בשעה טובה, גמרתי לראות את כל הסרטים המובילים לאוסקר 2007 (עוד לא ראיתי את "סוויני טוד" אבל הוא כרגע נטול סיכויים ממשיים לפרסים מרכזיים, חוץ מפרס השחקן לג'וני דפ). שלשום ראיתי את "Into the Wild" של שון פן, שהגיע באותה חבילת סקרינרים מפורסמת, ואמש ראיתי בסינמטק ירושלים את "ג'ונו" של ג'ייסון רייטמן.
אז איך "ג'ונו"? בעת ובעונה אחת: "וואו!" אבל גם "מה, זהו?!". על פניו זהו הסרט המושלם לתקופתו: "הדייט שתקע אותי" (על כסא) מעורבב עם "סופרבד". גם הריון לא מתוכנן, גם תיאור פקחי מאוד, וכתוב למופת, של גיל ההתבגרות. אבל זה גם סרט עם רגעים מינוריים, מאוד לואו-פיי, נטול שיאי ענק, שמתאים לו סטטוס פולחני, צעיר, הפילם-דו-ז'ור של נערות סופר-מתוחכמות (כפי ש"סופרבד" היה סרט השנה לחנונים לשעבר), ולא לגמרי ברור איך יצא שהסרט הזה יגיע (על פי תחזיות) לאיזור המאה מיליון דולר בהכנסות באמריקה ולכנראה מועמדות מובטחת (או שלא) לאוסקר. האם הקהל האמריקאי והאקדמיה הם כולם סופר-פריקים בני 16-21? סליחה, בנות 16-21? כי אם כן, אז הקולנוע נמצא בתקופה טובה.
דמיינו את המלנכוליה של "העולם שבפנים" עם הדיאלוגים הרצחניים של "בנות גילמור" מלווים במוזיקה שערכה דנה קסלר. זהו "ג'ונו". אלן פייג' שמדברת כמו גרסת המיני-מי של ג'נין גרופלו, מגלמת את דמותה של ג'ונו בת ה-16, שכל מעשיה הוא מרידה אחת גדולה, ודווקא ביום בו היא מחליטה לאבד את בתוליה היא נכנסת להריון. הסרט מדלג על השאלה איך בחורה, שאמורה להיות כה מבריקה ושנונה (וכה מחושבת ומתוכננת), עושה מעשה כה אידיוטי ורק עוקב אחריה כשהיא מחפשת לתינוקה הורים מאמצים. ואז ג'ונו פורצת לחייהם של זוג יאפים מסודרים שרוצים לאמץ את תינוקה ועושה להם ברדק הגון. הם, בתמורה, גורמים לה להתמודד בפעם הראשונה עם הדבר הזה שהיא נמנעה ממנו כל חייה: החיים.
דיאבלו קודי, התסריטאית/בלוגרית/סטריפרית, וכנראה מעין דמות בעלת מאפיינים של מרדנות מטופשת הטעונה על מוח מבריק, עושה הכל בתסריט הבכורה שלה כדי להקסים אותנו. ג'ונו שלה היא בחורה כה מתוקה ויוצאת דופן שקשה להחליט אם היא אמיתית או פבריקציה תסריטאית (היא רורי גילמור ופריס מעורבבות לתוך בחורה אחת). ג'ייסון רייטמן עושה עבודה טובה בלתת לתסריט פייט הגון ולהבריק גם בבימוי, לא לתת למטר הדיאלוגים האינסופי של קודי לגנוב לו את ההצגה.
אז כן, הסרט הזה שנון להפליא. מצחיק מאוד. גדוש הברקות. והוא לא רק מתעד שפה עכשווית של בני נוער, אלא במידה רבה גם ממציא אותה (מי שיצפה בסרט רק עם התרגום לעברית יצחק רק פעם אחת, מהמשפט, המתאר את אמו של החבר שלו ג'ונו: "אמא שלו אולי היתה מושכת פעם, אבל היום היא נראית כמו הוביט". בכל שאר המקרים התרגום לעברית לא מצליח לעמוד בקצב, או במקוריות של הטקסט המקורי). והוא ממחיש ש-2007 היתה שנה מדהימה לצופים האינטליגנטיים, שמצידם הגיבו בחום לתוצרים שהורעפו עליהם. "ג'ונו" הוא סרט מתוק להפליא, אבל מכאן ועד מועמדות לאוסקר? היי, הרחקנו לכת. "הדייט שתקע אותי" ו"סופרבד" היו טובים ממנו.

ן"Into the Wild" הוא עוד סרט וירטואוזי, בעל מבנה חופשי, שמתאים לתחילת שנות השבעים. הוא נפלא מאוד. ארחיב עליו בהזדמנות.

– "לא ארץ לזקנים" הפך לסרט הקופתי ביותר בקריירה של האחים כהן. הוא חצה ביום שישי את קו 45 מיליון הדולר ועקף את "אחי, איפה אתה" הסרט הקודם הכי מצליח של האחים כהן באמריקה.

– איגוד התסריטאים האמריקאי ביטל את טקס הענקת פרסי האיגוד, אבל הוא עדיין יחלק את הפרס (ללא טקס). המועמדים לפרסי התסריט מטעם האיגוד:

תסריט מקורי:
"ג'ונו", דיאבלו קודי
"מייקל קלייטון", טוני גילרוי
"לסגור מעגל", תמרה ג'נקינס
"הדייט שתקע אותי", ג'אד אפאטו
"לארס והבחורה האמיתית", ננסי אוליבר

תסריט מעובד:
"לא ארץ לזקנים", איתן וג'ואל כהן
"זה יגמר בדם", פול תומס אנדרסון
"הפרפר ופעמון הצלילה", רונלד הארווד
"Into the Wild", שון פן
"זודיאק", ג'יימס ונדרבילט

במועמדים לאוסקר, שיתפרסמו ביום שלישי הבא, אני מצפה למצוא את "רטטוי" בקטגוריית התסריט המקורי מחליף את "לארס והבחורה האמיתית". בקטגוריית התסריט המעובד אני עדיין מאמין שיש ל"כפרה" סיכוי למועמדות (מוצדקת בעיני) על התסריט המעובד של כריסטופר המפטון.

– היום לפנות בוקר יחולקו, ללא טקס והדר, פרסי גלובוס הזהב. אני אהיה כאן, אמצא דרך להעביר את האירוע בשידור חי.
מסיבת עיתונאים בת שעה זה בדיוק מה שהגלובוסים אמורים היו להיות מלכתחילה. זה הגודל הכי נכון להם (אלא אם כריסטין להטי נמצאת בשירותים כששמה מוכרז כזוכה וג'ק ניקולסון אומר אחר כך בשידור חי "כריסטין להטי עשתה מספר שתיים", שזה פסגת הגלובוסים מבחינה בידורית/טלוויזיונית בעשר השנים האחרונות.
מה שיהיה מעניין לראות הערב זה מה קורה בין "לא ארץ לזקנים", "זה יגמר בדם" ו"כפרה". כזכור, לפני כשבוע הכרזתי בפרץ רגשני ש"כפרה" יזכה באוסקר (לא כי הוא הסרט הכי טוב של השנה, אלא כי הוא הסרט שנמצא בנקודת המפגש בין "טוב" ובין "סביר שחברי האקדמיה יחבבו אותו"). יום למחרת המועמדויות לפרס איגוד הבמאים ריסקו לי את התחזית והחזירו את התחרות למקומה הטבעי: ספרינט לפיניש בין "לא ארץ לזקנים" ו"זה יגמר בדם". כרגע האחים כהן מובילים, אבל פול תומס אנדרסון מתחיל לצבור תאוצה ועושה סימנים שהוא מדביק. אבל "כפרה", אני מגלה, עוד לא מת לגמרי. יכול להיות שיהיה כאן עניין דורי: מצביעי האקדמיה הצעירים יותר ילכו על "לא ארץ לזקנים" והזקנים באקדמיה ילכו על "כפרה". עכשיו רק צריך לראות האם האקדמיה היא עדיין מוסד קשיש כפי שהוא מצטייר מאז ומתמיד, או כבר לא. זכייה של "כפרה" בגלובוס הזהב עשויה להקפיץ אותו חזרה לעניינים: מהסיבה הפשוטה שטפסי ההצבעה של מצביעי האוסקר עוד לא נחתמו ותשומת הלב שהסרט יקבל הערב עשויה לגרום להם לרצות לצפות בו. בכל מקרה, הפייבוריט לזכייה בגלובוסים הערב הוא "לא ארץ לזקנים". שזה לא אומר כלום לגבי האוסקרים, כמובן.

– והנה עוד הישג ל"לא ארץ לזקנים": הוא הגיע למקום הראשון במשאל המבקרים של "פילם קומנט", רבעון הקולנוע האיכותי של הלינקולן סנטר. מקום שני: "זה יגמר בדם". מקום שלישי: "זודיאק".

– נירית אנדרמן מרכזת הבוקר את הנוכחות הישראלית בפסטיבל ברלין: שניים בפורום, שניים בפנורמה ואחד בתחרות הרשמית.

– התבאסתי מהראיון של גון בן ארי עם אנטון קורבין ב"7 לילות". לא שנראה לי שאני הייתי יכול לעשות עבודה טובה יותר: אני כה אוהב את עבודותיו של קורבין שספק אם הייתי מצליח למצוא דרך למצות שיחת טלפון קצרה ולהישאר מפוקס בה. ובכל זאת, מה הטעם לשלוח כתב לראיין במאי אם הכתב חושב ש"קונטרול", הסרט של קורבין, "יפה כמו תמונת שער אבל גם מרגש כמו אחת"? כלומר, גם נתנו לך לראיין את אחד האמנים הגדולים ביותר של סוף המאה העשרים – בצילום, וידיאו, עיצוב ועכשיו קולנוע – ולך יותר חשוב להריץ שנינויות מתחנפות לקוראים, אותם אתה מדמה כציניים כמוך? נו. אני רק שמח שאין יותר אפשרות לארגן לעיתונאים צעירים ראיונות טלפוניים עם אינגמר ברגמן ומיכאלאנג'לו אנטוניוני, ככה נחסכו מאיתנו קריאת משפטים כמו "השיחה איתו היתה משעממת כמו סרטיו". אני, בכל מקרה, מנוי על אסכולת: בחייאת, תנו כבוד. דאחקות אלק-שנונות בראיון עם יוצר או אמן לא מוציאים אתכם מגניבים, רק ילדותיים.

– כך סיכמתי את שנת 2007 בקופות בישראל ל"וראייטי".

העולם שכח לעדכן אותי וכך מצאתי עצמי ביום שישי בבוקר משקיף על ארמדת מסוקי הבלאק-הוק והצ'ינו שהטיסו אחד ג'ורג' בוש לכפר נחום ולהר האושר שליד הכנרת, מאות מטרים ספורים מאיפה שאני הייתי. רציתי להבין מה בדיוק הוא עשה בארץ. ב"אולפן השישי", תוכנית הבידור המביכה החדשה של ערוץ 2, קיבלתי רק דיווחים על החזרות שעשו בבית השניא לכבודו ופרסומת למלון בו הוא שכן בצירוף קטעי קריינות כתובים בפומפוזיות מרוצה-מעצמה. אז הלכתי למקום היחיד בו אני מקבל את המידע שלי ומצליח גם להתבדר, גם להבין מי נגד מי וגם לבחון איך כל הפיאסקו הזה נראה מבחוץ:

אם כבר שואלים "האם ישבנו של בוש כשר" אחרי מסע הליקוקים של אולמרט, הייתי רוצה למצוא דרך לשלוח לג'ון סטיוארט ואנשיו את הטקסט מהפך הקרביים שכתב איתן הבר (באנגלית!) ב"ידיעות" של יום רביעי. מילא ההתרפסות של אולמרט, שצריך להמשיך להשיג כסף ונשק מבוש, אבל מה האינטרס של הבר להתלקק לאחד הנשיאים הגרועים בתולדות אמריקה. אדם שהוא הכל מלבד "חסיד אומות אולם"?

והנה, רגע של זן:

אני נע ונד בכבישי הארץ היום – חי נפשי, כמה קר בחוץ – הדיווחים יתחדשו הלילה עם כמה בשורות די מדהימות. מי שנשאר בבית מתחת לפוך: מספרים לי שיש ספיישל מישל גונדרי ביס 3.
מי שמול המחשב: יאללה, תכתבו משהו.

לא יעזור, אני פשוט פחות מחבב את סרטיו דוברי הסינית של אנג לי. ועם כל חיבתי ל"נמר דרקון", גם הוא מדורג במקום נמוך יותר בהשוואה לסרטיו המרגשים יותר. "תשוקה, זהירות", לפיכך, הוא אכזבה מבחינתי. הוא מתחיל נהדר, עם גיבורה מסקרנת, ועם עלילה שגזורה הישר מ"חסמב"ה" (או "זעם ותהילה") אבל מתפזר לכל הכיוונים. גם הטוויסט הפסאודו-פורנוגרפי מגיע בשלב כה מאחור בסרט כשכבר לא אכפת לנו מאיש, וגם התשוקה בין הדמויות כבר לא לחלוטין ברורה (היא היתה מובנת יותר בחצי הראשון של הסרט).
הנה הביקורת שלי על הסרט:
continue reading…

אני מאחל למפיצי "לא ארץ לזקנים" הצלחה בהפצת סרטם, שעשוי להיות זוכה האוסקר השנה. אבל עם שם כמו "ארץ קשוחה" ועם מועד יציאה דחוי-דחוי-דחוי יש לי תחושה שהם עושים את מיטב העבוד כדי להרחיק מהסרט את הקהל הראשון והנאמן ביותר של הסרט – מעריצי האחים כהן, ואנשים שיוכלו להתמודד עם סרט שמתחיל מורט עצבים ונגמר מסחרר מבחינה אינטלקטואלית ולגרום לחבריהם לרוץ לראות אותו. את הקהל הזה הם כבר איבדו. אם הם חושבים לשווק את סרטם לחובבי מערבונים/סרטי אקשן, הם הולכים לחטוף תגובות קשות מקהל שאמור להגיע בגל השני ולא בגל הראשון – נראה את חובבי המותחנים והאקשן, לא אנשי הסינמטקים ומעריצי הבמאים, מתמודדים עם עשרים הדקות הדיוויד-לינצ'יות של סוף הסרט. בקיצור, הרצון של ג.ג למכור את "לא ארץ של זקנים" כמותחן בלוקבאסטרי ולא כסרט ארט-האוס עם איכויות מיינטרימיות היא אחת ההחלטות הכי אומללות שנלקחו כאן. אני לא יכול שלא לתהות האם המפיצים באמת מבינים את הסרטים שהם מפיצים, ואת הקהל מולו הם עובדים. ג.ג יודעת להפיץ נהדר סרט כמו "כוורת בסרט", זה הפורטה שלהם. סרט שמיועד לכ-ו-ל-ם, שצריך לשווק אותו כחטיף, לדאוג לחשיפה מקסימלית, להביא כמה שיותר אנשים לקופות. אבל הם איומים בהפצת סרטים מתוחכמים יותר. הכי "לא ארץ לזקנים" מופץ בשאר העולם על ידי חטיבות סרטי איכות, חברות בוטיק – מיראמקס באמריקה, פרמאונט ונטאג' בשאר העולם – שאמורות לדעת איך לטפל בסרטים שלא מיועדים לקהל הרחב, ושבמקרה הטוב יעשו קרוס-אובר, יזלגו מהארט-האוס אל המולטיפלקסים. אבל זה לא עובד הפוך. (אני מת לראות את הפנים של האחים כהן כשיבשרו להם שבישראל הסרט שלהם הופץ על ידי אותם האנשים שהפיצו את "נורביט").

כאמור, את הקהל הקשה של חובבי האחים כהן הם איבדו.

זה קרה אתמול. עשרות מעריצי האחים כהן התגודדו במקום ציבורי – הם גייסו זה את זה בהזמנה בפייסבוק – הם היו הלהוטים בצופים, הסקרנים שבמעריצים, הנלהבים שבקהלים. במקום בו הם התכנסו יש מקרן וידיאו משובח – לא מהזן המעולה, אבל משהו שייתן פייט הוגן לאיכות ההקרנה בעזריאלי 2 ומישהו הוריד את העותק של "לא ארץ לזקנים" שכבר מסתובב באינטרנט. וכולם ישבו, כסוסי אצבעות, ליבם פועם בציפיה, וראו את הסרט.

למה זה היה צריך לקרות? איך הצליחה ג.ג לנכר את מעריצי האחים כהן, את הסקרנים ששומעים על הסרט הזה שבחים מאז פסטיבל קאן – לפני שמונה חודשים! – למה "לא ארץ לזקנים" יוצא בארץ באיחור כה מורט עצבים שהופך פעילות מחתרתית כזאת מעשה התשוקה האמיתי האחרון שנותר לסינפיל לעשות כדי להתמודד עם שלטון המפיצים ערל הלב?

לא הייתי באירוע הזה. נתבקשתי לכתוב עליו רק אחרי קיומו, כדי שאף מפיץ או עורך דינו לא ימנע את קיומו, ואני ממתין לשמוע תגובות ממה שקרה שם. אבל הבנתי שנחצה כאן קו: המפיצים מאבדים את הקהל שלהם. יכול להיות שבסך הכל נגרם לג.ג הפסד של 1000 שקלים, ואולי אפילו זה לא (לא אתפלא אם רוב שוחרי האחים יטרח וילך לראות את הסרט בשנית, באולם קולנוע אמיתי, ראוי, למשל ביס-פלאנט). אבל העניין אינו כלכלי, הוא עניין של הבעת אמון. לג.ג יש אוצר ביד והם זרקו אותו לפח.

===========

ואפרופו מפיצים: מה הסיפור של חברת "חמישה כוכבים", יש למישהו מושג? איך חברה אחת יכול לשחרר בזה אחר זה כזה רצף של בזיונות? "העדר" הוא הפיאסקו החדש שלהם, אחרי שלל הישגים כמו "איך להצליח בחיים ולהישאר נשוי" ו"בליינד דייט". כל תפילתי היא שלא אראה השנה סרט שיהיה יותר גרוע מ"העדר", אחד הדברים הכי איומים, חובבנים, חסרי משמעות (וחסרי רגישות), ומפגן מפעים של משחק איום מצד שני שחקנים סימפטיים, שראיתי כבר שנים.

את חגיגות יום ההולדת ל"סינמסקופ" אני מקיים השנה, באופן שרירותי, ב-10 בינואר. זה פשוט יוצא יותר נוח: התנעתי את הבלוג ב-6 בינואר 2006, התחלתי לפרסם פוסטים בבלוג ב-8 בינואר 2006. "סינמסקופ" הראשון בדפוס יצא ב-12 בינואר 1996. אז ה-10 בינואר יוצא בין לבין. וכן אכן, את הבלוג השקתי כחלק מחגיגות עשר השנים למדור המודפס – שהתחיל ב"זמן תל אביב", עבר ל"העיר" ב-1999 ואז ל"פנאי פלוס" ב-2005.
אז הרימו כוסות: היום חוגגים 12 שנה למדור ושנתיים לבלוג. בהתחלה היינו כאן 800 איש בכל יום, היום כבר כ-3500.

דבורית שרגל היתה העורכת הראשונה של "סינמסקופ" המודפס*. ואז היא עברה ל"נשיונל ג'יאוגרפיק", אני החלפתי אותה בעריכת התרבות, מולי שגב ורונן זרצקי ערכו את העיתון ורענן שקד היה עורך המדורים. ואז, לתקופה קצרה ואומללה (מבחינתי), אני (יחד עם מושיק לביא) ניסיתי לערוך את העיתון. נקודת האור היחידה היתה שמדור התרבות, ואיתו מלאכת עריכת המדור, נפלו על כתפיו של עמית שהם. באותה עת גל אוחובסקי, תמי גלבץ וגיא אסיף ערכו את "תרבות מעריב" שגם בו היה לי מדור (אותו ירשתי מאבנר ברנהיימר ושאותו הורשתי אחר כך לדרור פויר). אמנון רבי ואמיר אותם השגיחו, כעורכי על, מהקומה הרביעית של בית מעריב. כנאמר: איפה הימים שלא היו.
(* לא אכחיש: אחרי שדבורית – חברה טובה, קולגה, אבל גם לפרקים מתחרה – השיקה את ולווט המהפכני שלה, ואני ראיתי שחזון אתר הקולנוע רחב ההיקף אותו ניסיתי להשיק הולך ונגוז, החלטתי מתוך קנאה צרופה להשיק בלוג קטן בעצמי, בתקווה – שעדיין שרירה, אגב – שאל הבלוג יצטרף מתישהו מגזין קולנוע ישראלי אינטרנטי. זה עוד יקרה).

ככה נראה "סינמסקופ" המודפס הראשון.
ככה נראה השבוע הראשון של הבלוג.
וככה נראה סיכום השנה הראשון של הבלוג, כולל שלל הרפתקאות האינטרנט שלי עד ההשקה.

קצת מספרים? כתבתי בשנתיים האלה 833 פוסטים (בגלל שאנחנו במספר סידורי של פוסט מספר 910, זה אומר שכ-80 פוסטים הותחלו, אבל נגנזו, נחמקו או נשארו בשלב טיוטה). אתם, בתמורה, כתבתם 15,903 תגובות.

מה קרה השנה בבלוג?

טעמנו דונאט משונה.
הרענו ל"בופור"
התפעלנו מ"ביקור התזמורת"
תהינו…
התרענו…
ואז…
ולבסוף, אמרנו "אמרנו לכם"…

בתוך כל זה, קרה דבר מוזר: מינואר אני שולח תקצירים באנגלית לכמה מבלוגרי הקולנוע שאני אוהב לקרוא באמריקה. ופתאום הם התחילו להגיב, ולפרסם, וללנקק. אן תומפסון מ"וראייטי", למשל, באה להשתתף בחידון האוסקרים שלי. ג'פרי וולס פרסם את הסופגניה הרדיואקטיבית (אנשי פוקס בהוליווד מיד שלחו לאנשי מטלון בישראל מייל גוער), ניקי פינק כתבה על חרם המבקרים בישראל, ואז עקבה מקרוב אחר פרשת "ביקור התזמורת". מה שגרם לי לחשוב: במקום לכתוב תקצירים לעשרה בלוגרים, אכתוב אותם ליותר. וכך נולד ב-1 בדצמבר 2007 האח האמריקאי הזאטוט של "סינמסקופ". בלוג, בן חודש ושבוע, שאני בעצמי עוד לא ממש יודע מה לעשות איתו, אבל שכבר זכה לאיזכורים אצל אן תומפסון, ג'פרי וולס, סשה סטון, סלאשפילם, דיוויד האדסון (גרין-סין) ודיוויד פולנד (Movie City News). וקצת לפני זה, בנובמבר, גם התחלתי לסקר את המקוף הישראלי ל"וראייטי" (במקום גואל פינטו שפרש). אייטם חדש יעלה ביום שני.

זה היה הפוסט הכי נקרא השנה באתר:
לייב בלוג באוסקר.
וזה הפוסט השני הכי נקרא השנה באתר: דיון על "הסודות".
וזה הפוסט השלישי הכי נקרא השנה: היום שאחרי הפסילה של "ביקור התזמורת" (פוסט שגם הביא אל קו הטלפון שלי אחד אהוד בלייברג די עצבני).

עוד פוסטים שחיבבתי השנה:

הפריימים של "מלון 9 כוכבים"

נפרדנו מ"הסופרנוס" עם קאט ארוך לשחור שהותיר אותנו מבולבלים.

ב-31 באוקטובר בישרתי שאילן דה פריס יתמנה למנהל החדש של פסטיבל ירושלים והסינמטק. ליה ון ליר תישאר כיו"ר. הפרסום הגיע בעקבות שנה שלמה של שמועות מכיוון קרן ירושלים והכחשות כעוסות של ון ליר.

מטלון הצליחו, בשנייה אחרונה של שיקול לדעת, להימנע מפיאסקו נוראי בבחירת שם עברי לסרט. אבל המותג נשאר כסמל לדורי דורות.

עידן האיימקס 3D הגיע ארצה. נותרתי עם לשון דבוקה על רצפת הקולנוע.

הוט חיפשה מפעיל חדש לערוצי הסרטים. ומצאה.

הוליווד עלתה באש. מילולית ומטאפורית. התסריטאים שובתים כבר חודשיים.

ולבסוף: הראיון הארוך-ארוך-ארוך אבל עדיין מאוד-מאוד לא מקיף שלי עם אבי נשר. כשיצאתי לראיין אותו הימרו כל העיתונאים סביבי ש"הסודות" שלו יהיה פלופ נוראי. אני לא הבנתי על מה הם מדברים. הסרט מכר לבסוף 208,000 כרטיסים. נשר הפך, מאז הכתבה, לעמיתי ללימודי תסריטאות בסם שפיגל. העונג כולו שלי.

לסטיבן קולבר יש הברקה: להשתמש בתסריטים שנכתבו לאייטמים בתוכניתו לפני השביתה, אבל שעדיין לא נעשה בהם שימוש. ויש לו גם הצהרה לתסריטאים. ובינתיים: ג'ון סטיוארט מדווח מהפגנת התסריטאים. ההתמודדות של שניהם עם השביתה מתחילה להיות ברורה: אייטמים של 8 עד 10 דקות ושני אורחים בתוכנית.
ויש גם ענייני פריימריס.
continue reading…

די מדהים: אחרי ש"וואלס עם באשיר" של ארי פולמן התקבל לתחרות הרשמית בברלין, אבל אז נשר ממנה כי הוא לא יהיה מוכן בזמן, מתקבלת היום הבשורה שיהיה סרט ישראלי אחר שם: "חסר מנוחה" של עמוס קולק, עם משה איבגי ורן דנקר בתפקידים הראשיים.
זהו סרטו הישראלי הראשון של קולק מאז "להב חצוי" מ-1992. וזו הפעם השניה שהוא מתחרה בברלין אחרי "ברידג'ט" מ-2002, הפקה אמריקאית-צרפתית.

יאיר הוכנר, מבקר הקולנוע של אתר "סרט" ובמאי "ילדים טובים" (ובקרוב "אנטארטיקה") יהיה אחד השופטים בתחרות הטדי בפסטיבל ברלין, הפרס לסרט הקווירי המצטיין במסגרת הפנורמה.

ולא אתפלא לשמוע בקרוב את הבשורה שגם "זרים" של גיא נתיב וארז תדמור, שיוקרן בעוד שבועיים בסאנדאנס, יצטרף למסגרת הפנורמה בפסטיבל ברלין.

הפסטיבל פרסם היום תשעה סרטים מתוך התחרות. חוץ מסרטו של קולק יהיו שם הסרטים החדשים של מייק לי, איזבל קויסט, יוז'י ימאדה, ג'וני טו ואריק זונקה.

עדכון: בתגובות ובמייל אני מקבל דיווחים שגם הסרטים התיעודיים "פליפ" של יואב שמיר ו"שאהידות" של נטלי אסולין הבטיחו לעצמם מקום באחת המסגרות של פסטיבל ברלין.