30 מרץ 2013 | 23:54 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

"נוכלת בהזמנה", ביקורת

 

"נוכלת בהזמנה"

התסריט של האחים כהן. הבימוי של האיש שביים את "בועות של אהבה". התוצאה: לא נוראית.

פורסם ב"פנאי פלוס", 27.3.2013

לכאורה, יצא לי השבוע מדור מהחלומות. הבמאים שאני הכי אוהב מתקבצים יחד – סטיבן סודרברג, אנדרו ניקול והאחים כהן. בפועל, אף אחד מהיוצרים האלה לא מופיע כאן כשהוא במיטבו, כולם קצת מגיעים אלינו הפעם כשהם דופקים ג'וב לפרנסה. עבודות שירות. שיעורי בית. “נוכלת בהזמנה" (“Gambit” במקור) נראה בדיוק כזה: תסריט של האחים כהן על פי סיפור קצר שכבר עובד לסרט מ-1966 עם מייקל קיין ושירלי מקליין. האחים כהן, שבמשך רוב השנים היו מזוהים עם תסריטים מקוריים (מקוריים מאוד אפילו), כבר מזוהים כעת לא פחות עם רימייקים. “נוכלת בהזמנה" (למרות שהם לא ביימו אותו) הוא הרימייק השלישי שלהם, אחרי "להרוג את הגברת" ו"אומץ אמיתי". למעשה, הוא פרויקט מאוד דומה באופיו ל"להרוג את הגברת": שניהם קומדיות שוד, שניהם עוסקים באנשים שחושבים שהם הרבה יותר חכמים מהאנשים שהם שודדים, אבל מתברר לנו שהם בעצמם די טיפשים ועושים כל טעות אפשרית. שניהם עוסקים בטפשות ובטעויות והם סרטים שטותיים למדי. את "נוכלת בהזמנה" האחים כהן אפילו לא טרחו לביים, ובמקום לגנוז את התסריט הוא עבר הלאה. מי שקיבל אותו לידיו הוא מייקל הופמן (“יום בהיר אחד"), במאי בינוני וסתמי למדי, שדווקא לא עושה כאן בושות. הוא לא מזכיר בבימוי שלו את האחים כהן ונקודת המבט העקומה שלהם על החיים, אבל הוא לפחות שומר על קצב טוב.

ובעצם, אם חושבים על זה, האחים כהן מאז ומתמיד איתגרו את המושגים שלנו ל"מקור" ו"חידוש". הרי לא מעט מסרטיהם ה"מקוריים" הם פראפרזות על יצירות ספרות או קולנוע קודמות, ללא קרדיט (“רציחות פשוטות" ו"צומת מילר" בעיקר), אז הפעם הם כותבים רימייק שהקשר שלו למקור כמעט רנדומלי – כל הדמויות שונות, רק הסיטואציה הבסיסית נשמרת, והיא ממילא כזאת שכבר נראתה בהרבה סרטי שודדים/נוכלים אחרים.

קולין פירת מגלם בסרט אוצר אמנות שעובד עבור מיליונר קפריזי ומרושע (אלן ריקמן, במשחק מופרז ומהנה), שמתעלל בו. הוא מחליט לנקום בבוס שלו ולמכור לו זיוף של הציור "ערימות שחת" של מונה. כדי להוציא לפועל את מזימתו הוא מגייס לצידו רוכבת רודיאו אמריקאית (האמת, לא הבנתי למה דווקא היא, אבל לא משנה – זה רק כדי שהאנגלי היבש יתערבב עם האמריקאית הוולגרית). מכאן: רצף מבולגן למדי של סצינות, רובן לא קשורות לכלום. לרגעים דווקא הסצינות הלכאורה-לא-רלוונטיות לעלילה מכילות את הבדיחות הכי טובות. למשל: סצינה ארוכה אחת עוסקת בארוחת ערב של המיליונר עם הבעלים של רשת שידור סינית אותה הוא שוקל לקנות. המפגש בין הבריטי האקסצנטרי ובין הסיניים מכיל כמה רגעים משעשים מאוד של התנשאות תרבותית הדדית. אבל אין לזה שום קשר לסרט. סתם גאג. ויש עוד לא מעט מזה. בקיצור, סרט מרושל מאוד, כמעט חלטורה, שככל הנראה נכתב בימי עבודה ספורים, אבל עדיין מכיל כמה רגעים בודדים של פינג פונג מילולי שנון שנושא את חותמם של האחים כהן (אם כי, אני תוהה האם הייתי מזהה את החותם הזה אם הם היו מגישים את התסריט בשם בדוי). מכיוון שמצב הקומדיות בבתי הקולנוע כרגע אנוש (ע"ע "חשבון משותף"), האלגנטיות של "נוכלת בהזמנה" נראית מבורכת. ובכל זאת, זה סרט שאף אחד מהעושים אותו לא באמת יהיה גאה בו בעתיד.

====================

נ.ב:

תן לי טוצ'י

תיקון: יש רגע אחד של הברקה ב"נוכלת בהזמנה". זה קורה כשסטנלי טוצ'י נכנס לסרט בשתי סצינות בודדות. טוצ'י מגלם אוצר מתחרה שמאיים על מעמדו של קולין פירת. וטוצ'י מבצע את התפקיד הזה בהפרזה מפוארת. עם דמות שהמבטא שלה הוא לרגע אחד צרפתי ולרגע אחד גרמני, נדמה שטוצ'י מצליח לגלגל לסושי קומי אחד את כל הדמויות שפיטר סלרס אי פעם גילם – מ"דוקטור סטריינג'לאב" ועד "הפנתר הוורוד" – והוא עושה את זה באופן גאוני. ובעצם, אולי זה החיבור: “להרוג את הליידי" הוא רימייק לסרט שפיטר סלרס השתתף בו, וב"גמביט" הם הכניסו דמות פיטר-סלרסית. גם גאונים מעריצים גאונים.

 

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה