הבוקר התחילה ההצבעה לפרסי אופיר. ל-900 חברי האקדמיה יש עד יום רביעי לבחור באתר האקדמיה את הזוכים בכל הקטגוריות, במה שמסתמנת כתחרות הכי קשה וצמודה שאני עד לה זה שנים. בסוף השבוע אפרסם את מדגם האופיר שלי, עם תחזיותיי לגבי הזוכים.

ועד אז, הנה כמה תובנות בקשר לתחרות השנה:

א.

מה המשותף ל״העולם מצחיק״, ״פנתר לבן״, ״גט״ ו״מיתה טובה״? כולם היו מועמדים לפרס אופיר. וגם: בכולם שיחק זאב רווח. תראו מה קרה כאן. ב-2010 זכה רווח בפרס אופיר על מפעל חיים, אבל מאז, כמעט בכל שנה סרט בהשתתפותו מגיע למועמדות לסרט הטוב ביותר. ב-2012: ״העולם מצחיק״ של שמי זרחין. ב-2013: ״פנתר לבן״ של דני רייספלד (שניהם צולמו בטבריה, אגב). והשנה – הפתעה – שני סרטים! רווח מופיע בתפקיד משנה קטן ב״גט, המשפט של ויויאן אמסלם״ ובתפקיד הראשי ב״מיתה טובה״.

המסקנה שלי: רוצים שהסרט שלכם יהיה מועמד לפרס אופיר? להקו את זאב רווח.

וכאילו לא די בכך, הרי שהפרטנר שלו משנות השבעים, יהודה ברקן, ששיחק לצידו ב״חגיגה בסנוקר״ וב״צ׳רלי וחצי״, שני הסרטים שהפכו אותם לשחקנים הכי אהובים בארץ, יקבל השנה בעצמו פרס למפעל חיים.

ב.

למי יצביע יוסף כרמון בקטגוריית הסרט הטוב? כרמון, מהוותיקים והמשובחים בשחקני ישראל, משתתף בתפקיד משנה משמעותי ב״מיתה טובה״. אבל בנו, אסף קורמן, מועמד על סרט הביכורים שלו, ״את לי לילה״. אני מהמר שהאב יבחר בבנו.

ג.

״מיתה טובה״ יכולה להיות הכותרת לכל הסרטים הבולטים השנה בפרס אופיר. ״מיתה טובה״ עוסק בחבורת קשישים הממציאה מכונת התאבדות (בגלל שהמתת חסד אסורה בארץ). ב״אפס ביחסי אנוש״ יש עלילת משנה שלמה הקשורה בהתאבדות. ב״יונה״ יש ניסיון התאבדות. לאחד הסרטים שהתחרו השנה קראו ״התאבדות״. ובאופן כללי, הקולנוע הישראלי נוטה לקודר. ב״ערבים רוקדים״ המוות משחק תפקיד מרכזי. והסרט ״לוויה בצהריים״ מגלם בשמו את נימתו. מורבידי.

זו לא תובנה שלי, אבל השנה במיוחד צריך לשים אליה לב: כשיש כבר קומדיה שמצליחה בארץ, על פי רוב היא תהיה קומדיה שחורה, או קומדיה-טראגית, מרירה-מתוקה. ״אפס ביחסי אנוש״ מצליח יותר מ״שושנה חלוץ מרכזי״, שהיא קומדיית הצחקות ישירה. ״איים אבודים״, סרט עם הרבה בדיחות אבל גם עם מוות ואסונות, הצליח יותר מ״לצוד פילים״, סרט שהמהות שלו יותר קומית. הקומדיה היחידה שהצליחה בשנים האחרונות ללא עיסוק במוות היתה ״זוהי סדום״. המסקנה שלי: הקהל הישראלי אוהב את הצחוקים שלו מהולים בדמעות.

ד.

ואם לא מוות, אז סקס. גילוי עריות ב״הרחק מהיעדרו״; משהו שהוא לא ממש גילוי עריות ולא ממש פדופיליה, אבל גם קצת כן, ב״פרינסס״; סקס אלים וקשוח בסרט הקצר ״הרי את… הרי אני״; כל מיני בעיות נפשיות שמקבלות גם מניפסטציות מיניות ב״את לי לילה״; אורגיות ב״יונה״; ואפילו קורטוב קל של גרופיליה ב״מיתה טובה״. הקולנוע הישראלי היה מאוד פעיל מינית השנה. ובסופו של דבר, התחרות תהיה בין הבתולה מ״אפס ביחסי אנוש״ (ואפס ביחסי מין) ובין העגונה מ״גט״.

ה.

קצת מספרים. את חמשת הסרטים המועמדים לפרס הסרט הטוב ביימו שבעה אנשים. שני סרטים בוימו בצמדים (״גט״ ו״מיתה טובה״). שלוש מבין השבעה הן במאיות (טליה לביא, רונית אלקבץ, טל גרניט). עבור שלושה מבין השבעה זהו סרט ביכורים באורך מלא (לביא, גרניט, אסף קורמן). ב-25 שנות האקדמיה, רוב מוחלט של הפעמים הפרס הלך לסרט שעדיין לא הופץ מסחרית בשעת ההצבעה. הנתון הזה, על דפוס ההצבעה העקבי והעדרי של חברי האקדמיה, מזיק ל״אפס ביחסי אנוש״. בחמישים אחוז מהשנים, הסרט שזכה היה סרט ביכורים. זה נתון שמזיק בעיקר ל״גט״ ול״יונה״. אבל הסטטיסטיקות לא תמיד אמינות. כידוע.

בימים אלה אני מקיים את מדגם פרסי אופיר השנתי שלי, בפעם ה-11, ואני מודאג: הפעם היחידה שבה המדגם שלי כשל לזהות את הסרט הזוכה היה כשלניר ברגמן ולערן ריקליס היו סרטים בתחרות. והשנה, שניהם שוב בתחרות. וזו השנה הכי צמודה והכי חזקה שאי פעם עקבתי אחריה בפרסי אופיר. התוצאות יהיו מאוד צמודות. אז קודם כל, אם אתם חברי אקדמיה ואתם מהססים להצביע, קחו בחשבון שהקול שלכם יכול לנצח את התחרות. אני מהמר שהתחרות הזאת תיגמר בפוטו-פיניש מאוד צמוד בין שני סרטים. מאוד מאוד צמוד. אני מתכנן ללקט את תוצאות המדגם שלי בשלושת הימים הקרובים ולפרסם אותו ביום חמישי, אחרי סגירת ההצבעה.

ו.

אחד הבאגים הגדולים בהצבעה לפרסי אופיר היא העובדה שהסרט הזוכה הוא גם נציג ישראל לאוסקרים. ומשום כך, מצביעים רבים (רבים מאוד אפילו) לא מתעסקים בשאלות ״מה הסרט שהכי אהבתי השנה? מה הסרט שאני רוצה להצדיע לו? מה הסרט שמייצג את מה שאני חושב שהקולנוע הישראלי צריך להיות?״ ובמקום זאת עסוקים בשאלה ״מה יעבוד טוב באוסקר האמריקאי?״. ואז החשבונות אינם קשורים לאיכות או לטעם, אלא לשאלה האם האמריקאים יבינו הומור צבאי ישראלי, או האם הם יתעניינו בדקויות ובפלפולי ההלכה של סוגיית הגירושין היהודית?

אבל יש גם בעיה נוספת: האופי האנושי. לפני שנה, אחרי ששמעתי ממצביעים רבים, שוב ושוב את הסיבות שלהם להצביע לסרט אחד על פני סרט אחר, העליתי על זה פוסט. הבעיה: הוא עלה אחרי שההצבעה נסגרה. אז אני מעלה אותו עכשיו שוב כאן, בתקווה שחברי האקדמיה הקוראים פוסט זה יבינו שהמדד היחיד להצביע לסרט בקטגוריית ״הסרט הטוב ביותר״ הוא זה שעונה לשאלה ״איזה סרט הכי אהבתי השנה?״. הנה ההגיג מלפני שנה:

בעודי מקבל ואוסף ומחשב ומשקלל את תוצאות מדגם האקדמיה שלי, שיתפרסם היום או מחר, נקלעתי בלי כוונה לליבו של מחקר סוציולוגי מרתק, ומייאש מאין כמוהו, על דפוסי ההצבעה של חברי האקדמיה הישראלית לקולנוע. תמיד חשבתי שלהצביע לסרט הטוב ביותר בכל קטגוריה זה די פשוט: עוברים על רשימת המועמדים ובוחרים מי (לטעמי) היה הכי טוב, במצב של שיוויון אולי אפשר להוסיף שיקול של "למי מגיע יותר", ובוחרים. לתומי חשבתי שאלה בחירות לפי הצטיינות. ובכן, יתכן שטעיתי. מצד שני, כמו רבים גם אני השתוממתי איך זה יכול להיות ש"מי מפחד מהזאב הרע", "הנוער" ו"מקום בגן עדן" לא קיבלו מועמדות לפרס הסרט. ובכן, נדמה לי שקיבלתי תשובה.

מספר לי חבר אקדמיה א', אחד הוותיקים, המוערכים ומעוטרי הפרסים מבין אנשי הקולנוע בארץ, שהוא תכנן להצביע ל"מקום בגן עדן" כסרט הזוכה בסיבוב ההצבעה השני. אבל בסיבוב הראשון הוא הרגיש מחויב להצביע לסרט של חבר שלו, והניח ש"מקום בגן עדן" כבר יסתדר בלעדיו. ולבסוף, לא הסרט ההוא ולא הסרט הזה הגיעו לחמישיית הגמר.

מספר לי חבר אקדמיה ב' שהוא אף פעם לא מצביע לסרט שנחשב למוביל במירוץ. הוא מבין למי יש את הבאזז הכי גדול ומצביע למישהו אחר. למה? "אני רוצה למחוק להם את החיוך מהפרצוף".

חבר אקדמיה ג' שיתף אותי בבחירותיו. זה היה מאלף. כמו לראות שחקן שח בפעולה. כמעט ולא היתה קטגוריה אחת שבה הוא הצביע לפי הסרט שהוא הכי רצה שייזכה, אלא על פי סבך שיקולים וחישובים מה יהיה הסרט שהצבעתו לו תזיק הכי הרבה למוביל באותה קטגוריה. הצבעה שלמה שהולכת לחלוטין נגד כל הזרם. כל מה שפייבוריט, הוא הצביע נגדו.

חבר אקדמיה נוסף סיפר לי שחברי אקדמיה אחרים אמר לו "לסרטים של המפיץ ההוא, אני לא אצביע בחיים". נדמה לי שברור לנו מי אותו מפיץ בו דובר. אבל זו כבר עדות שמיעה, לכן היא פחות תקפה.

יכול להיות שאלה ארבעה מקרים מבודדים ויוצאי דופן. ויכול להיות שלא. התוצאות בתחרות פרסי אופיר כל כך משונות (השנה במיוחד, אבל זה כבר כמה שנים ככה), שפתאום למצוא את הלך המחשבה הפתלתל מאחורי כל פתק בקלפי קצת עוזר לפענח את התמונה הזאת. לרגע נדמה היה לי שבפרסי אופיר זוכה הסרט שחברי האקדמיה הכי פחות אהבו, סתם כדי לדפוק את האחרים, "למחוק להם את החיוך מהפרצוף", או להתנקם במפיץ מסוים, או סתם, כדי לעזור לחברים במקום להצביע בפשטות לסרט הכי טוב, שהכי הערכתם ושהכי אהבתם. חברי האקדמיה, תהיו בריאים. (פורסם במקור ב-29.8.2013)

ציוץ