״שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים״, ביקורת

מתוך ״שיח לוחמים״. אמרנו לכם

מתוך ״שיח לוחמים״. אמרנו לכם
החודש נשמתי לרווחה. ארבעה חודשים, מינואר לסוף אפריל, רוב הסרטים החדשים שראיתי היו סבירים, בינוניים, מאכזבים וגרועים. היו לנו כמה סרטים משאריות 2014, כמו ״בירדמן״ ו״את לי לילה״, אבל היבול החדש היה מאכזב באופן עקבי. זה מסוג הדברים שיכולים לגרום למבקר קולנוע להתקף חרדה או למשבר תעסוקתי. זה גורר חשבון נפש: אולי הו, אולי הפסקת לאוהב סרטים? אולי נגמר לך? או לפעמים זו האשמה מערכתית: אולי הקולנוע התקלקל מעבר לכל תקנה, התעשייה לא מסוגלת לייצר סרטים טובים יותר, ועכשיו תהיה כמו המבקרים האלה שאוהבים רק את מה שישן ולא את החדשים יותר? כמה המצב היה חמור: בחודש שעבר לא העליתי את מדור ״4 הסרטים הטובים של אפריל״, כי לא מצאתי אפילו ארבעה. הייתי בטוח שהמדור הזה הגיע לסיומו. אבל הנה, עוף החול.
הגיע מאי והבהיר: זה לא אני זה הם. פשוט לא היו סרטים מספיק טובים. החודש הגיעו שתי יצירות מופת, שתיהן קיבלו ממני חמישה כוכבים (בטבלת המבקרים שהתחדשה, אותה שניהם מובילים השבוע). אלה הסרטים:

״המילים הטובות״. נפש, רוח, נשמה

צילום: אתר ערוץ הילדים
תייקו תחת ״או-אם-ג׳י!!״. אתר ערוץ הילדים חושף היום שסרט המשך ל״גאליס, המסע לאסטרה״ נמצא בעבודה. זה הגיוני, אחרי שהסרט הראשון הביא כ-200,000 צופים. אבל מה שמעניין – מאוד מאוד מעניין – בבשורה, היא זהות האנשים שחתומים על הסרט. יוצרי ״גאליס״, הבמאי עודד רז והתסריטאים דוד דהן ועידו דרור, זזו הצידה ואת מקומם תפסו שמות מסקרנים מאוד. שירלי מושיוף, יוצרת ״איש חשוב מאוד״ חתומה על התסריט. אבל מי שחתום על הבימוי הוא אסף קורמן, הבמאי של ״את לי לילה״.
אסף קורמן, או מיי גאד! מה יקרה לתובל שפיר ואליאנה תדהר בסרט החדש?
קורמן בתגובה: ״אין!!תגובה!!::::))))״.
עם קורמן בתור הבמאי, אני מרגיש בבטן תחושה שמעולם לא חשתי כלפי ״גאליס״: אני רוצה לראות את הסרט הזה.
אני מניח שקל להמר שאפשר כבר לסמן את יולי 2016 כתאריך הבכורה.
תודה לבת ה-10 שלי על הטיפ.

״המילים הטובות״ של שמי זרחין. אוכלים
ביום חמישי יוצא לבתי הקולנוע ״המילים הטובות״, סרטו החדש של שמי זרחין. שלוש פעמים כבר ראיתי את הסרט הנהדר הזה, שהסתובב בשבועות האחרונים ברחבי הארץ בהקרנות טרום בכורה. בפעם הראשונה בכיתי, בפעם השנייה צחקתי, בפעם השלישית התפעמתי מהעושר ומהמורכבות שיש בסרט, ומהכתיבה הפנומנלית שלו. ובגלל שזה סרט כל כך טוב בעיניי, נקדיש את הימים הקרובים כדי לעסוק בו בהרחבה ובעיון. ננתח לו את הצורה, ונפגוש כמה מהאנשים מאחורי הקלעים של יצירתו. נתחיל בעיון במוטיבים שמתגלגלים בתוך ששת סרטיו של זרחין ב-20 השנים האחרונות, כהקדמה לביקורת שעוד תגיע בהמשך השבוע.
בתחילת שנות התשעים עולם הקולנוע האמריקאי – וגם העולמי – היה באקסטזה סביב תנועה חדשה שזכתה לשם ״הקולנוע העצמאי״. גל של יוצרים צעירים, רובם מהחוף המזרחי של ארצות הברית, שיצר סרטים קטנים, זולים, יוצאי דופן בשפתם הקולנועית, וגל של מפיצים אלטרנטיביים שזיהו את הפונציאל, לקח אותם תחת חסותם והצליחו להפוך סרטים קטנים ללהיטים ענקיים. זה התחיל באמצע שנות השמונים עם האחים כהן, ג׳ים ג׳רמוש וספייק לי, המשיך בסוף שנות השמונים עם סטיבן סודרברג והאל הרטלי, והגיע לשיא בתחילת שנות התשעים עם קוונטין טרנטינו. על פניו נדמה שכולם מאוד שונים זה מזה, אבל בעומק הסרטים, יש בין כל היוצרים האלה דמיון גדול מאוד, למשל בעובדה שכולם הושפעו מאוד מהגל החדש הצרפתי (ובעיקר מסרטיו של גודאר), ויצרו סוג חדש של קולנוע, מלא הומור שחור, ציני, אירוני, ועם יחס ליברלי למדי לאלימות ולפשע, בתקופה שבה הוליווד נהייתה יותר ויותר שמרנית.
הפרסים בפסטיבל קאן חולקו כרגע על ידי חבר השופטים בראשות האחים כהן. הנה רשימת הפרסים המלאה:
תגובות אחרונות