24 אוקטובר 2007 | 08:52 ~ 12 Comments | תגובות פייסבוק

לוס אנג'לס טיימס לאקדמיה האמריקאית: זירקו את התקנון שלכם מהחלון והתחילו מהתחלה

אם עד עכשיו הכיסוי של פסילת "ביקור התזמורת" מהאוסקרים בתקשורת האמריקאית היה מרוכז ברובו בבלוגים אינטרנטיים, אתמול זכה הסיפור לכיסוי הגדול והאוהד ביותר שלו מטעם התקשורת האמריקאית המיינסטרימית: פטריק גולדסטין, שמפרסם מדי יום שלישי ב"לוס אנג'לס טיימס" את המדור "התמונה הגדולה", יוצא במתקפה נגד האקדמיה האמריקאית ותקנונה בעקבות פסילת סרטו של ערן קולירין. הטקסט המלא נמצא כאן.

הטור מתחיל כך: "יש לי עצה לאקדמיה האמריקאית: קחו את 44 העמודים של ספר התקנון שלכם, העיפו אותם מהחלון ותתחילו מהתחלה".
"ב-2005 האקדמיה פסלה את 'מחבואים', אחד הסרטים הכי מהוללים של אותה שנה, מהסיבה שהסרט נשלח על ידי אסטריה אבל הכיל דיאלוג בצרפתית. ב-2004 פסלה האקדמיה את 'מריה הלבנה', נציג קולומביה, כי לא היה בו מספיק ספרדית. הקורבן השנה הוא 'ביקור התזמורת' סרט ישראלי שגרף את פרסי אופיר וזכה לכבוד בפסטיבלים בכל העולם… הטון של הסרט אירוני ומחמם לב, אבל מבלי לגלוש לסנטימנטליות ומובילה אותו הופעה נהדרת של ששון גבאי, שמפגין את הסטואיות מלאת הנשמה של באסטר קיטון".

מארק ג'ונסון, יו"ר ועדת הבחירה לסרט הזר אומר לגולדסטין:

"You have to remember, it's called best foreign-language film, not best foreign film," says Johnson, a respected Hollywood producer. "I'm heartbroken, because I loved the movie. But there wasn't a single person on our committee that disagreed with the decision. If we accepted this film just because we liked it so much, the rules wouldn't mean anything at all."

ועיניו של מפיק הסרט, אהוד בלייברג, התמלאו דמעות כשהוא דיבר עם גולדסטין על הנושא:

The film's producer, Ehud Bleiberg, broke down in tears when we spoke about the academy decision. "This is a tragedy, especially for the filmmaker, who made this film for everybody,"' he said. "We were just banned from the film festival in Abu Dhabi simply because we were an Israeli film. Now we've been banned from this Oscar category because they say our movie has too much English. It's almost Kafkaesque, to have a movie judged not on its art, but by a stopwatch."

He stopped to compose himself. "How does the academy think that Israelis and Egyptians can talk to each other? Should they only talk with weapons?"

Bleiberg said that while the Israeli academy has submitted a backup entry, many of its members are infuriated by the U.S. academy's decision. "They feel as if they've been slapped in the face. It won eight of our 12 film award prizes — best film, director, screenplay, lead actor and actress. To have the rest of the world only hear about our country when it comes to war and strife, and then have this beautiful, optimistic film rejected, is a terrible blow for everyone."

It's also a huge blow for the film's commercial reach. Eighty percent of the box-office returns for the German film "The Lives of Others" came after it won the Oscar for best foreign-language film this past February.

וגולדסטין חושף, לתדהמתו, שרק איש אחד צפה בסרט לפני הפסילה: ג'ונסון עצמו

But much to my shock, Johnson told me he was the only person on the committee who actually watched the movie. It was simply judged by a stopwatch. Filmmakers often complain that conservative ideologues attack Hollywood movies for being unpatriotic without bothering to see the films — as has just happened with "Rendition" — yet an august body of academy filmmakers rejected Israel's most decorated film without bothering to see it.

I give academy executive director Bruce Davis credit for his willingness to get on the phone and defend the decision. But he was dismissive of my concerns. "Seeing the film really isn't essential," he said. "Out of 60 or more foreign-language entries, there are probably a dozen that had eligibility questions. No one has the time to watch every movie where there's an issue. It doesn't matter whether this was a wonderful film. This film didn't come close to meeting the criteria, so it's out."

Rules are rules, but something's wrong when an organization devoted to celebrating the greatness of cinema is making its decisions, as Sony Classics co-chief Michael Barker put it, "based on mathematics instead of art." Davis, who also makes the point that the film is still eligible in other Oscar categories including best picture, believes I'm the one being arbitrary by putting a film's value ahead of the academy's rules. But it's the academy that has put itself in an indefensible position by devising rules that are needlessly arbitrary.

A rule decreeing that foreign films have to be "predominantly in a non-English language" is a rule showing its age. Already the common business language, English is quickly becoming a common language of cinema as well, especially as local productions try to reach a global audience. Even worse, by overruling a selection made by a respected group of filmmakers in the film's country of origin, the academy allows itself to be viewed as another arrogant American institution that insists on having the rest of the world play by its rules.

23 אוקטובר 2007 | 10:12 ~ 12 Comments | תגובות פייסבוק

Burn Hollywood Burn

שביתה, חברים, שביתה

בניגוד למה שכתבתי כאן לפני כמה ימים, מתברר ששביתת התסריטאים בהוליווד עדיין לא ירדה מהפרק. התסריטאים אמנם השיגו יתרון מסוים כשהצליחו לאלץ את האולפנים והרשתות לוותר על דרישתם הדרקונית לבטל את חלוקת התמלוגים על הפצת סרטים וסדרות בדי.וי.די, אבל עדיין נותרו מספיק נושאים על שולחן המו"מ שאם לא ייענו עד 1 בנובמבר עשויים לגרור שביתה במהלך אותו חודש. קרייג מייזין, התסריטאי של סרטי "מת לצעוק", עוקב אחר העסק בבלוג שלו. הנה, לדוגמה, הפוסט שלו משבת. וניקי פינק מוסיפה פרט מפתיע: יש לא מעט ראשי רשתות שידור שדווקא יקבלו בשמחה שביתה ברגע זה, כי זה יציל להם החיים. עונת שידורי הסתיו, היא מדווחת, זוכה לרייטינג איום, הסדרות החדשות לא תופסות, והסדרות שכן מצליחות (כמו "Pushing Daisies") כל כך יקרות שהן מכניסות את הרשתות לגירעון. בינתיים רק סדרה אחת כבר עפה מלוח השידורים, "Viva Laughlin" של יו ג'קמן, וראשי הרשתות מקווים (לפחות חלקם) שאם תפרוץ שביתה זה יעזור להם פשוט לבטל את כל הסדרות האלה, לסגור את ההפקות לתקופת השביתה ולהתארגן מחדש.

שריפה, אחים, שריפה

ובינתיים, העסק בוער. זו לא מטאפורה: כל דרום קליפורניה עולה באש. מאיזור מליבו בצפון לוס אנג'לס ועד סן דייגו בדרום. יותר מרבע מיליון איש נמלטו מאיזור סן דייגו. שריפת היערות העצומה מתקרבת לגן החיות של סו דייגו, וחלק מהחיות כבר פונו משם. והמצב רק עומד להחמיר: תנאי מזג האוויר כבר גרמו לכבאים, לחזאים ולמושל שוורצנגר לכנות את זה כ"סופה מושלמת", בה יותר מדי תנאים שליליים – רוחות חמות במהירות של הוריקן ואדמה יבשה אחרי חודשים של בצורת – חוברים יחד ליצירת גל שריפות שרק מתחזק.
מה שעשוי לגרום ללא מעט מהמפיקים שאמורים לעסוק בעונת השידורים, סרטי קולנוע או מו"מ עם התסריטאים להתמקד בימים הקרובים דווקא בבתיהם: אחד האיזורים שנפגעו במליבו הוא האיזור בו גרים מיטב עשירי אמריקה. למעשה, השריפה פרצה בשבת שעות אחרי שעשירי הוליווד, בראשות רון מאייר נשיא אולפני יוניברסל, ערכו אירוע התרמה למען ברק אובמה, המתמודד לנשיאות. הבתים של דיוויד גפן, ג'פרי קצנברג ואיש ההיי-טק לארי אליסון נמצאים באיזור. גם בריטני ספירס וליאונרדו דיקפריו בדיוק קנו בשבועות שעבר אחוזות חדשות במליבו. דיקפריו שילם על שלו 6.3 מיליון דולר, והוא יגור ליד בראד פיט ואנג'לינה ג'וני, סינדי קרופורד ובראד גארט (האח מ"כולם אוהבים את ריימונד"). בריטני שילמה 9.3 מיליון דולר. הנה הדיווח המתעדכן של ניקי פינק. הנה הדיווח של תחנת איי.בי.סי המקומית. הנה סי.אן.אן.

ויה ניקי פינק: כבאי עומד על גג ביתו של ג'פרי קצנברג במליבו, מתיז קצף כדי למנוע מהמבנה לעלות באש
burning down the house

ויה סי.אן.אן: ככה נראה איזור דרום קליפורניה בתמונת לוויין
שריפות יער

התיקנים

ואחרי שהוליווד תישרף כליל מי ישרוד? הג'וקים. הנה ג'יימי סטיוארט בפרק הרביעי והאחרון של דיווחיו מפסטיבל ניו יורק. הפעם בכיכובו של ג'ון לנדיס וג'וקים שמזכירים את ווילם דפו, בריאן דה פלמה ואורחים נוספים מהפסטיבל. ארבע דקות אחרונות עד השנה הבאה. לצפייה בסרט. להורדת הסרט.

22 אוקטובר 2007 | 09:38 ~ 22 Comments | תגובות פייסבוק

רוצים לראות משהו?

1. מיינסטרים

בשנה הבאה ימלאו 20 ל"וויתנייל ואני", סרט הפולחן הבריטי של ברוס רובינסון עם ריצ'רד אי. גרנט בתפקיד וויתנייל ופול מקגן בתפקיד "אני". בפסטיבל לונדון, המתקיים עכשיו, הוקרן סרט קצר באורך 12 דקות המאחד את שני השחקנים האלה – אבל בתפקידים שונים לחלוטין – בפעם הראשונה מאז. את הסרט ביים דאנקן וולאוויי, וה"לונדון טיימס" מספר איך הוא הצליח לאחד את וויתנייל ואת אני לסרט אחד נוסף, גם אם קצר. אתם יכולים להוריד את הסרט, חינם וחוקי, כאן. או לצפות בו כאן אצלי:


שם הסרט, "Always Crashing in the Same Car", מושאל כמובן משמו של שיר של דיוויד בואי מתוך "Low" (עולם קטן, בדיוק אתמול ראיתי את "אשת החלומות" של האחים פארלי, הגדוש כולו שירים של בואי). וזה כמובן הזכיר לי שגם אני הייתי פעם מעורב בסרט שגנב את שמו משם של שיר, הפעם של הסמיתס.

2. אלטרנטיבי

ג'ונתן רוזנבאום כתב ספר על אורסון וולס והגיע אתמול לערוץ הטלוויזיה הקהילתית של שיקגו כדי לדבר עליו. אחרי כמה דקות שיחה הוא הציג קטע נדיר, הנמשך כשש דקות, מתוך "דון קיחוטה" של וולס. הסצינה הזאת צולמה במקסיקו בסוף שנות החמישים, ונגנזה. הקטע נטול הסאונד מציג את סנשו פנזה מגיע לבית קולנוע ומוצא את דון קיחוטה צופה בסרט. הוא מתיישב ליד ילדה המלמדת אותו איך מלקקים סוכריה על מקל, ואז דון קיחוה רואה אשה במצוקה על המסך בסרט ומנתר ממושבו עם חרב שלופה כדי להציל אותה. הוא כמובן רק מצליח לקרוע את המסך ולהרוס את הסרט. רוזנבאום, כמובן, חושב שיש כאן מטאפורה לגבי אורסון וולס עצמו. בבלוג שלו ב"שיקגו רידר" רוזנבאום מספק הקדמה לקטע ומגדיר אותו כ"שש הדקות היפות ביותר בתולדות הקולנוע":

3. ניסיוני

לכריס מרקר – הבמאי המפורסם ביותר של הסרטים שאיש לא מכיר, כפי שהוא מגדיר את עצמו – יש סרט חדש הנמשך דקה וקיים באינטרנט באתר של "מחברות הקולנוע" (לחצו על תמונת העכבר כדי להפעיל אותו). זהירות: למרות שהוא אירוני ומודע לעצמו הוא עדיין די מבאס (ומזכיר לי את סרטה האחרון של ויויאן אוסטרובסקי – פילנתרופית נהדרת, אוצרת סרטים מעניינת, אבל קולנוענית בינונית – בו היא צילמה את חתוליה במצלמה סלולרית, למגינת ליבם של הצופים). זהו מעין טריילר פיקטיבי לסרט פעולה בכיכובה של העכברה ליילה שחדרה לדירתו של הבמאי ושבתה את ליבו. מרקר מלווה את סרטו במאמר די משעשע, שתרגום שלו תמצאו כאן.

מה שמזכיר לי: מישהו סיפר לי שיצאה מהדורה חדשה בדי.וי.די, מתורגמת לעברית של "ראן" של אקירה קורוסאווה, המכילה כבונוס את "א.ק", הסרט התיעודי של כריס מרקר המתעד את צילומי הסרט. האם מישהו ראה? האיכות נאה? סבירה? ראויה?

Categories: קטעי וידיאו

20 אוקטובר 2007 | 15:07 ~ 5 Comments | תגובות פייסבוק

כולם מתים

אני נורא אוהב לקרוא פיסות נוסטלגיה על היכלי הקולנוע של שנות הששים והשבעים בישראל (וגם על ארמונות הקולנוע המפוארים, עם השטיחים והנברשות, בניו יורק של שנות ה-20). מאיר שניצר, לרגל סגירת קולנוע פאר – שנוסד ב-1960 – משרטט את מסלול בתי הקולנוע המיתיים של תל אביב.
דוד שליט, שכתב את הספר המשובח "מקרינים כוח" המתאר את הכרוניקה של הצגת הסרטים בישראל, מוסיף את הנימה שלו.

אני, לעומתם, חף מנוסטלגיה. זה כמובן מצער אותי כשמחליטים להרוס בית קולנוע ישן במקום לשפץ אותו – כל בתי הקולנוע בראשון לציון, בהם ראיתי המוני סרטים בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים נהרסו – אבל הבניין או מיקומו האורבני פחות מהותיים לי, מה שחשוב לי זו איכות ההקרנה. האם אני רואה את הסרט כמה שיותר קרוב לחזון של הבמאי שיצר אותו. וכששליט כותב "כמה מבקרי קולנוע שם קיטרו על היעדר החנייה וכמה טוב שהעבירו את ההקרנות לעזריאלי. דווקא הם, מעצבי דעת קהל, בעטו בבית הקולנוע השכונתי האחרון בעיר", הוא שוכח שהחניה היתה הקטנה בבעיות קולנוע פאר. אלא העובדה שזה היה קולנוע בו רק שניים מחמש אולמותיו צוידו בסאונד דיגיטלי (שמשום מה צרם כמעט מהיום הראשון), ואולמות 4 ו-5 היו קטנים מדי כדי להצדיק צפייה איכותית בהם. שלא לדבר על הבנייה המשונה, והעקבית בלא מעט אולמות ג.ג, בה המסך נמצא מעל קו הראש של הצופים ומחייב הטיית צוואר כלפי מעלה כדי לצפות בסרט.

הסגירה של פאר דווקא מבשרת שינוי נוסף באופני הצפייה בסרטים. אחרי קצת יותר מעשור של מולטיפלקסים עירוניים, שכונתיים, שוויתרו על גודך מסכים לטובת כמות, שוב נזכרו בעלי בתי הקולנוע שסרט מוצג במיטבו כשהוא מוקרן על מסך גדול ועם סאונד חזק. וזה נכון באותה מידה למייקל ביי ולאינגמר ברגמן. כשסרט עוטף אותנו בתמונותיו ובצליליו אנו נשאבים לתוכו. והדור החדש של בתי הקולנוע, שנמצא עכשיו בהקמה, מחזיר את מסכי הענק (ומתקן טעות תפיסתית בת עשור: אפשר ליצור אולם קטן ובו מסך גדול). המחיר שעלינו לשלם על כך הוא נדל"ני: האולמות האלה, שנועדו להילחם במסכי הפלזמה 50 אינץ', בלו ריי והסאונד ההיקפי הדיגיטלי הביתי (שגם במערכות ה-200 דולר היה מוצלח יותר מהסאונד באולם 5 בפאר) ייבנו כעת בפרברים (שזה אירוני: כי אני סבלתי מנעוריי הפרבריים כי רציתי לחיות בין המון בתי קולנוע במרחק הליכה ברגל וחלמתי לעבור לתל אביב, ועכשיו כשאני גר מעל קולנוע גת נדמה שדווקא ראשון לציון עומדת להיות תוך שנתיים העיר עם הכי הרבה מסכי קולנוע בארץ).

===========

ההלם הכי גדול שהכה אותי עם מותה של דבורה קר ביום שלישי, בגיל 86, היה העובדה שהיא עדיין היתה בחיים. בגלל בריאותה הרופפת ומחלת הפרקינסון שלה, קר לא נראתה בפומבי מאז 1994 ולא שיחקה בסרטים מאז שנות השמונים. ובכל זאת, היא מאכלסת כמה מהפריימים הכי מפורסמים בתולדות הקולנוע, כמו זה:

from here to eternity

=============

טוד היינס הוזמן לפני כשבועיים להקרין את סרטו "Safe" (עם ג'וליאן מור בתפקיד הראשי) בעיר מגוריו פורטלנד, אורגון, במסגרת פסטיבל סרטים על זיהום אוויר ואיכות הסביבה. אבל הוא היה בדיוק בפסטיבל ניו יורק, לבכורת "אני לא שם, סרטו החדש עם קייט בלנשט, אז הוא שלח להם את הווידיאו הבא במקום, כהקדמה להקרנה:

(ויה ריי פרייד)

20 אוקטובר 2007 | 14:39 ~ 10 Comments | תגובות פייסבוק

מה זה הדבר הזה?

"רק כלבים רצים חופשי" חופשי אינו סרט ההמשך ל"כלבים לא נובחים בירוק", אבל הוא בהחלט מתחרה איתו על תואר השם הגרוע ביותר אי פעם לסרט ישראלי. והוא גם סוג של קטסטרופה. אם כי, היה כאן פוטנציאל ל"שבעה צעדים" ישראלי, אם רק היה כאן במאי. הנה הביקורת רוויית הספוילרים שלי על הסרט:
continue reading…

20 אוקטובר 2007 | 11:49 ~ 4 Comments | תגובות פייסבוק

Daily Show Daily 18.10.2007

סליחה על העיכוב. עבודות תשתיות בייתיות ניתקו אותי מהאינטרנט ל-26 שעות. והיום: בן אפלק אצל ג'ון סטיוארט. ואצל סטיבן קולבר: אושיית האינטרנט קרייג מקרייגסליסט.
continue reading…

18 אוקטובר 2007 | 19:22 ~ 26 Comments | תגובות פייסבוק

תדהמה באוסקר הזר: האם צ'ן הואי-אן הלשין לאקדמיה על אנג לי?

אם ביימתם השנה סרט שהייתם רוצים שיקחו אותו בחשבון למועמדויות לגלובוס הזהב או לנשיונל בורד אוף ריוויו או לפרסי איגודי המבקרים, התאריך האחרון שלכם להקרין אותו בפני הקבוצות האלה הוא 5 בדצמבר. ההצבעות מתחילות ב-10 בדצמבר.

=========

זו בהחלט אחת השנים הכי סוערות בתולדות האוסקר הזר, לפחות בשנים בהן אני עוקב אחר התחרות. הקטגוריה המנומנמת הזו, בדרך כלל, הצליחה לסחוט בשבועות האחרונים לא מעט כותרות. זה התחיל עם פרשת "ביקור התזמורת". וזה הגיע לשיא אתמול כשהאקדמיה הודיעה לטייוואן שהיא – קחו אוויר – פוסלת את "זהירות, תשוקה" של אנג לי מהתחרות. וכך בתוך שבוע עפו מהרשימה שני סרטים שרבים האמינו שמקומם בתשיעיה הסופית מובטח (ואולי אף בחמישיה הסופית). מה שאומר שהמירוץ עכשיו פתוח לחלוטין.
אז מה קרה לאנג לי? נציגי האקדמיה צפו בסרט, ואפילו נשארו במקום עד הקרדיטים, והגיעו למסקנה שהסרט אינו מספיק טייוואני כדי להתמודד. לא היה נימוק מורחב מזה, דבר שעורר לא מעט תהיות. אז נכון ש"זהירות, תשוקה" צולם ברובו בסין עם שחקנים סיניים, אבל זה לא מנע מהאקדמיה להסכים למועמדות של אנג לי כנציג טייוואן גם כשסרטיו צולמו בניו יורק ("מסיבת נישואים") או הונג קונג ("נמר, דרקון"). אז מה השתנה הפעם? אולי העובדה שבעוד האקדמיה הסכימה לראות בעבר את טייוואן והונג קונג כחלק מסין, והעלימה עין כששחקנים ואנשי צוות ממדינה אחת עבדו בסרט ממדינה אחרת, ב"זהירות, תשוקה" ההפקה היתה כנראה בינלאומית מדי לטעמם: הבמאי אמנם מטייוואן, אבל התסריטאי אמריקאי, הצלם מקסיקני והמלחין צרפתי. במילים אחרות, נדמה שאף מדינה לא היתה יכולה להיות זכאית להגיש את הסרט. (אגב, סין – שהסרט צולם בתחומה – הצהירה שהיא תגיש את הסרט כנציג שלה לאוסקרים, אבל טייוואן הוכיחה שמעשים חזקים יותר ממילים ולא אמרה דבר, ופשוט הגישה את המסמכים לאקדמיה לפני סין. אנג לי, מצידו, בכלל לא רצה שהסרט שלו יהיה נציג סין לאוסקרים אחרי שהצנזורים במדינה דרשו ממנו לחתוך קטעים מהסרט).

אבל התעלומה האמיתית היא איך גילו חברי האקדמיה שהסרט של אנג לי לא עומד בתקנון. מכיוון שטייוואן שלחה במקומו את הסרט "אטיוד לאי" של צ'ן הואי-אן (הצלם של הו שיאו-שיאן) לא נותר לי אלא להסיק שצ'ן המניאק הרים טלפון לאקדמיה והלשין לה שהצלם הוא יליד מקסיקו. אפשרות נוספת היא שהמלשין הוא יוסף סידר, שניסה להיפטר מאנג לי כדי להבטיח מועמדות ל"בופור".

האם יש צורך, אם כן, בהשקת קטגורייה זרה נוספת, כזו שתיקח בחשבון הפקות קוסמופוליטיות יותר, המופקות בבליל שפות ועם מגוון של אנשי צוות ממדינות שונות? אני מניח שבאיזור יולי הבא יישבו חברי האקדמיה ויהגו בנושא הזה, לקראת אוסקר 2009.

אבל זה עוד לא הכל: גם בוליביה נפסלה. כנראה שבגלל שהיא פשוט שלחה את הסרט שלה מאוחר מדי (זה כבר קרה לה לפני שנתיים). בעוד לישראל ולטייוואן הרשתה האקדמיה לשלוח סרט חלופי, בוליביה נאלצה להישאר בחוץ. גם כאן התעוררה סערה תקשורתית בבוליביה. מפיקי הסרט שנשלח מאשימים את הבלוגרים הבוליביאנים שאם לא היו לועגים להם על העיכוב במשלוח, ואף שולחים מיילים לאקדמיה כדי לקבל תגובה בנושא, איש באקדמיה האמריקאית לא היה שם לב שהסרט הבוליביאני הגיע באיחור. הרי ידוע שחברי האקדמיה ממילא לא בודקים את הדואר כל יום.
גם כאן מופנות אצבעות מאשימות לכיוונו של סידר.

וגם זה עוד לא הכל: אחרי שנשלח הסרט ההודי לאוסקר תבעה במאית מתחרה את הוועדה הבוחרת את הסרטים בהודו והאשימה אותם באי סדרים. האקדמיה פנתה לוועדה ההודית וביקשה לוודא שהנציג שלהם נבחר כדין (השמועה היא שיוסף סידר הוא זה שדירבן אותה להגיש את התביעה). גם כאן האקדמיה האמריקאית נתנה להודים אפשרות להחליף סרט. הוועדה ההודית התכנסה והחליטה להשאיר את הבחירה על כנה.

וכך יצא ששנת 2007, בדיוק בשנה שלישראל היה סיכוי להכניס סרט לאוסקרים, החליטו פקידי האקדמיה לשבת על כל מילה בתקנון. ברור שאם יוסף סידר לא היה בוחש בעניינים כל זה לא היה קורה.

אז מה קורה עכשיו? 63 הסרטים – מספר שיא – יחולקו לשלוש קבוצות, 21 סרטים בכל קבוצה. ועדה של חברי אקדמיה – רובם פנסיונרים עם שפע זמן פנוי – תחולק לשלוש קבוצות. כל קבוצה תצפה ב-21 הסרטים שלה ותבחר מתוכם שלושה סרטים. כל חברי הקבוצות חייבים לצפות בכל הסרטים בחטיבה שלהם (הם רשאים לעזוב את הסרט אחרי חצי שעה אם הם סובלים ממנו, ועדיין יירשם להם שהם ראו אותו. אבל חצי שעה רצופה הם חייבים לראות ממנו, אפילו בלי הפסקת שירותים). תשעת הסרטים האלה יוקרנו אז בפני כל חברי הוועדה ובהצבעה חוזרת תצומצם הרשימה לחמשת המועמדים הסופיים. חמשת המועמדים האלה יוקרנו בפני כל 6000 חברי האקדמיה. רק החברים שהחתימו כרטיס נוכחות המוכיח שראו את כל חמשת הסרטים המועמדים זכאים להצביע לקטגוריה הזאת (כלומר, קטגוריית הסרט הזר היא בין הבודדות באוסקר בה באמת חייבים לראות את הסרט לפני ההצבעה, ולא לסמן בטופס על סמך באז, פרסום או חיבה אישית. וכאמור, ההחתמה מתבצעת ביציאה מהסרט, ורק בתום חצי שעה מתחילתו). משלוח של סקרינרים בדי.וי.די אסור בקטגורייה זו.

אני מאמין שלמרות ש"בופור" מגיע לאוסקרים נטול באז וביקורות כמו "ביקור התזמורת", הרי שמרגע שיישבו חברי הוועדה לצפות בו הם לא יוכלו שלא להתפעם ממנו.

הנה הדיווח של "וראייטי" בנושא; של אנתוני קאופמן מ"אינדי-ווייר", אחד התומכים הגדולים של "ביקור התזמורת"; של סשה סטון; ושל נתניאל ר.

ואלה 63 הסרטים שיתחרו ביניהם כדי להגיע למועמדות לסרט הזר, ב-22 בינואר:
continue reading…

Categories: אוסקר 2007

18 אוקטובר 2007 | 14:37 ~ 3 Comments | תגובות פייסבוק

Daily Show Daily 18.10.2007

והיום: ג'ייק ג'ילנהול, זכרונות השירותים הציבוריים של הסנטור לארי קרייג, וסמנתה בי הולכת לבדוק מה כל כך כיף במכוני גמילה לידוענים. ואצל סטיבן קולבר: גארי קספרוב. מחר: בן אפלק.

continue reading…

18 אוקטובר 2007 | 07:30 ~ 8 Comments | תגובות פייסבוק

שלט רחוק

ביקורות השבוע במדור הדפוס: האם רוברט בנטון ("חגיגה של אהבה") וקנת בראנה ("משחקי בילוש") איבדו את זה?

========

שאפו לפיני אסקל, הרכש החדש של מערכת "פנאי פלוס", על ההתייחסות המוצדקת שלו לשביתת התסריטאים האמריקאים שהיתה אמורה לפרוץ בשבועות הקרובים. ממש אתמול, ביום שהטקסט הזה הגיע לקיוסקים, נדמה שאיום השביתה נמוג כשמפיקי הוליווד חזרו בהם מהדרישה הכי דרקונית שלהם מהתסריטאים, זו שהקפיצה להם את הפיוזים. המפיקים דרשו לבטל את הכנסות התסריטאים מתמלוגים. כרגע, כל די.וי.די שנמכר מכניס לתסריטאי שחתום על הסרט 4 אחוז ממחיר המכירה. המפיקים דרשו לבטל את זה. התסריטאים דרשו להכפיל את האחוזים ל-8 ולהחיל את הסדר התמלוגים על כל הפצות הניו-מדיה, אינטרנט וסלולר. אז כרגע יש סיכוי שהשביתה הזאת תבוטל.
ובינתיים בישראל: אסקל כותב "תסריטאים ובמאים מחזיקים ידיים בצורה מטאפורית ומחכים שמשהו יקרה. כן, הם מדברים, וכן, הם זועמים, אבל ההפגנה (סו קולד) היא בעיקר הפגנת אימפוטנציה", ואכן יש תחושה שקצת מדברים יותר מדי, ועושים פחות מדי, אבל נכון לעכשיו התוצאות הן לטובת התסריטאים והיוצרים. המחאה מהשבוע שעבר עזרה לעצור את חקיקת חוק זכויות היוצרים שאיים לנשל את היוצרים מהזכויות ליצירתם, בשנה שעברה הצליחו היוצרים לכופף את הוט ואת הזכיינים ולהביא אותם לשלם בראשונה תמלוגים, ואך לפני שבועות ספורים הנפיקו קשת ואיגודי התסריטאים והבמאים מחירון ראשון מסוגו מאז קום הטלוויזיה הישראלית למחירי מינימום של עבודת תסריטאים ובמאים, מחירון שמחייב כרגע רק את הפקות קשת, אבל שבפועל יהפוך לסטנדרט התעשייתי. ומי שעוקב באופן יומיומי אחר דיווחי המו"מ מהוליווד רואה שגם שם לא הכל מיליטנטי. נתחים מרכזיים בגילדת התסריטאים רצו לאגד את כוח השביתה שלהם עם גילדות הבמאים והשחקנים, שהכריזו על שביתה ביולי 2008 אם לא ייכנסו איתם לדיוני חוזים מחודשים. רק פלח מיליטנטי יותר מהאגף הלוס אנג'לסי של הגילדה טען שהשביתה חייבת להתקיים בשבועות הקרובים, ולפרוץ באופן מפתיע, ללא הצבת תאריך יעד, כדי למנוע מהאולפנים לאגור תסריטים ובכך להפוך את השביתה למעין חופשה. ניקי פינק מסכמת את המצב, נכון להיום.

===========

חדשות מעולות: "קונטרול" נקנה להפצה בישראל. תאריך ההפצה המשוער: ינואר. המפיץ הצדיק: עודד הורביץ מסרטי אורלנדו. "קונטרול", סרטו של אנטון קורביין על ג'וי דיוויז'ן, יצא בסוף השבוע באמריקה וזכה למטר של לא מעט ביקורות מעולות ומוצדקות. זהו הסרט הטוב ביותר שראיתי השנה – עצוב להפליא, אבל מהווה שילוב מדויק בין אהבה למוזיקה ותשוקה לקולנוע.

17 אוקטובר 2007 | 13:17 ~ 7 Comments | תגובות פייסבוק

The Daily Show Daily – 17.10.2007

היום: מריל סטריפ, ברק אובמה וסטיבן קולבר יוצא בהצהרה דרמטית. מחר: ג'ייק ג'ילנהול.

continue reading…