28 אפריל 2013 | 00:14 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

“אני ביאליק”, ביקורת

בבתי הקולנוע בישראל מוצגים עכשיו שלושה סרטים בעלי מאפיינים דומים. “אני ביאליק” ו“מחכים לסורקין” הם סרטים עצמאים דלי תקציב. “מחכים לסורקין” ו“עמק תפארת” הם סרטים הפונים לקהל הקיבוצים מחוץ לתל אביב. ו”עמק תפארת” ו”אני ביאליק” מוצגים שניהם בסינמטק תל אביב. בקיצור, שלושה סרטים שמתחרים ביניהם על אותו קהל (או קיבוצניקי או מנויי הסינמטק). לשלושתם אין תקציבי פרסום גדולים, אם בכלל. כלומר, ששלושתם בונים על ניסים כדי שיבוא קהל. או על כך שיגיע איש אחד, שישלח שניים, שיישלחו שלושה. וכן הלאה. אני מנסה לעקוב אחר מצבם של שלושת הסרטים האלה באתרי הזמנות הכרטיסים ורואה ששניים מהם מוצגים מול אולמות ריקים (שוב, אלה אתרים להזמנת כרטיסים מראש. יתכן ודקות לפני ההקרנה של כל אחד מהם משתרך תור עבורם מול הקופות). אבל “אני ביאליק”, המוצג בסינמטק תל אביב פעמיים בשבוע בלבד,  מצליח למצוא קהל (שוב, הסתייגות: זה אולם 5, בן 60 מקומות בלבד. בשתי הקרנות בשבוע. כלומר שזה לא כמות אדירה של צופים, זעומה אפילו, אבל יודע כל מי שסרט שלו הוצג איפשהו שלמלא גם חצי מאולם בן 60 מקומות זו עבודה קשה מאוד). הבנתי את זה כשמול עיניי ראיתי פנסיונר אחד אומר לפנסיונר אחר שהוא חייב ללכת לראות את “אני ביאליק” כי הסרט הזה הוא “משהו”. הוא אכן משהו. מעניין אם צופיו גם מבינים את אחיזת העיניים שבבסיסו. הנה ביקורת קצרה שלי עליו:

פורסם ב”פנאי פלוס”, 24.4.2013

סצינת השיא של “אני, ביאליק”, סרט עצמאי שביים אביב טלמור והמתעתע את צופיו לתהות האם הוא תיעודי או בדיוני, היא אחת המצחיקות, הקיצוניות והמזעזעות שראיתי זה זמן רב. לא ציפיתי שבסרט קטן, שהופק בעבודת יד ובתקציב זעום במשך שנים, סרט שלא היו לי שום ציפיות ממנו, אמצא את עצמי מתפעל מסצינה שיש בה פשוט חוצפה עצומה. בסצינה הזאת מגיע טלמור – שהסרט מספר את סיפורו (האמיתי?) – לקברו של חיים נחמן ביאליק, המשורר הלאומי, בבית הקברות טרומפלדור בלב תל אביב עם פטיש חמש קילו ומנתץ את מצבתו של המשורר. ארגיע את המזדעזעים: זהו כפיל-מצבות בלבד. ובכל זאת, טלמור, באמצעים זעומים, לקח את הדמות שלו למקומות הכי קיצוניים והאמיצים שאפשר.

טלמור לא נותן לנו להבין באופן ברור מתי סרטו הוא תיעודי ומתי הוא בדיוני – ההימור שלי הוא שהוא בדיוני מראשיתו ועד סופו – אבל בכלים דוקומנטריים (צילום ביתי מגורען ומטושטש, למשל) הוא מספר את סיפורו – מורה לספרות בתיכון ובעל חלומות להיות משורר, שמותו של אביו הביולוגי שהתכחש לו כל חייו מכניס אותו למערבולת של איבוד זהות עצמית. מפגש עם בן דוד שלא ידע שיש לו, מצד אביו, חושף בפניו פרט היסטורי: הוא ככל הנראה נינו הלא חוקי של חיים נחמן ביאליק. סבו, הוא מגלה, היה הבן שנולד לביאליק מרומן מחוץ לנישואים. התגלית הזאת גורמת לכמה חוקרי ספרות ושירה אמיתיים להודות שעליהם לבחון מחדש את כל המשמעויות שיוחסו לשירתו של ביאליק, שנחשבה לשירה של אדם ללא צאצאים, הכותב מתוך כמיהה ושברון לב לילדים שאין לו. והיא גם הופכת את טלמור עצמו ממשורר אלמוני למשורר מבוקש. אבל מישהו ממחנה ביאליק רוצה לשים קץ לכל העסק הזה, ולהחזיר את מורשת ביאליק למה שהיתה. וכאן מתחילה קונספירציה גדולה, שמקורה במרתפי בית ביאליק, וסופה באותו התקף זעם מבריק ומצחיק בבית הקברות שנראה כאילו הוא הגיע מסרטי אימה עתיקים. וכך, למרות אמצעים דלים, שלרגעים נותנים ל”אני ביאליק” תחושה חובבנית, הסרט הזה מצליח להפתיע. הוא גורם לנו לחשוב שהכל בו אמיתי, וכך להאמין לכל הסיפור הזה, שהוא בבירור מפוברק כולו. אבל הטריק הזה, של ערבוב הכמו-אמיתי עם הכמו-מפוברק, עובד כאן יפה. הסרט בנוי כך שהסיפור כל הזמן מתקדם קדימה באנרגטיות פסיכוטית. מה שהתחיל כמסע של בן אחר זהותו וחיפוש אחר אב או דמות אב, הופך למסע של אמן שמבין מה המחיר שצריך לשלם כדי ליצור בארץ אמנות, ושגם באמנות – שאמורה להיות טהורה ונבחנת על פי איכויותיה האסתטיים בלבד – צריך לדעת לשחק את המשחק, שבו החזקים בסופו של דבר ינצחו את החלשים. סרט שנון, אינטליגנטי, ומקורי מאוד.

נושאים: ביקורת

2 תגובות ל - ““אני ביאליק”, ביקורת”

  1. סמי טאט 28 אפריל 2013 ב - 10:06 קישור ישיר

    רק למען הסדר הטוב אתמול נכחתי בהקרנה של אני ביאליק בסינימטק באולם 2 והאולם היה מלא ולאחר מכן הבמאי ענה לשאלות הצופים בקיצור אחלה הקרנה וסרט מעניין ומרגש

    • אילאיל 7 ספטמבר 2013 ב - 15:01 קישור ישיר

      סמי, האם אביב טלמור פתר חלק מהתעלומה של הסרט, כמו – האם הוא באמת נין של ביאליק? ואם לא (מה שנראה לי הגיוני), מדוע בחר דווקא על בביאליק?
      סרט גדול


השאירו תגובה