מסתמן חבר טרי למועדון הגנוזים 2007: "לחסל את האס" (Smokin' Aces) של ג'ו קארנהן היה אמור לעלות בארץ בשבוע הבא ובינתיים נעלם מהאופק. ממשרד יחסי הציבור של UIP מוסרים: "ככל הנראה הסרט לא יצא לבסוף בישראל. נעדכן כשתתקבל החלטה סופית". אם אכן ייגנז הסרט, זה יהיה הסרט הארוך השלישי של קארנהן שנגנז בארץ, מתוך שלושה סרטים שביים.

==================

ראיתי את האוסקרים וצפיתי בימים האחרונים במארז סרטי מרטין סקורסזי עם ערוצי הקומנטרי הנהדרים שלו, ואין כאן מקום לספק: קוראים לו סקורסזי, לא סקורסזה. ואני לא מצליח לשכנע את העיתונים בהם אני כותב לשנות את הרגליהם. לאט לאט. עד לא מזמן ב"פנאי פלוס" וב"7 לילות" עדיין קראו לבמאי של "אי.טי" שפילברג ולשחקן של "רוקי" סטאלונה.

רוגל אלפר כותב ב"סופשבוע" של היום כמה האוסקרים זה אירוע שרירותי. כמה משונה שאני צריך לקום להגנת הטקס הזה. שמע, רוגל: זה לא ממש מסובך. אני לא מתייחס כרגע לעובדה האם זה פרס חשוב או שיש לו ערך אמנותי, אבל זה מצחיק להתעלם מהעובדה שיש אנשים מאחורי מחלקי הפרסים, שזה לא גוף אלוקי. חברי האקדמיה הם אנשים שעובדים בתעשיית הסרטים. שחקנים, במאים, מפיקים, עורכים, צלמים, מאפרים, יחצנים, אנשי אפקטים וכו' וכו'. ב-40 שנותיו בהוליווד יש להניח שסקורסזי נתקל, על הסט או במסדרונות, בחלק נכבד מהם. עם חלקם הוא רב, אחרים הוא שיבח, אחדים הוא פיטר, על אחד הוא צעק, מהשני הוא היה קונה סמים בשנות השבעים, לתסריטאי אחד הוא הרס את הסצינה שהוא הכי אוהב, תסריטאי שני הציע לו הצעה והוא מעולם לא החזיר לו טלפון. דמיינו פרס ב"מעריב" המוענק מדי שנה לכתבה הטובה ביותר. בשנת 2007 מועמד אחד יהיה רוגל אלפר, שאך זה עתה נחת בעיתון מעיתון אחר. ומולו יהיה כתב ותיק ואהוד (מרדכי חיימוביץ'), צעיר בדחן (מורן שריר), תחקירן רציני (קלמן ליבסקינד) ואדם ברוך. לבחירת הכתבה הזוכה יהיו שותפים כל עובדי מעריב בעלי ותק של שנתיים לפחות: כתבים, עורכים, צלמים, מגיהים, גרפיקאים, קלדניות, אנשי מנהלה (כולל שבתאי חתם), סוכני מכירות ואפילו עובדי חברת הפרסום העובדת עם העיתון. חלקם יקראו את כל הכתבות המועמדות ויבחרו מה מהן הכי מוצלחת לטעמם. אחרים יעשו חשבונות אישיים – "לחיימוביץ' מגיע", "אלפר רק הגיע וכבר זוכה? שיחכה לתורו". האקדמיה היא כזאת. והעובדה שסקורסזי לא זכה עד כה באוסקר אמרה שהאקדמיה – או לפחות מספיק אנשים בתוכה – לא ראתה בו אחד מהם עד עכשיו. הוא הרגיז אותם, עיצבן אותם, הוא התעסק יותר בקאטים מאשר בשחקנים, הוא היה כעוס מדי על הסט, הוא עשה יותר מדי סרטים, הוא היה אופנתי מדי, פחות מדי אופנתי, שכלתני מדי, סרטיו לא יצגו את הדימוי האנין שהאקדמיה היתה רוצה לדמיין שהיא מייצגת, וכו' וכו' וכו'. השנה, גם למול המתחרים וגם למול העובדה ש"השתולים" הוא סרט הכי הוליוודי של סקורסזי, וגם למען המוניטין של המוסד, הצביעו בעדו. זה אולי לא תמיד צפוי וקל לניחוש/ניבוי, אבל זה לא עד כדי שרירותי. זו דינמיקה חברתית רגילה של מקום עבודה תאגידי.

ולגבי טענתו של בועז כהן שהימורי אוסקר זה נורא 1988: זו טעות. ב-1988 לא היו כאן הימורי אוסקר. השידורים החיים של האוסקר בארץ התחילו בכבלים רק ב-1992 1993. המקומונים התחילו באמצע שנות התשעים להתייחס לאוסקרים לפני האירוע ולא רק בדיעבד, והעיתונות הארצית הצטרפה רק כמה שנים אחר כך כשהכבלים התחילו לקדם פרסומית את חודש סרטי האוסקר שלהם. קדחת האוסקר בעיתונות היא לא יותר מבת שש שנים, מרגע שגם יס נכנסו לתמונה. ולמעשה, הימורי אוסקרים זה מאוד 2008, כלומר השיא האופנתי עוד לפנינו. כמויות בלוגי האוסקרים שקמו השנה, והעובדה שהעיתונות הממוסדת עקבה אחרי כל פיפס שלהם, תגרום לכך שבשנה הבאה הכמות הזאת רק תוכפל.

ובגלל שמאוד קשה לרדת מההיי של נבואות ותחזיות, דיוויד פולנד וג'פרי וולס כבר מתחילים לדבר, כל אחד בנפרד, שאוסקר השחקן בשנה הבאה יהיה של ג'וני דפ על "סוויני טוד" של טים ברטון. ואני מזכיר את הקטע שלי מהשבוע שעבר: עם הביקורות שאני קורא עכשיו על "זודיאק" של דיוויד פינצ'ר, ובהנחה שהסרט שיוצא היום בארצות הברית יכניס יותר מ-70 מיליון דולר, ולא יקוטלג ככשלון או אכזבה, אני מניח שנפגוש אותו בעוד שנה באוסקרים, לפחות כמועמד (בימוי, תסריט, עיצוב, צילום).

טוב, די אוסקרים. לנשום עמוק. להחליף אוויר.

======================

הנה דארן ארונופסקי בבלוג המיי-ספייסי שלו ממליץ על "זודיאק":

hey, saw fincher's new film last night. best thing i've seen in a long time. it is a tremendous freakin' film. make sure you go out and support it.

ולטובת מי שתהה כאן בתגובות האם הגרסה הנוכחית של "המעיין" היא גרסת הבמאי של ארונופסקי או גרסה שהאולפן התערב בה, הנה תשובת ארונופסקי:

The cut that was in the cinema was MY FINAL CUT. I made all the decisions on it (with my team of course) but creatively it was the filmmaker's vision. This is the same cut you will all see on DVD and the HD-DVD. So to be clear, there was NO studio pressure it was purely my choice to try to get a PG-13 rating. Many teenagers were writing asking for me to help them out. So what you saw in the cinema and what you will see at home is the DIRECTOR'S FINAL CUT.

אפרופו ארונופסקי: יקיר אלקריב ודבורית שרגל לא אהבו את "המעיין" שלו. מאיה פנחסי כן. בראבו, מאיה, בראבו. (ואגב, זוגתו של ארונופסקי מקפידה שיבטאו את שמה וייס, בגרסה הגרמנית, לא ווייז בגרסה האנגלית).

======================

השמועות על הריב בין אלחנדרו גונזלס איניאריטו (הבמאי) וגיירמו אריאגה (התסריטאי של שלושת סרטיו) צצו כבר בפסטיבל קאן הקודם, כשדווח שאיניאריטו אסר על אריאגה להגיע לבכורה בפסטיבל. השמועה הפכה לדיווחים כמה חודשים מאוחר יותר, לקראת בכורת הסרט באמריקה. ועכשיו הוא כבר הופך פומבי ורשמי. איניאריטו פרסם מכתב פומבי בעיתון מקסיקני בו הוא מאשים את אריאגה שהוא מנסה לגזול את כל הקרדיט על סרטיהם לעצמו. זה ריב מרתק, כי יהיה מעניין לראות מה יעלה בגורל שניהם בנפרד.

========================

אני קורא אצל נורית ברירו ב"פנאי פלוס" שג'ימי פאלון מנהל מגעים לרשת את קונאן אוברייאן ב-2009. אני מקווה שאלה שמועות שווא. פאלון היה נורא מצחיק ב"סאטרדיי נייט לייב" אבל מאז עזיבתו הוא נהיה אדם לא משעשע ולא נעים לצפייה. (ובכלל: האם שמתם לב שככל שהבנאדם היה מצחיק יותר ב"סאטרדיי נייטב לייב" כך הקריירה שלו קצרה יותר בחוץ, ולהפך? אדם סנדלר, למשל, היה אחד האנשים הכי פחות מצחיקים ב"ס.נ.ל". ובצמדים וויל פארל-כריס קטן ומייק מאיירס-דיינה קארווי, היו דדוקא קטן וקארווי הפרועים, המגוונים והמצחיקים יותר, ודווקא הם אלה שנמעלמו ברגע שהם עזבו את התוכנית)
ההימור שלי: ג'ון סטיוארט יעזוב את "דיילי שואו" לטובת המשבצת של קונאן, וסטיבן קולבר יקודם למשבצת של סטיוארט. ואם זה לא ילך, האם זה לא יהיה נפלא אם שרה סילברמן תקבל את הכסא של קונאן ותתחרה בבן זוגה ג'ימי קימל באיי.בי.סי? בינינו, עד 2009 מה הסיכוי שהם יישארו יחד?

בטוטו אוסקר 2007 זכה צליל סיון שקלע ב-17 קטגריות מתוך ה-20. הוא פיספס רק בקטגוריות הצילום, השיר והאפקטים. האפקטים?! צליל סיון יקבל לביתו כפרס סרט די.וי.די איכותי ומרגש מתנת "סינמסקופ".

במקום השני יש תיקו עם שני משתתפים שניחשו 16 וגם דייקו שניהם בשאלת שובר השיוויון. הקורא איתי פספס רק בקטגוריות שחקן המשנה, עריכה, שיר ותלבושות. באופן די מדהים הוא קלע בול בקטגוריות הצילום והסרט הזר, שהין שתיים מההפתעות בטקס. Deddy דייק גם ב-16 ניחושים, עם החמצות בסרט הזר, צילום, עריכה ואנימציה קצר. כאמור, שניהם גם בחרו במספר 4 בשאלת שובר השיוויון, לכן התיקו ביניהם הוא מושלם (ומכיוון שאין פרס למקום השני, שניהם מקבלים ממני נשיקה וירטואלית במצח).

ויש גם כמה שדייקו ב-15 ניחושים: mockingoracle, גיא אורבניאק, אורי בירגר, דורון פישלר (איש "עין הדג") ואביעד שמיר (הפינגווין).

אני מילאתי שני טפסים בטוטו של עצמי. אחד עם ההימור "הרשמי" כפי שפירסמתי כאן, והוא הניב 11 תוצאות נכונות. השני, קצת יותר שקול, שהניב 13 ניחושים נכונים.

היה מרתק לעבור על תדפיס משתתפי החידון. זיהיתי לא מעט שמות של המשתתפים הקבועים באתר, תודה שהשתתפתם. היו גם שמות חדשים לי. היו לא מעט עיתונאים וקולנוענים ישראליים שזיהיתי את שמם, ואפילו אמו של במאי ישראלי מפורסם. היו לא מעט משתתפים מחו"ל, או כך זה נראה על פי כתובות המייל, שכנראה הגיעו אלי דרך גוגל (נס אוסקר קטן: מי שחיפש בגוגל בשבועות האחרונים את הצירוף oscar2007 בלי רווח, קיבל את הלינק לטופס הטוטו-אוסקר במקום הראשון). ואפילו אן תומפסון, מאלופי חזאיי האוסקר השנה באמריקה, וכתבת ה"הוליווד ריפורטר", השתתפה אצלי והשיגה תוצאה של 14 ניחושים מתוך 20 (ההימור הרשמי שלה בבלוגה הביא לה תוצאה של 18 מ-24, שהספיקה כדי להיות חזאית האוסקר הכי מדויקת השנה לצד דיוויד פולנד).

אורון שמיר, איש עכבר העיר אונליין שהקים את טופס הבחירה ותפעל את מסד הנתונים, סיפק לי כמה נתוני סטטיסטיים. 222 טפסים מולאו. מתוכם רק 32 ניחשו נכון ש"המבוך של פאן" יזכה באוסקר על הצילום ולא "הילדים של מחר". רוב המהמרים (40 אחוז) בחרו ב"בבל" כסרט הזוכה. "השתולים" זכה למספר הקולות השני, עם 25 אחוז. 77 אחוז מהמשתתפים קלעו בול בהימור שסקורסזי יזכה באוסקר על הבימוי. תודה לאורון על כל תמיכתו בהרמת הפרויקט הזה. אנחנו כבר מתחילים לעבוד על טופס משופר לשנה הבאה, נטול באגים, ועם כל 24 המועמדויות.

באיחור בלתי אלגנטי ראיתי השבוע את הסרט התיעודי המצוין "מלון 9 כוכבים", שכבר זכה ביולי בפרס וולג'ין בפסטיבל ירושלים (הסרט מוצג בסופי שבוע בסינמטק תל אביב). מעבר לדיוקן האנושי המרתק, של עובדי הבניין הפלסטיניים המסתננים לשטחי הקו הירוק כדי לעבוד באופן בלתי חוקי בבניית העיר מודיעין, הסרט מצליח לתאר, באופן ויזואלי כמעט לחלוטין, שני נראטיבים נוספים ומרשימים מאוד.

מבחינה ויזואלית, הסרט – עם הדימויים היפהפיים שלו – הזכיר לי באופן הכי אסוציאטיבי את "הר ברוקבק" של אנג לי. פיסת אדמת הפרא הזאת, שטח ההפקר הבלתי מיושב האחרון שמפריד את איזור שפלת המרכז, בואכה הרי ירושלים, ואת שטחי הרשות הפלסטינית, נראה כמו אותו הר בווייאומינג בו חוקי האדם אינם חלים עוד. ועל גבעת הטרשים המוריקה בפאתי מודיעין מוקם מחנה ארעי של גברים העובדים שם באופן עונתי וחיים על זמן שאול. אני מנטרל את האספקט ההומואי של "הר ברוקבק", שאינו רלוונטי כלל ל"מלון 9 כוכבים", ומתייחס רק לאספקט הפיקטוריאלי, של פועלי דחק רדופים המתיישבים באמצע שומקום, ומחפשים שם משמעות לקיומם. הסצינות בהן מנסים הפועלים להסתנן לישראל אחרי ימי גשם כשנחל פסטורלי הופך לנהר גועש, או כשהם תקועים בקרטוניהם ימים שלמים בגלל הגשמים המונעים את עבודות הבנייה, הסרט קיבל צביון של מערבון מקומי. במקום העברת הבקר משטח מרעה אחד לשני, כאן הם נודדים בין הבית הקבוע שלהם לבית הארעי, בו עליהם לבנות בית קבוע לאחרים, כדי לממן חיים בסיסיים למשפחתם.

ומבחינה ויזואלית, הסרט מתאר נראטיב נוסף, פוליטי לא פחות: זו העלילה האקולוגית הסמויה, הבלתי מדוברת, אבל שנחשפת בכל פריים ופריים. הפועלים שגרים באותו "מלון 9 כוכבים", שעשוי מקרטונים ופחונים, רואים את הבטון סוגר עליהם, מצמצם את אפשרויות המחייה שלהם. חומת ההפרדה הולכת ונבנית מצד אחד, וככל שבנייתה מתקרבת לסופה כך הפועלים סופרים לאחור את הזמן שנותר להם להמשיך לעבוד כמסתננים. ומהצד השני, העיר מודיעין הולכת ונבנית, הולכת ומושלמת. למרבה האירוניה, הפלסטיניים עוזרים בבנייתה של העיר שמכרסמת לתוך שטחי הרשות, מלאימה באופן פיראטי שטחי מחלוקת שעדיין אמורים להיות חלק ממשא ומתן מדיני, אבל עבור פועלי הבניין, מחשבות על שחרור שטחים הן לוקסוס, הם עסוקים בפרנסת משפחתם. הם נוברים בפחי האשפה של החברה הישראלית ומוצאים בה לא רק את קיומם, אלא גם את המותרות שלהם. זו לא רק מטאפורה מעולה, אלא גם סצינה משובחת בסרט, שהזכירה לי רגעים מ"המלקטים ואני" הנהדר של אנייס ורדה. הפועלים מוצאים בפחי האשפה הישראליים – שיש להם חוקיות עונתית, מתברר – צעצועים לילדים, מחשב למשפחה, ושאר פריטים שהושלכו על ידי בעלי האמצעים ונאספו על ידי אלה החיים בחוסר. אין אף אחד מתושבי מודיעין המופיע בסרט, אבל דיוקנה המשתמע של הבורגנות הישראלית העיוורת, החיה עם הגב לקונפליקטים פוליטיים, חברתיים, כלכליים ואקולוגיים, הוא מההישגים המרשימים ביותר של סרטו של עידו הר (עידו הר ברוקבק?).

במהלך הצפייה בסרט היו בו כמה תמונות שנחרתו בראשי. תמונות המתארות את הנוף של חבל מודיעין כפי שהוא הולך וננגס על ידי מפלצות הבנייה המכאניות, נוף שהולך ונאכל על ידי העיר המתוכננת של משה ספדיה. הקומפוזיציות של מצלמתו של הר, שגם צילם בעצמו את הסרט, הופכות את "מלון 9 כוכבים" לא רק לסרט נוגע ללב על אנשים הנלחמים על קיומם, אלא על סוג אחר לגמרי של כיבוש. כיבוש האדמה על ידי הבטון.

חזרתי לסרט לצפייה שנייה וליקטתי מתוכו עשרה פריימים שפשוט היו נפלאים בעיני, וסיפרו באופן ויזואלי לחלוטין את הסיפור האילם של הסרט הזה, על תהליך אורבני בלתי הפיך. (אחרי הקפיצה: גלריית הפריימים מתוך "מלון 9 כוכבים").

continue reading…

ובקישור ישיר לכל ענייני מרטין סקורסזי:

השבוע יצא "השתולים" בדי.וי.די ויצא גם דיסק אוסף של אן מוריסון שנקרא "At the Movies". את הקטע הבא אתם מוזמנים לקרוא בזמן שמתנגן ברקע השיר הבא: הגרסה החיה שהקליטו ואן מוריסון ורוג'ר ווטרס ב-1990 ל"Comfortably Numb" (מתוך "החומה" במקור). השיר הזה הופיע ב"השתולים" וחותם את האוסף החדש של ואן מוריסון.

com_numb.mp3

נדמה שואן מוריסון עשה כסף לא רע ממכירת שיריו לפסקולי סרטים. והוא חב את זה כנראה לסקורסזי. הוא התגלה על ידי הוליווד כשהופיע במופע הפרידה של הבאנד, שתועד בסרט של סקורסזי "הוואלס האחרון". סקורסזי מאז עשה שימוש בשיריו גם ב"מלך הקומדיה" וב"לגעת במוות". ניסיתי להיזכר בכמה סרטים שמעתי את "Brown Eyed Girl" שלו (חוץ מ"נולד בארבעה ביולי") ולא הצלחתי. אבל אני בטוח שהשיר הזה איכלס לא מעט סרטים וטריילרים. אגב, מישהו מכיר אתר אינטרנט מקיף בו אפשר לבדוק באיזה סרטים הופיע שיר מסוים? די התאכזבתי שבחוברת המצורפת לדיסק של ואן מוריסון אין רשימה מלאה של כל הסרטים בהם שמעתי, למשל, את "גלוריה" ואת "Someone Like You" (שיר שנתן את שמו לקומדיה רומנטית עם אשלי ג'אד ויו ג'קמן ואז הופיע גם ב"יומנה של דרידג'ט ג'ונס"). ה-IMDB מזכיר ששיריו הופיעו גם ב"משפחת טננבאום", "נערי הכרך", "הכי טוב שיש", "קצין וג'נטלמן" ו"זאב אמריקאי בלונדון", אבל אני משוכנע שהרשימה ארוכה בהרבה.

בועז ואיילת וכל מי שנמאס לו מהאוסקרים: עוד פוסט אחרון ודי. חכו כמה דקות ותכף יעלה פוסט בול בשבילכם. משהו דליקטס.

רפרפתי פעם נוספת במשדר. הנאום של פורסט וויטאקר היה נהדר. גיליתי בשידור מהשטיח האדום שהוא העלה כ-25 קילו כדי לגלם את אידי אמין. באמת התפלאתי איך מימדיו השתנו כל כך בין הקליפ מהסרט ובין המראה שלו בטקס. העייפות פוגעת בריכוז ובהגיון.

גם בכתבה אתמול ב"סדר עולמי" (אחריה אני הופעתי, באופן סהרורי, מנומנם ולא קוהרנטי) וגם בסיכום של אורי קליין הבוקר ב"הארץ" תואר הטקס כנטול הפתעות. סליחה?! נכון: מירן, וויטאקר וסקורסזי היו בהתאם לציפיות. אבל אלן ארקין הדהים כשלקח לאדי מרפי אוסקר שהיה לכאורה מבוטח לו. "תזיזו ת'רגליים" התגנב מאחורי הזוכה הצפוי, "מכוניות". "חיים של אחרים" גבר על "המבוך של פאן". השיר מ"אמת מטרידה" גבר על שלושה שירים מ"נערות החלומות". הצילום של "המבוך של פאן" ניצח את הצילום של "הילדים של מחר", שהיה אמור להיות זוכה ודאי סגור ונעול (שלא לומר הישג היסטורי, ואחד ממפעלות הצילום הגדולות בתולדות הקולנוע). ואפילו שתי הקטגוריות שהיו אמורות להיות מובטחות ל"נערות החלומות" – תלבושות ותפאורה – נמסרו לסרטים אחרים. וזה בטקס בלי הפתעות. מה שכן, בגלל האווירה הנינוחה של אלן דג'נרס והאורך הבלתי אפשרי של הטקס, רגעי ההפתעה לא הובלטו מספיק בטקס. ההפתעה היתה שמורה רק למי שעקב אחר התחזיות וידע שהפייבוריט היה בכלל אחר.

הרייטינג של האוסקר השנה באמריקה היה טוב יותר מהשנה שעברה, אך טוב פחות מהטקס מלפני שנתיים. אלן דג'נרס הביאה יותר מ-39 מיליון צופים. ג'ון סטיוארט הביא כ-38 מיליון צופים. כריס רוק לפני שנתיים הביא כ-41 מיליון צופים.

ואיך היה הרייטינג של האוסקר באתר הזה? פשוט אושר צרוף. בסוף 2006 עמד הממוצע היומי שלי על כ-2000 יוניקים. במהלך ינואר עשיתי מאמץ לשבור את רף ה-2500 יוניקים ביום. הצלחתי. בפברואר התייצבתי על ממוצע של 2500 ליום. ביום ראשון נשבר שיא חדש: 3077 יוניקים נכנסו. הייתי מאושר. אבל יום שני כבר היה דרמטי יותר: 4218 יוניקים. לשם השוואה: בלייב בלוגינג הראשון לפני שנה, חודש אחרי השקת הבלוג, היו לי 1200 יוניקים, וזו היתה אז הפעם הראשונה שעברתי את אלף הקוראים ביום אחד.
ואגב, הקפיצה הגדולה נמצאת לא ביוניקים אלא בדפים הנצפים: בגלל ריבוי הריפרוש במהלך הטקס כמות הדפים הנצפים ביום שני היתה 22,482. יותר מפי שניים מהממוצע היומי.
אז קודם כל, ובגלל האספקט האישי של המדיום הבלוגי, אני לא יכול שלא להגיד תודה לכל מי שביקר אתמול. בין אם אתם ותיקים שנכנסתם כדי לראות האם עננת האוסקר כבר חלפה מעל האתר, או חדשים שרק שמעו על הבלוג בימים האחרונים, אני שמח שבאתם לבקר ומקווה שתתמידו. אולי בשנה הבאה, אם אצליח מבחינת חלוקת משאבי זמן, אקים בתחילת השנה בלוג נוסף שיוקדש כולו רק לאוסקרים לטובת אלה שהנושא לא מעניין אותם. מצד שני: זה המונדיאל שלי, הסופר-בול שלי, הקנטאקי דרבי, אליפות אירופה בכדורסל, גביע האלופות. אין שום תחום ספורט שמעניין אותי ושאני עוקב אחריו, והאוסקר מהבחינה הזאת הוא המפלט שלי בחיפוש אחר תחרויות ופרשנות ספורטיבית, גם אם בדיעבד דברי הפרשנות בסופו של דבר נראים ריקים מתוכן משמעותי. יש בזה מידה מסוימת של אקשן, הומור, מתח. והיי, זה די מהנה. אותי לפחות.

ואגב, אני גם ממש לא מסכים עם אלה שטוענים שהאוסקר הוא פרס חסר חשיבות. האם "השתולים" הוא הסרט הטוב ביותר של 2006? לא. אבל אם בשנת 2026, כשתרצו להיזכר – או להתוודע, אם תהיו בני פחות מעשרים – למה שקרה בקולנוע בשנה שעברה, תגיעו גם לרשימת הזוכים באוסקר. ותיזכרו ב"השתולים". זה אולי לא סרטו החשוב ביותר של סקורסזי, אבל לפחות בארץ הוא היה אחד הסרטים שקהל גדול ומבוגר מאוד נהנה ממנו (זה הסרט השני אחרי "האיש שבפנים" שהכי הרבה אנשים השנה – מבוגרים, לא מהסוג שהולכים כל שני וחמישי לקולנוע – סיפרו לי כמה הם נהנו ממנו). ובסופו של דבר, רשימת הזוכים ראויה בהחלט. ג'ורג' מילר זכה באוסקר הראשון שלו. במאי נפלא. "המבוך של פאן" היה הזוכה השני הכי גדול של הטקס, וזה יהיה סרט שבהחלט עוד ידברו עליו גם בעוד 20 שנה. "מיס סאנשיין הקטנה" בהחלט יהפוך לקלאסיקה אמריקאית בת זמננו, הדבר הכי קרוב ל"אנני הול" שהיה באוסקרים בשלושים השנים האחרונות.
ובסופו של דבר, האוסקרים, כשמסתכלים עליהם עשרות שנים מאוחר יותר, נותנים תחושה של מה קרה באותה שנה. לא רק בקולנוע, בכלל. "רוקי" זכה על 1976. שנה שחורה לאוסקרים. סרט איום. אבל היו לצידו גם "רשת שידור" ו"נהג מונית" ו"כל אנשי הנשיא", ופתאום סיפורה של 1976 – גם בקולנוע, אבל גם באמריקה כולה – נהייה ברור יותר.

ומי שצועק "פחחחח" על כך שמבין כל סרטיו של סקורסזי הוא זכה דווקא על "השתולים", הרשו לי להזכיר לכם את סיפורו של ג'ורג' קיוקור. מדובר באחד הבמאים הדגולים של תור הזהב ההוליוודי. האם אתם זוכרים, סינפילים יקרים, בכמה אוסקרים זכה קיוקור ועל מה?
בתחילת 1965 היה ג'ורג' קיוקור בן 64. הוא היה מועמד לאוסקר בפעם החמישית, אחרי שהפסיד בארבע הפעמים הקודמות. הבמאי הדגול של "סיפור פילדלפיה", "ארוחת ערב בשמונה" ו"נשים קטנות" (ומי שהיה אמור להיות הבמאי המקורי של "חלף עם הרוח") זכה לבסוף באוסקר הראשון והיחיד שלו על המיוזיקל "גבירתי הנאווה". כיום זהו אחד מסרטיו המפורסמים והאהובים ביותר, אבל אז היו מבקרים שראו בכך עבודה מינורית, משנית, תעשייתית, של במאי דגול.
יום ראשון השבוע. מרטין סקורסזי עכשיו בן 64. הוא לא זכה באוסקר והוא מועמד על סרט שרבים רואים בו יצירה מינורית בהשוואה להישגי העבר. והוא זוכה. ההבדל היחיד בין סקורסזי וקיוקור מצוי במועמדות בודדה: קיוקור זכה במועמדותו החמישית, סקורסזי בשישית (טוב, וסקורסזי עושה סרטים גבריים ומדממים, וקיוקור עשה סרטי נשיים ומעודנים). במילים אחרות: בעוד 40 שנה לא יהיה לנו אכפת שסקורסזי זכה באוסקר על סרט פחות חשוב שלו – אם כי הוא מסתמן כסרטו הפופולרי ביותר עד כה – אלא תיזכר העובדה הברורה: לאחד הבמאים הכי דומיננטיים בקולנוע האמריקאי יש אוסקר ביד. ונראה לי שלסקורסזי עצמו – בהיותו סינפיל וחובב היסטוריה וטריוויה של הקולנוע – הנתון הזה היה חשוב.

ועד כאן סיקור אוסקר 2006

הנה, מתוך הגרסה הישראלית ל"נערות החלומות": במקום אדי מרפי ושלושת הסופרימז מאחוריו, מתי כספי ושלישיית שוקולד מנטה מסטיק. שימו לב למגפי הפלטפורמה שלהן.
ולמרות שההקלטה והמיקס איומים, מדובר בשיר הישראלי האהוב עלי בכל הזמנים, ושיר "בוקר טוב" מעורר ומשובח

השידור החי נגמר. הטקס היה מאופק, אבל היו בו כמה הפתעות די מרעישות. הוא התחיל ב-3:30 שעון ישראל והסתיים ב-7:23 בבוקר. ארבע שעות פחות שבע דקות. ודחסתי לכם את כל ל-2400 מילים ועוד 444 טוקבקים. כנסו לקרוא מה קרה, דקה אחר דקה.

continue reading…

זהו זה. חידון האוסקרים סגור. 220 טפסים תקניים מולאו. תודה לכולם וסליחה על הבאגים. שנה הבאה יהיה יותר טוב.

ג'פרי וולס שינה הערב את ההימור שלו: עכשיו הוא מהמר על "מיס סאנשיין הקטנה" כזוכה בפרס הסרט. כמוני.
אן תומפסון מ"הוליווד ריפורטר" גם מעדכנת את הימוריה ברגע האחרון. גם היא הולכת על "מיס סאנשיין הקטנה". אגב, תומפסון השתתפה בהימורי האוסקרים שלי. נראה מי מאיתנו יוציא יותר ניחושים נכונים. מה שבטוח: אם סקורסזי יפסיד, יש סיכוי שתמצאו את הבלוג של עבדכם מאוזכר מחר בהוליווד ריפורטר.

היום בתקשורת הישראלית – ערוץ 1, וויינט, נרג', וואלה: המון דיווחים על פרסי הראזי, אירוע זניח וקיקיוני שהוא הפקה של איש אחד. קצת דיווחים על פרי האנדיפנדנט ספיריט. אפס דיווחים על הסזאר.

תחזית האוסקר של אלברט גבאי במגזין התרבות של ערוץ 1, "זמן אוויר": ל"מיס סאנשיין הקטנה" אין סיכוי לזכות באוסקר כי אפילו הבמאי שלו לא מועמד. אני מקווה שעד שמונה בבוקר יתברר שבמשפט הזה יש לא טעות אחת, אלא שתיים.

חשבתי לישון קצת לפני הטקס אבל במקום זה אני רואה את "דחויי השטן" של רוב זומבי. אלוהים, איזה סרט מופרע וחולני. אני נהנה מכל רגע. נותן מובן חדש למושג "שטיח אדום".

בשנה הבאה אולי כבר אשקיע בחברת סטארט-אפ שתאפשר למנויי בלוגים לקבל השכמה טלפונית או סלולרית כשעולה פוסט חדש או רגע לפני תחילתו של אירוע לייב-בלוגינג. עד שזה יקרה, אתם צריכים לדאוג לעצמכם (1475 – שירות ההשכמה של בזק). הלילה, משלוש לפנות בוקר אהיה כאן. דיר בלאק אם אני לבד. חצי שעה אחר כך הטקס מתחיל.

ג'אסט מיי לאק. הממיר של יס בסלון הלך. טכנאי של החברה אמור להיות בדרך. הבהרתי למוקד השירות בטלפון "יש הלילה אוסקר! זה חייב להיות היום!".

למי שלא רוצה ללכת לישון, הנה דרך טובה להישאר ערים: לראות בדי.וי.די ברצף את "דרך ללא מוצא" ההונג קונגי ומיד אחריו את הרימייק שלו, "השתולים", שיצא השבוע בדי.וי.די. האופן בו סקורסזי ומונהאן לקחו את העלילה הסינית-בריטית ומיקמו אותה בעולם מאוד ספציפי של המאפיה האירית בבוסטון, תוך הידוק משמעויות חברתיות ופוליטיות לעלילה, הופכים את התסריט הזה למלאכת עיבוד מאוד מרשימה. לפחות בשני השליש הראשונים. השליש האחרון גם מתחיל למחזר את שיאיו של הסרט המקורי, וגם מוסיף טוויסט סופי ממש מיותר. הרג לי את הסרט.

הנה הימוריהם של כמה מבקרי קולנוע ישראליים, כפי שפורסמו ביום חמישי ב"עכבר העיר" ועלו היום לאתר "עכבר און-ליין". אני מאוד מוטרד מזה שגם דבורית שרגל וגם אני הימרנו על א.ג. איניאריטו כבמאי. דבורית היא חברה טובה ונהדרת, אבל נבואות אוסקר היא לא יודעת לעשות (ולזכותה ייאמר שלהבדיל ממני נראה שהיא גם ממש סובלת מפסטיבל ההימורים הזה). והמחשבה ששנינו מהמרים על אותו דבר גורמת לי לראות את כשלוני המדהד נוצץ באופק.
אויה, גם רותם דנון הולך על איניאריטו בהימוריו. מצד שני, אולי זה כבר מתחיל לרמז על משהו.

אגב, גם וויינט וגם וואלה מודיעים הבוקר שהם ילוו – כרגיל… – את הטקס בדיווח חי. הרשו לי להוסיף באינטרנטית צרופה: פחחחח. אף אחד מהם לא סיקר את האוסקרים בחי עד שאני התחלתי עם זה כאן לפני שנה. ופתאום זה הפך אצלם למסורת? ואתם יודעים איך זה יהיה שם, מין לוח תוצאות מתעדכן. יבש. את האקשן, הצחוקים והפרשנויות בזמן אמת תמצאו רק כאן. הלילה, משלוש עד שמונה בבוקר. תצטרפו כשתתעוררו, או שתבדקו כאן על הבוקר, לפני שאתם פותחים רדיו וחוטפים את הספוילרים בפנים.

עמנואל לוי מעדכן את הימוריו. הוא הולך על "השתולים". תזכורת: לוי, שלפני עידן בלוגרי הקולנוע היה מחזאי האוסקרים הבכירים והבודדים, היה הראשון שהצהיר בדצמבר 2004 ש"מיליון דולר בייבי" יזכה באוסקר.

משונה בעיניי שאנשי הקולנוע של וויינט לא מצליחים להבין למה "מיס סאנשיין הקטנה" ו"בוראט" ראויים לאוסקר על התסריטים שלהם. צפייה שניה ב"בוראט" מראה עד כמה הסרט הזה בנוי לתלפיות, הודות לעבודה מדויקת של תסריטאות ועריכה (אני חושב שהגיעה לו מועמדות על ערעכה). נכון, כוחו של הסרט באילתורים שלו. אבל הוא כל כך מדויק במבנה שלו, במהלכי הדמות, ובאופן שבו אלמנטים שנראים מאולתרים ורנדומליים לבסוף זוכים לפיי-אוף עלילתי שברור לכם שהוא היה חייב להיות מתוכנן ומתוסרט מראש. היכולת של הצוות להגיע מתוכננים לצילומים ולהתפרע באילתורים מהווה את כוחו של הסרט. ו"מיס סאנשיין"? קלישאות? לא. ז'אנק? כן. זהו תסריט ז'אנרי – או מולטי-ז'אנרי, למעשה – שבראש ובראשונה עובד מצוין: המבנה שלו מושלם והעליות והירידות, לקומדיה ולקומי-טראגיות, לוקחים אותו למקומות לאו דווקא צפויים. הוא לא גאוני, הוא לא פורץ דרך, אבל הוא חכם להפליא והוא גם מעיז להיות קצת יותר בוטה ומלנכולי ממה שסרטים אחרים מסוגו ניסו להיות.

מגי ג'ילנהול תציג בטקס הלילה את הזוכים בפרסים הטכניים. הפרסים בקטגוריות המדע והטכנולוגיה (סיי-טק) הוענקו ב-10 בפברואר באירוע שג'ילנהול הנחתה. ברוב המקרים מקבלים הזוכים תעודה או לוח מוזהב, ובמקרים בודדים גם פסלון. השנה זכו הממציאים והמפתחים של מצלמת אריפלקס קלת משקל, של מערכות שליטה מרחוק בצמצם ופוקוס, מפתחי תוכנות אפקטים ופוסט פרודקשן של ILM ומהנדסים ששידרגו מערכות לסריקה דיגיטלית של נגאטיבים לשימור ארכיוני. הנה רשימת הפרסים המלאה. והנה מאמר, שאחד מכם שלח לי באופן אנונימי (תודה), המסביר מהו הפיתוח של מעבדות דולבי עליו זכו השנה מהנדסיו בפרס מיוחד, המוותר על שימוש בחומרים מזיקים לסביבה (על בסיס כסף) כדי לפתח פסקול אופטי שהדפסתו ידידותית לסביבה.

ואגב, כדי לדעת כמה צלחות כיבוד להכין: כמה מכם מתכוון להגיע לפנות בוקר לבלוג להתעדכן, באופן מתמשך או רגעי, באוסקרים בשידור חי? אני סקרן. השאירו תגובה אם אתם באים.

"מיס סאנשיין הקטנה" זכה הרגע בפרס האינדיפינדנט ספיריט – המוענק לסרטים עצמאיים – כסרט הטוב ביותר. הוא זכה גם על הבימוי, תסריט הבכורה, שחקנית משנה ושחקן משנה. את פרסי המשחק הראשיים לקחו ריאן גוסלינג ושריקה אפס על "חצי נלסון". "המבוך של פאן" זכה על הצילום, "חיים של אחרים" זכה בפרס הסרט הזר ("המבוך של פאן" לא היה מועמד מולו). הנה רשימת הפרסים המלאה.
האם זה מנבא משהו לקראת הלילה באוסקרים? לא, ואולי אף להפך. ב-21 שנות פרסי האינדיפנדנט ספיריט קרה רק פעם אחת שסרט שזכה בפרס זכה למחרת גם באוסקר. זה היה ב-1987, שנתו השנייה של הפרס, כש"פלאטון" זכה בשניהם. מאז זה לא קרה שנית.

=======

ולמי שער עכשיו: שידור אינטרנטי ישיר וראשון, המצולם ממצלמות סלולריות, של פרסי הראזי מתחיל בעוד עשר דקות (5:30) באתר של MSNBC ויימשך עד שמונה בבוקר. מי שצופה מוזמן לדווח. עדכון: "אינסטינקט בסיסי 2" זכה בראזי. ברכות לזוכים.