רשימת סרטי השנה שלי ננעלה. היא תתפרסם ביום רביעי. ובינתיים: סרטי ינואר-פברואר, שכבר התחילו להיות מוצגים לעיתונאים, די מדהימים. מקווה שנזכור אותם בבוא העת לסכם את 2008.

=========

עשרת סרטי השנה של רוג'ר איברט. במקום הראשון: "ג'ונו". שימו לב שמקומות 1 עד 5 בכלל עוד לא הגיעו ארצה. מ-ע-צ-ב-ן.

========

משאל המבקרים של העיתונות האלטרנטיבית שהיה פעם מסורת סוף השנה הנפלאה של ה"וילג' וויס" מתקיים זו הפעם השניה ב"אינדי-ווייר". 106 מבקרים השתתפו. במקום הראשון: "זה ייגמר בדם" של פול תומס אנדרסון. במקום השני: "זודיאק". הבימוי: "זה יגמר בדם". התסריט: "זה יגמר בדם". הצילום: "זה יגמר בדם". השחקן: "זה יגמר בדם". דיוויד ד'ארסי, שמרבה לבקר בפסטיבלי קולנוע בארץ, בחר ב"ביקור התזמורת" כאחד מסרטי השנה שלו, ובששון גבאי ורונית אלקבץ כשניים משחקני השנה שלו. הנה הרשימה המלאה.

=========

אני חוזר ואומר: כשסרט כמו "זה יגמר בדם" נוסע לברלין וכל הפצתו הבינלאומית נדחית עד אחרי הבכורה הפסטיבלית, אני עוד מבין את זה. זה מצער אותי, אבל זו החלטה כלל-עולמית שלמפיצים בארץ אין נגיעה אליה. כשמפיצי "כפרה" רוצים לחכות עם הסרט כדי שייפתח את פסטיבל הקולנוע הבריטי, אני אומר "ניחא". נשמעת החלטה סבירה. אבל תהרגו אותי אם אני מבין מה הרעיון לשבץ רק בינואר-פברואר את "סוויני טוד", "ארץ קשוחה", "Into the Wild", "הפרפר ופעמון הצלילה" ו"ג'ונו" – שאי אפשר להדליק אתר אינטרנט באנגלית בלי לקרוא עליהם איזשהו שבח, להתעדכן לגבי איזושהי מועמדות חדשה שזכו בה או נבואה לגבי עתידם האוסקרי. אני פשוט לא מבין את זה. זה נטול הגיון. אני רציני, יש מישהו שם שיכול להסביר לי?

========

גנוז א': "הפלישה" עם ניקול קידמן יוקרן באופן חד פעמי בינואר בסינמטק לפני שיעוף ישר לדי.וי.די.
גנוז ב': למרות שיש סיכוי ש"ההתנקשות בג'סי ג'יימס" יהיה מועמד לשני אוסקרים – על שחקן משנה ועל הצילום – הוא כרגע מיועד לגניזה בארץ. לבתי הקולנוע הוא כנראה לא יגיע. יש סיכוי כלשהו שהוא ישובץ להקרנה חד פעמית בסינמטק במרץ לפני שייצא בדי.וי.די. כמות הסרטים שוורנר בארץ זורקים לפח פשוט מרגיזה. וורנר הם אלה שגנזו השנה גם את "הגרמני הטוב" של סטיבן סודרברג, שהיה אחד הסרטים הכי טובים שראיתי ב-2007.
בכל פעם שאני שומע על סרט כזה שמפיציו תוקעים לו סכין בגב האינסטינקט שלי הוא לחמול אותו, לאסוף אותו לזרועותיי ולגונן עליו מפני ציפורניהם של אנשי העסקי תאבי הממון שסרט שיביא אליו פחות מ-10,000 צופים אוטומטית נתפס אצלם כ"רע". ושוב מתעורר בי הרצון למצוא דרך לדרבן מישהו להקים בית קולנוע קטן וחמוד, שכונתי אך איכותי, שילקט אליו את הסרטים היתומים האלה ויצליח להוכיח שאפשר להתפרנס גם מסרטים שלא מביאים 100 אלף צופים. לא להתעשר חלילה, אבל לא להפסיד כסף, ובדרך להזכיר שקולנוע זה גם אמנות ותרבות ושלמפיצים, שיש להם בעלות בלעדית על הסרטים שהם גונזים, יש גם מחויבות תרבותית ולא רק כלכלית.
מיליונרים יקרים קוראי האתר: אם סגרתם את שנת 2007 עם עודף קטן בספרי החשבונות ובא לכם להשקיע מיליון לירות בהקמת בית קולנוע קטן – שאולי יפסיד לכם כסף, אבל יהפוך אתכם למאושרים – צרו קשר.

=======

ג'יי לנו, קונן אובריאן, דיוויד לטרמן וג'ימי קימל חוזרים לשדר ב-2 בינואר, אחרי חודשיים של שביתה. הם חוזרים לשדר, אבל בלי תסריטאים. למה? כי הם נכנעו לדרישת הרשתות לחזור לאוויר, אחרת יפוטרו כ-100 עובדים בכל תוכנית שמושבתים מאונס ואינם קשורים לאיגוד התסריטאים. איך זה ייראה? לא ברור. בלי מונולג פתיחה, בלי מערכונים. יותר אורחים ולהקות. אבל רגע, יש סיכוי שהשחקנים לא יסכימו להגיע להתארח בתוכנית כהזדהות עם התסריטאים השובתים.
וב-7 בינואר יחזרו לאוויר גם ג'ון סטיוארט וסטיבן קולבר. גם כאן: ללא תסריטאים. זה עשוי להיות מביך: התוכנית של קולבר מתוסרטת כולה. קולבר הוא בסך הכל שחקן, הוא לא באמת פרשן חדשות, הוא רק מגלם אחד.
מה שמציב את התוכניות האלה בדילמה: אם הן יהיו מוצלחות מישהו עוד יגיד "רגע, בשביל מה בכלל צריך תסריטאים" ואם התוכנית תהיה גרועה אז מי שייצא כאן רע זה המגיש, שמבחינת הקהל הרחב נושא את האחריות על איכות התוכנית על כתפיו. אז מה יהיה? צריך לזכור שסטיוארט, קולבר, אובריין, לנו, לטרמן וקימל הם כולם גם חברי איגוד התסריטאים. הדרך היחידה שהם יצליחו לצאת מזה בכבוד זה להפפוך את התוכניות שלהם לקמפיין אחד ארוך לטובת התסריטאים במאבקם נגד האולפנים והרשתות. אבל ספק אם הרשתות יסכימו לזה.

ופתאום נזכרתי בזה. באמריקה ג'ון סטיוארט שובת. בישראל המרצים הבכירים שובתים. מרצים ישראלים מוצלחים פשוט עוברים ללמד בחו"ל ועושים שם חיל. אז הנה, מן הארכיון, שובת נוכחי ומי שהיה יכול להיות שובת בפגישה בינהם. ג'ון סטיוארט מראיין את ד"ר טל בן שחר, שמעביר את הקורס הכי פופולרי בהרווארד:

וויינט, מקום בלתי נדלה למבוכות עבורי, עדיין לא תיקנו את השטות שלהם מהשבוע שעבר בו העמיסו תמונות מ"4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" בתוך ביקורתי על "הצטלבות". נדמה לי שהם עושים לי את זה בכוונה. והשבוע, הם בכלל לא טרחו להעלות את הביקורת שלי על הסרט הרומני. אני מאיץ בעורכיי ב"פנאי פלוס" לנטוש את מעבדת הבושות של וויינט ולהשיק אתר עצמאי. הלוואי וזה יקרה.

=========

יש רגעים בהם נדמה לי שאני מבקר הקולנוע הכי גרוע בעולם. כבר שבעה חודשים אני קורא את מיטב המבקרים בעולם, חלקם מהאנשים שאני הכי מעריך את טעמם, נשפכים מהתלהבות מ"4 חודשים, 3 שבועות ויומיים". כל מה שהם תיארו שם גירה את חושיי ואת דמיוני. ציפיתי לסרט הזה בשקיקה. ואז צפיתי בו ו… נותרתי אדיש. הסרט הזה לא הזיז לי. אני קורא את הביקורות של עמיתיי בעולם ותוהה: מה הם ראו שאני החמצתי? מה הם מבינים שאני לא ראיתי? איפה מסתתרת יצירת המופת הגדולה של השנה והאם יש סיכוי שבדיוק בדקתי מה השעה בשעון כשהיא חלפה בסרט והחמצתי אותה? אולי כדאי שהפעם לא תקשיבו לי, לכו עם דובדבני. תשאירו לי את ההתפעמות מ"זהות אבודה".
אז כן, התפעלתי מהישגיו המעשיים של כריסטיאן מונג'יו, הבמאי, ואני יכול להיות איש המקצוע שמסביר עד כמה זה מסובך ומפרך לארגן שוט שיראה כאילו הוא צולם באופן מאולתר אבל הכל בו מדויק ומתוזמן לעילא. אז, כן, מרשים. אבל הסרט לא טפטף לי לנשמה, לא ריגש אותי, לא הלהיב אותי. הותיר אותי אדיש. לרגעים אפילו נותרתי אפתי לדמויות שלו, שדי עיצבנו אותי.
ודווקא ראיתי אותו בתקופה בה אני מוצא עצמי נקרע מסרטים. אני רואה בשבועות האחרונים סרטים שהעיפו לי את המוח, שהפכו לי את הלב לעיסה רירית מבעבעת, שפוררו לי את האישונים. ו"4 חודשים" פשוט לא הזיז לי.
יודעים מה? יותר מזה: יש בו שוט אחד (אחד הרגעים הכי מדוברים בסרט) שפשוט עיצבן אותי. לכן כשיהודה סתיו כותב היום על כך שזהו סרט נטול מניפולציות אני עונה "עמוס מניפולציות באבו-אבוה". וכשהוא כותב שזה סרט שאינו "מבדר או מהנה" אני תוהה: אוקיי, אני מסכים לגמרי שקולנוע אינו בהכרח בידור, אבל קולנוע שאינו מהנה? איך אפשר להמליץ על סרט שאינו מהנה? הרי יש סוגים כה רבים של הנאה. לא כל הנאה היא בידור, לא כל הנאה היא צחוקים ושיגועים. יש גם הנאה אינטלקטואלית. לעיתים נהנים לבכות, נהנים מהבנה, מהארה, נהנים מהתבוננות בחיים של אחרים. הנאות מגיעות במגוון טעמים וריחות, אבל זה הכרחי ליהנות מאמנות. כי אם לא נהנים כבר עדיף ללכת לעשות בדיקת דם, לא? אז יהודה סתיו נתן ל"4 חודשים" חמישה כוכבים למרות שהוא יודע שלא תיהנו בו. אני סתם לא נהניתי.

==========

מה שכן: התמונה שתקועה בלב הביקורת שלי על "הצטלבות" לקוחה מהסצינה הבודדת בסרט שממש אהבתי. היא היתה מפתיעה, מאיימת ומשוחקת לעילא (בעיקר בזכות הדוקטור שנראה כמו אדיר מילר). הסצינה הזאת הבטיחה המון אבל יתרת הסרט לא עמד ברמתה.

==========

הנה ביקורתי על הסרט מגיליון "פנאי פלוס", 19.12.2007

continue reading…

ביום חמישי שעבר, 13.12, מלאו ארבע שנים לפטירתו של דוד פרלוב. אזכרתי את התאריך בטקסט קצר שכתבתי לגיליון 14.12 של "7 לילות" ובו אני סוקר שני פרויקטים תיעודיים חדשים:

אתמול (חמישי) מלאו ארבע שנים לפטירתו של הקולנוען דוד פרלוב. בעוד מעריציו של עלי מוהר ציינו באחרונה את יום השנה למותו באירגון סיור בתל אביב בעקבות שיריו, איש ממעריציו של פרלוב – בהנחה שיש יותר מתריסר כאלה – לא מארגן דבר לזכרו. אולי כי סיור בתל אביב בעקבות סרטיו יהיה קצר להפליא, מסלול הליכה בן רבע שעה בין הלונדון מיניסטור לככר רבין, הבלוקים אותם תיעד בפרוטרוט ביצירה המונומנטלית שלו "יומן" (שיצאה השנה בראשונה במארז די.וי.די נהדר).
פרלוב נותר סוד למביני דבר. במאי תיעודי שהיה בעצם משורר של תמונות. את הטקסטים היפים שכתב לקריינות סרטיו אפשר לקבץ לספרים. את התמונות שקלט בעדשות מצלמותיו אפשר להקפיא באלבומים. את קולו העמוק עם המבטא הברזילאי העדין והמוזיקלי אפשר לצרוב על דיסקים. אבל זה החיבור המיסטי בין שלושתם שיצר גוף עבודות שממשיך להפתיע, גם בצפיות חוזרות, וגם ככל שחולף הזמן. פרלוב הביט בתרבות הישראלית כזר שמנסה לפענח אותה, לעיתים מייחל להתקבל לתוכה, לעיתים מבועת ממנה, וסרטיו הצליחו לפצח את קליפת המובן מאליו. הוא צילם את מה שתמיד ראינו, אבל מעולם לא שמנו לב אליו. הוא אהב לשחק עם המציאות משחק של "מי ימצמץ ראשון", לתת למצלמה לרוץ גם כשלכאורה לא קורה דבר, ואז ללכוד כמעט במקרה, בנס, רגע שאי אפשר היה לתכנן.
בצירוף מקרים יפה ניתן לצפות החודש בשלושה פרויקטים תיעודיים ישראליים שמשהו מרוחו של פרלוב שורה עליהם. קודם כל, הסדרה "חדר משלהן" שהפיקה וערכה יעל פרלוב, בתו (רות ולק ביימה). פרלוב האב יצר פרופילים מרתקים ובלתי מתפשרים על יוצרים ישראליים, כולם גברים. עכשיו הבת משרטטת פרופילים של יוצרות נשים. אני סקרן לראות את המפגש בין הבת של פרלוב והבת של ש"י עגנון, יוצרות שלמדו לפרוח מחוץ לצילו של האב המפורסם.
דן קציר, שיצר בהשראת פרלוב את סרטו הראשון "יצאתי לחפש אהבה, תכף אשוב", מציג בבתי הקולנוע כעת את סרטו החדש "אשה אגדה". קציר עוקב בסרטו אחר פרפורי הגסיסה של תיאטרון היידיש בניו יורק. הסרט הופק באופן עצמאי, באמצעים דלים, כשכל מה שמניע אותו זה הלהט של גיבורי הסרט להציל את תרבותם. למרבה הצער העשייה העצמאית הפעם לאו דווקא היטיבה עם הסרט שמשהו בו מרגיש חסר. אך קציר בחברה טובה: גם פרלוב נמשך כעש אל אורה של במת התיאטרון וניסה לתעד את העולם הזה גם בסרטו "התיאטרון הישראלי" וגם בסרט על האופרה הישראלית שביים לערוץ 2. אלה היו דווקא שניים מסרטיו החלשים יותר.
ולבסוף, הכירו את אבישי סיון (שלפני כמה חודשים החמאתי בעמוד זה לסרט שביים לדי.וי.די של "בופור" על הפקת סרטו של יוסף סידר). סיון רוצה לקבל עבודות בעסקי הקולנוע אך לא מצליח בכך, אז הוא מצלם את עצמו, בעצמו, עם עצמו, מקריין בעצמו ועורך בעצמו. והרי זו ממש נקודת המוצא של "יומן", בו מואס פרלוב בקולנוע המסחרי ובקולנוע המוזמן ומחליט להפנות את מצלמתו לתוך ביתו. באחד הפרקים בפרויקט התיעוד העצמי של סיון הוא מספר שהוא הלך ברחוב ואמר לעצמו שכשפרלוב ימות הוא רוצה להיות הפרלוב החדש. בשובו הביתה באותו יום הוא קיבל את ההודעה שפרלוב נפטר. הפרויקט של סיון, "טלנובלה של קולנוען בהקפאה", יכול להיתפס כמיזם מגלומני ונרקיסיסטי, ואולי הוא באמת כזה, אלא שהעובדה שמדובר ברצף סרטים קצרים שמתעדים את אופיו הכפייתי של הבמאי – כמו גם את כשרונו הרב – הופכים אותם לכרטיס ביקור היפראקטיבי (ומאוד מבדר) של יוצר שצריך לשים עליו עין. אולי הוא באמת הפרלוב החדש.

וממש ביום השנה למותו, התפרסמה גם הבשורה שבתו השנייה של פרלוב, נעמי (אחותה התאומה של יעל, וכוכבת הפרקים הפריזאים של "יומן"), מצטרפת לצוות שופטי "נולד לרקוד". קארמה.

===========

בקשר ל"טלנובלה של קולנוען בהקפאה". האמת, חטפתי הפתעה לא קטנה. אני מקבל עשרות די.וי.דיאים בחודש, המון מהם של יוצרים צעירים – סרטים קצרים, סרטי תעודה, כולם משוועים לתשומת לב, לביקורת, למישהו שיגלה אותם – ואני מנסה-משתדל-מתאמץ לצפות בכמה שיותר מהם, כדי לנסות לפחות לתת ליוצרים את הכבוד שעבודתם זוכה לקהל. רובם, חוששני, איני צולח, ורק על בודדים מהם אני גם מצליח גם לכתוב משהו איפשהו. ערימת הפרקים של "טלנובלה של קולנוען בהקפאה" היתה הפיל על שולחן העבודה שלי במשך שבועות. עד שהצלחתי לפנות לי עשר דקות ואמרתי, "יאללה, נתחיל, נראה מה זה". והוא פשוט לכד אותי. איזה כיף לגלות ככה משהו שלא שמעת עליו קודם.
ככתוב לעיל, אבישי סיון מתעד בפרויקט הזה את עצמו. והדיאגנוזה הוותיקה שלי מקבלת משנה תוקף: קולנוע הוא הפרעה נפשית. הוא מצלם באופן כפייתי, זה נראה כמעט בלתי נשלט. אלא שלמרבה המזל לכפייתיות התקבץ גם כשרון, ולסיון יש עין נהדרת. הוא קולט רגעים נהדרים, חטופים, חולפים. והוא עורך באותה קומפולסיביות שבה הוא מצלם. המון המון קאטים. והוא כותב כך גם: ברד של מילים. המון-המוני מילים. כך נראה הפרק הראשון מהטלנובלה שלו, "האיש עם מצלמת ה-DV עושה פדיחות לאיש עם מצלמת הקולנוע". אם רק הוא היה מחליף את קולו של הקריין זה היה יוצא מדויק אפילו יותר, תיעוד מצולם של קולנוען על סף התמוטטות עצבים. אבל חוץ מהכפייתיות והכשרון, יש לסיון בונוס: יש לו חוש הומור. זה הסעיף שלא מעט יוצרים תמיד מפספסים בו. כדי ליצור אוונגרד או יצירה אלטרנטיבית חייבים חוש הומור. או לפחות נטייה מפותחת לאירוניה. או לפחות חיבה לכאוס. קולנוע אקספרימנטלי הוא הסלפסטיק של הקולנוע המיינסטרימי. הוא זה שלוקח שוטים שהולכים בדרכם, בלי להיות מודעים לעצמם, ואז נותן להם להחליק על בננה, או נותן להם מכה על הראש. גודאר היה מגדולי הסלפסטיקאים של הקולנוע. לפרלוב היה חוש לאירוניה, והיתה לו היכולת לתרגם אותה לפיוט. גרינאוויי פיתח חיבה למקאברי. כל אלה טקטיקות של הומור. אוונגרד לא יכול לשרוד ללא הומור. וזה החן של "טלנובלה של קולנוען בהקפאה": זו יצירה פרטיזנית שנעשתה בנואשות, מתוך כוונה גדולה, אבל היא גם גדושה מודעות עצמית, הומור עצמי, ביקורת עצמית, ולכן היא גם כה מבדרת.

כל פרק ב"טלנובלה" הזאת מוקדש לבמאי אחר. "האיש עם מצלמת ה-DV" מוקדש לפיטר גרינאוויי, אבל רוחו של גודאר גם שורה שם, בשלל האבחנות הפילוסופיות-טכנולוגיות וגודש הציטוטים שהקריינות מלאה בהם. הפרק "נפרדנו כל כך" מוקדש לברונו דומון (נראה לי כמו פרודיה מוצלחת על חשבונו של דומון). נוף, טבע, ניכור, שוטים ארוכים-ארוכים, אור אירופי. כל שוט מושלם. ובין לבין, הקוריוז שימשוך אל סיון את מירב תשומת הלב: "אודישן אצל מר גיתאי", ובו מפגישה בת זוגו של סיון, העובדת כעוזרת במאי של גיתאי, את השואף-להיות-במאי עם היוצר הישראלי שמצוי בעיצומם של צילומי "הארץ המובטחת" והוא מחפש עוזר עריכה. סיון, שוב, בשילוב בין הומאז' לפרודיה, מוותר הפעם על קריינות אבל ממלא את המסך בכיתובים באותיות ענק, ממש כאילו נלקחו מסרט של גיתאי (שגם הוא, כמו גרינאוויי, גנב חופשי מגודאר). הפרופיל שעולה מהסרט – שדווקא נעשה מתוך כבוד רב לגיתאי, אבל בזכות עיניו הפקוחות של סיון, ובזכות רוחם של פרלוב ושל ורטוב ששרתה עליו – מצליח להפוך את מצלמתו למכשיר רנטגן שמציץ הישר לתוך הנפש מרובת הטלטלות של גיתאי.
בפרק הזה, בפגישה של סיון עם שוקי פרידמן (המפיק של גיתאי), סיון מספר את הסיפור המצמרר על פרלוב שציטטתי בטקסט הנ"ל.

"טלנובלה של קולנוע בהקפאה" יוקרן מחרתיים (שישי, 21.12) בסינמטק ירושלים, ובשבת הבאה בסינמטק תל אביב, נדמה לי שיש כאן סוג של תגלית.

===========

יכול להיות שניתוקם של שני מערכונים מתוך "לא לפני הילדים" מהרצף של התוכנית השלמה והגשתם לקהל שעוד לא מכיר את הגרוב של התוכנית היתה טעות. צפו בפרק הבכורה היום ב-22:00 בערוץ 10 ונשוחח אחריו על התוצאה השלמה. יש כאן הברקה גדולה, האמינו לי. אני בינתיים אנסה לקרוע עוד שני מערכונים מדיסק שיש לי (מקווה שלא יעשו לי בעיות) ואעלה אותם כאן. צפו במערכונים ברצף (תמיד המערכונים הראשונים קשים לעיכול, בייחוד בתוכנית ללא צחוקים מוקלטים, כי עוד לא לגמרי ברור סוג ההומור והדינמיקה הקבוצתית, ובכלל, הומור הוא משהו שצריך להתחמם אליו). תנו לזה הזדמנות שנייה, כי יש כאן משהו די מופתי. ואני כותב את זה לא כחבר של עידן אלתרמן, אלא כמעריץ של יעל לבנטל.

ועכשיו זה אמיתי: צילומי "מוקי בוערה" (במאים: הצ'פלינים. תסריטאי: הזונדר. מפיקים: ערן ריקליס ומוש דנון) מתקיימים בשניה זו בשד' דוד המלך 12. צוות הקייטרינג מחכה בחוץ לצוות שנמצא בקומה הראשונה. נראה טעים.

======

אם יש לכם אומץ, היכנסו לכאן.

======

דן פוגלברג מת ביום ראשון. סרטן הערמונית, בגיל 56. מוזר שלא מסוכרת. האיש היה קיטשיונר אמיתי. מישהו כאן זוכר את כשהשיר הזה גדש ב-1980 טיפות דבש למצעדי הפזמונים והרטיט את רחבות הסלואו?
ואפרופו בלדות אמריקנה מהאייטיז: זוכרים את הלהיט של קני רוג'רס ודולי פרטון מ-1983? הוא מעביר אותי לאייטם הבא.

=========

לפני כמה שבועות קרא לי עידן אלתרמן לבוא לצפות בערימה ענקית של מערכונים שהוא צילם עם המון שחקנים משובחים לתוכנית מערכונים חדשה. זה עסק לא פשוט לבוא לראות חומרים חדשים שחבר שלך עובד עליהם, כי תמיד יש סיכוי שהם יהיו מחורבנים. אבל במערכונים האלה היו כמה שפשוט הפילו אותי לרצפה. כבר שבועות שאני מתחנן שידאג שאנשי ערוץ 10 ודנה הפקות יעלו אותם ליו-טיוב כדי שאוכל לשים אותם באתר. והנה, שניים כבר עלו.
המזל שלכם: בזכות זה שתצפו בשני המערכונים האלה כאן, לא תראו את השם שלהם ביו-טיוב, וככה הפאנץ' לא יהרס. השמות שלי טובים יותר. צפו ברצף.

"שטיפת כלים"

"שטיפת מכוניות"

את המערכונים כתב דניאל נקסטרנד וביים אייל סלע והם לקוחים מהתוכנית "לא לפני הילדים" שעלתה ביום שבת בערוץ 10. שידור חוזר של תוכנית הבכורה יהיה מחר ב-22:00 בערוץ 10. בתוכנית השניה, בשבת, ישודר המערכון "המתרגמת" שמבוסס על רעיון של עידן ושלי מלפני שלוש שנים שעכשיו סוף סוף מישהו ישב לכתוב ולצלם אותו. באותה תוכנית ישודר גם המערכון "לב של ערבי" שהוא אחד הדברים הכי מעולים שראיתי בתוכנית מערכונים כבר המון זמן.
אני אמשיך להתחנן שהמערכונים הכי טובים מהפרקים שאני ראיתי – יש גם כמה מעולים של יעל לבנטל – יעלו לרשת ואמשיך לשבץ אותם כאן.

==========

וחברי הטוב האחר, סטיבן ספילברג, חוגג היום יום הולדת 61. אני מניח שמחר-מחרתיים כבר נראה ביו-טיוב וידיאו של צוות "אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח" חוגג לו עם עוגה בצורת כובע פדורה.

=======

MCN מקבץ את כל רשימות סרטי השנה של המבקרים ואגודות השונות. "ארץ קשוחה" של האחים כהן מוביל מאוד.

=======

לפני הקרנת הסינג-א-לונג של "מעבר ליקום" ביום חמישי בגת, רישמו ביומנכם את אירוע פתיחת העונה של החמורוטק, מועדון הקולנוע האלטרנטיבי של תלמידי החוג לקולנוע. העונה החדשה מתחילה מחר (רביעי) עם הקרנת "שוטרים לוהטים" המעולה והמצחיק. פרטים כאן.

זאת המודעה שהוציאה סוני פיקצ'רס קלאסיקס השבוע – אחרי הזכיות בפרס הקולנוע האירופי והאיזכור של הנשיונל בורד אוף ריוויו – שקורא למצביעי האוסקר לבחור ב"ביקור התזמורת" כמועמד לפרס התסריט המקורי הטוב ביותר:

========

ובסיכום השנה של המגזין "סלאנט" ממקם המבקר אד גונזלס את "הבועה" בין אלה הזוכים לציון לשבח. המבקר ניק שייגר משבץ את "ביקור התזמורת" במקום השמיני.

========

דפדפו לאחור, קרו בבלוג לא מעט דברים בשישי-שבת. ואל תשכחו: כאן תמצאו את רשימת כל סרטי 2007. אתם מוזמנים כבר לבחור את סרטי השנה שלכם. הרשימה שלי ננעלת השבוע.

========

ורפרשו: התווספו אמש חמש תמונות מקסימות לראש האתר. בכל ריפרש נטענת אחת אחרת.

תראו מה מצאתי בצפייה חוזרת ב"בלייד ראנר" (ממארז הדי.וי.די המחומש המ-ד-ה-י-ם, המכיל חמש גרסאות שונות של הסרט פלוס טונות של סרטים תיעודיים שעוד לא הגעתי אליהם):

המסך בספינר, מכונית המשטרה המעופפת ב"בלייד ראנר", מכיל את אותה תצוגה גרפית שהיתה גם בנוסטרומו, החללית של "הנוסע השמיני".

התמונה העליונה נלכדה בדקה ה-15 של "הנוסע השמיני", כשרכב הנחיתה של הנוסטרומו מתנתק מהחליית לצאת לבדוק את הכוכב אליו הגיעו.
התמונה התחתונה נלכדה בדקה ה-9 של "בלייד ראנר", כשהספינר של גאף (אדוארד ג'יימס אולמוס) ממריא לכיוון מפקדת המשטרה, לשם הוא מוביל את דקארד (הריסון פורד).

וידיאו משעשע מאוד, ופוקח עיניים, של קירבי פרגוסון מגודי-בג, על הפונט הרומאי טרייג'ן שמככב בכמעט כל פוסטר וכל טריילר לסרט הוליוודי. ונמאס לו מזה:

עכשיו הביאו נא את המעצב הישראלי שיעשה סרטון על הפונטים המאפיינים את אמנת הכרזה הישראלית, ובייחוד את מגע הזהב הגרפי של פורום פילם, שחושבת שאותיות שחורות על רקע צהוב בשלטי הרחוב זה שוס גרפי מדליק ומושך עיניים במקום ערימת האשפה הוויזואלית שזה.

(תודה לדניאל קוץ על הטיפ).

סמ"ס מסוכני "סינמסקופ" בשטח:
בבית עיריית תל אביב הישן ברחוב ביאליק מוקם ברגע זה סט תקופתי שמסב את הבניין לבית קולנוע ישראלי.

מסוף שנות השבעים. כרזת הסרט "שלאגר" של אסי דיין כבר תלויה בחוץ. מדובר בהכנות לקראת צילומי "מוקי בוערה" (שם זמני, כן?) הסרט החדש של סלבה ולינה צ'פלין, על פי תסריט מאת משה זונדר.

המשימה שלכם: להגיע לשם, לצלם, לברר פרטים נוספים, ולשלוח לי במייל.

עדכון, מוצאי שבת. אוקיי. יש סט ליד בית העירייה וכרזת סרט. את כל שאר הפרטים לא הבנתי נכון, פלוס קפיצה אתלטית למסקנות. שחר מתגובות עוזר להבהיר: מדובר (כנראה) בסט לטלנובלה "דני הוליווד" וזו כנראה תל אביב של שנות הששים. על הכרזה כתוב "שלגר סינמה חדש בכיכובו של דני הוליווד" (הטעויות במקור).

הנה, מעמוד הפליקר של שחר, צילומים מהשטח:

וזה פרט שהגדלתי מהצילום הזה.

===========

בניסיונותיי לקדם את אתריי ברחבי הסייברספייס אני משתמש באחרונה לא מעט בשירותיו המצוינים של האתר stumbleupon.com. הטריק הוא כזה: אתם נרשמים לאתר, מורידים ממנו תוסף קטן וחמוד לדפדפן (או מצרפים את התוסף הזה לעמוד הפייסבוק שלכם), ובכל פעם שאתם נתקלים באתר מוצלח, או בפוסט מוצלח מאתר מוצלח (נאדג' נאדג', ווינק ווינק) אתם לוחצים על הכפתור "I Like It" שהצטרף לשורת קיצורי הדרך של הדפדפן שלכם. אם אתם הראשונים שממליצים על האתר, תתבקשו – אם תסכימו – לכתוב עליו כמה מילים. אם מישהו כבר המליץ על האתר, קולכם יתווסף למניין הממליצים. ועכשיו מגיע השוס: כפתור נוסף שצורף לכם לדפדפן הוא "Stumble". לחיצה עליו והאתר שולח אתכם לאתר בהפתעה, על פי ההעדפות שלכם שעידכנתם בעת הרישום. כך תגיעו באופן בלתי מתוכנן לאתרים שאחרים המליצו עליהם. לכאורה כל הפסקה הנ"ל נועדה כדי לשכנע אתכם להירשם לשירות ולקדם את האתר הזה ואת האתר ההוא. אבל, למעשה, לא: הוא נועד כדי לספר שבאמצעות כפתור ה-stumble אני מגיע לאתרים מופלאים. והנפלא שבהם עד כה, אליו התגלגתי בהפתעה היום, הוא זה: aurgasm.us, בלוג MP3 נהדר שהציג בפניי כמות מרהיבה של זמרים והרכבים שמעולם לא שמעתי עליהם. כך נתקלתי היום באלבום הבכורה של האפדיס הולד, לשעבר מההרכב האיסלנדי האהוב עליי גאס-גאס. פול אייריש, גיק חובב מוזיקה מבוסטון, מחזיק את הבלוג ויש לו חיבה לפופ ענוג בעל ניחוח בינלאומי. כך, למשל, הוא מציג בפוסט האחרון שלו את קוטימן הישראלי בשני קטעים. בפוסטים קודמים הוא כבר גילה את קסם הרוק הישראלי עם הבנות נחמה ועם יעל נעים. אשכרה עונג שבת.

==========

ומהעבר האחר של העונג: חברת ההפקה הבריטית האמר (Hammer), שהתמחתה בהפקת סרטי אימה (עם או בלי וינסנט פרייס כריסטופר לי) קמה לתחייה מהקבר אחרי שנחשבה מתה קרוב לשלושים שנה. הסרט הראשון בהפקתה נקרא "Beyond the Rave", והוא ייצא בקרוב. אבל לא בבתי הקולנוע: הסרט יוצג בפרקים שבועיים בני 20 דקות במיי-ספייס, ואחר כך יוצע למכירה בדי.וי.די. בינתיים דף המיי-ספייס של הסרט מציע רק את הטריילר. נראה צ'יזי כדבעי.

בין מאי ליולי עקבתי כאן אחרי המכרז של הוט למציאת מפעיל חדש לערוצי הסרטים שלהם. מכרז שנראה בתחילה כמו מהלך שנועד לשכנע את המפעילה הנוכחית, יסמין טי.וי בראשות יוסי עוזרד, להוריד את מחיר העלות, או לספק יותר ערוצים בעבור אותו כסף, ובסופו פרשה יסמין מהמכרז אחרי שהכריזה שהתקציב שמציעה הוט להפעלת הערוצים לא מאפשר לה לעמוד בו וסלילת הדרך לזכייתה של קבוצת דורי מדיה/ספייק, בראשות קלייר אלבז, במכרז. אלבז היתה מנהלת הרכש וערוצי הסרטים של איי.סי.פי בימים בהם עוזרד היה מנכ"ל החברה.
למי שהחמיץ, הנה הדיווחים מלפני חצי שנה:
הוט מחפשת מפעילה חדשה לערוצי הסרטים
עריצי הסרטים
הוט בהלם! יסמין טי.וי פרשה מהמכרז להפעלת ערוצי הסרטים
סופית: יסמין אאוט, ספייק אִין

מאז, עוזרד כבר הפך למפיק קולנוע וטלוויזיה בעל הצלחות לא מבוטלות (יחד עם שותפיו אהוד בלייברג ואילון רצ'קובסקי): "ביקור התזמורת" בקולנוע העלילתי, "מרגל השמפניה" בקולנוע התיעודי, "1 נגד 100" בתחום הטלוויזיה ובקרוב הוא יהיה חתום על הגרסה הקולנועית ל"אדם בן כלב" ולגרסה הישראלית לשעשועון "The Singing Bee" עם גיא פינס בתפקיד ג'ואי פאטון.

ומ-1 בינואר 2008 ניהול ערוצי הסרטים של הוט יעבור לידיה של אלבז ואנשיה (ערוץ אחד, הוט קידז, כבר עלה החודש). יסמין טי.וי הפעילה ששה ערוצים. דורי/ספייק תפעיל תשעה ערוצים:

הוט סרטים, הוט דרמה, הוט פאן, הוט אקשן, הוט פריים ואקסטרה הוט שכבר קיימים. אליהם יצטרפו הוט גולד, הוט קידז ובעוד כחודשיים גם ערוץ סרטים בהיי-דפינישן.

התוספת המשמעותית לתפריט של הוט היא ערוץ הוט גולד. הנה ההבטחה של אלבז מההודעה לעיתונות: "(ערוץ הוט גולד) יציג את סרטי הקולנוע החדשים והחזקים ביותר מתוך המלאי הנרכש עבור חבילת הסרטים. הסרטים הנבחרים הינם, ברובם, סרטי קולנוע מששת האולפנים הגדולים הקיימים וכן סרטים מחברות עצמאיות שיצאו למסכי הקולנוע בישראל בשנים האחרונות. בנוסף לסרט השבוע של יום שישי יציג הערוץ מדי יום ראשון ב-22:00 את 'מועדון ה-200 מיליון', שני סרטים שזכו להצלחה בקופות וגרפו מעל 200 מיליון דולר. אנו גאים להשיק את הרצועה החדשה עם 'בוראט'. חידוש חשוב בערוץ הוא שיבוץ מספר הקרנות בכורה מדי יום שבת. לרגל השקתו של הערוץ יוקרנו בו כ-75 בכורות טלוויזיוניות".

ואני מוסיף:
ששה אולפנים? והרי יש שבעה. אה, דיסני חתומה על בלעדיות עם יס.
גרפו מעל 200 מיליון? אה, הכוונה להכנסה ברחבי העולם, לא רק באמריקה. אין בעיה עם זה, רק שזו הבהרה נדרשת. התקשורת הישראלית מפמפמת את נתוני שוברי הקופות האמריקאים, ההצלחה הבינלאומית קצת פחות מדווחת. וכך, למשל, כבר ב-20.1 תמצאו במועדון ה-200 מיליון את "אראגון", סרט הדרקונים עם ג'ון מלקוביץ', שהיה להיט סביר באמריקה, והצלחה חלשה בישראל (פחות מ-50,000 צופים) אבל אכן זכה להצלחה די גדולה בשאר העולם ובאמת חצה את רף 200 המיליון.

אז מה יש לנו בהוט גולד:
– סרט השבוע כל יום שישי.
– מדי יום ראשון שני סרטים שהכניסו מעל 200 מיליון דולר. על פי "בוקס אופיס מוג'ו" יש רק 330 סרטים שהכניסו יותר מ-200 מיליון מה שאומר שעם שני סרטים בשבוע, הרצועה הזאת יכולה להחזיק מעמד שלוש שנים, בתנאי שהערוץ יצליח להשיג את הזכויות של כל 330 הסרטים, וזה גם אומר שיוצגו שם סרטים מכל הזמנים, כולל "מגרש השדים" ו"קרוקודייל דאנדי". אם הערוץ יחליט שהוא הולך על טבלת ההכנסות המעודכנות על פי שינויי האינפלציה, הוא יוכל להכניס לרשימה גם את "חלף עם הרוח", "הבוגר" ו"ד"ר ז'יוואגו".

וגם:
ערב בנות (צ'יק פליק) כל יום חמישי בערוץ הוט דרמה ("לגמור עם האהבה", "הכי דומה לאהבה" ו"ירח דבש מטורף" יפתחו את הרצועה בינואר).

יש לערוצי הוט כמה הישגים החודש: הבכורות הבלעדיות של "בוראט" (סרט השנה שלי ל-2006) ו"צופן דה וינצ'י" (הסרט הגרוע של 2006).
יס יענו להם החודש עם בכורות בלעדיות הישר ממחסניו של משה אדרי: "סיילנט היל" (סרט אימה מצוין שלא קיבל את הכבוד המגיע לו), "המסור 2" (אני חיבבתי), ו"16 רחובות" (לא רע).
"הסופר אקסית שלי", "מהיר ועצבני 3", "אני, אתה והוא" ו"מיאמי וייס" יוצגו בבכורות גם בהוט וגם ביס.

הנה, ללקוחות הוט, רשימת כל הסרטים שיוצגו בינואר בכל תשעת הערוצים.

ואם אתם בהוט, כך תתחילו את 2008: צפו ב"אידיוקרטיה", סרטו הסופר-שנון של מייק ג'אדג' ("ביוויס ובאטהד", "אופיס ספייס"), שיוקרן ב-1.1.2008 אחרי שכמעט נגנז באמריקה ולא הגיע להקרנות מסחריות בארץ.