את חגיגות יום ההולדת ל"סינמסקופ" אני מקיים השנה, באופן שרירותי, ב-10 בינואר. זה פשוט יוצא יותר נוח: התנעתי את הבלוג ב-6 בינואר 2006, התחלתי לפרסם פוסטים בבלוג ב-8 בינואר 2006. "סינמסקופ" הראשון בדפוס יצא ב-12 בינואר 1996. אז ה-10 בינואר יוצא בין לבין. וכן אכן, את הבלוג השקתי כחלק מחגיגות עשר השנים למדור המודפס – שהתחיל ב"זמן תל אביב", עבר ל"העיר" ב-1999 ואז ל"פנאי פלוס" ב-2005.
אז הרימו כוסות: היום חוגגים 12 שנה למדור ושנתיים לבלוג. בהתחלה היינו כאן 800 איש בכל יום, היום כבר כ-3500.

דבורית שרגל היתה העורכת הראשונה של "סינמסקופ" המודפס*. ואז היא עברה ל"נשיונל ג'יאוגרפיק", אני החלפתי אותה בעריכת התרבות, מולי שגב ורונן זרצקי ערכו את העיתון ורענן שקד היה עורך המדורים. ואז, לתקופה קצרה ואומללה (מבחינתי), אני (יחד עם מושיק לביא) ניסיתי לערוך את העיתון. נקודת האור היחידה היתה שמדור התרבות, ואיתו מלאכת עריכת המדור, נפלו על כתפיו של עמית שהם. באותה עת גל אוחובסקי, תמי גלבץ וגיא אסיף ערכו את "תרבות מעריב" שגם בו היה לי מדור (אותו ירשתי מאבנר ברנהיימר ושאותו הורשתי אחר כך לדרור פויר). אמנון רבי ואמיר אותם השגיחו, כעורכי על, מהקומה הרביעית של בית מעריב. כנאמר: איפה הימים שלא היו.
(* לא אכחיש: אחרי שדבורית – חברה טובה, קולגה, אבל גם לפרקים מתחרה – השיקה את ולווט המהפכני שלה, ואני ראיתי שחזון אתר הקולנוע רחב ההיקף אותו ניסיתי להשיק הולך ונגוז, החלטתי מתוך קנאה צרופה להשיק בלוג קטן בעצמי, בתקווה – שעדיין שרירה, אגב – שאל הבלוג יצטרף מתישהו מגזין קולנוע ישראלי אינטרנטי. זה עוד יקרה).

ככה נראה "סינמסקופ" המודפס הראשון.
ככה נראה השבוע הראשון של הבלוג.
וככה נראה סיכום השנה הראשון של הבלוג, כולל שלל הרפתקאות האינטרנט שלי עד ההשקה.

קצת מספרים? כתבתי בשנתיים האלה 833 פוסטים (בגלל שאנחנו במספר סידורי של פוסט מספר 910, זה אומר שכ-80 פוסטים הותחלו, אבל נגנזו, נחמקו או נשארו בשלב טיוטה). אתם, בתמורה, כתבתם 15,903 תגובות.

מה קרה השנה בבלוג?

טעמנו דונאט משונה.
הרענו ל"בופור"
התפעלנו מ"ביקור התזמורת"
תהינו…
התרענו…
ואז…
ולבסוף, אמרנו "אמרנו לכם"…

בתוך כל זה, קרה דבר מוזר: מינואר אני שולח תקצירים באנגלית לכמה מבלוגרי הקולנוע שאני אוהב לקרוא באמריקה. ופתאום הם התחילו להגיב, ולפרסם, וללנקק. אן תומפסון מ"וראייטי", למשל, באה להשתתף בחידון האוסקרים שלי. ג'פרי וולס פרסם את הסופגניה הרדיואקטיבית (אנשי פוקס בהוליווד מיד שלחו לאנשי מטלון בישראל מייל גוער), ניקי פינק כתבה על חרם המבקרים בישראל, ואז עקבה מקרוב אחר פרשת "ביקור התזמורת". מה שגרם לי לחשוב: במקום לכתוב תקצירים לעשרה בלוגרים, אכתוב אותם ליותר. וכך נולד ב-1 בדצמבר 2007 האח האמריקאי הזאטוט של "סינמסקופ". בלוג, בן חודש ושבוע, שאני בעצמי עוד לא ממש יודע מה לעשות איתו, אבל שכבר זכה לאיזכורים אצל אן תומפסון, ג'פרי וולס, סשה סטון, סלאשפילם, דיוויד האדסון (גרין-סין) ודיוויד פולנד (Movie City News). וקצת לפני זה, בנובמבר, גם התחלתי לסקר את המקוף הישראלי ל"וראייטי" (במקום גואל פינטו שפרש). אייטם חדש יעלה ביום שני.

זה היה הפוסט הכי נקרא השנה באתר:
לייב בלוג באוסקר.
וזה הפוסט השני הכי נקרא השנה באתר: דיון על "הסודות".
וזה הפוסט השלישי הכי נקרא השנה: היום שאחרי הפסילה של "ביקור התזמורת" (פוסט שגם הביא אל קו הטלפון שלי אחד אהוד בלייברג די עצבני).

עוד פוסטים שחיבבתי השנה:

הפריימים של "מלון 9 כוכבים"

נפרדנו מ"הסופרנוס" עם קאט ארוך לשחור שהותיר אותנו מבולבלים.

ב-31 באוקטובר בישרתי שאילן דה פריס יתמנה למנהל החדש של פסטיבל ירושלים והסינמטק. ליה ון ליר תישאר כיו"ר. הפרסום הגיע בעקבות שנה שלמה של שמועות מכיוון קרן ירושלים והכחשות כעוסות של ון ליר.

מטלון הצליחו, בשנייה אחרונה של שיקול לדעת, להימנע מפיאסקו נוראי בבחירת שם עברי לסרט. אבל המותג נשאר כסמל לדורי דורות.

עידן האיימקס 3D הגיע ארצה. נותרתי עם לשון דבוקה על רצפת הקולנוע.

הוט חיפשה מפעיל חדש לערוצי הסרטים. ומצאה.

הוליווד עלתה באש. מילולית ומטאפורית. התסריטאים שובתים כבר חודשיים.

ולבסוף: הראיון הארוך-ארוך-ארוך אבל עדיין מאוד-מאוד לא מקיף שלי עם אבי נשר. כשיצאתי לראיין אותו הימרו כל העיתונאים סביבי ש"הסודות" שלו יהיה פלופ נוראי. אני לא הבנתי על מה הם מדברים. הסרט מכר לבסוף 208,000 כרטיסים. נשר הפך, מאז הכתבה, לעמיתי ללימודי תסריטאות בסם שפיגל. העונג כולו שלי.

לסטיבן קולבר יש הברקה: להשתמש בתסריטים שנכתבו לאייטמים בתוכניתו לפני השביתה, אבל שעדיין לא נעשה בהם שימוש. ויש לו גם הצהרה לתסריטאים. ובינתיים: ג'ון סטיוארט מדווח מהפגנת התסריטאים. ההתמודדות של שניהם עם השביתה מתחילה להיות ברורה: אייטמים של 8 עד 10 דקות ושני אורחים בתוכנית.
ויש גם ענייני פריימריס.
continue reading…

די מדהים: אחרי ש"וואלס עם באשיר" של ארי פולמן התקבל לתחרות הרשמית בברלין, אבל אז נשר ממנה כי הוא לא יהיה מוכן בזמן, מתקבלת היום הבשורה שיהיה סרט ישראלי אחר שם: "חסר מנוחה" של עמוס קולק, עם משה איבגי ורן דנקר בתפקידים הראשיים.
זהו סרטו הישראלי הראשון של קולק מאז "להב חצוי" מ-1992. וזו הפעם השניה שהוא מתחרה בברלין אחרי "ברידג'ט" מ-2002, הפקה אמריקאית-צרפתית.

יאיר הוכנר, מבקר הקולנוע של אתר "סרט" ובמאי "ילדים טובים" (ובקרוב "אנטארטיקה") יהיה אחד השופטים בתחרות הטדי בפסטיבל ברלין, הפרס לסרט הקווירי המצטיין במסגרת הפנורמה.

ולא אתפלא לשמוע בקרוב את הבשורה שגם "זרים" של גיא נתיב וארז תדמור, שיוקרן בעוד שבועיים בסאנדאנס, יצטרף למסגרת הפנורמה בפסטיבל ברלין.

הפסטיבל פרסם היום תשעה סרטים מתוך התחרות. חוץ מסרטו של קולק יהיו שם הסרטים החדשים של מייק לי, איזבל קויסט, יוז'י ימאדה, ג'וני טו ואריק זונקה.

עדכון: בתגובות ובמייל אני מקבל דיווחים שגם הסרטים התיעודיים "פליפ" של יואב שמיר ו"שאהידות" של נטלי אסולין הבטיחו לעצמם מקום באחת המסגרות של פסטיבל ברלין.

התלהבתי מ"כפרה" וזה עינן את שיקול דעתי. תמחקו את הנבואה שלי מאתמול. "כפרה" יזכה מקסימום באוסקר על תלבושות, ואולי פסקול.

גילדת הבמאים (DGA) פרסמה לפני שעה קלה את המועמדים לפרס שלה לבמאים הקולנוע הטובים ל-2007:

פול תומס אנדרסון, "זה יגמר בדם"
איתן וג'ואל כהן, "לא ארץ לזקנים" ("ארץ קשוחה" בגלובוסית)
ג'וליאן שנאבל, "הפרפר ופעמון הצלילה"
טוני גילרוי, "מייקל קלייטון"
שון פן, "Into the Wild" (או "זה סרט שלנו אבל אין לו עדיין שם או תאריך" בגלובוסית).

אחרי הזכייה בפרס מבקרי הברודקסט אמש, "לא ארץ לזקנים" (או "ארץ קשוחה" בגלובוסית) הוא המוביל הברור לזכייה באוסקר. אבל הם סימנו עוד סרט שעשוי להתברג לחמישייה: "היירספריי".

המירוץ הצמוד כרגע הוא בין האחים כהן לפול תומס אנדרסון (איזו שנה מופלאה!). אבל לא הייתי מזלזל בכלל בסיכויים של ג'וליאן שנאבל. הסרט שלו היה עד כה בקטגוריות הסרט הזר בקרב איגודי המבקרים השונים אבל באוסקרים הוא מתחרה בין הגדולים, ויש לו סיכוי לצאת עם פרס משמעותי.
במילים אחרות, לא אתפלא למצוא חלוקת פרסים כזאת:
סרט – "לא ארץ לזקנים". במאי: ג'וליאן שנאבל. תסריט מעובד: פול תומס אנדרסון.

אמשיך להרהר עוד קצת.

תראו מי חזר. ג'ון סטיוארט, שגידל גבות כהזדהות עם השובתים, שינה את שם התוכנית שלו ל"A Daily Show", כי "The Daily Show" היא תוכנית שיש בה כותבים, לכן זו לא התוכנית הזאת.
continue reading…

הווידיאו הבא הוא גם עידכון מזג אוויר וגם טיזר לקראת מה שהולך לקרות כאן באתר ביום שישי, לכבוד יציאת "האויב שבפנים, ההשמדה":

קבלו עידכון לוהט: ניקי פינק מדווחת עכשיו שהטקס כולו פשוט בוטל. מדהים. אם זה אכן יאומת על ידי כל הצדדים זה הישג אדיר לאיגוד התסריטאים. על פי הדיווח של פינק תא הכתבים הזרים בהוליווד פשוט יוציא ביום ראשון הודעה לעיתונות על הזוכים. ומי יודע, אולי מעכשיו זה מה שיהיה.
הנה העדכון הסופי: הפרסים יחולקו ביום ראשון בערב במסגרת מסיבת עיתונאים בת שעה שתשודר על ידי אן.בי.סי-ניוז מול קהל של עיתונאים בלבד (אגפי החדשות של הרשתות לא מושפעים מהשביתה, העובדים בהם מאוגדים בחוזה אחר). נשאלת השאלה האם השידור הזה יועבר גם לשאר העולם.
מסיבת העיתונאים תתרחש בשעה 18:00 שעון לוס אנג'לס, כלומר ארבע לפנות בוקר (בלילה שבין ראשון לשני) שעון ישראל. איגוד התסריטאים רותח, קורא לעסק מחטף – ניסיון להביא את הכוכבים בכוח לאולם כדי לקבל את הפרסים, אבל תחת האצטלה של "אירוע חדשותי" ולא הפקת בידור, ומכריז שיהיו הפגנות מחוץ לאולם.

לפני העדכון הלוהט:

רגע אז יהיה או לא יהיה שידור של גלובוס הזהב
שאלה טובה.
והתשובה כרגע היא: לא.
השידור של אן.בי.סי מטקס גלובוס הזהב ביום ראשון, נכון לרגע זה, מבוטל.
אבל עוד עשויים להיות שינויים.
איגוד התסריטאים הכריז שחברת ההפקה של דיק קלארק ורשת אן.בי.סי הן חברות מושבתות ושתסריטאים לא יעבדו על הטקס ולא יגיעו אליו. תסריטאים יפגינו מחוץ לאירוע. איגוד השחקנים, מתוך סולידריות, הורה לחבריו (כולל המועמדים) לא לחצות את קו המפגינים ובכך להחרים את הטקס (ה"טיימס" הלונדוני דיווח שמי שעמד מאחורי הקריאה של השחקנים להחרים את הגלובוסים הוא ג'ורג' קלוני. אנשי של קלוני הכחישו).
במילים אחרות: יהיה טקס אבל חוץ מהמפיקים, אף אחד לא יגיע. אן.בי.סי תשדר שטיח אדום ריק.
לכן נהגתה האפשרות השנייה: איגוד העתונאים הזרים יבטל את השידור ואז האיגודים יסכימו להסיר את החרמתם. הטקס יתקיים כרגיל, אבל ללא שידור טלוויזיוני חי. המשמעות: פגיעה כלכלית אנושה בהכנסות של רשת אן.בי.סי שמן הסתם כבר מכרה את כל דקות הפרסום של יום ראשון בערב, שאמור להיות יום השידור השני הכי חזק בינואר אחרי הסופרבול, ותצטרך להחזיר כסף למפרסמים.

מי שניצב כאן בדילמה הוא תא העיתונאים הזרים בהוליווד, הגוף בן 90 העתונאים שאחראי על חלוקת פרסי גלובוס הזהב. הוא היה צריך להכריע לצד מי הוא: הרשת או האיגודים. האיגוד מחזיק בזכויות השידור, אותו הוא מוכר מדי שנה לרשת אן.בי.סי וזה מקור הכנסתו הכמעט יחיד. ללא שידור לא תהיה לאיגוד הכנסה. מצד שני, אם האיגוד ילך עם הרשת הוא יאבד את מעט האמינות שעוד היתה לו בקרב השחקנים, אותם אנשים שהעיתונאים הזרים כה מעריצים וכה משתוקקים לראות מגיעים לאירוע שלהם.
אז האיגוד בחר לצדד בתסריטאים ובשחקנים ולבטל את השידור.
רשת אן.בי.סי, בשלב הזה, מנסה לעשות שרירים ולהכריז שאם לא יהיה שידור היא לא תרשה לטקס להתקיים. כך שהשאלה כרגע היא לא האם יהיה שידור או לא (לא), אלא אם בכלל יתקיים הטקס.
ההנחה כרגע היא שיהיה טקס ולא יהיה שידור.
הנה הדיווח של ניקי פינק.
אני, בינתיים, מנסה למצוא מישהו שיהיה באולם באותו ערב שיעשה נוהל פרסי אופיר: עידכון לייב בסמסים כדי שאעדכן את הבלוג בזמן אמת. נראה אם זה יצליח.

ובינתיים, התסריטאים מצליחים לעשות ברדק משובח. אחרי שהם חתמו עם הסכם צידי עם החברה של דיוויד לטרמן, הם חתמו בשבת הסכם עם יונייטד ארטיסטס, שעכשיו מנוהלת על ידי טום קרוז ופולה ווגנר. זה מטריף את המפיקים. האולפנים והרשתות מאוגדים תחת מטריית ה-AMPTP והם רוצים להגיע להסדר אחיד, שיהיה כמובן דורסני ככל האפשר לתסריטאים. ופתאום מיני-אולפן פורש מהשוחה של המפיקים, מניף דגל לבן, מביע הזדהות עם דרישת התסריטאים, וחותם חוזה להסדרת תשלומי תמלוגים על הורדות באינטרנט על תכני אותו אולפן.
יונייטד ארטיסטס הוא, כמובן, תת-אולפן קטן ודי זניח, עם מעט עובדים ומעט סרטים, ואם ווגנר/קרוז ימשיכו עם סרטים כמו "כאריות לכבשים" הוא גם לא ישרוד לאורך זמן, אבל ההישג הוא סמלי. והיום ניקי פינק מדווחת שצפות שמועות שלא מעט אולפנים קטנים, אלה העצמאיים באמתצ, שלא עובדים בחסות האולפנים הגדולים, בדרכם לחתימת הסכמים דומים עם התסריטאים: וויינסטין קומפני, ליונסגייט ולוקאס-פילם.
המפיקים, מצידם, מנסים להציל את כבודם ההולך ואוזל, והם פצחו במשא ומתן מול איגוד הבמאים. החוזה של איגוד הבמאים יפוג בסוף יוני (יחד עם החוזה של השחקנים) והם רוצים פחות או יותר מה שהתסריטאים רוצים. המפיקים מקווים שהבמאים יהיו יותר נוחים למו"מ, שהתוצאה הסופית תהיה יותר ידידותית לבעלי המניות והסכם עם הבמאים יחייב את התסריטאים ליישר קו.
מצד שני, הבמאים יודעים שהמפיקים עכשיו נמצאים במצב רע. לפחות תדמיתית (מבחינה כלכלית דווקא התסריטאים תכף יתרוששו, המפיקים עשירים כרגיל). ושאם המפיקים לא יתחילו להיכנע לדרישות בסוף יוני כל הוליווד תהיה משותקת לגמרי.

והשאלה הבאה היא, כמובן, מה זה אומר על האוסקרים. האם האוסקרים יהיו כמו הגלובוסים: יהיה טקס אבל בלי שידור? יהיה שידור אבל יהיה חרם שחקנים? תהיה הפסקת אש של ערב אחד ויהיה שידור וכולם יגיעו? במקרה של האוסקרים המטרות יוקרתיות יותר: השידור הוא של איי.בי.סי, בבעלות תאגיד דיסני. דיסני הם סמן ימני קיצוני במו"מ הזה ופגיעה בו תיחשב מטרה עליונה של האיגוד. ויהיה מעניין לראות מה תעשה האקדמיה, שמורכבת ברובה משחקנים אבל גם ממפיקים. במי היא תתמוך?
ואולי זה הדד ליין שכולם בדיוק צריכים: ערב לפני האוסקרים יגיעו המפיקים והבמאים להסכם, יקראו לתסריטאים שיסכימו גם הם לחתום עליו, השביתה תסתיים ולמחרת האוסקרים יתקיימו כסדרם.

דברים שקלטתי אתמול:

– אנטון קורבין יגיע להקרנה של "קונטרול" בסינמטק תל אביב ב-18.1.
– "כפרה" של ג'ו רייט יזכה באוסקר. נימוקים בקרוב.
– כנראה שלא יהיה שידור טלוויזיוני של גלובוס הזהב. אני מנסה להבין מה זה אומר לגבי מסורת הלייב בלוגינג שלי. האם אצליח למצוא דרך לדווח בחי בבלוג גם בלי שידור ובלי שאהיה פיזית באולם?
– לקח לי זמן להגיע אליו אבל הדיסק "Made of Bricks" של קייט נאש ממש מקסים (Download here).

הנה שיר אחד. הנה שיר אחר.
ההורדה החוקית של האלבום תתאפשר ממחר (שלישי).

ומחרתיים היא מופיעה בניו יורק, וההופעה כבר סולד-אאוט. כנראה שעוד כמה ברנשים כבר גילו את חדוות נמשיה.
ואני אומר: הביאו אותה ארצה! הקהל של רג'ינה ספקטור ישעט להופעה שלה. רק דמיינו את השיר הבא, "מריאלה", על הילדה שהדביקה את שפתיה כדי שלא תצטרך לדבר ורק מבאסת את אמא שלה, מבוצע בלייב (האם מישהו כאן מצליח להיזכר בעוד שיר שיש לו כל כך הרבה שינויי טמפו):

או את השיר הזה, "The Nicest Thing", שהוא פשוט מתוק להפליא.

ואם תשקיעו 89 סנט מכספכם תזכו לשמוע את השיר הכי פיל-גוד של החורף, "Merry Happy",

רוצו מהר

continue reading…

שתי ביקורות לסרטים שעלו בסוף השבוע: "נראתה לאחרונה" ו"הממלכה".

לא בלי בתה
הפתעה: בן אפלק יודע לביים. סרט הבכורה שלו מצליח למעוך

האם בן אפלק זכה בהארה? אפלק הוא שחקן בלתי נסבל בעיני. אני תמיד מרגיש את הזיוף בו, את המאמץ המשחקי. משהו בו לא נעים. והנה, מגיע סרט חדש שלו והוא בכלל לא שם. "נראתה לאחרונה" הוא סרטו הראשון של אפלק כבמאי. ואת מי הוא ליהק לתפקיד הראשי? את אח שלו, קייסי. קייסי פחות יפה מבן, הנוכחות שלו פחות כריזמטית, אבל הוא פשוט שחקן מצוין. כשהוא על המסך אני מאמין לו. עיניו משדרות כנות, פגיעות. ועכשיו נדמה שכל האפלקים מצאו את מקומם הטבעי: בן מתגלה כבמאי לא רע בכלל, כתסריטאי די מוצלח (צריך לזכור: יש לו אוסקר כתסריטאי, משותף עם מט דיימון, על כתיבת "סיפורו של וויל האנטינג"), ואחיו פשוט סוחב את הסרט על גבו. קייסי אפלק מחזיק סצינות מול אד האריס – מפלצת של כריזמה – ומצליח לתת לו פייט הגון. אי לכך, תייקו את "נראתה לאחרונה" תחת "הפתעה".

הסרט מבוסס על ספרו של דניס ליהיין, מי שכתב גם את "מיסטיק ריבר". העלילה מתרחשת בדיוק באותן שכונות של "מיסטיק ריבר", דרום בוסטון, מעבר לנהר המיסטיק המפריד בין שכונות העוני ושכונות היוקרה של האצולה הבוסטונית. הציניקן שבי תוהה האם אפלק ראה את "מיסטיק ריבר" ואת "השתולים", גם הוא דרמת פשע שצולמה בבוסטון, בהשתתפות דיימון, חברו מילדות, ראה איך האחד מועמד לאוסקר, השני זוכה באוסקר, ואמר לעצמו: "רגע, הרי בוסטון זו הטריטוריה שלי. אלה החיים שלי. מה פתאום קלינט איסטווד הקליפורני ומרטין סקורסזי הניו יורקי באים וגוזרים קופון על השכונות בהן גדלתי?" אז הוא החליט ללכת ולעשות סרט, שיהיה בו קצת "מיסטיק ריבר" וקצת "השתולים". אבל למראה הסרט הציניקן שבי משתתק. לא שהתגלה כאן במאי בעל שיעור קומה היסטורי, אבל "נראתה לאחרונה" מצליח היטב במשימתו: לתאר עולם של עוני והזנחה ואז להטיל לתוכו מלודרמה משפחתית שמעורבבת במותחן פשע. ואפלק, יש לציין, מחזיק את שלושת הצדדים האלה באופן מרשים: העין לריאליזם, הלב למלודרמה, והאגרופים למותחן. הסרט – העוסק בילדה בת שלוש שנעלמה, אולי נחטפה, והבלש הפרטי שחייו מסתבכים בפרשה, כשהוא מגלה שהיא הרבה יותר מורכבת ממה שציפה – מצליח להפתיע בעלילה שלו, לעורר הזדהות ולמעוך את הלב בסוף הקורע שלו.

ארה"ב הסעודית
רציתם לדעת איך יראה סרט של אורי ברבש בשמונים מיליון דולר? קבלו את "הממלכה"

פיטר ברג מעצבן אותי. השחקן (שנראה באחרונה ב"כאריות לכבשים") שהפך לבמאי ("אורות של יום שישי") יודע את העבודה ברמתה הסבירה והבסיסית. הוא גם מפגין בקיאות באופנות עדכניות של בימוי ומנסה ליישם: מצלמות רועדות, מראה כמו-תיעודי, תחושה של היפראקטיביות הגובלת בהיפר-ונטילציה. אבל נדמה לי שזה הכל צעצוע בשבילו. אין שם שכל גדול, או רהיטות יוצאת דופן, סתם יכולת להזיז מצלמה מהר כדי ליצור אשלייה דינמית. זה מעצבן לעין כי זה נראה נבוב – סגנון ללא מהות – אבל זה עובד במקום אליו הוא חותר: סרטיו אינם משעממים. "הממלכה", סרטו האחרון, מצטרף לרשימה. מה שמנסה להיות מותחן גיאו-פוליטי מורכב שמנסה לפרק את מערכת היחסים הסבוכה בין ארה"ב לערב הסעודית והאופן בו הטרור נכנס לסדקי היחסים האלה – מאת האיש שכתב את "כאריות לכבשים" – הופך בסופו של דבר לדרמת בילוש אנרגטית, אבל רדודה להחריד.

זה מתחיל בסצינת כותרות פתיחה מעוצבת, שנראית כאילו נתלשה מ"פרנהייט 9/11" בו מנסים היוצרים להסביר מה סבך הקשרים העסקיים והדיפלומטיים בין וושינגטון וריאד, ואיך מה שנראה כמו ידידות בין מעצמות הופך למלחמה קרה, מאמברגו נפט בשנות השבעים ועד המתקפה ב-9.11 בשנות האלפיים (שבוצעה, ברובה, על ידי אזרחים סעודיים). בכל אשם הסעודי הגולה אוסמה בין-לאדן.

ב"הממלכה" מגיע צוות מז"פ של האף.בי.איי לריאד לחקור פיגוע התאבדות נגד מטרות אמריקאיות בממלכה הסעודית. בדרך מנסה ברג להראות סצינות מגושמות שאמורות לשכנע את הצופים שלא כל הערבים טרוריסטיים. אבל בהמשך הוא מצליח להגיע לסיטואציה המוכרת לנו מתורת הלחימה הצה"לית: דילמת האם בפתח המערה. האם, אם נחמול עליה, נגלה מאוחר מדי שהיא החביאה מחבל מאחורי שמלתה? אורי ובני ברבש, בין שאר היוצרים הישראליים, התמחו בדיונים מוסרניים שכאלה, כמו גם בדרמות על הכיבוש במסווה של תעלומות בלשיות. והנה, פיטר ברג הוא ברבש אמריקאי.

הניסיון להתמודד עם נושאים פוליטיים ומוסריים באמצעות מותחן מז"פ יוצא נפסד ב"הממלכה". אבל שני דברים מצילים אותו: האחד, תפקידו המעולה של אשרף ברהום ("גן עדן עכשיו") בתור שוטר סעודי שמנסה למגר את הטרור. השני, סיקוונס פעולה סופי מותח למדי – גם אם צפוי לחלוטין – שהופך את הסרט לכל הפחות למבדר מסוגו.

לא חלפו שלושה ימים מאז שבישרתי בשמחה שמיליון יוניק יוזרים שצפו את אתרי במהלך 2007, והבוקר מאותת לי מונה הכניסות שלי שנחצה עוד רף: 4168 משתמשים נכנסו לאתר אתמול (שישי), היום החזק ביותר באתר מאז השקתו (השבוע נחגוג שנתיים להשקה, אני כבר יומיים מנפח בלונים, הישארו בסביבה), והפעם הראשונה שנחצה סף ה-4000 (השיא הקודם היה באיזור ה-3,700, הממוצע היומי עומד על 3,400). אז שוב: תודה לכולם, ברכות למי שגילה את האתר השבוע. מקווה שתמשיכו לבוא.

ולשאר כותרות היום:

– בבאפטא (האקדמיה הבריטית) פרסמו את הרשימה המורחבת של המועמדים, 15 בכל קטגורייה, ממנה יבחרו מצביעי הבאפטא את חמשת המועמדים הסופיים. "כפרה" מוביל.

– ג'ונתן רוזנבאום, המבקר האמריקאי החביב עליי כרגע, יוצא לפנסיה מהעיתון שלו, "שיקגו רידר", ב-27 בפברואר. הוא יהיה בן 65 בתאריך הזה. הלוואי שיפתח בלוג.

– ואותו ג'ונתן רוזנבאום מפרסם כעת את רשימת סרטי השנה (האחרונה?) שלו, שמכילה – כפי שאפשר לצפות – בעיקר סרטים שאיש חוץ ממנו לא ראה. אבל בזכותו בהחלט אלך לחפש כמה מהם (אם כי, אני שב ואומר, אני מחבב את רוזנבאום כמבקר, את האופן בו הוא כותב ואיך הוא מנמק, ואת הזיג-זג בין שכלתנות קרה ורגשנות חמה, אבל אני פחות משמש בו כמדריך לצפייה. הוא, למשל, אהב מאטוד את "לבבות" של אלן רנה, ואני לא הבנתי מה הסרט הזה רוצה מחיי).

– ה"ניו יורק פרס" מאבחן בשער גיליונו האחרון: זו היתה השנה של האחים. האחים כהן, האחים אפלק, האחים פארלי, האחים ווילסון. או כמו שהם כותבים בשער: "כל העולם ואחיו עשה השנה סרט". (via GreenCine)

– ועוד ב"ניו יורק פרס": ארמונד ווייט, המבקר הכי זועם באמריקה, מסכם את 2007 ברשימה מקורית רשימת ה"יותר טובים" בה הוא בוחר סרטים שהיו יותר טובים מהסרטים שאחרים חושבים שהיו טובים. וכך, שימו לב, הוא אומר ש"הבועה" של איתן פוקס הוא טוב יותר מ"ג'ונו" הכה-מדובר (וכנראה גם תכף מועמד לאוסקר) של ג'ייסון רייטמן.

– ועוד ויה גרין-סין: "די.וי.די ביוור" עורך משאל מבקרים לגבי מארזי הדי.וי.די הכי טובים של 2007. "פורד בפוקס" בראש. הדי.וי.די הכי טוב בהיי-דפינשן: הסדרה "עולם מופלא". ואחרי: "בלייד ראנר, הגרסה הסופית", "2001: אודיסיאה בחלל", "מפגשים מהסוג השלישי" ו"החותם השביעי". הקומנטרי הכי טוב של במאי: אלחנדרו חודורובסקי במארז הסרטים שלו. התוספות הכי טובות: "אינלנד אמפייר".

ובצד השני של הקולנוע:

Slashfilm עם שלוש כותרות מסקרנות: האם יהיו שלושה ספוקים ב"מסע בין כוכבים" של ג'יי.ג'יי אברמס? האם תהיה מפלצת ב"קלוברפילד" (ועוד שלל פרטי טריוויה על הסרט, כמו סוג המצלמות בהן השתמשו בכל אחד מחלקיו של הסרט)? ומי היא נערת בונד החדשה?