית, מהזן שאי אפשר יהיה לצלם במצלמה ביתית ולהעלות לאינטרנט, מהזן שאמור למשוך את הצופים שוב לבתי הקולנוע, לראות איכות תמונה צלולה ודמויית-חיים כפי שמעולם לא נראתה.
ובישראל? מחפשים חלוץ. יש מתנדבים?

"זרים" של ארז תדמור וגיא נתיב חזר מפסטיבל סאנדאנס וכבר אורז את עצמו לקראת פסטיבל טרייבקה, שיתקיים באפריל. אבל הסרט מגיע לניו יורק עם תגבורת רצינית. למעשה, מדובר בשיחוק אדיר של תדמור ונתיב: את שיר הנושא של הסרט, "One More Word", הקליטו גלן האנסרד ומרקטה אירגלובה, צמד הזמרים/כותבים/מלחינים/שחקנים שהקסימו ב"פעם אחת" האירי וזכו באוסקר על השיר "Falling Slowly" שהם כתבו וביצעו בסרט.

ארז תדמור מסביר איך קרה שזוכי האוסקר יופיעו בפסקול סרט ישראלי: "הכרנו את גלן דרך חבר טוב שלנו, הבמאי הצ'כי יאן ז'בק. הוא לקח את גלן לסרט אחר שלו והמליץ לנו לקחת אותו לשיר את השיר שכתב אייל ליאון קצב. כששלחנו לגלן את השיר הוא התלהב מאוד ואמר שהוא מוכן לשיר את זה עם בת זוגו מרקטה אירגלובה. לאחר שבוע הם הקליטו את השיר באולפן בצ'כיה, ושבועיים לאחר מכן הם זכו באוסקר. בעוד חודש אנחנו עומדים לצלם אותו בקליפ שיהיה שיר הנושא של 'זרים'".

הנה השיר, בהשמעת בכורה ראשונה ובלעדית, שכתב והלחין אייל ליאון קצב. עם האנסרד בשירה ואירגלובה בקולות רקע (במיקס לא סופי):

"זרים", שעוד אין לו תאריך יציאה בארץ, הוא – אם תרצו – גם מעין "פעם אחת", אבל עם טוויסט פוליטי במקום טוויסט מוזיקלי (אח, ההבדל הקטן). אבל שני הסרטים עוסקים ברומנטיקה היפותטית הנרקמת בין זרים מלאומים שונים ברחובות אירופה ומצולמת בסגנון כמעט-תיעודי ודל תקציב במצלמת DV. גם "פעם אחת", ממש כמו "זרים", התחיל את המסע האמריקאי שלו (בדיוק לפני שנה) בפסטיבל סאנדאנס ואז בפסטיבל טרייבקה.

מלא אנשים שלחו לי מיילים וסמסים היום עם שפע בשורות קולנועיות טובות:

– ענק! "Shine a Light", סרט ההופעה של הרולינג סטונס שביים מרטין סקורסזי והוצג בפתיחת פסטיבל ברלין האחרון, יוצג בפסטיבל דוקאביב הקרוב. יותר משזה תיעוד של הופעה של הרולינג סטונס, מבחינתי הסרט הוא קטלוג מסקרן של מיטב צלמי הקולנוע שעובדים כרגע, שכל אחד היה אחראי על צילום קטע מההופעה, ביניהם רוברט אלסוויט (חתן האוסקר הטרי על "זה ייגמר בדם"), עמנואל לובצקי ("הילדים של מחר"), רוברט ריצ'רדסון (זוכה האוסקר על "ג'יי.אף.קיי" ו"הטייס"), אלן קוראס ("שמש נצחית בראש צלול", "קדימה תריץ אחורה") ואלברט מייזלס (שכבר צילם את הסטונס בהופעה בסרט התיעודי "תנו לי מחסה").

– "פרנואיד פארק" של גאס ואן סאנט, הסרט הכי מסקרן מבחינתי שמוקרן כרגע באמריקה, נקנה להפצה בישראל. עוד אין לו תאריך יציאה.

– ג'ון סיילס ובת זוגו (ומפיקת סרטיו) מגי רנזי, יגיעו לביקור בישראל ביוני לרגל יציאת סרטם האחרון, "Honeydripper". סיילס הוא אחד הבמאים האהובים עלי.

– שגרירות פולין שמחה לבשר שבקרוב מאוד יציינו בישראל את שנת פולין. מבחינת חובבי הקולנוע זה אומר שמ-5 באפריל עד אמצע מאי תתקיים בסינמטקים בארץ רטרוספקטיבה כנראה די מקיפה לקז'ישטוף קישלובסקי שתכלול 40 סרטים, ובהם גם כל הסרטים התיעודיים שביים קישלובסקי ושיוקרנו בישראל בפעם הראשונה.

========

תראו מה זה עולם קטן, בו גם הדברים הכי רנדומליים מסתדרים יחד בזוגות: ב-27 במרץ יעלו בארץ שני סרטים: האחד גרמני, "בקצה גן עדן" של פאטי אקין. השני, ישראלי, "עץ לימון", של ערן ריקליס. אין קשר, נכון? לא נכון: את שניהם צילם אותו צלם: הגרמני ריינר קלאוסמן ("עם הראש בקיר", "הנפילה"), שחתום השנה גם על "הפלישה", סרט המד"ב/אימה הגנוז (אבל הבכלל לא נורא) של אוליבר הירשפיגל עם ניקול קידמן.

ושלושה שבועות אחר כך ייצאו בארץ, לגמרי במקרה, גם "בת בוליין האחרת" וגם "חנות הקסמים", שניהם עם נטלי פורטמן. אגב, נטלי פורטמן.

==========

כפי שחזיתי ביום חמישי (ראו את האייטם "ביקור התזמורת" תופס תאוצה באמריקה), "ביקור התזמורת" אכן חצה השבוע את קו מיליון הדולר בהכנסות באמריקה, בסך הכל הסרט הישראלי הרביעי שעשה את זה. הכנסותיו עומדות כעת על 1.24 מיליון דולר. אבל יותר משמעותי: מניין בתי הקולנוע שלו ממשיך לעלות, והגיע בסוף השבוע הזה ל-85 אולמות (במילים אחרות, מפיציו מביעים בו אמון). כבר בשבוע שעבר היה "ביקור התזמורת" לסרט הישראלי עם ההפצה הרחבה ביותר אי פעם באמריקה, מהשבוע הוא גם הסרט המזרח תיכוני עם ההפצה הרחבה ביותר אי פעם, אחרי שעקף את "גן עדן עכשיו", שהופץ על ידי וורנר אינדיפנדנט ב-2005 ב-65 אולמות, וגרף לבסוף 1.45 מיליון דולר. אם "ביקור התזמורת" יצליח להמשיך להכניס בסביבות ה-200,000 אלף לסוף שבוע גם השבוע, הוא יעקוף השבוע גם את "גן עדן עכשיו" וגם אולי את "אושפיזין". אמשיך כמובן לעקוב.

===========

הקורא חיים מדווח בזעזוע מוצדק במייל שבשבוע שעבר הוא הלך לראות את "כפרה" ברב חן קניון ארנה והשתנק כשהסרט נקטע להפסקה בדיוק באמצע השוט הארוך בדאנקירק. אח, תענוג. אין כמו אהבת קולנוע אמיתית כדי למלא את הריאות בחמצן של אושר. הבשורה על הסגירה המתקרבת של הקולנוע בקניון ארנה אינה אלא תמצית הביטוי "צדק פואטי".

============

היכנסו לכאן שוב ב-11:11 הבוקר, יהיה משהו מגניב להפליא.

מהנאות ערוץ ה-HD של יס: צפייה ב"אבא מתארס" המתוק של השאיימרים (צ'רלס שאייר וננסי מאיירס, זוג במאים נשוי שהתגרש מאז, היא שגשגה כבמאית בנפרד, הוא לא), שנעשה לפני עשור בדיוק, עם לינדסי לוהאן בת ה-12 בתפקיד הראשי הכפול, ועם איכות HD שחושפת כל נמש בפניה. אין מה לעשות, לוהאן היא שחקנית נהדרת – ראו את זה כבר ב"אבא מתארס" וראו את זה גם ב"המדריך לחיים בכפר" של רוברט אלטמן. העובדה ש"ניו יורק מגזין" צילמו אותה בתור מרילין מונרו לפני כמה שבועות מעידה על כך שכולם בטוחים שהיא רגע לפני התרסקות פטאלית. אבל אם, באיזשהו נס, היא תתעשת ותתאפס על עצמה, היא תצליח להניב שיאים מרגשים מהכשרון הטבעי, כמו גם משאיפות ההרס העצמי, אם יתועלו לאמנות ולא להרס.

=========

נחשו מי היה יחצן של "ניו ליין" לפני שנהיה עיתונאי קולנוע? הפרה-היסטוריה של מבקרי הקולנוע תמיד משעשעת אותי. העובדה שמאיר שניצר היה בשנות השבעים יחצן סרטים, ושמו מופיע בכתוביות הסיום של "דיזנגוף 99" (ולפחות בעוד סרט אחד, לא זוכר בצלילות איזה, אולי "עם ישראל חי" של אסי דיין? אבדוק ואעדכן) היא דוגמה נאה לאירוניה, או לפחות מטאפורה לכך שאין לנו מושג לאן החיים יקחו אותנו.

=========

והנה מבקר קולנוע שרצה – ולרגעים היה – גם קולנוען אוונגרדי: ג'יי הוברמן, שחוגג בימים אלה 30 שנות כתיבה ב"ווילג' וויס" ומקבל לרגל המאורע הזדמנות לאצור מבחר מסרטיו האהובים בבא"ם, הסינמטק בברוקלין. הסדרה, שמתחילה מחר, מציגה מגוון אקלקטי ומסעיר שנע מ"ראש מחק" ועד "אנדריי רובלב", עם לא מעט קולנוע אוונגרדי אמריקאי באמצע, וגם קצת אלן ארקוש, ג'ון קרפנטר ושנטל אקרמן.

==========

ברור שמתישהו ייצא מזה סרט טלוויזיה או מיני סדרה. פרשת אנתוני פליקאנו, שמעסיקה את הוליווד כבר שנתיים, מגיעה בקרוב לבית המשפט. פליקאנו הוא חוקר פרטי שברשימת הקליינטים שלו נמצאים כל בכירי הוליווד, והוא מואשם בבית משפט פדרלי על ביצוע האזנות סתר לא חוקיות, איסוף מידע לא חוקי ותשלום שוחד לשוטרים. רשימת העדים שיזומנו להעיד בבית המשפט כוללת את: כריס רוק, גארי שנדלינג, סילבסטר סטאלון, קית קראדין, פארה פוסט, ג'ון מקטירנן, בראד גריי (נשיא אולפני פראמאונט) ומייקל אוביץ (לשעבר נשיא דיסני ומגה-סוכן). למרות שכמה מהקליינטים שלו הם בכירי עורכי הדין של האולפנים והכוכבים, פליקאנו החליט לייצג את עצמו בבית משפט, ללא עורך דין.

===========

הקמפיין של "באטמן: האביר האפל" מתחיל עם כתבה מהסט וראיון עם כריס נולן בגיליון "ניו יורק טיימס" של היום. הית לדג'ר, כמובן, הופך לנושא שיחה טראגי.

===========

מייקל שייבון, שספרו החדש יהפוך בקרוב לסרט של האחים כהן, והתסריט שכתב ל"ספיידרמן 2" מעולם לא צולם, כותב ל"ניו יורקר" על אהבתו לסופרמן, כפי שהתעוררה במהלך שיעורי אתיקה יהודית בילדותו.

אין לי מושג איך ייצא הסרט "פובידיליה" אבל אני חייב לתת לצוות הפקת הסרט קרדיט על עבודה טובה – so far – בעדכון בלוג הסרט. יש שם כבר סרטון וידיאו על יום הצילומים הראשון, שפע תמונות סטילס, ופכים כמעט בזמן אמת על תלאות ההפקה – כמו סיפורים על חתולים שלא משתפים פעולה, ועל שכנים שכן משתפים פעולה כשרוצים להציב פנס בפתח ביתם. ויש גם בונוסים שבוודאי היו מלהיטים אתרים כמו פרז הילטון או The Superficial. כשההפקה יצאה לצלם סצינת פנטזיה בקיבוץ געש, בה יוצאים עפר שכטר ואפרת בוימולד לפגישה המתרחשת כולה בדמיון הגיבור, העניקה מצלמת הסטילס של צחי צלניקר משמעות חדשה לביטוי "מאחורי הקלעים":