היום ב"הארץ" ריטה מגיבה לכתבה שנכתבה עליה ב"7 לילות" עם האנקדוטה הבאה:
"אני חייבת להתייחס לזה במשפט אחד ואחר כך לא נזכיר את זה יותר. מה שקרה מזכיר לי סיפור מאוד יפה ששמעתי: יומיים אחרי שבוב מארלי נורה פעמיים בביתו, הוא עלה להופיע בקונצרט למען האהבה והשלום ונגד האלימות הפוליטית. כשנשאל למה לא לקח זמן לעצמו כדי להחלים, הוא ענה: 'בימים כאלה, שבהם הרוע עובד שעות נוספות, חייל של טוב לא יכול להרשות לעצמו לנוח'".
מישהי ראתה כאן את "אני האגדה" בשבוע האחרון?
זו השנה השנייה בה אני חושב ברצינות שאת דצמבר אני חייב להעביר מעתה אי שם בצפון אמריקה. בגלל שאני קורא מדי יום (או לפחות משתדל) את כל מדורי הקולנוע ברוב עיתונים היומיים, השבועונים, המגזינים והבלוגים מאמריקה אני מוצא שדצמבר, זו השנה השנייה, הפך לחודש בלתי נסבל. כולם שם דשים בשלל הסרטים שהאולפנים דוחסים בבת אחת למבקרים, כדי להיכנס לרשימות סרטי השנה, ושיוצאים לקראת חג המולד כדי להישאר טריים בראשם של מצביעי האוסקרים. והסרטים האלה, ברובם, מיועדים לצאת בארץ רק בין ינואר למרץ. בכל עונה אחרת עיכוב של חודש עד שלושה בהפצה לא נראה לי קריטי, אבל בתזמון הספציפי הזה של השנה זה נדמה כאילו החודש הזה נמשך עשורים. אז או שאני צריך להפסיק לקרוא עיתונים ובלוגים אמריקאיים בדצמבר, או שאני צריך לעבור יבשת. לפחות בשבועות בין חג ההודיה לחג המולד. כי ככה זה בלתי נסבל. אני מספיק לקרוא כותרת או משפט פתיחה מהלל על סרט, או התחלה של דיון על איזשהו פרט שנוי במחלוקת, ומיד אני צריך להפנות מבט, לעבור לאייטם אחר, להימנע מקריאת התגובות לפוסטים. שחלילה לא יקלקלו לי, או שייצרו אצלי ציפיות. אלא שהציפיות מ"No Country For Old Men" של האחים כהן כבר היו עצומות: החל ממאי, כשהסרט הוצג בפסטיבל קאן, ועד אמצע דצמבר כשהפך לסרט שזכה בהכי הרבה תארים של "סרט השנה" ממבקרים ואגודות מבקרים באמריקה. בשלב בו הסרט יגיע אלינו כבר אין סיכוי שהצפייה בו תהיה נקייה, טהורה, ראשונית. הסרט ייאלץ לעמוד בציפיות שנוצרו סביבו כסרט האמריקאי המהולל ביותר, מבחינת ביקורות, של 2007. וכרגע – בשנייה הספציפית הזאת – הוא גם מסומן כמועמד מוביל לזכייה באוסקר. אין צופה, לפחות לא צופה שיודע קרוא וכתוב ומתעניין מעט במה שקורה בעולם הקולנוע בשאר העולם, שלא יבוא לסרט הזה עם הציפייה הברורה: "קדימה, תדהים אותי".
המצב, אצלי, מורכב אף יותר: אני מת על האחים כהן. אני חושב שהם אדירים. אני מסוגל להגן אפילו על "לחסל את הליידי" שלהם. והתמוגגתי משני הסרטים שלפני זה, "אכזריות בלתי נסבלת" ו"האיש שלא היה שם". הם תסריטאים מבריקים ובמאים גאוניים, שיודעים גם לגנוב מכל המקומות הכי טובים וגם להמציא הברקות מופלאות משל עצמם. והם יוצרים את החוויות הקולנועיות הכי מוזרות ופלאיות שראיתי מימיי.
כבר חודש שאני מנסה לברר, כמעט מדי יום, עם אנשי ג.ג, אם יש כבר עותק של "No Country For Old Men" בארץ שיהיה אפשר להקרין למבקרים. הסיבה היתה אגואיסטית לחלוטין: חשבתי שליבי עומד להפסיק לפעום מרוב ציפייה אליו. שוב ושוב קיבלתי את התשובה: עדיין אין עותק בארץ. כשיהיה, נראה.
לכן, כשאיש הקשר שלי מאי שם בניכר רחוק אותת לי אתמול להגיע למקום מפגש סודי ולקבל מידיו חפיסת סקרינרים (עותקי די.וי.די) שנשלחו לאחת האגודות הבוחרות את פרסי סוף 2007, חשבתי שאני עומד להתעלף באמצע הרחוב כשאחד מהם התברר להיות הסרט של האחים כהן.
הלכתי וצפיתי. היה לילה. ובתום הצפייה כבר לא יכולתי לישון יותר. הלכתי למחשבלקרוא את התסריט. ואז צפיתי בסרט שוב (אני צריך להחזיר את הסקרינר לבעליו עוד הלילה, לפני שמיראמקס תגלה שהוא עבר מיד ליד – וכן, ניסיתי לצרוב אותו לעצמי, אבל הוא מקודד למשעי, לעזאזל).
לא אסגיר יותר מדי מדעתי על הסרט, בעיקר כי ברור לי שמי שמחכה לסרט כמו שאני חיכיתי לו, בכלל לא יטרח לקרוא, אבל אמסור כמה הערות – נטולות עלילה או ספוילרים.
א. במשך כ-105 דקות זהו אחד הסרטים המותחים והכי מורטי עצבים שראיתי כבר המון זמן. האופן בו האחים כהן משלבים בין אימה וקומדיה הוא כשרון ייחודי שאני לא זוכר כמוהו בקולנוע, לפחות בעת האחרונה. יש בסרט הזה משהו לא פחות ממפלצתי באופן שבו מטפס על עצביו של הצופים.
ב. 20 הדקות האחרונות… אני לא יודע מה להגיד. נדמה לי שאם זה לא היה האחים כהן ואם זה לא היה קורמק מקארתי, אף אחד לא היה מוכן לקבל מפנה כזה. זה לא טוויסט, זה פשוט התחלפות של סרט. מעבר מהקולנועי הטהור אל הספרותי. מה שמוביל אותי ל…
ג. השם העברי "ארץ קשוחה" הוא התקפת אידיוטיזם צרופה. עד שצפיתי בסרט הסכמתי איכשהו לחיות עם השם "ארץ קשוחה" למרות שראיתי בו בראש ובראשונה עלבון לקורמק מקארתי. אבל אחרי שראיתי את הסרט הבנתי שהשם פרובלמטי פעמיים: קודם כל הוא מחמיץ את כל המסר של הסרט, המסר שמגולם באותן 20 דקות אחרונות. המסר אותו הרים מקארתי בעצמו משיר של וויליאם באטלר ייטס ממנו הוא נטל את שם הספר שלו. כלומר, ג.ג זרקו לפח, במחי תרגום אחד, גם את מקארתי וגם את ייטס. ועוד קוראים לנו עם הספר.
אבל עזבו אתכם מתרבות, בואו נדבר שיווק. השם "ארץ קשוחה" מאותת לכל חובבי הסרטים הקשוחים, סרטי פעולה, מערבונים, גנגסטרים, שיש כאן סרט בשבילם. ובמשך 100 דקות הם בהחלט יקבלו את מבוקשם – מרדף, יריות, שוטרים, מרחבים פתוחים. כל הז'אנרים כולם מגולגלים בטורטייה משובחת אחת. אבל 20 הדקות האחרונות, עבור קהל שהסרט הכי איכותי שהוא ראה השנה הוא "3:10 ליומה", יגרמו להם לשסף את הריפוד ולהצית את המסך בייאוש ובזעם. האחים כהן עושים כאן, במערכה האחרונה (שאני בעצמי עדיין מנסה לעכל אותה) מעבר דיוויד לינצ'י אל האבסטרקטי. האם הקהל שרוצה סרט קשוח על ארץ קשוחה ייצא מהסרט וימליץ לחבריו לרוץ לראות אותו? מסופקני. מצד שני, האם הקהל שאהב את "מלהולנד דרייב" יילך לראות סרט שנקרא "ארץ קשוחה"? "ארץ קשוחה" הוא שם נהדר, אבל לסרט אחר לגמרי. כשהוא מודבק לסרט הזה זהו פיגור מופתי שמנסה להסתיר בורות גדולה מאחורי תירוצי שיווק ומסחריות.
ד. מה קורה עם הסרטים נטולי המוזיקה? "ארץ קשוחה" מצטרף ל"אני האגדה" (בחציו הראשון) ול"4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" – אין בו מוסיקה. זה נורא נורא קשה לי.
ה. ההנחה בהוליווד היא שרוב מצביעי האוסקרים המבוגרים צופים בסקרנרים האלה על ההליכונים שלהם. הלוואי, הלוואי, הלוואי ש"No Country For Old Men" יזכה באוסקר. זה יגיד דברים כל כך טובים על הקולנוע האמריקאי ברגע זה של חייו, וזה יירשם כאחד מרגעי השיא של האוסקרים, בו האחים כהן זוכים באוסקר. אבל אחרי שצפיתי בסרט, ואחרי שאני – המעריץ מספר 1 – נותרתי כה סחרחר ומבולבל מסופו, אני לא מצליח לדמיין מצב בו צופי ההליכונים יעשו כמוני וייצפו בסרט שוב, כדי לפצח טוב יותר את הקוד הגנטי של הסוף – שנראה בצפייה ראשונה שרירותי מאוד, ובעיקר בוגד במה שקודם לו. מצד שני, קראתי הבוקר כמה ביקורות על הסרט – סיקרן אותי איך המבקרים המיינסטרימיים של העיתונים המרכזיים, הסבירו לקוראיהם את הסוף – וגיליתי שאיש לא מדבר על זה. יותר מזה: רוג'ר איברט משווה את הסרט ל"פארגו", סרט קודם ומיינסטרימי-בהרבה של האחים כהן. אולי זה מה שקורה. אולי אנשים, במרחק יממה, שוכחים את הסוף וזוכרים רק את האמצע. כי אני לא שוכח את הסוף ובגלל זה אני חושב ש"No Country For Old Men" לא דומה במאום ל"פארגו". יש לו את המערכ הראשונה של "רציחות פשוטות", המערכה השניה של "צומת מילר" והמערכה השלישית של "האיש שלא היה שם".
אבל הנה. הסוף המשונה מתחיל להתאדות מראשי. ועכשיו יש לי רק שם אחד בראש, מלווה אותי כמו רוח רפאים מפילת אימה: אנטון שיגוּר. איזו דמות, חי נפשי. איזה סרט. אני חייב לראות אותו שוב.
אל תחמיצו גם את "הכי הכי 2007"
סרטי השנה של “סינמסקופ” , 2007
1. “זודיאק”. במאי: דיוויד פינצ’ר
2. “רטטוי”. במאי: בראד בירד
3. “המעיין”. במאי: דארן ארונופסקי
4. “זהות אבודה”. במאי פול גרינגראס
– וגם: החצי השני של “אפוקליפטו”, במאי: מל גיבסון
5. “בופור”. במאי: יוסף סידר
6. “הדייט שתקע אותי”. במאי: ג’אד אפאטו
– וגם: “סופרבאד”. במאי: גרג מוטולה
7. “סימנים של כבוד”. במאי: דיוויד קרוננברג
8. “הרחק ממנה”. במאית: שרה פולי
– וגם: “מארי אנטואנט”. במאית: סופיה קופולה
9. “יוקרה”. במאי: כריסטופר נולן
10. “היירספריי”. במאי: אדם שנקמן
– וגם: “מעבר ליקום”. במאית: ג’ולי טיימור
11. “אל תדאגו אני בסדר”. במאי: פיליפ לוארה
12. “חיים של אחרים”. במאי: פלוריאן הנקל פון דונרסמרק
13. “300″. במאי: זאק סניידר
14. “המבוך של פאן”. במאי: גיירמו דל טורו
15. “גיבורי הדגל” ו”מכתבים מאיוו ג’ימה”. במאי: קלינט איסטווד
(הסרטים נבחרו מבין 221 הסרטים שהופצו השנה מסחרית בבתי הקולנוע. לא נכללו בה סרטים שיצאו ישירות בדי.וי.די, או שהוצגו רק בפסטיבלים ובסינמטקים).
הסרטים הקופתיים בישראל 2007:
(מספרי הכרטיסים התקבלו ממפיצי הסרטים והם על אחריותם. הסכומים בדולרים לקוחים מדיווחי המפיצים לאולפנים ההוליוודיים, כפי שהם מפורסמים באתר “בוקס אופיס מוג’ו“).
1. “רטטוי”
3.08 מיליון דולר
כ-400 אלף כרטיסים
2. “שרק השלישי”
2.76 מיליון דולר
360 אלף כרטיסים
3. “הארי פוטר ומסדר עוף החול”
2.4 מיליון דולר
350 אלף כרטיסים
4. “בופור”
300 אלף כרטיסים
5. “שודדי הקריביים: סוף העולם”
1.7 מיליון דולר
225 אלף כרטיסים
6. “ביקור התזמורת”
215 אלף כרטיסים
7. “כוורת בסרט”
1.67 מיליון דולר
212 אלף כרטיסים
8. “הסודות”
208 אלף כרטיסים
9. “חיים של אחרים”
200 אלף כרטיסים
10. “נודל”
200 אלף כרטיסים
הבאים בתור (ויה “בוקס אופיס מוג’ו“):
“משפחת סימפסון, הסרט”: 1,518,581 דולר*
“ספיידרמן 3″: 1,404,046 דולר
“זהות אבודה”: 925,147 דולר
רובוטריקים”: 923,822 דולר
“אשת החלומות”: 903,964 דולר
“מכושפת”: 842,958 דולר
“אושן 13″: 828,917 דולר
“החופשה של מר בין”: 823,633 דולר
“מת לחיות 4″: 815,696 דולר
“שעת שיא 3″: 806,212 דולר
“תפוס ת’גלים”: 794,166 דולר
“נורביט”: 786,137 דולר
“300″: 728,501 דולר
“הדייט שתקע אותי”: 705,854 דולר
(*א.ד מטלון, מפיצי “משפחת סימפסון, הסרט”, סירבו למסור כמה כרטיסים נמכרו לסרט בארץ. יונייטד קינג, מפיצי “נודל”, מסרו נתון שאני מעריך שהוא לפחות קצת מעוגל כלפי מעלה. כך שיש בהחלט סיכוי שלמעשה “משפחת סימפסון” מכר כ-3000 כרטיסים יותר מ”נודל” ושלמעשה מגיע לו המקום העשירי. אבל לעולם לא נדע).
הסרטים הקופתיים באמריקה
1. “ספיידרמן 3″. 336 מיליון דולר
2. “שרק השלישי”. 321 מיליון דולר
3. “רובוטריקים”. 319 מיליון דולר
4. “שודדי הקריביים: סוף העולם”. 309 מיליון דולר
5. “הארי פוטר ומסדר עוף החול”. 292 מיליון דולר
6. “זהות אבודה”. 227 מיליון דולר
7. “300″. 210 מיליון דולר
8. “רטטוי”. 206 מיליון דולר
9. “משפחת סימפסון, הסרט”. 183 מיליון דולר
10. “שימו גז”. 168 מיליון דולר
221 סרטים הוצגו השנה בישראל. מספר כמעט זהה לזה של שנה שעברה. אבל השנה הקהל הישראלי הלך קצת יותר לקולנוע. על פי הערכת דני כפרי, מנכ”ל התאחדות ענף הקולנוע, נמכרו השנה כ-9.5 מיליון כרטיסים בישראל, עלייה של כמעט חצי מיליון כרטיסים משנה שעברה. מיליון מהכרטיסים האלה נמכרו לסרטים ישראליים. וזו, למעשה, הכותרת המופלאה ביותר של שנת הקולנוע הזאת: ארבעה מהעשרה – ארבעה!! מעשרה!! – הם סרטים ישראליים. מעקב מוסדר ומפוקח אחרי נתוני מכירת כרטיסים לסרטים ישראליים מתקיים בארץ רק מאז 1979, אבל נדמה שזה לא יהיה הימור מופרך מדי לקבוע שזה פעם ראשונה שזה קורה בתולדות הקולנוע הישראלי.
ושימו לב למקום התשיעי: זוכה האוסקר על הסרט הזר, “חיים של אחרים” הגרמני. במילים אחרות: חמישה מתוך עשרת הסרטים הקופתיים ביותר השנה בארץ הם מה שמוגדרים “סרטי איכות”, סרטים המיועדים לקהל מבוגר יותר, זה שלא רץ לראות כל סרט חדש שיוצא. זה שמחכה לביקורות. ועושה רושם ש-200 אלף האנשים האלה, ובהחלט ייתכן שאלה אותם 200 אלף איש (הייתי מהמר שמדובר בקבוצה בוגרת, נשית ובורגנית), עשו השנה חיים. הם נדדו מסרט ישראלי לסרט גרמני והרגישו שיש להם מה לראות בקולנוע. מפיצי הסרטים צריכים ללמוד טוב-טוב את הרשימה הזאת כי היא מפוצצת להם את הקונספציה בפרצוף: קולנוע המוני, ילדותי, המשווק עם שמות עילגים, משאיר אנשים בבית. “הדייט שתקע אותי” ו”זהות אבודה” הם שני סרטים שהקהל הנ”ל היה מתמוגג מהם אם לא היה לאחד שם כה אינפנטילי ולשני שם כה חלבי של סרט שכבר ראינו ושקל לדלג עליו ברשימת הסרטים.
רשימת הסרטים הקופתיים היא אחד הדברים הכי משמחים שקראתי (או, למעשה, שכתבתי) כבר המון זמן. היא מראה שמה שפעם אמרו על ישראל – שיש בה קהל איכותי – עדיין נכון. הסרט במקום הראשון, “רטטוי”, הוא הסרט במקום השני שלי ברשימת סרטי השנה. זה סרט מעולה, ואיזה תענוג שהוא מצא לעצמו קהל כה גדול. ואם תרצו עוד אנליזה, שימו לב לנתון הבא: חוץ מ”שודדי הקריביים 3″ ו”חיים של אחרים” כל שמונה הסרטים האחרים היון למעשה דוברי עברית (או מדובבים לעברית). מישהו מאבחן כאן מגמה?
הסרטים הכי טובים שלא ראיתם השנה.
למה? כי המפיצים גנזו. את רוב הסרטים האלה מייצגים בארץ מפיצים מקומיים. אבל הם… נו… אנשי עסקים, לא אנשי קולנוע. תראו להם יצירת מופת ותראו גבר מאפיר מנמנם. והיו השנה סרטים פלאיים, חלקם ניסיוניים, מאתגרים, אבל חלקם פשוט מהנים ומבדרים. חלקם הוקרנו בפסטיבלים בירושלים ובחיפה, וחלקם יצאו ישירות בדי.וי.די. אלה סרטים שכדאי לכם מאוד לחפש, כדי להשלים את תמונת סרטי השנה.
א. “הגרמני הטוב”, סטיבן סודרברג. תרגיל מבריק בסגנון ובתסריטאות. סודרברג (בימוי), ג’ורג’ קלוני (משחק) ופול אטנאזיו (תסריט) בהומאז מורכב ושנון לגרהם גרין המתרחש מיד בסוף מלחמת העולם השנייה ומציג עלילת פשע מכמה נקודות תצפית, בסיפור שבו אין טובים ורעים אלא רק מנצלים ומנוצלים, והאמריקאים, צבא השיחרור האגדי, הם לא יותר מצבא סוחרים תאב דם ובצע.
ב. “המארח”, בונג ג’ון הו. כתבתי על הסרט הקוריאני המעולה הזה המון השנה: כשיצא בדי.וי.די מיובא בינואר, כשהוקרן בפסטיבל ירושלים וכשהגיע להקרנות בכבלים. אפילו ראיינתי בדפים אלה את הבמאי. מדובר בסרט האימה/מפלצות המבריק שראיתי כבר שנים. ברמה של “מלתעות”. של אחד מגדולי הבמאים החיים כיום בעולם. למעשה: “זודיאק”, סרט השנה שלי, מאוד מאוד דומה לסרט קודם של אותו במאי, “זכרונות של רצח”. חפשו.
ג. “חותכי ורידים, סיפור אהבה”, גוראן דוקיץ’. צריך להגיד את זה שוב: המפיצים בארץ הם אנשים מביכים. מגישים להם להיט ביד אבל הם לא יודעים לראות אותו. דוקיץ’ עיבד לסרט את ספרו של אתגר קרת “הקיטנה של קנלר” והתוצאה מקסימה ופולחנית, עם טום ווייטס בתפקיד קנלר. מדובר בספר שהיה רב מכר בארץ ובסרט שגרם להתמוגגות בקרב כל מי שצפה בו בפסטיבלים בירושלים ובתל אביב.
ד. “חצי נלסון”, ריאן פלק. סרט מקסים וקטן על מורה שזקוק לשיעורי חיים ותלמידה שמבינה מה קורה סביבה יותר טוב ממנו. זה תמים ממה שזה נשמע, אבל מבוים בלב רחב (וריאן גוסלינג, בתפקיד הראשי, היה מועמד לאוסקר השנה). הסרט מוקרן לעיתים קרובות בערוצים של יס והוא מהסרטים האלה שפשוט מענג להיתקל בהם.
ה. “28 שבועות אחרי”, חואן קרלוס פרנאדיו. לדעתי, פי אלף יותר טוב מ”28 ימים אחרי” וסרט האימה הכי מפחיד שראיתי השנה. כבר יצא בדי.וי.די.
ו. “מחליקים אותה”, וויל ספק וג’וש גורדון. המפיצים בארץ פשוט מתעבים את וויל פארל, אה? סרטיו נזרקים כאן לפח על ימין ועל שמאל. אחרי ש”לילות טלדגה” נגנז הגיע תור גם הסרט הזה ללכת בעקבותיו. והרי מדובר בסרט מצחיק ומבדר, שטות מופלאה אך עשויה למופת.
ז. “אני לא רוצה לישון לבד”, צאי מינג ליאנג; “פלוי”, פן-אק רטאנארואנג. בפינת סרטי האיכות הדורשים סבלנות, שניים מהבמאים האסיאתיים האהובים עלי שהוצגו בארץ רק בפסטיבלים. בכלל, זו היתה שנה טובה לרטאנארואנג התאילנדי השנה בישראל: שני סרטים מוקדמים שלו – “חיים אחרונים ביקום” ו”גלים נסתרים” – נשלפו מהמחסנים והוצגו במוזיאון תל אביב, ו”פלוי” (שהחצי הראשון שלו היה נפלא, והחצי השני פחות) הגיע לפסטיבל חיפה.
ח. “סיקו”, מייקל מור. סרט תיעודי אקטיביסטי זועם עם אג’נדה ראויה, אלא שהפעם מייקל מור מוריד את מסכת הליצן שלו ונהיה רציני. הוא יוצא לעשות סרט על ביטוח הבריאות הכושל של אמריקה, וחוזר עם מסמך על מדינה שמעדיפה שענייה פשוט ימותו.
(עדכון: מאז שכתבתי את זה התברר ש”סיקו” כן ייצא בארץ).
ט. “פרספוליס”, מרג’אן סטראפי, ונסן פרונו. גרסה קולנועית מונפשת נאמנה למקור – הרומן הגרפי של סטראפי – שמצליחה לספר סיפור התבגרות לא שגרתי, ולהפוך אותו למעין סרט לילדים למבוגרים.
י. “שוטרים לוהטים”, אדגר רייט. בחלקו פארודיה נהדרת על סרטי שוטרים, מ”נקודת פריצה” ועד “איש הקש”, ובסופו פשוט סרט פעולה משובח ומלהיב שמפסיק לצחוק על סרטי הפעולה ומתחיל להצטרף אליהם. הברקה ענקית.
============
ציון לשבח למפיץ מצטיין: יונייטד קינג.
מצד אחד אני רוטן בלי הרף על כך שמפיצים לוקחים סרטים וגונזים אותם, מונעים מהקהל לראות אותם, ומונעים ממפיצים מתחרים להגיע לסרט ואולי להוציא אותו בעצמם. אבל פעם ביובל ההרגל הזה זוכה לתיקון שראוי לשבחים: יונייטד קינג איווררה באפריל את המחסנים האסיאתיים שלה וריכזה למשך כמה שבועות כמה מהסרטים הטובים ביותר תוצרת אסיה למיני-פסטיבל. הקהל, כמובן, לא הגיע. אבל היוזמה ראויה לשבחים. רק בפעם הבאה, אולי, לא באיחור של שלוש שנים.
ציון לגנאי למפיץ מאכזב: יונייטד קינג.
אם רישומיי אינם מטעים אותי לא היה סרט אחד השנה שיונייטד קינג אמרה שהיא תוציא ושאכן יצא בתאריך המתוכנן. הם כל הזמן משנים תאריכים, לפעמים ברגע האחרון. תחושה של ברדק.
ציון לשבח למפיץ מצטיין (מקום שני): פורום פילם.
אנחנו העולם! פורום פילם למדה להביס את הפיראטים ושינתה את פני מודל ההפצה שכבר התרגלנו אליו בארץ: פתאום רוב הסרטים שלהם מגיעים ארצה בעת ובעונה אחת עם אמריקה. לפעמים אפילו לפני!
ציון לגנאי למפיץ מאכזב (מקום שני): פורום פילם.
רק מה, בגלל שפורום פילם מחרימה מבקרים, הסרטים האלה מושקים בישראל ובאמריקה בעת ובעונה אחת (לפעמים אפילו לפני אמריקה) ואף אחד בארץ לא יודע עליהם כלום, לא שמע, לא קרא, מחתרת. עובדה: חפשו סרטים של חברת די.אן.איי (”שמש”), או יורופה-קורפ (”ארתור והמינימונים”) בטבלת שוברי הקופות בישראל ולא תמצאו אותם. החברה הזאת משיגה סקופים הפצתיים, אבל היא מצליחה להחרים את כל הקהל מלראות אותם, לא רק את המבקרים.
=============
שנת ההריון: “הדייט שתקע אותי”, “מלצרית”, “ג’ונו” (בקרוב בארץ) ו”4 חודשים, 3 שבועות ויומיים”, “שרק השלישי”. טרנד?
=============
לשנת 2007 היה ניחוח סבנטיזי משובח. החל מ”זודיאק”, סרט השנה שלי, ועד “אמריקן גנגסטר”, סרטי פשע המבוססים על מקרים אמיתיים שהסעירו את אמריקה בתחילת שנות השבעים. “סופרבאד”, עם אחד התסריטים המבריקים שנשמעו השנה, ניסה להחזיר את סרטי הנעורים לשנות השבעים באווירתו, כששני חנונים מדמניים את עצמם כמעין סופר-סרסורים קוליים, עם גרוב שחור מתחת לעורם החיוור והלבן. פרויקט גריינדהאוס של טרנטינו/רודריגז ניסה לשכנע אותנו שנהנה מסרטי אקספלויטיישן שרוטים ומהוהים. גם “האמיצה”, “מייקל קלייטון” ו”המרדף לאושר” נראו כמו סרטים שנתלש מהסבנטיז, ורצף הסרטים שעוד לפנינו – “קונטרול”, “הפרפר ופעמון הצלילה”, “ארץ קשוחה”, “סוויני טוד” ו”זה ייגמר בדם” – מחזירים את הוליווד לתקופה הכי מבריקה שלה. תקופה אלימה, תוקפנית, אנטי ממסדית, שמבטאת מיאוס בשלטון, שמציגה את העולם בו אנחנו חיים כמקום מסואב ואלים, והם עושים את זה באמצעים קולנועיים מורכבים, מבריקים, שנויים במחלוקת. אלה סרטים שמצליחים גם לרתק ולסחוף, וגם לתת לראש בעיטה הגונה. צריך לזכור שהאמריקאים נמצאים מרחק שנה מבחירות, ואי אפשר שלא לראות בסרטים האלה קריאה נואשת להתעוררות.
============
בשבוע הבא ימלאו חודשיים לשביתת התסריטאים. זה לא ספק האירוע המדובר ביותר של השנה בתחום הקולנוע. בינתיים היא מפריעה בעיקר להפקות הטלוויזיה. אם היא תסתיים במהלך ינואר, היא לא תגרום נזק לסרטי 2008. אבל אם, כמו שניקי פינק מדווחת בימים שלפני חג המולד, אין סוף לשביתה באופק, היא עשויה להיגרר עד הקיץ ולגרור פנימה גם את הבמאים והשחקנים. ואז זה אומר שזה ישפיע גם על גלובוס הזהב, גם על האוסקרים, וגם על לא מעט מסרטי סתיו 2008 שעדיין לא יצאו לצילומים. ועדיין, האולפנים לא מוכנים להסכים לדרישות התסריטאים לקבל אחוזים מההכנסות מההורדות החוקיות באינטרנט.
=========
יוצרים:
אינגמר ברגמן (גאון שוודי)
מיכאלאנג’לו אנטוניוני (גאון איטלקי)
אדוארד יאנג (גאון טייוואני)
אוסמה סמבנה (גאון סנגלי)
בוב קלארק (במאי קנדי)
ריאן לרקין (אנימטור קנדי)
צלמים:
פרדי פרנסיס (עבד עם דיוויד לינץ’)
לזלו קובץ’ (עבד עם כל השאר)
שחקנים:
דבורה קר (”המלך ואני”)
ישראל (פולי) פוליאקוב (”למראית עין”)
אולריך מוהה (כוכב “חיים של אחרים” ממזרח ברלין)
סולווג דומרטן (כוכבת “מלאכים בשמי ברלין”)
סופרים:
פול וירטל (”צייד לבן, לב שחור”)
נורמן מיילר (”הערומים והמתים”)
איירה לווין (”תינוקה של רוזמרי”)
קורט וונגוט (”בית מטבחיים 5″)
מוגולים:
ג’ק ולנטי (נשיא ה-MPAA)
פרדי פילדס (סוכן אגדי)
רוג’ר סמית (הרוג’ר מ”רוג’ר ואני” של מייקל מור)
קרלו פונטי (מפיק איטלקי)
אנשים טובים:
רפי לביא
טניה ריינהרט
(ועוד המון: מטדי קולק ועד אייק טרנר)
קראו גם:
הסרטים הקופתיים בישראל לשנת 2007
הכי הכי 2007
הנה הם:
סרטי השנה של "סינמסקופ" ל-2007
1. "זודיאק". במאי: דיוויד פינצ'ר continue reading…
(מספרי הכרטיסים התקבלו ממפיצי הסרטים והם על אחריותם. הסכומים בדולרים לקוחים מדיווחי המפיצים לאולפנים ההוליוודיים, כפי שהם מפורסמים באתר "בוקס אופיס מוג'ו").
1. "רטטוי"
3.08 מיליון דולר
כ-400 אלף כרטיסים
continue reading…
בעוד אני מתלונן על חוסר ההקפדה של ג.ג בתעתיק השגוי שלהם ל"אליזבט", מתברר שחברת חמישה כוכבים – האנשים שהביאו לכם קלסיקות בנות זמננו כמו "איך להסתדר בחיים ולהישאר נשוי" ו"לך תבין נשים" – מפליאה עם רצף כרזות גדושות טעויות. עכשיו בקרנות הרחוב הכרזה לסרטם החדש "לעולם לא אהיה שלך". בבימויה של איימי הקרלינג. או "איימי אקרלינג" בפוסטרים. ובכיכובו של "פול רוד". מזל שלא פאול רוד.
והנה מגיעה הזמנה בדואר לסרט הבא שלהם: "העדר". הבמאי, כך חושבים בחמישה כוכבים, הוא אנדריי לאו. רוסי? לא, הונג קונגי. קוראים לו באמת אנדרו לאו (לא השחקן אנדי לאו, אלא הצלם שעבד עם רינגו לאם ועם וונג קאר וויי ושלפני חמש שנים צילם והיה שותף לבימוי הסרט "Infernal Affairs", או "דרך ללא מוצא" בדי.וי.די בעברית, שהפך ל"השתולים" האמריקאי). השחקנית לצידו של ריצ'רד גיר היא קלייר דאנס. בטח בתו של השחקן הבריטי הוותיק צ'רלס דאנס. אה, לא. זו קלייר דיינס. ראינו אותה לפני רגע ב"אבק כוכבים".
והבמאי, טוענת ההזמנה, זכה באוסקר. המממ… הוא לא. הם בטח מבלבלים עם אנדריי לאו.
(אגב, אנדרו לאו הוא השם האנגלי של הבמאי, מהימים שבהם הונג קונג היתה תחת שלטון בריטי וכולם התהדרו בשמות אנגליים. כך הוא חתום על "העדר", הסרט הראשון שלו באנגלית, אבל הסינים מכירים אותו בשם וויי-קיונג לאו).
=======
בסוף השבוע האחרון יצא באמריקה "המלחמה של צ'רלי ווילסון", המתרחש בחלקו בפקיסטן של שנות השמונים, אחרי שהפיכה צבאית הביאה להוצאתו להורג של הנשיא בוטו. בתו, בנזיר בוטו, כיהנה פעמיים כראש ממשלה בשנות התשעים, ואחרי גלות בת שמונה שנים היא שבה באחרונה לפקיסטן והסתמן שבבחירות המתקרבות היא היתה זוכה בנשיאות בפעם השלישית. הערב היא נהרגה בפיגוע התאבדות, בעיר בו הוצא להורג אביה.
אחד הדברים ש"המלחמה של צ'רלי ווילסון" טוען הוא שישראל מכרה נשק סובייטי לפקיסטן בתיווך אמריקאי, ופקיסטן השתמשה בו כדי לחמש את המורדים בגבול כדי שישתמשו בו למגר את הרוסים שפלשו לאפגניסטן. אחרי שהרוסים נסוגו, הנשק הזה, והניסיון שהושג בשמונה שנות המלחמה נגד הסובייטים, הוליד את אל קעידה. הסרט גם מציג אית אמריקה כמדינה שמעלימה עין ושתמכה בנשיא שחיסל את בוטו האב, רק כי הוא נתפס אצלם כבן בריתם במלחמה נגד הסובייטים.
לפני כמה שבועות הוקרן בסינמטק ירושלים סרטו התיעודי המצוין של קווין מקדונלד, "האויב של האויב שלי". הוא עוסק באופן בו הלבינה ארצות הברית את עברו הנאצי קלאוס ברבי, הקצב מליון, כדי להשתמש בו כמומחה לפעילויות טרור והמרדה נגד קומוניסטים, תחילה במזרח אירופה ואז בדרום אמריקה. האמריקאים רצו לחסל את הקומוניזם, ברבי ידע איך לעשות את זה, אז הם הפכו אותו לחבר שלהם, לבן ברית, התחילו להעריץ את הנאצי הרצחן ולהגן עליו. האויב של האויב שלי הוא לאו דווקא החבר שלי, מנסה הסרט לטעון. וגם כאן, מתברר, ישראל היתה שותפה לפשע. ברבי היה מתווך במכירת נשק לישראל. ישראל ידעה מי הוא, אבל שמחה לקבל ממנו סיוע.
קוצר ראייה.
עצימת עיניים.
ואיכשהו הכל בסוף מתחבר זה לזה. לממשלות לא אכפת לתת יד לרוצחים, למנהיגים המנהלים רצח עם, או שעברם מפוקפק, כל עוד הוא מסייע להם עם משבר בטווח הקצר. אבל הפתרון הזה יוצר משבר גדול יותר. ואת זה אף אחד לא מצליח לראות מראש. צ'רלי ווילסון, הסנטור האמיתי מהסרט של מייק ניקולס, הוא גיבור אמריקאי. הוא עזר, במו ידיו, לגרש את הרוסים מאפגניסטן. כתוצאה מכך: הגוש הסובייטי נחלש וקרס כעבור שנה. צ'רלי ווילסון הרג את הקומוניזם. אבל הוא הוליד את אל קעידה. ועכשיו גם רסיסים מדמה של בנזיר בוטו נמרחים על מצפונו.
מותה של בוטו לא זקוק לסרט של מייק ניקולס כדי להיות רלוונטי, אבל זה הופך את כל העסק לקצת יותר אירוני כשבדיוק יוצא סרט הוליוודי שמנסה להציג את קוצר הרואי של העולם, ומראה איך טיפול בבעייה נקודתית יכול להפוך לבעיה גדולה יותר אם לא שמים לב להשלכות המעשים. והנה, כאילו סרט ההמשך נכתב ברגעים אלה.
הפתעה נעימה: הבלוג "עוגיות" בחר ב"סינמסקופ" כאחד הבלוגים הנבחרים לשנת 2007. תודה רבה. תודה לכל מי שבחר עבורי. תודה למועמדים. זה היה כבוד רק להיות מועמד לצידכם. תודה לסוכן שלי. ותודה לאלוהים שמסדר לי מיקום לא רע בגוגל.
עוד הפתעה נעימה: דיוויד פולנד מרכז ב-Movie City News טבלה עצומה עם כ-150 מבקרים ורשימות סרטי השנה שלהם. חפשו גם אותי שם, לקראת הסוף מימין, באיזור ה-R.
"סקרין דיילי" בוחר ברומניה, ישראל ולבנון כטריטוריות הבולטות של 2007. לא בחירות מפתיעות, אלה באמת שלוש המדינות שיצאו עם הכי הרבה פרסים בפסטיבלים. אבל בכל הקשור לדיווח הישראלי אדוארד לורנסון מגיש תמונה חלקית עם לא מעט שגיאות. אבל היא, בכל אופן, מייצגת תחושה הפושה בקרב מפיקים ומפיצים בינלאומיים: משהו מעניין קורא בטריטוריות האלה עכשיו שכדאי לעקוב אחריו.
============
מתברר שב"כפרה", העיבוד של ג'ו רייט לספר של איאן מקיואן, יש שוט רצוף של 5 דקות וחצי באמצע הסרט – עם אלף ניצבים ודי הרבה ספינות דיגיטליות – שגורר לא מעט ויכוחים בין מבקרים באמריקה: האם זה משרת את הסרט או סתם קישוט גאוותני של הבמאי. אני אוטומטית בעד. אני פריק של שוטים ארוכים. מכור לזה. מתמוגג מזה. מייחל לזה. הנה כתבה תוצרת סיאטל סביב הנושא הזה. וממנה הגעתי גם לקטע וידיאו המכיל דקה מתוך השוט הזה ובו מדבר הבמאי על מה שניסה לעשות שם. ובלוג המכיל לקט מרשים של מיטב הוואן-שוטים הגדולים בקולנוע.
=============
אחרי שכתבתי כאן שאני אמור לקבל סקרינר של "אין לזה סוף" של צ'רלס פרגוסון עודכנתי שהסרט כבר שודר החודש ביס דוקו. אז הלכתי וצפיתי. ההתחלה מרשימה ומבעיתה: פרגוסון מראה, באמצעים עיתונאיים פשוטים, איך הנשיא בוש הפקיר את עירק ודירדר אותה בטיפשות למצב של כאוס. אלא שמשהו בסרט היה לי משונה: הוא היה קצר מדי. לא ידעתי מה היה אמור להיות אורך הסרט, ולא ידעתי מה אורך הסרט שאני צופה בו, אבל פתאום באמצע משהו בו נפל. מ-2003 הוא פתאום קפץ לדצמבר 2005. "היי, לאן נעלמה 2004?", תהיתי. ואז גיליתי שהסרט שהוצג ביס הוא גרסה בת שעה שמערכה מהגרסה בת 102 הדקות המלאה. ארבעים דקות פחות. אם לא הייתי שם לב לזה בצפייה הייתי אומר "סבבה", אבל זה נורא מורגש. גיורא יהלום, מנהל יס דוקו, עידכן אותי: "אכן, רכשנו את גרסת השעה. רצינו כמובן את הפיצ'ר אך המפיץ אינו מוכר אותו לשווקים מחוץ לצפון אמריקה". איזה באסה!
למרבה המזל, בחבילת הסקרינרים שאמורה להגיע אליי מחר אמור להיות גם הסרט הזה במלואו. אלך לחפש מה קורה ב-40 הדקות הנעדרות.
===========
ובקרוב: מי יזכה בפוליצרוסקופ ובראזיסקופ על ביקורות הקולנוע המצטיינות והמבישות לשנת 2007.
אי אפשר לסמוך על המבקרים האלה: רק לפני שבוע כתבתי עד כמה אני שונא סרטים שאין בהם מוזיקה (אפרופו "4 חודשים, שלושה שבועות ויומיים"), והנה מגיע "אני האגדה" עם וויל סמית שבחציו הראשון מכיל רק שתי הבלחות מוזיקליות קטנות והוא ברובו נטול פסקול מוזיקלי (לפחות לא פסקול מולחן – יש בו לא מעט בוב מרלי המתנגן מהאייפוד של סמית). אלא שב"אני האגדה", שמעתיק כאן את "להתחיל מחדש" בטריק הזה, הדממה הזאת יוצרת אימה גדולה. אה כן, חיבבתי מאוד את הסרט.
=========
עכשיו אני מבין למה לא שמעתי מאף אחד דיווחים על הקרנת הסינג-א-לונג של "מעבר ליקום" בשבוע שעבר: מהדיווח הזה של מאיה זיו באתר של קשת (שלא מתנגן בפיירפוקס) אני מגלה שאף אחד לא שר עם הסרט. אם למישהו יש דיווחים חלופיים, מהצד האחר של האולם, כולל תמונות, אנא לחלוק. מחר, בכל אופן, זה קורה שוב. פורום פילם, חברה שיודעת לשווק דחפורים יותר טוב משהיא יודעת לקדם סרטים, צריכה להפקיד את מחלקת השיווק שלה בידיה של מורן שוב, אוצרת, אמנית ואחות של יעל ועמוס (שבווידיאו סוף סוף ראיתי מי זאת), שהגתה את ההברקה ועשתה לסרט קידום מכירות מעולה, המבוסס על אהבת קולנוע ומוזיקה. הטיפול ההפצתי, התקשורתי והשיווקי של פורום פילם בסרט הזה, כמו גם ב"היירספריי", היה מחפיר.
==========
הנה ההוכחה לטענה העיקרית שלי נגד האחראים לתרגומי שמות לעברית: הבחירות שלהם נובעות לרוב מחוסר תשומת לב והקפדה. מי שבוחר שם כמו "הדייט שתקע אותי", לא משנה לאיזה סרט, פשוט לא אכפת לו – ממילים, משפה, מעברית, מקהל, מטעם טוב. ואיך אני יודע את זה? כי הנה מגיע סרט חדש ששמו תורגם באופן מדויק לעברית. אחד לאחד. רק מה? עם טעות איות. בכל הכרזות, בכל השלטים, בכל האתרים. למה? אולי כי הם מנסחים שם בג.ג את הכרזות בעצמם, בלי מגיהים והם פשוט לא יודעים איך מתעתקים לעברית את השם Elizabeth. כלומר הם גם לא יודעים את חוקי התעתיק וגם מעולם לא ראו את השם "אליזבת" כתוב בשום מקום אי פעם עד שנפל לידיהם סרט בשם זה. וככה נולד השם המדויק, אך המעוות והשגוי להפליא:
בעניי זה לא רק מביך, זה גם מבזה. אם הם לא יודעים מה ההבדל בין ט' ל-ת' למה שיזיז להם שקוראים לסרט "הדייט שתקע אותי".
==========
ואכן: "נראתה לאחרונה" הוא סרט מוצלח להפליא. הפתעה נעימה מאוד. גם מותח, גם מרגש, גם מועך את הלב ואפילו מצליח ללכת למקומות שלאו דווקא היו צפויים מלכתחילה. בן אפלק הוא לא במאי ענק – הרבע האחרון של הסרט נורא מסורבל בפריסת העלילה שלו, ומנסה לשלוף כל מיני טכניקות של הרגע האחרון – אבל הוא מצליח להוכיח שהאוסקר שיש לו על תסריטאות לא ניתן על לא דבר. התסריט מהודק, צפוף, בנוי היטב, ומצליח להזרים שצף דם ללב. בעיני, "נראתה לאחרונה" טוב יותר מ"מיסטיק ריבר", עיבוד מוערך-יתר-על-המידה לספר אחר של אותו סופר בוסטוני, דניס ליהיין. והכי טוב: בן אפלק לא משחק בסרט. זו הצלה, כי אני חושב שאפלק הוא שחקן איום ונורא.
אפלק גם מפתיע בבחירת אנשי הצוות: פסקול יפה של הארי גרגסון-וויליאמס וצילום לירי עדין של ג'ון טול, צלם עם שני אוסקרים.
הכי מפתיע: ראיתי את הסרט בסקרינר של מיראמקס מיד אחרי שצפיתי (כפי שאני עושה כבר שבוע, מדי יום) בעוד נתח ממארז "בלייד ראנר, הגרסה הסופית". ושניהם, הפלא ופלא, הופקו על ידי אלן לאד ג'וניור.
ועוד הפתעה: אד האריס ב"נראתה לאחרונה" נורא דומה, במבנה המצח והתסרוקת, לוויגו מורטנסן מ"סימנים של כבוד".
אז מה עדיף: לשבת בבית ולקטר כמה זה מעצבן שהסרטים הכי מדוברים של סוף 2007 ייצאו בארץ בינואר-פברואר-מרץ 2008 או להתחיל לשלוח מיילים לכל מי שאתה מכיר שמכיר מישהו שהוא חבר באקדמיה, ב-DGA, ב-HFPA וב-BAFTA לברר למי יש סקרינרים מהסרטים ולברר מי מוכן לשלוח כמה מהם ארצה. והנה זה מתחיל לשאת פירות: שניים הגיעו אמש, וחבילה של ארבעה-חמישה סקרינרים נוספים של סרטי האוסקר אמורה לנחות בתיבתי היום-מחר. אושר.
==========
דן קציר צרף את הלינק הזה בתגובות והוא בהחלט ראוי לתשומת לב: כתבת הקולנוע הדוקומנטרי של האתר about.com בוחרת בעשרת הסרטים התיעודיים הטובים של 2007 ואחרי שמנתה את הסרטים הכי מדוברים, הכי מועמדים לאוסקר, היא משבצת במקום העשירי את "אשה אגדה" של קציר. נאה ביותר.
==========
יס משיבה מלחמה להשקות של הוט בתחום ערוצי הסרטים ומשיקה בינואר ערוץ סרטים נוסף משל עצמה (למשך חודש): yes movies. ובו: מיטב הקלסיקות מכל השנים. מ"ארוחת בוקר בטיפאני" ועד "טיטאניק".
היום בבוקר היו אמורים להגיע אלי הטכנאים של יס ולהתקין לי את ממיר ה-HD, אבל ברגע האחרון – בגלל בעיות תשתית ביתיות – נאלצתי לדחות את הביקור שלהם בשבועיים. מי שמתחבר לשידורי ה-HD של יס מוזמן להתחיל לספר איך זה נראה.
=========
טוני (איי.או) סקוט מה"ניו יורק טיימס" בוחר את סרטי השנה שלו. הוא מתחיל ב"4 חודשים, שלושה שבועות ויומיים" ולצידו "רטטוי" ומסיים בציונים לשבח, בין השאר ל"ביקור התזמורת".
מאנולה דרגיס בוחרת את הסרטים שלה, ומתחילה ב"זה ייגמר בדם" ו"זודיאק".
והעשיריה של סטיבן הולדן: זה מתחיל ב"זה ייגמר בדם" וממשיך עם "חיים של אחרים".
========
כמעט שנתיים אחרי שקרן ירושלים יצאה להרפתקאה למצוא מנהל חדש לסינמטק ירושלים ולפסטיבל הקולנוע של העיר – בתחילה במקום ליה ון ליר ואז לצדה – התיישב סוף סוף אילן דה פריס ביום ראשון על כסא המנהל הכללי של הסינמטק, כשכל הצוות הוותיק לצידו: יגאל חיו, המנהל האדמיניסטרטיבי, אבינעם חרפק, מנהל התוכנייה, גילי מנדל, מנהלת תוכניות החינוך וליה ון ליר כיו"ר פעיל. עכשיו נצטרך לחכות ולראות מה ישה דה פריס בתפקידו החדש, רגע לפני חנוכת המבחנה החדש של הסינמטק ומהדורת החצי יובל לפסטיבל. כאן תוכלו לעקוב אחר כל הסיפור הזה מאז מאי 2006.
=========
אורי קליין על "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים", אתמול:
חברים ומכרים שונים שאלו אותי כבר אם למרות מעלותיו, כדאי לצפות בסרט שיצא לו שם של יצירה מדכאת וקשה. אין לי די מלים לומר עד כמה זה כדאי. אם הקולנוע חשוב לכם, והחיים גם כן, "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" הוא סרט לראותו. וגם אם הצפייה בסרט אינה קלה, ויוצאים ממנו בגרון חנוק, עדיין עצם העובדה שהוא נוצר, ולקולנוע העכשווי נוספה יצירה כה גדולה, מעוררת גם סיפוק רב.
אורי קליין על הסרט התיעודי על אורלי קסטל בלום, שלשום:
הסרט (מלווה) את קסטל-בלום, הסובלת מכל רגע בניכר שלה, אל הקפה השכונתי שבו היא שותה את קפה הבוקר שלה מול המחשב הנייד שלה. הפרק הזה מסתיים בביקור בביתו של הסופר הנרי תורו, שספרו "וולדן" מתחיל במלים המצמררות, שמתאימות גם ליצירתה של קסטל-בלום: "מרבית האנשים חיים חיים של יאוש שקט".
==========
חוזר כעת לחובות הצפייה שלי: להמשיך לצלוח את כמעט ארבע השעות של "ימים מסוכנים", הסרט התיעודי המאוד-מאוד מקיף על "בלייד ראנר" הנמצא במארז "בלייד ראנר: הגרסה הסופית", ואז לסקרינרים שכבר הגיעו ל"Gone Baby Gone" (שבר הוקרן לעיתונאים משתפי פעולה השבוע לקראת צאתו בשבוע הבא) ו"רודף העפיפונים" שיגיע אי שם באיזור מרץ. ויש לי גם את "אין לזה סוף", אחד הסרטים התיעודיים המובילים לזכייה באוסקר, שהקלטתי מערוץ יס דוקו, לשם הוא כבר הגיע החודש. נראה מה אספיק להשלים היום.
בהמשך היום: עוד סיכומי שנה.
איש השנה
ג'אד אפאטו
האיש שהפתיע עם "בתול בן 40" הפך השנה למפעל קטן להומור בוטה אבל מלא חן ונשמה. אפאטו כתב וביים את "הדייט שתקע אותי" (המוכר בארץ גם בתור "המתרגם שדפק לי את הצורה"), והוא הפיק את "סופרבד", אולי הסרט הכי מהנה שלא ציפינו שנהנה ממנו. הוא גם הפיק והיה שותף לכתיבה של "The TV Set" ו"לילות טלדגה", שהגיעו השנה לדי.וי.די אחרי שנגנזו בשנה שעברה על ידי המפיצים המקומיים. ובשנה הבאה הוא יהיה חתום, כמפיק או כתסריטאי, על ארבעה סרטים נוספים.
אשת השנה
קייט בלאנשט
אם לא נתקלתם השנה בקייט בלנשט בקולנוע כנראה שהגיע הזמן להחליף מספר במשקפיים. זה התחיל בשבוע האחרון של 2006 כשנחתה עם "בבל" מול בראד פיט. ואז הגיע "רמז לסקנדל" לצד ג'ודי דנץ'. בפסטיבל ירושלים נתקלנו בה ב"הגרמני הטוב" (חפשו בדי.וי.די). ב"שוטרים לוהטים" – אולי הסרט המצחיק של השנה (חפשו בדי.וי.די) – היא מופיעה לשבריר שנייה. וזה לא הכל: בשבוע הבא היא תגיח עם שני סרטים: "אליזבת: תור הזהב" ו"אני לא שם", על אחד מהם, או על שניהם, היא כנראה תהיה השנה מועמדת לאוסקר.
צמד השנה
ג'ונה היל ומייקל סרה ("סופרבד")
אז מה גרם ל"סופרבד" להפוך מסרט עם פוטנציאל וולגרי ומביך לאחת ההפתעות הנעימות והשנונות של השנה? ללא ספק התסריט גדוש ההברקות של סת רוגן ואוון גולדברג. נשבע לכם שיש בו דיאלוגים שדיוויד מאמט היה מתגאה בהם. אבל ג'ונה היל ומייקל סרה, שמגלמים את סת ואוון בסרט, הם שנותנים לסרט את החן, העדינות, הנשמה והנואשות שלו. הסצינה האחרונה, בה הם נפרדים זה מזה בראש מדרגות נעות בקניון, היא מופת של גמלוניות נעורים.
מרדף השנה
"אפוקליפטו", כל החצי השני
כאילו שכל פרשת "הפסיון של ישו" לא הספיקה מל גיבסון הפך לאיש השנוא השנה בעקבות מפגש שיכור ואנטישמי שלו עם החוק. אבל "אפוקליפטו" שלו, שיצא בארץ בשבוע האחרון של 2006, הוכיח שהאיש הוא אולי חרא של בנאדם, אבל במאי ענק. כל החצי השני הוא מרדף אחד ארוך, כמעט נטול מילים, שמבוים באופן מבריק ועוצר נשימה.
הדקות הכי מותחות
"זהות אבודה", הסצינה בתחנת ווטרלו
רבע שעה שהיא כמו סרט קצר ומבריק שעומד בפני עצמו. רבע שעה שמתניעה את אחד הסרטים הנהדרים של השנה. מותחן ריגול עשוי לעילא עם קצב פשוט מרהיב.
הסצינה הכי בלתי נשכחת
"סימנים של כבוד", ויגו מורטנסן בבית המרחץ
כן, זו הסצינה בה דמותו של מורטנסן נלחמת על חייה מול שני מתנקשים צ'צ'נים חמושים בסכינים כשהוא עירום כביום היוולדו. אבל היא בלתי נשכחת – לפחות עבור גברים סטרייטים – לא בגלל העירום שבה, אלא בגלל שהיא הברקת בימוי: סצינה קיצונית, בוטה, שהולכת עד הסוף ומותירה את הצופים נלחמים על אוויר.
החיסול הכי מבריק
"מייקל קלייטון"
בשוט רצוף אחד הנמשך שלוש דקות, בדממה מוחלטת, מוצאת אחת מדמויות המשנה ב"מייקל קלייטון" את מותה, כשצמד רוצחים שכירים פולשים לביתה, מחסלים אותה ואז מארגנים את העסק שייראה כמו מוות טבעי. רגע מצמרר ומוצלח בסרט מוחמץ.
הדמות המונפשת של השנה
אנטון אגו, "רטטוי"
מבקר המסעדות ערל הלב, שדובב בקולו של פיטר אוטול (או אלי גורנשטיין, אם צפיתם בדיבוב העברי המוצלח), מספק את התפנית המרגשת של "רטטוי", הסרט עם התסריט ההוליוודי המיינסטרימי הכי מבריק של השנה. מונולוג הסיום שלו, על תפקידו של מבקר, הופך את "רטטוי" מסרט אנימציה לכאורה-ילדותי לאחת היצירות הקולנועיות המתוחכמות והבוגרות שנוצרו השנה.
הגילטי-פלז'ר של השנה
"300"
סקס! אלימות! ספרטה! השאירו את האינטליגנציה ואת הפוליטיקלי-קורקטיות בצד, זה פשוט היה סרט מלהיב לגמרי.
השחקן הישראלי המצטיין בחו"ל השנה
אשרף ברהום, "הממלכה"
מארק איווניר גנב את ההצגה בשתי סצינות מצוינות ב"שומר המדינה", יגאל נאור אכל את ג'ייק ג'ילנהול בלי מלח ב"חקירה מעבר לקווים", איילת זורר מככבת בטריילר של "שמונה צדדים לאמת" ועידו מוסרי ממצמץ לשניה בטריילר של "אל תתעסקו עם הזוהן" של אדם סנדלר. אבל אשרף ברהום מאפיל על כולם בתפקיד מבריק, היחיד ב"הממלכה" (שייצא בארץ בסוף השבוע הקרוב) שכתוב היטב ומבוצע לעילא. הישג מרשים במיוחד כשמולך שני זוכי אוסקרים (ג'יימי פוקס וכריס קופר).
די.וי.די השנה
"בלייד ראנר, הגרסה הסופית" (המארז המחומש)
אחרי שכבר התייאשנו מהסרט, אחרי שרידלי סקוט חזר והתעסק בו שוב ושוב שלא לצורך, הגיעה לפני שבועיים הקופסה האולטימטיבית: לא רק גרסה משופצת של הסרט שמשדרגת את איכות התמונה וגורמת לאישונים לזלוג ממקומם, אלא גם כל תולדות העריכות של הסרט והמאבק בין סקוט ומפיקיו. ולראשונה בדי.וי.די: הגרסה המקורית והמבריקה מ-1982, שבזכותה "בלייד ראנר" הפך לסרט הפולחן שהוא כיום. הסרט התיעודי המצורף, "ימים מסוכנים" מציג באופן מקיף ומלא כנות, את כל מלחמות האגו בין התסריטאים, המפיקים, השחקנים והבמאי, שלא הבינו איזו יצירה מופלאה יש להם ביד. והבונוס החגיגי: סצינת הסקס הגנוזה בין רייצ'ל ודארקד. זה עולה 300 שקל ושווה כל אגורה.
פסקול השנה
"רמז לסקנדל", פיליפ גלאס
המוזיקה של פיליפ גלאס עובדת מצוין עם סרטים תיעודיים, אבל איכשהו לא מתמזגת היטב עם סרטים עלילתיים. "רמז לסקנדל" של ריצ'רד אייר הצליח לשבור את הסטיגמה הזאת. המוזיקה של גלאס אחראית ללא מעט מהרגש ותחושת המצוקה שהסרט מנסה לייצר.
ציונים לשבח: הווארד שור עם "סימנים של כבוד". קלינט מנסל עם "המעיין".
הפתעת השנה
"מעבר ליקום"
המפיקים לא האמינו בסרט ורבו עם הבמאית, המפיצים כמעט קברו אותו, רוב המבקרים ירקו עליו. ואז מה התגלה: שמתחת לערימת הפגמים וחוסר האמונה מסתתרת הברקה גדולה. מיוזיקל הביטלס של ג'ולי טיימור רחוק משלמות אבל הוא ברובו סוחף ומרגש. דור חדש של ביטלמניאקים נולד השנה בזכותו. חכו וראו איזה להיט ענק הוא יהיה בדי.וי.די.
מהפכת השנה
איימקס 3D
"בייוולף" היה הסרט הראשון שהוקרן בארץ באיימקס תלת מימדי בבית הקולנוע היחיד בינתיים שיודע להקרין סרטים כאלה, אי שם בערבות קרית ביאליק. החווייה מרטיטה ועוזרת לכל הסקפטים להבין למה סטיבן ספילברג, פיטר ג'קסון וג'יימס קמרון עכשיו רצים להרים סרט תלת מימדי משל עצמם. אני חוזר ואומר: זה מרהיב.
באסת השנה
לסכם את "ארץ קשוחה", "זה יגמר בדם", "ג'ונו", "נראתה לאחרונה" ו"סוויני טוד" בדצמבר 2008.
המשך הסיכום: מחר (רביעי) ב"פנאי פלוס", ובחמישי-שישי-שבת כאן.
מה היה ה"הכי הכי" שלכם השנה?
תגובות אחרונות