שוב תלאות רפואיות מצד פעוטות הבלוג שהסיחו את דעתי בסוף השבוע. סליחה אם חלק מהפוסטים היו מעט מרושלים בהגשה, תודה למעירים ולמתקנים, אשוב לאחור לסיבוב ניכוש וניקיון בהקדם. עכשיו הכל מאחורינו, לא שום דבר ש-36 שעות שינה לא ירפאו.
הנה כמה עניינים שנותרו לא סגורים מהשבוע האחרון:

========

דיוויד ד'ארסי התחיל לסכם את הסרטים התיעודיים הישראליים שהוא ראה בפסטיבל חיפה. זה קורה בגרין-סין, הבלוג של דיוויד האדסון. שני הסרטים הראשונים שהוא כותב עליהם הם "פליפ" של יואב שמיר ו"לראות אם אני מחייכת" של תמר ירום.

========

ב"סקרין דיילי" דווח אמש שבפסטיבל MIPCOM, לתוכן טלוויזיה וניו-מדיה שנפתח היום בקאן, קנתה חברה ישראלית בשם SAT-Interactive Limited את זכויות השידור לספריית הסרטים של האחים שו, אולי היצרנים המוכרים והפוריים ביותר של סרטי אמנויות לחימה הונג קונגיים משנות הששים ועד שנות התשעים.

==========

סרטים ישראליים בפסטיבלים: פסטיבל שיקגו נפתח בשבת ו"השיקגו רידר" ממליץ לקוראיו בחום על "מדוזות". "תהילים" של רפאל נדג'ארי הוקרן שם בסוף השבוע, להנאתו של כתב ה"שיקגו סאן-טיימס", ביל סטאמטס. "מדוזות" יציג בשבוע הבא גם בפסטיבל לונדון שייפתח ביום רביעי. על פי אתר הפסטיבל, כל הכרטיסים לשתי ההקרנות שלו כבר נמכרו. גם "ביקור התזמורת" יוצג בפסטיבל לונדון, במסגרת הרצועה "סרטים בכיכר" המציגה בלייסטר סקוור את הסרטים המדוברים ביותר בעולם כרגע. לא מעט מהם יהיו מתחריו של הסרט על המועמדות לאוסקר הזר. גם "מרגל השמפניה" יוקרן בלונדון. ו"נודל" יהיה סרט הפתיחה של פסטיבל הקולנוע הישראלי בלוס אנג'לס.

===========

וזה סיפור די מדהים שחשפה ניקי פינק ביום שישי: ג'ף רובינוב, נשיא ההפקות באולפני וורנר, אמר למפיקים איתם נפגש שהאולפן שלו לא מעוניין יותר בסרטים שהגיבורות שלהם הם נשים. ההצהרה הזאת באה אחרי שגם "האמיצה" עם ג'ודי פוסטר, גם "הפלישה" עם ניקול קידמן וגם "עשר המכות" עם הילארי סוואנק הניבו נתונים ירודים בקופות. ההנחה שלו היא שסרטי פעולה עם גיבורה אשה לא מושכים קהל. מה שרובינוב לא שם לב אליו הוא ששלושת הסרטים האלה הופקו על ידי ג'ואל סילבר. אבל הוא לא אמר שהוא לא מוכן יותר לממן סרטים של ג'ואל סילבר, רק סרטים שהגיבורות הן נשים. התגובות של מפיקים ושל פעילות למען זכויות נשים, המתפרסמות בבלוג של פינק, ראויות לקריאה.
ובינתיים בישראל: "עשר המכות" דילג על הקולנוע ויצא ישר בדי.וי.די. "האמיצה", לעומת זאת, יצא לבתי הקולנוע אבל אחרי סוף השבוע הראשון שלו באמריקה הוקדם במפתיע תאריך יציאתו, כנראה כדי לצמצם דיווחים שליליים עליו (אני חיבבתי את הסרט, ואני שומע שקהל מבוגר מגיב אליו באהדה רבה). "פלישה" עם ניקול קידמן היה אמור לצאת החודש בארץ אבל בינתיים הוא נעלם. ברשומות של ג.ג, מפיצי וורנר בארץ, הוא מופיע כ-TBA (תאריך לא סופי, או to be announced). כמה מתערבים שהוא יגנז וייצא בסוף רק בדי.וי.די?

============

ג'ים קארי עדיין שולתתת. אבל הפעם הוא רציני ורוצה שתגייסו את המקלדת שלכם להיאבק במצב בבורמה ולהילחם לשחרורה של אנג סאנג סו-קי (או סו-צ'י), זוכת פרס נובל לשלום שעצורה בבורמה כבר 17 שנה על ידי החונטה הצבאית השלטת. זה המסר הראשון שלו שהופץ ביו-טיוב באוגוסט. וזה השני, מספטמבר. לא מצחיק.

תראו מי מגיע הסתיו: טום הנקס, טום קרוז, ג'וליה רוברטס, בראד פיט, מריל סטריפ, רוברט רדפורד, פרנסיס פורד קופולה, קרוננברג, האחים כהן ושני במאים גאונים שקוראים להם אנדרסון. השמות מלהיבים, אבל איך יהיו הסרטים?

continue reading…

היה פסטיבל לא טוב.
אבל, נמצאו בו כמה דברים טובים: "ימים ורוחות" הטורקי הוא, נדמה לי, תגלית הפסטיבל. אני חושב שרוב המבקרים והצופים איתם דיברתי הופתעו לטובה מהסרט הקטן והלירי הזה שהכניסה אליו היתה נטולת ציפיות. כנ"ל עם "אופוריה" הרוסי. אני התרשמתי גם מ"הרסיסים של טרייסי", אבל נדמה לי שהייתי יחיד או שהייתי היחיד שראה. "שירתי את מלך אנגליה" של יז'י מנזל היה מתוק להפליא.
סרט שמאוד הפתיע אותי והיווה מבחינתי את אחד השיאים של הפסטיבל: "מטען 200" של בלבנוב. בתוכנייה היה כתוב על אלימות, על משל פוליטי. ת'כלס? זה סרט אימה. הוא לא מתחיל ככזה, הוא משטה את צופיו בתחילה לחשוב שזה סרט חברתי על ימי הקומוניזם, אבל מהר מאוד זה הופך למין "בית השעווה". והבמאי טוען שהסיפור המפלצתי שלו מבוסס על מקרה אמיתי מ-1984, שזה כמו להזכיר ש"המנסרים מטקסס" מבוסס על משפחה שהיתה באמת. או שכן, או שלא.
סרט נוסף שהרשים: "האיש המטריד" מנורווגיה. גם "האיש המטריד" וגם "מטען 200" היו סרטים איטיים, פלגמטיים, נטולי התלהמות, שבאטמצע הדרך פתאום התברר שהם לא לוקחים שבויים והם הולכים עד הסוף.
הסרטים הכי רעים שראיתי בפסטיבל: "מחכים לסלאח א-דין" של עלי נאסר ו"אחי הוא בן יחיד" של דניאלה לוקטי. "משחקי בילוש" ו"אלכסנדרה" לא רחוקים מאחור. למרות הסתייגויות כאלה ואחרות, מאוד נהניתי מ"מעבר ליקום" ומ"לסגור מעגל".

ספירת מלאי

ראיתי 35 סרטים בפסטיבל: אהבה מטורפת, אופוריה, אופיום: יומנה של משוגעת, אחי הוא בן יחיד, אלכסנדרה, אני שירתי את מלך אנגליה, בחזרה לנורמנדי, האיש המטריד, הגירוש, הסרט הזה עדיין לא מדורג, הרוחות של סיטה סוליי, הרסיסים של טרייסי, השודד, התנתקות, חלומות דגים, ימים ורוחות, יסמינום, כביריה, ליידי צ'טרלי, לסגור מעגל, מבוקש, מטען 200, מעבר ליקום, משחקי בילוש, סיפורי אקדח, עוברים להודו, פזוליני עדיין עמנו, פלוי, רק על אהבה?, רק כלבים רצים חופשי, ג'וליה מיה, מפטיר, מחכים לסלאח א-דין, רחמים, הבוגד הקטן.
יש לי עדיין את "גן חיות" ואת "שכתוב" בדי.וי.די לראות ואת "בכוח הלב" בהקרנת עיתונאים ביום ראשון. ואני הכי דופק את הראש בקיר שהחמצתי את "אני, פייר ריבייר". שמא יגיע העותק לסיבוב הקרנות בסינמטקים?

אשה ככה ככה

"ג'וליה מיה" זכה בתחרות הישראלית. לא הפתעה ענקית למי שראה את הסרטים. למרות שהיו ששה סרטים בתחרות, למעשה השופטים היו צריכים להכריע מבין שניים: "ג'וליה מיה" ו"הבוגד הקטן". אלה, תכל'ס, שני הסרטים השלמים היחידים שהיו שם. כל השאר היו – לטוב ולרע – מעין עבודות בתהליך, טיוטות מסקרנות לסרטים שאולי עוד ייצא מהם משהו. או שלא.
"הבוגד הקטן" היה המלוטש והרהוט מכולם. לאו דווקא הכי מעניין או הכי חשוב, אם כי זהו סרט ילדים עשוי היטב, מתוק נורא, ועם כמה סצינות די מרגשות ויפות ונעימות בין אלפרד מולינה, המגלם סמל בריטי בירושלים של סוף ימי המנדט, ובין עידו פורט, המגלם ילד שמתיידד איתו. השימוש הלא ברור באנגלית כשפת דיבור בין דמויות ישראליות ימנע מהסרט להתקבל היטב בישראל, אבל הוא בטח יעשה סיבוב מלא בין הפסטיבלים היהודיים ובוודאי שיהיה סרט שיהיה רלוונטי בעוד כחודש, כשייציינו 60 שנה לכ"ט בנובמבר. אבל למרות שיש בו קצב טוב והוא סרט נעים לצפייה, ל"הבוגד הקטן" לא היה סיכוי להתבלט בתחרות שאיכותה היה גבוה יותר. זה כמעט כמו פרויקט-אח ל"מכתבים לאמריקה" של חנן פלד, המכיל ליהוק דומה ומתרחש עשר שנים אחר כך.
"ג'וליה מיה" הוא סרט שאי אפשר שלא להגדירו אלא כבוסרי. בעיקר כי הוא קצת הולך לאיבוד עם עצמו, מבחינת טון, אפילו מבחינת ז'אנר. לא לגמרי ברור מה הוא – קומדיה? דרמה? – אבל יש בו מרירות שלא יושבת טוב עם המתקתקות הכללית של הסיפור. אבל יש בו המון חן, וזו מעלתו. ויש בו דמויות שהאמנתי להן – כולל הדמות של דורי בן זאב בתפקיד האבא של מיה, שכנראה הוריש לה פטיש מתוק להפליא למשחקי מילים. וכמו שכתבתי אחרי שצפיתי בו, בתחילה זה נראה כמו סרט על מעין ימין מסיקה שכזה, אבל עד מהרה זה הופך לסרט של ימין מסיקה פר-אקסלנס. לא הצלחתי להחליט עדיין אם זה דבר טוב או רע. (לגבי הדמיון או האי דמיון בין הגר בן אשר וג'וליה רוברטס אוסיף את הנתון הבא: בן אשר התמירה היא כפולה בגודלה מרוברטס הזעומה, וברגע הספציפי הזה רוברטס צריכה להיות מוחמאת ומוסמקת מזה שיש מישהו שחושב שהיא דומה להגר בן אשר).

סינמה-סרסורים

מבין ששה סרטים שהוצגו בתחרות רק שלושה הוקרנו בפילם – "רחמים", "רק כלבים רצים חופשי" ו"הבוגד הקטן". כל השאר הוקרנו בווידאו נמוך רזולוציה. אני לא מצליח להכריע בנושא הזה. מבחינות רבות, אני מתנגד. זה פשוט נראה רע. מצד שני, יש בנכונות של חיפה לקבל אליו סרטים שיוקרנו בבטא, או אפילו מדי.וי, משהו שמאפשר להפקות עצמאיות, דלות באמצעים, להתמודד כשווים. פסטיבל ירושלים מקבל לתחרות וולג'ין רק סרטים בפילם. סרטים בווידיאו מופנים לתחרות הדרמות.
אבל יכול להיות שדווקא מעשה הצדקה הזה פוגע בסרטים. אמנם גם "ג'וליה מיה" וגם "ימים קפואים" הקטנים והעצמאים הצליחו לנצח בדרך זאת סרטים גדולים יותר, של יוצרים ותיקים, ושהיו להם כספי קרנות מאחוריהם, כוכבים, ואנשי מקצוע. אבל באיזה מחיר? הסרטים באמת נראים רע ככה. ועוד תהיה: האם הנכונות של חיפה להתפשר על פורמט הקרנה ירוד היא לא סוג של נואשות, של רצון לקלוט לתוכו כל פיסה פילמוגרפית הנמשכת מעל שבעים דקות? השנה, למשל, התה תחושה שהיעדר סינון בתחרות קיבץ יחד חבורת סרטים שיחד יצרה תמונת מראה מעוותת ובינונית של הקולנוע הישראלי ברגע זה. מצד שני, אם היה סינון, ספק אם מישהו היה מצליח להסתנן פנימה. ויותר חמור: יש לי תחושה שהנכונות לקבל סרטים מקלטת בטא גורמת לחלק מהיוצרים להביא לבכורה סרט לא גמור. יש משהו בזה שצריך להעביר אותו לפורמט ברזולוציה גבוהה – פילם כרגע הוא הפורמט האפשרי היחיד בפסטיבלים המקומיים, אבל תוך כמה שנים בטח יהיה גם היי דפינישן – שמכריח את היוצרים להתחייב לגרסה שלהם. "ג'וליה מיה" ו"מפטיר" עדיין יכולים לעבור שיפוצים, ולדעתי כדאי להם. "רחמים" היה מרוויח המון עם עוד כמה מחשבות עריכתיות ועוד כמה משמרות עריכה. אבל לו יש כבר עותק פילם, אז אבוד לו, מי ישקיע בעריכה חוזרת והדפסה נוספת?
כל הדברים הטובים שנאמרו על הקולנוע הישראלי השנה התפוגגו בחיפה מול היבול המאוד לא מהוקצע שהגיע. אמנם, היה גיוון תכני וסגנוני מרענן מאוד. ארבעה מהסרטים הם מעין סרטי שכונות – עם סרסורים, רוצחים, פושעים, וסתם אנשים עם חלומות גדולים ומזל קטן – וכל אחד מהם על הגל שלו ז'אנר קולנועי אחר: הקומדיה הרומנטית (בואכה המלודרמה) ב"ג'וליה מיה", סרט הגנגסטרים ב"מפטיר" והקומדיה השחורה ב"רחמים" (וז'אנר הסרט האיום ונורא ב"כלבים").
אחד הדברים שאיפיינו את "ג'וליה מיה", "מפטיר", רחמים" ו"מחכים לסלאח א-דין" הוא קו עלילה לא ליניארי, בו נקטע הסיפור לקטעי פנטזיה, חלום, סרט-בתוך-סרט או פלאשבקים. בחלקם רואים את אותה סצינה שוב ושוב, בכל פעם מנקודת מבט אחרת. הבשורה המצערת היא שכל ארבעת הסרטים לא הצליחו להתמודד היטב עם הנראטיב הלא-ליניארי והסצינות האלו היו חולשתם הגדולה של הסרטים האלה. זה כנראה המקום בו, לא יעזור, צריך מיומנות וניסיון כדי להצליח להרכיב פאזל קולנועי. כל הסרטים האלה זרקו באוויר כמה כדורים עלילתיים וקווי זמן, וניסו ללהטט ביניהם, וסופם שהתרסקו על הקרקע. הסובל הכי גדול מהם היה "מפטיר", סרט שמקבל ציון גבוה מאוד על סגנון (ופרס הצילום שהוענק בפסטיבל לשי פלג אכן מוצדק), אבל הוא לוקה בסמטוכה תוכנית עצומה. שמישהו יקח נא מסרק ויקלע צמה מאורגנת מקווצות השיער הסתורות של הסרט. "מפטיר" לוקה בכמות גדולה של סצינות שחוזרות על עצמן, ועל דמויות שמדברות על מעשים שעשו במקום שנראה את המעשים נעשים. גם פיתולי העלילה וחידות ה"מי-בגד-במי" מועברות באופן שמתקשה להפתיע. גם כאן כתבתי בעקבות התרשמותי הראשונה: איפשהו בתוך "מפטיר" מסתתר סרט פשע מצוין ומלוכד, אבל הוא כרגע מאוד מפוזר. ובגלל שהסרט הוצג בפורמט הקרנה כמעט ביתי אני מרגיש נוח להציע ליוצריו לעשות מעשה "בראון באני" או "Southland Tales" ושיישבו מחדש על העריכה. (אהרון קשלס, מורם של יוצרי הסרט, מפרגן יותר).

אגב, לא ראיתי דבר מהסרטים התיעודיים שהוצגו בפסטיבל השנה. העובדה שהם הוקרנו באולם טיקוטין הנורא, וליקויי שיבוץ חמורים מצד הפסטיבל, גרמו לי לוותר על כל העניין הזה. דיוויד ד'ארסי, אחד ממבקרי הקולנוע של "סקרין" ומשתתף קבוע באתר גרין-סין (ואחד השופטים בתחרות התיעודית בחיפה בשנה שעברה), סיפר לי שהוא מאוד התלהב מכמה סרטים תיעודיים ישראליים שראה השבוע ושהוא מתכנן לכתוב על כך בקרוב לגרין-סין.

מה למדתי השנה בפסטיבל?

1. שכדי לתאר אינטימיות בין צעירים – בני 17 בערך – צריך להראות אותם מאזינים יחד לאייפוד אחד, כשבאוזנו של כל אחד נעוצה אוזניה אחת. זה היה גם ב"פלוי" וגם ב"רק על אהבה" ונזכרתי שראיתי את זה גם ב"כתם" הקצר של אלה שרייר בפסטיבל ירושלים. שיתוף הפעולה הזה הסוציאליסטי הזה מוצא חן בעיני, על אף הפרובלמטיות ההיגיינית שלו, אבל אני לא יכול שלא לתהות האם מאזיני הדור החדש לא יודעים יותר מה זה סטריאו.

2. סאן סיטי = אוטופיה שקרית. ב"מטען 200" חולמת אחת הדמויות להקים עיר אוטופית בשם סאן סיטי, בה לכולם יהיה כסף, גברים לא יצטרכו להתחתן, וכל הילדים יהיו משותפים. ב"לסגור מעגל" מתחילה העלילה בקהילת קשישים באריזונה בשם סאן סיטי, שנראית כמו העיר שהוקמה לכבוד "המופע של טרומן". הכל מושלם בעיר הזאת, השמש זורחת, כולם שמחים, אלא שכמובן שמתחת לפני השטח סדק אחד מפורר הכל. המשך הסרט מתרחש בצד השני, הסגרירי, המושלג והקר של אמריקה.

עידכוני האתר יתחדשו הערב, שוב מתל אביב. עם סיכום התחרות הישראלית בפסטיבל חיפה ועוד רשמים מכמה סרטים נוספים.
עד אז:
האם כבר בחרתם שם עברי ל"The Kingdom"?
האם כבר צפיתם בסרט הקצר החדש של ווס אנדרסון?

"האמיצה": פרוגרסיבי או רגרסיבי? מחזיר את הקולנוע לימי הנקמה הפאשיסטיים של שנות השבעים, או שמזניק את הדיון בנושא לשלב הבא? מה שבטוח: ניל ג'ורדן הוא במאי נפלא וחכם להפליא, גם כשהוא נוגע – והוא אוהב לגעת – בעצבים הכי חשופים של המוסר החברתי. וחוץ מזה, הוא יודיע לשנע רגשות באמצעות תנועות מצלמה. השוט הלפני אחרון, המצולם מזווית עילית בין סמטאות אחריות, עושה את הסרט כולו. אם הייתי כותב את הביקורת לעיתון אמריקאי הייתי נותן לה את הכותרת And you will know us by the trail of dead.

=========

"The Kingdom" של פיטר ברג התווסף ברגע האחרון לפסטיבל חיפה. הוא יוצג מחר (חמישי) ב-12:30 בצהריים באודיטוריום. אתם עדיין יכולים להציע שמות עבריים לסרט, או להגיד האם את בעד להשאיר אותו כ"הממלכה".

=========

ובעוד אני נושא תפילה ש"הממלכה" לא יהפוך בעברית ל"ממלכה קטלנית" נתקלתי באייטם הזה, שנמצא כבר שבועיים בנרג' אבל איכשהו פספסתי אותו. הוא די משעשע: ניב שטנדל מקטלג את כל חטאי תרגומי השמות הגדולים של המפיצים הישראליים בשני העשורים האחרונים. זו לא הפעם הראשונה שמישהו עושה את זה, וגם אני בעבר התפננתי על מחרוזות שמות כאלה ואחרים, אבל זה עדיין רלוונטי, מבדר ומבעית, בעיקר כי משום מה מסורת התרגומים העקומים לא מצליחה להתפוגג (ואגב, חסרה שם קטגוריה מאוד חשובה ומרכזית של "אהבה זה משהו" או "משהו על אהבה". סרטים עם המילה אהבה בשמם מצליחים בטירוף בארץ. והנה מגיע עוד אחד: "Mozart and the Whale" שייצא החודש בארץ באיחור קטנטן של שנתיים, ייקרא כאן "משוגעים מאהבה").
זה משונה, כי אם אני הייתי יוצר, והייתי עושה סרט או כותב ספר, הייתי רוצה למצוא לו שם שיהיה ייחודי, רק שלי, שיבדיל אותו מכל מה שנעשה קודם. בשעה שהמפיצים בארץ עובדים מתוך תפיסת עולם יוניפורמית, הם ממש רוצים שלא תוכלו להבדיל בין הסרט שלהם שמציג עכשיו וסרט שלהם מלפני 5, 10 ו-20 שנה. ונראה שזה היה כאן כך תמיד. עד היום לוקח לי כמה שניות להיזכר מה זה "אורות הכרך", "חופי הכרך" ו"נערי הכרך". מעניין למה הם חושבים שזו טקטיקה טובה ומתי דור המפיצים הנוכחי כבר יתאדה ויפנה את מקומו לדור חדש, צעיר, מעודכן ומכוונן יותר לקהל הצרכנים שלו.

=========

איתן ראה את "In the Valley of Elah" של פול הגיס ("מדאין") בוונציה וחשב שזה רעיון ממש רע לקרוא לסרט בעברית "בעמק האלה". אני חשבתי שזה יהיה רעיון ממש רע לא לקרוא לסרט ככה, עד שכבר יש שם של סרט שתורגם מעברית לאנגלית והייתרון התרגומי בצד שלנו. ובכן, ניצחתי. הסרט, שיוצא עוד שבועות בודדים בארץ, ייקרא "בעמק האלה".

=========

גם זה שוכב ברשת כבר שבועיים פלוס אבל רק עכשיו נתקלתי בזה (ויה גרין-סין): ביקורת נהדרת על "מדוזות" בבלוג framing device. וסקירה של אלה טיילור מ"אל.איי וויקלי" על כל הסרטים הישראליים שהוצגו בטורונטו, תחת הכותרת "הקולנוע הישראלי מתבגר". היא כותבת על "ביקור התזמורת", "הסודות" ו"מדוזות". ו"ילדי השמש" של רן טל מחזיר אותה לימיה כילדה בקיבוץ.

=========

למי שהחמיץ את טקס הפתיחה של פסטיבל אייקון לפני שלושה ימים, הנה חבורת היפופוטם במחרוזת שירים מסרטי המד"ב האהובים על כולם. משעשע (תודה לאהוד קינן עם הלינק).

==========

הפספוסים של סטנלי קובריק (ויה אן תומפסון)

==========

והנה המשימה שלכם להיום: ללכת ב-22:00 לראות את הופעת הבכורה הישראלית של אלפנט פרייד בלבונטין 7. אני מחויב, מסיבות אתיות, להזכיר שהצמד הישראלי-אמריקאי הקסום הזה הם חברים שלי (שלא לומר משפחה, במובן הסיציליאני של המילה), אבל אני מבטיח לכם שאם הם לא היו עושים את המוזיקה הכי קסומה ששמעתי באחרונה לא הייתי מטריח אתכם. יש לי המון חברים שעושים דברים איומים ונוראים ואתם לא שומעים ממני פיפס עליהם. אז קדימה, לכו לראות. וכדי להתחמם לקראת ההופעה, קיפצו לדף המייספייס שלהם ושמעו שם ארבעה שירים. אחריהם אני די בטוח שכבר תדלגו בחדווה לעבר רחוב לבונטין (וספרו איך היה. אני בחיפה, אחמיץ).

אחת הבעיות הגדולות שאני מאבחן בקולנוע הישראלי, כפי שהוא משתקף בפסטיבל חיפה, היא הלחנת הפסקול. כל הסרטים שראיתי עד היום היו יכולים להיות ב-20 אחוזים טובים יותר עם פסקול אחר. אני בתחושה שהסרטים נכתבו כסוגה אחת ואז הולחנו כסוגה אחרת. והבמאי איבד קשר עם הטון של הסרט של עצמו בין הכתיבה לפוסט-פרודקשן. אגב, זה הפריע לי גם ב"ביקור התזמורת", שאני חשבתי שהמוזיקה בו היתה החוליה הכי חלשה בסרט. (לא שבאף אחד מהסרטים האלה המוזיקה עצמה לא טובה, אלא שהיא פשוט לא מתאימה).

ונדמה לי שאורחי הפסטיבל מתחילים ללקות ב-cabin fever. הסגר החיפאי מתחיל להתל בשפיותם (שפיותנו). אני שומע על אורחים מחו"ל שאחרי כמה סרטים ישראליים ראשונים צריכים לגרור אותם בכוח לסרטים ישראלים נוספים. הם בטראומה ממה שהם רואים. אני שומע בין הסרטים שיחות בין אנשים שמדווחים על אחד האורחים שבלתי אפשרי לשבת לידו, מסיבות שונות. ואני שומע על סדרן מהאודיטוריום שהגיש תלונה אצל הנהלת הפסטיבל כי לטענתו מבקרת קולנוע בדימוס תקפה אותו מילולית. ולמקרינים? נראה שלהם כבר נשבר לגמרי. הסרטים מתחילים באיחור בלי שום סיבה נראית לעין. ההפסקות בין הסרטים ארוכות כך שאיחור בסרט אחד לא משפיע (לרוב) על הסרט הבא. סתם, מתחילים באיחור. כי ככה בא להם. מזילזול. והבוקר כשמבקר הקולנוע האמריקאי דיוויד דארסי, שאצר כאן תוכנית דוקומנטרית די מופלאה, ניסה לומר דברי הקדמה לפני "הרוחות של סיטה סוליי" לא טרח המקרין להסתכל מבעד לחלונו, או להתעדכן בתוכנייה, ופשוט כיבה את האור באולם והתחיל את הסרט תוך כדי דברי ההקדמה. בהנהלת הפסטיבל, הועבר לי, מצחקקים אל מול הביקורת שלי על איכות האירגון ותנאי ההקרנה בחלק מהאולמות. אבל מה לעשות: המקרינים לא מתפקדים והאולמות בפנורמה באמת בלתי נסבלים.

העניין הוא שאם הייתי רואה ערימה של סרטים טובים, כל המצוקות הצדדיות היו נראות זניחות. אלא שגם הסרטים די חלשים.

"הגירוש".
סרטו השני של אנדריי זוויאגינצב ("השיבה"). בצאתי מהסרט נשבעתי שהבא שאומר לי שזוויאגינצב הוא טרקובסקי החדש אני חובט בפרצופו. זוויאגינצב מעריץ את טרקובסקי, זה ברור לעין. וסרטו גדוש שוטים יפהפיים. אבל "הגירוש" אינו סרט ספיריטואליסטי-פילוסופי-מדיטטיבי, אלא מלודרמה משפחתית טראגית נורא בנאלית, שמצולמת נורא יפה. בטוחני שטרקובסקי, לו היה בחיים לראות את הסרט, היה בעצמו חובט בפרצופו של זוויאגינצב, ודורש תמלוגים על כל השוטים שהוא גנב ממנו.
ללא כתרי ה"טרקובסקי הבא" "הגירוש" הוא אכן סרט נאה מאוד, גדוש בסימבוליזם התנ"כי שאיפיין גם את סרטו הקודם של הבמאי (שם זה היה עקידת יצחק כאן זה סיפור גן עדן), והוא לוקח את הזמן שלו באופן מרשים. בקיצור, סרט סינמטקים/פסטיבלים לא רע בכלל, רק שצריך להציג אותו בתור מה שהוא. הוא אינו טרקובסקי, הוא אנג לי.

"פלוי"
אתה יודע שאתה אוהב במאי כשאתה מצליח לחבב גם סרט בינוני שלו. ואני מת על פן-אק רטאנארואנג. זה מה שהבנתי תוך כדי הצפייה ב"פלוי", סרטו החלש ביותר עד כה. הדמויות שלו מקסימות, השוטים שלו יפהפיים, השימוש במוזיקה אמביאנטית פשוט מושלם.

רק דבר אחד לא ממש ברור לי מכל הפסטיבל הזה: באיזה שלב בעת האחרונה חזרה שנאת הנשים לאופנה? גם "הגירוש", גם "פלוי", גם "משחקי בילוש" וגם "רק כלבים רצים חופשי": בארבעתם היחס של היוצרים לנשים – בין אם בדיבור או במעשה – עמוס זעם וכעס. במקרה של "רק כלבים רצים חופשי" לא הופתעתי מהאגרסיביות של הסרט כלפי הגיבורה. אף אחד מהיוצרים שם לא נראו לי מעודנים או ג'נטלמניים במיוחד. אבל ב"פלוי" התבאסתי. התפנית העלילתית, שמענישה את האשה שמחליטה לעזוב את בעלה באונס, נראה כמו אקט נקמה של הבמאי בג'נדר שלם, ולא תפנית הקשורה אינהרנטית לסיפור. שני סרטים תיעודיים, "אהבה מטורפת" ו"הסרט הזה עדיין לא מדורג", עוסקים בין השאר בתרבות בה אנחנו חיים, בה אלימות כלפי נשים נתפסת כעונש לגיטימי לאשה שסררה או שהפגינה עצמאות.

"מפטיר"
בגלל שאני מתחיל להבין שיש לי ביקורת קולקטיבית די דומה על כל הסרטים הישראליים שראיתי עד עכשיו, אחכה עד מחר – לראות את שני הסרטים הישראליים הנוספים בתחרות – ואקבץ את דברי לפסקה אחת. ובכל זאת, כמה מילים ראשוניות על "מפטיר".
במאי הסרט, דוד דזאנאשווילי, עמד בכניסה לאולם רפפורט בו הוקרן סרטו בבכורה עולמית. ראו את התרגשותו מבעבעת מבפנים. הוא הפגין אומץ וקיבל את פניהם של מבקרי הקולנוע שנכנסו לסרט, לצד בני משפחתו ושותפיו לעשייה. הטריילר לסרט סיקרן אותי: סרט פשע ישראלי אפלולי. זה סרט שאני רוצה לראות. דזאנאשווילי קרא כאן בבלוג על ציפיותיי מסרטו והיתה לו רק בקשה אחת: אם אני לא אוהב את הסרט, שלא אבוא לקוקטייל שייערך אחריו. חשבתי שזו לא רק בקשה הוגנת, אלא גם די מבריקה. הערכתי אותו על זה. "מפטיר", בסופו של דבר, הוא סרט מבולגן מאוד. עם המון דברים טובים אבל גם המון דברים מיותרים (ובכלל, זה סרט עם גודש עצום של הכל ויותר מדי). איפשהו בתוכו, הרגשתי ברגעים הקשים, מסתתר סרט טוב יותר. יש לי מחמאות רבות לסרט – מבחינה סגנונית הוא מופת לז'אנר, וגם החיבור בין הסיפור האישי של אביו של הבמאי, הריחות של שכונות דרום העיר והחוקיות של סרטי הפשע יוצר מפגש מוצלח. אבל הסרט לא עובד. למרות שלא-לא אהבתי אותו, כן התאכזבתי. לא הלכתי לקוקטייל.

"כביריה", שהוקרן שלשום, היה מבחינתי אחד משיאי הפסטיבל. כמו כל תלמיד לקולנוע גם אני למדתי על הסרט האיטלקי האילם מ-1914, שהיה לצד "הולדת אומה" האמריקאי החלוץ של הקולנוע העלילתי. אבל הלימוד היה על סמך קטעים בודדים מהסרט ודיווחים כתובים עליו. עכשיו ראיתיו לראשונה. ראשית, לא מעט ממה שלימדו אותי עליו היה פשוט שגוי. הסרט מתואר בספרי הלימוד כמעין תיאטרון פאר מצולם, עם קומפוזיציה מקבילה למצלמה. אבל הסרט, להפתעתי, מופק לעילא, קצבי, ומכיל תנועות מצלמה מפתיעות לימי הפרה-היסטוריה הקולנועית. והוא באמת אחת ההפקות הגרנדיוזיות שראיתי מימיי: הוא מתחיל עם התפרצות הר הגעש אתנה והרס העיר פומפיי ומשם הוא רק הולך ונהיה גרנדיוזי יותר.
אבל היה שם משהו שריתק אותי: היחס בין כותרות הביניים ובין התמונה המצולמת. אנחנו מכירים את הנורמה לפיה כותרות הביניים הן מעין קביים של הסרט האילם, ייצוג כתוב לדיאלוגים בעידן בו הקלטת קול בקולנוע עוד לא היתה אפשרית. ידוע לספר גם על גדולתו של פ.וו מורנאו, שהיה ראשון הבמאים בתקופת הסרט האילם שהצליח ליצור סרט נטול כתובית ביניים. אבל התפיסה של נושא הכתוביות ב"כביריה" שונה לחלוטין. הן כמעט ולא תיארו דיאלוגים. הכתוביות הפרידו בין סצינות, והיו ארוכות ומפורטות מאוד, ולמעשה תיארו את מה שעומד להתרחש בסצינה הבאה. הכתוביות הן אלה שקידמו את העלילה, עסקו בסיפור, ואז הגיעה הסצינה וסיפקה את התמונה, הרגש, את כל הצד הוויזואלי שמילים לעיתים חלשות בו – יחסי כוחות אסתטיים בתוך הפריים, זווית צילום, גוון. זה ריתק אותי כי זה עניין שאני מרבה לחשוב עליו, בעיקר בפסטיבלי קולנוע: אני די מואס בדיקטטורה הנרטיבית של הקולנוע. מטרתו של הקולנוע אינו לספר סיפור. הסיפור הוא רק אחד הטכניקות שעומדות לרשותו. זה אולי גם מה שהפריע לי ב"הגירוש": השוטים, המצלמה, הסאונד, הצבע, האור, הסמלים, כולם סיפרו "סיפור" בלתי מילולי מאוד חזק וברור. הפנייה של הבמאי, בחצי השני של הסרט, להפוך חוויה אבסטרקטית גם לסיפור דרמטי עלילתי עם פסיכולוגיה ומוסר השכל גרמו לכל הצד החזותי להפוך למיותר. בעיקר כי נדמה לי שהם גם סיפרו סיפורים שונים. ואולי כי הם הפכו את השוטים שם לקישוטים. זוויאגינצב בא לספר סיפור. סרטים של טרקובסקי אפשר לחוות גם בלי להתעכב על הדיאלוגים. הסיפור אינו העיקר בהם. הוא מקסימום רק תירוץ. את התעלומות של טרקובסקי פותר הצופה בעצמו. אצל זוויאגינצב, אם הבמאי לא היה עונה לשאלות שנשאלו במהלך הסרט, משלים את הפאזל, הסרט היה קורס. וזה עיצבן אותי.
שיהיה ברור: אני אוהב את הסרטים שהם מופת של סטורי-טלינג. יעידו כל הבמאים הישראליים שסרטם הוקרן השבוע בפסטיבל עד כמה זה מסובך לספר סיפור רהוט שיהיה אפשר ללכת איתו מההתחלה עד הסוף. זה נורא קשה ודורש מיומנות עצומה.
אבל בפסטיבלים אני גם פוגש את הסרטים שמזכירים לי שסטורי-טלינג הוא לא העיקר. ואז אני מגלה שאני מתגעגע לזה. שהסרטים שאנחנו רואים בקולנוע ביום-יום הם סרטים שבראש ובראשונה עוסקים בעלילה ופחות בטקסטורה. הצפייה ב"כביריה", שעוסק בסיפורה של עלילה מורכבת וחובקת יבשות, הזכירה לי שזה עניין של מוסכמה, שלמילים ולתמונות יש תפקידים נפרדים. הקולנוע העלילתי פנה לכיוון התיאטרון. ב"משחקי בילוש", למשל, אם הייתי עוצם את עיני ורק מאזין לדיאלוגים, דבר מהנאתי או מהבנתי לא היה נפגם. בשביל זה אני לא צריך קולנוע. בשביל זה יש לי נגן MP3.

לא ברור לי למה, אבל אתמול זינק מונה הכניסות של הבלוג לשיא חדש של כל הזמנים עם 3,700 כניסות. תודה לכולם שבאתם. מקווה שנעים כאן בסוכתי. המשיכו לבקר.

בתום שלושה סופי שבוע להפצתו (כולל סוף שבוע אחד של ראש השנה וסוף שבוע אחד של יום כיפור, בהם לא הוקרנו סרטים) מכר "ביקור התזמורת" 80,698 כרטיסים. היום חצה הסרט את קו 90,000 הכרטיסים.
אין בידיי עדיין את טבלת מכירות הכרטיסים המלאה של סוף השבוע האחרון, אבל להערכתי זה מציב את "ביקור התזמורת" במקום הראשון השבוע. שלושת הסרטים האחרים שיצאו בסוף השבוע האחרון פתחו עם מספרים די חלשים: "האמיצה" עם כ-13,000 כרטיסים, "לירות כדי להרוג" עם 12,000 כרטיסים, ו"סופרבד" עם 10,000.

דורון פישלר עידכן ב"עין הדג" (אני מתעדכן באיחור, רואה סרטים בחיפה כל היום): "רטטוי" מכר בישראל כבר 400,000 כרטיסים. לפי הנתונים שבידיי הסרט מכר בינתיים רק 385,000 כרטיסים, אבל אני מעריך שהוא אכן יחצה את ה-400,000 אלף עד שיירד מהמסכים. אני מכיר ילד אחד בן 6 שכבר ראה את הסרט שלוש פעמים. אני מניח שיש לא מעט כמוהו.

ואחרי כל הבילד-אפ ל"הממלכה" (או איך שיקראו לו בעברית) הסרט יצא בסוף השבוע בארצות הברית והפסיד בקופות לקומדית ספורט לכל המשפחה תוצרת דיסני עם דה רוק.

זוכרים את ג'יימי סטיוארט, הקולנוען הניו יורקי שכבר שנתיים מסקר את פסטיבל ניו יורק במעין סרטונים קטנים, משעשעים ואקספרימנטליים שהוא מצלם במצלמת וידיאו, עורך בעצמו על המק הביתי ומלווה בקריינות לקונית ומלאת שנינות? ובכן, פסטיבל ניו יורק הושק בשבת ועכשיו לסטיוארט יש מאחוריו את המגזין "פילם-מייקר" שאירגן לו ראיון אחד-על-אחד עם ווס אנדרסון. התוצאה, נו, תמהונית (אבל גדושת כשרון).

ובשורות על הישגי קוראי הבלוג וידידיו: סטארי נייט, מוותיקות הבלוג, ילדה בת שלשום. וטל לוטן, גם היא מגיבה ותיקה וידידה קרובה, ביימה קליפ לכנסיית השכל. נא לצפות.

הפוסט הזה עלה ביום חמישי שעבר. אני מעלה אותו כעת לראש הדף לטובת אלה שלא נכנסו לאתר בחג וגם רוצים להיות שותפים למבצע הזה. יש לכם עד שבת להוסיף רעיונות לשמות או לתמוך ברעיונות קיימים.

מחר (שישי) יוצא באמריקה הסרט "The Kingdom", מותחן פעולה שביים פיטר ברג ("אורות של ליל שישי") בהפקת מייקל מאן. ג'יימי פוקס (אוסקר על "ריי"), כריס קופר (אוסקר על "אדפטיישן"), ג'ניפר גרנר וג'רמי פיבן מככבים בסרט שכבר זכה בעיתונות האמריקאת לשם החיבה "CSI ריאד". העלילה מתרחשת בערב הסעודית ועוקבת אחר חקירה של סוכנים אמריקאים לפיענוח פיגוע התאבדות. הסרט מתוכנן כרגע לעלות בישראל ב-6 בדצמבר.

המשימה שלכם, אם תרצו לקבל אותה, היא: למצוא שם בעברית לסרט.

אנשי ג.ג, מפיצי יוניברסל בארץ, אולי נבהלו מהתגובות לשם שהם בחרו ל"Knocked Up" ופנו אליי לשאול אם אוכל לפנות אליכם, קוראיי, לעזרה במציאת שם לסרט.
"למה לא 'הממלכה'?", תהיתי, "הרי השם, 'הממלכה' מתייחס ללוקיישן העלילה בערב הסעודית, שהיא… ממלכה".
אולי "הממלכה", ענו לי. שיציעו הקוראים אם נראה להם "הממלכה".
"בואו נארגן הקרנה לקוראים", הצעתי, "אולי מצפייה בסרט אפשר יהיה למצוא משהו אלגנטי ורלוונטי".
אין עותק בארץ עדיין, ענו לי. כל מה שיש לנו הוא האתר של הסרט, עם הטריילרים, מאחורי הקלעים וסינופסיסים. לפעמים אנחנו צריכים לבחור שם בעברית לסרט כשיש לנו אפילו פחות מזה.

אז יאללה, הנה הצ'אנס שלנו, הקהל, לנסות להשפיע (אגב, איש לא מבטיח לי שאחד השמות שיוצעו כאן אכן ייבחר). אני, באופן אישי, חושב שלא צריך להתחכם. "הממלכה" זה שם מספיק טוב. נכון, היה כבר "הממלכה" של לארס פון טרייר. אבל מילא.
מה דעתכם? יש לכם רעיונות טובים יותר? קדימה, הציעו.

ויש גם תמריץ: מבין אלה שיגיבו בתגובות (באופן ענייני ולא מתלהם), יביעו את עמדתם לגבי השם או יציעו שמות מעניינים יגרילו אנשי ג.ג כל מיני פרסים סמליים קטנים. כרטיסים לסרט, חולצות וכובעים. אם למישהו תהיה כאן הברקה נפלאה אדאג שהוא (או היא) יקבלו מארז מתנות שיכלול גם כרטיס, גם חולצה וגם כובע, או כל ממנטו אחר מהסרט או סרט אחר, מה שיהיה במלאי של החברה.

הטריילר

נראית לי מתנה מבדרת לחג. קדימה, שפשפו מוחות.

דיוויד לטרמן מציג: ככה מראיינים ילדה בת ארבע.

שודר שלשום. וכמובן מעניין היה לראות איך היתה הנערה מגיבה לכל השיחה הזאת אם לא היה קהל באולן שהיה רומז לה בתגובותיו מה קורה כאן.
(ויה ג'ף וולס).

שבת. היום השלישי של הפסטיבל.

בחיפה צריך לזרוק את התוכניות לפח. התכנון היה קפדני ומדויק: להיכנס ל"ליידי צ'טרלי" ב-13:00 באודיטוריום. הסרט נמשך 168 דקות. מתוכן בטח לפחות חמש דקות של רולר כותרות. לצאת מהר מהאולם ברבע לארבע, לתפוס מונית לקריגר ולהגיע ב-16:00 ל"הגירוש" של אנדריי זוויאגינצב. הצלם של הסרט בארץ. אלא ש"ליידי צ'טרלי", השם יודע למה, מתחיל באיחור של עשר דקות. הוא נגמר ב-15:55. אולי גם "הגירוש" יתחיל באיחור, אבל אי אפשר לדעת. הסרט נמחק מרשימת הצפייה שלי. עובר לתוכנית ב': אם אני לא מגיע ל"הגירוש", אני הולך ב-17:00 ל"איש מטריד" הנורבגי. אלא שכאן אני מתחיל להפוך לחיפאי בעצמי והרגיסטרים במוח משתבשים. משום מה חשבתי שהסרט באולם רפפורט. לא, הוא היה בפנורמה. וכך ב-17:01 אני נכנס לסרט הראשון שנמצא לידי: "עוברים להודו". לא תכננתי לראות את הסרט הזה בפסטיבל, הוא ממש תכף עולה להקרנות בסינמטק תל אביב.
אני ממשיך לעשות תוכניות לערב. "ג'וליה מיה" מתחיל בסינמטק ב-20:30 ונמשך פחות משעה וחצי, אם אחמוק החוצה לפני שמזמינים לבמה את כל השחקנים אספיק להגיע ב-22:00 ל"נפוליאון ואני" באולם האודיטוריום הצמוד. איפה. "ג'וליה מיה" מתחיל בכמעט 20 דקות איחור. בדיעבד, אם הייתי יוצא ממנו עשרים דקות לפני הסוף כדי להספיק להגיע בזמן לסרט הבא, הייתי נותר עם רושם טוב בהרבה מהסרט, שמאבד את חינו לקראת סופו. אבל נשארתי עד הסוף.

וכך נוצר לי היום החמוד. יום בו ראיתי סרטים סימפטיים מאוד, אבל אף אחד מהם לא היה מבריק או מעולה או יוצא דופן. מצד שני, אף אחד מהם לא היה גרוע או מביך או מכעיס. גם זה הישג.

"ליידי צ'טרלי"
עיבוד מעניין מאוד לרומן של ד.ה לורנס. פסקאל פראן נטש נטשה את הגרסאות האירוטיות הקודמות והלך והלכה על עיבוד בסגנון ז'אק ריווט. התוצאה מרשימה למדי, בעיקר בכך שהיא מצליחה להפוך סיפור שהפך לקלישאה אירוטית – הגברת העדינה מתאהבת ביערן המסוקס – לעלילה אנושית העוסקת בבני אדם שאפשר להזדהות איתם. הסרט גם מקפיד על שיוויון מרשים בכל הקשור לא רק לייצוגים של עירום ומיניות, אלא גם של מניעים, משיכה ורגשות. בכמעט שלוש שעות של סרט פסקאל פראן מנסה לעשות שימוש בקצת יותר מדי סגנונות נראטיביים, אבל איכשהו זה עובד. הסרט לא הפיל אותי, לא חשבתי שהוא גאוני, לא מצאתי בו יצירת מופת אדירה – כי היו כאלה שכן – אבל הייתי לצידו. בעיקר כי יש לו סצינת סיום פשוטה נורא אבל נהדרת.
(תוספת: ואחרי שאיתן בתגובות הבהיר לי שפסקאל פראן היא במאית, אני גם מזהה בדיעבד את המגע הנשי של הסרט, שהופך אותו מסיפור על תשוקה לסיפור של גילוי עצמי, של התמודדות עם מיניות נשית, מעין התבגרות מאוחרת).

"עוברים להודו"
המבקרים האמריקאיים כתבו השבוע על שני סרטים שעלילתם מובילה גיבורים אמריקאיים להודו. האחד הוא "דרג'ילינג בע"מ" של ווס אנדרסון, השני הוא "עוברים להודו" של ג'ון ג'פקוט. הראשון, שכולם באים אליו עם ציפיות והוא פתח אתמול את פסטיבל ניו יורק, זוכה לביקורות מאוכזבות (טוני סקוט ב"ניו יורק טיימס" ערף את ראשו). השני, שאיש לא שמע עליו או על שחקניו או על יוצריו דבר, מוגדר כהפתעה נעימה ומוצלחת. ומה אתם יודעים, הוא אכן הפתעה נעימה ומוצלחת.
אלא שבואו נשים דברים בפרופורציות: ל"עוברים להודו" אין ערך קולנועי של ממש. זהו גור סרטים, חמוד, פלאפי, נעים לליטוף ולהתכרבלות ועושה מצב רוח חמים וביתי. לא שום דבר שלא ליטפתם קודם. זה סיפורו של מנהל מחלקת שירות לקוחות שנשלח להקים מחדש את מחלקתו בהודו. כל תחילת הסרט גדושה בכל הבדיחות שאתם יכולים לדמיין על הסתגלותו של אמריקאי מפונק וצר אופקים לאורח החיים העולם-שלישי של הודו ובעיות העיכול שלו מהמפגש. חביב.
החצי השני קצת יותר מעניין, בעיקר בזכות חשבון הנפש התאגידי שהאמריקאי עושה לעצמו. וכאן הסרט חושף כבר את שורשיו האמיתיים: מישהו כאן ראה את "גיבור מקומי" של ביל פורסיית ורצה לעשות הומאז'. או לגנוב. סצינת הסיום כמעט זהה. אבל מכיוון ש"גיבור מקומי" הוא אחד הסרטים האהובים עלי אי פעם אני רואה זכות ביוצר שמשתמש בסרט הזה כמודל לחיקוי, כי הוא אכן כזה. אבל "עוברים להודו" אינו "גיבור מקומי" וג'ון ג'פקוט אינו ביל פורסיית. אבל הסרט שלו אכן מתוק מאוד. בעיקר אם, כמו לא מעט מהקהל החיפאי שגדש את האודיטוריום והתמוגג מכל רגע, לא ראיתם סרט מימיכם.
ואגב: "עוברים להודו" הוא הפקה עצמאית תוצרת סיאטל והוא כבר זכה בפרס בפסטיבל סיאטל האחרון. ובסוף השבוע הוא הניב כותרות בזכות העובדה שמפיקיו החליטו ללכת בדרך הישראלית: להפיץ אותו עצמאית ללא מפיץ. הוליווד מחכה לראות האם מפיקיו יפשטו את הרגל כמו פיטר בוגדנוביץ', האמריקאי האחרון שניסה להפיץ סרט ללא מפיץ, או שיזכו להצלחה וישנו את שיטות ההפצה והחוזים הקיימים. הראיון עם מפיק הסרט די מעניין, ואף רלוונטי למפיקים הישראליים המתלבטים רבות האם ללכת לבד או להיעזר במפיץ שלרוב יפשוט מעליהם את עורם.
ועוד אגב: הסרט נקרא במקור "Outsourced". או בתרגום לעברית: נזרקו למיקור חוץ. השם "עוברים להודו" ניתן על ידי אנשי פסטיבל חיפה. מפיצי הסרט, סרטי נחשון, עדיין מחפשים לו שם עברי אחר. יש כאן הייטקיסט עם רעיון?

"ג'וליה מיה"
סרט חמוד. חינני. בלתי מזיק. היה לו פוטנציאל להיות יותר ממה שהוא. קודם כל, כל נקודת המוצא שלו נורא תמוהה לי. יובל גרנות, הבמאי, כתב את הסרט כהומאז' לבת זוגו, הגר בן אשר, שיש הטוענים שהיא כפילה שתי טיפות מים של ג'וליה רוברטס. הדמיון הזה פשוט טס לי מעל הראש. לא רואה אותו, לא מבין אותו. לכן גיבור הסרט עם האובססיה שלו לנערה שדומה לג'וליה רוברטס פשוט נראה לי כמו תמהוני חביב שמפנטז במקום להסתכל. אם אני רואה איזשהו דמיון בין בן אשר ובין רוברטס זה בעיקר ברעמת התלתלים החצופה של בן אשר, המזכירה את זו של רוברטס ב"מיסטיק פיצה". כך שאם "ג'וליה מיה" היה הופך להומאז' ל"מיסטיק פיצה" הייתי מצליח להבין.
אבל חינו של הסרט הוא בכך שנדמה שאין הפרדה בין החולמנות של הבמאי ובין זו של הגיבור שלו. חיים זנאתי מגלם במאי של סרטי קסטות שמתאהב בסוכנת מכירות של יס, ובגלל שהוא חושב שהיא דומה לג'וליה רוברטס הוא מחליט לכתוב למענה את גרסת השכונות של "אשה יפה" ההוא ולהפוך אותה לכוכבת.
כל עוד הסרט נע על המתח שבין החולמנות שלו, האיש שאשכרה חי בסרט אבל אין לו כשרון אמיתי לממש אותו, ובין העולם שבו חיה הגיבורה-בעל-כורחה שלו, הסרט מצליח להישאר מסקרן ומתוק. אלא שעד מהרה מתברר שאנחנו לא באמת צופים בגרסה מקומית של "אשה יפה" אלא ש"ג'וליה מיה" בעצמו הוא מעין סרט קסטות שכונתי כזה, שמנסה לגעת בחיים אבל לא ממש יודע איך.
ואם כבר, אז הגר בן אשר נורא מזכירה לי את טליה שפירא מימי "עיניים גדולות". סרט על חייה הייתי שמח לראות, ומכיוון שבן אשר היא גם במאית (סרט הגמר שלה, "משעולים", היה עשוי למופת, גם אם לא הבנתי מה היא רוצה ממני) אולי זה פרויקט שמתאים לה.
ואגב: צ'רלס ברנט נאלץ לגנוז למשך עשרים שנה את סרטו הראשון "רוצח הכבשים" כי הוא השתמש במוזיקה ללא רשות ולא היה לו כסף כדי לממן את הזכויות. טוד היינז גנז את סרטו הקצר "סופרסטאר" כי עשה שם שימוש ללא רשות בשירי הקרפנטרז ובבובות בארבי. אם יובל גרנות וצוותו לא יעבדו מהר, הוא עשוי למצוא את עצמו בתסבוכת מול אולפני דיסני על השימוש שהוא עושה בקטעים מתוך "אשה יפה".
לכאורה אפשר פשוט לחתוך אותם החוצה ולא להסתבכך עם עורכי דין, אבל הסצינה בה הקטעים האלה הכי בולטים היא גם אחת המוצלחות בסרט: הבמאי היפואי כותב את האדפטציה שלו. הוא צופה ב"אשה יפה" בדי.וי.די, שומע משפט ואז כותב אותו בשפתו. אלא שהוא לא רק מתרגם את הסרט מאנגלית לערסית, הוא גם שואב מהרפליקות המקוריות את הסאבטקסט שלהן וכותב רק אותו.
במילים אחרות, זה הזמן לערב את ערוץ 10 בהפקת הסרט. ארנון מילצ'ן, מפיק "אשה יפה", הוא מבעלי המניות בערוץ. אם עובדים נכון, הוא בטח יכול לסדר את ענייני הזכויות מול דיסני.