בשורות טובות ל"Wristcutters", הסרט האמריקאי העצמאי על פי "הקייטנה של קנלר" של אתגר קרת: שנה וחודשיים אחרי בכורתו בפסטיבל סאנדאנס הוא סוף סוף מצא מפיץ. הוא יופץ באמריקה בקיץ וילווה בקמפיין שיווקי שינסה לקדם את עסקי ההתאבדות. ועוד בחזית אתגר קרת: "מדוזות" שלו ושל שירה גפן גמר בשבוע שעבר את שלב המיקס. עוד אין תאריך יציאה.

דוד מטלון, שהיה ב-12 השנים האחרונות המנכ"ל של ניו-ריג'נסי, חברת ההפקות של ארנון מילצ'ן הודיע שלשום שהוא עוזב את החברה להקמת בית הפקה משלו, שיהיה מבוסס בתוך אולפני פוקס. ובינתיים בישראל: אחיו של דוד מטלון, אמנון מטלון, המפיץ באמצעות א.ד מטלון, החברה שהוקמה על ידי אביהם, את סרטי אולפני פוקס וסוני, ממשיך להחרים מבקרי קולנוע.

"The Host", סרט המפלצות המבריק של בונג ג'ון-הו הקוריאני יוצא היום להפצה מסחרית באמריקה. הנה ראיון עם הבמאי המעולה הזה. שלושת סרטיו של בונג, ובייחוד שני סרטיו המופתיים האחרונים, "זכרונות של רצח" ו"The Host", קיימים בדי.וי.די באוזן השלישית. חובה.

דרושים: מפיץ ועיתון שיצטרפו אליי להשקת מיזם תרבותי כזה. את חלקי אעשה בהתנדבות.

אם אתם גרים בניו יורק תוכלו לראות בשבוע הבא בפילם פורום עותק 35 מ"מ חדש של הסרט שאנדרו סאריס מגדיר כטוב ביותר בכל הזמנים (לטעמו).

זפזפתי אתמול מדי פעם לפרסי עמ"י בערוץ 24 והדבר היחיד שהדביק אותי למסך היתה ההופעה של להקת הנערים ביט69. קראתי עליהם בכמה עיתונים אבל מעולם לא שמעתי אותם. הם מתוקים ומצחיקים, אבל המופף שלהם, לורל אמיר, הוא קילר אמיתי. סופרסטאר. את ההופעה שלהם מאמש עוד לא מצאתי ברשת (בטח יהיו שידורים חוזרים בסוף השבוע, זה בחצי השעה האחרונה של הטקס) אבל הנה השיר המשעשע הזה מהופעה שצולמה ל"וויינט" לפני חודשיים. המתופף שלהם קורע אותי.

ולקינוח (ויה MCN): הסצינה שלא תראו ב"300", החדש של זאק סניידר. משעשע.

איפה אתם במוצ"ש? שון, רג'ינה, "בופור" או גמר "רקדן נולד"?

מצחיק. שער "מוסף הארץ" המחודש מאתמול:

מוקדש לאסף רזון ולענבל קידר, שיכולים עכשיו לשאול כל בלוגר שכותב "כנסו" במקום "היכנסו": "מה, אתה חוברה"?

"בופור" של יוסף סידר. הנה הביקורת שלי.

המשך (חמישי, 21:00):

קליין.
דובדבני.
דבורית.
דנון.
אלקריב.
עכרור השלולית.
ורק נרג' עדיין חיים בעידן הדפוס. אין אצלהם ביקורת על הסרט. (מעודכן לשישי ב-10:00).

שני אירועי היום, הקשורים לעיתונות הקולנוע המודפסת בארצות הברית, שקולים לרעידת אדמה שעוצמתה 6 בסולם ריכטר. מהסוג שימוטט בניינים ויהרוג רבבות בשכונות העוני בטורגיסטאן, אבל בלוס אנג'לס הוא רק יטלטל קצת, יבהיל, ינתץ כמה ואזות, אבל יישכח במהרה.

בשורה א': הירחון "פרמייר" נסגר היום, 20 שנה אחרי שמהדורתו האמריקאית הושקה בניו יורק. כל עובדי מהדורת הדפוס, למעט אחד, פוטרו, כולל העורך, פיטר הרבסט. גיליון אפריל, שיצא השבוע, יהיה האחרון שלו. היחיד שלא פוטר הוא מבקר הקולנוע של הירחון, גלן קני. המותג "פרמייר" ימשיך להתקיים באינטרנט בלבד. ירחון האב הצרפתי ימשיך לראות אור בדפוס עוד ששה חודשים לפני שגם הוא ייסגר.
זו בשורה מרירה-מתוקה עבורי. במשך רוב שנות התשעים הייתי מנוי על "פרמייר" וקראתי אותו מדי חודש בשקיקה. הוא הציע שילוב בין כתבות פלאף על כוכבים, אבל גם הצצות כנות על תהליך הפקת הסרטים, הריבים על הסט, המתחים, והוא הקדיש תשומת לב גם לבמאים, ולא רק לשחקנים. עבור לא מעט קוראים "פרמייר" מת ב-1996 כשדור המייסדים פרש (למשל, כריס קונלי, פיטר ביסקינד, רייצ'ל אברמוביץ'), אבל אני שמרתי נאמנות לעיתון עד שנת 2000, אז גיליתי שמגזיני האינטרנט שהחלו להופיע הופכים את "פרמייר" לעיתון מיותר. אפילו "אנטרטיינמנט וויקלי" הפך עיתון חוקר וחושף בהשוואה לנמנום העיתונאי שהשתלט על "פרמייר". מאז המשכתי לקבל את המגזין במקומות העבודה שלי וראיתי איך הוא הולך ומצטמק במספר העמודים שלו, הולך ומפסיק להיות רלוונטי. סופו היה ידוע מראש. (ואולי זה סופם של כל המגזינים בעידן האינטרנט).
קראתי את הבשורה אצל אן תומפסון ("עין הדג" העלו את הידיעה לפני), ואז עברתי בדפדוף היומי הקבוע ל"וראייטי" וגיליתי שאן תומפסון בעצמה היא הכותרת של היום.

בשורה ב': "וראייטי" גנבו ל"הוליווד ריפורטר" את אן תומפסון ואת סינתיה ליטלטון. תומפסון היא בעלת הטור "ריסקי ביזנס" שהפך גם לבלוג. היא תמשיך את שניהם ב"וראייטי". ליטלטון היתה עורכת ה"הוליווד ריפורטר" שמונתה לתפקיד עריכה בכיר ב"וראייטי". המחטף הזה הוא די מכת מוות ל"הוליווד ריפורטר", שבקצב הזה עשוי ללכת בדרכו של "פרמייר".
לפני הגעתה ל"הוליווד ריפורטר" אן תומפסון היתה עורכת דסק החוף המערבי של "פרמייר".

ומצאתי גם את האייטם הנאה הבא ב"הוליווד ריפורטר": ידיעה מורחבת על פסטיבל הקולנוע הישראלי של מאיר פניגשטיין ("The artist formerly known as Poogy"). זה די מדהים שהפסטיבל ייפתח מחר (רביעי) בהקרנה של "אביבה אהובתי" בתיאטרון הסיני על הוליווד בולבארד, בית הקולנוע ההיסטורי בן השמונים שנה שברחבת הכניסה שלו מטביעים כוכבי הוליווד את טביעות כף היד שלהם במלט. חוץ מהקולנוע הזה ומתיאטרון הזיגפלד בניו יורק, לא נותרו באמריקה עוד ארמונות קולנוע משנות העשרים של המאה הקודמת. תוכלו לראות את מוזמני טקס הפתיחה של הפסטיבל מגיעים מחר בערב (שעון לוס אנג'לס) בווב-קאם של הקולנוע.

וכדי לשזור את האייטם הראשון והאחרון בפוסט זה: ב-1999, כשגרתי בניו יורק ככתב מוספי "מעריב", ניסיתי במקביל להשתלב כעיתונאי במגזין ניו יורקי. הפנטזיה שלי: להתקבל ל"פרמייר". לא הצלחתי. לעומת זאת, כן הצלחתי להשתלב בצוות כותבי הקולנוע של "טיים אאוט ניו יורק", לא מעט בזכות האייטם הזה, הראשון שלי שם, בו אני סוקר את פסטיבל הקולנוע הישראלי ה-15, לפני שבע שנים. עולם קטן: גם בפסטיבל ההוא הוקרן סרט של שמי זרחין, "מסוכנת" ("Dangerous Acts" באנגלית). הנה הקטע מפברואר 1999, קבור עמוק בארכיוני "טיים אאוט".

קבלו את תמונת השנה:

תודה ליניב אידלשטיין שהפנה אותי לשם.

=================

אלן מאק, השותף לבימוי ולכתיבה של "דרך ללא מוצא", הסרט ההונג קונגי עליו מבוסס "השתולים", מאוכזב מהרימייק של סקורסזי. כך הוא טוען בראיון לעיתון סיני. ואם אני טענתי שסוף הסרט ביאס אותי, בלי להרחיב כדי לא להסגיר מי מת ומי חי, מאק שופך את כל המידע. גם הוא מאוכזב מהסוף (זהירות, יש שם ספולירים רציניים למי שלא ראה את הסרט). אבל בסופו של דבר הוא שמח "כי הסרט כל כך דומה ל'דרך ללא מוצא' שזה נראה כאילו 'דרך ללא מוצא' זכה באוסקר". (ויה MCN).
תוספת: "וידויים של כאב", הסרט החדש של אלן מאק ואנדי לאו (יוצרי טרילוגיית "דרך ללא מוצא"), כבר מעובד להוליוודית על ידי וויליאם מונהאן ועם מחשבות על דיקפריו לתפקיד הראשי. כל זה כבר דווח אחרי האוסקרים. ועכשיו הסרט הזה כבר הגיע לאוזן השלישית.

===========

האם כבר הקמתם לעצמכם אולפן הוליוודי במשחק הממכר של הקיץ?

============

היום מתחיל בסינמטק תל אביב (ובהמשך גם בירושלים) שבוע של סרטים קוריאנים. אני מת על קולנוע קוריאני, אלא שעל הסרטים שקובצו לסינמטק לא שמעתי מעולם. פניתי לשני אנשים, הבקיאים ממני בהרבה בקולנוע אסיאתי, וביקשתי שימליצו לי מה כדאי לי לראות. הם הביטו ברשימה ומשכו בכתפיהם (הווירטואליות, זה היה במייל), גם הם לא שמעו על הסרטים האלה. יכול להיות שיש שם דברים מקסימים, הסינמטק לא הקרין את הסרטים לתקשורת מראש. אבל מבחוץ זה נראה אירוע קיקיוני, חפיסת סרטים שהגיעה משגרירות קוריאה. ויש קאץ': לפני הקרנת הסרטים היום, מחר וב-14.3 תוקרן מצגת בת חצי שעה שתקדם את קוריאה כיעד תיירות.

=======

דרך הבלוג המצוין Twitch, המתמחה בקולנוע אסיאתי וסרטי אימה, גיליתי ש"ימים קפואים" של דני לרנר מוקרן היום ומחר בפסטיבל Cinequest בסן חוזה, קליפורניה.

==========

ודרך Twitch גיליתי את המידע הבא: מישל גונדרי, בונג ג'ון-הו וליאוס קאראקס יביימו כל אחד פרק בסרט האסופה "סיפורי טוקיו".

============

Wild Hogs, סרט האופנועים של ג'ון טרבולטה, טים אלן ומרטין לורנס, הגיע השבוע למקום הראשון בטבלת שוברי הקופות באמריקה ("זודיאק" במקום השני). הסרט, בהפקת דיסני, מתוכנן ליציאה בארץ במאי. ידוע כבר ש"חזירי בר" או "חזירי פרא" לא יהיו שמותיו בעברית. אבל שם מקומי עדיין אין לו. אם ניקח בחשבון ש-hogs בסלנג ההיפי זה כינוי לאופנוע מפלצתי (הארלי דיווידסון, למשל) האם יש לכם רעיונות לשמות הטובים ביותר, אך גם לגרועים ביותר שאפשר להציע לסרט הזה (בלי להשתמש במילה חזיר)?

נירית אנדרמן מ"הארץ" שמה היום אצבע עדכנית על הדופק ומתארת את סצינת הפאבים ובתי הקפה המציגים סרטים אלטנרטיביים שהמפיצים בארץ לא מביאים לבתי הקולנוע. מה שעובר מצוין מהכתבה זה התסכול של קהל מאוד מסוים מהמצאי הקולנועי המוגש לו בבתי הקולנוע ובסינמטקים בארץ. מי שעוקב אחר בלוג זה יודע שאני שותף לתחושה הזאת: הקהל הישראלי חובב האיכות והאלטרנטיבה מקבל שירות בינוני מאוד ממפיציו, ושירות גרוע מסינמטקיו. החיפוש אחר יצירת אלטרנטיבה פרטיזנית הוא, אם כן, מהלך טבעי.
אבל אנדרמן התעלמה משני אספקטים מהותיים של התופעה. הראשי: כל מועדוני הקולנוע המחתרתיים האלה מקרינים את סרטיהם מדי.וי.די. וזו, בעיני, מגרעת שדי דופקת את המיזמים. מה השלב הבא: הקרנה מיו-טיוב על מסך ענק? מי שאוהב קולנוע באופן אמיתי וטהור, לא יכול להסתפק הקרנת די.וי.די על מסך גדול כתחליף להקרנת פילם או הקרנת היי-דפינישן. אתם פשוט רואים סרט אחר. התשובה לטענה הזאת עשויה להיות "עדיף לראות את הסרט מדי.וי.די מאשר לא לראותו בכלל", ועימה אני מסכים. אבל די.וי.די הוא פורמט ביתי, עם רזולוציה מוגבלת. בחדרי ההקרנה של "האוזן השלישית" הצליחו להוציא את המקסימום מהפורמט הזה – בזכות מקרנים יקרים ומרחיק אופטימלי בין מסך ומקרן – ושם תוכלו לראות די.וי.די באיכות הכי גבוהה שאפשר, וזה עדיין לא ממש אותו דבר (אני מקווה שעידן ההיי דפינישן, כשיגיע ארצה, יעשה את ההבדל: הקרנה באיכות פילם בעלות של הקרנת די.וי.די).
אבל אז יש גם את הצד השני: ענייני הזכויות. מי שמקרין את "בראון באני" של וינסנט גאלו באופן פומבי מסתכן בהסתבכות עם מחזיקי הזכויות של הסרט בארץ, הד ארצי. כל עוד זה אירוע מחתרתי, פנימי, חברי, העובר מפה לאוזן ומתפרסם בבולטינים של מיי-ספייס, עוד אפשר להתחמק מזה עם גערה. אבל ברגע שזה מתפרסם בעמוד השער של מוסף התרבות של עיתון ארצי, זו כבר הסתבכות. אם מקריני הסרטים יהיו מוכנים להיות הדון-קישוטים של הקולנוע ולהפוך את הפרת הזכויות הזאת למאבק עקרוני נגד שיטת ההפצה המונופוליסטית, הקרטלית ושאינה מעודדת תחרות בישראל, זה נהדר. אבל האמנם זו מטרתם?
לפני כמה חודשים זרקתי כאן רעיון לארגן הקרנה פיראטית של "המבוך של פאן" מעותק די.וי.די שהגיע אלי מחבר אקדמיה. באותה תקופה הסרט היה ללא מפיץ בישראל. עוד באותו יום קיבלתי מכתב מעורך דין, שאינו מקושר לאף חברת הפצה, שהסביר לי שגם אם אין לסרט מפיץ מקומי הקרנה כזאת תהיה בניגוד לחוק. כלומר, אם מישהו עושה מעשה המפר זכויות יוצרים, עדיף לו שלא לפרסם את זה באופן פומבי, לא בבלוג, לא במיי-ספייס, ובוודאי שלא ב"הארץ".
באותה סקציה בעיתון, כמה דפים אחרי, מסופר על סדרת סרטי הגריינדהאוס שקוונטין טרנטינו אוצר בבית קולנוע בלוס אנג'לס. יחי ההבדל הקטן: אם בלבונטין 7 מקרינים מדי.וי.די שהושאל מהספריה הסמוכה, הרי שטרנטינו מציג את סרטי הפולחן הנדירים האלה מאוסף עותקי 35 המ"מ הפרטי שלו. זו יזמות שהייתי רוצה לראות בארץ.
אבל הנקודה העיקרית של הטקסט של אנדרמן מהדהדת: הגיע הזמן שיקומו כאן שוב מועדוני קולנוע אלטרנטיביים, אבל עד הסוף: בפילם ולא מפורמט ביתי, בחוקי ולא בגניבה. רק כך ייראו המפיצים ובעלי בתי הקולנוע בארץ שיש כאן קהל שלם שהם פשוט מפספסים.
(ובאותו נושא: באתר הקהילתי "מארקר קפה", אליו הפנתה אותי דבורית שרגל, הקמתי לפני כמה שבועות פרופיל בו אני מביע את חלומי שיקום מעין קולנוע פריז בן זמננו. תקוותי היא שאיזשהו סטראטאפיסט/ית או מנהל/ת קרן הון סיכון שהם גם פריקים לקולנוע יקראו את הדברים, ידגדג להם באצבעות, והם ירצו להשקיע במיזם כזה כסף ולצאת למסע קניות אחר עותקי פילם של הסרטים הטובים שלא מגיעים ארצה).

======================

להלן הקומוניקט: הצילומים לאופרת הרוק הקולנועית "מופע החיים של גוטל בוטל" מתחילים היום. יש כבר אתר, ויש גם קליפ לאחד השירים המתפקד כטריילר. קראתי את התסריט של דניאל סיון, במאי הסרט (שהסרט הציעודי שלו "המלחמה של גיורי" זכה בפרס בפסטיבל חיפה ואולי הגיע הזמן שאצפה בו כבר) לפני כמה חודשים והיו בו כמה דברים מאוד יפים. יהיה מסקרן לראות לאן הוא, נתי אורנן (האיש מאחורי הפרויקט גוטל בוטל) והצלם ניתאי נצר ייקחו את הסרט. התקווה שלי שזה יהיה טריפ מוזיקלי פרוע, מהכיוון של "הדוויג והשארית העצבנית".

אבנר שביט, המנהל הטרי של ערוץ יס 3, מתחיל לתת תמורה ראויה למנוייו הסינפילים: היום (שני) ב-22:00, בשיא הפריים טיים, ישודר הסרט "נוסטלגיה" של אנדריי טרקובסקי. זה לא שידור ראשון של הסרט בערוץ, אבל בפעמים קודמות הוא שודר אי שם בסוף הלילה או בפאתי הצהריים ותחת השם "געגועים". "נוסטלגיה" הוא סרטו הלפני אחרון של טרקובסקי, והוא הופק באיטליה ב-1983. זהו, אגב, הסרט היחיד של טרקובסקי (מבין שבעה שביים בסך הכל) שקיים בידי ערוצי הסרטים של הכבלים והלוויין.

לפני חודשיים וחצי ציינתי כאן מלאת 20 שנה למותו של הבמאי הרוסי הענק הזה, שכל שוט שלו עוצר נשימה, כל סרט שלו הוא פיוט מושלם ומרהיב. "נוסטלגיה" הוא מהסרטים האלה בהם העלילה הבדיונית מתערבבת במציאות החוץ-קולנועית באופן מצמרר.
טרקובסקי קיבל אישור מהשלטונות הסובייטים לצאת לצלם סרט ראשון בחו"ל, באיטליה. גיבור סרטו – וכמו תמיד מסמן טרקובסקי את גיבוריו עם כתם לבן בשיער – הוא רוסי שמגיע לאיטליה לחקור את חייו של מלחין שחי כמה מאות שנים לפניו, שהיה כמוהו רוסי שהגיע לעבוד באיטליה, אבל מעולם לא חזר למולדתו אלא מת בגולה. וכך גם הגיבור מגלה שהניתוק מהמולדת, הגעגועים, הנוסטלגיה, משפיעים גם עליו. גם הוא לא מצליח לחזור הביתה ומת לבד בגולה. ובדיוק כמותם, גם טרקובסקי, אחרי שסיים את הסרט, נותר תקוע בגלות, ללא משפחתו, ושלוש שנים אחר כך הוא מת. הסיבה הרשמית היא לא מוות מנוסטלגיה אלא מסרטן ריאות, המחלה ממנה מת כמה שנים קודם גם השחקן הקבוע שלו, האלטר אגו שלו.

השוטים האיטיים והמהפנטים, שלעיתים נדמה שהיה צורך בעזרה מיסטית או על טבעית כדי להשלים אותם, שינויי התאורה, משחקי האור על טקסטורות הקיר, עיצוב הפסקול שתמיד מבליט טיפות מים, הזליגה ממצבי מציאות למצבי דמיון, זכרון, הזיה או מצבי תודעה משתנים, השימוש בפיוט מילולי (לרוב מאת ארסני טרקובסקי, אביו של הבמאי) והניסיונות למצוא לו מקבילה ויזואלית – טרקובסקי יצר סרטים מטה-נראטיביים, מאתגרים לפיענוח (מפרכים עבור צופים חברי סבלנות), אבל בראש ובראשונה תמיד מרהיבים ביופיים ובעוצמתם.

ככל שגיבור הסרט מאבד את אחיזתו במציאות, כך מתהדק הקשר שלו עם דמות תמהונית (בגילומו של ארלנד יוזפסון, שכיכב בהמשך גם ב"הקורבן" של טרקובסקי ועבד גם עם אינגמר ברגמן ותיאו אנגלופולוס), שנותנת לו משימה: להעביר נר דולק מצד אחד של בריכה לצד השני. טרקובסקי מצלם את הניסיון של הגיבור שלו להגשים את הנדר שלו בשוט אחד הנמשך תשע דקות, והוא אחד השוטים הנפלאים בתולדות הקולנוע. הנה הוא, מנותק מקונטקסט או ממסך בגודל ראוי (מי שרוצה להבין מה הסיפור של הנר והבריכה שיצפה בסרט המלא הערב):

והנה עוד אוצר מיו-טיוב: על במה אחת, בפסטיבל קאן 1983, אורסון וולס, רובר ברסון ואנדריי טרקובסקי. וולס מחלק לברסון ולטרקובסקי פרסי הוקרה על סרטיהם שהוצגו בפסטיבל: "נוסטלגיה" של טרקובסקי ו"ל'ארג'נט" (הכסף) של ברסון. הקהל לא מרוצה מבחירת השופטים (לגבי ברסון לפחות) וגם טרקובסקי נראה קצת מאוכזב.

ביום ראשון בלילה התלוצצנו כאן על חשבונו של קווין אוקונל, איש הסאונד שהפסיד בטקס את האוסקר בפעם ה-19. עכשיו מתברר שיום ראשון שעבר בכלל לא היה יום מוצלח בשבילו: במהלך הטקס, ממנו הוא נעדר, הלכה לעולמה אמו. טום אוניל דיווח על כך ראשון. אולי עכשיו כשהוא גם לוזר וגם יתום הוא יזכה באוסקר עם המועמדות ה-20 שלו שתגיע מו הסתם על סרטו הבא, "ספיידרמן 3".

בשנה שאני מתפעל את הבלוג הזה כבר למדתי לצפות איזה סוגי תגובות יצוצו מתחת לפוסטים שלי. את התגובה הבאה לא צפיתי, ואני שמח שהיא הושארה דווקא בבלוג קולנוע ולא בוויינט/וואלה/נרג'. הנה קורא בשם ארז שחושש מ"בופור" עוד לפני הצפייה, בגלל שהוא היה שם בלבנון, והוא לא בטוח שהסרט יכול לתאר את עוצמת התחושות שהוא וחבריו חשו. כדאי לקרוא את דבריו (ויש לי תשובה קצרה לארז ולחבריו בסופם):

לא הלכתי להקרנות ’בופור’. היה לי תירוץ טוב, אבל האמת היא שאני פוחד. פוחד נורא מהסרט הזה.
אני זוכר שקראתי את הכתבות שהפכו אחר כך לספר של רון לשם. אני זוכר שאני יושב בבית קפה ירושלמי ופשוט מתחיל לבכות, כי הכתבות האלה בעטו לי בבטן ושברו לי את הלב והזכירו לי דברים שרציתי לשכוח ובפעם הראשונה לא בשיחת חבר’ה, אלא בעיתון, מישהו כתב את מה שתמיד הרגשנו: זיינו לנו את הצורה בלבנון ולאף אחד לא היה אכפת. ואני לא מתכוון לחיזבאללונים. ממש לא.
אני יליד 72', מה שאומר שראיתי את הטנקים נוסעים צפונה כשהייתי בן עשר. ושמונה שנים אחר כך עליתי גם לצפון. שבע שנים אחרי שהשתחררתי אהוד ברק הבין את מה שכל מי שהיה שם הבין מזמן: זה בזבוז. בזבוז של חיים, ושל זמן, ושל נעורים שנשפכו סתם כך לתוך האדמה הקרה והלחה של לבנון. וכשהחיילים יצאו כל כך שמחתי בשבילם וכל כך כעסתי בשבילי. כי אם הם יוצאים, אז בשביל מה אני הייתי בפנים? ושוב נזכרתי: זיינו אותנו.
מי שלא עשה 48 שעות מארב על כלום בלבנון לא יבין את זה. מי שלא השתין בדממה לבקבוקי פלסטיק ריקים, מי שלא עלה בשיירות ממוגנות למרג’ עיון, מי שלא נשאר 21 בחורף, במושב עם שם פרח, עם תמונה של החברה שלו (שתיכף תהיה הלשעבר) תלויה בעמדה המושלגת, מי שלא ראה את הצד”לניקים סוחרים בסחורה גנובה ואת החיילים הישראלים סוחרי הסמים – מי שלא היה בלבנון, לא יבין את זה. בטח מי שלא איבד חברים בלבנון לא יבין את זה. ככה חשבתי, עד שבא רון לשם והבין את זה והסביר את זה ואבא שלי פעם ראשונה יכל להבין על מה אני מדבר. אמא שלי גם. ואני לא בטוח, אבל נדמה לי שהם כמעט התנצלו שהם לא ידעו לאיזו טיפשות ולאיזה גיהינום הם שלחו אותי.
בפעם הראשונה בן הדור שלי עושה על זה סרט, ואני מפחד. הוא באמת יצליח לשאול את השאלות הקשות? הוא יצליח לחדור לתוך הבטן הישראלית הזחוחה והאטומה ולנקב אותה בכאב?
סידר הוא לא האיש למשימה, כך נדמה מסרטיו הקודמים. לא הוא יצעק את צעקת הדור שלי, כי הוא פשוט לא מישהו שצועק. וזו ההזדמנות היחידה שלנו, הרי לא יהיה פה גל סרטי וייטנאם, נכון? אף אחד לא יפיק אפילו פריים אחד נוסף על לבנון, על הגיהינום שלנו. זה כל מה שיהיה. אם זה לא יהיה השעון המעורר של הדור שלי לא יהיה שעון מעורר אחר (וכמה אפשר לישון?).
כל הביקורות שקראתי מצביעות על כך שהפחד שלי מוצדק. כל ה’עשוי היטב’ ו’קולנוע מרשים’ לא מרככים את הפוליטקלי קורקטיות שכולם מציינים. אני קורא ‘סרט נכון פוליטית’ ואני כל כך רוצה למות.
אני ממש ממש מפחד.
זיינו אותנו כי לא ידענו לצעוק. כי לא ידענו להגיד לא לאף אחד אז הם יכלו לשלוח אותנו לחרא הזה. כי חינכו אותנו לשתוק ולמות. תסתכלו מסביבכם גם היום, בטח אחרי הקיץ האחרון – אנחנו עדיין שותקים ומתים. ומי שלא מת ממשיכים לזיין אותו, לא?
האם הפעם מישהו מפסיק לשתוק? האם סידר מצליח להגיד משהו על זה? האם הוא אומר למישהו ‘מספיק’? כי אם לא, עדיף היה לסרט הזה שלא יעשה בכלל.
אני אלך לראות. מקסימום אני לא אדבר יותר.

ארז, קודם כל: אני ממש מקווה שתכתוב כאן את דעתך על הסרט אחרי שתצפה בו. אם תצפה בו. כאן בתגובות, או אלי למייל ואפרסם כפוסט נפרד. לא הייתי בלבנון, אבל כל מה שאתה מתאר עובר מצוין מהסרט – הריטואלים, הריקנות. בעיקר מה שאתה הרגשת: ההתעוררות המאוחרת מדי. יש לי תחושה שגם אם הסרט אינו זועק את זעקת המחאה קורעת הלב שאתה מחפש, הוא ייתן לך חוויה שתעריך. ואגב, אולי כדאי שתראה את הסרט עם הוריך, כי ההבנה המאוחרת של ההורים היא אחד הנושאים המרתקים שהסרט הזה עוסק בהם. זה האספקט הפוליטי האמיתי של הסרט. לא המחאה נגד הממשלה אלא הפקרתם של ההורים את ילדיהם.
ולשאלתך "הרי לא יהיה כאן גל סרטי וייאטנם?" אני שמח לספק תשובה: דווקא יהיה. ארי פולמן עובד בימים אלה על סרט מסקרן מאוד המשלב אנימציה עם עדויות דוקומנטריות של חיילים ששירתו בלבנון. שמעתי השבוע ממישהו שראה כמה דקות מהסרט וסיפר שמדובר בחתיכת בעיטה הגונה בבטן. ושמוליק מעוז, יוצר צעיר, מתחיל לצלם בקרוב סרט בשם "לבנון". כך שיש סיכוי שהזעקה שאתה מחפש עוד תיזעק בשנה הקרובה.

בסוף השבוע "בופור" מוקרן בהקרנות טרום בכורה. רוצו.

בשבוע הבא עולה בסינמה סיטי הסרט "88 דקות". יש בו את אל פצ'ינו, אבל מבחינתנו בארץ זה הסרט ההוליוודי של מיכל ינאי. יונייטד קינג, מפיציו, כנראה נבוכים ממנו כי הם לא מעזים להקרין אותו לתקשורת לפני היציאה. אני חושב שאני מבין את השיקול: ההנחה היא שבסוף השבוע הבא יהיה לחץ אדיר בקופות של סינמה סיטי של צופי שבוע הבכורה של "בופור" וצריך לשבץ סרטים זולים באולמות הקטנים אליהם ייכנסו האנשים אחרי שהכרטיסים ל"בופור" יאזלו. הרי עד שמישהו מגיע לסינמה סיטי וחונה הוא לא ייסע הביתה, הוא ייכנס למה שיש.

הידיעה הזאת ב"ניו יורק טיימס" על טכנולוגיית התלת-מימד של ג'יימס קמרון מסקרנת אותי. אני מתלהב במיוחד מהצילום של קמרון וג'ימי איוביין בה מוצגת מצלמת התלת-מימד שפיתח קמרון ולראשם משקפי התלת מימד שנראים כעת כמו משקפי שמש אלגנטיים ולא תפלצות קרטון או פלסטיק מסורבלות. והרעיון להשיק את הטכנולוגיה הזאת על הופעות מוזיקה מצולמות נראית לי מבריקה, בעיקר בזכות הסאונד המדהים שאפשר להנפיק באולות האיימקס.

לידיעת נירית אנדרמן ב"הארץ": רם ברגמן הוא מפיק ממוצא ישראלי (יאללה, ראשון לציון!), הוא לא במאי. והוא מכר בפסטיבל סאנדאנס האחרון סרט אמריקאי-מקסיקני בששה מיליון דולר. אז אני מניח שמהשנה הוא גם מיליונר.

לידיעת וויינט: "חיים של אחרים" לא מכר 1.3 מיליון כרטיסים באמריקה. הוא הכניס 1.3 מיליון דולר ממכירת כרטיסים, מה שאומר שהוא מכר כ-130,000 כרטיסים (על פי החישוב שסרטים זרים מוקרנים לרוב בערים הגדולות, בהן מחיר הכרטיס הוא עשרה דולר).

הולי שיט, השבוע עולים ביס לפחות שלוש סדרות שאני רוצה לעקוב אחריהן: "גיבורים", "30 רוק" ו"סטודיו 60", והיס מקס שלי עוד מלא עם פרקים של העונה השניה של "באטלסטאר גלקטיקה" שעוד לא גמרתי לראות. ויש את שרה סילברמן בהוט. אין לי זמן להכל. הצילו.