29 מרץ 2013 | 14:40 ~ 6 תגובות | תגובות פייסבוק

"תופעות לוואי", ביקורת

 

"תופעות לוואי". הגלולה

אם הביקורת לא מצליחה להעביר את זה, אנסה לחדד בפתיח: "תופעות לוואי" הוא אחלה מותחן פסיכולוגי/רפואי/משפטי, עם תסריט מצוין, בנוי למופת, שאם לא תקראו את התקציר של הסרט למעשה לא תדעו עד שלב די מתקדם בסרט הזה מי הוא גיבור או גיבורת הסרט. הפיתולים והתפניות שלו מהנים למדי. חיבבתי מאוד את הקומפקטיות שלו. מותחן של צילומי פנים (בשווא) ופנים (בקמץ). פילם נואר בסגנון שנות החמישים. וסטיבן סודרברג, אחד הבמאים האהובים עליי, אמנם מביים כאן בלי נשמה, אבל עם המון שכל. הנה ביתר הרחבה:

פורסם ב"פנאי פלוס", 27.3.2013

בשנה וחצי האחרונות הוציא סטיבן סודרברג חמישה סרטים. חמישה סרטים ב-18 חודשים! זה הספק אדיר ונדיר. אפילו קים קי-דוק הקוריאני, אחד הבמאים שעובדים הכי מהר, לא הגיע לתפוקה כזאת. ועוד תפוקה שמגיעה אחרי שסודרברג, שהתאכזב מאי-הצלחת סרטו "צ'ה", הודיע על פרישתו. הוא פרש לחמש דקות ואז חזר בכל הכוח, לייצר סדרה של סרטים עם קנה מידה ואופי דומים (למרות שהם שונים זה מזה בתוכנם): כולם סרטים עצמאיים, לא יקרים במיוחד, שהוא מביים בזריזות אנרגטית, כולם גם מעין ניסיונות שלו לחקור את עולם הבי-מובי, סרטים שאפילו לא מעמידים פנים שיש להם את המשאבים ואת ערכי ההפקה של סרטים הוליוודיים יקרים. “התפשטות", “בגידה כפולה", “מג'יק מייק" ו"תופעות לוואי" גם הגיעו בזמן אמת לבתי הקולנוע בארץ (לא עניין מבוטל, שסרטיו של הבמאי הנהדר הזה – שרבים מסרטיו הקטנים מעולם לא הופצו בארץ – מגיעים כולם להקרנות בארץ). הסרט החמישי, אותו השלים לפני כמה שבועות, לא הצליח למצוא מפיץ לכן הוא יוצג בקרוב בבכורה ב-HBO (זו הביוגרפיה הקולנועית של הפסנתרן ליברצ'ה עם מייקל דאגלס ומט דיימון). בין לבין הוא גם הפיק שני סרטים שאחרים ביימו (אחד מהם הוא "חייבים לדבר על קווין" המצוין). כעת, תשוש, מודיע סודרברג שוב על כוונתו לפרוש. למראה סרטיו האחרונים אני פשוט חושב שהוא קצת קפריזי. ואולי קצת שבור לב מהמערכת.

סודרברג הוא אחד הבמאים האמריקאים האהובים עליי. גם כשהוא עושה רצף של סרטים שלא לגמרי ברור לי מה הקשר שלו אליהם, יש לי תחושה עמוקה ופנימית שאני מבין אותו. שאני מבין איך הוא חושב על קולנוע. תזכורת ביוגרפית קצרה: כבר עם סרטו הראשון מ-1989 סודרברג הפך לצעיר הזוכים בדקל הזהב בפסטיבל קאן על "סקס, שקרים ווידיאוטייפ", הסרט שלמעשה פתח את העידן של מה שאנחנו מכנים "הקולנוע העצמאי" כפי שאנחנו מכירים אותו כיום. מ-1998, כשנפגש עם ג'ורג' קלוני כשנשכר לביים את "רומן לא חוקי", נכנס סודרברג לתוך המערכת ההוליוודית וניסה לייצר שיטת עבודה בה הוא מביים סרט אחד קטן לעצמו, בו הוא בעל הבית, וסרט אחד גדול ויקר לאולפנים, לעשות להם ולו כסף – החברות עם קלוני, שגם הוא אוהב לנוע בין סרטי השכר של הוליווד וסרטי המצפון הקטנים יותר, עזרה לו בכך. לשיאו, מבחינת הממסד, הגיע בשנת 2000 כשהוציא זה בסמוך לזה שני סרטים (סודרברג תמיד עבד מהר): “ארין ברוקוביץ" ו"טראפיק". הראשון הניב אוסקר לג'וליה רוברטס, השני הביא את אוסקר הבימוי לסודרברג עצמו באותו טקס ממש. נדמה היה שמאותו רגע סודרברג כבש את כל העולמות: העצמאי, המסחרי, האיכותי. אבל המודל הזה התפרק לו ב-2008 עם הכשלון של "צ'ה", פרויקט שהיה קרוב לליבו במיוחד. מאז, דבקה בסודרברג ארומה מעט תמהונית. קצב העבודה שלו נראה כמעט כמו התקף מאני.

אחרי שאת סרטו הקודם, “מג'יק מייק", לא חיבבתי במיוחד (למרות שזה היה אחד הסרטים הכי מצליחים שלו), שמחתי שעם "תופעות לוואי" חוזר סודרברג אל המותחנים המפותלים והלא צפויים שלו. בשיתוף הפעולה השלישי שלו עם התסריטאי סקוט ברנז (אחרי "המודיע" ו"התפשטות"), חוזר סודרברג אל המותחן הרפואי (הסרט הזה כמעט אח באופיו ל"התפשטות"), עם תסריט מוצלח, בנוי היטב, המכיל כמה וכמה פיתולים נאים. מבלי להסגיר יותר מדי פרטים על הסרט הזה, נספר רק שיש כאן עניין סביב מקרה מוות הקשור באשה המטופלת בתרופה חדישה נגד דיכאון, שכנראה שיש לה תופעות לוואי בעייתיות – כמו למשל הרצון לרצוח. בתחילה תמהתי: האם סודרברג נהיה סיינטולוג שהוא עושה סרט שיוצא נגד תרופות פסיכיאטריות (הממתק הלאומי של אמריקה)? אז לא, אין כאן כתב האשמה נגד תרופות פסיכיאטריות, אבל כן על אומה שנהייתה תלותית בתרופות האלה. הזגזוג של סודרברג בין סרטים וסגנונות אולי הופך אותו לבמאי שקשה לעקוב אחריו, אבל יש אצלו אלמנט עקבי: סרטיו תמיד מאוד חשדניים כלפי הממסד. הם, למעשה, מפגינים תיעוב מהממסד – בין אם זה ממסד כלכלי, בטחוני או רפואי. גיבוריו ברוב סרטיו האחרונים הם אלה שמנסים לעקוץ את המערכת, או סרטים (כמו “התפשטות”) שמראים עד כמה כל המערכת הזאת, שאנו כה סומכים עליה, פגיעה ושברירית.

“תופעות לוואי" הוא סרט שנון ומהנה, שהבעיה העיקרית שלי איתו היא העובדה שראיתי אותו כבר קודם. עלילת הסרט כמעט זהה לעלילת "משולש מסוכן", דרמה פסיכולוגית היצ'קוקית נוארית עם ריצ'רד גיר, קים בייסינגר ואומה תורמן שביים פיל ג'ואנו על פי תסריט נהדר של וולי סטריק, וסרט שאני פשוט הערצתי ב-1992. מה שמשותף לשני הסרטים האלה הוא איזשהו תיעוב עמוק ועוין ולא ברור שיש בהם כלפי פסיכיאטרים.

עד לפני כמה שנים היה ברור מסרטיו של סודרברג עד כמה הוא מעריץ את ז'אן-לוק גודאר, בסרטיו האחרונים, שיש בהם משהו נגיש מאוד, שמספרים סיפורים סוחפים למדי אבל באמצעים מצומצמים, בלי אפקטים או סצינות ענק, נראה שהוא מנסה להתחבר למסורת האמריקאית של יוצרים כמו ג'ון פרנקהיימר או רוברט אולדריץ', שיצרו בשנות החמישים והששים דרמות מתח קשוחות למדי שמצליחים לעבוד, בלי יותר מדי קישוטים – סרטים שהיה בהם משהו חשוף, אבל גם אגרסיבי למדי. במידה רבה נדמה שהמודל של "טראפיק", עליו זכה באוסקר, הפך למודל איתו הוא פועל מאז: ברוב המקרים מאז הוא מצלם את סרטיו בעצמו (תחת השם פיטר אנדרוז, שם אביו), וברוב המקרים הוא משתמש בפילטרים רבים על העדשה, שצובעים כל סצינה בגוון אחר. במקרה של "תופעות לוואי", הסרט נפתח דווקא בצילום חד וצלול ונקי, שגרם לי לתהות האם סודרברג הצלם שינה כיוון אסתטי. דווקא המעקב אחר סגנון הצילום בסרט עוזרת לפצח את המהלך שבו: הצילום צלול ברגעים שבהם הגיבורה שלנו צלולה. בהמשך הוא יחזיר את הפילטרים שמאפיינים את סרטיו, כשמצבה של הגיבורה יתחיל להיות מטושטש. אבל בדיעבד נבין שיש כאן עניין גדול יותר: שמי שמאבד את הצלילות, את האחיזה במה שמציאותי ומה שלא, הם דווקא אנחנו. ולמעשה, גם השאלה "מי בעצם הגיבור של הסרט הזה?” היא כזו שתשתנה לאורך הסרט. הסרט מתחיל עם גיבור/ה א' ובעצם הופך לסיפור של גיבור/ה ב' באמצע הדרך. שנון, כאמור.

ובתוך כל זה, סודרברג, גם כשהוא רץ מפרויקט לפרויקט באמוק חוסר מנוחה, גם כשהוא מסרב לשבת לרגע ולהפוך אחד מהם לסרט באמת משמעותי, מעבר למהנה ולחביב, גם אז אני חייב להודות שמדובר באחד הבמאים החכמים שפועלים כיום, ויוצר שפועל כמעט לחלוטין מהשכל והאינטליגנציה.
======================

 

נ.ב:

קייט ורוני

רוני מארה מ"תופעות לוואי" היא, למעשה, תגלית של דיוויד פינצ'ר: תחילה בתפקיד קטן אבל משמעותי ב"הרשת החברתית" (בתור החברה ששוברת את ליבו של מארק צוקרברג בתחילת הסרט) ואז בתור ליסבת סלנדר בגרסה האמריקאית ל"נערה עם קעקוע דרקון". ועכשיו אותו דיוויד פינצ'ר הופך גם את אחותה, קייט מארה, לכוכבת, כשליהק אותה לתפקיד זואי בארנס, הכתבת האמביציוזית בסדרה "בית הקלפים". אז איזו מארה טובה יותר? לדעתי, רוני מארה היא שחקנית טובה בהרבה מאחותה, ומאותן שחקניות חסרות פחד שרואים אוסקר בעתיד שלהן.

 

נושאים: ביקורת

6 תגובות ל - “"תופעות לוואי", ביקורת”

  1. מיקי 29 מרץ 2013 ב - 21:16 קישור ישיר

    ***** ספויילר ****

    אני מאוד מנסה לא להישמע טרול אבל ההרגל המגונה הזה לספיילר סרטים הופך את הביקורות שלך לבעייתיות במקרה הטוב ולבלתי נסבלות במקרה הרע. אני יודע מה עמדתך על ביקורות קולנוע אבל אני חשוב שהרבה מהאנשים קוראים ביקורות קולנוע כדי לקבל המלצות לפני שהם הולכים לראות סרט. אם הביקורות שלך הם מעצם מאמרי ניתוח המיועדים רק למי שכבר ראה את הסרט – כדאי שתכתוב את זה. סוג של אזהרת ספויילר.

    אני תוהה מה היה מפסיד המאמר שלך אם לא היית כותב את המשפט הבא:
    "נספר רק שיש כאן עניין סביב מקרה מוות הקשור באשה המטופלת בתרופה חדישה נגד דיכאון"?
    האם באמת אי אפשר היה להימנע ממנו?

    • ronny 19 אפריל 2013 ב - 12:44 קישור ישיר

      מסכים עם כל מילה של מיקי.
      אזהרת "ספוילר" תפתור אי הבנות כאלה בעתיד.

  2. מיקי 29 מרץ 2013 ב - 21:17 קישור ישיר

    ולמי שלא ראה את הסרט – אני ממליץ לראות את הסרט (הוא מצוין!) מבלי לקרוא את הביקורת.

  3. דגן 30 מרץ 2013 ב - 5:01 קישור ישיר

    הקצב של סודרברג בהחלט מעורר התפעלות, מצד שני הוא כמעט אף פעם לא כותב את תסריטיו, ולמעשה לפי איי אם די בי הוא לא היה מעורב בכתיבת תסריטים מאז 2006, כך שאי אפשר להשוות אותו לבמאים פוריים כמו קים קי-דוק, ו-וודי אלן שגם כותבים את התסריטים לסרטיהם, דבר שמכתיב בהכרח קצב נמוך יותר.

  4. hamlet 31 מרץ 2013 ב - 10:18 קישור ישיר

    Good Film
    Liked the twists

    And to korean films….
    just saw Pieta
    not an easy film to watch …
    but a strong one

  5. ישראל וינקלר 12 מאי 2013 ב - 16:31 קישור ישיר

    לא מבין את ההתלהבות מהסרט. הצילום טוב. המשחק טוב בהחלט. העלילה לא הגיונית ולא סבירה והפיתולים בה מגוחכים. מתחיל משעמם, הופך למעניין ונגמר בנפילה.


השאירו תגובה