לאלה המעדיפים קומדיות רומנטיות חביבות על פני טקסטים קולנועיים מנותצים ממבנה ומעלילה, הנה התרשמותי מ"לעולם לא אהיה שלך" של איימי הקרלינג ומ"העולם על פי דן" של פיטר הדג'ס.

ספיישל טוד היינז – חלק א'

השבוע אני תומך בארז דבורה (ynet) ומאוכזב מאדם אבולעפיה ("העיר"): דבורה התלהב מ"אני לא שם", אבולעפיה התבאס. אני חושב שהסרט מבריק. הטקסט של דבורה משובח.

הניסיון לעקוב אחר שלל הקודים והחידות שהיינז מפזר ב"אני לא שם" הופך את הסרט להרפתקאה חווייתית ואינטלקטואלית, כזו שמשתדרגת אם מכירים קודם את "אל תביט לאחור", "לילה של יום מפרך", "פאט גארט ובילי הנער"', "שמונה וחצי" ו"הכיוון הביתה לא ידוע" (ובטח עוד שפע סרטים נוספים שהחמצתי או שכחתי). "אני לא שם" הוא מאותם סרטים נדירים שהמבנה שלהם אסוציאטיבי ולא עלילתי. זה דורש אומץ מצד היוצרים, אבל הוא בעיקר מנסה להחזיר את הצופים לתקופה קולנועית אחרת – לקולנוע האירופי של שנות הששים והשבעים – בהם קולנוע אסוציאטיבי, סוריאליסטי ומודע לעצמו, היה אופנתי יותר. הקהל דאז (שאני לא יודע אם היה אינטלקטואלי יותר, אבל בוודאי היה פתוח יותר להעזות אקספרימנטליות), ראה בקולנוע כזה בידור אנטי-בורגני ושיתף פעולה עם הרפתקאות כאלה, גדושות אירוניה ורצון לנתץ מוסכמות נראטיביות.
בטקסט שלי כתבתי את המשפט הבא: "היינז מביים את 'אני לא שם' לא כרוקר ולא כמעריץ אלא כחוקר תרבות, כסמיוטיקאי, בלשן". לו היה לי יותר מקום הייתי מנסה להתאמץ ולנתח את "אני לא שם" כסרט בלשני סטרוקטורליסטי, אבל המקום המצומצם של מדורי בדפוס איפשר לי עצלנות. אבל המשפט הזה התברר, בדיעבד, בהרקה שאיוולת בצידה. כשקראתי את ג'ונתן רוזנבאום על הסרט, אחרי מדורי כבר ירד לדפוס, גיליתי אצלו שטוד היינז הוא בוגר החוג לסמיוטיקה באוניברסיטת בראון ברוד איילנד. כלומר, קלעתי בול. מצד שני הייתי עיתונאי מחורבן כי לא ידעתי את זה קודם.
"אני לא שם" הוא סרט שמענג לראות, ותענוג לנתח. למה, למשל, מלהק היינז את קייט בלנשט – איזו הברקה אדירה! – לגלם את דילן שבוגד במעריצי הפולק ולוקח לידיו גיטרה חשמלית ב-1965? היינז, מבכירי יוצרי הקולנוע הקווירי, בוודאי אומר כאן משהו על זהות מינית, ועל כך שדמותו של דילן – לפחות כפי שהיא משתקפת בתרבות – מבוססת גם על שבירת מחיצות (של ג'נדר, דת וגזע), אבל היא בעיקר מבוססת המון על שקרים. דילן הוא שקרן מופלא, יוצר שברא לעצמו שלל אוטוביוגרפיות. סרט שגרתי יותר היה מציג את "האמת" מאחורי הדמויות שדילן ברא לעצמו (את הסיפור על כך שברח מהבית ונדד באמריקה בקרון של רכבת משא הוא מספר כבר בפרק הראשון של "כרוניקות", הקוואזי-אוטביוגרפיה שלו). אבל היינז מעדיף לחגוג את השקרים. הרי הם חלק מהעולם היצירתי של האיש. ובגלל שהוא החליף כל כך הרבה פרסונות והקפיד לבאס את כל מי שהעריץ אותו, ולעבוד באופן עקבי נגד המוסכמות, דילן למעשה הודה שוב ושוב שכל סיפוריו הם פבריקציות. כלומר שהיתה כנות רבה בשקריו. הוא לא העמיד פנים שהוא מעמיד פנים.

הנה הביקורת:
continue reading…

יש רגעים כאלה – כמו הסוף של "אלה חיים נפלאים" – בהם האמריקאים פשוט מרגשים אותי. כן, קפיטליזם, ג'אנק פוד, לאס וגאס, אימפריאליזם תרבותי דורסני – כל מה שתגידו על אמריקה כאומה, כתרבות, יהיה נכון. אבל יש את הרגעים בהם הפרטים מתגייסים יחד למען מטרה טובה, מקריבים את המוניטין שלהם למען אחרים, ונוצרת לרגע קט אחד תחושה חיובית של קהילה שיש לה מטרות משותפות צודקות, שרוצות להילחם למען אלה שצריכים שיילחמו עבורם, והרגעים האלה פשוט חונקים לי את הגרון וממלאים אותי השראה.
מה שקרה אמש בתוכניות הלייט-נייט האמריקאיות הוא רגע מופלא כזה, פעימה של רצון טוב. תחושה שמתחת לכל ה"אמריקה" יש לפרטים עדיין לב פועם ומצפון מוצק.
הרשתות כפו על המגישים לחזור בתחילת השנה, אחרת התוכנית תפוזר והצוות יפוטר. במילים אחרות: הרשתות הצמידו למגישים אקדח לרקה. המגישים חזרו בכפייה, לא מרצון. ג'יי לנו הסביר: "19 תסריטאים שובתים היו גורמים לפיטוריהם של 160 אנשי צוות אחרים".
אבל מה שקרה בפועל אמש נראה כמו הסיוט הגדול ביותר של בעלי האולפנים והרשתות: ארבעה מחמשת מגישי הלייט-נייט הפכו את התוכנית שלהם למופע פרו-שביתה, אנטי אולפנים. האולפנים, בכפייתם, גררו את השביתה הישר לשעת השידור השניה הכי יוקרתית של היום, ובה הם מוצגים כחלאות מוחלטות. (ג'ימי קימל היה היחיד שזעף נגד איגודי התסריטאים והשחקנים).

זה מתחיל עם הזקנים של לטרמן ואובריאן:

לטרמן ואובריאן הצטרפו לכותבים שלהם ונדרו ב-5 בנובמבר שהם יגדלו זקן עד שהשביתה תסתיים. ואכן, חודשיים אחרי, הם עלו לשידור עם זקני המחאה שלהם. זה חתיכת ביג דיל. אין זקנים בטלוויזיה האמריקאית. הצופה המנומנם בקנזס, שלא שמע מעולם על שביתת התסריטאים ולא היה לא אכפת ממנה עד עכשיו, רואה את לטרמן עולה לשידור עם זקן והוא שואל את אשתו "דלורס, למה דה פאק יש לדייב זקן?". זה עד כדי כך יוצא דופן. ואז הם יגבירו את הווליום וישמעו אותו מדבר על התסריטאים שמנסים לדאוג שישלמו להם, מול המפיקים שמעדיפים שלא. ואז הוא מעלה רקדניות עם שלטי שביתה. ואז הוא הביא עשרה תסריטאים שובתים – ביניהם נורה אפרון – לרשימת הטופ-10 שלו: עשר דרישות של התסריטאים מהאולפנים". ואז הוא מביא את רובין וויליאמס, שיריץ שפיל ארוך בעד התסריטאים ונגד האולפנים. זה סיוט יחצני עבור האולפנים, וזו היתה בדיעבד בוודאי טעות איומה להכריח את אנשי הלייט נייט לחזור לאוויר.

ניקי פינק מגישה סקירה מתומללת של המיטב מתוכנית הלייט-נייט של אמש (ותוהה האם לנו שבר שביתה בכך שהודה שהוא כתב בעצמו את המונולוג).
האפינגטון פוסט עורך מקבץ סאונד-בייטס מהשידורים. (ויה עינבר מהתגובות).

(ובארץ: ג'יי לנו וקונן אובריאן ישודרו כבר ביום ראשון ביס. לטרמן ישודר בחמישי הבא בהוט).

הו, זה משעשע להפליא:

קצת ענייני פנים-בלוג:
דצמבר המשיך את מגמת העלייה בכמות הכניסות לבלוג. זה החודש השני בו נחצה קו ה-100,000 משתמשים יחודיים. אבל יותר מרגש מזה: יומיים לפני סוף השנה נחצה קו נוסף. קו המיליון. מיליון יוזרים נכנסו ל"סינמסקופ" בין 1 בינואר 2007 ועד 28 בדצמבר 2007. אני בשוק. מיליון! טוב, ברור שזה לא מיליון אנשים שונים, ועדיין: רגע לפני חגיגות יומולדת שנתיים לבלוג פתאום נראה לי שיש כאן מספרים של עיתון קטן. ואם אתם חלק מהקהל הזה: תודה לכם. מקווה שתמשיכו לבקר. אנסה לשעשע אתכם בזמן שאתם פה.

ועוד משהו פנים-בלוגי:
פתאום גיליתי שחלק מהאנשים שהם מגיבים קבועים ותומכי הבלוג מרחוק הפכו גם לישויות בלתי וירטואליות בעלות השפעה ממשית על החיים שלי. סטארי-נייט, למשל, התגלתה כתסריטאית מוכשרת שסחפה אותי להרפתקאה תסריטאית שיהיה מעניין לראות לאן תתגלגל. ט.ל גייסה אותי להרצות במכללת האנימציה שלה. ועכשיו יניב אידלשטיין עשה לי מהפכה קטנה בחיים, אפילו בלי לשים לב. את יניב – שאת שמו הכרתי מהתגובות בבלוג ובתור החיפושית החמישית ב"הפמליה" – פגשתי בפעם הראשונה במסע המבקרים אל ההקרנה התלת מימדית של "בייוולף" בקרית ביאליק. בזמן הנסיעה הוא שלף מק-בוק מתיקו וליבי החמיץ פעימה. התלתי להתלונן שאני חייב לפטופ חדש, והלוואי שהוא יהיה בדיוק כזה, אבל אני איש של פי.סי, יותר כותב מעוסק בגרפיקה, זקוק לתמיכה מושלמת בעברית, ומק פשוט לא מתאים לי. והוא הוכיח לי שהמקים החדשים, עם מעבדי אינטל, הם בדיוק מה שאני צריך. הוא שידך אותי לאחיו, שהתברר כאושיית אינטרנט מפורסמת למדי בפני עצמה, שהוא אחד ממשווקי מוצרי אפל בארץ. כמעט-כמעט קניתי מק-בוק ממנו אבל ברגע האחרון, מסיבות של נוחות כלכלית מצאתי מקור אספקה חלופי (כך שאם אין לכם קרובים בחו"ל, המחבוא של חיים שתיים באחד העם הוא המקום בו כדאי לכם לשקול את המרתכם לעולם המק). אבל את מלאכת המכירה והשכנוע הוא זה שעשה. וכך, בזכות אידלשטיין ואחיו בע"מ, אני מאתמול איש מק. (עוד לא לגמרי. עדיין מנסה לגשש, להתרגל, לפשפש. יקח לי זמן עד שאתחיל לתקתק עליו פוסטים).

==========

אני מקווה שזו נגלה אחרונה של סיכומי שנה, כי תכף צריך להתחיל לעבוד על סיכומי 2008:

דורון פישלר עם מצעד הדג זהב/דג מלוח השנתי שלו. במקום הראשון: "חיים של אחרים".
מייק טאלי – קולנוען ומבקר – דופק בבלוג שלו באינדיווייר את אחד הסיכומים הכי פרטניים ומקיפים שראיתי מימיי. אני בהחלט שוקל לחקות את הסיכום הזה בשנה הבאה. הוא מתאים בול לאופיי הכפייתי.
ריי פרייד עם סרטי השנה שלו. בראש: "זה יגמר בדם" ו"Once".
נואה פורסט, גם הוא מ-MCN, עם הרשימה שלו. בראש: "זה יגמר בדם" ו"רכבת דרג'ילינג".
ואחרון מ-MCN: דאג פראט עם רשימת כותרי ומארזי הדי.וי.די הטובים ביותר של השנה.

=========

לקוראי "סינמסקופ" באמריקה: הלילה חוזרים לשדר קונאן אובריאן וג'יי לנו (בלי תסריטאים) ודיוויד לטרמן (עם תסריטאים), אחרי חודשיים של השבתה. הם חוזרים לשדר אחרי שהרשתות איימו לפטר את שאר אנשי הצוות שעובדים בתוכנית. אבל האם כל המגישים האלה, שכולם גם חברים באיגוד התסריטאים, לא יהפכו את התוכניות שלהם לשק חבטות נגד האולפנים והרשתות ובעד התסריטאים השובתים? האם הכפייה של הרשתות להחזיר את התוכניות לאוויר לא תתנקם בהם? אנא צפו ועדכנו כאן בחי לגבי תכני השידורים – איך קונאן וג'יי ימלאו שעה בלי כותבים – וגם לגבי איכות התוכנית.

===========

גיליון פברואר של "וניטי פייר" יצא היום לקיוסקים באמריקה ועל השער: הריסון פורד ושיאה לבוף, כוכבי "אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח". הסרט ייצא רק ב-22 במאי, אבל הבאז מתחיל ארבעה חודשים מראש.

ג'יימס ווינדולף כתב את כתבת השער הארוכה והמפורטת על הפקת הסרט, ואנני ליבוביץ' צילמה. פורד בן 65, ג'ורג' לוקאס בן 63, סטיבן ספילברג בן 61.
אבל מעניין יותר: באתר של "וניטי פייר" מופיעים, בלעדית און-ליין, הראיונות שביצע ווינדולף עם ג'ורג' לוקאס ועם ספילברג במהלך הכנת כתבת השער (כן, עיתונאים צעירים: כתבה וראיון שאלות-תשובות, Q and A בלעז, הם שני ז'אנרים עיתונאיים שונים, כשז'אנר השאלות-תשובות נטול תובנות הכותב נחשב לנחות מבין השניים).
השיחה עם ספילברג מרתקת: הוא מדבר על שבעת ילדיו – אלו מהסרטים שלו הם ראו, ומה הם עושים עם מצלמת הווידיאו המשפחתית. הוא מדבר על ההשפעה של "רשימת שינדלר" על חייו. הוא מבהיר שהסרט הבא שלו יהיה כנראה "שיקגו 7" ולא "לינקולן" (סשה ברון כהן לוהק השבוע לתפקיד הראשי). הוא מדבר על הוויכוח שלו עם לוקאס על התסריט הגנוז של פרנק דרבונט ל"אינדיאנה ג'ונס" החדש, תסריט שספילברג מאוד רצה להפיק אבל לוקאס התנגד. ואז שואל אותו ווינדולף אם הוא ראה את "הדייט שתקע אותי" (עם הסצינה על "מינכן", הסרט בו היהודים מחזירים מכות). ספילברג עונה:

I loved Knocked Up! I called [director] Judd [Apatow] to compliment the movie, and Judd sent me the uncut improvisation, the uncut Munich improv that didn’t show up in the film. They just used about the first third of it, but it goes on another two minutes. So Judd sent me the entire scene to look at, and it was fantastic.

סרטי האקשן השתנו מאוד מאז "אינדיאנה ג'ונס" האחרון ב-1989. העריכה, למשל, נהייתה היסטרית, מבלבלת. אבל ספילברג מעדיף את האקשן שלו ערוך באופן מתון יותר:

I want the audience to know not only which side the good guy’s on and the bad guy’s on, but which side of the screen they’re in, and I want the audience to be able to edit as quickly as they want in a shot that I am loath to cut away from. And that’s been my style with all four of these Indiana Jones pictures. Quick-cutting is very effective in some movies, like the Bourne pictures, but you sacrifice geography when you go for quick-cutting. Which is fine, because audiences get a huge adrenaline rush from a cut every second and a half on The Bourne Ultimatum, and there’s just enough geography for the audience never to be lost, especially in the last Bourne film, which I thought was the best of the three. But, by the same token, Indy is a little more old-fashioned than the modern-day action adventure.

אבל, מבחינתי, הקטע הכי חשוב הוא זה שבו הוא מדבר על AI. אני מת על הסרט הזה. שנים שאני נואם מול אלה שסולדים מהסרט, ובייחוד מבולבלים מהסוף שלו, ומנסה להסביר להם למה הסוף בעיני מבריק, חיוני, ושקובריק היה עושה בדיוק אותו דבר. הבסיס לבילבול, אצל מי שלא אהב את הסרט, הוא הזהות של אותם יצורים המגיעים באפילוג. אני שומע שוב ושוב אנשים שאומרים שאלה חיזרים, ומאיפה הם פתאום הגיעו. אלה לא חיזרים, אני מסביר, אלא רובוטים (צפו שוב בפתיחה: מה שהיה פנים הרובוטים הוא עכשיו החוץ שלהם). ועכשיו הילד שהיה בלתי אנושי בתחילה, ליד בני האדם, הוא הדבר הכי קרוב לאנושי בעתיד כשהאנושות נכחדת בעידן קרח חדש ונותרים מאחור רק הרובוטים. ספילברג מתאר את זה באופן קודר ומלא אימה עוד יותר:

somehow A.I. is about the end of the entire human race that is superseded by the Frankensteins that man has put on the planet in the greedy effort to make a boy who could love you. But the boy himself is not human, he’s next to human. A substitute love child, you know, is almost a crime, and the human race pays for that crime. And so I think it’s a very tragic story, and I think I was as true to Stanley Kubrick’s vision as I possibly could. be

חודש אחרי האייטם הזה (והזה) שלי מביאה נירית אנדרמן ב"הארץ" את הנתונים המלאים על מצב מכירת הכרטיסים לסרטים ישראליים בארץ בשנת 2007.
ב-2007 נמכרו 9.5 מיליון כרטיסים מתוכם 1.249 מיליון לסרטים ישראליים.
ב-2006 נמכרו 9 מיליון כרטיסים, מתוכם 800,000 היו לסרטים ישראליים.
ב-2005 נמכרו 8.5 מיליון כרטיסים, מתוכם 300,000 לסרטים ישראליים.
וב-2004, עדיין שנת השיא, נמכרו כ-9.8 מיליון כרטיסים מתוכם 1.3 מיליון לסרטים ישראליים (מה שמעלה את השאלה לאן נעלמו 200,000 כרטיסים, כי הנתונים שפורסמו ב-2004 טענו שנמכרו עשרה מיליון כרטיסים, מתוכם 1.5 מיליון לסרטים הישראליים, אבל אולי אלה היו הערכות לא סופיות וזה הנתון הסופי, או משהו אחר).

הטבלה מכאן

אבל למעט הנתונים המקיפים, השאר כבר נדוש ומוכר: כל הפרסים בפסטיבלים, "הקולנוע הישראלי הוא טרנד". יאללה, מאחורינו כבר כל זה. עכשיו קדימה: האם אחרי שנה כזאת זה אומר ש-2008 תהיה שיחזור של 2005, כלומר התרסקות מוחלטת? השינויים הקוטביים בכמות הכרטיסים משנה לשנה מעידה על כך שיש קהל, יש יוצרים אבל אין ניהול. משהו עדיין מרגיש – באופן בו סרטים מופקים וממומנים – מאוד מאולתר ורנדומלי.

ומשהו מציק לי: נכון שהמספר 220,000 ל"ביקור התזמורת" הוא נפלא ואף אחד לא אמור לדרוש יותר מזה. ובכל זאת: אני בתחושה מתמדת של"ביקור התזמורת" היה פוטנציאל גדול יותר בקופות ושתוכנית ההפצה השמרנית שלו הזיקה לו. האם ההחלטה להוציא את הסרט רק בספטמבר, בשעה שהוא הפך לשיחת היום בכל כלי התקשורת המקומיים כבר במאי, לא גבתה מחיר של לפחות 100,000 צופים? זה קרה בשנה שעברה גם עם "אדמה משוגעת", שנדמה לי שלא הגשים את מלוא הפוטנציאל המסחרי שהיה גלום בו. ספטמבר, שהיה בעבר החודש בו מושקים הבלוקבאסטרים הישראליים, כבר לא מוכיח את עצמו.

============

המלחין עדי כהן ("מסוכנת", "לילסדה", "שירת הסירנה" ועכשיו גם "מתי נתנשק" ו"משמורת") כתב בבלוג שלו בשבוע שעבר שהבמאי זביג ריבצ'ינסקי ביקר בישראל בשבוע שעבר, והשניים שוחחו על שיתוף פעולה אפשרי בפרויקט חדש שריבצ'ינסקי מתכנן. אם הידיעה הזאת היתה מתפרסמת באמצע שנות השמונים היא היתה חתיכת ביג דיל, אבל היום היא בוודאי לא אומרת דבר לאיש. ובכל זאת: ריבצ'ינסקי הוא אנימטור ויוצר סרטים ניסיוניים מפולין שזכה ב-1983 באוסקר על סרט האנימציה הקצר "טנגו". מאותו רגע הוא היה חלוץ בתחום הווידיאו-ארט המשלב אנימציה ואפקטים דיגיטליים, שנראו חדשניים לתקופתם. את פרנסתו הוא מצא כבמאי קליפים, והוא זכה בפרס על חדשנותו בטקס פרסי אם.טי.וי ב-1986.
הבעיה הגדולה של ריבצ'ינסקי היא שאף פעם לא נפל לידיו להיט ממש גדול, כזה שיהפוך אותו לשם שמוכר בכל בית (גם כשהיו לו הברקות, כמו זה של גרנדמאסטר פלאש). וכשכבר היה לו להיט גדול, הקליפ היה פחות ממרשים (למשל זה, של סימפל מיינדס). ובנוסף לזה, האפקטים שהוא השתמש בהם נורא התיישנו. היום הם נראים בגדר קוריוז (למרות שהוא היה אחד הראשונים שעבדו בהיי-דפינישן, אי שם בניינטיז). אבל אם מכווננים את המוח ל-1988 הרי שריבצ'ינסקי הוא למעשה המישל גונדרי של האייטיז: אנימטור שעסוק בהמצאות טכנולוגיות ושיוצר סרטונים טכנולוגיים ביזאריים. לגונדרי, לעומת זאת, יש פשוט חוש הומור מוצלח יותר.
על פי האתר של זביג, מאז 1992 הוא לא ביים כלום, והוא עסוק בעיקר בהוראה. כך שפרויקט חדש שלו נשמע מסקרן.

הנה, למשל, שניים משלו.

לו ריד (לא ברגע הכי מוצלח של הקריירה שלו):.
.
.

ארט אוף נויז:

עוד קצת סיכומים:
סרטי השנה של אהרון קשלס. "חיים של אחרים" ו"זודיאק" מובילים.
הסיכום המעט משונה של יקיר אלקריב.
יאיר הוכנר סופר לאחור את סרטי השנה שלו. במקום הראשון: "קין".
עידן אלתרמן מונה עשרה רגעים וסצינות שהקסימו אותו השנה בקולנוע.

וב"עין הדג" אתם מתבקשים לבחור את סרטי השנה שלכם באמצעות אחד הממשקים הכי חינניים שנתקלתי בהם בבחירות מקוונות.

=============

ראזיסקופ 2007:
מוענק לביקורת הקולנוע שהכי לא אהבתי לקרוא השנה

הביקורת הכי מרעידת גו שקראתי השנה נכתבה על ידי יקיר אלקריב על "זודיאק". הצמררתי ממנה. זה דבר אחד להחמיץ את גדולתו של אחד הסרטים המופלאים של השנה, או סתם לא לחבב אותו (היי, זה מותר. על טעם וריח, יו נואו). זה דבר אחר להשתמש בטרמינולוגיה של חרמן על הזמן בן 13 כדי לנמק את חוסר ההתלהבות. "אנחנו באים לקולנוע כדי ליהנות, ולא כדי לשבת מכווצים כמעט שלוש שעות על המושב באווירה שהולכת ונעשית פסיכומטרית מרגע לרגע. בלי רומנטיקה, סקס, צחוקים ואקשן, מה נשאר?". המממ… מה נשאר באמת.
בין ה"אי אפשר ליהנות בסרט אם אין בו רומנטיקה, סקס, צחוקים ואקשן" של אלקריב ובין ה"סרט לא צריך להיות מהנה כדי להיות מופתי" של יהודה סתיו, אפרופו "4 חודשים וגו'", נראה לי שיש מקום להגדיר מחדש את מושג ההנאה. "הנאה" ו"בידור" אינם אותו דבר. ואכן, אנחנו באים לקולנוע כדי ליהנות. אבל אנחנו נהנים מהמון דברים, לאו דווקא מבידור, או מרומנטיקה, אקשן, צחוקים וסקס.

פוליצרוסקופ 2007:
מוענק לביקורת הקולנוע שהכי נהניתי לקרוא השנה

לעומת זאת, נראה שאהרון קשלס כן נהנה מ"זודיאק". הנהנה כהוגן. משונה מצידו, הרי אין בסרט צחוקים. קשלס, שעקר השנה מ-ynet (שמאותו רגע התפורר מערך הקולנוע שלהם לכדי אבק) ל"רייטינג" (במקום קולגתי מזה שנים, דבורית שרגל, שפרשה מביקורת הקולנוע לעולם שכולו אינטרנט ותוכן גולשים). וכשקשלס מתמוגג מסרט זה מענג לקריאה. אני מחבב במיוחד כשקשלס מנתח סרטים באופן רפלקסיבי, כי הרי סרט שההנאה ממנו רב שכבתית – מידבקת, סוחפת, אבל גם אינטלקטואלית ואנליטית – אפשר לקרוא אותו גם כמטאפורה על מעשה הקולנוע עצמו. כך הוא עסק באותו "זודיאק", ב"שמש" של דני בויל וב"יוקרה".

אני חייב לציין לשבח גם את מאיה פנחסי מ"עכבר העיר" ואת אדם אבולעפיה מ"העיר". עם שניהם אני לא תמיד מסכים, אבל פעם בכמה שבועות כל אחד מהם מבריק עם איזו קריאה מפתיעה של סרט ומספק זווית ראייה מקורית – אישית, עצמאית, יצירתית – ושנונה מאוד.

=================

קבלו מטמון: התסריטים המלאים לרוב הסרטים הכי מדוברים השנה בקולנוע האמריקאי. "רטטוי", "ג'ונו", "מייקל קלייטון", "אמריקן גנגסטר", "בייוולף", "הדייט שתקע אותי". כמעט כל מה שתרצו. אם אתם מתעניינים בתסריטאות, עצתי לכם: שמרו את כולם מד למחשב שלכם כי לא אופתע אם מיד אחרי האוסקרים כל התסריטים האלה (המתפרסמים באתרים הרשמיים של האולפנים, לטובת מצביעי הגילדות השונות) ייעלמו.
וגם: התסריטים לסרטים המועמדים לאינדיפנדנט ספיריט.
===============

וזהו. נגמרה 2007. איחולים ומשאלות ל-2008? התגובות ערוכות לקלוט אותם, ואת כוסות השמפניה המקרקשות וסלילי הנייר וענני הקונפטי. שתהיה שנה סימפטית.

שיר השנה שלי: "Just as You Are" של רוברט וויאט. הוא מרגש באופן שקשה לתאר. שיר אהבה חמוץ, מציאותי, מלא אכזבה, ועדיין מסרב לוותר. וויאט כתב אותו עם זוגתו מזה עשרות שנות זוגיות, אלפרדה בנג' – והוא מוצג כדיאלוג רב אכזבות בין זוג. את תפקיד האשה בשיר מבצעת מוניקה וסקונסלס. בגיטרה מנגן פול וולר. בכינור: ירון סתוי.

just_as_you_are.mp3

=============

זה הקליפ שהכי אהבתי השנה, לסינגל הראשון של אינטרפול מהאלבום השלישי שלהם, שהיה אחד האלבומים שהכי אהבתי השנה. ביים אותו אליאס מהריג', הבמאי של "צילו של ערפד".

.
.
.
קאבר השנה: הקילרז מחדשים שת "Shadowplay" של ג'וי דיוויז'ן, מתוך פסקול "קונטרול" של אנטון קורבין:

.
.
קייט נאש. התגלית המקסימה של השנה:

.
.
.

עוד דיסק שנורא אהבתי השנה, "סאונד אוף סילבר" של LCD סאונדסיסטם:

.
.
.

וגם זה: איאן בראון, מתוך "העולם שלך":

.
.
.

קליפ ישראלי שמאוד התפעלתי ממנו השנה: "חוזר אליי", מטרופולין עם עברי לידר

היום ב"הארץ" ריטה מגיבה לכתבה שנכתבה עליה ב"7 לילות" עם האנקדוטה הבאה:

"אני חייבת להתייחס לזה במשפט אחד ואחר כך לא נזכיר את זה יותר. מה שקרה מזכיר לי סיפור מאוד יפה ששמעתי: יומיים אחרי שבוב מארלי נורה פעמיים בביתו, הוא עלה להופיע בקונצרט למען האהבה והשלום ונגד האלימות הפוליטית. כשנשאל למה לא לקח זמן לעצמו כדי להחלים, הוא ענה: 'בימים כאלה, שבהם הרוע עובד שעות נוספות, חייל של טוב לא יכול להרשות לעצמו לנוח'".

מישהי ראתה כאן את "אני האגדה" בשבוע האחרון?

זו השנה השנייה בה אני חושב ברצינות שאת דצמבר אני חייב להעביר מעתה אי שם בצפון אמריקה. בגלל שאני קורא מדי יום (או לפחות משתדל) את כל מדורי הקולנוע ברוב עיתונים היומיים, השבועונים, המגזינים והבלוגים מאמריקה אני מוצא שדצמבר, זו השנה השנייה, הפך לחודש בלתי נסבל. כולם שם דשים בשלל הסרטים שהאולפנים דוחסים בבת אחת למבקרים, כדי להיכנס לרשימות סרטי השנה, ושיוצאים לקראת חג המולד כדי להישאר טריים בראשם של מצביעי האוסקרים. והסרטים האלה, ברובם, מיועדים לצאת בארץ רק בין ינואר למרץ. בכל עונה אחרת עיכוב של חודש עד שלושה בהפצה לא נראה לי קריטי, אבל בתזמון הספציפי הזה של השנה זה נדמה כאילו החודש הזה נמשך עשורים. אז או שאני צריך להפסיק לקרוא עיתונים ובלוגים אמריקאיים בדצמבר, או שאני צריך לעבור יבשת. לפחות בשבועות בין חג ההודיה לחג המולד. כי ככה זה בלתי נסבל. אני מספיק לקרוא כותרת או משפט פתיחה מהלל על סרט, או התחלה של דיון על איזשהו פרט שנוי במחלוקת, ומיד אני צריך להפנות מבט, לעבור לאייטם אחר, להימנע מקריאת התגובות לפוסטים. שחלילה לא יקלקלו לי, או שייצרו אצלי ציפיות. אלא שהציפיות מ"No Country For Old Men" של האחים כהן כבר היו עצומות: החל ממאי, כשהסרט הוצג בפסטיבל קאן, ועד אמצע דצמבר כשהפך לסרט שזכה בהכי הרבה תארים של "סרט השנה" ממבקרים ואגודות מבקרים באמריקה. בשלב בו הסרט יגיע אלינו כבר אין סיכוי שהצפייה בו תהיה נקייה, טהורה, ראשונית. הסרט ייאלץ לעמוד בציפיות שנוצרו סביבו כסרט האמריקאי המהולל ביותר, מבחינת ביקורות, של 2007. וכרגע – בשנייה הספציפית הזאת – הוא גם מסומן כמועמד מוביל לזכייה באוסקר. אין צופה, לפחות לא צופה שיודע קרוא וכתוב ומתעניין מעט במה שקורה בעולם הקולנוע בשאר העולם, שלא יבוא לסרט הזה עם הציפייה הברורה: "קדימה, תדהים אותי".
המצב, אצלי, מורכב אף יותר: אני מת על האחים כהן. אני חושב שהם אדירים. אני מסוגל להגן אפילו על "לחסל את הליידי" שלהם. והתמוגגתי משני הסרטים שלפני זה, "אכזריות בלתי נסבלת" ו"האיש שלא היה שם". הם תסריטאים מבריקים ובמאים גאוניים, שיודעים גם לגנוב מכל המקומות הכי טובים וגם להמציא הברקות מופלאות משל עצמם. והם יוצרים את החוויות הקולנועיות הכי מוזרות ופלאיות שראיתי מימיי.

כבר חודש שאני מנסה לברר, כמעט מדי יום, עם אנשי ג.ג, אם יש כבר עותק של "No Country For Old Men" בארץ שיהיה אפשר להקרין למבקרים. הסיבה היתה אגואיסטית לחלוטין: חשבתי שליבי עומד להפסיק לפעום מרוב ציפייה אליו. שוב ושוב קיבלתי את התשובה: עדיין אין עותק בארץ. כשיהיה, נראה.
לכן, כשאיש הקשר שלי מאי שם בניכר רחוק אותת לי אתמול להגיע למקום מפגש סודי ולקבל מידיו חפיסת סקרינרים (עותקי די.וי.די) שנשלחו לאחת האגודות הבוחרות את פרסי סוף 2007, חשבתי שאני עומד להתעלף באמצע הרחוב כשאחד מהם התברר להיות הסרט של האחים כהן.
הלכתי וצפיתי. היה לילה. ובתום הצפייה כבר לא יכולתי לישון יותר. הלכתי למחשבלקרוא את התסריט. ואז צפיתי בסרט שוב (אני צריך להחזיר את הסקרינר לבעליו עוד הלילה, לפני שמיראמקס תגלה שהוא עבר מיד ליד – וכן, ניסיתי לצרוב אותו לעצמי, אבל הוא מקודד למשעי, לעזאזל).
לא אסגיר יותר מדי מדעתי על הסרט, בעיקר כי ברור לי שמי שמחכה לסרט כמו שאני חיכיתי לו, בכלל לא יטרח לקרוא, אבל אמסור כמה הערות – נטולות עלילה או ספוילרים.
א. במשך כ-105 דקות זהו אחד הסרטים המותחים והכי מורטי עצבים שראיתי כבר המון זמן. האופן בו האחים כהן משלבים בין אימה וקומדיה הוא כשרון ייחודי שאני לא זוכר כמוהו בקולנוע, לפחות בעת האחרונה. יש בסרט הזה משהו לא פחות ממפלצתי באופן שבו מטפס על עצביו של הצופים.
ב. 20 הדקות האחרונות… אני לא יודע מה להגיד. נדמה לי שאם זה לא היה האחים כהן ואם זה לא היה קורמק מקארתי, אף אחד לא היה מוכן לקבל מפנה כזה. זה לא טוויסט, זה פשוט התחלפות של סרט. מעבר מהקולנועי הטהור אל הספרותי. מה שמוביל אותי ל…
ג. השם העברי "ארץ קשוחה" הוא התקפת אידיוטיזם צרופה. עד שצפיתי בסרט הסכמתי איכשהו לחיות עם השם "ארץ קשוחה" למרות שראיתי בו בראש ובראשונה עלבון לקורמק מקארתי. אבל אחרי שראיתי את הסרט הבנתי שהשם פרובלמטי פעמיים: קודם כל הוא מחמיץ את כל המסר של הסרט, המסר שמגולם באותן 20 דקות אחרונות. המסר אותו הרים מקארתי בעצמו משיר של וויליאם באטלר ייטס ממנו הוא נטל את שם הספר שלו. כלומר, ג.ג זרקו לפח, במחי תרגום אחד, גם את מקארתי וגם את ייטס. ועוד קוראים לנו עם הספר.
אבל עזבו אתכם מתרבות, בואו נדבר שיווק. השם "ארץ קשוחה" מאותת לכל חובבי הסרטים הקשוחים, סרטי פעולה, מערבונים, גנגסטרים, שיש כאן סרט בשבילם. ובמשך 100 דקות הם בהחלט יקבלו את מבוקשם – מרדף, יריות, שוטרים, מרחבים פתוחים. כל הז'אנרים כולם מגולגלים בטורטייה משובחת אחת. אבל 20 הדקות האחרונות, עבור קהל שהסרט הכי איכותי שהוא ראה השנה הוא "3:10 ליומה", יגרמו להם לשסף את הריפוד ולהצית את המסך בייאוש ובזעם. האחים כהן עושים כאן, במערכה האחרונה (שאני בעצמי עדיין מנסה לעכל אותה) מעבר דיוויד לינצ'י אל האבסטרקטי. האם הקהל שרוצה סרט קשוח על ארץ קשוחה ייצא מהסרט וימליץ לחבריו לרוץ לראות אותו? מסופקני. מצד שני, האם הקהל שאהב את "מלהולנד דרייב" יילך לראות סרט שנקרא "ארץ קשוחה"? "ארץ קשוחה" הוא שם נהדר, אבל לסרט אחר לגמרי. כשהוא מודבק לסרט הזה זהו פיגור מופתי שמנסה להסתיר בורות גדולה מאחורי תירוצי שיווק ומסחריות.
ד. מה קורה עם הסרטים נטולי המוזיקה? "ארץ קשוחה" מצטרף ל"אני האגדה" (בחציו הראשון) ול"4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" – אין בו מוסיקה. זה נורא נורא קשה לי.
ה. ההנחה בהוליווד היא שרוב מצביעי האוסקרים המבוגרים צופים בסקרנרים האלה על ההליכונים שלהם. הלוואי, הלוואי, הלוואי ש"No Country For Old Men" יזכה באוסקר. זה יגיד דברים כל כך טובים על הקולנוע האמריקאי ברגע זה של חייו, וזה יירשם כאחד מרגעי השיא של האוסקרים, בו האחים כהן זוכים באוסקר. אבל אחרי שצפיתי בסרט, ואחרי שאני – המעריץ מספר 1 – נותרתי כה סחרחר ומבולבל מסופו, אני לא מצליח לדמיין מצב בו צופי ההליכונים יעשו כמוני וייצפו בסרט שוב, כדי לפצח טוב יותר את הקוד הגנטי של הסוף – שנראה בצפייה ראשונה שרירותי מאוד, ובעיקר בוגד במה שקודם לו. מצד שני, קראתי הבוקר כמה ביקורות על הסרט – סיקרן אותי איך המבקרים המיינסטרימיים של העיתונים המרכזיים, הסבירו לקוראיהם את הסוף – וגיליתי שאיש לא מדבר על זה. יותר מזה: רוג'ר איברט משווה את הסרט ל"פארגו", סרט קודם ומיינסטרימי-בהרבה של האחים כהן. אולי זה מה שקורה. אולי אנשים, במרחק יממה, שוכחים את הסוף וזוכרים רק את האמצע. כי אני לא שוכח את הסוף ובגלל זה אני חושב ש"No Country For Old Men" לא דומה במאום ל"פארגו". יש לו את המערכ הראשונה של "רציחות פשוטות", המערכה השניה של "צומת מילר" והמערכה השלישית של "האיש שלא היה שם".

אבל הנה. הסוף המשונה מתחיל להתאדות מראשי. ועכשיו יש לי רק שם אחד בראש, מלווה אותי כמו רוח רפאים מפילת אימה: אנטון שיגוּר. איזו דמות, חי נפשי. איזה סרט. אני חייב לראות אותו שוב.

אל תחמיצו גם את "הכי הכי 2007"

סרטי השנה של “סינמסקופ” , 2007

1. “זודיאק”. במאי: דיוויד פינצ’ר
2. “רטטוי”. במאי: בראד בירד
3. “המעיין”. במאי: דארן ארונופסקי
4. “זהות אבודה”. במאי פול גרינגראס
– וגם: החצי השני של “אפוקליפטו”, במאי: מל גיבסון
5. “בופור”. במאי: יוסף סידר
6. “הדייט שתקע אותי”. במאי: ג’אד אפאטו
– וגם: “סופרבאד”. במאי: גרג מוטולה
7. “סימנים של כבוד”. במאי: דיוויד קרוננברג
8. “הרחק ממנה”. במאית: שרה פולי
– וגם: “מארי אנטואנט”. במאית: סופיה קופולה
9. “יוקרה”. במאי: כריסטופר נולן
10. “היירספריי”. במאי: אדם שנקמן
– וגם: “מעבר ליקום”. במאית: ג’ולי טיימור
11. “אל תדאגו אני בסדר”. במאי: פיליפ לוארה
12. “חיים של אחרים”. במאי: פלוריאן הנקל פון דונרסמרק
13. “300″. במאי: זאק סניידר
14. “המבוך של פאן”. במאי: גיירמו דל טורו
15. “גיבורי הדגל” ו”מכתבים מאיוו ג’ימה”. במאי: קלינט איסטווד

(הסרטים נבחרו מבין 221 הסרטים שהופצו השנה מסחרית בבתי הקולנוע. לא נכללו בה סרטים שיצאו ישירות בדי.וי.די, או שהוצגו רק בפסטיבלים ובסינמטקים).

הסרטים הקופתיים בישראל 2007:

(מספרי הכרטיסים התקבלו ממפיצי הסרטים והם על אחריותם. הסכומים בדולרים לקוחים מדיווחי המפיצים לאולפנים ההוליוודיים, כפי שהם מפורסמים באתר “בוקס אופיס מוג’ו“).

1. “רטטוי”
3.08 מיליון דולר
כ-400 אלף כרטיסים

2. “שרק השלישי”
2.76 מיליון דולר
360 אלף כרטיסים

3. “הארי פוטר ומסדר עוף החול”
2.4 מיליון דולר
350 אלף כרטיסים

4. “בופור”
300 אלף כרטיסים

5. “שודדי הקריביים: סוף העולם”
1.7 מיליון דולר
225 אלף כרטיסים

6. “ביקור התזמורת”
215 אלף כרטיסים

7. “כוורת בסרט”
1.67 מיליון דולר
212 אלף כרטיסים

8. “הסודות”
208 אלף כרטיסים

9. “חיים של אחרים”
200 אלף כרטיסים

10. “נודל”
200 אלף כרטיסים

הבאים בתור (ויה “בוקס אופיס מוג’ו“):

“משפחת סימפסון, הסרט”: 1,518,581 דולר*
“ספיידרמן 3″: 1,404,046 דולר
“זהות אבודה”: 925,147 דולר
רובוטריקים”: 923,822 דולר
“אשת החלומות”: 903,964 דולר
“מכושפת”: 842,958 דולר
“אושן 13″: 828,917 דולר
“החופשה של מר בין”: 823,633 דולר
“מת לחיות 4″: 815,696 דולר
“שעת שיא 3″: 806,212 דולר
“תפוס ת’גלים”: 794,166 דולר
“נורביט”: 786,137 דולר
“300″: 728,501 דולר
“הדייט שתקע אותי”: 705,854 דולר

(*א.ד מטלון, מפיצי “משפחת סימפסון, הסרט”, סירבו למסור כמה כרטיסים נמכרו לסרט בארץ. יונייטד קינג, מפיצי “נודל”, מסרו נתון שאני מעריך שהוא לפחות קצת מעוגל כלפי מעלה. כך שיש בהחלט סיכוי שלמעשה “משפחת סימפסון” מכר כ-3000 כרטיסים יותר מ”נודל” ושלמעשה מגיע לו המקום העשירי. אבל לעולם לא נדע).

הסרטים הקופתיים באמריקה

1. “ספיידרמן 3″. 336 מיליון דולר
2. “שרק השלישי”. 321 מיליון דולר
3. “רובוטריקים”. 319 מיליון דולר
4. “שודדי הקריביים: סוף העולם”. 309 מיליון דולר
5. “הארי פוטר ומסדר עוף החול”. 292 מיליון דולר
6. “זהות אבודה”. 227 מיליון דולר
7. “300″. 210 מיליון דולר
8. “רטטוי”. 206 מיליון דולר
9. “משפחת סימפסון, הסרט”. 183 מיליון דולר
10. “שימו גז”. 168 מיליון דולר

221 סרטים הוצגו השנה בישראל. מספר כמעט זהה לזה של שנה שעברה. אבל השנה הקהל הישראלי הלך קצת יותר לקולנוע. על פי הערכת דני כפרי, מנכ”ל התאחדות ענף הקולנוע, נמכרו השנה כ-9.5 מיליון כרטיסים בישראל, עלייה של כמעט חצי מיליון כרטיסים משנה שעברה. מיליון מהכרטיסים האלה נמכרו לסרטים ישראליים. וזו, למעשה, הכותרת המופלאה ביותר של שנת הקולנוע הזאת: ארבעה מהעשרה – ארבעה!! מעשרה!! – הם סרטים ישראליים. מעקב מוסדר ומפוקח אחרי נתוני מכירת כרטיסים לסרטים ישראליים מתקיים בארץ רק מאז 1979, אבל נדמה שזה לא יהיה הימור מופרך מדי לקבוע שזה פעם ראשונה שזה קורה בתולדות הקולנוע הישראלי.

ושימו לב למקום התשיעי: זוכה האוסקר על הסרט הזר, “חיים של אחרים” הגרמני. במילים אחרות: חמישה מתוך עשרת הסרטים הקופתיים ביותר השנה בארץ הם מה שמוגדרים “סרטי איכות”, סרטים המיועדים לקהל מבוגר יותר, זה שלא רץ לראות כל סרט חדש שיוצא. זה שמחכה לביקורות. ועושה רושם ש-200 אלף האנשים האלה, ובהחלט ייתכן שאלה אותם 200 אלף איש (הייתי מהמר שמדובר בקבוצה בוגרת, נשית ובורגנית), עשו השנה חיים. הם נדדו מסרט ישראלי לסרט גרמני והרגישו שיש להם מה לראות בקולנוע. מפיצי הסרטים צריכים ללמוד טוב-טוב את הרשימה הזאת כי היא מפוצצת להם את הקונספציה בפרצוף: קולנוע המוני, ילדותי, המשווק עם שמות עילגים, משאיר אנשים בבית. “הדייט שתקע אותי” ו”זהות אבודה” הם שני סרטים שהקהל הנ”ל היה מתמוגג מהם אם לא היה לאחד שם כה אינפנטילי ולשני שם כה חלבי של סרט שכבר ראינו ושקל לדלג עליו ברשימת הסרטים.

רשימת הסרטים הקופתיים היא אחד הדברים הכי משמחים שקראתי (או, למעשה, שכתבתי) כבר המון זמן. היא מראה שמה שפעם אמרו על ישראל – שיש בה קהל איכותי – עדיין נכון. הסרט במקום הראשון, “רטטוי”, הוא הסרט במקום השני שלי ברשימת סרטי השנה. זה סרט מעולה, ואיזה תענוג שהוא מצא לעצמו קהל כה גדול. ואם תרצו עוד אנליזה, שימו לב לנתון הבא: חוץ מ”שודדי הקריביים 3″ ו”חיים של אחרים” כל שמונה הסרטים האחרים היון למעשה דוברי עברית (או מדובבים לעברית). מישהו מאבחן כאן מגמה?

הסרטים הכי טובים שלא ראיתם השנה.
למה? כי המפיצים גנזו. את רוב הסרטים האלה מייצגים בארץ מפיצים מקומיים. אבל הם… נו… אנשי עסקים, לא אנשי קולנוע. תראו להם יצירת מופת ותראו גבר מאפיר מנמנם. והיו השנה סרטים פלאיים, חלקם ניסיוניים, מאתגרים, אבל חלקם פשוט מהנים ומבדרים. חלקם הוקרנו בפסטיבלים בירושלים ובחיפה, וחלקם יצאו ישירות בדי.וי.די. אלה סרטים שכדאי לכם מאוד לחפש, כדי להשלים את תמונת סרטי השנה.

א. “הגרמני הטוב”, סטיבן סודרברג. תרגיל מבריק בסגנון ובתסריטאות. סודרברג (בימוי), ג’ורג’ קלוני (משחק) ופול אטנאזיו (תסריט) בהומאז מורכב ושנון לגרהם גרין המתרחש מיד בסוף מלחמת העולם השנייה ומציג עלילת פשע מכמה נקודות תצפית, בסיפור שבו אין טובים ורעים אלא רק מנצלים ומנוצלים, והאמריקאים, צבא השיחרור האגדי, הם לא יותר מצבא סוחרים תאב דם ובצע.

ב. “המארח”, בונג ג’ון הו. כתבתי על הסרט הקוריאני המעולה הזה המון השנה: כשיצא בדי.וי.די מיובא בינואר, כשהוקרן בפסטיבל ירושלים וכשהגיע להקרנות בכבלים. אפילו ראיינתי בדפים אלה את הבמאי. מדובר בסרט האימה/מפלצות המבריק שראיתי כבר שנים. ברמה של “מלתעות”. של אחד מגדולי הבמאים החיים כיום בעולם. למעשה: “זודיאק”, סרט השנה שלי, מאוד מאוד דומה לסרט קודם של אותו במאי, “זכרונות של רצח”. חפשו.

ג. “חותכי ורידים, סיפור אהבה”, גוראן דוקיץ’. צריך להגיד את זה שוב: המפיצים בארץ הם אנשים מביכים. מגישים להם להיט ביד אבל הם לא יודעים לראות אותו. דוקיץ’ עיבד לסרט את ספרו של אתגר קרת “הקיטנה של קנלר” והתוצאה מקסימה ופולחנית, עם טום ווייטס בתפקיד קנלר. מדובר בספר שהיה רב מכר בארץ ובסרט שגרם להתמוגגות בקרב כל מי שצפה בו בפסטיבלים בירושלים ובתל אביב.

ד. “חצי נלסון”, ריאן פלק. סרט מקסים וקטן על מורה שזקוק לשיעורי חיים ותלמידה שמבינה מה קורה סביבה יותר טוב ממנו. זה תמים ממה שזה נשמע, אבל מבוים בלב רחב (וריאן גוסלינג, בתפקיד הראשי, היה מועמד לאוסקר השנה). הסרט מוקרן לעיתים קרובות בערוצים של יס והוא מהסרטים האלה שפשוט מענג להיתקל בהם.

ה. “28 שבועות אחרי”, חואן קרלוס פרנאדיו. לדעתי, פי אלף יותר טוב מ”28 ימים אחרי” וסרט האימה הכי מפחיד שראיתי השנה. כבר יצא בדי.וי.די.

ו. “מחליקים אותה”, וויל ספק וג’וש גורדון. המפיצים בארץ פשוט מתעבים את וויל פארל, אה? סרטיו נזרקים כאן לפח על ימין ועל שמאל. אחרי ש”לילות טלדגה” נגנז הגיע תור גם הסרט הזה ללכת בעקבותיו. והרי מדובר בסרט מצחיק ומבדר, שטות מופלאה אך עשויה למופת.

ז. “אני לא רוצה לישון לבד”, צאי מינג ליאנג; “פלוי”, פן-אק רטאנארואנג. בפינת סרטי האיכות הדורשים סבלנות, שניים מהבמאים האסיאתיים האהובים עלי שהוצגו בארץ רק בפסטיבלים. בכלל, זו היתה שנה טובה לרטאנארואנג התאילנדי השנה בישראל: שני סרטים מוקדמים שלו – “חיים אחרונים ביקום” ו”גלים נסתרים” – נשלפו מהמחסנים והוצגו במוזיאון תל אביב, ו”פלוי” (שהחצי הראשון שלו היה נפלא, והחצי השני פחות) הגיע לפסטיבל חיפה.

ח. “סיקו”, מייקל מור. סרט תיעודי אקטיביסטי זועם עם אג’נדה ראויה, אלא שהפעם מייקל מור מוריד את מסכת הליצן שלו ונהיה רציני. הוא יוצא לעשות סרט על ביטוח הבריאות הכושל של אמריקה, וחוזר עם מסמך על מדינה שמעדיפה שענייה פשוט ימותו.
(עדכון: מאז שכתבתי את זה התברר ש”סיקו” כן ייצא בארץ).

ט. “פרספוליס”, מרג’אן סטראפי, ונסן פרונו. גרסה קולנועית מונפשת נאמנה למקור – הרומן הגרפי של סטראפי – שמצליחה לספר סיפור התבגרות לא שגרתי, ולהפוך אותו למעין סרט לילדים למבוגרים.

י. “שוטרים לוהטים”, אדגר רייט. בחלקו פארודיה נהדרת על סרטי שוטרים, מ”נקודת פריצה” ועד “איש הקש”, ובסופו פשוט סרט פעולה משובח ומלהיב שמפסיק לצחוק על סרטי הפעולה ומתחיל להצטרף אליהם. הברקה ענקית.

============

ציון לשבח למפיץ מצטיין: יונייטד קינג.
מצד אחד אני רוטן בלי הרף על כך שמפיצים לוקחים סרטים וגונזים אותם, מונעים מהקהל לראות אותם, ומונעים ממפיצים מתחרים להגיע לסרט ואולי להוציא אותו בעצמם. אבל פעם ביובל ההרגל הזה זוכה לתיקון שראוי לשבחים: יונייטד קינג איווררה באפריל את המחסנים האסיאתיים שלה וריכזה למשך כמה שבועות כמה מהסרטים הטובים ביותר תוצרת אסיה למיני-פסטיבל. הקהל, כמובן, לא הגיע. אבל היוזמה ראויה לשבחים. רק בפעם הבאה, אולי, לא באיחור של שלוש שנים.
ציון לגנאי למפיץ מאכזב: יונייטד קינג.
אם רישומיי אינם מטעים אותי לא היה סרט אחד השנה שיונייטד קינג אמרה שהיא תוציא ושאכן יצא בתאריך המתוכנן. הם כל הזמן משנים תאריכים, לפעמים ברגע האחרון. תחושה של ברדק.

ציון לשבח למפיץ מצטיין (מקום שני): פורום פילם.
אנחנו העולם! פורום פילם למדה להביס את הפיראטים ושינתה את פני מודל ההפצה שכבר התרגלנו אליו בארץ: פתאום רוב הסרטים שלהם מגיעים ארצה בעת ובעונה אחת עם אמריקה. לפעמים אפילו לפני!
ציון לגנאי למפיץ מאכזב (מקום שני): פורום פילם.
רק מה, בגלל שפורום פילם מחרימה מבקרים, הסרטים האלה מושקים בישראל ובאמריקה בעת ובעונה אחת (לפעמים אפילו לפני אמריקה) ואף אחד בארץ לא יודע עליהם כלום, לא שמע, לא קרא, מחתרת. עובדה: חפשו סרטים של חברת די.אן.איי (”שמש”), או יורופה-קורפ (”ארתור והמינימונים”) בטבלת שוברי הקופות בישראל ולא תמצאו אותם. החברה הזאת משיגה סקופים הפצתיים, אבל היא מצליחה להחרים את כל הקהל מלראות אותם, לא רק את המבקרים.

=============

שנת ההריון: “הדייט שתקע אותי”, “מלצרית”, “ג’ונו” (בקרוב בארץ) ו”4 חודשים, 3 שבועות ויומיים”, “שרק השלישי”. טרנד?

=============

לשנת 2007 היה ניחוח סבנטיזי משובח. החל מ”זודיאק”, סרט השנה שלי, ועד “אמריקן גנגסטר”, סרטי פשע המבוססים על מקרים אמיתיים שהסעירו את אמריקה בתחילת שנות השבעים. “סופרבאד”, עם אחד התסריטים המבריקים שנשמעו השנה, ניסה להחזיר את סרטי הנעורים לשנות השבעים באווירתו, כששני חנונים מדמניים את עצמם כמעין סופר-סרסורים קוליים, עם גרוב שחור מתחת לעורם החיוור והלבן. פרויקט גריינדהאוס של טרנטינו/רודריגז ניסה לשכנע אותנו שנהנה מסרטי אקספלויטיישן שרוטים ומהוהים. גם “האמיצה”, “מייקל קלייטון” ו”המרדף לאושר” נראו כמו סרטים שנתלש מהסבנטיז, ורצף הסרטים שעוד לפנינו – “קונטרול”, “הפרפר ופעמון הצלילה”, “ארץ קשוחה”, “סוויני טוד” ו”זה ייגמר בדם” – מחזירים את הוליווד לתקופה הכי מבריקה שלה. תקופה אלימה, תוקפנית, אנטי ממסדית, שמבטאת מיאוס בשלטון, שמציגה את העולם בו אנחנו חיים כמקום מסואב ואלים, והם עושים את זה באמצעים קולנועיים מורכבים, מבריקים, שנויים במחלוקת. אלה סרטים שמצליחים גם לרתק ולסחוף, וגם לתת לראש בעיטה הגונה. צריך לזכור שהאמריקאים נמצאים מרחק שנה מבחירות, ואי אפשר שלא לראות בסרטים האלה קריאה נואשת להתעוררות.

============

בשבוע הבא ימלאו חודשיים לשביתת התסריטאים. זה לא ספק האירוע המדובר ביותר של השנה בתחום הקולנוע. בינתיים היא מפריעה בעיקר להפקות הטלוויזיה. אם היא תסתיים במהלך ינואר, היא לא תגרום נזק לסרטי 2008. אבל אם, כמו שניקי פינק מדווחת בימים שלפני חג המולד, אין סוף לשביתה באופק, היא עשויה להיגרר עד הקיץ ולגרור פנימה גם את הבמאים והשחקנים. ואז זה אומר שזה ישפיע גם על גלובוס הזהב, גם על האוסקרים, וגם על לא מעט מסרטי סתיו 2008 שעדיין לא יצאו לצילומים. ועדיין, האולפנים לא מוכנים להסכים לדרישות התסריטאים לקבל אחוזים מההכנסות מההורדות החוקיות באינטרנט.

=========

מתו השנה:

יוצרים:
אינגמר ברגמן (גאון שוודי)
מיכאלאנג’לו אנטוניוני (גאון איטלקי)
אדוארד יאנג (גאון טייוואני)
אוסמה סמבנה (גאון סנגלי)
בוב קלארק (במאי קנדי)
ריאן לרקין (אנימטור קנדי)

צלמים:
פרדי פרנסיס (עבד עם דיוויד לינץ’)
לזלו קובץ’ (עבד עם כל השאר)

שחקנים:
דבורה קר (”המלך ואני”)
ישראל (פולי) פוליאקוב (”למראית עין”)
אולריך מוהה (כוכב “חיים של אחרים” ממזרח ברלין)
סולווג דומרטן (כוכבת “מלאכים בשמי ברלין”)

סופרים:
פול וירטל (”צייד לבן, לב שחור”)
נורמן מיילר (”הערומים והמתים”)
איירה לווין (”תינוקה של רוזמרי”)
קורט וונגוט (”בית מטבחיים 5″)

מוגולים:
ג’ק ולנטי (נשיא ה-MPAA)
פרדי פילדס (סוכן אגדי)
רוג’ר סמית (הרוג’ר מ”רוג’ר ואני” של מייקל מור)
קרלו פונטי (מפיק איטלקי)

אנשים טובים:
רפי לביא
טניה ריינהרט

(ועוד המון: מטדי קולק ועד אייק טרנר)