30 שנה למותו של אנדריי טרקובסקי: על מוטיב האמונה בסרטיו
״סטאלקר״ של אנדריי טרקובסקי. עולים לרגל כדי לבקש משאלות
ב-29 בדצמבר, בעוד ארבעה חודשים, ימלאו 30 שנה למותו של אנדריי טרקובסקי, גדול במאי ברית המועצות, ואחד הבמאים האהובים עליי בכל הזמנים, במאי שסרטיו מעוררים בי השתאות בכל צפייה מחודשת. במלאת 25 שנה ליסודו של בית הספר לקולנוע ״מעלה״, יצא לאור לפני כחודש מגזין קולנוע של בית הספר, ונתבקשתי לכתוב בו טקסט משלי. ניצלתי את שני התאריכים האלה – 25 שנה עם ״מעלה״, 30 שנה בלי טרקובסקי – כדי לנסות ולחזור ולדון בנקודה קולנועית שמעניינת אותי: איך הקולנוע מטפל באמונה ורוחניות. ב״מעלה״ נדמה שזו אמורה להיות סוגיה בסיסית: לא מעט מתלמידי ותלמידות המוסד באים מבתים דתיים, ומנהלים עם עצמם ועם סביבתם לא מעט ויכוחים לגבי אורח החיים הדתי. הקולנוע הוא דרך מצוינת לברר סוגיות כאלה באמצעות קונפליקטים ודמויות שמייצגות ערכים סותרים. אבל האם סרטים על סוגיה דתית, זה לא קצת כמו סרטים על סוגיות פוליטיות? האם משפחה שנקרעת סביב שמירת שבת זו לא קצת הגרסה של ימינו ל״נועה בת 17״ והמשבר בתנועה הקיבוצית? האם הקולנוע לא אמור להיות קצת פחות דתי וקצת יותר רוחני? אני חושב שכן (הדתיים חושבים שלא). כשאני מביט בקולנוע העולמי האהוב עליי אני רואה עיסוק עקבי באמונה ורוחניות, בשאלות הגדולות באמת: האם הכל מקרי בחיים או שיש השגחה? בלי להתעסק בפרקטיקה של השאלה הזאת. ולכן, מבחינתי, טרקובסקי – המאמין הכי גדול של הקולנוע – הוא משל מושלם, גם בישראל. אז זה מה שכתבתי:
תגובות אחרונות