א.

דיברו בתקשורת לא מעט על ההצבעה לאישור תקציב 2013-2014 שהתקיימה השבוע. הפיליבסטר של האופוזיציה, המחאה נגד הגזרות הכלכליות וכו'. אבל בתוך כל שלל הכותרות הרעות סביב התקציב, נשמטה כותרת אחת שבעיני היא חיובית מאוד: הקולנוע הישראלי זכה לתוספת ניכרת בתקציב שאושר. מסכום שנתי של 67 מיליון שקל, יתוקצב הקולנוע הישראלי – החל מ-2014 – ב-80 מיליון שקל. תוספת של 13 מיליון שקל, כמעט 20 אחוז.

הנה הפסקה הרלוונטית מספר התקציב:

קצת רקע: ב-2009 נחתם הסכם לחמש שנים הקובע את התקציב המופנה לקולנוע הישראלי – התקציב אותו מחלקת מועצת הקולנוע בין הגופים הנתמכים על ידה. התקציב נקבע על 67 מיליון שקל. בסוף 2013 יגיע ההסכם הזה לסיומו. החשש בתעשיית הקולנוע היה שבתקציב הממשלה בשנת גזירות וקיצוצים יהיה קשה לשמור על התקציב הזה. מה גם שממילא 67 מיליון השקלים של 2009 כבר איבדו לא מעט מערכם עד ל-2013 ועליות המחירים של השנתיים האחרונות, והירידה בהשקעות בתחום התוכן מצד זכיינים. אבל תעשיית הקולנוע גם יודעת להתגייס לעבוד יפה ובשקט כשצריך, וכך בעבודת לובי חרוצה ושקטה הצליחו להשיג הסכם חדש לחמש השנים הבאות, שלא רק שלא מקצץ, לא רק שלא מקפיא, הוא אף משפר את המצב במעט. מי האנשים שעושים את עבודת המטה הזאת מול הממשלה? ראשי איגודים (אנשים כמו אסף אמיר ומארק רוזנבאום מאיגוד המפיקים, למשל), מנהלי קרנות (כתרי שחורי, למשל), אנשי מועצת הקולנוע (דוד אלכסנדר, למשל), אנשי משרד האוצר (ראובן קוגן, אביר הקולנוע הישראלי במשרד האוצר), ואנשי משרד התרבות (זה בטח כואב ללא מעט אנשים התעשייה, אבל צריך לתת קרדיט גם לשרה לימור לבנת ולמנ"כלית שלה אורלי פרומן). כל המהלכים האלה קרו כשאני כבר סיימתי את הקדנציה שלי במועצת הקולנוע אז לא זכיתי לראות אותם מקרוב, ואין לי מושג – למשל – האם היה לובי פרו-קולנוע גם בתוך הכנסת והממשלה. אחרי הבחירות תהיתי האם תוקם כאן הממשלה הכי פרו-קולנועית בתולדות המדינה, אז אני לא יודע מה תרמו יעקב פרי או עופר שלח לתקציב הקולנוע שאושר השבוע, אבל זה בוודאי לא הזיק ששר האוצר הוא שחקן קולנוע ותסריטאי בעבר ובעתיד (כי כולנו יודעים מה הוא יעשה אחרי האפיזודה הפוליטית: יכתוב על זה תסריט)

רואי השחורות בוודאי יגידו ש-80 מיליון שקל זה מעט מדי, ושהקולנוע הישראלי חייב להיות מתוקצב בלפחות 100 מיליון שקל (אני מסכים) ושעד 2018, מועד פקיעת ההסכם הנוכחי, הפיחות יכרסם כהוגן בסכום הזה. יכול להיות, אבל האמת היא שהבשורה הזאת היא משב של אוויר צח לתעשייה המקומית, שבתוך אקלים כלכלי לא יציב, תוכל להמשיך לתפקד (אם מישהו רק יגרום לזכייניות להשקיע בסרטים ישראליים ולא לרוץ לחפש מימון בקרנות בחו"ל, שהקהל הישראלי וטעמו לאו דווקא מעסיק אותן).

================

ב.

את גזיר העיתונות הזה אני תולש מדף הפייסבוק של שאול דישי. אם יש כאן מישהו או מישהי שרואים את עצמם מתאימים להחליף את אליסיה ווסטון שהחליפה את יגאל מולד-חיו שהחליף את אילן דה-פריס שהחליף את ליה ון-ליר (עדיין נשיאת הסינמטק) ומוכנים לנסות לאזן בור תקציבי שנולד בעקבות שיפוץ ענק, תפעול יקר של בניין חדש, בריחתה של משפחת אוסטרובסקי מרוב תמיכתה בסינמטק ותמיכתה ההולכת וקטנה של עיריית ירושלים, אתם האנשים לתפקיד. הנה הקול הקורא:

היו כבר ניסיונות לפני שבע שנים להביא לשם את כתרי שחורי, שברגע האחרון לא התממשו. אולי זה הזמן לנסות את זה שוב. אבל אם מחפשים צעירים לתפקיד, כדאי לאנשי ועדת האיתור להביט בסצינת הפסטיבלים הקיימת והפורחת לצידו של פסטיבל ירושלים הדועך. ארז ברנהולץ ואלעד גולדמן עשו עבודה מצוינת בפסטיבל סרטי הסטודנטים בשנתיים האחרונות; אפרת כורם וארז פרי הפכו את פסטיבל קולנוע דרום לאחד האהובים עליי; ענת שפרלינג ונטעלי בראון שדרגו את הפסטיבל לסרטי נשים מאירוע קטן וזניח לאחד הפסטיבלים הכי מסקרנים ומעניינים שקיימים בארץ. יש למי לפנות (ואני מבין שאולי צריך לחשוב על צמד מנהלים).

יש לכם עוד רעיונות לאנשים שיכולים להצטיין כמנכ"לים של סינמטק ירושלים? המקום זקוק להצלה בדחיפות.

ציוץ