סופרסטארים
רעל משובח
אין לכם מושג כמה שנים אני מחפש את הסרט הזה: "סופרסטאר, סיפורה של קארן קרפנטר". מיד אחרי שסיים את לימודיו יצר טוד היינז ("רעל", "ולווט גולדמיין") ב-1987 את הסרט הזה שהפך לפריט מחתרת נדיר. הוא מספר את סיפורה חייה ומותה של קארן קרפנטר תוך שהוא עושה שימוש בבובות בארבי, ובכך הוא מבקר גם את האנורקסיה שהרגה את קרפנטר וגם את הבובה שיצרה דימוי גוף בלתי ניתן להשגה עבור נערות. כל עורכי הדין התנפלו על הסרט: עורכי הדין של משפחת קארפנטר, עורכי הדין של חברת "מאטל", יצרנית בארבי, ועורכי הדין של חברת התקליטים (היינז לא ביקש אישור על השימוש בשירי הצמד) דאגו שהסרט הזה לא יוקרן שוב לעולם. והנה הוא צץ בגוגל-וידיאו (הגעתי לשם בזכות ריי פרייד). המשימה שלכם היא כזאת: קודם כל להוריד את הסרט להארד-דיסק שלכם. אין לי ספק שהוא יועלם מגוגל תוך ימים ספורים. ואז, עליכם לצפות בו. 43 דקות אורכו. הסרט הקצר הנוסף של היינז, "דוטי מקבלת מכות בישבן", מוקרן מדי פעם בערוץ יס 3 וגם הוא ראוי לצפייה.
היינז לוקח את האסתטיקה האקספרימנטלית-קווירית ומחבר אותה למוזיקת אמצע הדרך הכל-משפחתית של הקרפנטרז ליצירת מסמך פסאודו-דוקומנטרי (מעין פרודיה טראגית על סיפורי הסלבריטיז של ערוץ "אי!") שהוא גם טקסט פמיניסטי-פוליטי העוסק במחירה של ריאקציונריות תרבויתת בתקופה מהפכנית. כמעריץ, והערצתו שוברת הלב של היינז לקרפנטרז ברורה בכל פריים בסרט, הוא גם מציע קריאה חתרנית של ההשפעה שלהם, ומנסה להראות שהיה בהם משהו קיצוני יותר ממה שנראה למראית עין, ממה שחובק על ידי הנשיא ניקסון כדוגמה לערכים אמריקאיים בריאים, בתקופה של מחאות, הפגנות ופרעות. מדובר ביצירת מופת.
עד שעורכי הדין יעיפו את הסרט משם, אתם מוזמנים לצפות בו גם כאן:
בונקר
מכל הכתבות שעקבו בסוף השבוע האחרון אחר זכייתו של יוסף סידר בדוב הכסף בברלין הכי אהבתי את זאת של עמיר מנור ב"העיר", הנה קטע מצוין מתוכה (אני עדיין המום של"העיר" אין אתר אינטרנט):
מנהל הפסטיבל מוריד לסידר את הציפיות ורומז שאת הפרס הגדול, דוב הזהב, הוא לא ייקח הביתה. מבחינה אמנותית הסרט עומד בכל הקריטריונים הגבוהים ביותר, הוא מסביר, אך יש להם בעיה ערכית עם הסרט: הוא מציג את המלחמה והעימות בין צה"ל ללבנון מנקודת מבטו של צה"ל בלבד, וזאת בימים הסוערים שאחרי מלחמת לבנון השנייה. אף שמדובר בסרט מחאה, ישראל נתפסת כאילו היא מעולם לא הגיבה לפצמ"רים ומעולם לא ירתה, בעוד שבמציאות צה"ל מוריד כפר שלם על כל פצמ"ר. סידר מנסה להימנע מההקשר הפוליטי ולדבוק במהות ההומנית. הוא משחזר את המנטרה ומחדד את המסר: המלחמה משחיתה את החברה מבפנים. הרגעים ההזויים, המדממים, על הבופור מרסקים את הסיחכוי לשפיות אנושית, אי הצדק והאבסורד שבמלחמה חייבים להיפסק. המנהל עומד על שלו: הסרט בעייתי. השיחה ממשיכה להתגלגל. … הארוכה ממשיכה בנינוחות, אך הבשורה שהונחתה שורפת מבפנים.
ואכן, כשצפיתי ב"בופור" – ואני, אגב, משתוקק לצפות בו שוב – הבנתי מה עבר על קלינט איסטווד כשעבד על "גיבורי הדגל". לא יעזור, זה עידן אחר. העולם כעת הוא בעד הנכבשים ולא הכובשים. הצד השני חייב לקבל ייצוג. ומה שדבריו של דיטר קוסליק בקטע הנ"ל ממחישים הוא שהעולם לא מוכן לקבל את ישראל בתפקיד הקורבן. אני חושב ש"בופור" נהדר כפי שהוא, ומנקודת מבט ישראלית הבחירות רבות הניואנסים של סידר הם שיוצרים את אווירת המחאה שסרטו ספוג בה, אבל לא מנפנף בה. הניואנסים האלה לא נקלטים בעיניים זרות כנראה (יכול להיות שיהיה צריך לשכתב את קרול הפתיחה לפני הפצה מסחרית בחו"ל). או, לחילופין, לדבב את הסרט לערבית ולהפיצו בעולם כסרט על לוחמי החזבאללה. באמריקה, אגב, יכול להיות שייראו את הדברים אחרת מאשר באירופה. והסרט, אחרי שענני האבק של הפוליטיקה הרגעית ישככו, הסרט יזוהה בעולם כאחד הרגעים הגדולים של הקולנוע הישראלי. וקריירה בינלאומית לסידר מובטחת כעת, אם ירצה כזאת.
ועוד ציטוט מצוין מהכתבה של מנור:
(סידר) לא מאמין שהוא יזכה, אבל בכל זאת הוא משנן בלבו נאום ניצחון. לכתוב אותו הוא לא יכול. "אסור להכין לחול בקודש", הוא אומר. גם להתפלל לניצחון אסור. "תפילות לפרסים ודובים לא מתקבלות בשמיים", הוא מסביר.
תגובות אחרונות