"בחזרה למחר", ביקורת
״בחזרה למחר״
סינמסקופ ברדיו הקצה, תוכנית #35: סיפור על חול וחושך (וגם: קונים בקאן)
אין שתי מילים שמבריחות צופים מהאולמות יותר מאשר ״יצירת מופת״. זה, ככל הנראה, מה שקרה ל״מקס הזועם: כביש הזעם״. מי שחשב שזה הולך להיות ה״מהיר ועצבני״ של מאי, קיבלת פנכת מציאות קרירה. בסוף השבוע האחרון, ״מקס הזועם״ מילא את האולמות בארץ רק עד החצי, נתון נמוך בהשוואה לפתיחה בת 150,000 הכרטיסים ל״מהיר ועצבני 7״ לפני חוש וחצי, או ל-80,000 הכרטיסים של ״הנוקמים: עידן אולטרון״ בסוף השבוע הראשון שלו. אנשי וורנר לא משחררים מספרים כרגע, אבל בואו נגיד כך: אם זה היה למעלה מ-50,000 כרטיסים, זה היה מגיע בצורת הודעה לעיתונות.
כן, זה המצב: כשהמבקרים מעקמים את האף, הקהל רץ. כך זה היה עם ״מהיר ועצבני 7״. אבל ״מקס הזועם״ זכה לתשבוחות, והוכתר (גם כאן) בתור אחד הסרטים הטובים של השנה, נקודת מפגש בין ארט-האוס ובין סרט אקשן מסחרר, והקהל לא הרגיש שהסרט הזה הוא בבחינת חובת צפייה. אחרי סוף השבוע, אגב, מצבו של הסרט טיפה השתפר, מה שמעלה את השאלה: האם האנשים שראו את הסרט בסוף השבוע יצאו נלהבים ודיווחו לחבריהם שהם חייבים לראות אותו? אם כן, זה אומר שהסרט יתחזק בסוף השבוע השני. אם לא? הרי ש״מקס הזועם״ לא יעשה בכל ימי הפצתו את מה ש״מהיר ועצבני 7״ עשה בסוף שבוע אחד. עגום.
אבל אתם יודעים מה זה אומר? שעד עכשיו מפצי הקולנוע מנעו מהמבקרים לצפות בסרטיהם הגרועים בהקרנות מוקדמות, כי הם חששו מביקורות קוטלות. כעת, אנחנו מתקרבים למצב שבו המפיצים יעדיפו גם לא להקרין למבקרים את הסרטים הטובים, כדי שחס ושלום אף אחד לא ייתן לסרט חמישה כוכבים וככה יהרוס לסרט את סיכוייו המסחריים.
================
היום בפודקאסט הקולנוע שלי ברדיו הקצה, שוחחתי עם בנימין טוביאס מ״ידיעות אחרונות״ על ״מקס הזועם״. טוביאס אמנם נתן לסרט ארבעה כוכבים בביקורת שלו, הוא הוא היה מסויג לגבי הסרט. התווכחנו, למשל, האם הסרט פרו-פמיניסטי או שמא הוא עוד פנטזיה גברית טיפוסית. האזינו כאן.
בחצי השני של התוכנית שוחחתי עם אורון שמיר, שנמצא בפסטיבל קאן. שמיר הוא, נכון לרגע זה, המבקר היחיד בעולם שממש אהב את ״סיפור על אהבה וחושך״ של נטלי פורטמן. אחרי ביקורות מנומסות, מאופקות ותמהות אך מאוכזבות מצד המבקרים בעולם, ואז כמה ביקורות קטלניות עד אכזריות מצד כמה מבקרים ישראלים, הגיע שמיר והחזיר לי את הסקרנות העצומה שלי לגבי הסרט. עכשיו אצטרך לחכות לבכורה הישראלית שלו (מתי?!) כדי לדעת האם אני אורי קליין או אורון שמיר.
גת טו גו
שמועה שהחלה להתרוצץ בסוף השבוע בפייסבוק הפכה הבוקר לעובדה: קולנוע גת התל אביבי, מול כיכר רבין, ייסגר בסוף החודש. הלב נשבר, המוח זועם. מצד אחד, הרי זה ברור: סופם של בתי קולנוע להיסגר (למעשה, סופם של בתי קולנוע להיות מפוצלים לכמה אולמות, ואז להיסגר, גת דילג על שלב). אבל גת, גאד דאם איט, היה בית הקולנוע השכונתי שלי. זו לא סתם נוסטלגיה (את ״פנטזיה״, סרט הקולנוע הראשון שלי, ראיתי שם), אלא מציאות יומיומית, עבורי, כשאני גר ממש לידו. בפרויקט בתי קולנוע של דה מרקר ב-2009 בחרתי בקולנוע גת כפייבוריט שלי (זה פרויקט שמשעשע לקרוא כעת, כי כל כך הרבה דברים השתנו בתחום הקרנת הסרטים בשש השנים מאז).
כבר לפני חמש שנים הבחנו כאן שמעמדו של גת הידרדר בעיניי מפעיליו, ושהוא עובר ייבוש. הייבוש הצליח (ותוך כדי החיפוש גיליתי שאת הכותרת לפוסט הזה, כבר נתתי אז. ובכל זאת, אני לא משנה אותה כי זו הפעם האחרונה שבה אוכל להשתמש במשחק המילים הזה. אופציה שניה: ״גת טו גט יו אאוט אוף מיי לייף״).
הצצה ראשונה ל״סיפור על אהבה וחושך״ של נטלי פורטמן (וגם: איך הביקורות?)
נטלי פורטמן ב״סיפור על אהבה וחושך״. צילומי סטילס: רן מנדלסון
״סיפור על אהבה וחושך״, העיבוד של נטלי ספרו לספרו האוטוביוגרפי של עמוס עוז, הוקרן היום בפני המבקרים בפסטיבל קאן, לפני בכורתו הרשמית מחר. ובמקביל, הופצה סצינה ראשונה מתוך הסרט (שצולם בעבריתֿ בירושלים,ֿ לפני שנתיים, על ידי הצלם הפולני הגאון של זנוסי וקישלובסקי). שנתיים מזהירים אותי האנשים בתעשייה המקומית לא להתלהב מדי מהסרט, והביקורות שנכתבו היום נשמעות פושרות למדי, אבל חי נפשי, הסצינה הזאת יפהפיה בעיניי. נתחיל עם ההצצה הראשונה לסרט (למי שלא היה בקאן):
״מקס הזועם, כביש הזעם״, ביקורת
קרקס השמש. ״מקס הזועם, כביש הזעם״
הוכרזו הזוכים בפסטיבל דוקאביב: ״עד קצה הזריחה״, ״סרט ערבית״, ״שבעה ימים בפטרסבורג״, ״שיח לוחמים״, ועוד (הרשימה המלאה)
הבמאי ואמו. ״עד קצה הזריחה״, הזוכה בדוקאביב
פסטיבל דוקאביב עדיין לא ננעל (הוא נמשך עד מוצאי שבת), אבל הערב הוכרזו הזוכים בתחרויות. הסרטים הזוכים ייזכו להקרנה נוספת במהלך סוף השבוע. 13 סרטים השתתפו בתחרות הישראלית. ארבעה מהם חלקו בכל הפרסים.
התחרות הישראלית
סינמסקופ ברדיו הקצה, תוכנית #34: ספיישל דוקאביב – ראיונות עם ברט מורגן (״קוביין״); דני דותן ודליה מבורך (״מתי כספי״)
מין ומוות: אסף פולונסקי מצלם, רוני קידר מצליפה
שי אביבי ויבגניה דודינה, שלשום בצילומי ״שבוע ויום״ של אסף פולונסקי
ביום ראשון התחילו צילומי הסרט ״שבוע ויום״, סרט הביכורים הארוך של אסף פולונסקי, ולנו יש צילום ראשון מהסט. פולונסקי, שהתחיל את דרכו בעולם הקולנוע כאחד המגיבים הקבועים בבלוג הזה כשרק הושק לפני תשע שנים, ביים את הסרטים הקצרים ״ריצ׳רץ׳״ ו״סמאננג״ (סרט הגמר שלו לתואר השני ב-AFI, שהגיע למועמדות לאוסקר של סרטי הסטודנטים). התסריט ל״שבוע ויום״ עבר תהליך פיתוח במחזור הראשון של חממת התסריטים הבינלאומית בירושלים (אז עוד קראו לו ״שיר סיום״).
אפרופו ״הג׳ינקס״ ודוקאביב: האם זו השנה הגדולה של הקולנוע התיעודי?
אנדרו ג׳ארקי ורוברט דרסט ב״הג׳ינקס״. באמריקה, רק מיליונר יכול להפיל מיליונר
מה היה האירוע הטלוויזיוני הגדול של השנה עד כה? שידור הסדרה ״הג׳ינקס״ ב-HBO. מה הוא האירוע הקולנועי הגדול של השנה עד כה? הסרט התיעודי על הסיינטולוגיה שביים אלכס גיבני, שהוא הסרט הראשון השנה שהתחילו לדבר עליו לגבי אוסקר. גם הסרט על קורט קוביין שביים ברט מורגן, הוא אירוע. מבחינה קולנועית ורגשית, שלושת היצירות האלה מסעירות רגשית וחכמות קולנועית יותר מ״מהיר ועצבני 7״ או ״הנוקמים 2״, אלופי הקופות עד כה. ואחרי ארבעה חודשים של אכזבות בבתי הקולנוע, מה הוא הסרט הכי טוב שהופץ בישראל עד כה ב-2015 לדעתי? ״מלח הארץ״ התיעודי של וים ונדרס.
מה קורה כאן?
אני, שתמיד אעדיף סרט עלילתי על פני סרט תיעודי, מרגיש איך תפיסת העולם הזאת שלי מתחילה להיסדק. מבחינה קולנועית, הסרט על קורט קוביין משוכלל לא פחות מכל סרט עלילתי, ומעניק חוויה ויזואלית ומוזיקלית פנומנלית. מבחינת מתח, ״הג׳ינקס״ הוא דרמה מורטת עצבים ורבת תפניות. ומבחינה תסריטאית? הקולנוע התיעודי של השנים האחרונות הוא בית ספר לתסריטאות ולמבנה. בכל כמה דקות יש תפנית חדה ומפתיעה.
שידור ״הג׳ינקס״ של אנדרו ג׳ארקי, כמו גם סרטי דוקאביב, פסטיבל הקולנוע התיעודי המתקיים כעת בתל אביב, התחילו לי לחשוב מחדש על כל העניין של קולנוע תיעודי. מבחינתי, זו ממש מהפכה במחשבה. אולי התעוררות. הנה מאמר שכתבתי החודש בנושא:
תגובות אחרונות