״ויהי בוקר״. חיים ומתחים בסגר

דיברתי על ״ויהי בוקר״ בחצי הראשון של פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או כאן

כתבתי כבר על ״ויהי בוקר״ אחרי בכורתו בפסטיבל חיפה. קרא כאן

האזינו לשיחה שלי עם ערן קולירין, על עבודת עיבוד הספר לתסריט, ועל החלטות הבימוי. האזינו כאן

״ויהי בוקר״ הוא סרט על סגר. לו היו אומרים לנו שהסרט נכתב וצולם בעקבות סגרי הקורונה של 2020 זה היה נשמע הגיוני לחלוטין. אבל המציאות הפוכה: ״ויהי בוקר״ צולם לפני הקורונה, שעכבה כהוגן את יציאתו, והוא מבוסס על ספרו של סייד קשוע מ-2004. הסרט גם מציג את עצמו כיצירה עתידנית, ספקולטיבית, טרום–אוטופית: ״במקום לא רחוק מכאן, זמן קצר לפני בוא השלום״ נכתב בכותרת הפתיחה של הסרט, שמזכירה קצת את הניסוח שפתח את סרטו המפורסם ביותר של קולירין, ״ביקור התזמורת״ – ״פעם, לא מזמן, ביקרה בישראל תזמורת משטרה מצרית קטנה. לא הרבה זוכרים את זה. זה לא היה כל כך חשוב״. סיפורים קטנים במקומות קרובים אך רחוקים, שאולי לא קרו בכלל, ובוודאי לא השפיעו על איש. קולירין ממסגר את סרטיו כאגדה, כמשל, בסיטואציה פרטיקולרית ופיקטיבית שאורזת בתוכה רגעים של אמת אוניברסלית נוקבת. ״ויהי בוקר״ הוא סרט על גיבור שכל חייו חי ברצון לברוח ממשפחתו – מהוריו, מאשתו, מהמקום שממנו הוא הגיע – ואז מגיע סגר, מעין גזירת גורל תנ״כית, הישר מסרטי פנטזיה (דמיינו את ״וונדה–ויז׳ן״ בכפר ערבי בגליל), שכולא אותו במקום בו הוא הכי לא רוצה להיות – בית ילדותו, שם עליו להסתובב עם בגדים הקטנים ממידתו, של אחיו הקטן ממנו (בגיל ובמידות הגוף). הבגדים, הבית, הצבא – הכל סוגר עליו.

קשוע – שכתב פורטרט על הכפר ממנו בא, על המשפחה שלו ובעיקר על עצמו כמי שלא מצליח להחליט באיזה עולם הוא מעדיף לחיות עד שהבחירה הזאת נכפית עליו – הוסיף לפנטזיה שלו אלמנט פוליטי: מה שמקרקע את הגיבור לכפר הוא סגר מסתורי של צה״ל, שמכתר את הכפר לרגל פעילות מבצעית לא מוסברת. אבל לצורך הסיפור האישי של הגיבור הלכוד בעולם שממנו הוא מנסה לברוח, סיבת הסגר משנית. וכך, באופן תיאורטי, ״ויהי בוקר״ מכיל גרעין עלילה שיכול להיות מעובד כמעט לכל מקום בעולם, ואחרי הקורונה הוא גם יובן היטב בכל מקום – סיפור אבסורדי על מיקרוקוסמוס אנושי שנתקע למשך כמה ימים יחד, בסיר לחץ שהופך לחבית אבק שריפה, ושבו הדמויות יאלצו להתמודד עם כל מה שהעדיפו להדחיק ולברוח ממנו עד לאותו רגע. הזווית הפוליטית של הסרט, והעובדה ששחקניו ניצלו את במותיו לקריאות מחאה פוליטית, יצרו בימין הישראלי אנטגוניזם כלפי הסרט מבלי לראות אותו. אל תתנו לתעמולה גזענית למנוע מכם להתמוגג מהפלא הקולנועי כי מדובר בסרט יפהפה, מבריק, חד אבחנה, מצחיק בפתיחתו, שובר לב בסופו ומעורר הזדהות כל אורכו, והוא לא פחות מיצירת מופת.

בכל סרטיו, אלה הנגישים ואלה המופשטים יותר, קולירין הוא אשף בתיאור מערכות יחסים בין בני משפחה, ובין זרים. הוא אמן המחוות הקטנות. התקשורת בין הדמויות שלו מתבצעת לעיתים קרובות בשתיקות, פאוזות, מבטים, שפת גוף דקה מן הדקה, הרמת גבה, הטיית ראש. קשוע הגה רעיון עלילתי מבריק, אבל העיבוד של קולרין הוא מלאכת מחשבת של תובנות אנושיות.

קולירין גם מגיש לקהל הישראלי מחווה – או מבוא – לקולנוע חתום הפנים ורב האירוניה של איליה סולימאן, הבמאי הנצרתי הגולה, שיצר בעיר הולדתו שלושה מהסרטים המצוינים ביותר שבוימו על ידי במאי ישראלי–פלסטיני. מקורות ההשראה של סולימאן וקולירין דומים – מבאסטר קיטון ועד ז׳אק טאטי – אבל קולירין עורך מחוות יפות לסרטיו של סולימאן, כולל הכתם הלבן של שיער שיבה ראשון שצומח בשיערו של הגיבור, ושהפך לסימן הזיהוי של סולימאן בסרטיו (והוא עצמו לקח את זה מגיבוריו של אנדריי טרקובסקי), גם צוות השחקנים והשותפים להפקה דומה (כולל בני ובנות משפחתם) וכך גם סיטואציות מסרטיו של סולימאן שמקבלות הדהוד בסרטו של קולירין.

ב״ויהי בוקר״ אלכס בכרי מגלם את דמותו של סמי, שהגיע עם אשתו ובנו לחתונת אחיו בכפר, ונתקע שם. הוא המצליחן של הכפר, זה שיצא ממנו ועבר לגור בירושלים ומצא עבודה בהייטק של היהודים. ומהצד השני יש את הפלסטינאים מהשטחים, שעובדים בבניית הבתים, ושוהים בו באופן בלתי חוקי. הם האחים החורגים והדחויים, אלה שאנשי הכפר חוששים מהם ומלהיות כמותם. ובתווך יש את הפוליטיקאים ואת אנשי הפשע, שמנסים למנף את המצב ומתחילים מלחמה מי יהיה הבוס. בין כל הדמויות נעה מונית השירות של עאבד, חבר הילדות של סמי, זה שסמי נבוך בו, זה שנשאר מאחור ולא השיג הרבה מחייו. אין לאן לנסוע, אבל מונית השירות ממשיכה להסתובב בין סמטאות הכפר, אוספת נוסעים שעולים סתם בשביל הסיבוב, ושומעים את ״שנדליר״ של סיה בדרך. סמי מתחמק מהוריו, שבונים לו בית כדי שיחזור לכפר ויחיה לצידם. האב (סלים דאו בתפקיד עדין ומרגש) מביט בו במבט שבור לב, האם (איזבל רמדאן) גם ממעטת במילים ומביטה מרחוק, אבל ברור שהיא זאת שמבינה היטב מה קורה אצל כולם, ושומרת את סודם אצלה. זה סרט על גברים וגינוני גבריות, אבל מבעד למבטה הנבון של האשה שמביטה בהם ומזהה את חולשותיהם ואת העמדות הפנים שלהם – הבן שמפחד מליל הכלולות שלו עם אשתו, הבן שבוגד באשתו, הגנגסטר שמנפנף באקדחים שלו כדי לעשות רושם ולעורר יראה ופחד, החבר הפחדן שיעשה אקט נורא ומיותר של גבורה והקרבה.

אבל בין כל הדמויות הפגיעות, הפוגעות והנפגעות, שימו לב לדמות של פועל הבניין שמגלם חליפה נטור – האוצר הסודי מבין השחקנים הישראליים, ערבים או יהודיים – שכבר גנב את ההצגה ב״ביקור התזמורת״ והדהים ב״תיקון״. הוא מגלם את הדמות, שמסתתרת מעיני כולם, אבל שתפקידה למסור לגיבור את המסר של הסרט כולו: בין אם אתה ערבי מהשטחים שנרדף על ידי השלטונות, או מצליחן הייטק שלא אוהב את אשתו ומפחד להגיד לאבא שלו שהוא לא רוצה לגור בבית שהוא בונה לו – כולם חיים באיזשהו כלא. אז מה זה משנה באיזה כלא אתה נמצא, שם או כאן. הוא זה שפוקח את עיניו של הגיבור לטרגיות של מצבו – שלא קשורה בפרנזטציה לבוס או בחייל צה״ל שמונע ממנו לצאת מהכפר, אלא קשורה בפאסיביות שלו עצמו.

הכלא, הכלוב והסורגים הם המוטיבים הוויזואליים שמלווים לכל אורכו. הסרט מתחיל בצילום מתוך כלוב, נקודת מבטן של יונים שאמורות לעוף בחגיגיות בסוף טקס חתונה, אבל הן מסרבות לעוף. הן ימשיכו להסתובב על הכביש לכל אורך הסרט. וכמותן, גם הדמויות בסרט: תקועות בכלוב ולא תמיד מודעות לכך, וכשהן יכולות לצאת לחופשי הן לא יודעות איך לעשות את זה. וכך, בשילוב נדיר ומבריק בין קומדיה לטרגדיה, בין דרמה פוליטית למלודרמה משפחתית, בין אגדה למציאות, ערן קולירין יוצר סרט מופלא ומבריק, מרגש מאין כמוהו, גדוש ברגעים של אבסורד מופלא, על דמויות שרוצות לברוח, אבל לא יודעות ממה ולאן.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב״כלכליסט״, 17.3.2022)

ציוץ