״המפגש״. רואה את הנולד

מזה חמש שנים וארבעה סרטים שאני נכנס לסרט של דניס וילנב ויוצא ממנו מופתע. בכל פעם מחדש. זה התחיל ב-2011 עם ״האשה ששרה״, שהיה מועמד לאוסקר הזר מטעם קנדה (מולדתו של הבמאי), המשיך ב-2013 עם ״אסירים״, אחד המותחנים המבריקים של העת הזאת, והתגבר בשנה שעברה עם ״סיקאריו״. בכל פעם גיליתי שווילנב הוא במאי מוכשר וערמומי מאוד, שנכנס לתוך ז׳אנר ומפרק אותו לגורמיו. ובכך, מצליח לעשות מניפולציות מרשימות בציפיות שלנו. סרטיו אפקטיביים, עוצמתיים ומפתיעים. ואחרי חמש שנים וארבעה סרטים אני סוף סוף יכול להכריז שהוא אחד הבמאים שאני הכי מחכה לסרטיהם (הכרזה שאני מקווה שלא תתפוצץ לי בפרצוף: וילנב מביים בימים אלה את סרט ההמשך ל״בלייד ראנר״, שצילומיו יסתיימו בעוד שבועיים, פרויקט שנשמע לי כמו רעיון איום ונורא, אבל בזכות הבמאי ובזכות העובדה שהוא גייס לצידו בפעם השלישית את הצלם רוג׳ר דיקינס, אגיע לסרט הזה סקרן דווקא בגללו, הרבה יותר מאשר העובדה שזה המשך ל״בלייד ראנר״, אחד הסרטים הנערצים עליי, ביוזמת אנשים – רידלי סקוט והמפטון פנצ׳ר – שיש להם אג׳נדה להרוס לנו את הזכרונות מהסרט הראשון, אותו הם חשים שהמפיקים גזלו מהם – אבל על כך בשנה הבאה).

״המפגש״, שבשנה שעברה צויר בתקשורת כמעין פרויקט ביניים שווילנב עושה בין הפרויקטים הגדולים יותר שלו, מתגלה כאחד הסרטים המעניינים והאינטילגנטים שהופצו בבתי הקולנוע השנה. כמו עם ״סיקאריו״ גם כאן במרכז הסרט ניצבת גיבורה שמקבלת מהממשלה משימה שהיא לא בטוחה שהיא כשירה לה. וגם כאן, כמו ב״סיקאריו״ מה שנראה לנו כמו סרט מסוג אחד, הופך בהדרגה לסרט מסוג אחר לחלוטין, כזה שדורש מאיתנו את תשומת הלב והריכוז שלנו, ומבקש מאיתנו לפענח אותו, לקרוא אותו מחדש, מראשיתו ועד סופו. וכמו ב״אסירים״, גם כאן יש עיון מרתק במהות הזמן.

איימי אדמס מגלמת ב״המפגש״ בלשנית, חוקרת שפות, מומחית לתרגום. פתאום, דפיקה בדלת. אל חדרה נכנס איש צבא (פורסט וויטאקר) ומבקש את עזרתה הדחופה: לנסות לתרגם את התקשורת עם חייזרים שנחתו ב-12 כלי טיס ברחבי העולם. האם יש כאן התחלה של פלישה עוינת, או מחוות שלום? את זה יהיה ניתן לפענח רק בגע שיהיה מישהו שיבין מה הם אומרים לנו. אל הבלשנית מצוותים מדען, פיזיקאי (ג׳רמי רנר). כבר כאן יש חידוש: אני חושב על סרט כמו ״קונטקט״, על פי ספרו של האסטרופיזיקאי קארל סייגן, שבו נותנים לפיזיקאית להיות שגרירת האנושות למגע הראשון בין בני האדם ובין תרבות חיזרית. הסרט ההוא יצא מנקודת המוצא המשכנעת שהמדע, ובייחוד המתמטיקה, הם אבני השפה שירכיבו תקשורת בין תרבויות ארציות וחוצניות. עכשיו מגיע הסרט הזה, המבוסס על סיפור קצר מאת טד צ׳יאנג, ועושה לובי מרשים לתקשורת מילולית, לשפה. וזה מוביל את ״המפגש״ לטריטוריה שמרתקת אותי: בנייתה של שפה וכוחן של מילים. השם המקורי של הסיפור הקצר, ושמו המקורי של הסרט עד סוף הצילומים, הוא ״סיפור חייך״ – שנשמע כמו שם לסרט יפני. השם ״סיפור חייך״ לא מסגיר את הז׳אנר, אבל הוא מכיל את התשתית הרעיונית שעליו נבנית העלילה: על כך שהחיים שלנו אינם אלא סיפור. סיפור הנבנה על ידי מילים, שאותן צריך להבין, אבל מילים שניתן גם להחליף אחת בשניה. והכי חשוב: כדי לספר סיפור צריך לבחור נקודת התחלה ונקודת סיום. סיפור הוא נקודת המפגש בין מילים ובין זמן. ״מילים״ ו״זמן״ הן התימות שעומדות בבסיס הסרט החכם ושובר הלב הזה.

ככה הסרט מתחיל, עם קריינות של הגיבורה, בסצינה שנראית כמו פלאשבק לחיי משפחה טרום-עלילתיים, ששואלת את עצמה איך לספר את סיפורה: מאיפה להתחיל אותו? כי אם בוחרים נקודת התחלה אחרת, מתקבל סיפור אחר. זה היופי של סרטי המדע-בדיוני האמיתיים – השימוש שלהם בדמויות ומציאויות וחוקי טבע מחוץ לעולם המציאותי שלנו, כדי להעלות דרכן דרכן דילמות מוסריות ורגשיות שהן אבני היסוד של ההווייה האנושית. ״המפגש״* הוא סרט ששואל מה היה קורה אם היינו יכולים לזכור את העתיד (״לזכור את העתיד״ היה יכול להיות שם נהדר לסרט הזה), ואילו החלטות היינו מקבלים אם היינו יודעים מה עתיד לקרות. וילנב, שבסרטו הקודם האשמתי אותו שהוא חסר לב, יצר כאן סרט שמתחיל מהשכל, אבל נגמר כמטען צד רגשי, שקשה להישאר אדישים מולו.

===============================

נספחים

הקטע המוזיקלי שפותח וסוגר את ״המפגש״ נקרא ״On the Nature of Daylight״ שהלחין מקס ריכטר ב-2004. ריכטר מוכר לנו בארץ בתור מי שהלחין את ״ואלס עם בשיר״ ואת ״כנס העתידנים״ של ארי פולמן. הוא גם הלחין את הסדרה ״הנותרים״. מי שכתב את הספר עליו מבוססת ״הנותרים״ הוא טום פרוטה, שכתב גם את הספר עליו התבסס הסרט ״בחירות או לא להיות״ שביים אלכסנדר פיין ב-1999, ושרבים ראו – בזמן אמת ובדיעבד – כמעין פרופיל סאטירי של דמותה של מעין-הילארי קלינטון צעירה (בגילומה של ריס וויתרספון). דמות, שכעת, במבט לאחור, יכולה להסביר אולי את סיבות כשלונה בבחירות. האלבום ממנו לקוח הקטע המוזיקלי הזה נקרא ״המחברת הכחולה״, ובו מקריאה טילדה סוינטון קטעים מיומניו של פרנץ קפקא. סווינטון משחקת עכשיו גם ב״דוקטור סטריינג״, שגם הוא – כמו ״המפגש״ – סרט העוסק ביכולת נרכשת לבצע מניפולציות בזמן ולהביט אל ציר הזמן קדימה ואחורה. ב״דוקטור סטריינג״ משחק גם מייקל סטולברג (״יהודי טוב״), שמשחק גם ב״המפגש״. הסיטואציה הבסיסית של ״המפגש״ מזכירה את ״היום שבו האדמה עמדה מלכת״, וסקוט דריקסון, שביים את הרימייק לסרט הזה, הוא עכשיו הבמאי של ״דוקטור סטריינג׳״. הכל מתחבר באופן מעגלי, לא? דיברתי על כך, כולל קטעי המוזיקה מכל הסרטים האלה, בפודקאסט הקולנוע השבועי שלי ברדיו הקצה. האזינו כאן, או הורידו או לחצו על הנגן:

==========================

אל תקראו את הקטעים הבאים אם לא ראיתם את הסרט.

*) אני אוהב את השם העברי ״המפגש״. יש בו את הארומה של ״מפגשים מהסוג השלישי״, אבל הוא רומז לכך שהחלק המשמעותי בסיפור הוא המפגש בין שתי הדמויות הראשיות, ולמהלך הדברים שהמפגש הזה יוביל, ופחות המפגש בין בני האדם ובין החוצנים. השם האנגלי ״The Arrival״ נשמע כאילו הוא עוסק רק בהגעת החיזרים אל כדור הארץ. רק כשקוראים את הסיפור הקצר מבינים שה-Arrival מתייחס ללידת התינוקת, שאי אפשר ממש לדבר עליה בשלב הסינופסיס של הסרט.

=========================

אז מה בעצם קורה בסרט?

אני כמעט אף פעם לא עושה את זה, אבל קראתי כמה וכמה ביקורות ותגובות באתרים אמריקאים, של אנשים שיצאו מבולבלים ומתוסכלים מהסרט, אז הנה זה בא: אנסה להסביר מה קורה ב״המפגש״, למקרה שאיבדתם ריכוז או שפיצולי הזמן של הסרט בלבלו אתכם. נתחיל מההתחלה: הסצנה הראשונה בסרט, שמתתחילה בלידת הבת של הגיבורה ומסתיימת במותה – זה אמור להיראות לנו כמו פלאשבק, אבל זה פלאש-פורוורד. זה קורה כמה שנים אחרי עזיבת החיזרים. הנושא של מניפולציית הזמן, היכולת לראות דברים לפני שהם קרו, על זה הסרט. זו אחת המתנות שהחיזרים השאירו לבני האדם.

אז מה החיזרים רוצים? הם רוצים את עזרתנו. בשונה מאיתנו, ההפטאפודים – היצורים בעלי שבעת הגפיים – חווים זמן באופן לא ליניארי. זה לא שהם ״רואים את העתיד״, זה שאצלם הזמן נחווה אחרת, לא באופן כרונולוגי אלא סימולטני. ולכן הם יודעים שבעוד 3,000 שנה הם יהיו בצרות ובני האדם על כדור הארץ יוכלו לעזור להם. אבל כדי שזה יוכל לקרות, הם צריכים להגיע אלינו בהווה וללמד אותנו שלושה דברים: 1) את השפה שלהם. 2) לתת לכמה דמויות מפתח את היכולת לחוות זמן כמותם. 3) ללמוד לשתף פעולה בין כל מדינות העולם. כלומר, להביא שלום. היופי בשלוש המתנות האלה הוא שלא ברור מה כאן הסיבה והתוצאה: האם השגת השלום העולמי, שיתוף הפעולה (היכולת של הגיבורה לשכנעאת הגנרל הסיני לא להכריז מלחמה) מגיע כתוצאה משני האלמנטים האחרים, או שסדר ההתרחשות הוא אחר? הסרט מבקש מאיתנו לנסות לדמיין מצב טמפורלי שאין בו סיבה ותוצאה. זה קשה לנו עד כדי בלתי אפשרי, כי כל הדבר הזה שאנחנו קוראים לו ״סיפור״ או ״נראטיב״ מבוסס על סדר התרחשויות שיש ביניהם יחסים של סיבה ותוצאה (קוזאליות). שימו לב שהכתב של ההפטאפודים הוא כזה – מעגלי. אין התחלה ואין סוף.

וזה מוביל אותנו לסיום הסרט. וזה מה שיפה בסרט, שכל העלילה באינטרקלטית, טרנס-גלובלית, נועדה כדי לשלוח את הגיבורה הביתה עם כוח-על שלא היה לה, ולהציב בפניה דילמה הרסנית. ברגע שבעלה (הפיזיקאי שאותו היא פגשה בעת המשימה מול החיזרים) שואל אותה ״האם את רוצה שנעשה יחד ילד?״, היא רואה את כל הרצף, שהתשובה שלה תייצר (זה אחד הדברים המהממים בסיפור הקצר – זה סיפור שמתרחש כולו בשבריר השניה שבין השאלה של הגבר ובין תשובתה החיובית של האשה, שבתווך הזה היא רואה את את כל מה שקרה שהוביל לרגע וכל מה שיקרה מאותו הרגע הזה והלאה. והיא רואה שהבת שתיוולד להם תמות – בסרט היא מתה ממחלה נדירה כשהיא בגיל ההתבגרות, בסיפור היא נהרגת בתאונה הררית בגיל 25. האשה, שרואה את בתה מתה בנסיבות שוברות לב, יכולה ברגע זה לענות לשאלה בשלילה, וכך למנוע לעצמה את הטרגדיה והאבל. אבל היא בוחרת לא למנוע את מהלך הדברים הצפוי (כשבעלה שומע את זה, שנים אחר כך, הוא עוזב אותה בגלל זה ולא יכול לחיות עם הידיעה שבתו עומדת למות).

וזו סוגיה שיש לה אפילו הדהוד תיאולוגי, שבצירוף מקרים מפתיע הופיע ממש השבוע בפרשת השבוע (פרשת נח). הקב״ה רואה את החטאים של בני דור המבול ומחליט להשמיד את האנושות. מצד שני, גם כתוב שתגובתו של אלוהים לכך היתה עצב, ״ויתעצב אל ליבו״. רש״י בפירושו מביא מדרש שמנסה להבין מה פשר ״ויתעצב אל ליבו״. במדרש שואל אחד את רבי יהושע בן קרחה: איך זה יכול להיות שהקב״ה התעצב אל ליבו? הרי אתם מאמינים שהקב״ה רואה את הנולד, אם כך, הוא ודאי ידע שזה מה שיקרה, אז אם הוא ציפה לכך, איך הוא היה יכול להיות עצוב מזה? ענה לו רבי יהושע בן קרחה: נולד לך ילד? ענה האפיקורס: כן. שאל רבי יהושע: ומה עשית? ענה ההוא: שמחתי ושימחתי את הכל. ענה לו רבי יהושע: נו, איך שמחת? הרי מרגע שהוא נולד אתה יודע שיום יבוא והוא ימות. ענה לו האיש: בשעת שמחה שמחים, בשעת אבל אבלים (או בלשון חז״ל: בשעת חדוותא חדוותא, בשעת אבלא אבלא). ועונה לו רבי יהושע בן קרחה את המסקנה: כך מעשה הקב"ה, אף על פי שגלוי לפניו שסופם לחטוא ולאבדם לא נמנע מלבראם. וזה, נדמה לי, גם המדרש שמבאר את ״המפגש״ (אני תוהה האם צ׳יאנג התייחס באופן מודע למדרש הזה. הסיפור שפותח את הספר שבו נמצא הסיפור הזה נקרא ״מגדל בבל״, שהגרסה התנ״כית שלו מופיעה בדיוק באותה פרשת שבוע, נוח).

ציוץ