קראו גם:

הסרטים הקופתיים בישראל לשנת 2007
הכי הכי 2007

הנה הם:

סרטי השנה של "סינמסקופ" ל-2007

1. "זודיאק". במאי: דיוויד פינצ'ר continue reading…

(מספרי הכרטיסים התקבלו ממפיצי הסרטים והם על אחריותם. הסכומים בדולרים לקוחים מדיווחי המפיצים לאולפנים ההוליוודיים, כפי שהם מפורסמים באתר "בוקס אופיס מוג'ו").

1. "רטטוי"
3.08 מיליון דולר
כ-400 אלף כרטיסים
continue reading…

בעוד אני מתלונן על חוסר ההקפדה של ג.ג בתעתיק השגוי שלהם ל"אליזבט", מתברר שחברת חמישה כוכבים – האנשים שהביאו לכם קלסיקות בנות זמננו כמו "איך להסתדר בחיים ולהישאר נשוי" ו"לך תבין נשים" – מפליאה עם רצף כרזות גדושות טעויות. עכשיו בקרנות הרחוב הכרזה לסרטם החדש "לעולם לא אהיה שלך". בבימויה של איימי הקרלינג. או "איימי אקרלינג" בפוסטרים. ובכיכובו של "פול רוד". מזל שלא פאול רוד.
והנה מגיעה הזמנה בדואר לסרט הבא שלהם: "העדר". הבמאי, כך חושבים בחמישה כוכבים, הוא אנדריי לאו. רוסי? לא, הונג קונגי. קוראים לו באמת אנדרו לאו (לא השחקן אנדי לאו, אלא הצלם שעבד עם רינגו לאם ועם וונג קאר וויי ושלפני חמש שנים צילם והיה שותף לבימוי הסרט "Infernal Affairs", או "דרך ללא מוצא" בדי.וי.די בעברית, שהפך ל"השתולים" האמריקאי). השחקנית לצידו של ריצ'רד גיר היא קלייר דאנס. בטח בתו של השחקן הבריטי הוותיק צ'רלס דאנס. אה, לא. זו קלייר דיינס. ראינו אותה לפני רגע ב"אבק כוכבים".
והבמאי, טוענת ההזמנה, זכה באוסקר. המממ… הוא לא. הם בטח מבלבלים עם אנדריי לאו.

(אגב, אנדרו לאו הוא השם האנגלי של הבמאי, מהימים שבהם הונג קונג היתה תחת שלטון בריטי וכולם התהדרו בשמות אנגליים. כך הוא חתום על "העדר", הסרט הראשון שלו באנגלית, אבל הסינים מכירים אותו בשם וויי-קיונג לאו).

=======

בסוף השבוע האחרון יצא באמריקה "המלחמה של צ'רלי ווילסון", המתרחש בחלקו בפקיסטן של שנות השמונים, אחרי שהפיכה צבאית הביאה להוצאתו להורג של הנשיא בוטו. בתו, בנזיר בוטו, כיהנה פעמיים כראש ממשלה בשנות התשעים, ואחרי גלות בת שמונה שנים היא שבה באחרונה לפקיסטן והסתמן שבבחירות המתקרבות היא היתה זוכה בנשיאות בפעם השלישית. הערב היא נהרגה בפיגוע התאבדות, בעיר בו הוצא להורג אביה.
אחד הדברים ש"המלחמה של צ'רלי ווילסון" טוען הוא שישראל מכרה נשק סובייטי לפקיסטן בתיווך אמריקאי, ופקיסטן השתמשה בו כדי לחמש את המורדים בגבול כדי שישתמשו בו למגר את הרוסים שפלשו לאפגניסטן. אחרי שהרוסים נסוגו, הנשק הזה, והניסיון שהושג בשמונה שנות המלחמה נגד הסובייטים, הוליד את אל קעידה. הסרט גם מציג אית אמריקה כמדינה שמעלימה עין ושתמכה בנשיא שחיסל את בוטו האב, רק כי הוא נתפס אצלם כבן בריתם במלחמה נגד הסובייטים.
לפני כמה שבועות הוקרן בסינמטק ירושלים סרטו התיעודי המצוין של קווין מקדונלד, "האויב של האויב שלי". הוא עוסק באופן בו הלבינה ארצות הברית את עברו הנאצי קלאוס ברבי, הקצב מליון, כדי להשתמש בו כמומחה לפעילויות טרור והמרדה נגד קומוניסטים, תחילה במזרח אירופה ואז בדרום אמריקה. האמריקאים רצו לחסל את הקומוניזם, ברבי ידע איך לעשות את זה, אז הם הפכו אותו לחבר שלהם, לבן ברית, התחילו להעריץ את הנאצי הרצחן ולהגן עליו. האויב של האויב שלי הוא לאו דווקא החבר שלי, מנסה הסרט לטעון. וגם כאן, מתברר, ישראל היתה שותפה לפשע. ברבי היה מתווך במכירת נשק לישראל. ישראל ידעה מי הוא, אבל שמחה לקבל ממנו סיוע.
קוצר ראייה.
עצימת עיניים.
ואיכשהו הכל בסוף מתחבר זה לזה. לממשלות לא אכפת לתת יד לרוצחים, למנהיגים המנהלים רצח עם, או שעברם מפוקפק, כל עוד הוא מסייע להם עם משבר בטווח הקצר. אבל הפתרון הזה יוצר משבר גדול יותר. ואת זה אף אחד לא מצליח לראות מראש. צ'רלי ווילסון, הסנטור האמיתי מהסרט של מייק ניקולס, הוא גיבור אמריקאי. הוא עזר, במו ידיו, לגרש את הרוסים מאפגניסטן. כתוצאה מכך: הגוש הסובייטי נחלש וקרס כעבור שנה. צ'רלי ווילסון הרג את הקומוניזם. אבל הוא הוליד את אל קעידה. ועכשיו גם רסיסים מדמה של בנזיר בוטו נמרחים על מצפונו.
מותה של בוטו לא זקוק לסרט של מייק ניקולס כדי להיות רלוונטי, אבל זה הופך את כל העסק לקצת יותר אירוני כשבדיוק יוצא סרט הוליוודי שמנסה להציג את קוצר הרואי של העולם, ומראה איך טיפול בבעייה נקודתית יכול להפוך לבעיה גדולה יותר אם לא שמים לב להשלכות המעשים. והנה, כאילו סרט ההמשך נכתב ברגעים אלה.

הפתעה נעימה: הבלוג "עוגיות" בחר ב"סינמסקופ" כאחד הבלוגים הנבחרים לשנת 2007. תודה רבה. תודה לכל מי שבחר עבורי. תודה למועמדים. זה היה כבוד רק להיות מועמד לצידכם. תודה לסוכן שלי. ותודה לאלוהים שמסדר לי מיקום לא רע בגוגל.

עוד הפתעה נעימה: דיוויד פולנד מרכז ב-Movie City News טבלה עצומה עם כ-150 מבקרים ורשימות סרטי השנה שלהם. חפשו גם אותי שם, לקראת הסוף מימין, באיזור ה-R.

"סקרין דיילי" בוחר ברומניה, ישראל ולבנון כטריטוריות הבולטות של 2007. לא בחירות מפתיעות, אלה באמת שלוש המדינות שיצאו עם הכי הרבה פרסים בפסטיבלים. אבל בכל הקשור לדיווח הישראלי אדוארד לורנסון מגיש תמונה חלקית עם לא מעט שגיאות. אבל היא, בכל אופן, מייצגת תחושה הפושה בקרב מפיקים ומפיצים בינלאומיים: משהו מעניין קורא בטריטוריות האלה עכשיו שכדאי לעקוב אחריו.

============

מתברר שב"כפרה", העיבוד של ג'ו רייט לספר של איאן מקיואן, יש שוט רצוף של 5 דקות וחצי באמצע הסרט – עם אלף ניצבים ודי הרבה ספינות דיגיטליות – שגורר לא מעט ויכוחים בין מבקרים באמריקה: האם זה משרת את הסרט או סתם קישוט גאוותני של הבמאי. אני אוטומטית בעד. אני פריק של שוטים ארוכים. מכור לזה. מתמוגג מזה. מייחל לזה. הנה כתבה תוצרת סיאטל סביב הנושא הזה. וממנה הגעתי גם לקטע וידיאו המכיל דקה מתוך השוט הזה ובו מדבר הבמאי על מה שניסה לעשות שם. ובלוג המכיל לקט מרשים של מיטב הוואן-שוטים הגדולים בקולנוע.

=============

אחרי שכתבתי כאן שאני אמור לקבל סקרינר של "אין לזה סוף" של צ'רלס פרגוסון עודכנתי שהסרט כבר שודר החודש ביס דוקו. אז הלכתי וצפיתי. ההתחלה מרשימה ומבעיתה: פרגוסון מראה, באמצעים עיתונאיים פשוטים, איך הנשיא בוש הפקיר את עירק ודירדר אותה בטיפשות למצב של כאוס. אלא שמשהו בסרט היה לי משונה: הוא היה קצר מדי. לא ידעתי מה היה אמור להיות אורך הסרט, ולא ידעתי מה אורך הסרט שאני צופה בו, אבל פתאום באמצע משהו בו נפל. מ-2003 הוא פתאום קפץ לדצמבר 2005. "היי, לאן נעלמה 2004?", תהיתי. ואז גיליתי שהסרט שהוצג ביס הוא גרסה בת שעה שמערכה מהגרסה בת 102 הדקות המלאה. ארבעים דקות פחות. אם לא הייתי שם לב לזה בצפייה הייתי אומר "סבבה", אבל זה נורא מורגש. גיורא יהלום, מנהל יס דוקו, עידכן אותי: "אכן, רכשנו את גרסת השעה. רצינו כמובן את הפיצ'ר אך המפיץ אינו מוכר אותו לשווקים מחוץ לצפון אמריקה". איזה באסה!
למרבה המזל, בחבילת הסקרינרים שאמורה להגיע אליי מחר אמור להיות גם הסרט הזה במלואו. אלך לחפש מה קורה ב-40 הדקות הנעדרות.

===========

ובקרוב: מי יזכה בפוליצרוסקופ ובראזיסקופ על ביקורות הקולנוע המצטיינות והמבישות לשנת 2007.

אי אפשר לסמוך על המבקרים האלה: רק לפני שבוע כתבתי עד כמה אני שונא סרטים שאין בהם מוזיקה (אפרופו "4 חודשים, שלושה שבועות ויומיים"), והנה מגיע "אני האגדה" עם וויל סמית שבחציו הראשון מכיל רק שתי הבלחות מוזיקליות קטנות והוא ברובו נטול פסקול מוזיקלי (לפחות לא פסקול מולחן – יש בו לא מעט בוב מרלי המתנגן מהאייפוד של סמית). אלא שב"אני האגדה", שמעתיק כאן את "להתחיל מחדש" בטריק הזה, הדממה הזאת יוצרת אימה גדולה. אה כן, חיבבתי מאוד את הסרט.

=========

עכשיו אני מבין למה לא שמעתי מאף אחד דיווחים על הקרנת הסינג-א-לונג של "מעבר ליקום" בשבוע שעבר: מהדיווח הזה של מאיה זיו באתר של קשת (שלא מתנגן בפיירפוקס) אני מגלה שאף אחד לא שר עם הסרט. אם למישהו יש דיווחים חלופיים, מהצד האחר של האולם, כולל תמונות, אנא לחלוק. מחר, בכל אופן, זה קורה שוב. פורום פילם, חברה שיודעת לשווק דחפורים יותר טוב משהיא יודעת לקדם סרטים, צריכה להפקיד את מחלקת השיווק שלה בידיה של מורן שוב, אוצרת, אמנית ואחות של יעל ועמוס (שבווידיאו סוף סוף ראיתי מי זאת), שהגתה את ההברקה ועשתה לסרט קידום מכירות מעולה, המבוסס על אהבת קולנוע ומוזיקה. הטיפול ההפצתי, התקשורתי והשיווקי של פורום פילם בסרט הזה, כמו גם ב"היירספריי", היה מחפיר.

==========

הנה ההוכחה לטענה העיקרית שלי נגד האחראים לתרגומי שמות לעברית: הבחירות שלהם נובעות לרוב מחוסר תשומת לב והקפדה. מי שבוחר שם כמו "הדייט שתקע אותי", לא משנה לאיזה סרט, פשוט לא אכפת לו – ממילים, משפה, מעברית, מקהל, מטעם טוב. ואיך אני יודע את זה? כי הנה מגיע סרט חדש ששמו תורגם באופן מדויק לעברית. אחד לאחד. רק מה? עם טעות איות. בכל הכרזות, בכל השלטים, בכל האתרים. למה? אולי כי הם מנסחים שם בג.ג את הכרזות בעצמם, בלי מגיהים והם פשוט לא יודעים איך מתעתקים לעברית את השם Elizabeth. כלומר הם גם לא יודעים את חוקי התעתיק וגם מעולם לא ראו את השם "אליזבת" כתוב בשום מקום אי פעם עד שנפל לידיהם סרט בשם זה. וככה נולד השם המדויק, אך המעוות והשגוי להפליא:

בעניי זה לא רק מביך, זה גם מבזה. אם הם לא יודעים מה ההבדל בין ט' ל-ת' למה שיזיז להם שקוראים לסרט "הדייט שתקע אותי".

==========

ואכן: "נראתה לאחרונה" הוא סרט מוצלח להפליא. הפתעה נעימה מאוד. גם מותח, גם מרגש, גם מועך את הלב ואפילו מצליח ללכת למקומות שלאו דווקא היו צפויים מלכתחילה. בן אפלק הוא לא במאי ענק – הרבע האחרון של הסרט נורא מסורבל בפריסת העלילה שלו, ומנסה לשלוף כל מיני טכניקות של הרגע האחרון – אבל הוא מצליח להוכיח שהאוסקר שיש לו על תסריטאות לא ניתן על לא דבר. התסריט מהודק, צפוף, בנוי היטב, ומצליח להזרים שצף דם ללב. בעיני, "נראתה לאחרונה" טוב יותר מ"מיסטיק ריבר", עיבוד מוערך-יתר-על-המידה לספר אחר של אותו סופר בוסטוני, דניס ליהיין. והכי טוב: בן אפלק לא משחק בסרט. זו הצלה, כי אני חושב שאפלק הוא שחקן איום ונורא.
אפלק גם מפתיע בבחירת אנשי הצוות: פסקול יפה של הארי גרגסון-וויליאמס וצילום לירי עדין של ג'ון טול, צלם עם שני אוסקרים.
הכי מפתיע: ראיתי את הסרט בסקרינר של מיראמקס מיד אחרי שצפיתי (כפי שאני עושה כבר שבוע, מדי יום) בעוד נתח ממארז "בלייד ראנר, הגרסה הסופית". ושניהם, הפלא ופלא, הופקו על ידי אלן לאד ג'וניור.
ועוד הפתעה: אד האריס ב"נראתה לאחרונה" נורא דומה, במבנה המצח והתסרוקת, לוויגו מורטנסן מ"סימנים של כבוד".

אז מה עדיף: לשבת בבית ולקטר כמה זה מעצבן שהסרטים הכי מדוברים של סוף 2007 ייצאו בארץ בינואר-פברואר-מרץ 2008 או להתחיל לשלוח מיילים לכל מי שאתה מכיר שמכיר מישהו שהוא חבר באקדמיה, ב-DGA, ב-HFPA וב-BAFTA לברר למי יש סקרינרים מהסרטים ולברר מי מוכן לשלוח כמה מהם ארצה. והנה זה מתחיל לשאת פירות: שניים הגיעו אמש, וחבילה של ארבעה-חמישה סקרינרים נוספים של סרטי האוסקר אמורה לנחות בתיבתי היום-מחר. אושר.

==========

דן קציר צרף את הלינק הזה בתגובות והוא בהחלט ראוי לתשומת לב: כתבת הקולנוע הדוקומנטרי של האתר about.com בוחרת בעשרת הסרטים התיעודיים הטובים של 2007 ואחרי שמנתה את הסרטים הכי מדוברים, הכי מועמדים לאוסקר, היא משבצת במקום העשירי את "אשה אגדה" של קציר. נאה ביותר.

==========

יס משיבה מלחמה להשקות של הוט בתחום ערוצי הסרטים ומשיקה בינואר ערוץ סרטים נוסף משל עצמה (למשך חודש): yes movies. ובו: מיטב הקלסיקות מכל השנים. מ"ארוחת בוקר בטיפאני" ועד "טיטאניק".

היום בבוקר היו אמורים להגיע אלי הטכנאים של יס ולהתקין לי את ממיר ה-HD, אבל ברגע האחרון – בגלל בעיות תשתית ביתיות – נאלצתי לדחות את הביקור שלהם בשבועיים. מי שמתחבר לשידורי ה-HD של יס מוזמן להתחיל לספר איך זה נראה.

=========

טוני (איי.או) סקוט מה"ניו יורק טיימס" בוחר את סרטי השנה שלו. הוא מתחיל ב"4 חודשים, שלושה שבועות ויומיים" ולצידו "רטטוי" ומסיים בציונים לשבח, בין השאר ל"ביקור התזמורת".
מאנולה דרגיס בוחרת את הסרטים שלה, ומתחילה ב"זה ייגמר בדם" ו"זודיאק".
והעשיריה של סטיבן הולדן: זה מתחיל ב"זה ייגמר בדם" וממשיך עם "חיים של אחרים".

========

כמעט שנתיים אחרי שקרן ירושלים יצאה להרפתקאה למצוא מנהל חדש לסינמטק ירושלים ולפסטיבל הקולנוע של העיר – בתחילה במקום ליה ון ליר ואז לצדה – התיישב סוף סוף אילן דה פריס ביום ראשון על כסא המנהל הכללי של הסינמטק, כשכל הצוות הוותיק לצידו: יגאל חיו, המנהל האדמיניסטרטיבי, אבינעם חרפק, מנהל התוכנייה, גילי מנדל, מנהלת תוכניות החינוך וליה ון ליר כיו"ר פעיל. עכשיו נצטרך לחכות ולראות מה ישה דה פריס בתפקידו החדש, רגע לפני חנוכת המבחנה החדש של הסינמטק ומהדורת החצי יובל לפסטיבל. כאן תוכלו לעקוב אחר כל הסיפור הזה מאז מאי 2006.

=========

אורי קליין על "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים", אתמול:

חברים ומכרים שונים שאלו אותי כבר אם למרות מעלותיו, כדאי לצפות בסרט שיצא לו שם של יצירה מדכאת וקשה. אין לי די מלים לומר עד כמה זה כדאי. אם הקולנוע חשוב לכם, והחיים גם כן, "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" הוא סרט לראותו. וגם אם הצפייה בסרט אינה קלה, ויוצאים ממנו בגרון חנוק, עדיין עצם העובדה שהוא נוצר, ולקולנוע העכשווי נוספה יצירה כה גדולה, מעוררת גם סיפוק רב.

אורי קליין על הסרט התיעודי על אורלי קסטל בלום, שלשום:

הסרט (מלווה) את קסטל-בלום, הסובלת מכל רגע בניכר שלה, אל הקפה השכונתי שבו היא שותה את קפה הבוקר שלה מול המחשב הנייד שלה. הפרק הזה מסתיים בביקור בביתו של הסופר הנרי תורו, שספרו "וולדן" מתחיל במלים המצמררות, שמתאימות גם ליצירתה של קסטל-בלום: "מרבית האנשים חיים חיים של יאוש שקט".

==========

חוזר כעת לחובות הצפייה שלי: להמשיך לצלוח את כמעט ארבע השעות של "ימים מסוכנים", הסרט התיעודי המאוד-מאוד מקיף על "בלייד ראנר" הנמצא במארז "בלייד ראנר: הגרסה הסופית", ואז לסקרינרים שכבר הגיעו ל"Gone Baby Gone" (שבר הוקרן לעיתונאים משתפי פעולה השבוע לקראת צאתו בשבוע הבא) ו"רודף העפיפונים" שיגיע אי שם באיזור מרץ. ויש לי גם את "אין לזה סוף", אחד הסרטים התיעודיים המובילים לזכייה באוסקר, שהקלטתי מערוץ יס דוקו, לשם הוא כבר הגיע החודש. נראה מה אספיק להשלים היום.
בהמשך היום: עוד סיכומי שנה.

איש השנה
ג'אד אפאטו
האיש שהפתיע עם "בתול בן 40" הפך השנה למפעל קטן להומור בוטה אבל מלא חן ונשמה. אפאטו כתב וביים את "הדייט שתקע אותי" (המוכר בארץ גם בתור "המתרגם שדפק לי את הצורה"), והוא הפיק את "סופרבד", אולי הסרט הכי מהנה שלא ציפינו שנהנה ממנו. הוא גם הפיק והיה שותף לכתיבה של "The TV Set" ו"לילות טלדגה", שהגיעו השנה לדי.וי.די אחרי שנגנזו בשנה שעברה על ידי המפיצים המקומיים. ובשנה הבאה הוא יהיה חתום, כמפיק או כתסריטאי, על ארבעה סרטים נוספים.

אשת השנה
קייט בלאנשט
אם לא נתקלתם השנה בקייט בלנשט בקולנוע כנראה שהגיע הזמן להחליף מספר במשקפיים. זה התחיל בשבוע האחרון של 2006 כשנחתה עם "בבל" מול בראד פיט. ואז הגיע "רמז לסקנדל" לצד ג'ודי דנץ'. בפסטיבל ירושלים נתקלנו בה ב"הגרמני הטוב" (חפשו בדי.וי.די). ב"שוטרים לוהטים" – אולי הסרט המצחיק של השנה (חפשו בדי.וי.די) – היא מופיעה לשבריר שנייה. וזה לא הכל: בשבוע הבא היא תגיח עם שני סרטים: "אליזבת: תור הזהב" ו"אני לא שם", על אחד מהם, או על שניהם, היא כנראה תהיה השנה מועמדת לאוסקר.

צמד השנה
ג'ונה היל ומייקל סרה ("סופרבד")
אז מה גרם ל"סופרבד" להפוך מסרט עם פוטנציאל וולגרי ומביך לאחת ההפתעות הנעימות והשנונות של השנה? ללא ספק התסריט גדוש ההברקות של סת רוגן ואוון גולדברג. נשבע לכם שיש בו דיאלוגים שדיוויד מאמט היה מתגאה בהם. אבל ג'ונה היל ומייקל סרה, שמגלמים את סת ואוון בסרט, הם שנותנים לסרט את החן, העדינות, הנשמה והנואשות שלו. הסצינה האחרונה, בה הם נפרדים זה מזה בראש מדרגות נעות בקניון, היא מופת של גמלוניות נעורים.

מרדף השנה
"אפוקליפטו", כל החצי השני
כאילו שכל פרשת "הפסיון של ישו" לא הספיקה מל גיבסון הפך לאיש השנוא השנה בעקבות מפגש שיכור ואנטישמי שלו עם החוק. אבל "אפוקליפטו" שלו, שיצא בארץ בשבוע האחרון של 2006, הוכיח שהאיש הוא אולי חרא של בנאדם, אבל במאי ענק. כל החצי השני הוא מרדף אחד ארוך, כמעט נטול מילים, שמבוים באופן מבריק ועוצר נשימה.

הדקות הכי מותחות
"זהות אבודה", הסצינה בתחנת ווטרלו
רבע שעה שהיא כמו סרט קצר ומבריק שעומד בפני עצמו. רבע שעה שמתניעה את אחד הסרטים הנהדרים של השנה. מותחן ריגול עשוי לעילא עם קצב פשוט מרהיב.

הסצינה הכי בלתי נשכחת
"סימנים של כבוד", ויגו מורטנסן בבית המרחץ
כן, זו הסצינה בה דמותו של מורטנסן נלחמת על חייה מול שני מתנקשים צ'צ'נים חמושים בסכינים כשהוא עירום כביום היוולדו. אבל היא בלתי נשכחת – לפחות עבור גברים סטרייטים – לא בגלל העירום שבה, אלא בגלל שהיא הברקת בימוי: סצינה קיצונית, בוטה, שהולכת עד הסוף ומותירה את הצופים נלחמים על אוויר.

החיסול הכי מבריק
"מייקל קלייטון"
בשוט רצוף אחד הנמשך שלוש דקות, בדממה מוחלטת, מוצאת אחת מדמויות המשנה ב"מייקל קלייטון" את מותה, כשצמד רוצחים שכירים פולשים לביתה, מחסלים אותה ואז מארגנים את העסק שייראה כמו מוות טבעי. רגע מצמרר ומוצלח בסרט מוחמץ.

הדמות המונפשת של השנה
אנטון אגו, "רטטוי"

מבקר המסעדות ערל הלב, שדובב בקולו של פיטר אוטול (או אלי גורנשטיין, אם צפיתם בדיבוב העברי המוצלח), מספק את התפנית המרגשת של "רטטוי", הסרט עם התסריט ההוליוודי המיינסטרימי הכי מבריק של השנה. מונולוג הסיום שלו, על תפקידו של מבקר, הופך את "רטטוי" מסרט אנימציה לכאורה-ילדותי לאחת היצירות הקולנועיות המתוחכמות והבוגרות שנוצרו השנה.

הגילטי-פלז'ר של השנה
"300"
סקס! אלימות! ספרטה! השאירו את האינטליגנציה ואת הפוליטיקלי-קורקטיות בצד, זה פשוט היה סרט מלהיב לגמרי.

השחקן הישראלי המצטיין בחו"ל השנה
אשרף ברהום, "הממלכה"
מארק איווניר גנב את ההצגה בשתי סצינות מצוינות ב"שומר המדינה", יגאל נאור אכל את ג'ייק ג'ילנהול בלי מלח ב"חקירה מעבר לקווים", איילת זורר מככבת בטריילר של "שמונה צדדים לאמת" ועידו מוסרי ממצמץ לשניה בטריילר של "אל תתעסקו עם הזוהן" של אדם סנדלר. אבל אשרף ברהום מאפיל על כולם בתפקיד מבריק, היחיד ב"הממלכה" (שייצא בארץ בסוף השבוע הקרוב) שכתוב היטב ומבוצע לעילא. הישג מרשים במיוחד כשמולך שני זוכי אוסקרים (ג'יימי פוקס וכריס קופר).

די.וי.די השנה
"בלייד ראנר, הגרסה הסופית" (המארז המחומש)
אחרי שכבר התייאשנו מהסרט, אחרי שרידלי סקוט חזר והתעסק בו שוב ושוב שלא לצורך, הגיעה לפני שבועיים הקופסה האולטימטיבית: לא רק גרסה משופצת של הסרט שמשדרגת את איכות התמונה וגורמת לאישונים לזלוג ממקומם, אלא גם כל תולדות העריכות של הסרט והמאבק בין סקוט ומפיקיו. ולראשונה בדי.וי.די: הגרסה המקורית והמבריקה מ-1982, שבזכותה "בלייד ראנר" הפך לסרט הפולחן שהוא כיום. הסרט התיעודי המצורף, "ימים מסוכנים" מציג באופן מקיף ומלא כנות, את כל מלחמות האגו בין התסריטאים, המפיקים, השחקנים והבמאי, שלא הבינו איזו יצירה מופלאה יש להם ביד. והבונוס החגיגי: סצינת הסקס הגנוזה בין רייצ'ל ודארקד. זה עולה 300 שקל ושווה כל אגורה.

פסקול השנה
"רמז לסקנדל", פיליפ גלאס
המוזיקה של פיליפ גלאס עובדת מצוין עם סרטים תיעודיים, אבל איכשהו לא מתמזגת היטב עם סרטים עלילתיים. "רמז לסקנדל" של ריצ'רד אייר הצליח לשבור את הסטיגמה הזאת. המוזיקה של גלאס אחראית ללא מעט מהרגש ותחושת המצוקה שהסרט מנסה לייצר.
ציונים לשבח: הווארד שור עם "סימנים של כבוד". קלינט מנסל עם "המעיין".

הפתעת השנה
"מעבר ליקום"
המפיקים לא האמינו בסרט ורבו עם הבמאית, המפיצים כמעט קברו אותו, רוב המבקרים ירקו עליו. ואז מה התגלה: שמתחת לערימת הפגמים וחוסר האמונה מסתתרת הברקה גדולה. מיוזיקל הביטלס של ג'ולי טיימור רחוק משלמות אבל הוא ברובו סוחף ומרגש. דור חדש של ביטלמניאקים נולד השנה בזכותו. חכו וראו איזה להיט ענק הוא יהיה בדי.וי.די.

מהפכת השנה
איימקס 3D
"בייוולף" היה הסרט הראשון שהוקרן בארץ באיימקס תלת מימדי בבית הקולנוע היחיד בינתיים שיודע להקרין סרטים כאלה, אי שם בערבות קרית ביאליק. החווייה מרטיטה ועוזרת לכל הסקפטים להבין למה סטיבן ספילברג, פיטר ג'קסון וג'יימס קמרון עכשיו רצים להרים סרט תלת מימדי משל עצמם. אני חוזר ואומר: זה מרהיב.

באסת השנה
לסכם את "ארץ קשוחה", "זה יגמר בדם", "ג'ונו", "נראתה לאחרונה" ו"סוויני טוד" בדצמבר 2008.

המשך הסיכום: מחר (רביעי) ב"פנאי פלוס", ובחמישי-שישי-שבת כאן.

מה היה ה"הכי הכי" שלכם השנה?

הערב: ערב חג המולד.

אני חייב להודות שגם בתור מי שלא מאמין בישו אני מתקשה לעמוד בפני הקסם של חג המולד. ברור, זו מזימה שמרנית כל-אמריקאית שהונצחה על ידי שנים של קולנוע נאיבי, אבל זה עובד. המחשבה שיש יום אחד בשנה שבו טוב לב מביס כל רוע, מצליחה לרגש אפילו ערל לב שכמוני.

מאמצע שנות הששים עד אמצע שנות השמונים סרט חג המולד האולטימטיבי היה "אלה חיים נפלאים" של פרנק קפרה, מעין עיבוד חופשי ל"מזמור חג המולד" של דיקנס. סוף הסרט, עם המשפט "You're the richest man in town", חונק אותי מדמעות בכל פעם מחדש. ג'יימס סטיוארט מקסים בתור ג'ורג' ביילי, פראייר טוב לב שליבו במקום הנכון אבל חייו מתמלאים אכזבות ומפלות, עד הרגע שבו מלאך קשיש, שבעצמו זקוק לנס חג מולד, בא לעזרתו. אד זוויק ומרשל הרשקוביץ, יוצרי "שלושים ומשהו", קראו לחברת ההפקה שלהם "בדפורד פולז", על שם העיירה הבדיונית בה מתרחשת עלילת "אלה חיים נפלאים".
ובצירוף מקרים עגום: בנו של פרנק קפרה, פרנק קפרה ג'וניור, מת לפני שלושה ימים בגיל 73 מסרטן הערמונית.
מאמצע שנות השמונים החליף סרט קנדי, שהפך ללהיט לא צפוי ב-1983, את "אלה חיים נפלאים" בתור סרט חג המולד של דור חדש. זה, לכאורה, סרט חג מולד מעודכן יותר. פחות משאלות ואמונה וערכים, ויותר שאיפה למתנות מגניבות. בוב קלארק, האיש שביים גם את "פורקי", ביים את "סיפור חג המולד". הוא נהרג השנה בתאונת דרכים.

לקוראיי באמריקה: בערוץ TBS, אחד מערוציו של טד טרנר בעל הזכויות על "סיפור חג המולד" של בוב קלארק, יחגגו את ערב חג המולד (שזה הערב) באופן מקורי ומשונה: מרתון בן 24 שעות, משמונה בערב עד שמונה בערב מחר, בו יוקרן "סיפור חג המולד ברצף". 12 פעמים רצוף.

רשת NBC תלך על הקלסיקה הוותיקה של קפרה מ-1946 ותשדר משמונה בערב את "אלה חיים נפלאים". וברשת ABC ישדרו באותה שעה את "איך הגרינץ' גנב את חג המולד" של ד"ר סוס, בגרסה המצוירת המקןרית מ-1966, עם קולו של בוריס קרלוף בתפקיד הגרינץ'.

לקוראיי הישראליים: עשו לכם חג מולד מקומי. צפו ב"סיפור חג המולד" ("A Christmas Story") של בוב קלארק מ-1983 כאן במלואו.

ואז המשיכו ל"אלה חיים נפלאים" המקסים והמרגש של קפרה (הוא כאן במלואו, 130 דקות):

.
.
.
.

ואז קנחו ב-25 הדקות הדוקטור-סוסיות של "How the Grinch Stole Christmas":

שתי בשורות טריות, לא סופיות, תמציתיות, שאנסה להרחיב עליהן בקרוב:

1.
יש כבר כנראה לפחות סרט ישראלי אחד בתחרות הרשמית בפסטיבל ברלין. אני שומע שזה כנראה "ואלס עם באשיר", סרט האנימציה של ארי פולמן ("קלרה הקדושה") המבוסס על זכרונותיו מימי מלחמת לבנון הראשונה (שילב מסקרן בין אנימציה וסרט תיעודי), אבל אני גם שומע על סרט נוסף (יתכן שלבסוף זה יהיה אחד בתחרות ואחד בפנורמה. בודק ומעדכן). אם הידיעה נכונה זו תהיה השנה השנייה ברציפות שיהיה סרט ישראלי בתחרות בברלין, אחרי "בופור" בשנה שעברה. ואם זה אכן סרטו של פולמן, זה יהיה הסרט השני ברציפות שעוסק במלחמת לבנון.

2.
התקשורת הרבתה לעסוק באחרונה בסרט הבא של דובר קוסאשווילי, עיבוד ל"התגנבות יחידים" של יהושע קנז. ובכן, קבלו תיקון: "התגנבות יחידים" לא יהיה סרטו הבא.
קוסאשווילי יביים במאי 2008 את ההפקה האנגלית "דו קרב", על פי הנובלה של אנטון צ'כוב. מי שפנה אליו הוא המפיק דונלד רוזנפלד, שעבד שנים בצמוד עם מרצ'נט ואייבורי ועכשיו מפיק גם את "עץ החיים", סרטו הבא של טרנס מאליק. את התסריט כתבה מארי בינג. הסרט יצולם במאי ויוני בקרואטיה בהפקה שתהיה ברובה אנגלית. צילומי "התגנבות יחידים" נדחו עד אחרי גמר צילומי "דו קרב".

צפו לעידכונים נוספים בהמשך.

עוד שני מערכונים מ"לא לפני הילדים" של ערוץ 10.