"ליגת הצדק, גרסת זאק סניידר". שיר הרס

כתבתי על "ליגת הצדק, גרסת זאק סניידר" כאן. אבל יש מקום לעוד: מבקר הקולנוע והמרצה ד"ר פבלו אוטין רצה להרחיב אחת ולתמיד על הסיבות שבגללן הוא חושב שסניידר הוא גאון לא מספיק מוערך – לא על ידי האולפנים ולא על ידי המעריצים – דווקא באופן שבו הוא יוצר סרטי אקשן, שחותרים תחת הז'אנר של עצמם. קבלו את הפבלו קאט.

זאק סניידר: ערעור והרהור // מאת: פבלו אוטין

לפני שמתחילים, נעשה קצת סדר. ב-2013, כשיצא לקולנוע הסרט "איש הפלדה", היה ברור שהחזון שזאק סניידר הגה עבור סופרמן נתקל בהתנגדות גדולה. רוב האנשים סביבי שנאו את הסרט ויחד איתו את היוצר, זאק סניידר. קראתי לא מעט אנשים שלא חסכו בביטויים בוטים וצעקניים.

זה תמיד הפתיע אותי. נניח שאתה חושב שסרט כלשהו לא טוב, אבל משם ועד לשנוא אותו ולזלזל ולקלל בצורה כה אנרגטית, כה מושקעת? אבל זו הייתה הדעה הרווחת – זאק סניידר עושה זבל, פשע קולנועי חמור. כך היה גם עם "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק", שיצא לאחר מכן. כמו שהיה עם ״איש הפלדה״ גם עליו כתבתי וניסיתי להסביר שמדובר בסרט מופתי ממש בז'אנר שלו, אך הוא נתקל בקריאות בוז רועמות, ועד עצם היום הזה מדברים עליו כסרט "מביך״.

לכן לא היו לי ציפיות שזה יהיה אחרת בנוגע ל"ליגת הצדק, גרסת זאק סניידר". כלומר, זה לא שלסרטים האלה אין קהל, יש לא מעט אנשים שכמוני מרגישים שהעולם הקולנועי של סניידר מדבר אל הרגישות שלהם, ואוהבים אותו ונסחפים בתוכו. לכן, טקסט זה לא בא לשכנע אף אחד ואחת. זה קרב אבוד מראש. אבל אני רואה הרבה יותר ערך במה שסניידר עושה לדי.סי קומיקס מאשר במה שקווין פייגי עושה למארוול. אני שמח שיש מקום לשניהם, ונהנה מסרטי מארוול, אבל אני כאמור מופתע מהביטול המוחלט ממנו סובל סניידר וההערצה החד משמעית והמוגזמת אליה זוכה כל מוצר של מארוול.

כששיבחתי את סרטיו הקודמים של סניידר היו שהגיבו שטענו שאני רואה שם דברים מאוד יפים, אבל הם לא נמצאים בסרט. שיש את הסרט שאני מפנטז שאני רואה, ואת הסרט הממשי על המסך ואלו שני דברים שונים. אבל לא יעזור: אני רואה את המורכבות, את העוצמות, את הביקורת החברתית, את העומק, את הדיון הפילוסופי, את השאלות המוסריות. אז הטקסט הזה מוקדש למי שמתחבר לסרטים של סניידר, כדי לקיים דיון ביחד על הדברים היפים שיש ב"ליגת הצדק, גרסת זאק סניידר" – ואלה שחושבים שהסרט זבל ותת–רמה, מוזמנים ליהנות ממה שיש לי להגיד עליו גם אם לא יסכימו אתי. אבל אני אומר לכם מראש, דעתכם על הסרט לא תשתנה – וזה אפילו ירגיז אתכם שאני מוצא כל כך הרבה עומק, מטעמים ורבדים במיץ של תחתית פח הזבל שלכם. אז ראו הוזהרתם.

בשבחי האנטי-בלוקבאסטר

מה שאני רוצה לעשות במאמר הזה בעצם זה לערוך דיון כללי על סניידר וחזון שהוא הביא לסרטי די.סי. בקולנוע. זה ברור כבר שסניידר הוא כישלון במובן של סרטי קיץ. בזמן שהתגובות לסרטי "מלחמת הכוכבים" וסרטי מארוול מאוד מגוונות אך מביאות את הקהל ומסבות בסופו של דבר הנאה והצלחות קופתיות, הסרטים של די.סי, וספציפית אלה של סניידר תמיד מקבלים ביקורות פחות טובות מהמצופה, וגם פחות קהל ממה שקיוו. במקביל, בזמן שניתן להעריך סרטים כמו "לוגן", "האביר האפל" או "הג'וקר" ולחשוב עליהם כסרטי גיבורי–על שבעצם פנו לכיוון אפל וגם אמנותי יותר, קשה יותר לשים בקטגוריה הזאת את הסרטים של סניידר, ובצדק. בנוסף אנחנו יכולים להתלהב מהביקורתיות, האלימות הגראפית והמודעות העצמית של סדרות טלוויזיה כגון "השומרים" או "The Boys" הנהדרות, אבל שוב, הדקונסטרוקציה שסניידר עושה לגיבורי העל נראית לנו שטוחה, פירוטכניקה סתמית ומטומטמת. ואולי גם בצדק. כי גם היקום של סניידר לא שייך לאותה הקטגוריה שנמצאות הסדרות האלה. אז מה הבעיה עם סניידר? למה הוא אפל ואמנותי כמו הסרטים המוערכים, אבל הוא לא כמוהם? ולמה הוא אלים ודקונסטרוקטיבי כמו הסדרות שהזכרתי אבל הוא לא ברמה שלהן?

כי סניידר עושה משהו אחר. סניידר עושה "אנטי–בלוקבאסטרים". הוא מונע מאתנו את הכיף של סרטי מארוול, אבל הוא לא לוקח אותנו לכיוון של שפה אמנותית כמו "הג'וקר" או "לוגן". לעומת זאת, סניידר משתמש בשפה של הבלוקבאסטר אבל מעוות אותה. יש פיצוצים, ואקשן, וגבורה ועריכה קצבית וזה נראה מאוד דומה לאופן שבו בלוקבאסטרים אמורים להיות, אבל זה ליד. זה מוזר. זה מתסכל. זה "מפוספס" בכוונה. הסצנות כבדות ואיטיות, השוטים נמשכים יותר ממה שאמורים להימשך. יש סצנות שנמצאות שם ולא ברור מה התפקיד שלהן ולמה צריך אותן בכלל. יש התענגות יתרה על האקשן עד שכבר אי אפשר ליהנות ממנו. קטעי סלואו–מושן בלתי נגמרים שאומרים "תסתכל!" ואתה אומר "כבר הסתכלתי, תמשיך הלאה" והוא אומר, "לא, תמשיך להסתכל זה יפה", ואתה אומר "כן בסדר, אבל מיציתי, הגזמת", ואז הוא אומר לך "לא, לא, עוד קצת, וגם מוזיקה". כאילו סניידר מחבל בעצמו. יוצר מופע ראוותנות, ואז מגזים אותו כל כך שזה מפסיק להיות ראוותני ומתחיל להיות משהו אחר, מתיש וריקני עבור חלק מהצופים, מעניין ומרגש עבור חלק אחר. כלומר, יש שאומרים שבגלל ההגזמות האלה, הסרט מתחיל להיות "טיפש" או "משעמם", "מלא בעצמו" או "חסר טעם", וזה הכול נכון, אבל אם לוקחים את זה צעד קדימה, מה שסניידר עושה זה לחשוף את המנגנון שמרגש אותנו ולפרק לנו אותו אל מול הפנים, להגזים אותו כך שאנחנו כבר לא נוכל להנות מהאקשן מבלי שבמקביל נהיה חייבים גם לחשוב על למה בעצם אנחנו נהנים ממנו. זה כמו מישהו שמתחיל לספר לך מהם המרכיבים הרעילים של הממתק שאתה אוכל כרגע. אתה לא מפסיק להרגיש את המתיקות, אבל יחד איתה אתה מתחיל להרגיש סוג של בחילה וגועל. זה גורם לך לתהות. האם זה הגיוני שאני נהנה מהדברים האלה? כן, זה אנושי. האם הדבר הזה רעיל ומזיק? כן, אבל זה גם מהנה ומעורר אותך ועושה לך טוב. ואז אתה יכול להגיד – אבל הרסת לי, זה כבר לא טוב. והתשובה שלי היא, זה נהרס רק אם אתה לא יכול לחיות עם המורכבות והפרדוקס הזה – שהרבה מהדברים שאנחנו שואפים אליהם, הרבה מהאידיאולוגיות שמסבות לנו תחושה של צדק, טוב, גבורה, מוסריות, הן למעשה גם אידיאולוגיות רעילות. האם זה אומר שאנחנו צריכים לוותר עליהן? אולי. אבל כל עוד אתה נהנה מהם, האם אתה מסוגל גם להכיל את המורכבות שלהן, את הרעילות האינהרנטית שלהן?

מארוול וסרטי בלוקבאסטר באופן כללי, משכיחים מאיתנו את הדבר הזה. הם מאפשרים לנו ליהנות, להתפעם, להתלהב, לשאול שאלות, אבל לא מערערים את היסוד עליו מושתת הכיף. וזה הגיוני. סרטי מארוול ובלוקבאסטרים באופן כללי לא מפרים את החוזה הלא כתוב עם הצופים והצופות שלהם. החוזה הלא מנוסח שאומר "באנו ליהנות, תן לי מורכבות אבל אל תהרוס לי את ההנאה". סניידר הורס את ההנאה – או ליתר דיוק, מאתגר אותה. מבחינתי, התוצאה בסופו של דבר היא עצמתית יותר, כי ברגע שאני מקבל את המורכבות הזאת, ההנאה שלי היא גם מורכבת יותר, מהנה יותר, כי היא כוללת טעמים סותרים, מגעילים אולי, אבל כנים יותר, אמיתיים יותר: גיבורי העל מייצגים גבורה, אבל הם גם מיתוסים רעילים לחברה שלנו. ואותו הדבר בנוגע לבידור ולתרבות הפופ והבלוקבאסטרים – הם מביאים הנאה, וכיף, והופכים את החיים לנסבלים יותר, אבל ביסוד מייצרים תפיסות אלימות, שוביניסטיות, גזעניות, פסיכופאתיות. אנחנו רוצים את גיבורי העל שלנו נקיים, סניידר מציג לנו אותם כחולניים.

אז למה אנחנו נהנים מסדרה כמו "The Boys"? הרי היא עושה אותו הדבר לכאורה, אבל טוב יותר, לא? לא. "דה בויז" עושה את זה עם גיבורי–על שאנחנו לא מכירים – הומלאנדר הוא "כמו" סופרמן. אבל הוא לא סופרמן. אז אפשר לעכל את ההתנהגות שלו. גם אם המשמעות של "דה בויז" הרבה פעמים מקבילה למשמעויות שעולות מתוך "ליגת הצדק" – ב"דה בויז" יש שלושה דברים שונים שמונעים מהסדרה להתפרק. א. אלה לא וונדר–וומן, סופרמן וכו' אלא פרודיות עליהם, חיקוי. אז קל יותר לעכל. ב. יש ב"דה בויז" מתנגדים אנושיים לגיבורי העל – ולכן קל יותר לפצל את ההזדהות שלנו, אל האנשים הלא מושלמים, אבל אנושיים, שמצביעים על כך שגיבורי–העל האלה בעייתיים ופסיכופאתיים. לעומת זאת, ב"ליגת הצדק" אין לנו נקודת אחיזה נגדית. אין לנו לאן לברוח. סופרמן הוא גם סופרמן וגם הומלנדר וגם קלארק קנט וגם הכול. באטמן הוא גם הפסיכופת וגם האנושי וגם גיבור העל. הכול בדמות אחת. ואז אנחנו לא יכולים לעשות את הפיצול שכל כך נדרש כדי להזדהות. ג. מבנה הסדרה לא מאתגר את התפיסות המוסריות שלנו ולא את הציפיות שלנו. יש טובים ויש רעים, והם נלחמים אחד נגד השני. יש אקשן, ויש זעזוע. ויש פורקן. והכול עובד לפי הכללים.

אצל סניידר ב"ליגת הצדק" אין את זה. זה פסיכופטים (טובים) נגד פסיכופטים (רעים), והם נלחמים על חשבוננו. הם רבים, והם אלימים ואנחנו הצופים/בני האדם הרגילים (בתוך הסרט ומחוצה לו) נפגעים מהם. וכל מי שאומר שהוא מייצג את הצד הצודק או הטוב, מתגלה כבעייתי גם. בנוסף, אין פורקן. הניצחון לא מביא לשמחה. זה מבוים כאילו כן, לפי הסטריאוטיפ של איך ניצחון על הרוע אמור להיראות, אבל זה בא ביחד עם הרכיבים של הממתק הזה, עם כל הרעל המסרטן והנוראי שהיה צריך להכניס פנימה כדי לנצח ולייצר את הממתק. סניידר לא מוותר לנו. וונדר–וומן עורפת ראשים ומשתמשת באלימות מופרזת שלא לצורך, סופרמן יתנהג ביהירות מעצבנת, באטמן יפעל לפי דחפים אלימים לא מרוסנים ומוגזמים – אבל כולם יגידו כל הזמן שהם עושים את הדבר הנכון, ושהם הטובים ושהם בעד אחווה, אחדות, אהבה, טוב, צדק – אבל כנראה, מאחורי הערכים הליברליים וההומניים האלה של "בואו נסתדר כולנו ביחד" קיימת תפיסה אידיאולוגית בעייתית, אלימה, גזענית לא פחות. האם אפשר אחרת? העולם של סניידר רומז לנו שכנראה שלא.

זה כבר היה שם ב"300", הסרט שבו הספארטנים מגנים על העולם המערבי ומצילים אותו, אבל האם אנחנו באמת רוצים להשתייך לחברה שבבסיס שלה יש כל כך הרבה שוביניזם גברי, לאומנות, הנאה סדיסטית מאלימות, וכל זה בא עטוף כמו ממתק שכתוב עליו "גבורה, טוב לב, אחווה"? כנראה שאין לנו ברירה. וכמובן זה היה שם גם כבר ב"וואצ'מן". הקולנוע של סניידר לא צדקני, לא מנסה ללטף לנו את האגו – הוא אכן מדבר בחזית על הערכים היפים האלה, אבל גורם לנו להרגיש רע לגביהם, לא נוח איתם. כאילו סניידר לא מבין את המהות של הערכים שהוא מדבר עליהם – אם אתה גיבור וטוב וצודק, אתה לא מתנהג ככה. אני דווקא רוצה להגיד שהוא מבין בדיוק על מה הוא מדבר. הקולנוע של סניידר אומר לנו שגיבורי העל (והערכים שהם מייצגים) הם מחלה לא פחות מאשר השראה.

וכל הדבר הזה מגיע עם סגנון – מוזיקה, אורך השוטים, קצב העריכה, צבעים, סלואו-מושן ועוד – שאמור להיות מבדר, מרומם, הרואי ומעורר השראה. אבל בסופו של דבר הכל מוכתם בקיטש, בהגזמה, באופל וברצינות יתרה שמרוקנים, או לפחות מערערים, את הערכים המקוריים.

הסרטים של סניידר הם לא פארודיה ולא סאטירה, וזו הבעיה. הם גם האקשן שאנו כמהים לו, וגם הפירוק שמונע מאיתנו להנות ממנו עד הסוף. ולכן, ההנאה חייבת לקבל ממד מטא–נרטיבי כדי לממש את עצמה עד הסוף. לא רק להנות מהסיפור, אלא גם מהאופן שבו הסיפור מטומטם, מוגזם, בעייתי. כלומר, גם נהנים מהסיפור/סרט, אבל גם מזה שהוא נהרס.

לכן הסרטים האלה של סניידר הם "אנטי-בלוקבאסטרים". זה לא קולנוע אמנותי, זה לא קולנוע רפלקסיבי, זה הדבר עצמו, ושברו. זה בלוקבאסטר שמסרב להיות בלוקבאסטר. זה בידור שמסרב לבדר והוא עדיין כיף. זה כיף עם רעל.

לכן אני לא חושב שוורנר טועים כשהם מרחיקים אותו ומנסים להתנער מהעולם הזה שסניידר יצר. הוא עושה להם צרות. הוא עושה להם אנטי–בלוקבאסטר. תעשה את זה עם תקציב נמוך, אבל אל תיקח מאות מיליונים, ואת הדמויות האהובות והחזקות שלנו ותהרוס אותן ככה. מבחינה תאגידית הם צודקים. יחד עם זאת, אני מודה על כל פריים שנותנים לסניידר לצלם. סניידר כבר אמר בזמנו שכשוורנר נתנו לו אור ירוק לעשות את "וואצ'מן" הוא הרגיש שהם לא מבינים מה הוא הולך לעשות. שהם חשבו שהם יקבלו סרט גיבורי–על רגיל ומגניב, אבל שזה הולך להיות פירוק של כל הדבר הזה. אני חושב שגם במקרה של "סופרמן", ו"באטמן נגד סופרמן" הם לא הבינו שהוא שוב עושה את אותו הדבר – ואז כשהם הבינו בזמן צילומי "ליגת הצדק", זה כבר היה מאוחר מדי.

וונדר-וומן נגד וונדר-וומן

אולי דרך טובה להבין את הסגנון של סניידר ואת המשמעויות מאחוריו הוא בהשוואה בין האופן שבו ווידון ערך וצילם מחדש את הסצנה שבה וונדר-וומן מצילה את לונדון ב"ליגת הצדק" (2017) לבין האופן שבו אותה הסצנה מופיעה בגרסה המקורית של סניידר ב-2021. בהבדלים הקטנים-גדולים האלה נמצא האתגר והכישרון והחזון של סניידר.

הנה הגרסה של ווידון:

כשצופים בגרסה של ווידון (שאי אפשר להתייחס אליה לחלוטין כ"גרסה של ווידון" שכן הוא היה צריך להרכיב אותה מהחומרים של סניידר) הרבה דברים בולטים. בעיקר האופן שבו המוזיקה (של דני אלפמן) יותר מרוממת, האקשן עובד מאוד מהר, ממש מתקתק בצורה יעילה, בלי פאוזות, עוברים מדבר לדבר. וונדר–וומן סופר מרוכזת, עוברת מפעולה אחת לפעולה הבאה. בנוסף, כמובן, הצבעים רוויים ומלאי חיים. ובסוף מגיע רגע השיא שהיא אומרת שהיא מישהי ש"מאמינה", ומצליבה את הצמידים שלה כדי לייצר סוג של מעבר "מגניב" ו"קיטשי" לסצנה הבאה, ולא רואים את התוצאות של הפעולה.

לעומת זאת, הגרסה המקורית של סניידר היא משהו אחר לגמרי:

https://youtu.be/RTqw6FA4L_s

הצבעים דהויים (ויש גם גרסה בשחור-לבן), המוזיקה פחות הרואית ויש בה משהו חלומי, קמאי, במובן הזה פחות "אקשני", פחות זורם, יותר מהורהר. אפשר לשים לב גם שהמוזיקה משתנית וגם לעתים נעלמת ויוצרת פאוזות. רגעים של שקט. שפועלים כנגד ההתרגשות. כלומר, יש מעברים חדים בין התרגשות, אקשן מופרז ומשהו עוצמתי לבין עצירה ושקט והרהור – וזה קורה גם בעריכה. האקשן עצמו מושפע מאוד מהמעברים האלה. וונדר-וומן מרגישה יותר קיצונית בגרסה הזאת. מצד אחד יותר אלימה, היא מעיפה את הטרוריסטים כמו ג'וקים ומרסקת אותם לקירות.

יש משהו מוגזם, אלים יותר מאשר בגרסה של ווידון שהיא מרוככת, נעימה יותר. קל לראות את האלימות של וונדר-וומן בגרסה של ווידון, לעומת זאת, בגרסה של סניידר קשה יותר לצפות באלימות, יש משהו קיצוני יותר, אלים יותר. האם האלימות שהיא מפעילה מופרזת? מוצדקת? לרגעים כך, לרגעים אחרת. מצד שני וונדר-וומן יותר פגיעה בגרסה הזאת של סניידר, יותר מודאגת, נראית פחות בשליטה. היא מאוימת יותר, לא בהכרח על ידי הטרוריסטים, יותר על ידי החיים עצמם, החלטות שהיא צריכה לעשות, הזמן האוזל – רואים את זה באופן שבו סניידר מתמקד ונעצר הרבה יותר בהבעות פניה, בתגובות שלה. בגרסה של ווידון היה לה יותר ביטחון עצמי, יותר דייקנות, כאן היא יותר מעורערת, כמו "מאלתרת" את המהלכים שלה. ובגלל זה יש בה משהו גם יותר רך, אבל גם יותר קיצוני.

למשל, כשהפצצה מתפוצצת בגרסה של סניידר היא פוגעת בוונדר-וומן, כי היא עפה עם המזוודה והיא קרובה לפיצוץ, ונרמז שאולי היא איבדה את ההכרה עם הפיצוץ, או גרוע מכך. המנהיג של הטרוריסטים מסתכל מרוצה כמו חוגג את תבוסתה של וונדר–וומן לפני שהוא מתכונן לירות בבני הערובה. בגרסה של ווידון היא זורקת את המזוודה עם הפצצה רחוק, וחוזרת מיד להציל את בני הערובה. אין בגרסה של ווידון זמן להרהורים, אין זמן למתוח, לעצור, למשוך, אין פה זמן לחולשה או לפגיעות – הכול צריך לזרום, ולהיות מהיר. בנוסף, הקיצוניות באה בהבדל בין האופן שבו היא נפטרת מהפצצה בכל אחת מהגרסאות. בגרסה של ווידון כאמור היא זורקת אותה אל השמיים ונמצאת רחוק ממנה – צעד מחושב יותר, פחות "נועז", פחות נמהר, פחות מסוכן, יותר סטרילי. היא גם קופצת דרך חור בתקרה שכבר נמצא שם, כבר קיים. לעומת זאת בגרסה של סניידר היא מייצרת את החור בתקרה, עוברת באלימות דרך התקרה וגם עפה למעלה ביחד עם הפצצה ברגע של עצירה ארוך של סלואו-מושן שנהפך לרגע פיוטי ומהורהר, מטאפורה על וונדר-וומן תלויה באוויר עם פצצה מתקתקת מעליה – דחף המוות שלה, היופי, ההרואיות, חוסר האחריות והצעד הלא מחושב, הכול ביחד ברגע שמאפשר לנו להרהר באמצע סצנת אקשן, על היופי שבאלימות, על דחף המוות הקיים ברגעים ההרואיים, על חוסר האחריות שבהחלטות שלנו, גם אם הכוונות טובות. ואז הפיצוץ שכאמור גורם לנו לחשוב שאולי משהו קרה לוונדר-וומן ועכשיו הותירה את בני הערובה ללא הגנה. היא לא תוכל להציל אותם. אבל, כמובן, היא חוזרת, ושוב – דו-קרב מבטים, פאוזה, מאמץ כדי להגיע אל הקליע עם פנים מבוהלות ומאומצות, לא בשליטה, לא בטוחה שהיא תגיע לזה, בייאוש, בפחד, במאמץ, בפגיעות מסוימת. הסצנה של עצירת הקליעים עם הצמידים ארוכה יותר, מאומצת יותר, מלחיצה יותר. בסוף הטרוריסט אומר לה "אני לא מאמין" והיא אומרת לו "תאמין", אבל הוא לא מאמין, הוא מטעין שוב את הנשק ואז וונדר-וומן במקום לנטרל אותו במהירות ויעילות, פשוט עושה עוד מעשה לא מחושב ומסוכן: היא מפוצצת אותו יחד איתו וקיר שלם בבניין – הרס מיותר, נמהר, זועם, נקמני, מתריס, חסר אחראיות, ושם בסכנה את חיי השוטרים מחוץ לבניין (ואני רוצה לרגע להדגיש את הרעיון – הפוזות הלכאורה "מגניבות" והרואיות של הגיבורים של סניידר הן לא מחוות ריקניות של גבורה, יש בהם הגזמה ולרוב טעונות בחוסר אחריות איומה). ובסוף כובע נוחת על אחת המכוניות בחוץ – הכובע של מנהיג הטרוריסטים. היא פשוט הרגה אותו, כך נרמז. בגרסה של ווידון, כאמור, האלימות של וונדר-וומן סטרילית. אנחנו לא רואים את התוצאה של האלימות. אנחנו לא צריכים לחשוב על זה, אפשר פשוט ליהנות מזה בלי להרגיש אי נוחות. וונדר-וומן חזקה, איתנה, יציבה, בשליטה – היא מקבלת מכה חזקה בראש מאחד המחבלים, אבל זה לא מזיז לה. היא עומדת בזה.

בגרסה של ווידון היא לא אומרת למחבל "תאמין", המחבל שואל אותה "מי את!?" והיא עונה לו "מישהי שמאמינה". זה שינוי קטן, אבל זה מנוגד ב-180 מעלות מבחינת דמות. אצל סניידר היא אומרת "תאמין במה שאני הולכת לעשות לך, או יכולה לעשות לך" – אצל ווידון היא אומרת שהיא מישהי ש"מאמינה" – אבל בגרסה של סניידר היא לא "מאמינה". להפך, היא מהוססת. היא לא בטוחה שצריך להקים לתחייה את סופרמן, היא לא בטוחה בהמון דברים. יש בה הססנות וספקות. יש בה את שני הצדדים שחיים בתוכה. לכן, אמנם הגרסה של סניידר והגרסה של ווידון לאותה הסצנה הן סצנות דומות עם שינויים קלים לכאורה, אבל אלה שינויים סגנוניים שמשנים את הכול, מציגים דמות אחרת לגמרי, ויחס אחר לגמרי למעשי ה"גבורה" שלה. ואחד הכלים המרכזיים לייצר את זה, כאמור, הוא העצירות, שלעתים מקבלות ביטוי באמצעות הסלואו-מושנים הכה מושמצים. אז אני רוצה להתרכז לרגע בסלואו-מושנים של סניידר לפני שאני מסכם את הרעיונות שבסצנת וונדר-וומן.

לאט לאט מגיעים רחוק (פתגם איטלקי)

למעשה, הסלואו-מושנים של סניידר לא נמצאים שם רק בשביל הראוותנות. לא רק כי זה נראה טוב, או בשביל ההתענגות המופרזת על רגעים קטנים – הם שם גם כדי לייצר פאוזות מבלי לעצור את רצף האקשן – הסלואו-מושנים מדגישים רגע שהוא לא נראטיבי – הם לא באים לספר סיפור ולהגיד "שימו לב איך המזוודה עפה באוויר כי זה חשוב לסיפור", והם לא שם כדי להדגיש איזושהי פעולה של גבורה שצריכה הדגשה או הקפאה כמו בסרטי איגרוף, קונג-פו וכדומה. הסלואו-מושנים שם כי הם מוגזמים, לכאורה מיותרים. הם מספקים לנו רגע של התפעמות אבל גם של הרהור. הם גורמים לנו להחסיר פעימה לרגע אבל אז… הסלואו-מושן ממשיך וממשיך. מה עושים עם הזמן הנותר? למה אנחנו צריכים לצפות בזה? כמו שאמר ביל ויולה, אמן הוידיאו-ארט: "משך הוא לתודעה כמו שאור הוא לעין". כלומר, ככל שדימוי נמשך ונמתח, הוא מאפשר לתודעה שלנו לראות יותר. וזאק סניידר רוצה לתת לנו משך בכל מובן המילה, משך בסלואו-מושן שנמשך יותר מהצורך העלילתי בו ויותר מהצורך הראוותני בו, משך של סצינות שנמשכות יותר ממה שמצופה בבלוקבאסטר קצבי. סצנות עם פאוזות, שינויי מקצב, בנייה איטית, התבוננות ברגעים בנאליים כאילו הם רגעים אפיים. וגם משך של סרט שלם, שנותן לנו ארבע שעות שמאפשרות לשקוע, להעמיק, להתמלא לאט לאט בדרמה שרק הולכת ומתמשכת ונמתחת. אפשר בהחלט לחוות את זה כטעות, כקולנוע לא טוב, ומובן לי למה אנשים מרגישים ככה, אבל יש אפשרות אחרת. אפשר להרגיש את ה"משך", ולתת לו לחדור אל העצמות, אל הנפש המהורהרת והמעורערת. לתת להוויה האפלה לזרום בעורקים, לבלבול ולייאוש ללוות את הגבורה, ליהירות וההתנשאות להכתים את ההתלהבות, לשים עליה סימן אזהרה. אפשר לתת לסלואו–מושן להיות רגע פרדוקסלי שמייצר התפעמות אבל גם נותן לרגשות לשקוע, מייצר עצירה באמצע האקשן, פאוזה שלא קוטעת את הרצף אבל מעצימה את המשך, ויוצרת חוויית קצב שסותרת את עצמה, מרגשת ומורידה בו זמנית.

כאמור, הסלואו-מושן (כמו כל סצנה כמעט, וכמו הסרט בכללותו) נמשך יותר מהצורך העלילתי ויותר מהצורך הראוותני. ולכן, יש לו למעשה תפקיד אחר. תפקיד קצבי. תפקיד של ריקון, שמאתגר את החוויה שלנו. מערער אותה, מבקש מאתנו "תישאר רגע שם, תנשום". לא חשובה העלילה כרגע, ולא הדמות, ולא הראוותנות הקולנועית – מה שחשוב זה הרגע המרוקן הזה, וכיצד בתוך הריק הזה, שממשיך את האקשן אבל גם עוצר אותו – אפשר לחוות דברים אחרת. אפשר עכשיו, בתוכו, לחזור לחוות את העלילה, לחוות את הדמות, ולחוות את הראוותנות, אבל דווקא מתוך העצירה המתמשכת, מתוך מקום חדש.

ה"אנטי-בלוקבאסטר" של זאק סניידר הוא על משקל המושג "אנטי-גיבור". אבל הוא לא עושה את זה בצורה שקל לזהות, אלא כאילו בטעות. ככה גם הגיבורים שלו הם אנטי-גיבורים, אבל לא כמו דדפול או גיבורים אחרים שמייצרים אצלנו תחושות מעורבות במודע, בכוונה. אצל סניידר התחושה היא שהוא לא התכוון לזה. האם בטעות הוא עשה את סופרמן יהיר מדי, את וונדר-וומן אלימה ומהוססת מדי, את באטמן ילדותי ופזיז מדי, את אקוומן מטומטם מדי? וכל הדמויות האלה מסתובבות בעולם למעשה עם דדי אישוז כשכל מה שהן מבקשות באופן ילדותי זה לרצות את אבא (ואמא) ולהרגיש שהם גאים בהם. רוב המעשים שלהן חסרי אחריות וילדותיים. התחושה שזו כתיבה לא טובה ושסניידר לא התכוון לכל זה מתאזנת קצת עם הדמויות של פלאש ושל סייבורג. הדמויות האלה "עובדות" יותר טוב לכאורה, כי הסתירה בהן יותר מוחצנת ויותר מעוגנת בעלילה בצורה ברורה – הן בגלל המלודרמה של הקו העלילתי של סייבורג והן בגלל ההומור של הדמות של פלאש. אבל אצל האחרים זה פחות מוחצן, זה כאילו מישהו מספר לך בדיחה בשיא הרצינות ואתה לא בטוח אם הוא רציני או צוחק. סניידר עקבי בטון הזה בכל סרטיו. זו מגמה אצלו. זה היה כאמור ב"ווצ'מן" וזה היה גם ב"300" ובכל אחד מהסרטים הראשונים בסאגת די.סי. שלו. ואם זו טעות, זו טעות נהדרת. הוא עושה סרטי פופקורן שהפופקורן לא יורד בגרון. סרטי אקשן שבהם האקשן נהרס. מלחמה בין טוב ורע שמחבלת בעצמה. התלהבות מבאסת. ריקנות פומפוזית. זה לא הופך את הסרטים שלו לסרטי איכות אמנותיים. הם לא מסתדרים תחת הקטגוריות המוכרות. ולכן זה כל כך מרענן עבורי.

ולכן, הקטע הזה עם וונדר-וומן הוא מופת של קולנוע. הוא מרגש ומוריד בו זמנית, אנחנו מעודדים אותה ומזועזעים ממנה בו בזמן. בסוף הסצינה מגיע רגע שבו ילדה, שהרגע ניצלה מפיגוע התאבדות או טבח המוני, אומרת לה "כשאני אגדל אני רוצה להיות כמוך", וונדר-וומן עונה לה שהיא יכולה להיות כל מה שהיא רוצה, זה מרומם ומרגש, אבל זה אמור להיות גם קצת מטריד. כי האישה הגיבורה הזאת הרגע רצחה אנשים בצורה מיותרת וסיכנה את חייהם של שוטרים ועוברי אורח מחוץ לבניין. וזו האמת על החברה שלנו. לא משנה לי כרגע אם סניידר מעודד את האלימות הקיצונית והמזעזעת הזאת או מבקר אותה. אם הוא מודע לכך שהוא מגזים ככה או לא. התוצאה היא שהוא מתעד אותה, מביא אותה אל המסך – אומר לנו, אלה שאנחנו מכתירים בתור הגיבורים שלנו הם למעשה מסוכנים. מושג הגבורה שאנו שואפים אליו הוא מסוכן ואלים, ועשוי להוביל להרס החברה. אבל אנחנו חיים את המיתוסים האלה, והמיתוסים האלה חיים בנו, באנושות.

ולכן, זה הגיוני שזאת אותה וונדר-וומן שבסוף הסרט תערוף את ראשו של סטפנוולף ללא היסוס. ב"הנוקמים: מלחמת האינסוף" תאנוס אומר לתור: "היית צריך לכוון לראש". אז זהו, וונדר-וומן של סניידר לא צריכה שיגידו לה את זה. היא יודעת שהיא צריכה להיות אכזרית. אבל היא לא מודעת לאכזריותה. כמו שסופרמן לא מודע ליהירות שלו ומציג את עצמו כסך הכול בחור שרוצה לעשות את הדבר הנכון. וונדר-וומן לא אצילית. היא זועמת, מעורערת, ראתה מספיק רוע בעולם, היא גיבורה, ויש בכך בהכרח משהו אלים מדי, מסוכן מדי, קיצוני מדי – היא גיבורה בזכות האלימות שהיא יכולה להפעיל, כדי לעצור את הרעים – ולכן, אין כאן את ההתייפייפות והצדקנות שקיימת לרוב בסרטי אקשן, ובטח בסרטי גיבורי על – אם היא אלימה, היא אלימה, עד הסוף, גם אם לא נעים. וזה באמת לא נעים לנו לדעת את זה. אנחנו רוצים לחשוב שהאלימות של הטובים היא סטרילית, טובה, מוצדקת, ולעומת זאת האלימות של הרעים היא זו שצריך להוקיע כי היא מופרזת ולא מדודה. אבל בפועל אנחנו נהנים מאלימות ומהרס, גם אם לא נרצה להודות בכך, זו הסיבה שאנחנו הולכים שוב ושוב לסרטים האלה. אנו מצדיקים את זה בכך שאנחנו מריעים לטובים שהולכים להרוס דברים אבל להביא טוב לעולם, אז יש הצדקה לאלימות שלנו. סניידר מאתגר את התפיסה הזאת שלנו – מזמין אותנו להתענג בכנות רבה יותר מהאלימות שאנחנו מעודדים, ובו זמנית להרגיש קצת לא נוח איתה, להרהר בה. אולי נראה שסניידר מגזים, אבל זו הדרך שלו להראות שאנחנו בתור חברה הגזמנו – וכך חושף את מה שכל הבלוקבאסטרים האחרים והחברה משוועים להדחיק.

ציוץ