שתי ביקורות לסרטים שעלו בסוף השבוע: "נראתה לאחרונה" ו"הממלכה".

לא בלי בתה
הפתעה: בן אפלק יודע לביים. סרט הבכורה שלו מצליח למעוך

האם בן אפלק זכה בהארה? אפלק הוא שחקן בלתי נסבל בעיני. אני תמיד מרגיש את הזיוף בו, את המאמץ המשחקי. משהו בו לא נעים. והנה, מגיע סרט חדש שלו והוא בכלל לא שם. "נראתה לאחרונה" הוא סרטו הראשון של אפלק כבמאי. ואת מי הוא ליהק לתפקיד הראשי? את אח שלו, קייסי. קייסי פחות יפה מבן, הנוכחות שלו פחות כריזמטית, אבל הוא פשוט שחקן מצוין. כשהוא על המסך אני מאמין לו. עיניו משדרות כנות, פגיעות. ועכשיו נדמה שכל האפלקים מצאו את מקומם הטבעי: בן מתגלה כבמאי לא רע בכלל, כתסריטאי די מוצלח (צריך לזכור: יש לו אוסקר כתסריטאי, משותף עם מט דיימון, על כתיבת "סיפורו של וויל האנטינג"), ואחיו פשוט סוחב את הסרט על גבו. קייסי אפלק מחזיק סצינות מול אד האריס – מפלצת של כריזמה – ומצליח לתת לו פייט הגון. אי לכך, תייקו את "נראתה לאחרונה" תחת "הפתעה".

הסרט מבוסס על ספרו של דניס ליהיין, מי שכתב גם את "מיסטיק ריבר". העלילה מתרחשת בדיוק באותן שכונות של "מיסטיק ריבר", דרום בוסטון, מעבר לנהר המיסטיק המפריד בין שכונות העוני ושכונות היוקרה של האצולה הבוסטונית. הציניקן שבי תוהה האם אפלק ראה את "מיסטיק ריבר" ואת "השתולים", גם הוא דרמת פשע שצולמה בבוסטון, בהשתתפות דיימון, חברו מילדות, ראה איך האחד מועמד לאוסקר, השני זוכה באוסקר, ואמר לעצמו: "רגע, הרי בוסטון זו הטריטוריה שלי. אלה החיים שלי. מה פתאום קלינט איסטווד הקליפורני ומרטין סקורסזי הניו יורקי באים וגוזרים קופון על השכונות בהן גדלתי?" אז הוא החליט ללכת ולעשות סרט, שיהיה בו קצת "מיסטיק ריבר" וקצת "השתולים". אבל למראה הסרט הציניקן שבי משתתק. לא שהתגלה כאן במאי בעל שיעור קומה היסטורי, אבל "נראתה לאחרונה" מצליח היטב במשימתו: לתאר עולם של עוני והזנחה ואז להטיל לתוכו מלודרמה משפחתית שמעורבבת במותחן פשע. ואפלק, יש לציין, מחזיק את שלושת הצדדים האלה באופן מרשים: העין לריאליזם, הלב למלודרמה, והאגרופים למותחן. הסרט – העוסק בילדה בת שלוש שנעלמה, אולי נחטפה, והבלש הפרטי שחייו מסתבכים בפרשה, כשהוא מגלה שהיא הרבה יותר מורכבת ממה שציפה – מצליח להפתיע בעלילה שלו, לעורר הזדהות ולמעוך את הלב בסוף הקורע שלו.

ארה"ב הסעודית
רציתם לדעת איך יראה סרט של אורי ברבש בשמונים מיליון דולר? קבלו את "הממלכה"

פיטר ברג מעצבן אותי. השחקן (שנראה באחרונה ב"כאריות לכבשים") שהפך לבמאי ("אורות של יום שישי") יודע את העבודה ברמתה הסבירה והבסיסית. הוא גם מפגין בקיאות באופנות עדכניות של בימוי ומנסה ליישם: מצלמות רועדות, מראה כמו-תיעודי, תחושה של היפראקטיביות הגובלת בהיפר-ונטילציה. אבל נדמה לי שזה הכל צעצוע בשבילו. אין שם שכל גדול, או רהיטות יוצאת דופן, סתם יכולת להזיז מצלמה מהר כדי ליצור אשלייה דינמית. זה מעצבן לעין כי זה נראה נבוב – סגנון ללא מהות – אבל זה עובד במקום אליו הוא חותר: סרטיו אינם משעממים. "הממלכה", סרטו האחרון, מצטרף לרשימה. מה שמנסה להיות מותחן גיאו-פוליטי מורכב שמנסה לפרק את מערכת היחסים הסבוכה בין ארה"ב לערב הסעודית והאופן בו הטרור נכנס לסדקי היחסים האלה – מאת האיש שכתב את "כאריות לכבשים" – הופך בסופו של דבר לדרמת בילוש אנרגטית, אבל רדודה להחריד.

זה מתחיל בסצינת כותרות פתיחה מעוצבת, שנראית כאילו נתלשה מ"פרנהייט 9/11" בו מנסים היוצרים להסביר מה סבך הקשרים העסקיים והדיפלומטיים בין וושינגטון וריאד, ואיך מה שנראה כמו ידידות בין מעצמות הופך למלחמה קרה, מאמברגו נפט בשנות השבעים ועד המתקפה ב-9.11 בשנות האלפיים (שבוצעה, ברובה, על ידי אזרחים סעודיים). בכל אשם הסעודי הגולה אוסמה בין-לאדן.

ב"הממלכה" מגיע צוות מז"פ של האף.בי.איי לריאד לחקור פיגוע התאבדות נגד מטרות אמריקאיות בממלכה הסעודית. בדרך מנסה ברג להראות סצינות מגושמות שאמורות לשכנע את הצופים שלא כל הערבים טרוריסטיים. אבל בהמשך הוא מצליח להגיע לסיטואציה המוכרת לנו מתורת הלחימה הצה"לית: דילמת האם בפתח המערה. האם, אם נחמול עליה, נגלה מאוחר מדי שהיא החביאה מחבל מאחורי שמלתה? אורי ובני ברבש, בין שאר היוצרים הישראליים, התמחו בדיונים מוסרניים שכאלה, כמו גם בדרמות על הכיבוש במסווה של תעלומות בלשיות. והנה, פיטר ברג הוא ברבש אמריקאי.

הניסיון להתמודד עם נושאים פוליטיים ומוסריים באמצעות מותחן מז"פ יוצא נפסד ב"הממלכה". אבל שני דברים מצילים אותו: האחד, תפקידו המעולה של אשרף ברהום ("גן עדן עכשיו") בתור שוטר סעודי שמנסה למגר את הטרור. השני, סיקוונס פעולה סופי מותח למדי – גם אם צפוי לחלוטין – שהופך את הסרט לכל הפחות למבדר מסוגו.

לא חלפו שלושה ימים מאז שבישרתי בשמחה שמיליון יוניק יוזרים שצפו את אתרי במהלך 2007, והבוקר מאותת לי מונה הכניסות שלי שנחצה עוד רף: 4168 משתמשים נכנסו לאתר אתמול (שישי), היום החזק ביותר באתר מאז השקתו (השבוע נחגוג שנתיים להשקה, אני כבר יומיים מנפח בלונים, הישארו בסביבה), והפעם הראשונה שנחצה סף ה-4000 (השיא הקודם היה באיזור ה-3,700, הממוצע היומי עומד על 3,400). אז שוב: תודה לכולם, ברכות למי שגילה את האתר השבוע. מקווה שתמשיכו לבוא.

ולשאר כותרות היום:

– בבאפטא (האקדמיה הבריטית) פרסמו את הרשימה המורחבת של המועמדים, 15 בכל קטגורייה, ממנה יבחרו מצביעי הבאפטא את חמשת המועמדים הסופיים. "כפרה" מוביל.

– ג'ונתן רוזנבאום, המבקר האמריקאי החביב עליי כרגע, יוצא לפנסיה מהעיתון שלו, "שיקגו רידר", ב-27 בפברואר. הוא יהיה בן 65 בתאריך הזה. הלוואי שיפתח בלוג.

– ואותו ג'ונתן רוזנבאום מפרסם כעת את רשימת סרטי השנה (האחרונה?) שלו, שמכילה – כפי שאפשר לצפות – בעיקר סרטים שאיש חוץ ממנו לא ראה. אבל בזכותו בהחלט אלך לחפש כמה מהם (אם כי, אני שב ואומר, אני מחבב את רוזנבאום כמבקר, את האופן בו הוא כותב ואיך הוא מנמק, ואת הזיג-זג בין שכלתנות קרה ורגשנות חמה, אבל אני פחות משמש בו כמדריך לצפייה. הוא, למשל, אהב מאטוד את "לבבות" של אלן רנה, ואני לא הבנתי מה הסרט הזה רוצה מחיי).

– ה"ניו יורק פרס" מאבחן בשער גיליונו האחרון: זו היתה השנה של האחים. האחים כהן, האחים אפלק, האחים פארלי, האחים ווילסון. או כמו שהם כותבים בשער: "כל העולם ואחיו עשה השנה סרט". (via GreenCine)

– ועוד ב"ניו יורק פרס": ארמונד ווייט, המבקר הכי זועם באמריקה, מסכם את 2007 ברשימה מקורית רשימת ה"יותר טובים" בה הוא בוחר סרטים שהיו יותר טובים מהסרטים שאחרים חושבים שהיו טובים. וכך, שימו לב, הוא אומר ש"הבועה" של איתן פוקס הוא טוב יותר מ"ג'ונו" הכה-מדובר (וכנראה גם תכף מועמד לאוסקר) של ג'ייסון רייטמן.

– ועוד ויה גרין-סין: "די.וי.די ביוור" עורך משאל מבקרים לגבי מארזי הדי.וי.די הכי טובים של 2007. "פורד בפוקס" בראש. הדי.וי.די הכי טוב בהיי-דפינשן: הסדרה "עולם מופלא". ואחרי: "בלייד ראנר, הגרסה הסופית", "2001: אודיסיאה בחלל", "מפגשים מהסוג השלישי" ו"החותם השביעי". הקומנטרי הכי טוב של במאי: אלחנדרו חודורובסקי במארז הסרטים שלו. התוספות הכי טובות: "אינלנד אמפייר".

ובצד השני של הקולנוע:

Slashfilm עם שלוש כותרות מסקרנות: האם יהיו שלושה ספוקים ב"מסע בין כוכבים" של ג'יי.ג'יי אברמס? האם תהיה מפלצת ב"קלוברפילד" (ועוד שלל פרטי טריוויה על הסרט, כמו סוג המצלמות בהן השתמשו בכל אחד מחלקיו של הסרט)? ומי היא נערת בונד החדשה?

ספיישל טוד היינז. חלק ב':

זוכרים את זה?

ספיישל טוד היינז. חלק ג':

תכל'ס יותר מש"אני לא שם" הוא סרט על דילן, הוא חלק נוסף במסע המרתק של טוד היינז למעמקי המוזיקה של שנות הששים והשבעים – מסע שאני מקווה מאוד שהוא יתמיד בו. אחרי "ולווט גולדמיין", שעסק בדיוויד בואי, ו"אני לא שם", שעוסק בבוב דילן (אבל רק עד אמצע שנות השבעים בביוגרפיה שלו), האם לא מתבקש שסרטו הבא יעסוק בג'ון לנון? והיינז מקדד את סיפוריו היטב: כאמור אף אחד מסרטיו לא מציין את השם המפורש. כי הרי ממילא דיוויד בואי ובוב דילן הם שמות בדויים, פסבדונימים, מסיכות של אמנים שהעמידו פנים שהם מישהו אחר.
לגיבור ב"ולווט גולדמיין" קראו קורט וויילד (קורט קוביין + אוסקר וויילד), ב"אני לא שם" קוראים לו (בין השאר) ג'וד קווין. שם יש בריאן סלייד, כאן יש רובי קלארק. שם ארתור סטוארט, כאן ארתור רמבו. כל השמות מסווים – או שלא מסווים – שמות של יוצרים אחרים (דילן הרי קרא לעצמו על שם דילן תומס; היינז השתמש במשורר אחר, ברמבו, כנראה כדי להעמיק את אספקט העמימות המינית של הגיבור שלו)

צאת "אני לא שם" היא הזדמנות מצוינת לחזור תשע שנים לאחור, לביקורות שלי על "ולווט גולדמיין".
continue reading…

לאלה המעדיפים קומדיות רומנטיות חביבות על פני טקסטים קולנועיים מנותצים ממבנה ומעלילה, הנה התרשמותי מ"לעולם לא אהיה שלך" של איימי הקרלינג ומ"העולם על פי דן" של פיטר הדג'ס.

ספיישל טוד היינז – חלק א'

השבוע אני תומך בארז דבורה (ynet) ומאוכזב מאדם אבולעפיה ("העיר"): דבורה התלהב מ"אני לא שם", אבולעפיה התבאס. אני חושב שהסרט מבריק. הטקסט של דבורה משובח.

הניסיון לעקוב אחר שלל הקודים והחידות שהיינז מפזר ב"אני לא שם" הופך את הסרט להרפתקאה חווייתית ואינטלקטואלית, כזו שמשתדרגת אם מכירים קודם את "אל תביט לאחור", "לילה של יום מפרך", "פאט גארט ובילי הנער"', "שמונה וחצי" ו"הכיוון הביתה לא ידוע" (ובטח עוד שפע סרטים נוספים שהחמצתי או שכחתי). "אני לא שם" הוא מאותם סרטים נדירים שהמבנה שלהם אסוציאטיבי ולא עלילתי. זה דורש אומץ מצד היוצרים, אבל הוא בעיקר מנסה להחזיר את הצופים לתקופה קולנועית אחרת – לקולנוע האירופי של שנות הששים והשבעים – בהם קולנוע אסוציאטיבי, סוריאליסטי ומודע לעצמו, היה אופנתי יותר. הקהל דאז (שאני לא יודע אם היה אינטלקטואלי יותר, אבל בוודאי היה פתוח יותר להעזות אקספרימנטליות), ראה בקולנוע כזה בידור אנטי-בורגני ושיתף פעולה עם הרפתקאות כאלה, גדושות אירוניה ורצון לנתץ מוסכמות נראטיביות.
בטקסט שלי כתבתי את המשפט הבא: "היינז מביים את 'אני לא שם' לא כרוקר ולא כמעריץ אלא כחוקר תרבות, כסמיוטיקאי, בלשן". לו היה לי יותר מקום הייתי מנסה להתאמץ ולנתח את "אני לא שם" כסרט בלשני סטרוקטורליסטי, אבל המקום המצומצם של מדורי בדפוס איפשר לי עצלנות. אבל המשפט הזה התברר, בדיעבד, בהרקה שאיוולת בצידה. כשקראתי את ג'ונתן רוזנבאום על הסרט, אחרי מדורי כבר ירד לדפוס, גיליתי אצלו שטוד היינז הוא בוגר החוג לסמיוטיקה באוניברסיטת בראון ברוד איילנד. כלומר, קלעתי בול. מצד שני הייתי עיתונאי מחורבן כי לא ידעתי את זה קודם.
"אני לא שם" הוא סרט שמענג לראות, ותענוג לנתח. למה, למשל, מלהק היינז את קייט בלנשט – איזו הברקה אדירה! – לגלם את דילן שבוגד במעריצי הפולק ולוקח לידיו גיטרה חשמלית ב-1965? היינז, מבכירי יוצרי הקולנוע הקווירי, בוודאי אומר כאן משהו על זהות מינית, ועל כך שדמותו של דילן – לפחות כפי שהיא משתקפת בתרבות – מבוססת גם על שבירת מחיצות (של ג'נדר, דת וגזע), אבל היא בעיקר מבוססת המון על שקרים. דילן הוא שקרן מופלא, יוצר שברא לעצמו שלל אוטוביוגרפיות. סרט שגרתי יותר היה מציג את "האמת" מאחורי הדמויות שדילן ברא לעצמו (את הסיפור על כך שברח מהבית ונדד באמריקה בקרון של רכבת משא הוא מספר כבר בפרק הראשון של "כרוניקות", הקוואזי-אוטביוגרפיה שלו). אבל היינז מעדיף לחגוג את השקרים. הרי הם חלק מהעולם היצירתי של האיש. ובגלל שהוא החליף כל כך הרבה פרסונות והקפיד לבאס את כל מי שהעריץ אותו, ולעבוד באופן עקבי נגד המוסכמות, דילן למעשה הודה שוב ושוב שכל סיפוריו הם פבריקציות. כלומר שהיתה כנות רבה בשקריו. הוא לא העמיד פנים שהוא מעמיד פנים.

הנה הביקורת:
continue reading…

יש רגעים כאלה – כמו הסוף של "אלה חיים נפלאים" – בהם האמריקאים פשוט מרגשים אותי. כן, קפיטליזם, ג'אנק פוד, לאס וגאס, אימפריאליזם תרבותי דורסני – כל מה שתגידו על אמריקה כאומה, כתרבות, יהיה נכון. אבל יש את הרגעים בהם הפרטים מתגייסים יחד למען מטרה טובה, מקריבים את המוניטין שלהם למען אחרים, ונוצרת לרגע קט אחד תחושה חיובית של קהילה שיש לה מטרות משותפות צודקות, שרוצות להילחם למען אלה שצריכים שיילחמו עבורם, והרגעים האלה פשוט חונקים לי את הגרון וממלאים אותי השראה.
מה שקרה אמש בתוכניות הלייט-נייט האמריקאיות הוא רגע מופלא כזה, פעימה של רצון טוב. תחושה שמתחת לכל ה"אמריקה" יש לפרטים עדיין לב פועם ומצפון מוצק.
הרשתות כפו על המגישים לחזור בתחילת השנה, אחרת התוכנית תפוזר והצוות יפוטר. במילים אחרות: הרשתות הצמידו למגישים אקדח לרקה. המגישים חזרו בכפייה, לא מרצון. ג'יי לנו הסביר: "19 תסריטאים שובתים היו גורמים לפיטוריהם של 160 אנשי צוות אחרים".
אבל מה שקרה בפועל אמש נראה כמו הסיוט הגדול ביותר של בעלי האולפנים והרשתות: ארבעה מחמשת מגישי הלייט-נייט הפכו את התוכנית שלהם למופע פרו-שביתה, אנטי אולפנים. האולפנים, בכפייתם, גררו את השביתה הישר לשעת השידור השניה הכי יוקרתית של היום, ובה הם מוצגים כחלאות מוחלטות. (ג'ימי קימל היה היחיד שזעף נגד איגודי התסריטאים והשחקנים).

זה מתחיל עם הזקנים של לטרמן ואובריאן:

לטרמן ואובריאן הצטרפו לכותבים שלהם ונדרו ב-5 בנובמבר שהם יגדלו זקן עד שהשביתה תסתיים. ואכן, חודשיים אחרי, הם עלו לשידור עם זקני המחאה שלהם. זה חתיכת ביג דיל. אין זקנים בטלוויזיה האמריקאית. הצופה המנומנם בקנזס, שלא שמע מעולם על שביתת התסריטאים ולא היה לא אכפת ממנה עד עכשיו, רואה את לטרמן עולה לשידור עם זקן והוא שואל את אשתו "דלורס, למה דה פאק יש לדייב זקן?". זה עד כדי כך יוצא דופן. ואז הם יגבירו את הווליום וישמעו אותו מדבר על התסריטאים שמנסים לדאוג שישלמו להם, מול המפיקים שמעדיפים שלא. ואז הוא מעלה רקדניות עם שלטי שביתה. ואז הוא הביא עשרה תסריטאים שובתים – ביניהם נורה אפרון – לרשימת הטופ-10 שלו: עשר דרישות של התסריטאים מהאולפנים". ואז הוא מביא את רובין וויליאמס, שיריץ שפיל ארוך בעד התסריטאים ונגד האולפנים. זה סיוט יחצני עבור האולפנים, וזו היתה בדיעבד בוודאי טעות איומה להכריח את אנשי הלייט נייט לחזור לאוויר.

ניקי פינק מגישה סקירה מתומללת של המיטב מתוכנית הלייט-נייט של אמש (ותוהה האם לנו שבר שביתה בכך שהודה שהוא כתב בעצמו את המונולוג).
האפינגטון פוסט עורך מקבץ סאונד-בייטס מהשידורים. (ויה עינבר מהתגובות).

(ובארץ: ג'יי לנו וקונן אובריאן ישודרו כבר ביום ראשון ביס. לטרמן ישודר בחמישי הבא בהוט).

הו, זה משעשע להפליא:

קצת ענייני פנים-בלוג:
דצמבר המשיך את מגמת העלייה בכמות הכניסות לבלוג. זה החודש השני בו נחצה קו ה-100,000 משתמשים יחודיים. אבל יותר מרגש מזה: יומיים לפני סוף השנה נחצה קו נוסף. קו המיליון. מיליון יוזרים נכנסו ל"סינמסקופ" בין 1 בינואר 2007 ועד 28 בדצמבר 2007. אני בשוק. מיליון! טוב, ברור שזה לא מיליון אנשים שונים, ועדיין: רגע לפני חגיגות יומולדת שנתיים לבלוג פתאום נראה לי שיש כאן מספרים של עיתון קטן. ואם אתם חלק מהקהל הזה: תודה לכם. מקווה שתמשיכו לבקר. אנסה לשעשע אתכם בזמן שאתם פה.

ועוד משהו פנים-בלוגי:
פתאום גיליתי שחלק מהאנשים שהם מגיבים קבועים ותומכי הבלוג מרחוק הפכו גם לישויות בלתי וירטואליות בעלות השפעה ממשית על החיים שלי. סטארי-נייט, למשל, התגלתה כתסריטאית מוכשרת שסחפה אותי להרפתקאה תסריטאית שיהיה מעניין לראות לאן תתגלגל. ט.ל גייסה אותי להרצות במכללת האנימציה שלה. ועכשיו יניב אידלשטיין עשה לי מהפכה קטנה בחיים, אפילו בלי לשים לב. את יניב – שאת שמו הכרתי מהתגובות בבלוג ובתור החיפושית החמישית ב"הפמליה" – פגשתי בפעם הראשונה במסע המבקרים אל ההקרנה התלת מימדית של "בייוולף" בקרית ביאליק. בזמן הנסיעה הוא שלף מק-בוק מתיקו וליבי החמיץ פעימה. התלתי להתלונן שאני חייב לפטופ חדש, והלוואי שהוא יהיה בדיוק כזה, אבל אני איש של פי.סי, יותר כותב מעוסק בגרפיקה, זקוק לתמיכה מושלמת בעברית, ומק פשוט לא מתאים לי. והוא הוכיח לי שהמקים החדשים, עם מעבדי אינטל, הם בדיוק מה שאני צריך. הוא שידך אותי לאחיו, שהתברר כאושיית אינטרנט מפורסמת למדי בפני עצמה, שהוא אחד ממשווקי מוצרי אפל בארץ. כמעט-כמעט קניתי מק-בוק ממנו אבל ברגע האחרון, מסיבות של נוחות כלכלית מצאתי מקור אספקה חלופי (כך שאם אין לכם קרובים בחו"ל, המחבוא של חיים שתיים באחד העם הוא המקום בו כדאי לכם לשקול את המרתכם לעולם המק). אבל את מלאכת המכירה והשכנוע הוא זה שעשה. וכך, בזכות אידלשטיין ואחיו בע"מ, אני מאתמול איש מק. (עוד לא לגמרי. עדיין מנסה לגשש, להתרגל, לפשפש. יקח לי זמן עד שאתחיל לתקתק עליו פוסטים).

==========

אני מקווה שזו נגלה אחרונה של סיכומי שנה, כי תכף צריך להתחיל לעבוד על סיכומי 2008:

דורון פישלר עם מצעד הדג זהב/דג מלוח השנתי שלו. במקום הראשון: "חיים של אחרים".
מייק טאלי – קולנוען ומבקר – דופק בבלוג שלו באינדיווייר את אחד הסיכומים הכי פרטניים ומקיפים שראיתי מימיי. אני בהחלט שוקל לחקות את הסיכום הזה בשנה הבאה. הוא מתאים בול לאופיי הכפייתי.
ריי פרייד עם סרטי השנה שלו. בראש: "זה יגמר בדם" ו"Once".
נואה פורסט, גם הוא מ-MCN, עם הרשימה שלו. בראש: "זה יגמר בדם" ו"רכבת דרג'ילינג".
ואחרון מ-MCN: דאג פראט עם רשימת כותרי ומארזי הדי.וי.די הטובים ביותר של השנה.

=========

לקוראי "סינמסקופ" באמריקה: הלילה חוזרים לשדר קונאן אובריאן וג'יי לנו (בלי תסריטאים) ודיוויד לטרמן (עם תסריטאים), אחרי חודשיים של השבתה. הם חוזרים לשדר אחרי שהרשתות איימו לפטר את שאר אנשי הצוות שעובדים בתוכנית. אבל האם כל המגישים האלה, שכולם גם חברים באיגוד התסריטאים, לא יהפכו את התוכניות שלהם לשק חבטות נגד האולפנים והרשתות ובעד התסריטאים השובתים? האם הכפייה של הרשתות להחזיר את התוכניות לאוויר לא תתנקם בהם? אנא צפו ועדכנו כאן בחי לגבי תכני השידורים – איך קונאן וג'יי ימלאו שעה בלי כותבים – וגם לגבי איכות התוכנית.

===========

גיליון פברואר של "וניטי פייר" יצא היום לקיוסקים באמריקה ועל השער: הריסון פורד ושיאה לבוף, כוכבי "אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח". הסרט ייצא רק ב-22 במאי, אבל הבאז מתחיל ארבעה חודשים מראש.

ג'יימס ווינדולף כתב את כתבת השער הארוכה והמפורטת על הפקת הסרט, ואנני ליבוביץ' צילמה. פורד בן 65, ג'ורג' לוקאס בן 63, סטיבן ספילברג בן 61.
אבל מעניין יותר: באתר של "וניטי פייר" מופיעים, בלעדית און-ליין, הראיונות שביצע ווינדולף עם ג'ורג' לוקאס ועם ספילברג במהלך הכנת כתבת השער (כן, עיתונאים צעירים: כתבה וראיון שאלות-תשובות, Q and A בלעז, הם שני ז'אנרים עיתונאיים שונים, כשז'אנר השאלות-תשובות נטול תובנות הכותב נחשב לנחות מבין השניים).
השיחה עם ספילברג מרתקת: הוא מדבר על שבעת ילדיו – אלו מהסרטים שלו הם ראו, ומה הם עושים עם מצלמת הווידיאו המשפחתית. הוא מדבר על ההשפעה של "רשימת שינדלר" על חייו. הוא מבהיר שהסרט הבא שלו יהיה כנראה "שיקגו 7" ולא "לינקולן" (סשה ברון כהן לוהק השבוע לתפקיד הראשי). הוא מדבר על הוויכוח שלו עם לוקאס על התסריט הגנוז של פרנק דרבונט ל"אינדיאנה ג'ונס" החדש, תסריט שספילברג מאוד רצה להפיק אבל לוקאס התנגד. ואז שואל אותו ווינדולף אם הוא ראה את "הדייט שתקע אותי" (עם הסצינה על "מינכן", הסרט בו היהודים מחזירים מכות). ספילברג עונה:

I loved Knocked Up! I called [director] Judd [Apatow] to compliment the movie, and Judd sent me the uncut improvisation, the uncut Munich improv that didn’t show up in the film. They just used about the first third of it, but it goes on another two minutes. So Judd sent me the entire scene to look at, and it was fantastic.

סרטי האקשן השתנו מאוד מאז "אינדיאנה ג'ונס" האחרון ב-1989. העריכה, למשל, נהייתה היסטרית, מבלבלת. אבל ספילברג מעדיף את האקשן שלו ערוך באופן מתון יותר:

I want the audience to know not only which side the good guy’s on and the bad guy’s on, but which side of the screen they’re in, and I want the audience to be able to edit as quickly as they want in a shot that I am loath to cut away from. And that’s been my style with all four of these Indiana Jones pictures. Quick-cutting is very effective in some movies, like the Bourne pictures, but you sacrifice geography when you go for quick-cutting. Which is fine, because audiences get a huge adrenaline rush from a cut every second and a half on The Bourne Ultimatum, and there’s just enough geography for the audience never to be lost, especially in the last Bourne film, which I thought was the best of the three. But, by the same token, Indy is a little more old-fashioned than the modern-day action adventure.

אבל, מבחינתי, הקטע הכי חשוב הוא זה שבו הוא מדבר על AI. אני מת על הסרט הזה. שנים שאני נואם מול אלה שסולדים מהסרט, ובייחוד מבולבלים מהסוף שלו, ומנסה להסביר להם למה הסוף בעיני מבריק, חיוני, ושקובריק היה עושה בדיוק אותו דבר. הבסיס לבילבול, אצל מי שלא אהב את הסרט, הוא הזהות של אותם יצורים המגיעים באפילוג. אני שומע שוב ושוב אנשים שאומרים שאלה חיזרים, ומאיפה הם פתאום הגיעו. אלה לא חיזרים, אני מסביר, אלא רובוטים (צפו שוב בפתיחה: מה שהיה פנים הרובוטים הוא עכשיו החוץ שלהם). ועכשיו הילד שהיה בלתי אנושי בתחילה, ליד בני האדם, הוא הדבר הכי קרוב לאנושי בעתיד כשהאנושות נכחדת בעידן קרח חדש ונותרים מאחור רק הרובוטים. ספילברג מתאר את זה באופן קודר ומלא אימה עוד יותר:

somehow A.I. is about the end of the entire human race that is superseded by the Frankensteins that man has put on the planet in the greedy effort to make a boy who could love you. But the boy himself is not human, he’s next to human. A substitute love child, you know, is almost a crime, and the human race pays for that crime. And so I think it’s a very tragic story, and I think I was as true to Stanley Kubrick’s vision as I possibly could. be

חודש אחרי האייטם הזה (והזה) שלי מביאה נירית אנדרמן ב"הארץ" את הנתונים המלאים על מצב מכירת הכרטיסים לסרטים ישראליים בארץ בשנת 2007.
ב-2007 נמכרו 9.5 מיליון כרטיסים מתוכם 1.249 מיליון לסרטים ישראליים.
ב-2006 נמכרו 9 מיליון כרטיסים, מתוכם 800,000 היו לסרטים ישראליים.
ב-2005 נמכרו 8.5 מיליון כרטיסים, מתוכם 300,000 לסרטים ישראליים.
וב-2004, עדיין שנת השיא, נמכרו כ-9.8 מיליון כרטיסים מתוכם 1.3 מיליון לסרטים ישראליים (מה שמעלה את השאלה לאן נעלמו 200,000 כרטיסים, כי הנתונים שפורסמו ב-2004 טענו שנמכרו עשרה מיליון כרטיסים, מתוכם 1.5 מיליון לסרטים הישראליים, אבל אולי אלה היו הערכות לא סופיות וזה הנתון הסופי, או משהו אחר).

הטבלה מכאן

אבל למעט הנתונים המקיפים, השאר כבר נדוש ומוכר: כל הפרסים בפסטיבלים, "הקולנוע הישראלי הוא טרנד". יאללה, מאחורינו כבר כל זה. עכשיו קדימה: האם אחרי שנה כזאת זה אומר ש-2008 תהיה שיחזור של 2005, כלומר התרסקות מוחלטת? השינויים הקוטביים בכמות הכרטיסים משנה לשנה מעידה על כך שיש קהל, יש יוצרים אבל אין ניהול. משהו עדיין מרגיש – באופן בו סרטים מופקים וממומנים – מאוד מאולתר ורנדומלי.

ומשהו מציק לי: נכון שהמספר 220,000 ל"ביקור התזמורת" הוא נפלא ואף אחד לא אמור לדרוש יותר מזה. ובכל זאת: אני בתחושה מתמדת של"ביקור התזמורת" היה פוטנציאל גדול יותר בקופות ושתוכנית ההפצה השמרנית שלו הזיקה לו. האם ההחלטה להוציא את הסרט רק בספטמבר, בשעה שהוא הפך לשיחת היום בכל כלי התקשורת המקומיים כבר במאי, לא גבתה מחיר של לפחות 100,000 צופים? זה קרה בשנה שעברה גם עם "אדמה משוגעת", שנדמה לי שלא הגשים את מלוא הפוטנציאל המסחרי שהיה גלום בו. ספטמבר, שהיה בעבר החודש בו מושקים הבלוקבאסטרים הישראליים, כבר לא מוכיח את עצמו.

============

המלחין עדי כהן ("מסוכנת", "לילסדה", "שירת הסירנה" ועכשיו גם "מתי נתנשק" ו"משמורת") כתב בבלוג שלו בשבוע שעבר שהבמאי זביג ריבצ'ינסקי ביקר בישראל בשבוע שעבר, והשניים שוחחו על שיתוף פעולה אפשרי בפרויקט חדש שריבצ'ינסקי מתכנן. אם הידיעה הזאת היתה מתפרסמת באמצע שנות השמונים היא היתה חתיכת ביג דיל, אבל היום היא בוודאי לא אומרת דבר לאיש. ובכל זאת: ריבצ'ינסקי הוא אנימטור ויוצר סרטים ניסיוניים מפולין שזכה ב-1983 באוסקר על סרט האנימציה הקצר "טנגו". מאותו רגע הוא היה חלוץ בתחום הווידיאו-ארט המשלב אנימציה ואפקטים דיגיטליים, שנראו חדשניים לתקופתם. את פרנסתו הוא מצא כבמאי קליפים, והוא זכה בפרס על חדשנותו בטקס פרסי אם.טי.וי ב-1986.
הבעיה הגדולה של ריבצ'ינסקי היא שאף פעם לא נפל לידיו להיט ממש גדול, כזה שיהפוך אותו לשם שמוכר בכל בית (גם כשהיו לו הברקות, כמו זה של גרנדמאסטר פלאש). וכשכבר היה לו להיט גדול, הקליפ היה פחות ממרשים (למשל זה, של סימפל מיינדס). ובנוסף לזה, האפקטים שהוא השתמש בהם נורא התיישנו. היום הם נראים בגדר קוריוז (למרות שהוא היה אחד הראשונים שעבדו בהיי-דפינישן, אי שם בניינטיז). אבל אם מכווננים את המוח ל-1988 הרי שריבצ'ינסקי הוא למעשה המישל גונדרי של האייטיז: אנימטור שעסוק בהמצאות טכנולוגיות ושיוצר סרטונים טכנולוגיים ביזאריים. לגונדרי, לעומת זאת, יש פשוט חוש הומור מוצלח יותר.
על פי האתר של זביג, מאז 1992 הוא לא ביים כלום, והוא עסוק בעיקר בהוראה. כך שפרויקט חדש שלו נשמע מסקרן.

הנה, למשל, שניים משלו.

לו ריד (לא ברגע הכי מוצלח של הקריירה שלו):.
.
.

ארט אוף נויז:

עוד קצת סיכומים:
סרטי השנה של אהרון קשלס. "חיים של אחרים" ו"זודיאק" מובילים.
הסיכום המעט משונה של יקיר אלקריב.
יאיר הוכנר סופר לאחור את סרטי השנה שלו. במקום הראשון: "קין".
עידן אלתרמן מונה עשרה רגעים וסצינות שהקסימו אותו השנה בקולנוע.

וב"עין הדג" אתם מתבקשים לבחור את סרטי השנה שלכם באמצעות אחד הממשקים הכי חינניים שנתקלתי בהם בבחירות מקוונות.

=============

ראזיסקופ 2007:
מוענק לביקורת הקולנוע שהכי לא אהבתי לקרוא השנה

הביקורת הכי מרעידת גו שקראתי השנה נכתבה על ידי יקיר אלקריב על "זודיאק". הצמררתי ממנה. זה דבר אחד להחמיץ את גדולתו של אחד הסרטים המופלאים של השנה, או סתם לא לחבב אותו (היי, זה מותר. על טעם וריח, יו נואו). זה דבר אחר להשתמש בטרמינולוגיה של חרמן על הזמן בן 13 כדי לנמק את חוסר ההתלהבות. "אנחנו באים לקולנוע כדי ליהנות, ולא כדי לשבת מכווצים כמעט שלוש שעות על המושב באווירה שהולכת ונעשית פסיכומטרית מרגע לרגע. בלי רומנטיקה, סקס, צחוקים ואקשן, מה נשאר?". המממ… מה נשאר באמת.
בין ה"אי אפשר ליהנות בסרט אם אין בו רומנטיקה, סקס, צחוקים ואקשן" של אלקריב ובין ה"סרט לא צריך להיות מהנה כדי להיות מופתי" של יהודה סתיו, אפרופו "4 חודשים וגו'", נראה לי שיש מקום להגדיר מחדש את מושג ההנאה. "הנאה" ו"בידור" אינם אותו דבר. ואכן, אנחנו באים לקולנוע כדי ליהנות. אבל אנחנו נהנים מהמון דברים, לאו דווקא מבידור, או מרומנטיקה, אקשן, צחוקים וסקס.

פוליצרוסקופ 2007:
מוענק לביקורת הקולנוע שהכי נהניתי לקרוא השנה

לעומת זאת, נראה שאהרון קשלס כן נהנה מ"זודיאק". הנהנה כהוגן. משונה מצידו, הרי אין בסרט צחוקים. קשלס, שעקר השנה מ-ynet (שמאותו רגע התפורר מערך הקולנוע שלהם לכדי אבק) ל"רייטינג" (במקום קולגתי מזה שנים, דבורית שרגל, שפרשה מביקורת הקולנוע לעולם שכולו אינטרנט ותוכן גולשים). וכשקשלס מתמוגג מסרט זה מענג לקריאה. אני מחבב במיוחד כשקשלס מנתח סרטים באופן רפלקסיבי, כי הרי סרט שההנאה ממנו רב שכבתית – מידבקת, סוחפת, אבל גם אינטלקטואלית ואנליטית – אפשר לקרוא אותו גם כמטאפורה על מעשה הקולנוע עצמו. כך הוא עסק באותו "זודיאק", ב"שמש" של דני בויל וב"יוקרה".

אני חייב לציין לשבח גם את מאיה פנחסי מ"עכבר העיר" ואת אדם אבולעפיה מ"העיר". עם שניהם אני לא תמיד מסכים, אבל פעם בכמה שבועות כל אחד מהם מבריק עם איזו קריאה מפתיעה של סרט ומספק זווית ראייה מקורית – אישית, עצמאית, יצירתית – ושנונה מאוד.

=================

קבלו מטמון: התסריטים המלאים לרוב הסרטים הכי מדוברים השנה בקולנוע האמריקאי. "רטטוי", "ג'ונו", "מייקל קלייטון", "אמריקן גנגסטר", "בייוולף", "הדייט שתקע אותי". כמעט כל מה שתרצו. אם אתם מתעניינים בתסריטאות, עצתי לכם: שמרו את כולם מד למחשב שלכם כי לא אופתע אם מיד אחרי האוסקרים כל התסריטים האלה (המתפרסמים באתרים הרשמיים של האולפנים, לטובת מצביעי הגילדות השונות) ייעלמו.
וגם: התסריטים לסרטים המועמדים לאינדיפנדנט ספיריט.
===============

וזהו. נגמרה 2007. איחולים ומשאלות ל-2008? התגובות ערוכות לקלוט אותם, ואת כוסות השמפניה המקרקשות וסלילי הנייר וענני הקונפטי. שתהיה שנה סימפטית.

שיר השנה שלי: "Just as You Are" של רוברט וויאט. הוא מרגש באופן שקשה לתאר. שיר אהבה חמוץ, מציאותי, מלא אכזבה, ועדיין מסרב לוותר. וויאט כתב אותו עם זוגתו מזה עשרות שנות זוגיות, אלפרדה בנג' – והוא מוצג כדיאלוג רב אכזבות בין זוג. את תפקיד האשה בשיר מבצעת מוניקה וסקונסלס. בגיטרה מנגן פול וולר. בכינור: ירון סתוי.

=============

זה הקליפ שהכי אהבתי השנה, לסינגל הראשון של אינטרפול מהאלבום השלישי שלהם, שהיה אחד האלבומים שהכי אהבתי השנה. ביים אותו אליאס מהריג', הבמאי של "צילו של ערפד".

.
.
.
קאבר השנה: הקילרז מחדשים שת "Shadowplay" של ג'וי דיוויז'ן, מתוך פסקול "קונטרול" של אנטון קורבין:

.
.
קייט נאש. התגלית המקסימה של השנה:

.
.
.

עוד דיסק שנורא אהבתי השנה, "סאונד אוף סילבר" של LCD סאונדסיסטם:

.
.
.

וגם זה: איאן בראון, מתוך "העולם שלך":

.
.
.

קליפ ישראלי שמאוד התפעלתי ממנו השנה: "חוזר אליי", מטרופולין עם עברי לידר