פול תומאס אנדרסון ואדם סנלדר על הסט של ״מוכה אהבה״. משהו פראי

פעם, בארץ רחוקה רחוקה, לפני הרבה הרבה שנים, היה מפיץ סרטים שחשב שלהראות סרטים למבקרים זה רעיון טוב. שלתת לעיתונות לתווך לקהל סרטים יוצאים דופן, ייחודיים, הממוקמים מעט שמאלה מהמיינסטרים, זה משהו שיכול להועיל לקדם סרטים מהסוג שכוכבים וקמפיינים פרסומיים לא יכולים לקדם. אלא שחלפו השנים ועל ממלכת ההפצה שהקים השתלט אחיו התאום והמרושע, שגזר נידוי של כל המבקרים מאולמותיו. הוא ביער את הביקורות על סרטיו מדפי העיתונות ונתן לסרטים קטנים ומינוריים לא יותר ממודעת 4 אינץ' ב"7 לילות" והפצה גמדית. כן, הוא שנא כנראה גם את הסרטים האלה כשם שהוא שנא את המבקרים, אלה עם הדעות העצמאיות שלהם, והאינטגריטי העיתונאי והאמנותי המשונה והבזוי שלהם. אלה שמלכלכים לו את הצלחת "שודדי הקריביים" עם ביקורות אנינות. בה האמבאג!

אבל זה לא תמיד היה כך. היו ימים, עתיקים ונושנים, של אחווה פסטורלית. חשדנות, כשם שאנשי ממון ואנשי תוכן נוטים לעקם מבט זה מול זה, אבל שיתוף פעולה אפקטיבי. ימים בהם כשהיה יוצא סרט ייחודי, מרתק, אמנותי, מבקרים היו מוזמנים לצפות בו ולנתחו מבעוד מועד. לכתור לי לו כתרים מהללים מחד, לנחור בבוז מאידך, אבל כך או כך לסמן את הסרט המרכזי של אותו סוף שבוע ולעורר סביבו דיון. כלומר, סרט שראוי שדיון יתעורר סביבו. ואפילו, אל תשאלו, מדי פעם היה המפיץ מאפשר למבקרים את הגישה אל קודש-קודשי ארמונו: אפשרות לשוחח עם הבמאי.

וכך, שלוש שנים אחרי ש"מגנוליה" היה סרט השנה של "סינמסקופ" יכולתי, בתיווך אחד המפיצים שכיום כבר ניתק מגע ממבקרי קולנוע, לפגוש את פול תומאס אנדרסון בבית מלון בליסבון, ולבלות איתו כמה שעות טובות כשהגיע לשם לקדם את "מוכה אהבה", הדיוורטימנטו הקסום שלו.

רגע לפני שעיתונאי ישראל מסתערים עליו בג'אנקטים בפסטיבל ברלין, לכבוד צאת "זה יגמר בדם" שלו, הנה פלאשבק בן כמעט חמש שנים, לסרט הקודם של אנדרסון, כשכבר ידענו שהוא בדרך ליצירת מופת, אבל לא העלינו על דעתנו שתוך חמש שנים הוא ימטיר עלינו את אחד הסרטים האמריקאים הטובים בכל הזמנים.

ויש שלל בונוסים בפנים:
continue reading…

אלוהי הסרטים הטובים שלח ליס פלאנט מתנה: יצירת מופת. לא פחות ולא יותר. "זה יגמר בדם", בדיוק עוד חודש במסכים (אחרי שיזכה קודם בפסטיבל ברלין), הוא בדיוק כזה: יצירת מופת.
אבל האנשים שמתפעלים את האתר של יס פלאנט לא יידעו להבדיל בין יצירת מופת ובין פרונקל מוגלתי גם אם אחת תעמוד מולם ותנפנף. וכך הם מקדמים באתר שלהם את פניו של אחד הסרטים המרהיבים שראיתי בשנים האחרונות: "סיפור על משפחה, תאוות בצע, דת ושמן, המתמקד על בחור מטקסס (דניאל דיי לואיס) שמחפש אוצרות טבע ונקלע להזדמנות חייו כבר בתחילת דרכו במקצוע".

הקליקו והגדילו

המממ… מגרה. ממש עושה חשק לרוץ. בעיקר כי כבר הרבה זמן לא ראינו איזה סרט טוב על שמן. Oil, אתם מבינים, זה שמן. ברור.

(תודה לא"ש על הלינק)
==============

ובאדיבות סשה סטון: שני נאומי זכייה מטקס בחירת המבקרים ששודר בשבוע שעבר ב-VH1, לטובת אלה שנמצאים בקריז מהעדרם של נאומי זכייה מגלובוס הזהב שלשום. האמת, רגעים יפים. משוחררים, ללא לחץ זמן, ללא תזמורת שמתחילה לנגן אחרי חצי דקה. חאוויר ברדם במיוחד יוצא סוג של נסיך מהנאום שלו.

איגוד המפיקים פרסם את מועמדיו:
– "לא ארץ לזקנים"
– "זה יגמר בדם"
– "הפרפר ופעמון הצלילה"
– "מייקל קלייטון"
– "ג'ונו"

הסטטיסטיקה משנים קודמות מוכיחה שארבעה מחמשת הסרטים הנ"ל יהיו גם מועמדים לאוסקר. המתח כעת כפול: לא רק מי מהחמישיה הזאת ישאר בחוץ, אלא מי יכנס במקומו: "כפרה" או "Into the Wild".

והמועמדים לפרס סרט האנימציה מטעם איגוד המפיקים:
– "רטטוי"
– "משפחת סימפסון, הסרט"
– "כוורת בסרט"

אני עדיין מאמין ש"פרספוליס" יחליף את "כוורת בסרט" במועמדויות לאוסקר. "רטטוי", בכל מקרה, הוא כרגע הזוכה הוודאי היחיד באוסקרים.

האירוניה של הפרסים האלה, ברגע הספציפי הזה, הוא שה-PGA, איגוד המפיקים, מכיל את רוב האנשים שאיגוד התסריטאים שובת נגדם. והנה הם מעניקים פרסים לסרטים, ומה מתברר: ששלושה מהסרטים המועמדים נכתבו על ידי האנשים שגם ביימו אותם. אז תסריטאים עושים סרטים מצוינים, שמגיעים להם פרסים, אבל תמלוגים לא? איפה ההגיון?

============

אוי למבוכה. הבוקר כתבתי ל"פנאי פלוס" את טקסט סיכום "גלובוס הזהב" ופתחתי אותו במשפט "כשעץ נופל ביער, אבל אין טקס חגיגי סביבו המועבר בפריים טיים בערוץ טלוויזיה מרכזי, האם הוא עושה רעש?". ועכשיו אני קורא, ויה ג'פרי וולס, את הטקסט של טימותי גריי שנפתח כך:"

"it raises a philosophical question. If a tree falls in the forest and no one is around, does it make a sound? Similarly, if you win an award in Hollywood, but there is no red carpet, no kiss from the presenter, no acceptance speech and no interviews backstage, did you really win?

אאוץ'. קלישאות זו קללה. הטקסט של גריי התפרסם הבוקר. הטקסט שלי יתפרסם רק מחרתיים. לצערי אין עוד איש במערכת העיתון כדי לבקש ממנו להסיר את המשפט שלי.

===========

רוג'ר אייברי, שזכה באוסקר על השותפות בכתיבת "ספרות זולה", והיה באחרונה שותף לכתיבת "בייוולף", נעצר הלילה אחרי שהיה מעורב בתאונת דרכים קטלנית בלוס אנג'לס שאירעה בשעה שהוא נהג בשכרות. אשתו של אייברי נפצעה קשה ונוסע שלישי ברכב נהרג.

===========

סטיבי פתחה בלוג. שזה נפלא. אבל גם מדאיג: זה אומר שהיא יותר לא תעדכן אותי (אותי) כאן לגבי מי שמת?
כמו למשל:

אדוארד קלוסינסקי, הצלם הפולני שעבד עם אנדז'יי ויידה, צילם לקישלובסקי את "לבן" (ואת פרק 2 ב"דקלוג") והיה אחד משלושה צלמים שעבדו עם לארס פון טרייר על "רכבות לילה", מת לפני שבוע מסרטן ריאות. הוא היה בן 65.

===========

יוני ציגלר ("חומוס קארי"), איש חמוד ללהפליא שהיינו אמורים לא מזמן לעשות איזה משהו ביחד שבסוף לא יצא, גם השיק בלוג.

לפני הכל עידכון: נראה שראשי איגוד הבמאים לקחו את מושכות המו"מ מול האולפנים לעצמם. התחושה הגורפת היא שעם התסריטאים אי אפשר להגיע לשום מקום. ועכשיו יש גם תחושת בהילות מחודשת: איש (אני מניח) לא יתן לפיאסקו הגלובוסים לחזור באוסקרים. מבחינת האיגודים הגלובוסים היו יריה באוויר. זה הבהיל את העיר כהוגן. את כולם. כולל את התסריטאים ואת השחקנים. אבל זה גם הפך את האיש עם האקדח לדמות הקצת מטורפת, הלא אמינה, זו שמדרבנת את כולם לעשייה, אבל מרחיקה אותם מהגורם המפריע. בקיצור, התסריטאים הצליחו היטב במאבקם, אבל זה גם כרגע פוגע בהם. הם הפכו לילדים הרעים.
עכשיו נצטרך לראות מה קורה במו"מ עם הבמאים. תסריטאי פסימיסט אחד כתב שהסוף ברור לו: הבמאים יחתמו עם האולפנים על הסכם שהתסריטאים כבר היו יכולים להשיג בעצמם לפני חודש. הבמאים והשחקנים יכריחו את התסריטאים להצטרף אליהם לחתימה משותפת. השביתה תסתיים, כשכל התעשייה מדווחת על רגע היסטורי, ורק התסריטאים למעשה יוצאים מופסדים, עם לפחות חודש שביתה מיותר.
אבל יש גם סיכוי אחר: שהבמאים – שהם איגוד שהאולפנים מעדיף לנהל איתו מו"מ – יצליחו באמת להשיג הישגים שהתסריטאים לא הצליחו להשיג. ואז שביתה ומחירי ישתלמו.
וסיכוי שלישי: שהאולפנים יהיו נוקשים גם עם הבמאים, המו"מ יתפוצץ, האוסקרים יבוטלו או יידחו, והשביתה תימשך עמוק לתוך הקיץ. זו מחשבה מצמררת.

ובקשר לגלובוסים מאמש:

ללא טקס חגיגי, בלי הקלוז-אפים על המועמדים, ההימורים, הנבואות, ה"מה יהיה עכשיו?", כל הדרמה התאדתה. האחים כהן נכנסו הפייבוריטים ויצאו הלוזרים. מדהים. "כפרה" הביס את "ארץ קשוחה" בפרס סרט הדרמה. ג'וליאן שנאבל הביס את האחים בפרס הבימוי. הם יצאו עם תסריט ועם שחקן משנה (חאווייר בארדם). "ג'ונו" הפסיד ל"סוויני טוד" את פרס הקומדיה/מיוזיקל. אלן פייג' הפסידה למריון קוטיאר את פרס השחקנית בקומדיה/מיוזיקל.
וזה הרגע לשאול, כמדי שנה בימי הלימבו שבין הגלובוסים לאוסקרים: האם הגלובוסים באמת מנבאים משהו?
והתשובה, כתמיד, היא: כן ולא.
נדמה לי שג'ולי כריסטי וחאווייר בארדם די הבטיחו לעצמם את האוסקרים בזכייתם אמש. לכאורה גם דניאל דיי לואיס, הפייבוריט לזכייה, אמור להרגיש שהאוסקר (השני שלו) מתקרב אליו, אבל ג'וני דפ (שזכה כשחקן בקומדיה/מיוזיקל) מדביק את הפער ועשוי לעקוף עד סוף פברואר.

אני לא חושב שהזכייה של "כפרה" מעידה על עובדת היות תא הכתבים של הוליווד מוסד זקן. הסיבה שבשבוע שעבר הכרזתי ש"כפרה" יזכה באוסקר (למחרת חזרתי בי מההצהרה אחרי שהסרט נעדר מרשימת המועמדים לפרס איגוד הבמאים) היא שהוא נראה לי הסרט ההגיוני לזכייה. הוא גם סרט מאוד-מאוד טוב, עשוי לעילא, עם תסריט מצוין, וירטאוזיות בימויית, ועם עלילה שמציעה תחכום נראטיבי, והוא גם דרמה תקופתית מלחמתית מרגשת ורבת הדר מהזן שהאוסקרים נוטים לחבב. ובעיקר, הוא מאוד הזכיר לי את "הפצוע האנגלי", סרט שאני מאוד אוהב שזכה באוסקר.
לעומת זאת, זכייה של "ארץ קשוחה" באוסקר לא ברורה לי. לא כי הסרט לא טוב. הוא מעולה. הוא פשוט לא נראה לי מסוג הסרטים שאוכלוסיית האוסקר יכולה להריע לו. הוא קצת, נו, משונה. זכיה של "ארץ קשוחה" באוסקר אומרת שהגוף הזה שנקרא "האקדמיה לאמנויות ומדעי הקולנוע" אינו מתאים יותר לפרופיל שאנחנו רגילים לו.
אבל הקרב בין "כפרה" ו"ארץ קשוחה" אינו קרב בין דורות. הוא קרב בין יבשות.
כל מי שחלק ל"ארץ קשוחה" את השבחים עד כה היו אמריקאים. חברי תא העיתונאים הזרים הם, כמתבקש משמם, לא אמריקאים. "ארץ קשוחה" הוא, במידה רבה, מערבון. ועוד מזן הניאו-מערבון: המערבון המהורהר. (אפשר להמשיך הלאה: קוואזי-מערבון, פסאודו-מערבון). זהו ז'אנר שנוגע במיתולוגיה האמריקאית ופורט על רגשות אמריקאים מובהקים. מחוץ לאמריקה הז'אנר הזה פחות משמעותי, פחות רגשי. הוא נדמה שכלתני, בשעה שהוא (עבור הצופה האמריקאי) רגשי ברמה הכי בסיסית ועמוקה.
זו הסיבה, למשל, ש"בלתי נסלח" של קלינט איסטווד הפסיד בגלובוס הזהב ל"ניחוח אשה" ובבאפט"א ל"זכרונות מאחוזת האוורד" ואז זכה באוסקר. כלומר, "כפרה" עוד יזכה בבאפט"א לפני שיפסיד באוסקר. אבל… האם הוא יפסיד באוסקרים? כי הרי יש המון בריטיים באקדמיה האמריקאית.

אם אני הייתי חבר אקדמיה הייתי מצביע ל"זה ייגמר בדם" של פול תומס אנדרסון בסרט ולאחים כהן על הבימוי. "כפרה", עם כל חיבתי אליו, קיבל אתמול את המקסימום שלו. הוא עוד עשוי למרוט לנו עצבים בדרך: הוא בטח יהיה הסרט עם הכי הרבה מועמדויות לאוסקר, מה ששוב ימצב אותו לרגע כמוביל. ואני כל הזמן אתהה: האם שגיתי שהימרתי עליו כזוכה אבל אז מיד התחרטתי.
יש סיכוי להפתעה באוסקרים, זו שנה עם מתח אדיר – בעיקר כי הסרטים עצמם ממש-ממש-נפלאים. כך ש"ארץ קשוחה" הוא לא זוכה ודאי, חד משמעי. מה שבטוח הוא שיהיה נפלא אם שתיים מהדמויות הכי אדירות שאי פעם נראו בסרט אמריקאי, דניאל פליינוויו (דניאל דיי לואיס) ואנטון שיגור (חאווייר בארדם), ייצאו מהטקס הקרובה עם אוסקרים.

זה קורה עכשיו בסי.אן.אן. וגם כאן.

פרס התסריט: "לא ארץ לזקנים", איתן וג'ואל כהן

סדרה קומית: "ניצבים"

שחקנית ראשית, דרמה: ג'ולי קריסטי, "הרחק ממנה"

פסקול: דריו מריאנלי, "כפרה"

שחקנית ראשית, קומדיה (טלוויזיה): טינה פיי, "30 רוק"

בימוי: ג'וליאן שנאבל, "הפרפר ופעמון הצלילה"

שחקן ראשי, קומדיה/מיוזיקל: ג'וני דפ, "סוויני טוד"

שחקנית משנה: קייט בלאנשט, "אני לא שם"

קומדיה/מיוזיקל: "סוויני טוד"

סרט זר: "הפרפר ופעמון הצלילה"

סרט אנימציה: "רטטוי"

שחקנית ראשית (קומדיה/מיוזיקל): מריון קוטיאר, "אדית פיאף, החיים בוורוד"

דרמה (טלוויזיה): "הגברים משדרות מדיסון"

שחקן ראשי: דנאל דיי לואיס, "זה יגמר בדם"

שחקן משנה: חאווייר בארדם, "לא ארץ לזקנים"

סרט: "כפרה"

טוב, שוק. הלם. תדהמה. ג'וליאן שנאבל זוכה בבימוי ו"כפרה" על סרט. האחים כהן מסתפקים בתסריטושחקן משנה

האתר עושה בעיות. זה מטריף אותי.
אם יש כאן מישהו שהוא אשף וורדפרס ובקיא ב-PHP ויכול לעזור לי בתחזוקה אנא פנו אליי בדחיפות למייל זה: yraveh@cinemascopian.com

ועד שהעסק ייפתר, נלך בדרך הישנה והמעיקה. היכנסו ללינקים:

פוסטים מהיום:

ראיתי אתמול את "ג'ונו"

"לא ארץ ללוזרים"

הדיילי שואו על ביקור בוש בישראל

פוסטים משבת:

הביקורת על "תשוקה, זהירות" של אנג לי

פוסטים משישי:

"איש הנצח": הקליפים של ראסל מולקהי

לא ארץ למפיצים: ההקרנה המחתרתית של האחים כהן

"סינמסקופ" חוגג יומולדת שנתיים: סיכום השנה השנייה

בשעה טובה, גמרתי לראות את כל הסרטים המובילים לאוסקר 2007 (עוד לא ראיתי את "סוויני טוד" אבל הוא כרגע נטול סיכויים ממשיים לפרסים מרכזיים, חוץ מפרס השחקן לג'וני דפ). שלשום ראיתי את "Into the Wild" של שון פן, שהגיע באותה חבילת סקרינרים מפורסמת, ואמש ראיתי בסינמטק ירושלים את "ג'ונו" של ג'ייסון רייטמן.
אז איך "ג'ונו"? בעת ובעונה אחת: "וואו!" אבל גם "מה, זהו?!". על פניו זהו הסרט המושלם לתקופתו: "הדייט שתקע אותי" (על כסא) מעורבב עם "סופרבד". גם הריון לא מתוכנן, גם תיאור פקחי מאוד, וכתוב למופת, של גיל ההתבגרות. אבל זה גם סרט עם רגעים מינוריים, מאוד לואו-פיי, נטול שיאי ענק, שמתאים לו סטטוס פולחני, צעיר, הפילם-דו-ז'ור של נערות סופר-מתוחכמות (כפי ש"סופרבד" היה סרט השנה לחנונים לשעבר), ולא לגמרי ברור איך יצא שהסרט הזה יגיע (על פי תחזיות) לאיזור המאה מיליון דולר בהכנסות באמריקה ולכנראה מועמדות מובטחת (או שלא) לאוסקר. האם הקהל האמריקאי והאקדמיה הם כולם סופר-פריקים בני 16-21? סליחה, בנות 16-21? כי אם כן, אז הקולנוע נמצא בתקופה טובה.
דמיינו את המלנכוליה של "העולם שבפנים" עם הדיאלוגים הרצחניים של "בנות גילמור" מלווים במוזיקה שערכה דנה קסלר. זהו "ג'ונו". אלן פייג' שמדברת כמו גרסת המיני-מי של ג'נין גרופלו, מגלמת את דמותה של ג'ונו בת ה-16, שכל מעשיה הוא מרידה אחת גדולה, ודווקא ביום בו היא מחליטה לאבד את בתוליה היא נכנסת להריון. הסרט מדלג על השאלה איך בחורה, שאמורה להיות כה מבריקה ושנונה (וכה מחושבת ומתוכננת), עושה מעשה כה אידיוטי ורק עוקב אחריה כשהיא מחפשת לתינוקה הורים מאמצים. ואז ג'ונו פורצת לחייהם של זוג יאפים מסודרים שרוצים לאמץ את תינוקה ועושה להם ברדק הגון. הם, בתמורה, גורמים לה להתמודד בפעם הראשונה עם הדבר הזה שהיא נמנעה ממנו כל חייה: החיים.
דיאבלו קודי, התסריטאית/בלוגרית/סטריפרית, וכנראה מעין דמות בעלת מאפיינים של מרדנות מטופשת הטעונה על מוח מבריק, עושה הכל בתסריט הבכורה שלה כדי להקסים אותנו. ג'ונו שלה היא בחורה כה מתוקה ויוצאת דופן שקשה להחליט אם היא אמיתית או פבריקציה תסריטאית (היא רורי גילמור ופריס מעורבבות לתוך בחורה אחת). ג'ייסון רייטמן עושה עבודה טובה בלתת לתסריט פייט הגון ולהבריק גם בבימוי, לא לתת למטר הדיאלוגים האינסופי של קודי לגנוב לו את ההצגה.
אז כן, הסרט הזה שנון להפליא. מצחיק מאוד. גדוש הברקות. והוא לא רק מתעד שפה עכשווית של בני נוער, אלא במידה רבה גם ממציא אותה (מי שיצפה בסרט רק עם התרגום לעברית יצחק רק פעם אחת, מהמשפט, המתאר את אמו של החבר שלו ג'ונו: "אמא שלו אולי היתה מושכת פעם, אבל היום היא נראית כמו הוביט". בכל שאר המקרים התרגום לעברית לא מצליח לעמוד בקצב, או במקוריות של הטקסט המקורי). והוא ממחיש ש-2007 היתה שנה מדהימה לצופים האינטליגנטיים, שמצידם הגיבו בחום לתוצרים שהורעפו עליהם. "ג'ונו" הוא סרט מתוק להפליא, אבל מכאן ועד מועמדות לאוסקר? היי, הרחקנו לכת. "הדייט שתקע אותי" ו"סופרבד" היו טובים ממנו.

ן"Into the Wild" הוא עוד סרט וירטואוזי, בעל מבנה חופשי, שמתאים לתחילת שנות השבעים. הוא נפלא מאוד. ארחיב עליו בהזדמנות.

– "לא ארץ לזקנים" הפך לסרט הקופתי ביותר בקריירה של האחים כהן. הוא חצה ביום שישי את קו 45 מיליון הדולר ועקף את "אחי, איפה אתה" הסרט הקודם הכי מצליח של האחים כהן באמריקה.

– איגוד התסריטאים האמריקאי ביטל את טקס הענקת פרסי האיגוד, אבל הוא עדיין יחלק את הפרס (ללא טקס). המועמדים לפרסי התסריט מטעם האיגוד:

תסריט מקורי:
"ג'ונו", דיאבלו קודי
"מייקל קלייטון", טוני גילרוי
"לסגור מעגל", תמרה ג'נקינס
"הדייט שתקע אותי", ג'אד אפאטו
"לארס והבחורה האמיתית", ננסי אוליבר

תסריט מעובד:
"לא ארץ לזקנים", איתן וג'ואל כהן
"זה יגמר בדם", פול תומס אנדרסון
"הפרפר ופעמון הצלילה", רונלד הארווד
"Into the Wild", שון פן
"זודיאק", ג'יימס ונדרבילט

במועמדים לאוסקר, שיתפרסמו ביום שלישי הבא, אני מצפה למצוא את "רטטוי" בקטגוריית התסריט המקורי מחליף את "לארס והבחורה האמיתית". בקטגוריית התסריט המעובד אני עדיין מאמין שיש ל"כפרה" סיכוי למועמדות (מוצדקת בעיני) על התסריט המעובד של כריסטופר המפטון.

– היום לפנות בוקר יחולקו, ללא טקס והדר, פרסי גלובוס הזהב. אני אהיה כאן, אמצא דרך להעביר את האירוע בשידור חי.
מסיבת עיתונאים בת שעה זה בדיוק מה שהגלובוסים אמורים היו להיות מלכתחילה. זה הגודל הכי נכון להם (אלא אם כריסטין להטי נמצאת בשירותים כששמה מוכרז כזוכה וג'ק ניקולסון אומר אחר כך בשידור חי "כריסטין להטי עשתה מספר שתיים", שזה פסגת הגלובוסים מבחינה בידורית/טלוויזיונית בעשר השנים האחרונות.
מה שיהיה מעניין לראות הערב זה מה קורה בין "לא ארץ לזקנים", "זה יגמר בדם" ו"כפרה". כזכור, לפני כשבוע הכרזתי בפרץ רגשני ש"כפרה" יזכה באוסקר (לא כי הוא הסרט הכי טוב של השנה, אלא כי הוא הסרט שנמצא בנקודת המפגש בין "טוב" ובין "סביר שחברי האקדמיה יחבבו אותו"). יום למחרת המועמדויות לפרס איגוד הבמאים ריסקו לי את התחזית והחזירו את התחרות למקומה הטבעי: ספרינט לפיניש בין "לא ארץ לזקנים" ו"זה יגמר בדם". כרגע האחים כהן מובילים, אבל פול תומס אנדרסון מתחיל לצבור תאוצה ועושה סימנים שהוא מדביק. אבל "כפרה", אני מגלה, עוד לא מת לגמרי. יכול להיות שיהיה כאן עניין דורי: מצביעי האקדמיה הצעירים יותר ילכו על "לא ארץ לזקנים" והזקנים באקדמיה ילכו על "כפרה". עכשיו רק צריך לראות האם האקדמיה היא עדיין מוסד קשיש כפי שהוא מצטייר מאז ומתמיד, או כבר לא. זכייה של "כפרה" בגלובוס הזהב עשויה להקפיץ אותו חזרה לעניינים: מהסיבה הפשוטה שטפסי ההצבעה של מצביעי האוסקר עוד לא נחתמו ותשומת הלב שהסרט יקבל הערב עשויה לגרום להם לרצות לצפות בו. בכל מקרה, הפייבוריט לזכייה בגלובוסים הערב הוא "לא ארץ לזקנים". שזה לא אומר כלום לגבי האוסקרים, כמובן.

– והנה עוד הישג ל"לא ארץ לזקנים": הוא הגיע למקום הראשון במשאל המבקרים של "פילם קומנט", רבעון הקולנוע האיכותי של הלינקולן סנטר. מקום שני: "זה יגמר בדם". מקום שלישי: "זודיאק".

– נירית אנדרמן מרכזת הבוקר את הנוכחות הישראלית בפסטיבל ברלין: שניים בפורום, שניים בפנורמה ואחד בתחרות הרשמית.

– התבאסתי מהראיון של גון בן ארי עם אנטון קורבין ב"7 לילות". לא שנראה לי שאני הייתי יכול לעשות עבודה טובה יותר: אני כה אוהב את עבודותיו של קורבין שספק אם הייתי מצליח למצוא דרך למצות שיחת טלפון קצרה ולהישאר מפוקס בה. ובכל זאת, מה הטעם לשלוח כתב לראיין במאי אם הכתב חושב ש"קונטרול", הסרט של קורבין, "יפה כמו תמונת שער אבל גם מרגש כמו אחת"? כלומר, גם נתנו לך לראיין את אחד האמנים הגדולים ביותר של סוף המאה העשרים – בצילום, וידיאו, עיצוב ועכשיו קולנוע – ולך יותר חשוב להריץ שנינויות מתחנפות לקוראים, אותם אתה מדמה כציניים כמוך? נו. אני רק שמח שאין יותר אפשרות לארגן לעיתונאים צעירים ראיונות טלפוניים עם אינגמר ברגמן ומיכאלאנג'לו אנטוניוני, ככה נחסכו מאיתנו קריאת משפטים כמו "השיחה איתו היתה משעממת כמו סרטיו". אני, בכל מקרה, מנוי על אסכולת: בחייאת, תנו כבוד. דאחקות אלק-שנונות בראיון עם יוצר או אמן לא מוציאים אתכם מגניבים, רק ילדותיים.

– כך סיכמתי את שנת 2007 בקופות בישראל ל"וראייטי".

העולם שכח לעדכן אותי וכך מצאתי עצמי ביום שישי בבוקר משקיף על ארמדת מסוקי הבלאק-הוק והצ'ינו שהטיסו אחד ג'ורג' בוש לכפר נחום ולהר האושר שליד הכנרת, מאות מטרים ספורים מאיפה שאני הייתי. רציתי להבין מה בדיוק הוא עשה בארץ. ב"אולפן השישי", תוכנית הבידור המביכה החדשה של ערוץ 2, קיבלתי רק דיווחים על החזרות שעשו בבית השניא לכבודו ופרסומת למלון בו הוא שכן בצירוף קטעי קריינות כתובים בפומפוזיות מרוצה-מעצמה. אז הלכתי למקום היחיד בו אני מקבל את המידע שלי ומצליח גם להתבדר, גם להבין מי נגד מי וגם לבחון איך כל הפיאסקו הזה נראה מבחוץ:

אם כבר שואלים "האם ישבנו של בוש כשר" אחרי מסע הליקוקים של אולמרט, הייתי רוצה למצוא דרך לשלוח לג'ון סטיוארט ואנשיו את הטקסט מהפך הקרביים שכתב איתן הבר (באנגלית!) ב"ידיעות" של יום רביעי. מילא ההתרפסות של אולמרט, שצריך להמשיך להשיג כסף ונשק מבוש, אבל מה האינטרס של הבר להתלקק לאחד הנשיאים הגרועים בתולדות אמריקה. אדם שהוא הכל מלבד "חסיד אומות אולם"?

והנה, רגע של זן:

אני נע ונד בכבישי הארץ היום – חי נפשי, כמה קר בחוץ – הדיווחים יתחדשו הלילה עם כמה בשורות די מדהימות. מי שנשאר בבית מתחת לפוך: מספרים לי שיש ספיישל מישל גונדרי ביס 3.
מי שמול המחשב: יאללה, תכתבו משהו.