נירית אנדרמן מ"הארץ" שמה היום אצבע עדכנית על הדופק ומתארת את סצינת הפאבים ובתי הקפה המציגים סרטים אלטנרטיביים שהמפיצים בארץ לא מביאים לבתי הקולנוע. מה שעובר מצוין מהכתבה זה התסכול של קהל מאוד מסוים מהמצאי הקולנועי המוגש לו בבתי הקולנוע ובסינמטקים בארץ. מי שעוקב אחר בלוג זה יודע שאני שותף לתחושה הזאת: הקהל הישראלי חובב האיכות והאלטרנטיבה מקבל שירות בינוני מאוד ממפיציו, ושירות גרוע מסינמטקיו. החיפוש אחר יצירת אלטרנטיבה פרטיזנית הוא, אם כן, מהלך טבעי.
אבל אנדרמן התעלמה משני אספקטים מהותיים של התופעה. הראשי: כל מועדוני הקולנוע המחתרתיים האלה מקרינים את סרטיהם מדי.וי.די. וזו, בעיני, מגרעת שדי דופקת את המיזמים. מה השלב הבא: הקרנה מיו-טיוב על מסך ענק? מי שאוהב קולנוע באופן אמיתי וטהור, לא יכול להסתפק הקרנת די.וי.די על מסך גדול כתחליף להקרנת פילם או הקרנת היי-דפינישן. אתם פשוט רואים סרט אחר. התשובה לטענה הזאת עשויה להיות "עדיף לראות את הסרט מדי.וי.די מאשר לא לראותו בכלל", ועימה אני מסכים. אבל די.וי.די הוא פורמט ביתי, עם רזולוציה מוגבלת. בחדרי ההקרנה של "האוזן השלישית" הצליחו להוציא את המקסימום מהפורמט הזה – בזכות מקרנים יקרים ומרחיק אופטימלי בין מסך ומקרן – ושם תוכלו לראות די.וי.די באיכות הכי גבוהה שאפשר, וזה עדיין לא ממש אותו דבר (אני מקווה שעידן ההיי דפינישן, כשיגיע ארצה, יעשה את ההבדל: הקרנה באיכות פילם בעלות של הקרנת די.וי.די).
אבל אז יש גם את הצד השני: ענייני הזכויות. מי שמקרין את "בראון באני" של וינסנט גאלו באופן פומבי מסתכן בהסתבכות עם מחזיקי הזכויות של הסרט בארץ, הד ארצי. כל עוד זה אירוע מחתרתי, פנימי, חברי, העובר מפה לאוזן ומתפרסם בבולטינים של מיי-ספייס, עוד אפשר להתחמק מזה עם גערה. אבל ברגע שזה מתפרסם בעמוד השער של מוסף התרבות של עיתון ארצי, זו כבר הסתבכות. אם מקריני הסרטים יהיו מוכנים להיות הדון-קישוטים של הקולנוע ולהפוך את הפרת הזכויות הזאת למאבק עקרוני נגד שיטת ההפצה המונופוליסטית, הקרטלית ושאינה מעודדת תחרות בישראל, זה נהדר. אבל האמנם זו מטרתם?
לפני כמה חודשים זרקתי כאן רעיון לארגן הקרנה פיראטית של "המבוך של פאן" מעותק די.וי.די שהגיע אלי מחבר אקדמיה. באותה תקופה הסרט היה ללא מפיץ בישראל. עוד באותו יום קיבלתי מכתב מעורך דין, שאינו מקושר לאף חברת הפצה, שהסביר לי שגם אם אין לסרט מפיץ מקומי הקרנה כזאת תהיה בניגוד לחוק. כלומר, אם מישהו עושה מעשה המפר זכויות יוצרים, עדיף לו שלא לפרסם את זה באופן פומבי, לא בבלוג, לא במיי-ספייס, ובוודאי שלא ב"הארץ".
באותה סקציה בעיתון, כמה דפים אחרי, מסופר על סדרת סרטי הגריינדהאוס שקוונטין טרנטינו אוצר בבית קולנוע בלוס אנג'לס. יחי ההבדל הקטן: אם בלבונטין 7 מקרינים מדי.וי.די שהושאל מהספריה הסמוכה, הרי שטרנטינו מציג את סרטי הפולחן הנדירים האלה מאוסף עותקי 35 המ"מ הפרטי שלו. זו יזמות שהייתי רוצה לראות בארץ.
אבל הנקודה העיקרית של הטקסט של אנדרמן מהדהדת: הגיע הזמן שיקומו כאן שוב מועדוני קולנוע אלטרנטיביים, אבל עד הסוף: בפילם ולא מפורמט ביתי, בחוקי ולא בגניבה. רק כך ייראו המפיצים ובעלי בתי הקולנוע בארץ שיש כאן קהל שלם שהם פשוט מפספסים.
(ובאותו נושא: באתר הקהילתי "מארקר קפה", אליו הפנתה אותי דבורית שרגל, הקמתי לפני כמה שבועות פרופיל בו אני מביע את חלומי שיקום מעין קולנוע פריז בן זמננו. תקוותי היא שאיזשהו סטראטאפיסט/ית או מנהל/ת קרן הון סיכון שהם גם פריקים לקולנוע יקראו את הדברים, ידגדג להם באצבעות, והם ירצו להשקיע במיזם כזה כסף ולצאת למסע קניות אחר עותקי פילם של הסרטים הטובים שלא מגיעים ארצה).

======================

להלן הקומוניקט: הצילומים לאופרת הרוק הקולנועית "מופע החיים של גוטל בוטל" מתחילים היום. יש כבר אתר, ויש גם קליפ לאחד השירים המתפקד כטריילר. קראתי את התסריט של דניאל סיון, במאי הסרט (שהסרט הציעודי שלו "המלחמה של גיורי" זכה בפרס בפסטיבל חיפה ואולי הגיע הזמן שאצפה בו כבר) לפני כמה חודשים והיו בו כמה דברים מאוד יפים. יהיה מסקרן לראות לאן הוא, נתי אורנן (האיש מאחורי הפרויקט גוטל בוטל) והצלם ניתאי נצר ייקחו את הסרט. התקווה שלי שזה יהיה טריפ מוזיקלי פרוע, מהכיוון של "הדוויג והשארית העצבנית".

אבנר שביט, המנהל הטרי של ערוץ יס 3, מתחיל לתת תמורה ראויה למנוייו הסינפילים: היום (שני) ב-22:00, בשיא הפריים טיים, ישודר הסרט "נוסטלגיה" של אנדריי טרקובסקי. זה לא שידור ראשון של הסרט בערוץ, אבל בפעמים קודמות הוא שודר אי שם בסוף הלילה או בפאתי הצהריים ותחת השם "געגועים". "נוסטלגיה" הוא סרטו הלפני אחרון של טרקובסקי, והוא הופק באיטליה ב-1983. זהו, אגב, הסרט היחיד של טרקובסקי (מבין שבעה שביים בסך הכל) שקיים בידי ערוצי הסרטים של הכבלים והלוויין.

לפני חודשיים וחצי ציינתי כאן מלאת 20 שנה למותו של הבמאי הרוסי הענק הזה, שכל שוט שלו עוצר נשימה, כל סרט שלו הוא פיוט מושלם ומרהיב. "נוסטלגיה" הוא מהסרטים האלה בהם העלילה הבדיונית מתערבבת במציאות החוץ-קולנועית באופן מצמרר.
טרקובסקי קיבל אישור מהשלטונות הסובייטים לצאת לצלם סרט ראשון בחו"ל, באיטליה. גיבור סרטו – וכמו תמיד מסמן טרקובסקי את גיבוריו עם כתם לבן בשיער – הוא רוסי שמגיע לאיטליה לחקור את חייו של מלחין שחי כמה מאות שנים לפניו, שהיה כמוהו רוסי שהגיע לעבוד באיטליה, אבל מעולם לא חזר למולדתו אלא מת בגולה. וכך גם הגיבור מגלה שהניתוק מהמולדת, הגעגועים, הנוסטלגיה, משפיעים גם עליו. גם הוא לא מצליח לחזור הביתה ומת לבד בגולה. ובדיוק כמותם, גם טרקובסקי, אחרי שסיים את הסרט, נותר תקוע בגלות, ללא משפחתו, ושלוש שנים אחר כך הוא מת. הסיבה הרשמית היא לא מוות מנוסטלגיה אלא מסרטן ריאות, המחלה ממנה מת כמה שנים קודם גם השחקן הקבוע שלו, האלטר אגו שלו.

השוטים האיטיים והמהפנטים, שלעיתים נדמה שהיה צורך בעזרה מיסטית או על טבעית כדי להשלים אותם, שינויי התאורה, משחקי האור על טקסטורות הקיר, עיצוב הפסקול שתמיד מבליט טיפות מים, הזליגה ממצבי מציאות למצבי דמיון, זכרון, הזיה או מצבי תודעה משתנים, השימוש בפיוט מילולי (לרוב מאת ארסני טרקובסקי, אביו של הבמאי) והניסיונות למצוא לו מקבילה ויזואלית – טרקובסקי יצר סרטים מטה-נראטיביים, מאתגרים לפיענוח (מפרכים עבור צופים חברי סבלנות), אבל בראש ובראשונה תמיד מרהיבים ביופיים ובעוצמתם.

ככל שגיבור הסרט מאבד את אחיזתו במציאות, כך מתהדק הקשר שלו עם דמות תמהונית (בגילומו של ארלנד יוזפסון, שכיכב בהמשך גם ב"הקורבן" של טרקובסקי ועבד גם עם אינגמר ברגמן ותיאו אנגלופולוס), שנותנת לו משימה: להעביר נר דולק מצד אחד של בריכה לצד השני. טרקובסקי מצלם את הניסיון של הגיבור שלו להגשים את הנדר שלו בשוט אחד הנמשך תשע דקות, והוא אחד השוטים הנפלאים בתולדות הקולנוע. הנה הוא, מנותק מקונטקסט או ממסך בגודל ראוי (מי שרוצה להבין מה הסיפור של הנר והבריכה שיצפה בסרט המלא הערב):

והנה עוד אוצר מיו-טיוב: על במה אחת, בפסטיבל קאן 1983, אורסון וולס, רובר ברסון ואנדריי טרקובסקי. וולס מחלק לברסון ולטרקובסקי פרסי הוקרה על סרטיהם שהוצגו בפסטיבל: "נוסטלגיה" של טרקובסקי ו"ל'ארג'נט" (הכסף) של ברסון. הקהל לא מרוצה מבחירת השופטים (לגבי ברסון לפחות) וגם טרקובסקי נראה קצת מאוכזב.

ביום ראשון בלילה התלוצצנו כאן על חשבונו של קווין אוקונל, איש הסאונד שהפסיד בטקס את האוסקר בפעם ה-19. עכשיו מתברר שיום ראשון שעבר בכלל לא היה יום מוצלח בשבילו: במהלך הטקס, ממנו הוא נעדר, הלכה לעולמה אמו. טום אוניל דיווח על כך ראשון. אולי עכשיו כשהוא גם לוזר וגם יתום הוא יזכה באוסקר עם המועמדות ה-20 שלו שתגיע מו הסתם על סרטו הבא, "ספיידרמן 3".

בשנה שאני מתפעל את הבלוג הזה כבר למדתי לצפות איזה סוגי תגובות יצוצו מתחת לפוסטים שלי. את התגובה הבאה לא צפיתי, ואני שמח שהיא הושארה דווקא בבלוג קולנוע ולא בוויינט/וואלה/נרג'. הנה קורא בשם ארז שחושש מ"בופור" עוד לפני הצפייה, בגלל שהוא היה שם בלבנון, והוא לא בטוח שהסרט יכול לתאר את עוצמת התחושות שהוא וחבריו חשו. כדאי לקרוא את דבריו (ויש לי תשובה קצרה לארז ולחבריו בסופם):

לא הלכתי להקרנות ’בופור’. היה לי תירוץ טוב, אבל האמת היא שאני פוחד. פוחד נורא מהסרט הזה.
אני זוכר שקראתי את הכתבות שהפכו אחר כך לספר של רון לשם. אני זוכר שאני יושב בבית קפה ירושלמי ופשוט מתחיל לבכות, כי הכתבות האלה בעטו לי בבטן ושברו לי את הלב והזכירו לי דברים שרציתי לשכוח ובפעם הראשונה לא בשיחת חבר’ה, אלא בעיתון, מישהו כתב את מה שתמיד הרגשנו: זיינו לנו את הצורה בלבנון ולאף אחד לא היה אכפת. ואני לא מתכוון לחיזבאללונים. ממש לא.
אני יליד 72', מה שאומר שראיתי את הטנקים נוסעים צפונה כשהייתי בן עשר. ושמונה שנים אחר כך עליתי גם לצפון. שבע שנים אחרי שהשתחררתי אהוד ברק הבין את מה שכל מי שהיה שם הבין מזמן: זה בזבוז. בזבוז של חיים, ושל זמן, ושל נעורים שנשפכו סתם כך לתוך האדמה הקרה והלחה של לבנון. וכשהחיילים יצאו כל כך שמחתי בשבילם וכל כך כעסתי בשבילי. כי אם הם יוצאים, אז בשביל מה אני הייתי בפנים? ושוב נזכרתי: זיינו אותנו.
מי שלא עשה 48 שעות מארב על כלום בלבנון לא יבין את זה. מי שלא השתין בדממה לבקבוקי פלסטיק ריקים, מי שלא עלה בשיירות ממוגנות למרג’ עיון, מי שלא נשאר 21 בחורף, במושב עם שם פרח, עם תמונה של החברה שלו (שתיכף תהיה הלשעבר) תלויה בעמדה המושלגת, מי שלא ראה את הצד”לניקים סוחרים בסחורה גנובה ואת החיילים הישראלים סוחרי הסמים – מי שלא היה בלבנון, לא יבין את זה. בטח מי שלא איבד חברים בלבנון לא יבין את זה. ככה חשבתי, עד שבא רון לשם והבין את זה והסביר את זה ואבא שלי פעם ראשונה יכל להבין על מה אני מדבר. אמא שלי גם. ואני לא בטוח, אבל נדמה לי שהם כמעט התנצלו שהם לא ידעו לאיזו טיפשות ולאיזה גיהינום הם שלחו אותי.
בפעם הראשונה בן הדור שלי עושה על זה סרט, ואני מפחד. הוא באמת יצליח לשאול את השאלות הקשות? הוא יצליח לחדור לתוך הבטן הישראלית הזחוחה והאטומה ולנקב אותה בכאב?
סידר הוא לא האיש למשימה, כך נדמה מסרטיו הקודמים. לא הוא יצעק את צעקת הדור שלי, כי הוא פשוט לא מישהו שצועק. וזו ההזדמנות היחידה שלנו, הרי לא יהיה פה גל סרטי וייטנאם, נכון? אף אחד לא יפיק אפילו פריים אחד נוסף על לבנון, על הגיהינום שלנו. זה כל מה שיהיה. אם זה לא יהיה השעון המעורר של הדור שלי לא יהיה שעון מעורר אחר (וכמה אפשר לישון?).
כל הביקורות שקראתי מצביעות על כך שהפחד שלי מוצדק. כל ה’עשוי היטב’ ו’קולנוע מרשים’ לא מרככים את הפוליטקלי קורקטיות שכולם מציינים. אני קורא ‘סרט נכון פוליטית’ ואני כל כך רוצה למות.
אני ממש ממש מפחד.
זיינו אותנו כי לא ידענו לצעוק. כי לא ידענו להגיד לא לאף אחד אז הם יכלו לשלוח אותנו לחרא הזה. כי חינכו אותנו לשתוק ולמות. תסתכלו מסביבכם גם היום, בטח אחרי הקיץ האחרון – אנחנו עדיין שותקים ומתים. ומי שלא מת ממשיכים לזיין אותו, לא?
האם הפעם מישהו מפסיק לשתוק? האם סידר מצליח להגיד משהו על זה? האם הוא אומר למישהו ‘מספיק’? כי אם לא, עדיף היה לסרט הזה שלא יעשה בכלל.
אני אלך לראות. מקסימום אני לא אדבר יותר.

ארז, קודם כל: אני ממש מקווה שתכתוב כאן את דעתך על הסרט אחרי שתצפה בו. אם תצפה בו. כאן בתגובות, או אלי למייל ואפרסם כפוסט נפרד. לא הייתי בלבנון, אבל כל מה שאתה מתאר עובר מצוין מהסרט – הריטואלים, הריקנות. בעיקר מה שאתה הרגשת: ההתעוררות המאוחרת מדי. יש לי תחושה שגם אם הסרט אינו זועק את זעקת המחאה קורעת הלב שאתה מחפש, הוא ייתן לך חוויה שתעריך. ואגב, אולי כדאי שתראה את הסרט עם הוריך, כי ההבנה המאוחרת של ההורים היא אחד הנושאים המרתקים שהסרט הזה עוסק בהם. זה האספקט הפוליטי האמיתי של הסרט. לא המחאה נגד הממשלה אלא הפקרתם של ההורים את ילדיהם.
ולשאלתך "הרי לא יהיה כאן גל סרטי וייאטנם?" אני שמח לספק תשובה: דווקא יהיה. ארי פולמן עובד בימים אלה על סרט מסקרן מאוד המשלב אנימציה עם עדויות דוקומנטריות של חיילים ששירתו בלבנון. שמעתי השבוע ממישהו שראה כמה דקות מהסרט וסיפר שמדובר בחתיכת בעיטה הגונה בבטן. ושמוליק מעוז, יוצר צעיר, מתחיל לצלם בקרוב סרט בשם "לבנון". כך שיש סיכוי שהזעקה שאתה מחפש עוד תיזעק בשנה הקרובה.

בסוף השבוע "בופור" מוקרן בהקרנות טרום בכורה. רוצו.

בשבוע הבא עולה בסינמה סיטי הסרט "88 דקות". יש בו את אל פצ'ינו, אבל מבחינתנו בארץ זה הסרט ההוליוודי של מיכל ינאי. יונייטד קינג, מפיציו, כנראה נבוכים ממנו כי הם לא מעזים להקרין אותו לתקשורת לפני היציאה. אני חושב שאני מבין את השיקול: ההנחה היא שבסוף השבוע הבא יהיה לחץ אדיר בקופות של סינמה סיטי של צופי שבוע הבכורה של "בופור" וצריך לשבץ סרטים זולים באולמות הקטנים אליהם ייכנסו האנשים אחרי שהכרטיסים ל"בופור" יאזלו. הרי עד שמישהו מגיע לסינמה סיטי וחונה הוא לא ייסע הביתה, הוא ייכנס למה שיש.

הידיעה הזאת ב"ניו יורק טיימס" על טכנולוגיית התלת-מימד של ג'יימס קמרון מסקרנת אותי. אני מתלהב במיוחד מהצילום של קמרון וג'ימי איוביין בה מוצגת מצלמת התלת-מימד שפיתח קמרון ולראשם משקפי התלת מימד שנראים כעת כמו משקפי שמש אלגנטיים ולא תפלצות קרטון או פלסטיק מסורבלות. והרעיון להשיק את הטכנולוגיה הזאת על הופעות מוזיקה מצולמות נראית לי מבריקה, בעיקר בזכות הסאונד המדהים שאפשר להנפיק באולות האיימקס.

לידיעת נירית אנדרמן ב"הארץ": רם ברגמן הוא מפיק ממוצא ישראלי (יאללה, ראשון לציון!), הוא לא במאי. והוא מכר בפסטיבל סאנדאנס האחרון סרט אמריקאי-מקסיקני בששה מיליון דולר. אז אני מניח שמהשנה הוא גם מיליונר.

לידיעת וויינט: "חיים של אחרים" לא מכר 1.3 מיליון כרטיסים באמריקה. הוא הכניס 1.3 מיליון דולר ממכירת כרטיסים, מה שאומר שהוא מכר כ-130,000 כרטיסים (על פי החישוב שסרטים זרים מוקרנים לרוב בערים הגדולות, בהן מחיר הכרטיס הוא עשרה דולר).

הולי שיט, השבוע עולים ביס לפחות שלוש סדרות שאני רוצה לעקוב אחריהן: "גיבורים", "30 רוק" ו"סטודיו 60", והיס מקס שלי עוד מלא עם פרקים של העונה השניה של "באטלסטאר גלקטיקה" שעוד לא גמרתי לראות. ויש את שרה סילברמן בהוט. אין לי זמן להכל. הצילו.

מסתמן חבר טרי למועדון הגנוזים 2007: "לחסל את האס" (Smokin' Aces) של ג'ו קארנהן היה אמור לעלות בארץ בשבוע הבא ובינתיים נעלם מהאופק. ממשרד יחסי הציבור של UIP מוסרים: "ככל הנראה הסרט לא יצא לבסוף בישראל. נעדכן כשתתקבל החלטה סופית". אם אכן ייגנז הסרט, זה יהיה הסרט הארוך השלישי של קארנהן שנגנז בארץ, מתוך שלושה סרטים שביים.

==================

ראיתי את האוסקרים וצפיתי בימים האחרונים במארז סרטי מרטין סקורסזי עם ערוצי הקומנטרי הנהדרים שלו, ואין כאן מקום לספק: קוראים לו סקורסזי, לא סקורסזה. ואני לא מצליח לשכנע את העיתונים בהם אני כותב לשנות את הרגליהם. לאט לאט. עד לא מזמן ב"פנאי פלוס" וב"7 לילות" עדיין קראו לבמאי של "אי.טי" שפילברג ולשחקן של "רוקי" סטאלונה.

רוגל אלפר כותב ב"סופשבוע" של היום כמה האוסקרים זה אירוע שרירותי. כמה משונה שאני צריך לקום להגנת הטקס הזה. שמע, רוגל: זה לא ממש מסובך. אני לא מתייחס כרגע לעובדה האם זה פרס חשוב או שיש לו ערך אמנותי, אבל זה מצחיק להתעלם מהעובדה שיש אנשים מאחורי מחלקי הפרסים, שזה לא גוף אלוקי. חברי האקדמיה הם אנשים שעובדים בתעשיית הסרטים. שחקנים, במאים, מפיקים, עורכים, צלמים, מאפרים, יחצנים, אנשי אפקטים וכו' וכו'. ב-40 שנותיו בהוליווד יש להניח שסקורסזי נתקל, על הסט או במסדרונות, בחלק נכבד מהם. עם חלקם הוא רב, אחרים הוא שיבח, אחדים הוא פיטר, על אחד הוא צעק, מהשני הוא היה קונה סמים בשנות השבעים, לתסריטאי אחד הוא הרס את הסצינה שהוא הכי אוהב, תסריטאי שני הציע לו הצעה והוא מעולם לא החזיר לו טלפון. דמיינו פרס ב"מעריב" המוענק מדי שנה לכתבה הטובה ביותר. בשנת 2007 מועמד אחד יהיה רוגל אלפר, שאך זה עתה נחת בעיתון מעיתון אחר. ומולו יהיה כתב ותיק ואהוד (מרדכי חיימוביץ'), צעיר בדחן (מורן שריר), תחקירן רציני (קלמן ליבסקינד) ואדם ברוך. לבחירת הכתבה הזוכה יהיו שותפים כל עובדי מעריב בעלי ותק של שנתיים לפחות: כתבים, עורכים, צלמים, מגיהים, גרפיקאים, קלדניות, אנשי מנהלה (כולל שבתאי חתם), סוכני מכירות ואפילו עובדי חברת הפרסום העובדת עם העיתון. חלקם יקראו את כל הכתבות המועמדות ויבחרו מה מהן הכי מוצלחת לטעמם. אחרים יעשו חשבונות אישיים – "לחיימוביץ' מגיע", "אלפר רק הגיע וכבר זוכה? שיחכה לתורו". האקדמיה היא כזאת. והעובדה שסקורסזי לא זכה עד כה באוסקר אמרה שהאקדמיה – או לפחות מספיק אנשים בתוכה – לא ראתה בו אחד מהם עד עכשיו. הוא הרגיז אותם, עיצבן אותם, הוא התעסק יותר בקאטים מאשר בשחקנים, הוא היה כעוס מדי על הסט, הוא עשה יותר מדי סרטים, הוא היה אופנתי מדי, פחות מדי אופנתי, שכלתני מדי, סרטיו לא יצגו את הדימוי האנין שהאקדמיה היתה רוצה לדמיין שהיא מייצגת, וכו' וכו' וכו'. השנה, גם למול המתחרים וגם למול העובדה ש"השתולים" הוא סרט הכי הוליוודי של סקורסזי, וגם למען המוניטין של המוסד, הצביעו בעדו. זה אולי לא תמיד צפוי וקל לניחוש/ניבוי, אבל זה לא עד כדי שרירותי. זו דינמיקה חברתית רגילה של מקום עבודה תאגידי.

ולגבי טענתו של בועז כהן שהימורי אוסקר זה נורא 1988: זו טעות. ב-1988 לא היו כאן הימורי אוסקר. השידורים החיים של האוסקר בארץ התחילו בכבלים רק ב-1992 1993. המקומונים התחילו באמצע שנות התשעים להתייחס לאוסקרים לפני האירוע ולא רק בדיעבד, והעיתונות הארצית הצטרפה רק כמה שנים אחר כך כשהכבלים התחילו לקדם פרסומית את חודש סרטי האוסקר שלהם. קדחת האוסקר בעיתונות היא לא יותר מבת שש שנים, מרגע שגם יס נכנסו לתמונה. ולמעשה, הימורי אוסקרים זה מאוד 2008, כלומר השיא האופנתי עוד לפנינו. כמויות בלוגי האוסקרים שקמו השנה, והעובדה שהעיתונות הממוסדת עקבה אחרי כל פיפס שלהם, תגרום לכך שבשנה הבאה הכמות הזאת רק תוכפל.

ובגלל שמאוד קשה לרדת מההיי של נבואות ותחזיות, דיוויד פולנד וג'פרי וולס כבר מתחילים לדבר, כל אחד בנפרד, שאוסקר השחקן בשנה הבאה יהיה של ג'וני דפ על "סוויני טוד" של טים ברטון. ואני מזכיר את הקטע שלי מהשבוע שעבר: עם הביקורות שאני קורא עכשיו על "זודיאק" של דיוויד פינצ'ר, ובהנחה שהסרט שיוצא היום בארצות הברית יכניס יותר מ-70 מיליון דולר, ולא יקוטלג ככשלון או אכזבה, אני מניח שנפגוש אותו בעוד שנה באוסקרים, לפחות כמועמד (בימוי, תסריט, עיצוב, צילום).

טוב, די אוסקרים. לנשום עמוק. להחליף אוויר.

======================

הנה דארן ארונופסקי בבלוג המיי-ספייסי שלו ממליץ על "זודיאק":

hey, saw fincher's new film last night. best thing i've seen in a long time. it is a tremendous freakin' film. make sure you go out and support it.

ולטובת מי שתהה כאן בתגובות האם הגרסה הנוכחית של "המעיין" היא גרסת הבמאי של ארונופסקי או גרסה שהאולפן התערב בה, הנה תשובת ארונופסקי:

The cut that was in the cinema was MY FINAL CUT. I made all the decisions on it (with my team of course) but creatively it was the filmmaker's vision. This is the same cut you will all see on DVD and the HD-DVD. So to be clear, there was NO studio pressure it was purely my choice to try to get a PG-13 rating. Many teenagers were writing asking for me to help them out. So what you saw in the cinema and what you will see at home is the DIRECTOR'S FINAL CUT.

אפרופו ארונופסקי: יקיר אלקריב ודבורית שרגל לא אהבו את "המעיין" שלו. מאיה פנחסי כן. בראבו, מאיה, בראבו. (ואגב, זוגתו של ארונופסקי מקפידה שיבטאו את שמה וייס, בגרסה הגרמנית, לא ווייז בגרסה האנגלית).

======================

השמועות על הריב בין אלחנדרו גונזלס איניאריטו (הבמאי) וגיירמו אריאגה (התסריטאי של שלושת סרטיו) צצו כבר בפסטיבל קאן הקודם, כשדווח שאיניאריטו אסר על אריאגה להגיע לבכורה בפסטיבל. השמועה הפכה לדיווחים כמה חודשים מאוחר יותר, לקראת בכורת הסרט באמריקה. ועכשיו הוא כבר הופך פומבי ורשמי. איניאריטו פרסם מכתב פומבי בעיתון מקסיקני בו הוא מאשים את אריאגה שהוא מנסה לגזול את כל הקרדיט על סרטיהם לעצמו. זה ריב מרתק, כי יהיה מעניין לראות מה יעלה בגורל שניהם בנפרד.

========================

אני קורא אצל נורית ברירו ב"פנאי פלוס" שג'ימי פאלון מנהל מגעים לרשת את קונאן אוברייאן ב-2009. אני מקווה שאלה שמועות שווא. פאלון היה נורא מצחיק ב"סאטרדיי נייט לייב" אבל מאז עזיבתו הוא נהיה אדם לא משעשע ולא נעים לצפייה. (ובכלל: האם שמתם לב שככל שהבנאדם היה מצחיק יותר ב"סאטרדיי נייטב לייב" כך הקריירה שלו קצרה יותר בחוץ, ולהפך? אדם סנדלר, למשל, היה אחד האנשים הכי פחות מצחיקים ב"ס.נ.ל". ובצמדים וויל פארל-כריס קטן ומייק מאיירס-דיינה קארווי, היו דדוקא קטן וקארווי הפרועים, המגוונים והמצחיקים יותר, ודווקא הם אלה שנמעלמו ברגע שהם עזבו את התוכנית)
ההימור שלי: ג'ון סטיוארט יעזוב את "דיילי שואו" לטובת המשבצת של קונאן, וסטיבן קולבר יקודם למשבצת של סטיוארט. ואם זה לא ילך, האם זה לא יהיה נפלא אם שרה סילברמן תקבל את הכסא של קונאן ותתחרה בבן זוגה ג'ימי קימל באיי.בי.סי? בינינו, עד 2009 מה הסיכוי שהם יישארו יחד?

בטוטו אוסקר 2007 זכה צליל סיון שקלע ב-17 קטגריות מתוך ה-20. הוא פיספס רק בקטגוריות הצילום, השיר והאפקטים. האפקטים?! צליל סיון יקבל לביתו כפרס סרט די.וי.די איכותי ומרגש מתנת "סינמסקופ".

במקום השני יש תיקו עם שני משתתפים שניחשו 16 וגם דייקו שניהם בשאלת שובר השיוויון. הקורא איתי פספס רק בקטגוריות שחקן המשנה, עריכה, שיר ותלבושות. באופן די מדהים הוא קלע בול בקטגוריות הצילום והסרט הזר, שהין שתיים מההפתעות בטקס. Deddy דייק גם ב-16 ניחושים, עם החמצות בסרט הזר, צילום, עריכה ואנימציה קצר. כאמור, שניהם גם בחרו במספר 4 בשאלת שובר השיוויון, לכן התיקו ביניהם הוא מושלם (ומכיוון שאין פרס למקום השני, שניהם מקבלים ממני נשיקה וירטואלית במצח).

ויש גם כמה שדייקו ב-15 ניחושים: mockingoracle, גיא אורבניאק, אורי בירגר, דורון פישלר (איש "עין הדג") ואביעד שמיר (הפינגווין).

אני מילאתי שני טפסים בטוטו של עצמי. אחד עם ההימור "הרשמי" כפי שפירסמתי כאן, והוא הניב 11 תוצאות נכונות. השני, קצת יותר שקול, שהניב 13 ניחושים נכונים.

היה מרתק לעבור על תדפיס משתתפי החידון. זיהיתי לא מעט שמות של המשתתפים הקבועים באתר, תודה שהשתתפתם. היו גם שמות חדשים לי. היו לא מעט עיתונאים וקולנוענים ישראליים שזיהיתי את שמם, ואפילו אמו של במאי ישראלי מפורסם. היו לא מעט משתתפים מחו"ל, או כך זה נראה על פי כתובות המייל, שכנראה הגיעו אלי דרך גוגל (נס אוסקר קטן: מי שחיפש בגוגל בשבועות האחרונים את הצירוף oscar2007 בלי רווח, קיבל את הלינק לטופס הטוטו-אוסקר במקום הראשון). ואפילו אן תומפסון, מאלופי חזאיי האוסקר השנה באמריקה, וכתבת ה"הוליווד ריפורטר", השתתפה אצלי והשיגה תוצאה של 14 ניחושים מתוך 20 (ההימור הרשמי שלה בבלוגה הביא לה תוצאה של 18 מ-24, שהספיקה כדי להיות חזאית האוסקר הכי מדויקת השנה לצד דיוויד פולנד).

אורון שמיר, איש עכבר העיר אונליין שהקים את טופס הבחירה ותפעל את מסד הנתונים, סיפק לי כמה נתוני סטטיסטיים. 222 טפסים מולאו. מתוכם רק 32 ניחשו נכון ש"המבוך של פאן" יזכה באוסקר על הצילום ולא "הילדים של מחר". רוב המהמרים (40 אחוז) בחרו ב"בבל" כסרט הזוכה. "השתולים" זכה למספר הקולות השני, עם 25 אחוז. 77 אחוז מהמשתתפים קלעו בול בהימור שסקורסזי יזכה באוסקר על הבימוי. תודה לאורון על כל תמיכתו בהרמת הפרויקט הזה. אנחנו כבר מתחילים לעבוד על טופס משופר לשנה הבאה, נטול באגים, ועם כל 24 המועמדויות.

באיחור בלתי אלגנטי ראיתי השבוע את הסרט התיעודי המצוין "מלון 9 כוכבים", שכבר זכה ביולי בפרס וולג'ין בפסטיבל ירושלים (הסרט מוצג בסופי שבוע בסינמטק תל אביב). מעבר לדיוקן האנושי המרתק, של עובדי הבניין הפלסטיניים המסתננים לשטחי הקו הירוק כדי לעבוד באופן בלתי חוקי בבניית העיר מודיעין, הסרט מצליח לתאר, באופן ויזואלי כמעט לחלוטין, שני נראטיבים נוספים ומרשימים מאוד.

מבחינה ויזואלית, הסרט – עם הדימויים היפהפיים שלו – הזכיר לי באופן הכי אסוציאטיבי את "הר ברוקבק" של אנג לי. פיסת אדמת הפרא הזאת, שטח ההפקר הבלתי מיושב האחרון שמפריד את איזור שפלת המרכז, בואכה הרי ירושלים, ואת שטחי הרשות הפלסטינית, נראה כמו אותו הר בווייאומינג בו חוקי האדם אינם חלים עוד. ועל גבעת הטרשים המוריקה בפאתי מודיעין מוקם מחנה ארעי של גברים העובדים שם באופן עונתי וחיים על זמן שאול. אני מנטרל את האספקט ההומואי של "הר ברוקבק", שאינו רלוונטי כלל ל"מלון 9 כוכבים", ומתייחס רק לאספקט הפיקטוריאלי, של פועלי דחק רדופים המתיישבים באמצע שומקום, ומחפשים שם משמעות לקיומם. הסצינות בהן מנסים הפועלים להסתנן לישראל אחרי ימי גשם כשנחל פסטורלי הופך לנהר גועש, או כשהם תקועים בקרטוניהם ימים שלמים בגלל הגשמים המונעים את עבודות הבנייה, הסרט קיבל צביון של מערבון מקומי. במקום העברת הבקר משטח מרעה אחד לשני, כאן הם נודדים בין הבית הקבוע שלהם לבית הארעי, בו עליהם לבנות בית קבוע לאחרים, כדי לממן חיים בסיסיים למשפחתם.

ומבחינה ויזואלית, הסרט מתאר נראטיב נוסף, פוליטי לא פחות: זו העלילה האקולוגית הסמויה, הבלתי מדוברת, אבל שנחשפת בכל פריים ופריים. הפועלים שגרים באותו "מלון 9 כוכבים", שעשוי מקרטונים ופחונים, רואים את הבטון סוגר עליהם, מצמצם את אפשרויות המחייה שלהם. חומת ההפרדה הולכת ונבנית מצד אחד, וככל שבנייתה מתקרבת לסופה כך הפועלים סופרים לאחור את הזמן שנותר להם להמשיך לעבוד כמסתננים. ומהצד השני, העיר מודיעין הולכת ונבנית, הולכת ומושלמת. למרבה האירוניה, הפלסטיניים עוזרים בבנייתה של העיר שמכרסמת לתוך שטחי הרשות, מלאימה באופן פיראטי שטחי מחלוקת שעדיין אמורים להיות חלק ממשא ומתן מדיני, אבל עבור פועלי הבניין, מחשבות על שחרור שטחים הן לוקסוס, הם עסוקים בפרנסת משפחתם. הם נוברים בפחי האשפה של החברה הישראלית ומוצאים בה לא רק את קיומם, אלא גם את המותרות שלהם. זו לא רק מטאפורה מעולה, אלא גם סצינה משובחת בסרט, שהזכירה לי רגעים מ"המלקטים ואני" הנהדר של אנייס ורדה. הפועלים מוצאים בפחי האשפה הישראליים – שיש להם חוקיות עונתית, מתברר – צעצועים לילדים, מחשב למשפחה, ושאר פריטים שהושלכו על ידי בעלי האמצעים ונאספו על ידי אלה החיים בחוסר. אין אף אחד מתושבי מודיעין המופיע בסרט, אבל דיוקנה המשתמע של הבורגנות הישראלית העיוורת, החיה עם הגב לקונפליקטים פוליטיים, חברתיים, כלכליים ואקולוגיים, הוא מההישגים המרשימים ביותר של סרטו של עידו הר (עידו הר ברוקבק?).

במהלך הצפייה בסרט היו בו כמה תמונות שנחרתו בראשי. תמונות המתארות את הנוף של חבל מודיעין כפי שהוא הולך וננגס על ידי מפלצות הבנייה המכאניות, נוף שהולך ונאכל על ידי העיר המתוכננת של משה ספדיה. הקומפוזיציות של מצלמתו של הר, שגם צילם בעצמו את הסרט, הופכות את "מלון 9 כוכבים" לא רק לסרט נוגע ללב על אנשים הנלחמים על קיומם, אלא על סוג אחר לגמרי של כיבוש. כיבוש האדמה על ידי הבטון.

חזרתי לסרט לצפייה שנייה וליקטתי מתוכו עשרה פריימים שפשוט היו נפלאים בעיני, וסיפרו באופן ויזואלי לחלוטין את הסיפור האילם של הסרט הזה, על תהליך אורבני בלתי הפיך. (אחרי הקפיצה: גלריית הפריימים מתוך "מלון 9 כוכבים").

continue reading…

ובקישור ישיר לכל ענייני מרטין סקורסזי:

השבוע יצא "השתולים" בדי.וי.די ויצא גם דיסק אוסף של אן מוריסון שנקרא "At the Movies". את הקטע הבא אתם מוזמנים לקרוא בזמן שמתנגן ברקע השיר הבא: הגרסה החיה שהקליטו ואן מוריסון ורוג'ר ווטרס ב-1990 ל"Comfortably Numb" (מתוך "החומה" במקור). השיר הזה הופיע ב"השתולים" וחותם את האוסף החדש של ואן מוריסון.

com_numb.mp3

נדמה שואן מוריסון עשה כסף לא רע ממכירת שיריו לפסקולי סרטים. והוא חב את זה כנראה לסקורסזי. הוא התגלה על ידי הוליווד כשהופיע במופע הפרידה של הבאנד, שתועד בסרט של סקורסזי "הוואלס האחרון". סקורסזי מאז עשה שימוש בשיריו גם ב"מלך הקומדיה" וב"לגעת במוות". ניסיתי להיזכר בכמה סרטים שמעתי את "Brown Eyed Girl" שלו (חוץ מ"נולד בארבעה ביולי") ולא הצלחתי. אבל אני בטוח שהשיר הזה איכלס לא מעט סרטים וטריילרים. אגב, מישהו מכיר אתר אינטרנט מקיף בו אפשר לבדוק באיזה סרטים הופיע שיר מסוים? די התאכזבתי שבחוברת המצורפת לדיסק של ואן מוריסון אין רשימה מלאה של כל הסרטים בהם שמעתי, למשל, את "גלוריה" ואת "Someone Like You" (שיר שנתן את שמו לקומדיה רומנטית עם אשלי ג'אד ויו ג'קמן ואז הופיע גם ב"יומנה של דרידג'ט ג'ונס"). ה-IMDB מזכיר ששיריו הופיעו גם ב"משפחת טננבאום", "נערי הכרך", "הכי טוב שיש", "קצין וג'נטלמן" ו"זאב אמריקאי בלונדון", אבל אני משוכנע שהרשימה ארוכה בהרבה.

בועז ואיילת וכל מי שנמאס לו מהאוסקרים: עוד פוסט אחרון ודי. חכו כמה דקות ותכף יעלה פוסט בול בשבילכם. משהו דליקטס.

רפרפתי פעם נוספת במשדר. הנאום של פורסט וויטאקר היה נהדר. גיליתי בשידור מהשטיח האדום שהוא העלה כ-25 קילו כדי לגלם את אידי אמין. באמת התפלאתי איך מימדיו השתנו כל כך בין הקליפ מהסרט ובין המראה שלו בטקס. העייפות פוגעת בריכוז ובהגיון.

גם בכתבה אתמול ב"סדר עולמי" (אחריה אני הופעתי, באופן סהרורי, מנומנם ולא קוהרנטי) וגם בסיכום של אורי קליין הבוקר ב"הארץ" תואר הטקס כנטול הפתעות. סליחה?! נכון: מירן, וויטאקר וסקורסזי היו בהתאם לציפיות. אבל אלן ארקין הדהים כשלקח לאדי מרפי אוסקר שהיה לכאורה מבוטח לו. "תזיזו ת'רגליים" התגנב מאחורי הזוכה הצפוי, "מכוניות". "חיים של אחרים" גבר על "המבוך של פאן". השיר מ"אמת מטרידה" גבר על שלושה שירים מ"נערות החלומות". הצילום של "המבוך של פאן" ניצח את הצילום של "הילדים של מחר", שהיה אמור להיות זוכה ודאי סגור ונעול (שלא לומר הישג היסטורי, ואחד ממפעלות הצילום הגדולות בתולדות הקולנוע). ואפילו שתי הקטגוריות שהיו אמורות להיות מובטחות ל"נערות החלומות" – תלבושות ותפאורה – נמסרו לסרטים אחרים. וזה בטקס בלי הפתעות. מה שכן, בגלל האווירה הנינוחה של אלן דג'נרס והאורך הבלתי אפשרי של הטקס, רגעי ההפתעה לא הובלטו מספיק בטקס. ההפתעה היתה שמורה רק למי שעקב אחר התחזיות וידע שהפייבוריט היה בכלל אחר.

הרייטינג של האוסקר השנה באמריקה היה טוב יותר מהשנה שעברה, אך טוב פחות מהטקס מלפני שנתיים. אלן דג'נרס הביאה יותר מ-39 מיליון צופים. ג'ון סטיוארט הביא כ-38 מיליון צופים. כריס רוק לפני שנתיים הביא כ-41 מיליון צופים.

ואיך היה הרייטינג של האוסקר באתר הזה? פשוט אושר צרוף. בסוף 2006 עמד הממוצע היומי שלי על כ-2000 יוניקים. במהלך ינואר עשיתי מאמץ לשבור את רף ה-2500 יוניקים ביום. הצלחתי. בפברואר התייצבתי על ממוצע של 2500 ליום. ביום ראשון נשבר שיא חדש: 3077 יוניקים נכנסו. הייתי מאושר. אבל יום שני כבר היה דרמטי יותר: 4218 יוניקים. לשם השוואה: בלייב בלוגינג הראשון לפני שנה, חודש אחרי השקת הבלוג, היו לי 1200 יוניקים, וזו היתה אז הפעם הראשונה שעברתי את אלף הקוראים ביום אחד.
ואגב, הקפיצה הגדולה נמצאת לא ביוניקים אלא בדפים הנצפים: בגלל ריבוי הריפרוש במהלך הטקס כמות הדפים הנצפים ביום שני היתה 22,482. יותר מפי שניים מהממוצע היומי.
אז קודם כל, ובגלל האספקט האישי של המדיום הבלוגי, אני לא יכול שלא להגיד תודה לכל מי שביקר אתמול. בין אם אתם ותיקים שנכנסתם כדי לראות האם עננת האוסקר כבר חלפה מעל האתר, או חדשים שרק שמעו על הבלוג בימים האחרונים, אני שמח שבאתם לבקר ומקווה שתתמידו. אולי בשנה הבאה, אם אצליח מבחינת חלוקת משאבי זמן, אקים בתחילת השנה בלוג נוסף שיוקדש כולו רק לאוסקרים לטובת אלה שהנושא לא מעניין אותם. מצד שני: זה המונדיאל שלי, הסופר-בול שלי, הקנטאקי דרבי, אליפות אירופה בכדורסל, גביע האלופות. אין שום תחום ספורט שמעניין אותי ושאני עוקב אחריו, והאוסקר מהבחינה הזאת הוא המפלט שלי בחיפוש אחר תחרויות ופרשנות ספורטיבית, גם אם בדיעבד דברי הפרשנות בסופו של דבר נראים ריקים מתוכן משמעותי. יש בזה מידה מסוימת של אקשן, הומור, מתח. והיי, זה די מהנה. אותי לפחות.

ואגב, אני גם ממש לא מסכים עם אלה שטוענים שהאוסקר הוא פרס חסר חשיבות. האם "השתולים" הוא הסרט הטוב ביותר של 2006? לא. אבל אם בשנת 2026, כשתרצו להיזכר – או להתוודע, אם תהיו בני פחות מעשרים – למה שקרה בקולנוע בשנה שעברה, תגיעו גם לרשימת הזוכים באוסקר. ותיזכרו ב"השתולים". זה אולי לא סרטו החשוב ביותר של סקורסזי, אבל לפחות בארץ הוא היה אחד הסרטים שקהל גדול ומבוגר מאוד נהנה ממנו (זה הסרט השני אחרי "האיש שבפנים" שהכי הרבה אנשים השנה – מבוגרים, לא מהסוג שהולכים כל שני וחמישי לקולנוע – סיפרו לי כמה הם נהנו ממנו). ובסופו של דבר, רשימת הזוכים ראויה בהחלט. ג'ורג' מילר זכה באוסקר הראשון שלו. במאי נפלא. "המבוך של פאן" היה הזוכה השני הכי גדול של הטקס, וזה יהיה סרט שבהחלט עוד ידברו עליו גם בעוד 20 שנה. "מיס סאנשיין הקטנה" בהחלט יהפוך לקלאסיקה אמריקאית בת זמננו, הדבר הכי קרוב ל"אנני הול" שהיה באוסקרים בשלושים השנים האחרונות.
ובסופו של דבר, האוסקרים, כשמסתכלים עליהם עשרות שנים מאוחר יותר, נותנים תחושה של מה קרה באותה שנה. לא רק בקולנוע, בכלל. "רוקי" זכה על 1976. שנה שחורה לאוסקרים. סרט איום. אבל היו לצידו גם "רשת שידור" ו"נהג מונית" ו"כל אנשי הנשיא", ופתאום סיפורה של 1976 – גם בקולנוע, אבל גם באמריקה כולה – נהייה ברור יותר.

ומי שצועק "פחחחח" על כך שמבין כל סרטיו של סקורסזי הוא זכה דווקא על "השתולים", הרשו לי להזכיר לכם את סיפורו של ג'ורג' קיוקור. מדובר באחד הבמאים הדגולים של תור הזהב ההוליוודי. האם אתם זוכרים, סינפילים יקרים, בכמה אוסקרים זכה קיוקור ועל מה?
בתחילת 1965 היה ג'ורג' קיוקור בן 64. הוא היה מועמד לאוסקר בפעם החמישית, אחרי שהפסיד בארבע הפעמים הקודמות. הבמאי הדגול של "סיפור פילדלפיה", "ארוחת ערב בשמונה" ו"נשים קטנות" (ומי שהיה אמור להיות הבמאי המקורי של "חלף עם הרוח") זכה לבסוף באוסקר הראשון והיחיד שלו על המיוזיקל "גבירתי הנאווה". כיום זהו אחד מסרטיו המפורסמים והאהובים ביותר, אבל אז היו מבקרים שראו בכך עבודה מינורית, משנית, תעשייתית, של במאי דגול.
יום ראשון השבוע. מרטין סקורסזי עכשיו בן 64. הוא לא זכה באוסקר והוא מועמד על סרט שרבים רואים בו יצירה מינורית בהשוואה להישגי העבר. והוא זוכה. ההבדל היחיד בין סקורסזי וקיוקור מצוי במועמדות בודדה: קיוקור זכה במועמדותו החמישית, סקורסזי בשישית (טוב, וסקורסזי עושה סרטים גבריים ומדממים, וקיוקור עשה סרטי נשיים ומעודנים). במילים אחרות: בעוד 40 שנה לא יהיה לנו אכפת שסקורסזי זכה באוסקר על סרט פחות חשוב שלו – אם כי הוא מסתמן כסרטו הפופולרי ביותר עד כה – אלא תיזכר העובדה הברורה: לאחד הבמאים הכי דומיננטיים בקולנוע האמריקאי יש אוסקר ביד. ונראה לי שלסקורסזי עצמו – בהיותו סינפיל וחובב היסטוריה וטריוויה של הקולנוע – הנתון הזה היה חשוב.

ועד כאן סיקור אוסקר 2006