קצת ענייני פנים-בלוג:
דצמבר המשיך את מגמת העלייה בכמות הכניסות לבלוג. זה החודש השני בו נחצה קו ה-100,000 משתמשים יחודיים. אבל יותר מרגש מזה: יומיים לפני סוף השנה נחצה קו נוסף. קו המיליון. מיליון יוזרים נכנסו ל"סינמסקופ" בין 1 בינואר 2007 ועד 28 בדצמבר 2007. אני בשוק. מיליון! טוב, ברור שזה לא מיליון אנשים שונים, ועדיין: רגע לפני חגיגות יומולדת שנתיים לבלוג פתאום נראה לי שיש כאן מספרים של עיתון קטן. ואם אתם חלק מהקהל הזה: תודה לכם. מקווה שתמשיכו לבקר. אנסה לשעשע אתכם בזמן שאתם פה.
ועוד משהו פנים-בלוגי:
פתאום גיליתי שחלק מהאנשים שהם מגיבים קבועים ותומכי הבלוג מרחוק הפכו גם לישויות בלתי וירטואליות בעלות השפעה ממשית על החיים שלי. סטארי-נייט, למשל, התגלתה כתסריטאית מוכשרת שסחפה אותי להרפתקאה תסריטאית שיהיה מעניין לראות לאן תתגלגל. ט.ל גייסה אותי להרצות במכללת האנימציה שלה. ועכשיו יניב אידלשטיין עשה לי מהפכה קטנה בחיים, אפילו בלי לשים לב. את יניב – שאת שמו הכרתי מהתגובות בבלוג ובתור החיפושית החמישית ב"הפמליה" – פגשתי בפעם הראשונה במסע המבקרים אל ההקרנה התלת מימדית של "בייוולף" בקרית ביאליק. בזמן הנסיעה הוא שלף מק-בוק מתיקו וליבי החמיץ פעימה. התלתי להתלונן שאני חייב לפטופ חדש, והלוואי שהוא יהיה בדיוק כזה, אבל אני איש של פי.סי, יותר כותב מעוסק בגרפיקה, זקוק לתמיכה מושלמת בעברית, ומק פשוט לא מתאים לי. והוא הוכיח לי שהמקים החדשים, עם מעבדי אינטל, הם בדיוק מה שאני צריך. הוא שידך אותי לאחיו, שהתברר כאושיית אינטרנט מפורסמת למדי בפני עצמה, שהוא אחד ממשווקי מוצרי אפל בארץ. כמעט-כמעט קניתי מק-בוק ממנו אבל ברגע האחרון, מסיבות של נוחות כלכלית מצאתי מקור אספקה חלופי (כך שאם אין לכם קרובים בחו"ל, המחבוא של חיים שתיים באחד העם הוא המקום בו כדאי לכם לשקול את המרתכם לעולם המק). אבל את מלאכת המכירה והשכנוע הוא זה שעשה. וכך, בזכות אידלשטיין ואחיו בע"מ, אני מאתמול איש מק. (עוד לא לגמרי. עדיין מנסה לגשש, להתרגל, לפשפש. יקח לי זמן עד שאתחיל לתקתק עליו פוסטים).
==========
אני מקווה שזו נגלה אחרונה של סיכומי שנה, כי תכף צריך להתחיל לעבוד על סיכומי 2008:
דורון פישלר עם מצעד הדג זהב/דג מלוח השנתי שלו. במקום הראשון: "חיים של אחרים".
מייק טאלי – קולנוען ומבקר – דופק בבלוג שלו באינדיווייר את אחד הסיכומים הכי פרטניים ומקיפים שראיתי מימיי. אני בהחלט שוקל לחקות את הסיכום הזה בשנה הבאה. הוא מתאים בול לאופיי הכפייתי.
ריי פרייד עם סרטי השנה שלו. בראש: "זה יגמר בדם" ו"Once".
נואה פורסט, גם הוא מ-MCN, עם הרשימה שלו. בראש: "זה יגמר בדם" ו"רכבת דרג'ילינג".
ואחרון מ-MCN: דאג פראט עם רשימת כותרי ומארזי הדי.וי.די הטובים ביותר של השנה.
=========
לקוראי "סינמסקופ" באמריקה: הלילה חוזרים לשדר קונאן אובריאן וג'יי לנו (בלי תסריטאים) ודיוויד לטרמן (עם תסריטאים), אחרי חודשיים של השבתה. הם חוזרים לשדר אחרי שהרשתות איימו לפטר את שאר אנשי הצוות שעובדים בתוכנית. אבל האם כל המגישים האלה, שכולם גם חברים באיגוד התסריטאים, לא יהפכו את התוכניות שלהם לשק חבטות נגד האולפנים והרשתות ובעד התסריטאים השובתים? האם הכפייה של הרשתות להחזיר את התוכניות לאוויר לא תתנקם בהם? אנא צפו ועדכנו כאן בחי לגבי תכני השידורים – איך קונאן וג'יי ימלאו שעה בלי כותבים – וגם לגבי איכות התוכנית.
===========
גיליון פברואר של "וניטי פייר" יצא היום לקיוסקים באמריקה ועל השער: הריסון פורד ושיאה לבוף, כוכבי "אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח". הסרט ייצא רק ב-22 במאי, אבל הבאז מתחיל ארבעה חודשים מראש.
ג'יימס ווינדולף כתב את כתבת השער הארוכה והמפורטת על הפקת הסרט, ואנני ליבוביץ' צילמה. פורד בן 65, ג'ורג' לוקאס בן 63, סטיבן ספילברג בן 61.
אבל מעניין יותר: באתר של "וניטי פייר" מופיעים, בלעדית און-ליין, הראיונות שביצע ווינדולף עם ג'ורג' לוקאס ועם ספילברג במהלך הכנת כתבת השער (כן, עיתונאים צעירים: כתבה וראיון שאלות-תשובות, Q and A בלעז, הם שני ז'אנרים עיתונאיים שונים, כשז'אנר השאלות-תשובות נטול תובנות הכותב נחשב לנחות מבין השניים).
השיחה עם ספילברג מרתקת: הוא מדבר על שבעת ילדיו – אלו מהסרטים שלו הם ראו, ומה הם עושים עם מצלמת הווידיאו המשפחתית. הוא מדבר על ההשפעה של "רשימת שינדלר" על חייו. הוא מבהיר שהסרט הבא שלו יהיה כנראה "שיקגו 7" ולא "לינקולן" (סשה ברון כהן לוהק השבוע לתפקיד הראשי). הוא מדבר על הוויכוח שלו עם לוקאס על התסריט הגנוז של פרנק דרבונט ל"אינדיאנה ג'ונס" החדש, תסריט שספילברג מאוד רצה להפיק אבל לוקאס התנגד. ואז שואל אותו ווינדולף אם הוא ראה את "הדייט שתקע אותי" (עם הסצינה על "מינכן", הסרט בו היהודים מחזירים מכות). ספילברג עונה:
I loved Knocked Up! I called [director] Judd [Apatow] to compliment the movie, and Judd sent me the uncut improvisation, the uncut Munich improv that didn’t show up in the film. They just used about the first third of it, but it goes on another two minutes. So Judd sent me the entire scene to look at, and it was fantastic.
סרטי האקשן השתנו מאוד מאז "אינדיאנה ג'ונס" האחרון ב-1989. העריכה, למשל, נהייתה היסטרית, מבלבלת. אבל ספילברג מעדיף את האקשן שלו ערוך באופן מתון יותר:
I want the audience to know not only which side the good guy’s on and the bad guy’s on, but which side of the screen they’re in, and I want the audience to be able to edit as quickly as they want in a shot that I am loath to cut away from. And that’s been my style with all four of these Indiana Jones pictures. Quick-cutting is very effective in some movies, like the Bourne pictures, but you sacrifice geography when you go for quick-cutting. Which is fine, because audiences get a huge adrenaline rush from a cut every second and a half on The Bourne Ultimatum, and there’s just enough geography for the audience never to be lost, especially in the last Bourne film, which I thought was the best of the three. But, by the same token, Indy is a little more old-fashioned than the modern-day action adventure.
אבל, מבחינתי, הקטע הכי חשוב הוא זה שבו הוא מדבר על AI. אני מת על הסרט הזה. שנים שאני נואם מול אלה שסולדים מהסרט, ובייחוד מבולבלים מהסוף שלו, ומנסה להסביר להם למה הסוף בעיני מבריק, חיוני, ושקובריק היה עושה בדיוק אותו דבר. הבסיס לבילבול, אצל מי שלא אהב את הסרט, הוא הזהות של אותם יצורים המגיעים באפילוג. אני שומע שוב ושוב אנשים שאומרים שאלה חיזרים, ומאיפה הם פתאום הגיעו. אלה לא חיזרים, אני מסביר, אלא רובוטים (צפו שוב בפתיחה: מה שהיה פנים הרובוטים הוא עכשיו החוץ שלהם). ועכשיו הילד שהיה בלתי אנושי בתחילה, ליד בני האדם, הוא הדבר הכי קרוב לאנושי בעתיד כשהאנושות נכחדת בעידן קרח חדש ונותרים מאחור רק הרובוטים. ספילברג מתאר את זה באופן קודר ומלא אימה עוד יותר:
somehow A.I. is about the end of the entire human race that is superseded by the Frankensteins that man has put on the planet in the greedy effort to make a boy who could love you. But the boy himself is not human, he’s next to human. A substitute love child, you know, is almost a crime, and the human race pays for that crime. And so I think it’s a very tragic story, and I think I was as true to Stanley Kubrick’s vision as I possibly could. be
תגובות אחרונות