לפני כשבוע נתתי את הכותרת "מרחק נגיעה" לאחד הפוסטים. ובאופן די משעשע, מי שמחפש בגוגל את סדרת הטלוויזיה "מרחק נגיעה" מקבל את הלינק לפוסט הזה במקום הרביעי. וכך, אולי הבחנתם, הגיעו לבלוג הסנובי שלנו כמה ממעריצי הסדרה שלא הבינו את האירוניה בהצהרה שלי בתחילת הפוסט ההוא. בכל אופן, אם הכותרת "מרחק נגיעה" הביאה לכאן קוראים שמעולם לא הכירו אותי קודם, מעניין מי יגיע הנה בעקבות כותרת הפוסט הזה.

=============

גיליון "פנאי פלוס" חדש. בוויינט כבר עלתה הביקורת המאוכזבת שלי מ"הרוחות של גויה", הסרט של מילוש פורמן וז'אן-קלוד קארייר, שפשוט לא מצליח להתרומם.

הדבר היחיד שהצחיק אותי, אבל זה לגמרי ביני לבין עצמי, היתה העובדה שלאורך כל הסרט, בסצינות המתרחשות במרתפי האינקוויזיציה הספרדית, מילמלתי לעצמי "Nobody expects the Spanish inquisition".

============

לפני שבועיים יצאו "בופור" ו"לילה מוטרף במוזיאון" באותו יום. בחלוף סוף השבוע הראשון הביאו שניהם כמות כמעט זהה של צופים: כ-29,000. בסוף השבוע השני רשם "בופור" עליה והביא עוד 34,000 אלף. מה שמעלה את השאלה: כמה כרטיסים מכר בן סטילר בסוף השבוע השני בארץ? התשובה: כ-18,000 בלבד. וכך בתום עשרה ימים זה לצד זה, הביא "בופור" 90,000 צופים, ו"לילה מוטרף במוזיאון" (על פי "בוקס אופיס מוג'ו") הביא חצי ממנו: 47,000.

הקהל הישראלי מעדיף שאדי מרפי יצחיק אותו ולא ישיר לו. 21,000 צופים הגיעו בסוף השבוע האחרון לבתי הקולנוע כדי לגלות ש"נורביט" הוא סרט לא מצחיק. לעומת זאת, בחודש ש"נערות החלומות" מוצג בארץ ראו אתו לא יותר מ-17,000 איש. פלופ. המצב של "רמז לסקנדל" חמור יותר: בחודש שהוא על המסכים ראו אותו בקושי 10,000 איש בארץ.

============

יניב אידלשטיין הביא בתגובות את הלינק לכתבה של "הניו יורק טיימס" על הצרות בחדר העריכה של "Across the Universe", מיוזיקל הביטלס של ג'ולי טיימור. היום ניקי פינק מוסיפה בבלוגה פרטים. אח, חומר עסיסי. היא תוהה איך "הניו יורק טיימס" התגייס בכתבתו לטובת טיימור בשעה שכולם יודעים שהיא מטורפת, בלתי נסבלת ובמאית יומרנית ופלצנית. גם ג'ו רות, בעל הבית של האולפן, יוצא אפס מהסיקור שלה. לא בגלל שהוא הלך וערך גרסה של הסרט מאחורי גבה של הבמאית אלא כי הוא שכר אותה מלכתחילה. ההפקה הזאת, מתארת פינק, היתה דפוקה מהרגע הראשון. ולמה היא בכלל יצאה לדרך? כי לסוני, השותפה של ג'ו רות באולפני רבולושן, יש גישה לזכויות של 250 שירים של הביטלס שהחברה קנתה יחד עם מייקל ג'קסון. עכשיו סוני רומזים שאם העסק עם טיימור לא יסתדר, הם מצידם בכלל לא יפיצו את הסרט. בסוף הכתבה מצוטט מישהו שמנבא שטיימור לא תעבוד שוב בעיר הזאת. פינק מזכירה שמייקל צ'ימינו המשיך לעבוד אחרי שהוא מוטט את יונייטד ארטיסטס. ואני מוסיף: אבל איליין מיי לא קיבלה עבודה כבמאית כבר 20 שנה מאז "הבטלנים מאישתר".

===========

סטיבי היתה הראשונה לציין את מותו של הצלם והבמאי פרדי פרנסיס. דיוויד לינץ' עבד עם שני צלמים בשם פרד: פרדי פרנסיס הבריטי צילם לו את "איש הפיל", "חולית" ו"סיפור פשוט". פרד אלמס צילם לו את "קטיפה כחולה" ו"לב פראי". לא להתבלבל. גרין-סינה מרכזים את ההספדים על פרנסיס.

===========

התאונה עליה מדווח בכותרת הידיעה הזאת בוויינט? היא בול כמו התאונה שעומדת במרכז הסרט "תחושה מוקדמת" עם סנדרה בולוק שעולה בשבוע הבא בארץ. ברררר. מצד שני, אל תיכנסו ללינק אם אתם חוששים מספוילרים. הסרט עצמו לא נורא, יש בו כמה רגעים די מפתיעים, למרות שהוא רופס למדי בתור מותחן. יש לו סצינת שיא מצוינת חמש דקות לפני הסוף (ע"ע התאונה), ואז סצינה אחרונה כל כך רעה שהיא הורגת כל סיכוי לצאת מהסרט עם רושם חיובי כלשהו. הביקורת שלי עליו בשבוע הבא, הקרנת העיתונאים המשת"פים במוצאי שבת.

===========

דיוויד בורדוול כתב בתחילת השבוע פוסט על ספר חדש ומסקרן (שכתב קולגה שלו), המנתח תסריטים של סרטי עצמאיים. שם הספר: "אני, אתה, ממנטו ופארגו". הוא מפנה לפרק מתוך הספר. גם תחילת הפוסט מעניין, בו הוא עוסק במחקר של האופן בו העין והמוח קולטים את הפריים הקולנועי. הוא מפנה לבלוג של עורך המחקר. דורש התעמקות.

יניב, חברי השבדי, שלח לי לינק לסרטון האנימציה הבא שדי הקסים אותי (על פי הדף ביו-טיוב הוא צולם במשך חודשיים):

והסרטון הזה הזכיר לי סרט אחר, שמין הסתם היה מקור השראה לטוני ופול: הסרט "שכנים" של נורמן מקלארן, חלוץ האנימציה הקנדי. הסרט שלו נוצר ב-1952 (לפני 55 שנה!) וזכה באוסקר. והוא מתחיל מצחיק ונגמר מטריד. מדובר באחת הקלסיקות הגדולות של עולם האנימציה.

השכונה שלי הפכה למיני-אולפן קולנוע. כל שלושה שבועות חוטפות מכוניות הפקה ומשאית ציוד את מיטב מקומות החנייה לטובת צילומי דרמת טלוויזיה כזו או אחרת. צילמו סצינות מ"לא הבטחתי לך" בחצר בצייטלין, קטעים מ"הבורר" בדובנוב, ועוד משהו שלא זיהיתי בקצה השני של דובנוב. וזה עוד לפני שמזכירים את סרטי הסטודנטים, הפרסומות (זו לקורנפלקס עם חודורוב) ואת הפיצ'רים ("איזה מקום נפלא") שצילמו בגינת דובנוב.
והיום נחת ציוד הצילום בשד' דוד המלך 12, שם יצולמו בימים הקרובים סצינות ל"הדרך אל החתולים" של למה הפקות. יש למישהו פרטים נוספים? צילומי פפראצי?

===========

רוצים ש"אלפנט פרייד", צמד לואו-פיי ניו יורקי שפועל עכשיו מתל אביב (ואהוב עלי מאוד), יבוא להופיע אצלכם בסלון? זה מה שעליכם לעשות.

============

קולנוע לב מוציא אחת לכמה חודשים חוברת קטנה וחביבה המציגה את הסרטים שלהם לחודשים הקרובים. בחוברת האחרונה, שיצאה בסוף 2006, צוין שסרטו החדש של נני מורטי, "התנין" ("Il Caimano") יוקרן שם החורף. ובכן, קבלו גניזה. הדרמה הפוליטית של מורטי עפה מבתי הקולנוע ותוצג בבכורה ארצית ברביעי, 4.4 ב-22:00 בהוט פריים ובשבת 7.4 ב-22:00 בערוץ יס 3.

=============

יו-טיוב השיקו פרס לווידיאו הכי טוב שהוצג באתר שלהם בשנת 2006, בשבע קטגוריות שונות. ההצבעה מתקיימת ברגע זה ותימשך עד יום שישי. אני די בשוק ש"היי" של הפיקסיז וטאשה ודישקה לא נמצא במועמדים (אולי כי הוא הועלה בסוף 2005? ובכל זאת הצלחתו הגדולה באה ב-2006). אבל מצאתי שם שניים מהסרטונים שחיבבתי השנה: הקליפ המבריק של "או.קיי גו", והמונטאז' הנפלא "נוח מצלם את עצמו מדי יום במשך שש שנים". ההברקה הגדולה של הקטע הזה היא המוזיקה המקורית שבו, שכתבה והלחינה חברתו של נוח, קרלי קומנדו (שטוענת בדף המיי-ספייס שלה שהיא לא הכירה את פיליפ גלאס עד שאנשים התחילו לשאול אותה אם זה קטע שלו במקור).

=============

החיפוש בגוגל שהביא אלי הכי הרבה אנשים החודש הוא של השם Isild de Besco. שחקנית שאני מאוד מחבב, אבל מה כל כך הרבה אנשים מחפשים אותה אצלי?

============

אני משתעשע בחודש האחרון ברשת החברתית העסקית של TheMarkerCafe, מין מיי-ספייס לפרסומאים, עיתונאים והיי-טקיסטים. מהשבוע הכניסה לאתר כבר לא דורשת הרשמה (אבל ביצוע פעולות בו כן). הבלוג "ולווט אנדרגראונד" עבר דירה לשם. אני מתארח בו הבוקר.
בפוסט האורח שלי אני מבקר את האופן בו "העיר" מנתחים את עולם התקשורת במדור "מי ניצח". אבל שכחתי להוסיף הערה: בגיליון יום האישה לפני שבוע פורסמה כתבת פרופיל על הילארי קלינטון, שהוצגה שם כנשיאה הבאה של ארצות הברית. המממ… האמנם? מאז כניסתו של ברק אובמה למירוץ, אני ממש לא בטוח שהילארי קלינטון בכלל תזכה בפריימריס של מפלגתה. אם הוא ינצח אותה בועידת המפלגה הדמוקרטית, יש לה סיכוי אולי להיות סגנית הנשיאה הבאה של אמריקה. גם הישג.

סטיוארט רוזנברג, שביים את פול ניומן בדרמת בית הכלא "המורד" ואת רוברט רדפורד בדרמת בית הכלא "ברובייקר", מת השבוע מהתקף לב בגיל 79. רוזנברג ביים גם את "יום שישי ה-19" (נדמה לי שזה היה השם העברי לסרט האימה הסופר-מצליח מ-1979 "The Amityville Horror").

גם טניה ריינהארט, המורה היחידה בחוג לתורת הספרות שהצליחה ללמד קורסים בבלשנות ובסמיוטיקה שגם הבנתי על מה היא מדברת, נפטרה אתמול. זה די הלם. היא היתה אישיות קיצונית, אבל מדינה כמו שלנו חייבת הוגי דעות ומבקרי תרבות, תקשורת ופוליטיקה חריפים וחסרי פשרות כמוה.

==============

בתור מעריץ בדימוס של "נושאי המגבעת" הוחמאתי, אך גם הצטערתי, לקבל הבוקר את המייל הבא:

היי יאיר,
הייתי אתמול בבכורה של "מבוזבזים" לנורית קידר, סרט שהלחנתי לו את הפסקול. התבאסתי קשות מהסאונד באולם הגדול של הסינמטק. בדיעבד התברר לי שמדובר בבעיה ותיקה המוכרת לצופים, יוצרים ומפיקים רבים. בהנחה שהפסקול של הסרט הספציפי הזה לא נדפק בדרך להקרנה, מה שמאוד לא סביר שיקרה, מדובר בזלזול משווע ביוצרים וביצירות. זה לא אולם זניח. זה אולם מרכזי שמקרין בכורות בפסטיבלים יוקרתיים. אולי אני מתפרץ לדלת פתוחה. אולי זו הזנחה מתמשכת וידועה שיוצרים התרגלו להשלים איתה כגזירה משמיים. ואולי לא. אולי הגיע הזמן שימישהו יעשה משהו בעניין?
אהד פישוף

אני ממתין לתגובת הסינמטק, שתצורף כאן כשתגיע. אני מצידי לא צפיתי המון זמן בסרטים שהוקרנו מקלטת בטא בסינמטק. הסאונד בהקרנות ה-35 מ"מ אינו איום. אבל אם יוצרים ומפיקים יודעים שיש בעיה עם הקרנות הבטא, ואם היא אכן אקוטית, בהחלט יש מה לעשות בעניין: לארגן את היוצרים שיצהירו שהם מפסיקים להקרין יצירות ישראליות בבכורה בסינמטק עד שהמצב יתוקן. יהיה לדוק-אביב קשה להרים פסטיבל ב-2008 אם כל היוצרים יחרימו אותו. ואם האיום יינתן מספיק זמן מראש אולי זה יגרום למישהו לעשות משהו לשיפור המצב בהקדם.

===============

אן תומפסון, שעל המעבר שלה מ"הוליווד ריפורטר" ל"וראייטי" דיווחתי כאן לפני שבועיים, השיקה סוף סוף ביום שישי את המדור השבועי החדש והבלוג שלה ב"וראייטי". עורכיה ב"הוליווד ריפורטר" כנראה זועמים על המעבר שלה לעיתון המתחרה כי הם סרבו לשחרר לה את ה-URL של הבלוג שלה "ריסקי ביזנס", זאת למרות שהיא הביאה איתה את שם המדור הזה ל"ריפורטר" מהעיתון הקודם שלה, "פילם-מייקר" (גרג קילדיי השתלט השבוע על הבלוג שלה ב"ריפורטר"). תומפסון מתייחסת לכך בפוסט הבכורה שלה בבלוג החדש שהוטבל בשם "Thompson on Hollywood". הוספתי את הלינק לבלוגה החדש בטור הצד משמאל.

===========

וללינק הבא הגעתי דרך תומפסון: תראו איזה רעיון נפלא מצידו של הסופר ג'ונתן לת'ם. הוא מציע ליוצרים שימוש בכמה מסיפוריו הקצרים, תמורת דולר אחד, כדי שישתמשו בהם ליצירת סרטים קצרים, עד שלושים דקות. ויש גם שירים המוצעים להלחנה. המפטון פנצ'ר (התסריטאי של "בלייד ראנר"), הוא מעדכן שם, עובד על סרט קצר המבוסס על אחד הסיפורים באתר, וג'ון לינל, מ-They Might Be Giants, הרכב אהוב עליי, כבר הלחין שיר על פי מילותיו (השיר נמצא באתר). בקיצור, מיזם נפלא.בדף ההקדמה יש לו כמה תנאים שהוא מבקש שהבמאים יקפידו עליהם, אבל פרט לכך: קחו סיפור של סופר בעל שם והפכו אותו לסרט. מומלץ במיוחד לסטודנטים לקולנוע שתקועים עם רעיונות לסרט הגמר שלהם.

=============

אני לא מבין מה מריץ במאים ישראליים להתארח בפורום הקולנוע של וויינט. האם באמת מדובר בשיווק אפקטיבי? לי זה נראה כמו אקט מזוכיסטי לעמוד מול גדודי הסקילה של הטוקבקיסטים העבריים. המפגש של יוסף סידר עם פורום הקולנוע של וויינט היום היה מביך לקריאה. כמה שנאה צרורה אצל האנשים שיושבים מול מסכי המחשב. עשרה קבין של טקט ירדו על העולם. אף אחד מהם לא הגיע לישראל.
אבל היו שם שתי תשובות לשאלות ענייניות יותר שרויות לדעתי לציטוט. השאלה הטובה ביותר היתה של מנהלת פורום הקולנוע שם, החותמת בניק "עינת והאינדיאנים". היא שאלה לאן נעלמה הסצינה מהטריילר בה משתוללים החיילים בנהר. וסידר ענה:

הסצינה שמופיעה בטריילר מתרחשת בנהר הליטני אחרי המוות של שפיצר. בזמן שערכנו את הטריילר הסצינה הזאת עוד היתה בסרט ורק מאוחר יותר החלטנו להוציא אותה מסיבות שקשורות לזרימה העלילתית של הסרט. מדובר בסיקוונס ארוך ובעיני מרהיב ועוצמתי, וגם היום אני מצטער שנאלצנו להשאיר אותה בחוץ, ב- DVD תוכלי לקבל את הסצינה בשלמותה.

ומישהו אחר שאל שאלה עמומה על שיווק והכנסות וסידר ענה:

אשמח לענות בצורה מפורטת.
אז ככה: מתוך מחיר כרטיס –
17% הולך למע"מ.
60% הולך לבעל בית הקולנוע.
בין 20%-25% הולך למפיץ כעמלה.
עם היתר מכסים הוצאות הפצה (שיכול להסתכם במאות אלפי דולרים).
מה שנותר הולך למשקיעים.
ואם במקרה עוד יש כמה גרושים בקופה, הם מתחלקים בין המפיקים ליוצרים.
זה הזמן להחליף מקצוע.

רציתי לוודא האם באמת הנתון של 90 אלף הצופים של "בופור" בעשרה ימים הוא אכן שיא, כפי שזכרתי. פתאום לא הייתי בטוח וחששתי שמא "סוף העולם שמאלה" מכר באותו פרק זמן יותר כרטיסים. ובכן, כמעט – אבל לא. "סוף העולם שמאלה", שיצא בקיץ 2004, הביא 90,000 צופים ב-17 יום. הנה הקומוניקט שנשלח לעיתונאים ממשרדה של יחצנית הסרט, אפרת גורמן, בתאריך 11.7.2004:

סרטו החדש של אבי נשר, "סוף העולם שמאלה", שיצא לאקרנים לפני שבועיים רשם הצלחה חסרת תקדים עם 92.950 צופים והכנסות של 3.253.000 ₪ ב-17 יום. הסרט מוצג ב-38 בתי קולנוע ברחבי הארץ. בקומפלקס "סינמה סיטי" בגלילות לאור הביקוש הרב, הסרט מציג ב-3 אולמות בו זמנית עם תפוסה מלאה וצפו בו במקום 28.232 איש.
לדברי משה אדרי, מנכ"ל "יונייטד קינג", מפיק ומפיץ הסרט, מדובר בשבירת כל השיאים בקולנוע הישראלי ב-20 שנים ומאז יציאת "אסקימו לימון" לאקרנים. ההישג המספרי של כמות הצופים מתחדד על רקע של יציאתם של להיטי הקיץ דוגמת "שרק 2" ו"ספיידרמן 2" ומשחקי גביע אירופה בכדורגל שהסתיימו בתחילת שבוע שעבר וגרמו לכך שפלח עצום מצופי קולנוע פוטנציאלים לא יצא מהבית בימי המשחקים.

אם מספרי מכירות הכרטיסים של "בופור" בשבוע שעבר היו חסרי תקדים לסרט ישראלי, הרי שהמספרים של סוף השבוע השני הם כבר בגדר היסטוריה. בחמישי-שישי-שבת האחרונים נמכרו ל"בופור" 34,921 כרטיסים. זאת בהשוואה ל-29,418 כרטיסים שנמכרו לסרטו בשלושת הימים הראשונים להקרנתו, שבוע לפני כן (נתון שעוגל ל-30 אלף כרטיסים באייטם שלי מיום שלישי). על פי דיווחים קודמים, 30 אלף כרטיסים זה המקסימום שסרט ישראלי הצליח למכור במשך שבוע שלם, לא סוף שבוע אחד.
וכך, למרות שהמספרים מתאימים לנתוני מכירות של סרט הוליוודי, הדפוס מתאים עדיין לסרט ישראלי: קרי, כמות המכירות עולה אחרי בכורת הסרט, ולא צונחת.
בתום עשרה ימים להקרנת הסרט נמכרו לו 90,741 כרטיסים. מכיוון שבאמצע השבוע ממוצע מכירות הכרטיסים ל"בופור" עומד על כ-4,000 כרטיסים ליום, קל לנבא שביום שלישי יחצה הסרט את קו מאה אלף הכרטיסים. מאה אלף כרטיסים ב-12 יום? הישג כזה עוד לא קרה לסרט ישראלי אי פעם. "אביבה אהובתי" ו"סוף העולם שמאלה" חצו את קו המאה אלף כרטיסים אחרי בערך חודש באולמות.
ואגב, מרגע שיעלו המודעות בעיתונות "מאה אלף כבר ראו" יש להניח שתהיה התעוררות שניה של צופים – לרוב מבוגרים יותר – שהתמהמהו עם הצפייה או התלבטו לגביה, ושכעת כשהסרט כבר מתויג כ"שובר קופות" יעלו את הצפייה לראש סדרי העדיפיות. פתאום ההערכה שלי על כך שהסרט יניב בסוף הקרנתו הקולנועית 400-500 אלף צופים נראית שמרנית למדי.

הכותרת המשמחת של השבוע: "זמן השרון", מקומון "מעריב" בהרצליה, מדווח בשערו שעיריית הרצליה אישרה השבוע הקמת סינמטק בעיר, שימוקם בתוך מה שההרצליאנים מכירים בתור קולנוע "סטאר". מסקרן, מסקרן, מסקרן. הרצליאנים, אנא עקבו ועדכנו כאן.

================

אם אתם גרים בעיר גדולה בארצות הברית, חפשו מהשבוע את אחת מ-400 תיבות הדואר החדשות האלה:

מדובר בשיתוף פעולה בין ג'ורג' לוקאס ורשות הדואר האמריקאית לציון 30 שנה לבכורת "מלחמת הכוכבים". שלב ראשון, 400 תיבות דואר אמריקאיות, שיוצבו באיזורים מרובי תנועה, עוצבו כמו R2D2. שלב שני: ב-28 במרץ יונפקו בולי "מלחמת הכוכבים". הכתובת על תיבות הדואר מפנה לאתר הזה.

=============

שני סרטים של מייק בינדר, שחקן שהפך לבמאי, הוקרנו בארץ: "הצד הטוב של הכעס" ו"להצליח בחיים ולהישאר נשוי". בסוף השבוע הבא יעלה באמריקה סרטו החדש "Reign Over Me" דרמה (כנראה סוחטת דמעות) בה דון צ'ידל מטפל באדם סנדלר הלוקה בטראומה מאירועי 9/11. המבקר פיטר האמונד דיווח באתרו של ג'פרי וולס שבהקרנת טרום בכורה שבסופה הוא הנחה שיחה עם הבמאי תגובות הקהל היו מעולות, אך גם מדאיגות: הקהל של בני שלושים פלוס הודה שהוא לא היה מתקרב לסרט הזה על סמך המודעות, בגלל הרתיעה מאדם סנדלר ומסרטיו הרגילים.

אבל זה בכלל לא האייטם שלי. האייטם הוא זה: בצעד לא שגרתי לבמאי הוליוודי פרסם מייק בינדר תגובה (טוקבק) לביקורת על הסרט שלו באתר "Cinematical". בתגובה הוא בעיקר משתלח בטוקבקיסט אנונימי, אך גם רוטן בקטנה על המבקר עצמו. ובהמשך מופיעה תגובה נוספת שלו. שווה קריאה.

===============

"בתול בן 40" היה אחד הסרטים שחיבבתי ב-2005 ועכשיו יש לג'אד אפאטו, הבמאי/תסריטאי שלו, סרט חדש באמריקה, "Knocked Up". הטריילר היה מאכזב בעיניי, אבל הביקורות הראשונות מופתעות לטובה: הסרט, כך לטעמם, מצחיק ונבון. אחד מהם כבר הכתיר אותו בתור "החברים של אלכס" של דור ה-X. וזו הבעיה עם מבקרי קולנוע: הם (טוב, אנחנו) באים לסרטים האלה ללא ציפיות, או עם ציפיות נמוכות, ואז מופתעים לטובה. ואז הביקורות שלהם יוצרות ציפיות. ואז מגיע הקהל ומתאכזב. או שלא.

================

לשאלת כמה מכם: למה אני לא כותב על "דוק-אביב"? שתי סיבות: הראשונה, הסרטים הבאמת מעניינים בפסטיבל הזה הם סרטי התחרות הישראלית, שרובם מגיעים לבכורה בפסטיבל הישר מחדר העריכה ואין אפשר לצפות בהם מראש. כך שאין לי יכולת לדווח מה שם מוצלח ומה לא. סיבה שניה: על רוב הסרטים התיעודיים הזרים מעולם לא שמעתי. נכון, קולנוע תיעודי הוא תחום שאני פחות בקיא בו, ואני מכסה אותו כמבקר רק לעיתים נדירות. ובכל זאת, לאורך השנה יש כמה סרטי תעודה בולטים ומעוררי סקרנות שאני כן מצפה לראות. הסרטים האלה (כמעט) אף פעם לא מגיעים לדוק-אביב. הם לרוב כן מגיעים לפסטיבל ירושלים. מיום השקת דוק-אביב זיהיתי שזה פסטיבל שהטעם של עורכיו ומנהליו שונה באופן דרמטי מטעמי שלי. אני משוכנע שיש בפסטיבל סרטים מצוינים, זרים או מקומיים, אבל אין לי מושג איפה להתחיל לחפש. זה פסטיבל שמשאיר אותי די אדיש. אבל אם אתקל במשהו ראוי, אדווח. ועשו זאת גם אתם: ספרו מה ראיתם מוצלח בפסטיבל.

ברווז בתגובות הזכיר לי את מה שבעיניי (ומן הסתם, לא רק בעיניי) הוא אולי המערכון הגדול בכל הזמנים. דוקטור סוס לא היה כותב את זה יותר טוב. וכמו עם "you remind me of the man", גם זה סקץ' שאני מרבה לצטט ביומיום (לאו דווקא בקול רם, אגב, למי ששאל מקודם. מספיק שמישהו יגיד "I don't know" כדי שאני אמלמל לעצמי "He's on third"). קבלו בתשואות את אבוט וקוסטלו מ-1945:

כבר כתבתי על "המבוך של פאן" בקצרה כאן, ועוד יותר בקצרה כאן.
ועכשיו מגיעה הביקורת המעט יותר מורחבת. אבל זה מהסרטים שאפשר לדוש בהם עוד ועוד. אפשר להתבונן בו כסרט פוליטי-היסטורי המתמודד עם צלקות השלטון הפשיסטי הספרדי ועם הקשר בין פשיזם ואגדות עם, או לנתח מנקודת מבט פסיכואנליטית את הקשר בין אגדות ומיתוסים ובין חלומות, טראומות, פחדים, טאבואים. אפשר לנתח את עולם הדימויים, הסמלים והחלומות של הילדה הנמצאת על פרשת דרכים, מבחינת התבגרותה המינית, יחסיה עם הוריה ומקומה כפרט על רצף ההיסטוריה שצריך להכריע בין מרות למרדנות.

זמן שאוֹל
"המבוך של פאן", אחת ההפתעות הקולנועיות הגדולות של העונה, נראה כמו חתונת דמים בין לורקה והאחים גרים. גיירמו דל טורו ברא סרט פנטזיה שמצליח להבהיל כמו המציאות עצמה

אם יש גיהנום, הוא כנראה נראה כמו סרט של גיירמו דל טורו. דל טורו, שעסק באפקטים ואיפור לפני שביים את סרטו האמיתי הראשון, ממש כפי שגם ג'יימס קמרון ופיטר ג'קסון חצבו את דרכם לתהילה קולנועית, מתעסק בכל סרטיו בעולם שמתחת. במובן המילולי זה עולם תת קרקעי, של מחילות ומרתפים, אבל זה תמיד עולם תחתון, עולם גיהנומי, בו המוסר האנושי חדל להתקיים. דל טורו עקבי בכך בין כשהוא מביים שוברי קופות הוליוודיים יקרים, או את סרטיו הקטנים והאישיים יותר. בין אם אלה מרתפי הערפדים של "בלייד 2", מנהרות הרכבת התחתית מוצפות חרקי-מפלצות ב"מימיק" או השאול עצמו ב"הלבוי". או המרתף עם רוחות הרפאים בבית היתומים של "ילדים של אף אחד" "הילדים של מחר" וכעת המדרגות הלולייניות שמובילות את הגיבורה אל מציאות חלופית ב"המבוך של פאן".
"המבוך של פאן", שיצא מהאוסקרים האחרונים עם שלושה אוסקרים (והוכתר כבר כסרט הדובר ספרדית הקופתי בכל הזמנים), מציע עולם בו הטופוגרפיה הפוכה: הגיהנום נמצא על פני הקרקע, מתחת לפני הקרקע מתקיים עולם, שטיבו בתחילה אינו ידוע, אבל הוא לא יכול להיות גרוע כמו זה שמתנהל במציאות.
הסרט, מעין יצירה אחות ל"ילדים של אף אחד" (שעלילת הרפאים ההנרי ג'יימסית שלו התרחשה בזמן מלחמת האזרחים בספרד), מתרחש ב-1944, אחרי מלחמת האזרחים. הפשיסטים ניצחו, הרודן פרנקו בשלטון. אל מוצב כפרי נידח מגיעה אופליה, ילדה צעירה שאמה האלמנה התחתנה בשנית עם קצין רע לב ואכזר. הקצין והאם מצפים לילד יחד, אח חורג לאופליה, שיהיה בן זכר, יורש לשושלת. אופליה מעדיפה לבלות את זמנה הרחק מאביה החורג הדיקטטור או מאמה הסובלת. היא עסוקה בקריאת ספרי אגדות, או בבילוי בקומת המרתף של הווילה, שם נמצאות המבשלות, ובראשן מנהלת משק הבית, מרסדס, שיש לה אג'נדה סמויה משלה. ואז מגלה אופליה עולם קסום, עם פיות ופאונים ושדים וכשפים. עולם בו היא הנסיכה שצריכה למצוא את הדרך אל אביה האמיתי, המלך טוב הלב הממתין לה בתחתית המדרגות הלוליינית. ועתה נותר לצופה רק להכריע: האם אופליה בודה את עולם הפיות מליבה, כדי לברוח מהמציאות האכזרית והשרירותית, או שבאמת קיימת לה ממלכה קסומה שיכולה לספק לה גאולה. התשובה לשאלה אינה רק כזו המבדילה בין מציאות ובדיון, אלא גם שאלה של אמונה (ודל טורו הקתולי בהחלט משחק בסרט על הקו בין פנטזיה ואמונה).
התוצאה מרהיבה: "המבוך של פאן" הוא סרט בו לא ברור מתי ערים ומתי שרויים בסיוט. החיים האמיתיים מציעים טבח, עינויים, שרירות לב, צער וכאב. חיי האגדה מציעים את כל זה, אבל עם חבלי הצלה, קסמים לישועה, פיות לתמיכה, ותקווה תמידית שבתום משימותיה תצליח אופליה להציל את עולמה. דל טורו לוקח דרמה משפחתית ספרדית ולש אותה עם תבלינים מסיפורי הבלהות של האחים גרים – כשאת האם החורגת המרשעת מחליף כאן אב חורג – עם לא מעט פולקלור ומיתולוגיה. דמיינו את "בית ברנרדה אלבה" של לורקה מעורבב עם "כיפה אדומה" או "עמי ותמי", או כל אגדת עם בה תמצאו בית עץ בקרחת יער שאמור להציע נחמה, אבל הוא בעצם מקום של אימה ופחדים.
סרטו של דל טורו בנוי באופן מחזורי, סיבובי, בו הסוף חוזר אל נקודת ההתחלה. בו מוות מוביל ללידה, שמובילה למוות, וחוזר חלילה. המדרגות המחברות בין העולמות נמצאות בסופו של המבוך. פאן, האדם דמוי התיש ששולט במבוך, הוא אל היצר, המיניות, הטוב והרע. לפיכך המבוך של פאן הוא בעצם החיים עצמם.

פתאום גיליתי שהביקורות שלי מהשבועיים שלפני האוסקר לא נמצאות בשום אתר. הנה השלמת פערים: "חיים של אחרים", "מכתבים מאיוו ג'ימה", "נערות החלומות", "ונוס" ו"אסקימוסים בגליל".

continue reading…