סליחה על העיכוב. עבודות תשתיות בייתיות ניתקו אותי מהאינטרנט ל-26 שעות. והיום: בן אפלק אצל ג'ון סטיוארט. ואצל סטיבן קולבר: אושיית האינטרנט קרייג מקרייגסליסט.
continue reading…

אם ביימתם השנה סרט שהייתם רוצים שיקחו אותו בחשבון למועמדויות לגלובוס הזהב או לנשיונל בורד אוף ריוויו או לפרסי איגודי המבקרים, התאריך האחרון שלכם להקרין אותו בפני הקבוצות האלה הוא 5 בדצמבר. ההצבעות מתחילות ב-10 בדצמבר.

=========

זו בהחלט אחת השנים הכי סוערות בתולדות האוסקר הזר, לפחות בשנים בהן אני עוקב אחר התחרות. הקטגוריה המנומנמת הזו, בדרך כלל, הצליחה לסחוט בשבועות האחרונים לא מעט כותרות. זה התחיל עם פרשת "ביקור התזמורת". וזה הגיע לשיא אתמול כשהאקדמיה הודיעה לטייוואן שהיא – קחו אוויר – פוסלת את "זהירות, תשוקה" של אנג לי מהתחרות. וכך בתוך שבוע עפו מהרשימה שני סרטים שרבים האמינו שמקומם בתשיעיה הסופית מובטח (ואולי אף בחמישיה הסופית). מה שאומר שהמירוץ עכשיו פתוח לחלוטין.
אז מה קרה לאנג לי? נציגי האקדמיה צפו בסרט, ואפילו נשארו במקום עד הקרדיטים, והגיעו למסקנה שהסרט אינו מספיק טייוואני כדי להתמודד. לא היה נימוק מורחב מזה, דבר שעורר לא מעט תהיות. אז נכון ש"זהירות, תשוקה" צולם ברובו בסין עם שחקנים סיניים, אבל זה לא מנע מהאקדמיה להסכים למועמדות של אנג לי כנציג טייוואן גם כשסרטיו צולמו בניו יורק ("מסיבת נישואים") או הונג קונג ("נמר, דרקון"). אז מה השתנה הפעם? אולי העובדה שבעוד האקדמיה הסכימה לראות בעבר את טייוואן והונג קונג כחלק מסין, והעלימה עין כששחקנים ואנשי צוות ממדינה אחת עבדו בסרט ממדינה אחרת, ב"זהירות, תשוקה" ההפקה היתה כנראה בינלאומית מדי לטעמם: הבמאי אמנם מטייוואן, אבל התסריטאי אמריקאי, הצלם מקסיקני והמלחין צרפתי. במילים אחרות, נדמה שאף מדינה לא היתה יכולה להיות זכאית להגיש את הסרט. (אגב, סין – שהסרט צולם בתחומה – הצהירה שהיא תגיש את הסרט כנציג שלה לאוסקרים, אבל טייוואן הוכיחה שמעשים חזקים יותר ממילים ולא אמרה דבר, ופשוט הגישה את המסמכים לאקדמיה לפני סין. אנג לי, מצידו, בכלל לא רצה שהסרט שלו יהיה נציג סין לאוסקרים אחרי שהצנזורים במדינה דרשו ממנו לחתוך קטעים מהסרט).

אבל התעלומה האמיתית היא איך גילו חברי האקדמיה שהסרט של אנג לי לא עומד בתקנון. מכיוון שטייוואן שלחה במקומו את הסרט "אטיוד לאי" של צ'ן הואי-אן (הצלם של הו שיאו-שיאן) לא נותר לי אלא להסיק שצ'ן המניאק הרים טלפון לאקדמיה והלשין לה שהצלם הוא יליד מקסיקו. אפשרות נוספת היא שהמלשין הוא יוסף סידר, שניסה להיפטר מאנג לי כדי להבטיח מועמדות ל"בופור".

האם יש צורך, אם כן, בהשקת קטגורייה זרה נוספת, כזו שתיקח בחשבון הפקות קוסמופוליטיות יותר, המופקות בבליל שפות ועם מגוון של אנשי צוות ממדינות שונות? אני מניח שבאיזור יולי הבא יישבו חברי האקדמיה ויהגו בנושא הזה, לקראת אוסקר 2009.

אבל זה עוד לא הכל: גם בוליביה נפסלה. כנראה שבגלל שהיא פשוט שלחה את הסרט שלה מאוחר מדי (זה כבר קרה לה לפני שנתיים). בעוד לישראל ולטייוואן הרשתה האקדמיה לשלוח סרט חלופי, בוליביה נאלצה להישאר בחוץ. גם כאן התעוררה סערה תקשורתית בבוליביה. מפיקי הסרט שנשלח מאשימים את הבלוגרים הבוליביאנים שאם לא היו לועגים להם על העיכוב במשלוח, ואף שולחים מיילים לאקדמיה כדי לקבל תגובה בנושא, איש באקדמיה האמריקאית לא היה שם לב שהסרט הבוליביאני הגיע באיחור. הרי ידוע שחברי האקדמיה ממילא לא בודקים את הדואר כל יום.
גם כאן מופנות אצבעות מאשימות לכיוונו של סידר.

וגם זה עוד לא הכל: אחרי שנשלח הסרט ההודי לאוסקר תבעה במאית מתחרה את הוועדה הבוחרת את הסרטים בהודו והאשימה אותם באי סדרים. האקדמיה פנתה לוועדה ההודית וביקשה לוודא שהנציג שלהם נבחר כדין (השמועה היא שיוסף סידר הוא זה שדירבן אותה להגיש את התביעה). גם כאן האקדמיה האמריקאית נתנה להודים אפשרות להחליף סרט. הוועדה ההודית התכנסה והחליטה להשאיר את הבחירה על כנה.

וכך יצא ששנת 2007, בדיוק בשנה שלישראל היה סיכוי להכניס סרט לאוסקרים, החליטו פקידי האקדמיה לשבת על כל מילה בתקנון. ברור שאם יוסף סידר לא היה בוחש בעניינים כל זה לא היה קורה.

אז מה קורה עכשיו? 63 הסרטים – מספר שיא – יחולקו לשלוש קבוצות, 21 סרטים בכל קבוצה. ועדה של חברי אקדמיה – רובם פנסיונרים עם שפע זמן פנוי – תחולק לשלוש קבוצות. כל קבוצה תצפה ב-21 הסרטים שלה ותבחר מתוכם שלושה סרטים. כל חברי הקבוצות חייבים לצפות בכל הסרטים בחטיבה שלהם (הם רשאים לעזוב את הסרט אחרי חצי שעה אם הם סובלים ממנו, ועדיין יירשם להם שהם ראו אותו. אבל חצי שעה רצופה הם חייבים לראות ממנו, אפילו בלי הפסקת שירותים). תשעת הסרטים האלה יוקרנו אז בפני כל חברי הוועדה ובהצבעה חוזרת תצומצם הרשימה לחמשת המועמדים הסופיים. חמשת המועמדים האלה יוקרנו בפני כל 6000 חברי האקדמיה. רק החברים שהחתימו כרטיס נוכחות המוכיח שראו את כל חמשת הסרטים המועמדים זכאים להצביע לקטגוריה הזאת (כלומר, קטגוריית הסרט הזר היא בין הבודדות באוסקר בה באמת חייבים לראות את הסרט לפני ההצבעה, ולא לסמן בטופס על סמך באז, פרסום או חיבה אישית. וכאמור, ההחתמה מתבצעת ביציאה מהסרט, ורק בתום חצי שעה מתחילתו). משלוח של סקרינרים בדי.וי.די אסור בקטגורייה זו.

אני מאמין שלמרות ש"בופור" מגיע לאוסקרים נטול באז וביקורות כמו "ביקור התזמורת", הרי שמרגע שיישבו חברי הוועדה לצפות בו הם לא יוכלו שלא להתפעם ממנו.

הנה הדיווח של "וראייטי" בנושא; של אנתוני קאופמן מ"אינדי-ווייר", אחד התומכים הגדולים של "ביקור התזמורת"; של סשה סטון; ושל נתניאל ר.

ואלה 63 הסרטים שיתחרו ביניהם כדי להגיע למועמדות לסרט הזר, ב-22 בינואר:
continue reading…

והיום: ג'ייק ג'ילנהול, זכרונות השירותים הציבוריים של הסנטור לארי קרייג, וסמנתה בי הולכת לבדוק מה כל כך כיף במכוני גמילה לידוענים. ואצל סטיבן קולבר: גארי קספרוב. מחר: בן אפלק.

continue reading…

ביקורות השבוע במדור הדפוס: האם רוברט בנטון ("חגיגה של אהבה") וקנת בראנה ("משחקי בילוש") איבדו את זה?

========

שאפו לפיני אסקל, הרכש החדש של מערכת "פנאי פלוס", על ההתייחסות המוצדקת שלו לשביתת התסריטאים האמריקאים שהיתה אמורה לפרוץ בשבועות הקרובים. ממש אתמול, ביום שהטקסט הזה הגיע לקיוסקים, נדמה שאיום השביתה נמוג כשמפיקי הוליווד חזרו בהם מהדרישה הכי דרקונית שלהם מהתסריטאים, זו שהקפיצה להם את הפיוזים. המפיקים דרשו לבטל את הכנסות התסריטאים מתמלוגים. כרגע, כל די.וי.די שנמכר מכניס לתסריטאי שחתום על הסרט 4 אחוז ממחיר המכירה. המפיקים דרשו לבטל את זה. התסריטאים דרשו להכפיל את האחוזים ל-8 ולהחיל את הסדר התמלוגים על כל הפצות הניו-מדיה, אינטרנט וסלולר. אז כרגע יש סיכוי שהשביתה הזאת תבוטל.
ובינתיים בישראל: אסקל כותב "תסריטאים ובמאים מחזיקים ידיים בצורה מטאפורית ומחכים שמשהו יקרה. כן, הם מדברים, וכן, הם זועמים, אבל ההפגנה (סו קולד) היא בעיקר הפגנת אימפוטנציה", ואכן יש תחושה שקצת מדברים יותר מדי, ועושים פחות מדי, אבל נכון לעכשיו התוצאות הן לטובת התסריטאים והיוצרים. המחאה מהשבוע שעבר עזרה לעצור את חקיקת חוק זכויות היוצרים שאיים לנשל את היוצרים מהזכויות ליצירתם, בשנה שעברה הצליחו היוצרים לכופף את הוט ואת הזכיינים ולהביא אותם לשלם בראשונה תמלוגים, ואך לפני שבועות ספורים הנפיקו קשת ואיגודי התסריטאים והבמאים מחירון ראשון מסוגו מאז קום הטלוויזיה הישראלית למחירי מינימום של עבודת תסריטאים ובמאים, מחירון שמחייב כרגע רק את הפקות קשת, אבל שבפועל יהפוך לסטנדרט התעשייתי. ומי שעוקב באופן יומיומי אחר דיווחי המו"מ מהוליווד רואה שגם שם לא הכל מיליטנטי. נתחים מרכזיים בגילדת התסריטאים רצו לאגד את כוח השביתה שלהם עם גילדות הבמאים והשחקנים, שהכריזו על שביתה ביולי 2008 אם לא ייכנסו איתם לדיוני חוזים מחודשים. רק פלח מיליטנטי יותר מהאגף הלוס אנג'לסי של הגילדה טען שהשביתה חייבת להתקיים בשבועות הקרובים, ולפרוץ באופן מפתיע, ללא הצבת תאריך יעד, כדי למנוע מהאולפנים לאגור תסריטים ובכך להפוך את השביתה למעין חופשה. ניקי פינק מסכמת את המצב, נכון להיום.

===========

חדשות מעולות: "קונטרול" נקנה להפצה בישראל. תאריך ההפצה המשוער: ינואר. המפיץ הצדיק: עודד הורביץ מסרטי אורלנדו. "קונטרול", סרטו של אנטון קורביין על ג'וי דיוויז'ן, יצא בסוף השבוע באמריקה וזכה למטר של לא מעט ביקורות מעולות ומוצדקות. זהו הסרט הטוב ביותר שראיתי השנה – עצוב להפליא, אבל מהווה שילוב מדויק בין אהבה למוזיקה ותשוקה לקולנוע.

היום: מריל סטריפ, ברק אובמה וסטיבן קולבר יוצא בהצהרה דרמטית. מחר: ג'ייק ג'ילנהול.

continue reading…

ב"עין הדג" שאלו אתמול "מה עושים כשמכירות כרטיסי הקולנוע באמריקה עוברות תקופה לא טובה? מחפשים אשמים. והנה נמצא אשם חדש: משחקי הוידאו, וספציפית, 'היילו 3'. בזה עוד לא האשימו אותם". והוסיפו לינק לכתבה ב"אד-אייג'" המאשימה את "היילו 3" בכשלון הסרט החדש של בן סטילר, "אשת החלומות" (לשעבר "שובר הלבבות"). לא האשימו, אבל ההצלחה של "היילו 3" היתה צפויה – גם אם לא במימדים אליהם הגיעו, עם מכירות בסך 170 מיליון דולר ביום אחד – וגם היה ברור שתהיה לזה השפעה מסוימת על כל מה שקורה מסביב. כך כתבתי ב"7 לילות" ב-21 ביוני, לפני ארבעה חודשים:

האם (הסרטים) יצליחו? האם ישברו שיאים? או שחודש אחרי שהעונה התחילה, ועוד לפני שמתחילה חופשת הקיץ לתלמידי בתי הספר, כולם כבר מותשים מהבליץ הגדול ואת שאר הקיץ יעבירו בבית מול "היילו 3"?

בסוף "היילו 3" זז לתחילת הסתיו ועונת הקיץ ניצלה. הטקסט המלא ההוא נמצא כאן.

=============

נורית שני שלחה אתמול מכתב אישי למנויי קולנוע לב לגבי הסגירה הצפויה של לב אביב ב-31 בדצמבר: "האולמות ברמת אביב אכן נסגרים, אבל אנחנו ממשיכים לעבוד במלוא המרץ. לתושבי אזור רמת אביב, אני מבטיחה שנוסיף הקרנות בלב דניאל שבהרצליה ובלב אלרם שברמת גן, ואף נבדוק אפשרויות לרכוש או לשכור אולמות חלופיים באזור".

============

פסטיבל ניו יורק ננעל לפני ארבעה ימים, אבל לג'יימי סטיוארט יש עדיין עוד סרטון או שניים בקנה. הנה סרטון מספר 3, בכיכובם של פיגומים, שלוליות וטוד היינס. מומלץ מאוד.

=============

איזה שבוע משונה: ברשימת שוברי הקופות באמריקה מסוף השבוע האחרון אף אחד מ-17 הסרטים הראשונים ברשימה לא מציג השבוע בישראל. נורא 1996.

===========

אמריקה עדיין מנסה לפענח את תעלומת טיילר פרי. "הניו יורק טיימס" חוזר אליו בפעם השלישית השבוע, הפעם בטענה שסרטיו מנציחים סטריאוטיפיים שחורים. וניוזדיי. והלוס אנג'לס טיימס. גלן קני תוהה גם הוא בעניין. ומהארכיון: אבנר שביט ב"עכבר העיר" מ-2006 כותב על הבכורה של פרי.

=============

על פי הדיווח ב-AP זה מה שאמר דיוויד לינץ' לקהל הישראלי בביקורו כאן השבוע:

"The experienced gardener doesn't worry about the leaves. Get at (the problem) from its roots," he said. "A peace on the surface — it doesn't address the seeds of war … it's a `peace' of paper."

וזה הזכיר לי את הסצינה הזאת, מתוך "להיות שם" של האל אשבי, בו מגלם פיטר סלרס גנן רפה שכל שדימויי הגננות שלו נתפסים כפניני חוכמה על ידי פוליטיקאים ואנשי ממשל:

President "Bobby": Mr. Gardner, do you agree with Ben, or do you think that we can stimulate growth through temporary incentives?
[Long pause]
Chance the Gardener: As long as the roots are not severed, all is well. And all will be well in the garden.
President "Bobby": In the garden.
Chance the Gardener: Yes. In the garden, growth has it seasons. First comes spring and summer, but then we have fall and winter. And then we get spring and summer again.
President "Bobby": Spring and summer.
Chance the Gardener: Yes.
President "Bobby": Then fall and winter.
Chance the Gardener: Yes.
Benjamin Rand: I think what our insightful young friend is saying is that we welcome the inevitable seasons of nature, but we're upset by the seasons of our economy.
Chance the Gardener: Yes! There will be growth in the spring!
Benjamin Rand: Hmm!
Chance the Gardener: Hmm!
President "Bobby": Hm. Well, Mr. Gardner, I must admit that is one of the most refreshing and optimistic statements I've heard in a very, very long time.
[Benjamin Rand applauds]
President "Bobby": I admire your good, solid sense. That's precisely what we lack on Capitol Hill.

השבוע השני למבצע "ג'ון סטיוארט וסטיבן קולבר באריזה יומית, כמעט (כמעט) בזמן אמת". רק ללקוחות "סינמסקופ".
והיום (כלומר, אמש): אל גור זוכה בפרס נובל, טוני סנואו בא לדבר. ואצל סטיבן קולבר: המועמד לנשיאות דניס קוסיניץ' מגיע לאולפן לרוקן את כיסיו. ויש בונוס סטיבן קולבר בסוף. ומחר: מריל סטריפ.
continue reading…

סרטו הראשון של רשף לוי כבמאי, "האיים האבודים", נמצא עכשיו בחדר העריכה. הסרט האוטוביוגרפי מתרחש בשנות השמונים.
פסקול הסרט יהיה, לפיכך, גדוש שירים מהאייטיז. זו רשימת השירים שלוי, מפיקיו והיועץ המוזיקלי של הסרט, קובי בן עטר, קנו את הזכויות שלהם בשביל הפסקול:

I Ran של Flock of Seagulls ("זה השיר האהוב עלי בסרט", אומר רשף לוי)
"אבראקדברה", סטיב מילר בנד (שיר השנה במצעד הפזמונים השנתי בגלי צה"ל, 1982).
Only you של יאזו
Don’t you want me של Human League
Moonlight Shadow של מייק אולדפילד
Total Eclipse of the Heart של בוני טיילר
Will You של הייזל אוקונור (שהופיע במקור בפסקול הסרט "זכוכית שבורה")
Forever Young של אלפאוויל
Come on Eileen של Dexys Midnight Runners
Mad World בביצוע של גארי ג'ולז (מפסקול "דוני דארקו")
It must be love בגרסה המקורית של לאבי סיפרי
Still Loving You של הסקורפיונס
Alone Again של גילברט או'סאליבן
Age of Aquarius מהמחזמר "שיער". המחזמר, בגרסה הקולנועית של מילוש פורמן, "גרם לי בגיל מאד צעיר לרצות לעשות סרטים, ולהתאהב במחזות זמר", אומר לוי.
וגם נעימות הפתיחה מתוכניות הטלוויזיה "איים אבודים" (שעל שמה נקרא הסרט) ו"ספינת האהבה". לוי: "לטלוויזיה של התקופה יש נוכחות חזקה בחיי הגיבורים".

לוי מסביר את חשיבות המוזיקה לסרט, ליוצרים ולדמויות: "כשיצאתי לצילומים היו לי ביד עשרה שירים שידעתי שיש לי אופציה לרכוש אותם. שמעתי את השירים כשתכננתי עם הצלם עופר הררי את השוטינג, נתתי אותם למעצב יואל (הרצברג), ואחר כך השמעתי אותם לשחקנים. ואפילו על הסט היינו שומעים את המוזיקה לפני טייקים כדי שכולנו נקבל את ה-feel של השיר. בעיני זאת שיטה מדהימה לפתח את הסרט, כי הרבה פעמים השירים גורמים לך לדמיין את הסיטואציה אחרת ממה שחשבת כשכתבת. חלק גדול מהשירים נובעים ממקורות מוזיקה מצטלמים, ולפעמים הגיבורים מגיבים למוזיקה, שרים אותה ורוקדים איתה. זה לא ממש מחזמר, אבל הושפעתי בעבודה מיצירות עם אופי של מחזמר, גיליתי שאני מאוד אוהב לצלם אנשים שמושפעים ממוזיקה. בזיכרון שלי זה חלק מהתקופה, ובודאי חלק מהילדות שלי. הסרט מספר את הסיפור האישי שלי ושל המשפחה שלי, ואנחנו כמשפחה מרובת ילדים, ודי ענייה מכפר סבא כל הזמן שמענו מוזיקה רקדנו ושרנו בסלון. היינו מאד 'איטלקיים'. ניסיתי לשחזר את זה בסרט. מכיוון שהסרט בעבודה יש סיכוי שחלק מהשירים הללו ימצאו את עצמם בסצנות החתוכות של הדי.וי.די. ומביוון שהסרט עדיין בעבודה אני לא מתחייב על אף שיר, ואם מישהו מתכנן לבוא לסרט בשביל שיר ספציפי שיבדוק איתי לפני היציאה של הסרט אם זה הוא עדיין בפנים".

תגידו, מישהו כאן ראה אחד מהסרטים של טיילר פרי? מישהו ממליץ על אחד מהם? בסוף השבוע יצא באמריקה סרטו הרביעי תוך שנתיים, "למה התחתנתי?". זה יוצא בערך אחד כל חצי שנה. שניים נוספים כבר בעבודה. כמו שלושת הקודמים גם הסרט הזה הפך מיד להצלחה קופתית. התקשורת המיינסטרימית האמריקאית מרימה גבות מול ההצלחה, בעיקר כי המילייה של הסרטים האלה זר להם, אבל אחרי להיט רביעי ברציפות הם לפחות נותנים לו כבוד (נדמה שהמבקרים האמריקאים כבר סלחנים יותר כלפיו). "הניו יורק טיימס" שלח כתב אל החזית, מרחק שלושה בלוקים מהמערכת, כדי לתאר את התגובות של הקהל בסרט. נשים שחורות עומדות בתור ארוך ויוצאות מהסרט מתמוגגות. רוג'ר איברט נתן לסרט הראשון שלו כוכב אחד ודי שנא אותו, אבל הקהל של טיילר פרי טוען שהסרטים האלה קורעים מצחוק, וגם מרגשים, כי הוא מתאר בדיוק רב את החיים בבית אפריקאי-אמריקאי.
הסרטים מבוססים על הצגות תיאטרון מצליחות בהיסטריה בדרום ארצות הברית, שפרי היה המחזאי הבמאי והכוכב שלהן. מהתקצירים ומהתמונות זה נראה לי כמו איך שייראו סרטים שיביים זאב רווח על פי הצגות כמו "בנים גידלתי ורוממתי" או "אני פה בגלל אשתי". אבל חוץ מהעובדה שטיילר פרי מרתק אותי כתופעה תקשורתית עוד לא ראיתי אף סרט שלו. מישהו ממליץ?

==============

תגידו, מישהו היה במפגש עם דיוויד לינץ'? איך היה?

============

אם תכננתם לנסוע לסיינט לואיס או ללוס אנג'לס לחזות בגרסאות הסינג-א-לונג האמריקאיות של המיוזיקל של באפי, או אם תכננתם להעלות אותו בעצמכם בארץ, שימו לב: רשת פוקס הוציאה הודעה שהיא אוסרת כל הקרנה פומבית של סדרותיה. הנה הפרטים. ללא מעט אמריקאים זה הולך לדפוק את האלווין המתקרב.

============

לפני כמה חודשים שאל אותי דורון צברי אם הוא יכול להציע את שמי כמועמד אפשרי לנציג במועצת הקולנוע. גמגמתי כהוגן. מה אני יודע על מועצות, הרי צריך שם פוליטיקאים ואנשים שדופקים על שולחנות ומנסחים מכתבים ודואגים למקורבים. וחוץ מזה, עניתי, כל עוד רוני מילוא עומד בראשות המועצה, המקום הזה ממילא פארסה מרוקנת מתוכן, ומה הטעם להיות קשור בביזיון כזה. בינתיים מילוא עזב. עכשיו מיכה חריש יו"ר המועצה. ואיגודי הבמאים והתסריטאים הציעו לשר התרבות שמות של נציגים אפשריים למועצה. נחשו שמו של מי שם. אני כמובן מצפה ששר התרבות יגיד "כולם כן, חוץ מההוא". אבל מה אם יגידו לי שבאמת רוצים שאשב במועצת הקולנוע? מה אעשה אז? אהרהר בנושא ואעדכן.

=============

ולקינוח: ניקי פינק, הראיון.

ונקובר, קנדה. שבוע שעבר. "ביקור התזמורת" ו"בופור" נפגשים בפעם הראשונה באותו פסטיבל ונלחמים זה נגד זה על פרס הקהל. ומי זוכה? "פרספוליס". רמז לבאות?

אנתוני קאופמן ב"אינדי-ווייר" מדבר עם אהוד בלייברג ומסקר את תלאות השבוע האחרון של "ביקור התזמורת". ובכלל, נדמה ש"אינדי-ווייר" לקח את "ביקור התזמורת" תחת חסותו. שזה דבר טוב: הסרט הישראלי האחרון שזכה שם לסיקור כה אינטנסיבי היה "ללכת על המים" – גם בו יש הרבה אנגלית – שהפך לשובר קופות בזעיר-אנפין (ביחס לסרט ישראלי), כך שעתידו הכלכלי של "ביקור התזמורת" נראה ירוק מתמיד.

וישראל? חובבנים כולם. תראו מה קורה בהודו. שם באמת הגיע נושא בחירת הסרט לאוסקר עד לבית המשפט. סשה סטון מדווחת.

למי שמדלג על איזור התגובות, בו נמצא האקשן האמיתי של האתר, תראו את מי הפסדתם:

יוסף סידר
אתגר קרת
קרן מרגלית